חנה אריאל, בהעלותך ג׳Chanah Ariel, Beha'alotcha 3
א׳והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. כפשוטה תאוה גופניות. כי לא הי' להם הבטול האמיתי של דור דעה. כי הדעת בו חדרי המדות ימלאון. ולכן מי שיש לו הדעת של הדור דעה לא היו מדותיו נמשכים להתאוות תאוה גופנית וענין הדעת שלהם הוא כמש"ה אתה הראת לדעת כי ה' הוא וכו'. ופי' הראת במ"ת שירד ה' לעיני כל העם על הר סיני. שתועלת ראיה זו שנסתלקה אא"כ כמ"ש במשוך היובל המה יעלו בהר. הי' רק לדעת ר"ל שאח"כ עכ"פ יוכלו לדעת את זאת כי ה' הוא וגו' בידיעה נכונה שבה חדרים הנ"ל ימלאון. וביאור ענין ירידה זאת והלא אין לו דמות הגוף וכו' הוא בהבין משרז"ל חכם עדיף מנביא. והפי' ידוע שהנביא הוא רואה בראי' ממש ולכן אינו יכול לראות רק במדרי' התלבשות ע"ס דאצי' בבי"ע. והחכם רואה בראיית החכמה כמאמר בעין השכל דבלבך את חזי כולא. ולא ראי' בעין ממש. ע"כ יוכל לראות בחכמתו למעלה מעלה כמ"ש רשב"י באדרא (רבא) שכל התיקוני דיקנא דא"א וכו' נהירין קמי' בהסתכלות ממש בבחי' ראית החכמה. וצ"ל בזה. דהלא אא"ס עילאה על כל עילאין ושוה ומשוה כו' ושוין לפניו בהשואה גמורה ממש בחי' החכמה העמוקה עם בחי' הראי' הגופנית עד שאין שום שייכות לומר מצד עצמות אא"ס שתהי' בחי' החכמה יותר מוכנת וקרובה להיות נתפס בה השגת אא"ס מראי' גופנית. אלא שזהו ענין הספירות. דספירת החכמה למעלה היינו ירידת אור א"ס בבחי' היחוד אש דחכ' דאצילות שעי"ז תהי' תפיסא בי' בחי' החכמה דנמצאים. וכן ספירת החסד היא ירידת אא"ס להיות תפיסא בי' מדת האהבה של הנמצאים דהיינו שע"י בחי' האהבה לה' יהי' האוהב דבק בה' ממש מהו"ע אא"ס דוקא. כידוע דכל קראינו אליו היינו אליו ולא למדותיו אעפ"י שאין הקריאה אלא בשם וספירה דוקא. וזהו ענין יחוד אא"ס באו"ב דספירות וכו' ולהבין את זאת איך ע"י האהבה יהי' בחי' הדביקות באא"ס דלאו. מכל אלין מדות כלל. הוא עפ"י מ"ש במאמר איהו וחיוהי שדוקא מבחי' מהו"ע של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה וכו' עיי"ש. נמצא שכל הנבראים מאין ליש הם עלולים מעצמות אא"ס דוקא כמבואר שם ובלק"א כידוע. רק שהוא ע"י ירידת אור הא"ס ויחודו בי"ס דאצי' היורדים ומתלבשים בי"ס דבי"ע דמנייהו פרחין נשמתין לב"נ. ע"כ כמו שהתהוות ובריאת הנר"ן הוא מאא"ס המתייחד בע"ס דאצי' ומלובש במקום שורש הנר"ן ככה ע"י התעוררות כח הנר"ן ועלייתן מהתלבשותן בגוף ונפש הטבעיית עד לשרשן הנ"ל שמה נגלה עליהן אור הא"ס שהן עלולין ממנו ממש כנ"ל. וכמו שהוא במדת האהבה ככה יובן גם בבחי' החכ' שע"י התעוררות כח החכמה דנר"ן ועולה לשרשו במקום שנברא שם עיקר מציאותו מאין ליש בטרם שירד להתלבש בגוף ונפש הטבעית ושם הוא מתדבק באא"ס העילה שלו שהוא מהו"ע אא"ס שמלובש בספירת החכמה דאצי' המלובשת בחכ' דבריאה או יו"ע. ומי שיש לו נר"ן דאצי' ולמעלה מעלה יעלה הנר"ן שלו גם לשם להתדבק באא"ס המיוחד בחכ' דשם. ושם הוא רואה מאש ר"ל מכיר אור הא"ס המיוחד באותו הספי' ולא שרואה כלי הספי'. ומשם יורד האור ומשתלשל עד למטה בהתלבשות הנר"ן בגוף ע"ד וסדר ירידת והשתלשלות הנר"ן עצמן להתלבש בגוף. וכל זה הוא ענין יניקת הנר"ן משרשן ובזה אין האא"ס יורד מן המקום אשר ירד שם בתחלה להאציל ולברוא את הנר"ן. רק שבעלות הנר"ן לשם מוסיפים כח בגבורה שלמעלה להיות מאיר משם עד למטה בגוף בתוספת אור ושפע כפי סדר ההשתלשלות. ועד"ז יוכל להתגלות למטה אפילו בבחי' ראי' חושיית הנז' בלק"א. וכה"ג הוא ראי' דרשב"י הנ"ל והכל הוא בחי' יניקה מהשרש כנ"ל שהוא כעין נביעת המים מן המעיין שבא העלם התהום אל הגילוי. ככה בחי' אור הא"ס סתימא דכ"ס המתייחד ומתלבש בשרש הנר"ן ומקור בריאת' נובע מבחי' הכתר דנר"נ ע"י החכמה שנק' מעיין להיות מתגלה בבינה והשגה ואפי' עד בחי' ראי' חושיית כנ"ל. אבל מראה הנביאים הוא כמו ראי' גופניית ממש שרואה הרואה את הדבר זולת נר"נ שלו. כמו שרואה אדם בטל נר"נ זולתו שעיקר ראייתו והשגתו את האדם זולתו הוא כמו שכבר נשתלשל הנר"נ בגוף ואף אם ע"י ההסתכלות בפרצוף האדם זולתו יכיר גם הנר"נ שלו אין זה כ"א ע"ד אחיזת האור ע"י הכלי. דהיינו האור שירד ונאחז בכלי. וכמ"כ במראה הנבואה יורד. אור הא"ס ומתחבר במראה המתודע אל הנביא כמ"ש במראה אליו אתודע. שהמראה היא דמות כבוד נברא שבו מתחבר אא"ס להתגלות אל הנביא העולה עד מקום ומדרי' הכבוד הנברא לפי מדרי' נבואתו, ולכן א"י לראות כ"א בבחי' בי"ע ולא באצילות ששם הכלים הן בלי מה פי' בלי מהות כלים כידוע וזהו האבות אי"ו הן המרכבה ממש ולא בחי' רואים מראה נבואה. דהיינו מה שאאע"ה הוא בחי' החסד אין זה שהי' רואה בחי' כלי החסד אלא כמ"ש בלק"א שכל ימיהם לעולם לא הפסיקו אפי' רגע א' מלקשר, דעתם ונשמתם בביטול דזיו השמש במקור שהוא בחי' ביטול בעצם ממש (כמ"ש במ"א שהוא כעין ביטול העבדים לפני המלך בעיני המלך עצמו). וממילא ומאליו הי' נמשך מאאע"ה בחי' מעשה האסדים בהכנסת אורחים וכו' ומיצחק אע"ה הי' נמשך מאליו וממילא בחי' פחד הבורא ית' אל כל רואיו ע"ד דוגמא ממ"ש וראו כי שם ה' נק' עליך ויראו ממך. ודביקות שניהם אברהם ויצחק הי' שוה ממש בבחי' ביטול בעצם הנ"ל. ואעפ"כ נמשך מזה חסד ומזה פחד. והיינו מפני שזה הי' מרכבה לבחי' החסד דאצילות ממש בחי' הכלי דבלי מה דחסד וזה הי' מקבל מבחי' הכלי דבלי מה דפחד. וזה נק' רק בחי' מרכבה ולא בחי' מראה נבואה. והראי' מלשון הלק"א שכתב שכל ימיהם לעולם דוקא לא הפסיקו וכו' כנ"ל. ומ"ש כי נביא הוא היינו לפרקים דוקא כמ"ש וירא אליו ה' באלוני ממרא. וכן וירא ה' אל יצחק. והמראה שלהם הי' בבחי' אל שדי כמ"ש וארא אל אברהם וכו' באל שדי. וידוע דאל שדי הוא שם בחי' מדת היסוד. והוא יחוד יסוד ומלכות. ובחי' המל' הוא בחי' המראה כידוע דמל' נק' מראה. וז"ש וארא ר"ל אני ה' האמור בס"פ הקודם הוא הי' נראה להם בבחי' המראה ע"י בחי' אל שדי היינו היחוד דיסוד במלכות שזהו ממש אל שדי במראה. ומראה זו הוא כבוד נאצל. שלפי שהם עצמן היו מרכבה תמיד בבחי' הביטול דבלי מה הנ"ל שהוא הקבלה מכלים דאצי' כנ"ל. הי' מראה הנבואה שלהם ג"כ בבחי' אצילות. אבל נבואת מרע"ה לא הי' מבחי' מראה.. כמ"ש אם יהי' נביאכם ה' במראה וגו' לא כן עבדי משה. אלא נבואתו היתה מפרק עליון דנצח דז"א עצמו דוקא שהוא למעלה מבחי' מראה. וז"ש ושמי הוי' לא נודעתי להם דמשמע שלמרע"ה הי' "נודע שמי הוי' ולא שהי' "נראה לפי ששם הוי' למעלה מבחי' מראה. וז"ש וראית את אחורי דהיינו בחי' פרצוף החיצון דז"א שהוא פרצוף נה"י דוקא כמ"ש בע"ח. ומ"ש וראית" הרי זה לשון מראה. אינו כן. והראי' שלגבי בחי' המראה דוארא אל אברהם הנ"ל לא אמר שם לשון מראה בשמי ה' אלא לא נודעתי כנ"ל. ומ"ש וראית ר"ל בחי' ראי' דפרצוף נה"י הנ"ל שהוא ג"כ בלי מה. וראי' שלו היא בחי' נודעתי דשם וד"ל. א אמר נודעתי ולא הודעתי כדקדוק המפרשים. לפי שלשון הודעתי לא שייך בביטול דבלי מה וד"ל. ואפי' הנבואה דמרע"ה הלזו היא בחי' ירידת אא"ס להתראות אליו בנצח דז"א. והראי' שאמרו שכינה מדברת מתוך גרונו של משה ור"ל מגרון הגוף שלו דייקא כמ"ש פא"פ אדבר בו ר"ל פה דשכינה יורד ובא אל פה של גופו דמשה והי' מדבר פה השכינה בפיו ממש. כי היתה קבלתו הנבואה דהיינו שהי' ה' מדבר עמו (כמ"ש וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל. הרי שהיו שני דבורים. הא' דבור ה' אל משה וזה בחי' מראה הנבואה שלו כמ"ש וראית אחורי. והב' דבור אל בני ישראל שזהו שכינה מדברת מתוך גרונו וכו') מבחי' נצח דז"א דאצי' דוקא. ובחי' אצי', הוא בחי' היחוד הגמור דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד. ומאחר שירידת אא"ס להתגלות אל משה במראה נבואה הי' בבחי' הכלי דאצי' לא הי' הוא בכלל בחי' יש ודבר כלל שיתכן לומר שהוא קבל את הנבואה מפי הקדוש ברוך הוא ואחר כך אמר הוא בפי עצמו כי לא הי' פה עצמו דמשה בבחי' יש ודבר בפני עצמו כלל וכלל אלא פה דמראה הנבואה הוא שדבר בו אל בני ישראל. ועל פי זה מובן היטב מאד לשון לאמר האמור בכל מקום בדבר ה' אל משה אעפ"י שחוזר ואומר אח"כ אמור או דבר או צו את ב"י וכו' וכדקדוק המפרשים בזה הידוע. ועפ"י הנ"ל מבואר נגלה שר"ל דבר ה' שדבר אל מסה עצמו שהוא דבור הא' הנז' הוא דבור לאמר. פי' שהוא בעתיד לאמר לב"י. אבל דבור הב' הנ"ל אף שגם הוא פה, דמראה הנבואה אל פה דמשה הוא מ"מ אינו לאמר אלא דבר או אמור בהוה ולא בעתיד כדבור הא' הנ"ל וד"ל. עכ"פ מובן מכ"ז שגם נבואה דמשה במדריגה העליונה הנ"ל אעפ"כ נק' בחי' ירידה דוקא שיורד אור הא"ס להתגלות במקום שאינו נגלה בו שלא בשעת מראה הנבואה. וכן מראה הנבואה דאבות במחזה ומראה דמות כבוד נאצל הנ"ל אינה דומה. לבחי' מעשה מרכבה שלהם. דבחי' המרכבה לא ירד אור הא"ס עצמו רק עד מקום שרש נשמתם בהבראם ובעלייתם לדבקה שם היתה נשמתם יונקת משם ומצמחת פעולת החסד ופחד דאברהם ויצחק למטה בגופם בדרך השתלשלות הנשמה להתלבש בגוף ונפש הטבעיית ככה הי' פעולת החסד באאע"ה כאלו הוא טבע שלו ולא הי' מרגיש כלל שבא לו מכלי החסד דאצילות כנ"ל כי אין זה בבחי' הרגשה כלל כנ"ל שהוא חסד בלימה והוא לא הי' מרגיש רק יחוד אא"ס הפשוט. אבל בחי' הנבואה שלהם הרי היו מרגישים בחי' שם ה' הנראה אליהם ודברי הנבואה שנאמרה להם. בבחי' פרצוף נשמתם המלובש כבר בגופם. הרי זה בחי' ירידה שירד אור הא"ס להתגלות כלפי פרצוף נשמתם בגופם למטה ממדריגת שרש נשמתם כנ"ל (ובחי' קיום האבות את כל התו"כ ומצות למעלה כידוע. היינו בחי' השגתם סוד ה' ביחודים עליונים דתומ"צ ע"ד בחי' ראיית החכ' דרשב"י כנ"ל וד"ל) וכ"ש מראה הנבואה דשאר נביאים שהיו רואים בחי' כבוד נברא. ואעפ"כ אמרו ואראה את ה' והכונה לבחי' אוא"ס ב"ה ממש. הוא בחי' ירידת אור הא"ס להתגלות להם במראה דכבוד ההוא. ועד"ז יובן מ"ש ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני. ר"ל בחי' התגלות אור הא"ס בבחי' הראי' דלמטה בעשי' ממש. וזה הוא השבח ועילוי דמעמד הר סיני עצמו כמ"ש ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. וכמ"ש אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו:
1