חנה אריאל, בשלחChanah Ariel, Beshalach
א׳מלחמה להוי' בעמלק יש להבין המכוון בדבר נפלא הזה שיהי' הוי' צריך למלחמה עם שום נמצא. מדור דור סדר הלשון הי' ראוי לומר לדור דור. וגם למה תלה הדבר בדורות דוקא. כי מחה אמחה את זכר עמלק. ובכי תצא תמחה את וכו' שתי מחיות הללו למה ומה ענינם:
1
ב׳שנו חכמים בלשון המשנה עדיות פ"ב. ובמספר הדורות לפניו והוא הקץ. הן האדם הי' תחלת ברייתו לשמש את קונו כמאמר רשב"א סוף קדושין במשנה. וכמ"ש את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד. אותו ר"ל לה' הנז' שנק' הקב"ה דהיינו שקדושת יחודו ואחדותו ית' דמהו"ע אא"ס ברוך ונמשך בעולמות דוקא. ונק' שם הוי' ב"ה שפירושו הי' הוה ויהי' כמארז"ל. פירושו שגם מה שיהי' לע"ל ונגלה כבוד הוי' וכולם ידעו אותו ר"ל יחודו ואחדותו בעולמות דוקא הוא הי' והוה מיד שנמצא שם הוי' ב"ה כמ"ש בסה"ק (ר"ל שמבואר שם ענין מציאות שם הויה ב"ה) ובפרט בביאור רות להאריז"ל. ולענין המכוון בדרוש זה הוא בחי' אצי' י"ס דז"א שהוא יוצר עולמו ומסדר את הכוכבים וכו' ומנהיג עולמו וכו' ואין שום נמצא בבריאה עובר רצונו ח"ו. וגם בלעם אמר לא אוכל לעבור את פי הוי' כי הוא ית' יחיד גם בעולמו ע"ד מ"ש במ"א בענין הגדול והקדוש בשמים ובארץ שגם בשמים וארץ הוא גדול וקדוש וכמו שהוא גדול וקדוש כן הוא יחיד בעולמו דוקא וא"א למציאות עוברי רצונו והכל נעשה כרצונו דוקא. אבל אין שום נמצא משיג מהו"ע רצונו ית' כי הוא ורצונו אחד. וכמו דלית דידע לי' בר איהו כך לית דידע רצונו. נמצא שמה שכל העולמות עושים רצונו ומקבלים עליהם עומ"ש אפי' בדעת ובתבונה. העיקר מכ"ז הוא מה שאינו מושג להם כ"א מצד יחודו הנ"ל. אלא שלבעלי בינה ודעת בא זה הענין גם בגילוי להבין ולהשכיל אבל עיקר התפעלותם לעשות רצונו ית' הוא מצד מה שאינו מושג להם כלל. וכידוע בכתבים (באורי הזהר דף צ"א פ' ויקהל) ע"פ שרפים עומדים ממעל לו ר"ל לוא"ו שהוא י"ס דז"א ב"ה. והבינה והדעת שלהם הוא בדרך בריאה חדשה מאין ליש כמו שמהות הנבראים נברא מאין ליש. וכל עיקר הכח שמבינים ומשיגים הוא ג"כ רק מצד יחודו ית' לבדו ואין מושג להם. ולפ"ז נק' ענין התפעלות הנמצאים לעשות רצונו ית' בשם ריחוק מקום מאוד וכלומר שבודאי מגיע הוא אל הנמצאים להתפעל ממנו אבל אין יודעים מזה כלום. וע"ד מ"ש בכתבים מרחוק הוי' נראה רק שזהו בנשמות וכמשי"ת אי"ה. וע"ז בא המאמר נעשה אדם וירדו בדגת הים וכנ"ל. ר"ל ממשלה בדרך ירידה. שע"י נפש וגוף של האדם ונשמת חיים שנפח הוא ית' באפיו (שאין זה בדרך בריאה כידוע בכתבים דבנשמות לא נז' ענין בריאתם. ומ"ש אתה בראתה הנה מקודם אמר טהורה היא מטה"ע ואתה המשכת אותה בבריאה וכו' כידוע) יתקרב מקור התפעלות הנמצאים מיחודו ית' אל גוף ומהות הנמצאים בדרך קירוב ממש. כי האדם הוא התלבשות נשמת רו"פ ית' בצלם ודמות שהן כלי האדם כמו שהוא משתוה עם הנבראים מאין ליש. ואעפי"כ יש בקרבו נשמת רו"פ ית' ממש. והתפעלות דגת הים וכו' מן האדם הוא בקירוב ממש. ולכן אמרו בזוהר ותיקונים שאדה"ר הי' אומר לנמצאים בואו נשתחוה ונכרעה וכו' כידוע. אף שכל הנמצאים משתחוים ובטלים יותר לרצונו ית' מן האדם כידוע ואיך הוא אומר להם נשתחוה וכנ"ל. ולפי הנ"ל מובן דהיינו בחי' ההשתחוואה בקירוב בגילוי דוקא. וכן גם עתה אחר כל מה שעבר באדה"ר וכל הדורות שהן מכעיסין ובאין וכנ"ל הנה אין יגיעת האדם להכיר את בוראו במחדו"מ לריק ח"ו גם עתה כשהוא בעוה"ז (מלבד מה שצפון לצדיקים לע"ל וכנ"ל) ופועל פעולה גדולה בעולמות כעין מה שעשה אדה"ר באמירת בואו נשתחוה כנ"ל. כי גם עתה פועל הוא הקירוב של יחודו ואחדותו ית' לגילוי בעולמות. וזהו שנק' שמוש לקונו ואותו תעבוד להשלים הווייתו ית' בעולמות כפי מה שהוא הי' והוה בעצמו בבחי' יחודו ואחדותו כנ"ל ככה עושה האד בחי' יהי' ר"ל מה שיהי' לע"ל וכמ"ש בלק"א פל"ו ול"ז וכו' ובזה דוקא תלוי קץ ישועות ולא בזמן עצמו שהזמן הוא נברא וההתפעלות בריחוק מקום כנ"ל ורק במספר הדורות שדור דור ודורשיו וחכמיו וכנ"ל כולל איזה מדרי' ידוע מהמדריגות שעלה ברצונו ית' בבחי' קו המדה וכנ"ל כידוע במק"א וכל דור ודור מגלה בחי' ומדריגה ידועה ומקרב אותה לעולמות כנ"ל. ובבחי' הקירוב הזה לעולמות הוא שהבחירה ביד האדם. אבל בענין התפעלות עשיית רצונו שמצד יחודו הנעלם מהם אין שום שינוי כלל והדברים ארוכים במ"א. וז"ש את הוי' אלקיך זו"נ תירא מלשון ראי' והתגלות לעצמו של האדם. ואותו ר"ל ז"א תעבוד לייחדו בשכינתי' בתחתונים וכנ"ל וד"ל. וכל עיקר העבודה שנצטווינו עלי' בתורה הוא רק בכח הבחירה כידוע שלזאת ניתנה התו' לתחתונים דוקא שהם בעלי בחירה. וידוע שהבחירה היא בדעת. והנה הפי' הפשוט במאמר זה שהבחירה היא בדעת הוא שאם אינו יודע מציאות הטוב איך יוכל לעשותו וכן להיפוך וע"י שיודע שניהם יוכל לבחור. ועפ"י הידוע שבן י"ג שנה שנעשה בר מצוה שהפי' הוא לפי שאז דעתו חזקה להתגבר על טבעו משא"כ קודם לכן אין בכחו להתגבר על טבעי והיינו נמי עולה בסגנון א' עם הפי' הפשוט הראשון שאין ידיעתו חזקה בטוב או ברע. לכן לא יוכל להניח מה שטבעו מושך אליו. כי אינו יודע שהוא טוב יותר מטובת עשות כחפץ טבעו (ער האט דעם חוש ניט אז עס איז פאראן אבעסרי זאך ממילוי תאוות הטבעית). אבל הבר דעת משיג מציאות טוב אחר וכנ"ל:
2
ג׳אך א"כ הוא קשה מ"ש באדה"ר לעבדה וכנ"ל קודם שאכל, עה"ד טו"ר ולא ידע מרע כלל ולא שייך בחירה כנ"ל וא"כ איך נק' עבודה. אמנם הענין יובן ע"י שנבין מקודם קצת ענין החב"ד למעלה שכתוב בלקו"א ח"א פ"ב וח"ב פ"ט בהג"ה שאין שייך לחב"ד למעלה כ"א אחר צמצום הכלים דחב"ד דאצי' שנעשו נשמה לבי"ע והיינו כלים שחב"ד דז"א דוקא כידוע בסה"ק שהם הנעשים נשמה לבי"ע. וקשה ע"ז ממה שכל סה"ק מלאים בהזכרת שם דעת וחכ' בכל הפרצופים העליונים ואפי' באד"ק כמ"ש בתחלת ספר משנת חסידים. ואמנם מבואר במ"א באריכות שהכוונה בזה שמ"ש הרמב"ם ז"ל הוא היודע וכו' ובידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים זה הוא דוקא בבחי' כלי חב"ד דז"א שבהם יודע את כל הנמצאים. וידיעתו ית' אותם הוא בחי' יחודו ואחדותו בהם אף כמו שהן נמצאים ממש ליש ודבר לעצמם. וכן בחי' חכ' דז"א הוא בחי' יחודו ואחדותו בעולמות נמצאים ממש כנ"ל בבחי' החכ'. וז"ש בהג"ה פ"ט שהם הנעשים נשמה לבי"ע היינו לומר שמתגלה יחודו ואחדותו בכלים דחב"ד דבי"ע לברוא בהן ועל ידם ברואים ממש. שהבריאה מאין ליש היא באה מאחדותו דוקא כמ"ש במק"א. והן הן ג"כ הדרכים הנעלמים הנז"ל שע"י הכל עושים רצונו ית'. ועד"ז יובן ג"כ בכלי החג"ת נה"י וכנ"ל. וכ"ז דוקא. בערך הנמצאים ממש כמו שהם בבחי' יש ודבר לעצמם. אבל כל בחי' הדעת שנז' בסה"ק, למעלה מחב"ד דז"א הוא למעלה מהיות העולמות בבחי' נמצאים לעצמם כלל אלא הם כלולים בשרש כל השרשים מעין התכללותם בכח הא"ס בבחי' כל יכול וכנ"ל. והיינו שאין יחודו בערך התגלות בעולמות והוא למעלה מעלה מערך מציאות עולמות. ואף שהוא כל יכול ומי יאמר לו מה תעשה זאת המדרי' עצמה היא למעלה מעלה ברום המעלות ומדריגות ממדריגות מציאות עולמות כמ"ש במ"א באריכות. ואמנם בכלי חב"ד שייך לומר בידיעת עצמו יודע וכנ"ל. ומה שאין לשון זה נופל בלה"ק אלא בלשון דעת דוקא אף שנת' שכן הוא בכל הספי'. היינו לפי שעיקר הפרצוף אדם הוא שהוא בר דעת. והיינו לומר שמעתיק בקרב גופו כל מה שהוא מתחבר אליו ע"י כל הכחות שלו דחכ' ובינה וחסד ונצח וכנ"ל. והדמיון לזה שהרואה איזה דבר אם יודע מהו או שרואה ספר ויודע מה שכתיב בו הרי נעתק בקרב גופו הדבר ההוא. אבל אם אין יודע אף שמסתכל עליו ויועיל בו תועלת הראי'. כמו שהסתכלות במראה לעושה מועיל לכאב עינים כמו שנמצא בספרים. זאת יפעול אף בלא ידיעה וכדומה לזה יובן לנבון בקל בכל הכחות. וכמו שהתינוק יתפעל בצעקה לאיזה דבר שרואה וחפץ לקבלו לידו ובקטנותו אין מזה שום הרגשה בקרבו וד"ל וזהו שאינו מועתק בקרב גופו התחברות כחותיו לאיזה דבר וכן בבהמה אין בקרבה העתקה ממה שמתעוררת אליו בטבעה. וכ"ז ידוע וברור. ויובן מזה למעלה שהצמצום להיות יחידו ואחדותו ית' בעולמות דוקא כענין המלך הגדול וכו' הנז"ל הוא בבחי' הדעת קו האמצעי די"ס דז"א דוקא. וע"י הוא נמצא בכל פרטי הכחות דספי' חו"ב חג"ת וכנ"ל בבחי' יחודו ואחדותו בעולמות ממש וה"ז העתקת היחוד הנעלם דפלאות וסתימת אא"ס ב"ה להיות שני הפכים בנושא א' (שזהו למעלה מכח לי הספי' כולם וד"ל) בקרב כלי הספי' דז"א שהוא הי' הוה ויהי' כו' כנ"ל ויחיד בשמים ובארץ דוקא וכנ"ל (וכן יובן בכל הפרצופים שהתקשרות הי"ס שלהן מועתק בקרב כלים שלהן ע"י הדעת שלהן רק שהכל הוא למעלה ממציאות עולמות יש ודבר וד"ל):
3
ד׳ומעתה יובן גם בדעת האדם התחתון שנברא לשמש את קונו כנ"ל שעיקר שימושו הוא בדעת דוקא. שע"י הדעת דוקא מועתק כח נשמתו שבקרבו מרו"פ. ית' בקרב גופו ממש. וע"י כלי גופו מאיר אור בעולמות כנ"ל. ובזה יובן קצת ענין הבחירה שהרעישו בזה כל העולם איך אפשר להיות וכו' ועפ"י הנ"ל מובן שהבחירה הוא. רק במה שמן האדם למטה שהוא ממשיך לשם אורו וכחותיו. והבוחר בטוב ממשיך נשמת רו"פ ית' בעולמות ומחבר פנימי' רצונו ית' המצוי בעולמות ואינו משתנה כלל רק שאינו מושג להם מחמת ריחוק מקום. והאדם העושה טוב במחדו"א מקרב. אור פנימי' הרצון ההוא להתקבל בעולמות ממש כמו שיהי' לע"ל (ולכן גם באדה"ר נק' עבודה שאף שלא ידע מרע מ"מ המשכתו אור אלקי לעולמות בכח בחירתו בדעת הוא ונק' הוא העובד ועושה זאת מעצמו). והבוחר ברע יונק מאילן הרע להמשיך הסתר פני רצונו י המצוי בעולמות בלי שינוי. שלא יתגלה לעולמות בעליל ח"ו אך אני הוי' ל"ש כתיב ונק' צדק ומשפט כפום עובדיהון דב"נ והוא הי' הוה ויהי' דוקא. אף אם יפעול האדם הרע והסתר פנים העליונים הוא ישיב לו כגמולו ליסרו במשפט וגם רשע ליום רעה יהי' באבדו רנה וגילה לגלות כבוד הוי' במדרי' יהי' הנ"ל. וכן הוא ענין אזלעו"ז עשה אלקים שע"י ביטול והכנעת הלעו"ז דהיינו הקליפות וסט"א יהי' ג"כ גילוי אור בעולמות כמו ממעשה הטוב. ואדרבה אמרו בזוה"ק כד אתכפיי' סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה לעילא ואסתלקותא דא יתיר מכולא. ר"ל ממעשה הטוב וצדק. ופי' אסתלק יקרא דקוב"ה הוא כי מלא כל הארץ כבודו ית' דהיינו שם כבוד מלכותו ית' כי כל מציאות יש ודבר בעולמות עיקר הנושא וסובל שלו הוא שם כבוד מל' ית' שעלה ברצונו ית' שיהי' כבוד מלכותו בבחי' עולם יש ודבר והוא ומלכותו אחד יחיד בתכלית היחוד וכמו שהוא הי' הוה ויהי' כנ"ל כן הוא גם במדת מלכותו ית' מצד עצם יחודה במאצילה. רק שהכבוד ולבוש המל' הוא בחי' אל מסתתר בעולמות עד ששייך לומר במדת מלכותו בחי' זמן ומקום כבי'. והיינו שעיקר מדת המל' כמו שהיא מצד עצמה ויחודה במאצילה ירדה להשתקע ולהתעלם בעולמות להיות נושא וסובל שלהם. וע"י המע"ט שמגלים פנימי' רצונו ית' בעולמות ה"ז עליות המל' משיקועה והעלמה בעולמות ועלי' זו דהיינו אסתלקות יקרא דקוב"ה עלי' אומר שהאסתלקות ע"י אתכפיי' סט"א יתיר מכל האסתלקות. וענין היתרון הזה הוא כידוע בכתבים בענין הל"ת שהן למעלה ממ"ע בידיעה דרך שלילה וכו'. וביאור הדבר כי הידיעה בדעת בדרך חיוב הוא בחי' ירידה מעצם הידוע להתקבל בכלי היודע. ואין זה אלא התפשטות. שטות. ואינו אלא דבר פרטי אבל הידיעה דרך שלילה שאינו יודע כלום דרך חיוב. רק שבזאת מכיר את הידוע שלא יטעה על שום דבר זולתו לומר שהוא הוא. א"כ אין בזה שום ירידה ממהות הידוע וגם לא נעשה בו פרט. אלא שיש להיודע דרך שלילה הכרה במהו"ע הנודע כמו שהוא בעצמו. וא"א להכרה וידיעה זו להתחבר אל היודע כ"א ע"י דבר המנגד דוקא והיפך מענין הדבר הידוע עי"ז נתפס ענין הכרתו את הידוע. ולולא צד המנגד אין לו דרך להיות תופס בדבר הידוע בשום ענין. וה"ז דומה למה שכל שהשכל עמוק יותר צריך להעלימו במשלים יותר ויותר עד שיוכל לבוא לידי השגה והבנה. וזהו ענין ידיעת ההפכים אחת. שמה שהשחרות הוא היפך הלובן הוא גילוי ידיעת ענין הלובן לומר שהוא דבר תכלית ההיפך משחרות עד שאין בשחרות שום ענין מלובן ואין בלובן שום ענין משחרות. וזו היא הכרת עצם השחרות ועצם הלבנונית. משא"כ ע"י ראיית השחור והלבן לא יכיר אלא מה שרואה מהם, ויכול להיות שכבר נפל איזה דבר לבן בתוך השחור ובטל במיעוטו עד שאין נראה אלא שחרות נמצא שאינו מכיר עצם השחרות כלל כי הוא אינו משיג מהשחרות רק מה שהיא אחר תערובות לבן בו. וכן כל מין שחור שיראה הרי במציאו' יכול להיות יותר שחור ממנו. וא"כ הרי זה שהוא רואה אינו אלא כאלו נמזג היותר שחור ממנו עם מעט לובן וע"כ הוא עומד בעין וגוון השחרות הזה וא"כ אינו אלא כמו עלול מעצם השחרות. אף שיש בו עצם השחרות מ"מ נענין המראה המתגלה ממנו הוא רק מדרי' עלול מעצם השחרות או הלובן וכו' ודו"ק בזה במשל ונמשל אבל ע"י ידיעת ההפכים יודע עצם השחרות רק שאין העצם הזה הנודע בידיעה דרך שלילה נתפס כלל בשום מציאות כ"א בידיעה זו שהלובן הנראה הוא הפכי בתכלית. ואין בעצם השחרות שום תנועה ונקודה מהלובן הזה הנראה ומורגש. נמצא שהלובן הזה הוא כמו לבוש ומשל להיות השחרות נתפס ע"י ועד"ז יתבונן המשכיל בענין הל"ת למעלה ולמטה בנפה"א. כי ידוע שרמ"ח מ"ע הם רמ"ח אברין דמלכא וכו אברין דנפה"א ושס"ה ל"ת הם שס"ה גידין. שהאברים הם כלי הנפש שהנפש מתרכבת בהן בבחי' חיות ממוצע. שאינו לא כנפש לבדה ולא כגוף לבדו כמ"ש במק"א באריכות. והנפש נתפסת ע"י האברים כמ"ש בלק"א פכ"ג. ועפ"י המבואר פה זהו ג"כ ענין התפיסא שנתפסת הנפש במדרי' המורכבת להיות גילוי אורה באותו המציאות המורכב. וזהו כמו ידיעה דרך חיוב הנז"ל. אבל הגידין אין בהם בחי' הרכבה רק שהם מצמצמין תנועת הדם הוא הנפש שלא ישתפך כולו כאחד רק יהי' נמשך דרך הגידין כפי צמצום ומרחב שלהן ולא יותר. ונמצא שהם מנגדים להתפשטות הטבעיות שבדם ועי"ז הניגוד דוקא נקשרת הנפש ואחוזה ומתייחדת בהם עד שהדם הוא הנפש. ובלא הגידין לא היתה הנפש מתקיימת בדם. הרי ע"י הנגוד דוקא הוא אחיזת מהות הנפש בדם לבוא בגילוי בהרכבה באבריו. והוא לפי שיצר את האדם בחכ' ועשה הגידין בטבעם מנגדים ומעצרים שלא יתפשט הדם בדרך שפיכה. ונגוד זה בו יהי' כמו תפיסא להיות מהות הנפש נתפסת בדם והיינו נמי כידיעת ההפכיי' הנ"ל. ולכן אם מקיים הל"ת ונזהר מן השעטנז והערלה והכלאים וכדומה אזי יוצא גיד הנפש המכוון לאותה הל"ת מהעלם נפה"ב והגוף ממשכא דחויא שבטבעם היו נמשכים אחר הדבר האסור וכשהי' נמשך בפועל הי' דבוק בניגוד ההפכי של איר הנפה"א שהוא מנגד גמור שאין בו אפי' חלק קטן מנפה"א ואורה באופן שא"א כלל להתגלות אור הנפה"א ע"י האברין (כמשארז"ל עבירה מכבה מצוה). אבל כשמקיים את הל"ת דוחה הוא את הניגוד של הגיד מלהסתיר ולהעלים על בחי' אור הנפה"א המלובש בה בדרך ידיעת ההפכים הנ"ל. כי כך עלה ברצונו ית' שיהי' דבר זה אסור דהיינו שיהי' מנגד מכוון ממש לקדושת תומ"צ ולקדושת הנפה"א ובדחיית המנגד גורם למהות הנפש שהי' מלובש במנגד כנ"ל בדרך ידיעת ההפכים להתגלות כדרך הנמשל המתגלה ע"י המשל אם מבין שאין זה אלא משל לנמשל. משא"כ אם חושב שהמשל כמו שהוא הוא עיקר מכוון אז הוא מעלים על הנמשל שלא יתגלה. וככה הל"ת אם נמשך אחרי' הוא הניגוד היותר גדול המעלים ומסתיר אור הנפש. אבל אם דוחה אותה שזהו כמו שמכיר שאין המשל הוא המכוון אלא הנמשל ממנו וכן שאין הניגוד ראוי להיות רק בשביל מה שבא בו דרך הלבשה ע"י בחי' ידיעת ההפכים הנ"ל אז ממש כמו שהנמשל מובן ע"י המשל כך ההיפך נגלה ע"י ידיעת הפכו שיודע שהוא רק היפך. וכן שענין הל"ת הוא מנגד גמור לאור קדושת הנפה"א ועי"ז מתברר ויוצא לאור גיד הנפש האלקית שהוא מאחיז קדושת אור הנפש לשכון במדרי' חיי הגוף. וכמ"כ יובן למעלה שע"י קיום מל"ת שהוא דחיית הניגוד המכוון במאמר קו המדה שאת זלעו"ז עשה האלקים להיות דבר זה מנגד לאור ה' הבא ונמשך להתגלות ע"י רמ"ח אברין דמלכא ולכן אף שקמי' ית' הוא הי' הוה ויהי' כנ"ל. אעפ"כ בעולמות לדעת התחתון שלהם הוא מנגד גמור המעלים ומחשיך על אור הוי' הי' הוה ויהי' מלהתגלות בעולמות אף שנמצא בהם. והוא עיקרא ושרשא שלהן ומכה"כ כנ"ל. וכשדוחה את הדבר האסור אז נגלה כבוד ה' שהי' נעלם בדבר האסור בדרך ידיעת ההפכים הנז"ל ונעשה מקור לגילוי דרך איברין דמלכא שהן המצות. ונק' זה עליית המל' ע"פ הנז"ל. אך עלי' זו אינה רק כמו שהנפה"א מסתלקת מלהמשך אחר יצה"ר של נפה"ב אבל הנפה"ב עצמה נשארת בכחה ותקפה. רק שהנפה"א נשמטה ממנה ולכן נמשל זה ומכונה בשם גידי הנפש שהניגוד שלהם גורם להיות התקשרות הנפש בדם לבוא אל הגילוי ע"י ההרכבה באברים כנ"ל. נמצא שאין מלובש בזה הניגוד אלא המקור לירידת גילוי האור מלמטה. אבל המהות ועצמות בטרם התחברותו להיות מקור לגילוי למטה אין מלובש בזה הניגוד כלל. ואין בא ממנו שום גילוי ע"י דחיית זה הנגוד אבל כד אתכפייא סט"א עצמה ונדחית היא ממקום העצמי שלה דוקא ולא ממקום של נפה"א. שהסט"א עצמה הוא לנגד ה' ממש שלמעלה מגילוי אורו ית' באברין דמלכא הנ"ל אף שקמי' ו אין שום שינוי והוא הי' והוא הוה והוא יהי' ברגע א' גם עתה קמי' ית' וכן מכה"כ וד"ל. רק שהכבוד הוא יורד בבחי' אל מסתתר בבריאת הנבראים לדעתן וצביונן עד שלעו"ז עשה האלקים שבא הנגוד לגילוי מציאות המעלים על האור האחוז בו בדרך ידיעת ההפכים הנ"ל. וכד אתכפיי' סט"א זאת ונדחית ממקומה ממש אז עליית הכבוד במדרי' העליונה דעצמות אור ה' שלמעלה מההמשכה באיברים וז"ש ואסתלקותא דא יתיר מכולא וד"ל. והדין הזה נוהג בכל בחי' ומדרי' הקליפות וסט"א שהן אויבי ה' שכל עיקר קיומן הוא היותן לבוש בדרך ידיעת ההפכים אל אור ה' ממש כנז"ל. ועד"ז יש לפרש משארז"ל אם יאמר לך אדם היכן אלקיך אמור לו בכרך גדול שברומי וד"ל עד שמה שלא הי' אפשר לבוא בדרך גילוי אור במדרי' הקדושה כענין ידיעה דרך חיוב בא לידי בחי' גילוי ע"י חשך המשל דידיעת ההפכים בסט"א ממש. וע"י ביטול הסט"א במדרי' בבחי' ההוא אסתלק יקרא דקוב"ה לקבל גילוי אורו ממש הרמוז בידיעת ההפכים הנ"ל ובזה יובן שכאשר בחר ה' באאע"ה וכרות עמו הברית וכו' והיו האבות בחי' מרכבה ממש לאור ה' הי' הוה ויהי' כנ"ל הי' התקשרותם בבחי' למעלה מן הדעת דמדרי' עולמות יש ודבר בפ"ע. ואף שבודאי הי' להם בחי' הדעת דקדושה האלקית מועתק בגופם ממש. אך העיקר הי' בחי' הביטול כזיו השמש בשמש דבחי' מרכבה ובאותו המדרי' הי' להם פרצוף שלם גם בבחי' הדעת ע"ד משנ"ת לעיל בענין הדעת שלמעלה מכלים דחב"ד דז"א. וכן השבטים היו ג"כ מרכבה לבחי' שם מל' ית' כמו שהיא מצד עצמה ויחודה במאצילה הנ"ל. שהי' ג"כ העיקר הבחי' שלמעלה מן הדעת אף שהי' כלול בו גם בחי' הדעת כנ"ל. ומאחר שהי' הכל בבחי' מרכבה לא הי' הגילוי דאור ה' על ידיהם כ"א במקום הקדושה העליונה עצמה שאין הסט"א בחי' מנגד לה כלל ולכן הי' הצלחתם מתגברת על קליפת מצרים ופלשתים ועשו ולבן שלא בדרך מנגד ומלחמה כלל. וכנ"ל שעיקר בחי' המלחמה ובחירה הוא במדרי' הדעת בגוף דוקא שיהי' הדעת עיקר הנשמה בכל הכחות כמשנ"ת למעלה באריכות קצת ובכדי שיגיע ויראה בחי' הוי' איש מלחמה לעם בנ"י עובדי ה' שלא בבחי' מרכבה אלא בבחירה שע"י הדעת דוקא. לא הי' מקום להתגלות זאת המדרי' בבחי' ידיעה דרך חיוב אלא כעין ידיעה דרך שלילה וידיעת ההפכים דקליפת מצרים ופרעה שאמר לא ידעתי את ה' שהוא הניגוד הגמור לדעת את ה'. וע"י חשך המשל דקליפת פרעה ומצרים הוא ירידת אור ה' הי' הוה ויהי' כנ"ל להתגלות גם במקום הדעת דעולמות יש ודבר בפ"ע כי קליפת לא ידעתי את ה' הוא ידיעת ההפכים של וידעת את ה'. ואמנם ירידה זו היתה ע"י אתעדל"ת דוימררו את חייהם וכו' ששלט האדם באדם לרע לו וכמ"ש ראה ראיתי את עני עמי וכו' וארד וכו' ואז נא' וידע אלקים שבא ונמצא בחי' דעת ה' בבחי' ומדרי' כלים דחב"ד דוקא שהוא הדעת בעולמות ורע"מ שהי' רועה את ישראל ומפרנס אותם בבחי' הדעת הזה הי' משה גואל ראשון להיות התגלות אור ה' הי' הוה וכנ"ל בעולמות יש ודבר בפ"ע. ועיקר ההתגלות היא בא"י דוקא ארץ טובה רחבה. כי בחי' הקליפות דז' עממין הכנעני וכו' הן הן הניגוד הגמור לשם הוי' דז"א שעיקרו בחי' המדות הגדולה והגבורה וכו' כידוע שהז' אומות הם הז' מדות דקליפה וסט"א. וע"י דחיית הקליפות מא"י הוא אסתלקות יקרא דקוב"ה ונקיון א"י אשר ה' דורש איתה מהקליפות המעלימים ומחשיכים אורה להתעלם מחמת תוקף החשך שלהם וגילוי אור שלימות מעשה המצות אברין דמלכא כולם בשלימות שזהו בחי' היהי' בעולמות. והניגוד דז' אומות הוא כנגד בחי' גופא דמלכא וכדי להתמשך אור ה' שנגלה להאבות בבחי' שלמעלה מן הדעת כנ"ל עד מקום הכנעני והחתי וכנ"ל בקי' המדות שלמטה מן הדעת הי' נמשך ובא בסדר והדרגה בתחלה בקליפת פרעה ומצרים לא ידעתי את ה' ועי"ז וידע אלהים כנ"ל. ולכן פרעה אותיות הערף שהוא נגד הדעת שהוא מוח השלישי העומד כמין סגול לצד אחורי הראש והוא הנמשך דרך ג' שרי פרעה דקליפה שר המשקים שר האופים שר הטבחים שהן בחי' קנה וושט וורידין וכלומר שפרעה עם שרי דקליפה הם ידיעת ההפכים דדעת ה' בקדושה האלקית שנגלה להאבות בבחי' שלמעלה מן הדעת כנ"ל. והוא מיצר הגרון סגור חותם צר דירידת אור המוחין בגוף בבחי' הדעת דוקא עד מקום הכנעני שלמטה מן הדעת כנ"ל:
4
ה׳ואחרי אשר נגאלו ממצרים וקי"ס אשר אז ישיר ישראל את השירה לה' דהיינו אסתלקות יקרא דקוב"ה לעילא להתייחד בהוי' ולהיות התגלות אור ה' בעולמות גם בבחי' החיצוניות דעול מצות בבחי' עול דוקא שזהו מבחי' כתר מל' דוקא כידוע ולהיות מציאות שתי המדרי' הללו דאור ה' הי' הוה וכו' בבחי' הפנימי' דדעת את ה' ובבחי' החיצוניות דעול מלכות ועול מצות. במקום הכנעני והחתי וכו' כנ"ל. הי' ג"כ צריך לבוא ע"י בחי' ידיעה דרך שלילה וידיעת ההפכים דקליפת עמלק. כי הנה ע"י ביטול קליפת פרעה ומצרים שגרם אסתלקות יקרא דקוב"ה שיהי' גילוי יחודו ית' דבחי' הי' הוה וכנ"ל בבחי' הדעת. הגם שזהו דבר נפלא ועצום מאוד וכמ"ש בלק"א ח"ב פ"ט שלגבי הקב"ה לא שייך כלל בחי' השגה וכן דעת וחכ'. והביא שם המשל שהוא כאומר על חכ' עמוקה שא"א למשמשה בידים. רק שע"י ראה ראיתי את עני עמי וכו' וארד וכנ"ל להיותו נמצא גם בבחי' הדעת וכנז"ל שהי' הכלי לזה ביטול קליפת לא ידעתי את ה'. אך לא נפעל עי"ז כ"א שיהי' נתפס אור הוי' בבחי' הדעת אף שאינו בערך זה כלל וכמו המישוש בידים לחכ' עמוקה (והיינו הדעת בבחי' עולם יש ודבר בפ"ע ושלא בבחי' מרכבה וביטול הנז"ל ששם במדרי' המרכבה אין הדעת בריחוק הערך כנ"ל. והיינו כלומר שהפלא הנעשה ע"י יצ"מ הנ"ל הוא מציאת בחי' הדעת שהוא ההעתקה בגוף מהתקשרות השרש באור ה' הי' והוה כנ"ל. שתהי' העתקה זו גם במקום הקליפות שהן היפך מבחי' מרכבה וביטול. ומטעם זה הוא ריחוק הערך מאוד שהוא ממש כשני הפכים בנושא אחד וכמשנ"ת למעלה בדעת דז"א וד"ל). וזהו רק כמשנת"ל בענין הגידין שהוא כמו הסתלקות הנפה"א מחשך נפש דקליפה שלא תחשיך אורה ולא שהסט"א עצמה אתכפיי' וכו' וכן הוא ביצי"מ דכתיב כי ברח העם וכמ"ש בלק"א פל"א ואף שיש מציאות וידעת את הוי'. אין זה רק בערך מדרי' המוחין דנש"י שגם כמו שהן בגופין יוכלו לדעת את הוי' אף שלא בבחי' מרכבה. אבל להיות כיבוש ז' עממין שהן הן המדות הרעות דסטרא אחרא עצמה. הוא מדרי' אחרת לגמרי. ואמנם הכל הוא על ידי הדעת דוקא כנ"ל שהדעת הוא המחבר בחי' למעלה מן הדעת דבחי' מרכבה אל בחי' למטה מן הדעת. ויש בזה ב' אופנים בחי' פנימיות ובחי' חיצוני'. בחי' החיצוני' הוא כמו שעל ידי הדעת שיודע שזה הדבר הוא הטוב ונכון דוקא כמו להחיות לב נדכאים אזי ישתמש במדת החסד ויכבוש מדה"ד והקימוץ. אף שלא ימלאנו לבו לעשות כך בחפץ ורצון. אך ע"י הדעת יכריח את עצמו נגד חפצו וטבעו. ובזה האופן הדעת והמוחין הם דבר בפ"ע רק שכח ממשלתם ושליטתם בהמשכת מחדו"מ ממשכן המדות שבלב הוא מתלבש במדות הנאותים למה שהדעת מחייב להשתמש בהם במחדו"מ. וה"ז שהמדות חו"ג נק' חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא והסכם השכל מניע את הידים לפעול כהסכמתו ע"י כח שיש בשכל לשלוט על הלב ליבא מלכא דפליג לכל שייפין ונותן כח בידים לעשות כחיוב השכל ובחי' הפנימי' הוא ע"ד ענין הידוע בכתבים על מאמר הזוהר רישא דמלכא בחו"ג אתתקן עפ"י משל ממי שנתפעל מאוד בשמחה שיספוק כפיו בלא בחי' בחירה כלל רק ההתפעלות שבמוח ולב היא עצמה מתלבשת בידים. וע"ד בחי' זו כבר אפשר להיות שע"י וידעת את ה' שיהי' זה האור בעצמו מאיר במקום המדות דז' עממין והיינו שאור ה' המתגלה בנשמות הוא עצמו יכניע את המדות הרעות ויבטל מציאותם כידוע שיכול להיות ע"י התפעלות עמוקה בלב יהפך לבו מן הקצה אל הקצה פתאום וכרגע בל ימוט לעולם. וזהו רק סייעתא דשמיא ואתעדל"ע. וע"ז הדרך רצה מרע"ה שיהי' הוא המכניס את ישראל לא"י כידוע בכתבים, אך ע"ד הבחי' הראשונה צריך לבחי' ממוצע בין הדעת את ה' ובין הפועל ממש דמדות שהן רחוקים זה מזה כנ"ל והוא פני יהושע פני לבנה שמקבל מפני החמה דמשה. ואיך שיהי' מב' האופנים הנ"ל רק שעכ"פ יבוא בחי' הדעת אל הפו"מ דמדות הוא מדרי' עליונה ממדרי' הידיעה עצמה דדעת וכידוע בלק"א בענין הבינוני שאף שיוכל להיות לו מוחין עליונים ושעל פיהן יפעול מחדו"מ דקדושה ולא פסק פומי' מגרסי' אעפ"כ אין לו שום שליטה על עצם המדות הרעות שבלב ואין זה רק מדרי' יצי"מ הנ"ל). והמדרי' עליונה הזאת גם היא א"א לה לבוא למטה כ"א ע"י דרך ידיעת ההפכים הנ"ל בבחי' הקליפה וזו היא קליפת עמלק דכתיב ראשית גוים עמלק וגו'. שהגוים הן ז' מדות רעות דקליפה שהן תועבות ה' כמ"ש מחוקות התועבות וכו'. והם הנגוד הגמור למדות דקדושה האלקית. אבל עמלק לא נק' תועבה כי אינו מדה רעה כלל. רק הוא הקליפה והנגוד העצום לבחי' הדעת המאיר במדות בב' הבחי' הנ"ל. וכללות ענינו הוא עפ"י מה שנת' שהדעת דיצ"מ לא הי' רק בבחי' הקדושה עצמה כשעומדת נגד מקום הקליפה. אך הקליפה עצמה לא נעתקה ממקומה והיא הדעת ההפכי לדעת ה' וכלומר שאף שיודע את כבוד ה' אעפ"כ לא יניח מחמת זה שום דבר מטבעו ומדותיו ולא כמו פרעה שאמר לא ידעתי כלל את ה'. והי' לו תיקון ע"י שיתי איתותי אלה בקרבו וידעו מצרים וכנ"ל. אבל עמלק ידע וראה מעשי ה' כי נורא הוא ביצי"מ וקי"ס ועכ"ז לא שב מידיעתו היותו נכנע לקדושה כלל וכלל כנ"ל. רק עומד לנגד הקדושה בכל כחו וטבע מהותי וכענין והתברך בלבבו בשרירות לבי אלך. וכל אשר תמצא ידו לעשות בכחו יעשה. ודרך פרט הוא ג"כ ב' ענינים הנ"ל. בחי' החיצוני' הוא בחי' חוצפא וגסות בלא שום טעם ודעת שאיל משגיח על שום דבר ומתחזק במדותיו בלא שום טעם ולמטה מן הדעת ושום שכל רק שלא יראה שום הכנעה כלל. והוא בחי' המנגד לבחי' כתר מל' הנ"ל שהוא ענין קבלת עומ"ש ועומ"צ בבחי' החיצוני' דקדושה הנ"ל. וסבת החוצפא וגסות זה נובע מבחי' הפנימי' דעמלק שהוא הנגוד הגדול לבחי' הוי' הי' הוה ויהי' כנ"ל שהיא יחודו ואחדותי אפי' בעולמות יש ודבר ואין שום דבר יוצא חוץ לרצונו מצד היחוד הנעלם מהעולמות כנ"ל. וקליפת עמלק הוא תכלית המנגד וכאומר שתי רשויות יש וכל דאלים גבר ולכן כל מה שרואה יותר תגבורת הקדושה מתעורר להתגבר ביתר שאת כדרך הנלחמים זע"ז שהנופל מתאמץ בכח נוסף על החיות התמידי שבקרבו בכדי להתקומם ולהתגבר וה"ז דומה ליחוד המוחין עם הזרועות והידים הנ"ל. וככה ראשית גוים עמלק להמשיך מן השרש נגוד הז' אומות שהם נגד ה' בהמצאו. והוא מחזיק כחם מלמעלה כנ"ל וד"ל ושרש קליפה זו דעמלק למעלה מקליפת פרעה. כי הנה שרש כל הקליפות ידוע בכתבי האריז"ל שבאים בבחי' נפילה מבחי' הדינין העליונים. וביאור ענין הדינים מבואר בכתבים שהוא לאמר שאין העולם כדאי לשכון כבוד ה' למטה וכו' וקליפת פרעה הוא רק לא ידעתי את ה' וכנ"ל שאינו יודע מציאות זו שיוכל להיות דעת ה' בעולם יש ודבר כי רם על כל גוים ה' ולשון לא ידעתי הוא כאומר אפשר שהוא כן אך הוא אינו יודע מזה ולכן א"צ לשמוע. אין זה מנגד גמור לעצמות שם הוי' רק לידיעה ממנו. אבל עמלק הוא בן בנו של עשו הוא אדום שרש הדינין הקשין. ומבואר בביאור רות להאריז"ל וברזא דאתוון שמציאות שם הוי' הוא ע"י הדינין דוקא. בדחייתן דוקא. ועפ"י האמור ריש מאמר הזה שם הוי' דז"א הוא ג"כ אחר ירידת ודחיית הדינין דמלכים דתהו שמתו אז יכול להיות גילוי יחודו של הקב"ה כנ"ל ריש המאמר. וזהו שעמלק הוא המנגד דוקא לשם הוי' עצמו שרוצה לעורר שרשו בשרש הדינין שהיו מעכבים גילוי שם הוי' עד שנדחו כנ"ל. וז"ש משה ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק וגו' וכמ"ש בזוהר דמשה עצמו אזדמן לקרבא דלעילא ויהושע לקרבא דלתתא. קרבא דלעילא הוא בחי' הב' הנ"ל המנגד לשם הוי'. קרבא דלתתא הוא בחי' הא' המנגד לכתר מל'. וזה שייך למשה פני חמה. וזה שייך ליהושע פני לבנה. וכאשר ירים משה ידו בחי' הפנימי' דקדושה שהזרועות מתעלות עד הדעת וישראל משעבדין את לבם לאביהם שבשמים ע"י הרמת משה את ידיו בבחי' אתעדל"ע וכו' כנ"ל. היו מתגברין במלחמת יהושע שלא יהי' עמלק מזנב את הנחשלים שפלטן הענן המקיף מאתעדל"ע וכו'. ויחלוש יהושע את עמלק וגו' שהתיש את כחו שלא יוכל לחזק את הז' אומות ויוכלו ישראל לכבוש אותם. אך אעפ"כ המלחמה נשארה בתקפה כי לא נמחה זכר עמלק מכל וכל רק שהותש כחו כנ"ל, אבל זכרון יש לו עדיין. וענין הזכרון הוא כנ"ל ששרש מציאת הקליפה ליש ודבר במציאות הוא הכל מכח שם הוי' ב"ה כידוע דלית מאן דנפיק מרשותו לבר והוא בחי' ידיעת ההפכים כנ"ל. שע"י דאתכפי' הקליפה אסתלק יקרא דקוב"ה במדרי' עליונה יותר וכו' כנ"ל באריכות. וע"י הכנעת קליפת עמלק יסתלק יקרא דקוב"ה במדרי' עליונה ממדרי' יצי"מ הנ"ל. וזהו בחי' הזכר עמלק שיש לו זכרון מפני שעדיין לא נגלה בחי' המדרי' העליונה הזאת בכדו"ד. כי דוקא ביצי"מ שאמר לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם נעשה היצ"מ על כל ימו"ע וכל הדורות רק שמתגלה כאו"א בזמנו בכל שנה ושנה כמ"ש בעמ"ו באריכות. וזהו בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע כאלו הוא יצא ממצרים. שבאמת כבר כן הוא וצריך לראות את זאת. וא"צ עוד לקליפת מצרים שיהי' ע"י ביטולה והכנעתה אסתלקות יקרא דקוב"ה במדרי' יצ"מ כי זה כבר נעשה בשלימות בפעם הראשון (ומה שצריך להשבית השאור וחמץ בכל שנה אין ההשבתה גורמת את גילוי האור דיצי"מ אלא נהפוך הוא שהגילוי אור דיצי"מ גורם שתהי' מקודם לכן ההשבתה דשאור וחמץ כי טהור עינים מראות ברע ולכן בהיות הזמן גרמא להראות האור שנגלה כבר ביצי"מ לא יראה חמץ ושאור. ובזה מדוקדק היטיב מש"ה אך ביום הראשון תשביתו שאור והראשון דמעיקרא משמע כמ"ש בגמ' והיינו בע"פ ולא אמר כסדר בי"ד תשביתו ובט"ו חג המצות. ועפ"י הנזכר לעיל הכוונה שלא נאמר שהשבתת י"ד גורמת שביתה בחג המצות אלא להיפך דוקא כנ"ל מפני שאור חג המצות מזומן לבוא בהכרח שכבר נעשה ביצי"מ הראשון לכן מקודם בראשון דמעיקרא תשביתו וכנ"ל שלא יהי' מונע מלהתגלות בעליל למטה והשוחט הפסח על החמץ לוקה שעבר על ל"ת בחי' הגידין כנ"ל וד"ל). אבל זכר עמלק עדיין ישנו בעולם בכדי להיות בחי' ידיעת ההפכים דמדרי' עליונה המתגלה ע"י מחייתו בכל דור ודור. וזהו מלחמה לה' בעמלק שעמלק הוא הקליפה המנגד על מדריגה עליונה דשם הוי' עצמו ב"ה שיתגלה ע"י מחייתו של עמלק. וזה מדור דור. כלומר שכל בחי' ובחי' ממספר הדורות לפניו מעלמת בחי' עליונה זאת בזכר עמלק. והמלחמה היא שתדחה בחי' המעלמת ויתגלה הנעלם ב"ה. וזהו מדור דור פי' מהנעלם שיש על כל בחי' דור הוא המלחמה לה' למחות את ההעלם. אך עדיין לא יש רק בחי' ויחלוש יהושע הנ"ל ולא נכבשה המלחמה לגמרי לכן ניתנה מצות זכרון את אשר עשה עמלק ואמר כתוב זאת זכרון בספר וגו' כי צריך להיות לזכרון ענין מחיית העמלק דהיינו ע"ד הנז"ל לידע שהמשל הוא רק למשל ואינו דבר עצמי ממש. ולכן מאחר שיש עדיין זכר עמלק וא"א לכבוש המלחמה לגמרי צריך עכ"פ לזכור שמציאות עמלק הוא רק בשביל מחייתו כנ"ל. והם שני מיני זכרון. אחד בכתב ואחד בפה. שהכתב הוא נגד קרבא דלעילא כענין תורה שבכתב. וזכור בפה עד קרבא דלתתא שהוא בחי' כתר מל' כנ"ל. והיינו ענין בחי' תושבע"פ. וכן הוא בחי' הדיבור ולכן זכור בפה. וכנגד זה הם ג"כ שתי המחיות. תמחה את זכר עמלק הוא קרבא דלתתא שיש לו שייכות באתעדל"ת כנ"ל הוא כנגד הזכירה בפה ואמר תמחה וכו' שהוא מצות עשה על כל ישראל למטה. ומחיי' הב' מחה אמחה באתעדל"ע הוא כנגד קרבא דלעילא והוא הזכרון בכתב כנ"ל. וז"ש כתוב זאת וכו' כי מחה אמחה דוקא. וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם שגם הקטן שבקטנים שעתה הוא מהנחשלים אחריך ידעו את הוי' כי יתגלה בבחי' יהי' דוקא. כמו שהקב"ה בעצמו הי' הוה ויהי' כנ"ל, כן יתגלה בעולמות בערכם ממש. וזהו ידעו איתי בדעת תחתון שלהם דוקא. ולא יצטרך עוד לשום זכר מבית עמלק להיות נודע ע"ד ידיעת ההפכים וידיעה דרך שלילה. כי כולם ידעו בידיעה עצמיית כעין ידיעה דרך חיוב דעכשיו שהיא אינו מגעת אלא בהתפשטות כנ"ל ולע"ל תהי' הידיעה במהות ועצמות שם הוי' ב"ה ממש וד"ל:
5