חנה אריאל, דבריםChanah Ariel, Devarim
א׳אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה וגו'. זה הספר נק' משנה תורה ואמרו בגמ' דמשה מפי עצמו אמרו והזכיר בפ' זה כל המקומות שחטאו בהן ישראל. להבין זאת כתי' ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה. ואיתא בכתבים, במשפט הן הלכות. דכמשפט הראשון מתרגמין כהלכתא קדמייתא. ובמדרש אמרו אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות. וידוע דאין לומדין הלכה מפי משנה א"כ כינוס הגליות שהוא במשנה ופדיית ציון שהיא בהלכות נראה שב' דברים הן. ושבי' בצדקה כלומר שפדיון שבי' הוא בצדקה והוא עוד ענין אחר. ופסוקים הקודמים ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך וכו' אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קרי' נאמנה וזה נראה גאולה שלמה ומהו שאומר אח"ז ציון במשפט תפדה וגו'. גם יש לדעת ההפרש שבין לשון פדי' ללשון גאולה:
1
ב׳בסידור בהערה לתיקון חצות אומר שיש יראה הכלולה בנר"נ דאדם מישראל ויש יראה הבאה מלמעלה וכן באהבה וכן ביראת בושת וכו'. ומבואר שם דיראה הכלולה בנר"נ מוגבלת לפי מקום מדרי' הנר"נ וא"א להתוסף בה מדרי' עליונה הימנה שלא יתבטל מציאותה כענין הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפם. וא"כ צריך להבין לפ"ז איך תוכל הנשמה לקבל יראה הבאה מלמעלה שהיא בחי' אלקות ממש כמ"ש שם בסידור ולא תתבטל ממציאות. ידוע שהנשמה מכרת את בוראה ולשון זה דהכרה לא נמצא בשום נברא. והענין דנשמה טהורה היא מטה"ע שמשם עלו הנשמות וכמ"ש במק"א ע"פ אדני מעון אתה היית לנו. רק שאתה בראתה וגו' פי' שהובאה לעוה"ז בכחות מוגבלים בכחות של מדרי' דעולמות בי"ע אבל עדיין מיוחדות הן בשרשן בטה"ע ששם ודאי יודעים ענין האלקות ממש ואין הנשמות דומות לכל מה שנגלף בטה"ע כי על ביאת הנשמה לעוה"ז נאמר ויפח באפיו (ה' אלקים הנזכר קודם לזה במ"ש וייצר נשמת חיים) ולא נאמר בה לשון בריאה כמו בכל הנמצאים וכח הנפיחה כח ה' אלקים הוא להמשיך הנשמה מטה"ע אל בחי' הגבול דבי"ע וכח הנפיחה הוא מחבר לשורש הנשמה בטה"ע עם מציאותה אפילו בגוף בעוה"ז. רק שבחטא אדה"ר בעה"ד נפלו הנשמות ונסתלק מהן כח הנפיחה וממילא אין מאיר בהם גם שורש דטה"ע. ואאע"ה זכה לאמונה הוא תיקון הנשמות שיאיר בהן שרשן, מטה"ע. והאמונה היא כח האלקות ממש מספירת המלכות שהיא גילוי ענין האלקות ממש כדוגמת ענין דמות מראה כבוד ה' שהמראה עצמה שממנה רואים את כבוד ה' היא מורגשת לנבראים רק שבה ועל ידה מגיעים עד ענין האלקו' ממש. כידוע דז"א ויחודו (ר"ל יחוד דזו"נ) במאציל. וזהו שאאע"ה הי' ראש למאמינים והכיר את בוראו אבל העולמות דבי"ע שהן נגבלים ונפרדים (מן יחוד הקו"ח) לעצמן הם מקבלים ענין האלקות רק בבחי' ממכ"ע שהוא רק לפ"ע מדרי' החב"ד שלהם. וגם זה לא שייך רק בבעלי דעה והשכל בעולמות דקדושה אבל בסט"א אף שרואים נסים ונפלאות ורואים גדולתו של הקב"ה אין להם שום התפעלות במהותם ועצמותם מראי' זו כמו שאין הבע"ח או הילד קטן ששומעים דברי חכמה נמצא בהם שייכות התפעלות מן השכל שישנו בדברים שהגיעו לשמע אזניהם ככה אפי' בעלי השכל דסט"א אין מרגישים רק הפלאת המעשה נסים שבעולם אבל אין להם שום הרגשה באלקות עושה נפלאות לבדו. רק בסט' דקדושה יש להם לפ"ע מדריגתם השגתם בחב"ד בכח בחי' ממכ"ע להתפעל בעצם מאלקות באוי"ר וכנ"ל וכש"כ בנשמה שיט לה גם בחי' הכרה שמגיע עד בחי' אלקו' במדרי' סכ"ע וכל מאמינים שהוא לבדו הוא ואלדח"מ. שיש להם התפעלות בכל הכחות דחב"ד חג"ת נהי"מ מאלקות ממש. אך כ"ז נקרא עדיין רק אהבה ויראה הכלולים בנר"נ כמו שבאו בבחי' בראתה יצרתה כנ"ל וכלומר שההתפעלות שלהם איננה התפעלות אלקית אלא התפעלות נברא או נוצר כנ"ל ולכן ההתפעלות שלהם מצומצמות לפ"ע מדרי' מציאותם דוקא. אבל ענין יראה הבאה מלמעלה היינו שכח אלקות הנבדל פועל בהם פעולת היראה ופחד ה' למעלה מהשגתם ודעתם ואין השגתם ודעתם מגעת להשיג ולהכיל בקרבם את מהו"ע כח אלקי הפועל בהם בחי' היראה או האהבה שבאה בקרבם מלמעלה ולכן אין הכחות דחב"ד חג"ת וכו' שלהם מתבטלים ממציאותם וק"ל ובזמן שהי' בהמ"ק קיים הי' ענין זה דאוי"ר הבאים מלמעלה מצוי בתמידות שכל הבא לבהמ"ק תפול עליו אימתה ופחד משכינתו ית' בהיכל ק"ק דבהמ"ק כדמיון אימה ופחד הטבעי לעומד לפני המלך עד שהירא מהמלך אין לו שום השגה למה הוא ירא וכמ"ש במדרש שיש מלאכים עליונים ששופכים אימה על מלכים ושרים שיראו ויפחדו מהם. ודרכו של איש לחזר אחר אשה יראת ה' כמש"ש בסידור נמצא להם גם התפעלות האהבה הבאה מלמעלה והוא ענין התפעלות אלקות הנזכר בכ"ד. וזהו שלימות בנין פ' רחל והיא פב"פ כידוע בסהק"ב היינו שמפעלת בבנ"י נשמות בגופים טבע כחות אלקיים להתפעל בכל הכחות דרצון ושכל ומדות ומחדו"מ גם שבערך הגופים בבחי' התפעלות באהוי"ר הבאה מלמעלה. וכן ביראת בושת כמש"ש בסידור. ואור וכח השכינה הזה הוא מאיר ובא בכל ישראל שבארץ ישראל. וירושלים עיר הקודש היתה מוקפת חומות היתה נקראת משוש לכל הארץ כי תוך החומות הי' נגלה בחי' עוז וחדוה במקומו שבהיכלות הקדושה העליונים וכן הי' גם למטה בירושלים כי השכינה שבבהמ"ק שמעצים ואבנים הוא גילוי ענין השכינה אלקות ממש בערך גופני דמורגשי עוה"ז וכמו שלמעלה היכלות דקדושה מוקפים חומה שלא יקבלו החיצוני' מאור העוז והחדוה (שעי"ז ח"ו יבלבלו השמחה שבהיכלות כידוע בסהק"ב) כן היה גם בירושלים למטה. ולכן שם ירושלים הוא ענין ירא שלם שלימות היראה הבאה מלמעלה שהיתה מצוי' שם תמיד לכל דורשיה בלי שום מונע. וכאשר בעו"ה הובקעה העיר ובטלו החומות ערבה כל שמחה מירושלים מחמת כניסת החיצונים (וכבודי לאחר לא אתן כתיב) והבהמ"ק עדיין הי' קיים ואז השיגוה רודפיה כדלעיל פ' מטות. וכשחרב בהמ"ק נסתלקו כחות השכינה שבבחי' יראה הבאה מלמעלה מערך מדרי' עוה"ז הגופני (ולכן אין דבר זה מצוי שתפול על האדם יראה מלמעלה כמש"ש בסידור הנ"ל) וישראל גלו בין האומות כלומר שטבע היהדות כפי הנז"ל פה"ק הוא תחת שעבוד כחות טבע האומות שבישראל בארץ מגוריהם שם. והשכינה שלא זזה מישראל גם מעין ענין מה שהי' בבהמ"ק כלומר ליתן גם בערך עוה"ז כח אלקי אך גם היא בגלות עמהם כביכ' תחת שעבוד כחות האומות כנ"ל. אמנם למעלה מערך מדרי' עוה"ז הגופני שם נאמר כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך ולכן מצד הנשמה יכול כל איש ישראל לבוא לכל מדרי' הנ"ל דאהוי"ר הבאים מלמעלה ובחי' התפעלות אלקי הנ"ל אך צריך לזה יגיעת נפש ויגיעת בשר להכניע כחות הגופניים שלא יעכבו את האדם מלעלות למעלת מדרי' הנ"ל:
2
ג׳והנה יש עוד מדרי' ובחי' אחרת בשבחי ירושלים עיר הקודש שיש בה מקום הר ציון וידוע בסהק"ב שנקודת ציון הוא בחי' יסוד דנוקבא שיש בו ה"ג כידוע. והענין הוא כמ"ש צמאה נפשי לאלקים וגו' שיש בטבע נר"נ דקדושת ישראל בחי' הצמאון ותשוקה בבחי' אליו ולא למדותיו שגם אחר שיזכה להתגלות בחי' אהוי"ר הכלולים בנר"נ כנ"ל ואפי' כשיזכה לבחי' אהוי"ר הבאים מלמעלה שנת"ל שהוא ענין אלקות ממש אין זה רק מן בחי' הכלים די"ס דאיהו וחיוהי חד אעפ"כ אין הגילוי דבחי' אלקות כ"א אחר הצמצום וגבול לבוש הכלים לכן יש עדיין מקום לבחי' צמאון הנ"ל אליו ולא למדותיו וכמו שיש צמאון זה בכחות הכלולים בנר"נ כן יש ענין זה דצמאון זה בבחי' כח אלקי ממש כענין התפעלות אלקי' הידוע והוא הנק' נקודת ציון יסוד הנוק' שמקבל שפע ממהו"ע ומוליד בדומה ובזה דוקא אתבסאת נוק' כידוע. וכשבהמ"ק הי' קיים אז כמו שענין יראה הבאה מלמעלה היתה מתפשטת תוך חומות ירושלים ובחי' משוש לכל הארץ כנ"ל כמו כן היתה נקודת ציון מאירה לכל יושביה בבחי' הצמאון האלקי שאינו מתרווה כ"א באור ושפע משלימותא דכולא (לטעום מעין העוה"ב או במציאות הלכה ברורה כדלקמן). אבל כשחרב בנין בהמ"ק וגלו ישראל והשכינה עמהם אז כתיב ציון מדבר היתה. ובמשמעות לשון מדבר יש ב' ענינים. א' שהמדבר לא ישב אדם שם ואין משתמשין בו. כן מפני עול השעבוד אין מקום לאדם להשתמש בצמאון הזה וכאלו איננו בקרבו כלל. ב' שהמדבר הוא הפקר לכל מי שירצה לבוא לתוכו אין מונע. וכן אף מי שירצה לעורר בקרבו בחי הצמאון אך כל איזה רצון וצורך קטן ממילי דעלמא מבטל העסק בצמאון והוא נכנס במקומו כבמקום מדבר והפקר. וכ"ז אינו בתקפו כ"א כאשר רודפיה השיגוה בין המצרים כו' אבל אחר החורבן ושפך חמתו על העצים והאבנים והשכינה עלתה למעלה בבחי' בנינה כדלעיל כי חזק בריחי שעריך למעלה שהוא בענין למעלה מעוה"ז שאין החיצונים מגיעין לשם כלל. והוא מה שאמר הכתוב הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי שלא יוכלו יגעו באור השכינה כלל וכלל. וענין הנקמה הוא התקוממות כח הנשמה אלקי' ביניקתה מירושלים שלמעלה גם בכחות הגוף לפי שעה. ואצרוף כבור סיגיך כי שם בעלות הנשמה בבחי' ירושלים של מעלה כנ"ל אין שם סיגי' ותערובות ויקרא לך לבחי' ירושלים של מעלה עיר הצדק קרי' נאמנה פי' דבחי' זאת אינה מתחברת למטה כ"א בתוקף כח האמונה דוקא ולא כבשעת בנין בהמ"ק כמשנת"ל. וז"ש נאמנה שחיזוק שלה בבחי' אמונה ממטה למעלה מאו"כ דספי' המלכות כדלעיל. אבל בחי' השכינה שבערך עוה"ז הבאה מלמעלה כנ"ל אין זה כ"א בעת שבהמ"ק דעצים ואבנים קיים הכל כנ"ל אבל אח"כ היא כבי' בגלות עם ישראל. ולז"א אין הגליות מתכנסות כ"א בזכות המשניות שהן תורה שבע"פ ולא להלכה למעשה רק גילוי אור העצמות דתורה שבכתב שהוא נעלם באותיות ובבחי' סוכ"ע כידוע ובחי' המשנה מגלה שמה שבתושב"כ נעלם שייך הוא בעניני עוה"ז. והרי זה כדמיון מלך ומשנה למלך שהמלך עצמו הנה המדינה קנויה לו והרי היא כמו קניני האדם שיש להם אחיזה בו שכמו שמתפשט רצונו בגידי הרצון לכל גופו ואבריו נשמעים לרצונו כך יש להתקיים רצונו בכל קניניו ככה ראוי שיתקיים רצון המלך בכל מדינתו. אך בני המדינה אף שהוגד להם שרצון המלך כך וכך הנה מצד עצמם אינם מוכנים כ"כ להתפעל לעשות רצון המלך בפ"מ. והמשנה למלך הוא המנהיג ומשגיח על המדינה ומטיל עליהם עול המלכות עד שירגישו בעצמם חיוב עליהם לעשות רצון המלך. וכח הזה שמכניס המשנה בבני המדינה הוא דמות ודוגמא לגידי הרצון שמתפשטים בגוף ועי"ז בא קיום רצון המלך אל הפ"מ. מבואר שאין כח המשנה באופני ופרטי רצון של המלך איך ומה הם אלא שכחו יפה רק בזה שמה שהוא רצון המלך מחויב לבא אל הפ"מ במדריגתו. וזהו ענין בנין המלכות באברים וגידים דמיון כחות המתפשטים ומאירים בעולם קיום רצה"ע ב"ה וכעין ודוגמת יראה הבאה מלמעלה ועי"ז הגליות של ישראל מתכנסות להגאל משעבוד מלכיות ועול ד"א והי' ה' למלך על כל הארץ בבחי' בנין המל' באברי וגידי אדם שלם בבחי' תושבע"פ כאמור. ושלימות זה הבנין הוא לע"ל בגאולה אחרונה. דהנה בלשון גאולה ופדיון יש גאולה בלא פדיון ויש פדיון בלא גאולה. כי עיקר לשון פדיון הוא נופל על מה שהוא ברשות אחרים ולהוציאו מרשותם לרשות עצמותו הוא הנק' פדיון כפדיון שבוים או מי שנמכר לאחר צריך פדיון להוציא מרשותו ולא יהי' כבוש תחת ידו אבל עדיין הוא עומד במעמדו שקודם שנשבה או נמכר שאפשר לו להיות נשבה עוד הפעם. אבל ענין גאולה הוא התרוממות בערך עד שאינו בערך כלל שיהי' רשות אחרים עליו. אך יש גאולה בלא פדיון כדמיון מי שיש לו נושים ונעשה עבדו של מלך שיש לו תמיד עסקים רבים בשליחות של מלך שאין מקום לנושים להשיג דין ומשפט עליו והרי הוא נגאל משעבודם אבל עדיין חוב יש להם עליו (הדוגמא מזה הוא פרצוף דור המדבר שהי' דור דעה והמצות בפ"מ לא קיימו כלום והרי כחות הפ"מ דגופם לא קבלו אור התורה בקרבם בפ"מ כ"א בהעלם דתושב"כ אך מצד כח גודל מעלתם דדור דעה אין ענין חשכות גופם תופס מקום כלל והבן). ושלימות הבנין דמל' הוא והי' ה' למלך וגו' גאולה שלימה שלא יראה ולא ימצא אז שום מקום גלות כלל. אך עתה אף שתקרא קרי' נאמנה בבחי' ירושלים של מעלה לא יקרא לך רק עיר הצדק ולא צדקה כי נשבע הקב"ה שלא יכנס לירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל וכנ"ל (וכמשי"ת ענין צדקה) ולפי"ז אין כאן עדיין תקנה לבחי' ציון כלום כי בבחי' ירושלים של מעלה בדרך עלי' הרי בחי' עוז וחדוה במקומו ושם ג"כ הוא משוש לכל הארץ וכמ"ש במק"א שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה גם עכשיו וכנ"ל ואין מקום שישמש בו כח הצמאון ונקודת ציון ולמטה הרי ציון מדבר היתה שאין אדם דר שם לפי שהאדם משועבד בשעבוד מלכיות וכנ"ל:
3
ד׳ועז"א ציון במשפט תפדה. כלומר שהגם שלא תהי' עדיין גאולה שלימה. פדיון עכ"פ יש לה ע"י הלכה ברורה שהוא בחי' שפע הדכורא. כי ההלכה הברורה היא גילוי מהו"ע הרצה"ע שבתו"כ וההלכה הברורה היא המבררת את הנוק' וכל דינין מתעברין ממנה לפי שעה וה"ז ממש ענין פדיון. וענין הביסום הזה נהפוך הוא מביסום דאתבסמת נוק' בזמן שבהמ"ק קיים ובנין הנוק' הוא בשלימות למטה עד שיש בחי' יראה הבאה מלמעלה כנ"ל שזהו שהגאולה קודמת לפדיון אבל הביסום דאנן קיימי' בי' הוא קודם לגאולה כמשי"ת. כי ענין הצמאון דבחי' יסוד דנוק' כו' שהוא ענין אלקים אל דמי לך וכנ"ל הוא לפי שהנוק' היא בבחי' ממכ"ע והארץ נתן לבני אדם נמצא שגם שיש לה כח וגבורה להיות בבחי' יראה הבאה מלמעלה שהוא בחי' אלקות ממש כדלעיל אך מקום משכן כבוד ה' ואורה הוא במקום ישות העולמות (כמש"ל שלכן אין הנשמות בטילות במציאות) ואין היחוד דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד מתגלה בכלים שלה המלובשים בעולמות בבחי' ממכ"ע כנ"ל ולזאת אל דמי לך אף שהיא עצמה בבחי' גאולה שלימה והביסום שלה הוא כשהיא מעלה מ"נ דנשמות שמתפעלים בבחי' ואתם הדבקים בה' אלקיכם למעלה מהטעם ודעת כ"א בכח שרש הנשמה באלקות ממש אז אתבסמת נוק' והיינו דאגדת מיין לקבלי'. ועי' מזה במאמר השפלות והשמחה. ויש לה פדיון מלבושי הישות והפירוד דעולמות ומן המ"ד יולדת זכר חסדו שהוא קיום התומ"צ בפ"מ כל היום כולו ואין שטן ופגע רע כלל. אבל הביסום שקודם הגאולה אין בה כח להעלות המ"ן בשלימות כ"א בכח הדכורא דוקא ובבחי' עלי' מלמטה למעלה דהיינו יולדת נקבה כשהאיש מזריע תחלה והיינו שתוכל להפעיל בחי' הדביקות דואתם הדבקים בנשמות לפי שעה. אך עדיין מקשה לילד התומ"צ בפ"מ בכל היום כולו מפני הגלות שעדיין לא נגאלו ממנו וק"ל. אך אע"פ שאין כאן עדיין גאולה שלימה מ"מ מועיל הפדיון והביסום הזה עכ"פ גם לענין הב' הנזכר בפי' מדבר היתה שכל מי שרוצה נכנס לשם לכן רצון קטן במילי דעלמא מבטל כנ"ל. וזהו ושבי' בצדקה י"ל בזה ע"ד מ"ש בזה"ק בענין נער ונערה עד דלא קבילת עלה דכורא אתקריאת נער ומדקבילת דכורא אתקריאת נערה בה"א. כן י"ל בצדק וצדקה. דבחי' צדק דיקרא לך עיר הצדק הנ"ל אין הקב"ה נכנס בירושלים של מעלה ולכן נק' צדק בלא ה"א. אבל בחינת פדיון דציון האמור שהוא עכ"פ בבחי' הדכורא ונק' צדקה בה"א שלכן מגיע הפדיון גם לשבי' עכ"פ ענין זה שלא יבלבלו כ"כ הטרדות ממילין דעלמא מלעלות אל הר ציון הנ"ל והבן. שהגם שאין הקב"ה נכנס לירושלים של מעלה אעפ"כ יש מקום לעלות אל הר ציון בהכנה הראוי'. וכ"ז הוא בבחי' ההלכה ברורה וכמו שארז"ל בתוקף הגלות שלא תמצא הלכה ברורה וכמ"כ יובן שענין הפדיון הוא ע"י המציאת הלכה ברורה. וענין הביסום דלטעום מעין העוה"ב הוא ענין ארוך קצת ואין כאן מקומו ומקומו הוא בביאור המאמר שלא היה יו"ט לישראל כחמשה עשר באב וכיוהכ"פ:
4
ה׳ומעתה יש להבין גם ענין אלה הדברים אשר דבר משה וגו' שהיא ענין משנה תורה והוא ע"ד האמור בענין המשנה למלך שבתו"כ הוא ענין והודעתם את חוקי אלקים ואת תורותיו וכמו הודעת רצונו של מלך שודאי ראוי הוא להמצא במדינה ג"כ כנ"ל. אך צריך עוד לבחי' משנה למלך שהוא הבינה בנין המל' בעם ובמדינה וככה בבחי' משנה תורה הוא בנין הנוק' פ' דור שנכנסו לארץ שיהי' בבחי' גאולה שלימה גם לענין הפ"מ דקיום כל התו"כ ומצותיה שהוא בא"י דוקא. ואף שכבר היתה בחי' הגאולה גם בפ' דור המדבר עי"ל בהג"ה. אך עדיין צריך פדיון שלא יהיה מונע על הבנין בפ"מ מחמת החטאים שחטאו במדבר שהגם שלגבי ערך מדרי' דור המדבר העביר חטאתם והרבה לסלוח וזכו לשלימות פ' הארה דדור המדבר כידוע אעפ"כ ראה מרע"ה והוכיח אותם כדמתרגמין אוכח יתהון על דעבדו כו' ובזה עשה הפדיון בשלימות דכל דינין מתעברין מנהון ותהי' אז הגאולה דבנין פ' רחל דור שנכנסו לארץ בבחי' גאולה שלימה:
5
ו׳אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל במדבר וגו'. בפרש"י ותרגום אוכח יתהון על דתאבו במדברא ועל ימא וכו'. י"ל מה זו התוכחה לדור שנכנסו לארץ ובאלה לא הי' איש מאותן שעשו המעשים שיש להוכיחן עליהן. אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר וגו'. אין לזה הפסוק משמעות. ומה שפירשו בו הוא רק דרך דרש ורמז. וראוי למצוא גם פשט. גם ראוי להבין מה שנק' ספר דברים בשם משנה תורה. ובפי' ל' משנה מצינו במקרא ב' משמעות. א' כמ"ש וכסף משנה קחו בידכם. שיש במשמע הלשון הזה שמשנה כולל בעצמו העיקר הקודם לו וגם את הנוסף עליו בכפלו ולשון משנה למלך וכן מרכבת המשנה אינו כולל אלא הנוסף על העיקר הראשון לבד וגם הוא קרוב ללשון ושננתם לבניך שיהיו ד"ת מחודדין בפיך להשיב מיד כהוגן. וכן הוא ענין משנה למלך שממנו בא גילוי רצונו של מלך אל העם וכו' בפ' מסעי צו את בנ"י כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה א כנען לגבולותיה. וידוע דרז"ל בספרא אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. ולד' ר"ש הוא זירוז במקום שיש בו חס"כ. מה שכ"ז אינו שייך כלל לכאורה בל' צו שבפ' זו. וגם כפשוטו אינו מובן כלל על מה בא להם בזה לשון צווי אין זה אלא לשון הודעה וא"ל שהצווי הוא כמ"ש בפהק"ו לזה ואם לא תורישו וגו' וע"ז נצטוו שיהי' כ"ז עד כל גבולות הארץ שא"כ איפכא מבע"ל בפהק"ו לומר לשון צווי וכאן דבר אל בני ישראל להודיעם שיעור וקצבת הצווי הקודם:
6
ז׳כתיב ובאו בה פריצים וחללוה. פי' כשבאים אוה"ע לכבוש את ירושלים תחת ידם וחללו את קדושתה דעשר קדושות הידועות במשנה א"י נתקדשה מכל הארצות וכו' עד לפנים מן החומה מקודש הימנה ובהמ"ק ולפנים מן הפרוכת וכו' וכאשר בעו"ה באו פריצים במקום הקדושה וחללו אותה פי' עשו המקום חלל חלול מן הקדושה כי נסתלקה למעלה ונשאר המקום למטה חול. וכמ"ש בספ' ע"פ והבית הזה יהי' עליון כל עובר עליו ישום (מלכים א'). שר"ל והבית וקדושתו יסתלק למעלה ויהי' עליון. ולמטה כל העובר ישום בראותו אותו שממה וכמ"ש בגמ' ביתא קליא קליית. אשר מכ"ז נראה שהקדושה ושכינה נסתלקה למעלה מבהמ"ק שלמטה והוא היפך מהידוע משרז"ל גלות השכינה עם ישראל בגלותם גלו לאדום שכינה עמהם גלו לבבל שכינה עמהם וכו' ובזוהר בכ"ד למפרק לשכינתא וישראל מגלותהון. כתיב מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך וגו'. ומלכותו ית' תקיפא ואימתא יתירא. א"א לרואה כבוד מלכותו ית' שלא יכנע ממנה. וסיבת הבחירה בטו"ר הוא מפני ריבוי הסתרות והעלמות זה אחר זה בשפל המדרי' שאין רואים ומשיגים כלל את כבוד מל' ית'. וגם נפש הטבעית ושכלי' דשכל אנושי אין בהם כח והכרה בענין אלקותו ומל' ית'. ואף המחקרים בשכל אנושי בענין האלקות אין רואים את כבודו כלל וכמ"ש רם על כל גוים ה'. רק הנשמה אלקית היא מכרת את בוראה להתפעל ממנו ית' בכל כחותי' דרצון ושכל ומדות ומחדו"מ. אך גם היא מלובשת ומוסתרת בתוך נפש הטבעי' החיוני' הבהמי' בגוף. וע"ז נא' שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה שבהתבוננות בבחי' ואתה מחי' את כולם דהיינו לראות ולהשיג את בחי' החיות שבתוך העולמות ממש שהוא בחי' אלקות שברא את הכל מאין ליש. ובכח האמונה והכרת הנשמה את זאת שהוא ית' עיקרא ושרשא דכ"ע. אזי מתפעלת גם נה"ט שבאדם שטבעה לחפוץ בדבר הטוב ולבחור בו שתחפוץ בקרבת אלקים וכן לירא ולהתבושש ממנו ית' כי גם זה הוא טבע האדם להתבושש ולירא מפני הגדולים. לכן יתגלה בנפש האדם הטבעיי' בחי' היראה ואה' שבכח הנשמה גם בנה"ט שטבעה ג"כ לבחור בטוב לה. וע"י ההתבוננות יושג לה שזה טוב לה לפי שזה הוא העיקר והכל טפל. ואף שבעצם הטוב דקרבת אלקי' אין להנה"ט השגה בו כלל כנ"ל הנה זה הוא כבוד מל' ית' מלכות כ"ע שיתבטלו בפניו הכחות הטבעיי' בבחי' ביטול היש. פי' שבישותו ואהבת עצמו לבחור בטוב לפניו שזה עצמו אינו אלא בדברי טוב עוה"ז ותענוגי' מתבטל הוא ונהפוך לאהוב את עיקרא ושרשא דכ"ע. וזהו ממש כח אהמ"ס דנפה"א המלובשת במדות הטבעיי' דנפה"ט. כאדם המביא את מלבושו למקום שהוא הולך ובא. והיינו מקום גילוי כבוד מל' ית' שממשלתו בכל היא. דוק היטב והבן את זאת כי הוא יסוד הענין שהכוונה לבארו בדרוש הזה, למעלה מזה הוא ההתבוננות דאהבת עולם, אהבתנו ה' אלקינו. והוא ענין ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם, פי' שכאשר בחר בנו להיות נק' אלקי ישראל שהוא ית' בכבודו ובעצמו שהוא הבורא את הכל עד שכל החיות שבעולמות גם הוא כלא ממש קמי' ית'. וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול עלינו קראת היינו בחי' המל' בבחי' היותו בורא את הכל (שזהו למעלה מעלה מבחי' המל' דואתה מחי' את כולם הנ"ל). הנה התעוררות האהוי"ר עי"ז הוא בבחי' כחות אלקיים דנפה"א עצמה נק' ביטול בעצם. שזה הוא עצם טבעה ומהותה להתפעל ומלכותו ית' בכל כחותי'. אבל הנשמה היא בחי' נברא כמ"ש אתה בראתה וכו' א"כ אפי' בחי' ביטול בעצם שלה הוא כח נברא. ולמעלה מזה הוא נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם ממצרים. וידוע בענין קול דודי הנה זה בא שהפי' קול דודי דמ"ת הנה זה בא כבר ביצ"מ. אלא שביצ"מ נגלה עליהם והם לא ראו. ובמ"ת פנים בפנים דבר ה' עמכם. והוא ענין כח המצות שניתן לישראל כמשנ"ת כ"פ שכשיעשו הם מצוה יהי' בה שם הוי' וזה הוא כח אלקי ממש ואברין דמל' עילאה שהוא הקב"ה קדוש ומובדל בעצמותו אפי' מלהיות בורא מאין ליש. כידוע דכח הבריאה הוא רק דבר ה' ורוח פיו שהיא רק הארה קטנה בעלמא ממהו"ע ית'. אבל המצות הן האברים דגופא דמלכא שבהן מהו"ע ית' נמצא גם בעולמות. אך נת' כ"פ שהמצות עצמן לא נתנו לישראל עדיין. כלומר שיהי' כח המצות שיש בהן כנ"ל מתפשט מעצמו ובא אל המעשה בפו"מ של המצוה אלא הוא תלוי ועומד בכח המ"ת. שהתו' נתנה ממש לישראל כמ"ש עם תורתי בלבם. ופי' הדבר הוא מה שאנ"ר אשר כל דברי התושב"כ ושבע"פ מתוקן ומקובל לכל ישראל ומשתמשים בהם בהשגה והבנה ככל דברים המושכלים בשכל אנושי אף שרוב הדברים לא יתקבלו כלל לחכמי הפיליסופיא שלא נתנה להם התו' ולכל החכמים דשכל אנושי. אלא שלישראל נתנה התו' במתנה ולכן יש בקרבם בהעלם עכ"פ איך שהיא התו' במקומה כמ"ש קצת מזה בפ' מטות וכמשי"ת עוד לפנינו בעז"ה. ומחמת מתן התו' הזה הוא יוקר וחביבות המצות על כל ישראל אפי' נשים וע"ה. וכן ארז"ל הלומד תורה לשמה. פי' לשמה היינו שלומד רק מחמת זה שהיא תורת אלקיו ולא מחמת שאין לו מה לעשות ואינו רוצה לילך בטל מכל עסק ומחמת זה הוא עוסק בתו' שאם הי' לפניו דבר וענין אחר במה להתעסק לא הי' עוסק בתו' אין זה לשמה (אבל מ"מ שכר מצות ת"ת יש לו). ואפילו מי שפרנסתו הוא עסק מלמדות יכול לעשות למודו לשמה. ע"י שישים אל לבו דעת ותבונה לעורר חשק וחפץ לבו ביותר בעסקו עם התלמידים מחמת זה שהעסק הוא בתורת ה' גם זה נק' תורה לשמה וע"ז ארז"ל ומכשרתו להיות צדיק וכו'. היינו שמחזקת כח המצות שנתנו לישראל כנ"ל לצאת אל הפו"מ. והנה כח המצות ואפי' כח התו' הנ"ל הוא בהעלם עכ"פ בישראל וכמדרי' סוכ"ע בעולמות. דגם שכמצביי' עביד בחיל שמיא וגו' העולמות אינם משיגים כלל מה שהוא ית' עושה בהם כמו שמושגת השגה והבנה בהתבוננות באלקו'. שמן ההשגה בא ההתפעלות לבוא אל הפ"מ זהו מבחי' ממכ"ע המאיר בעולמות דוקא. אבל כמצביי' עביד הוא בלתי מושג להם למה עושים כן אלא נעשה כמו טבע בהם והיינו לפי שהוא מבחי' סוכ"ע. וכן הוא כח התומ"צ בישראל הוא בבחי' סוכ"ע. ואחר מ"ת צוה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. היינו שכח התומ"צ שבהם יבא בהם דוגמת בחי' ממכ"ע והו"ע בחי' התפעלות אלקיים הנז' כ"פ דהיינו שההתפעלות עצמה הוא כח אלקיי ממש ולא כח הנשמה מעצמה. ונז"ל כ"פ שיש בזה ב' בחי' פרצו' דור המדבר שנק' פ' הארה ופרצוף העיקרי דדור שנכנסו לארץ. פ' הארה הוא דור דעה כלומר שרק בדעה בינה והשכל שוכן בהם כח אלקי הנ"ל דהתפעלות אלקות ולא הגיע כלל אל מקום ובחי' מדות הטבעיי' להתפעל מכח השכינה הנ"ל רק שבשעת מעשה דהשגה אז נגלתה עליהם בחי' מלכותו של מדרי' ובחי' הקב"ה הנ"ל. והרואה מדת מל' זאת א"א לו כלל להיות לו שום דבר תנועה מכח טבעי גופני דנוגה וישות דעוה"ד ע"ד האמור למעלה במלכותך מל' כ"ע. אבל כשנסתלקה הדעה והארה הנ"ל נתעורר טבע הגופני ונה"ט בכל תוקפם וכחם. והם מצ"ע א"א להם כלל להשיג בחי' אלקות להתפעל ממנו. אבל פ' העקרי הוא שהגיע כח בחי' השכינה הנ"ל עד מקום המדות הטבעיי' בישראל שיתפעלו בבחי' התפעלות אלקיי' ממש בכח המדות דנר"נ דקדושה והם גוברים ומכניעים את מדות דנה"ט והגוף להיות נשמעים לרצון הנר"נ. ועוד מעלה רבה ויתירה הוא בבחי' פ' העיקרי הנ"ל הוא שהוא השוכן בישראל בא"י דוקא שהיא קדושה מכל הארצות מצד עצמה. רק שכנעני וחתי וגו' כשהיו יושבים עליה היו מטמאין אותה מל' טמטום כידוע ונטמתם ונטמטם וכו'. כי לא מוכנים כלל לא מצד עצמו וכ"ש מצד נכרי' עבודתם לכו"מ. ולא היתה קדושתה נגלית כלל. אבל כשנכנסו ישראל לארץ נגלתה קדושת הארץ עליהם ומחמת כח קדושה זו השורה בכל הארץ ישראל עד שהרכבת ד"י שבגוף ונה"ט הי' באים מקדושת הארץ וממקום קדוש יהלכו גם כחות הטבעיי' (שא"א להשיג בחי' התפעלות אלקי עד עת קץ) להיות נמשכים בישרות לב אחר התפעלות הנר"נ מבחי' השכינה כנ"ל. וע"ד העבודה בנפה"א, הנה ארז"ל כל הדר בחו"ל דומה כמו שאין לו אלוה והדר בא"י דומה כמו שיש לו אלוה והדקדוק בזה ידוע דלשון דומה משמע שבאמת אינו כן. וא"כ נהפוך הוא שבא"י רק דומה וכו' והענין שאפי' בגלותינו אפשר לו לאדם להיות דר בדירה דא"י וכנ"ל דענין א"י הוא שיגיע בחי' התפעלות אלקית עד המדות הטבעיי'. וכשהן קדושים בקדושת א"י כנ"ל הרי נעשים המדות הטבעיי' משמשים להתפעלות אלקיי' דנר"נ והרי הוא חפץ גם במדותיו הטבעיי' שבגוף ונה"ט לעשות כל רצון קונו אף שהמדות הטבעיי' אין מרגישים ענין האלקות אעפי"כ אימת, המל' דאלקות המתגלה בנשמה מגעת להפעיל גם את המדות הטבעיי' בבחי' סובב עליהם כעין האמור במ"ש כמצביי' עביד בחיל שמיא. והיינו בסתם ב"א שמדותיו מושלות בו צריך הוא דוקא לקדושת אוירא דא"י וד"י שבה כנ"ל. אבל מי שאינו דר במדותיו כלל כענין הנז' בפ' מטות שאין הכעס מושל עליו בשום פעם אלא עפ"י הוראת השכל משתמש במדת הכעס הגופני למירמי אימתא אאינשי' ביתי' כאדם המשתמש בכלי וכן יובן בכל המדות. ה"ז האדם אינו דר כלל במקום המדות אלא במקום השכל שהוא משכן הנשמה וה"ז כענין פרצו' הארה הנ"ל שישנו אפי' בחו"ל שבכח בחי' המל' דבחי' השכינה יגיע הביטול גם בכחות הטבעיי' כנ"ל. אמנם גם מי שלא הגיע לידי מדה זו שלא יהיו מדותיו הטבעיי' שליטים בו. אעפ"כ יכול הוא לדור בדירת א"י לפרקים. והיינו ע"י הרהורי תשובה מעומקא דלבא ותוהא על הראשונות שהלך אחר שרירות לבו ומתחרט באמת לאמתו ולבו דוי עליו מאד על כל פשעיו עד שמואס בחייו ממש. אך ישוב ויתנחם שכ"ז הוא אני לבדו הוא הגוף ונה"ט וכמ"ש בתניא ענין זה באריכות. אבל הנשמה אלקי' טהורה היא ועל ידה יוכל לחיות בחיים טובים להשתמש בכחות של הנשמה. וזהו נכלל ג"כ בבחי' דר בא"י שעכ"פ ע"י הכנה זו הרי מבטל לפי שעה דירת חו"ל שלו ומכניעה ומשפילה עד עפר ואינו דר כ"א בבחי', כחות הנשמה וה"ז מעין א"י. אך היינו דוקא ע"י הכנה זו אבל בלא זה אף אם יתפעל מחמת ההתבוננות רחוק הוא שיתפעל בבחי' התפעלות אלקי' אלא רק התפעלות הנר"נ ואפי' אם יגיע להתפעלו' אלקית לא יהי' הסכם חפץ נה"ט באמת לאמתו כי עדיו לא תגיע כלל להתפעלות אלקי'. ובזה יובן כל הדר בחו"ל ובא לרבות בתיבת כל אפי' אם יגיע להתפעלות אלקות רק שהוא בלא הכנה הנ"ל וא"כ הרי דירתו בחו"ל כנ"ל ה"ז דומה ר"ל הדמיון שלו שמדמה בנפשו תשוקה וחפץ לה' ולתורתו ולמצותיו הוא כמי שאין לו אלוה. כי האלקו' אין מגיע להתגלות במקום מדותיו הטבעיי', אבל כל הדר בא"י ר"ל אפי' שאין דירתו בקביעות בא"י כנ"ל אלא ע"י הכנה הנ"ל אעפ"כ דומין המדות הטבעי' שלו כמי שיש לו אלוה כלומר וכאלו מתפעלים מאלקו' ממש בבחי' קירוב והכרה כמו הנר"נ עצמן (ויובן זה יותר עם משנת"ל בפ' בלק בענין כד אתכפיי' סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה להפעיל בריחוק מקום ועיי"ש):
7
ח׳ועם כל הנ"ל יובן ענין צו את בנ"י וגו' הנ"ל. דהנה משונה ביאה זו דכתיב בה כי אתם באים אל הארץ ולא כי תבואו או בבואכם כו'. ולשון באים הוא לשון הוה דוקא כמו ורחל באה עם הצאן דקאי על שעת הביאה ממש. וידוע דלשון הוה בלה"ק הוא כולל בעצמו עבר ועתיד. ולכן יש לפרש כי אתם באים אל הארץ כאומר כל אימתי שתבואו ליכנס בא"י תהיו בטוחים שזאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה לנחול אותה גם בכח הגוף ומדות הטבעיי'. וע"ז אמר לשון צו דוקא לשון זירוז גדול שע"י זירוז והכנה ראוי' דוקא תוכלו לבוא אל הארץ דהיינו ע"י שישליך מעליו דירת חו"ל כנ"ל. ועל אותו הפעם ממש צוה ה' למשה צו את בנ"י מל' צוותא שיתחבר אליהם בכח בחי' הדעת הכללי שבו לעשות להם הזירוז הזה שיהיו הם הבאים אל הארץ ולמאוס בדירת חו"ל ומ"ש לגבולותי' היינו כמ"ש כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה וכמשי"ת אי"ה לפנינו בענין הנסיונות שנסו אבותינו את הקב"ה במדבר. וממילא י"ל בזה כל מש"א חכמים בלשון צו שהוא מיד ולדורות וביותר צריך זירוז במקום שיש חס"כ. דהיינו חסרון הכלי לדירת א"י כמובן מהנ"ל. אעפ"כ יכולים אתם לבוא אל הארץ. וזאת הארץ אשר תפול לכם מלמעלה:
8
ט׳במשנה אבות פ"ה עשרה נסיונות נסו אבותינו את הקב"ה במדבר שנא' וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי (ובאדר"נ. עשרה נסיונות נסה הקב"ה את אבותינו במדבר). וי"ל בשלמא בתלונותם על המזון ועל המים שייך לומר לשון נסיון. וכמ"ש בתהלים הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו, אבל בחטא העגל ומרגלים ועדת קרח ומעשה שטים וכדומה מה שייך בזה ל' נסיון והענין יובן ע"פ משנת"ל במ"ש נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה ביצ"מ ובמ"ת ראו פב"פ את בחי' העליונה שבה נק' הקב"ה. כי בב' בחי' הקודמות לה הנ"ל דהיינו בחי' מלכותו בביטול היש וביטול בעצם. היינו שראו את כבוד ה' בבחי' היות הנמצאים יש ודבר נפרד לעצמו אלא שראו גם כבוד מל' ביקר וגדולה שא"א לנמצאים היודעים את כבודו למרות בו ח"ו. הנה אף כשמסתלקים המוחין דידיעה והכרה זאת נשאר עכ"פ רשימו וזכרון שאף שהוא יש ודבר לעצמו אעפ"כ אין ראוי לו להרשות א"ע ללכת אחרי שרירות לבו ולעזוב את מצות המלך המרומם גדול ונורא. אבל כשהגיעו לראות בחי' ומדרי' הקב"ה שהוא ית' נבדל לגמרי מכל עצמו של ענין השתל' מדרי' עו"ע. ואפי' מבחי' בורא ונברא הוא מרומם לבדו ית'. וממקום רוממותו וקדושתו נא' כי ממך הכל. ובמדרי' וראי' כזאת אין כל דבר נפרד ממנו. ועכ"ז גבורתו ידברו אתה גבור לעולם אדני שעולם כמנהגו נוהג והכל צפוי והרשות נתונה. הנה בעת הארת המוחין דידיעה וראיה והכרה זו מאירה בהם רואים את כבודו והכל צפוי להם קדושתו לבדו ואפשריות נוהג שבעולם. אבל בהסתלקות המוחין הללו ונשארים על טבע נה"ט והגוף אף שנשאר רשימו וזכרון הנה מזה אדרבה מרשים א"ע ללכת אל אשר יהי' הרוח ללכת בשרירות לבם. ממ"נ אם כפי הרשימו וזכרון הרי הוא הכל. ואם כפי טבעם הרי אינם מרגישים שום חיוב לבטל רצונם ותאוותם כנ"ל שאין הטבע מרגיש את ענין האלקות כלל. ועפי"ז מבואר במק"א ע"פ כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה. פי' בכחך הו"ע התפעלות אלקות ובכח הזה יש לו לעשות כל אשר תשאלנו נפשו כי ה' אתו. אבל לא ירשה א"ע לצאת מתח"י ההתפעלו' ולעשות כל הבא בידו ולסמוך על כח ודביקות היחוד. כי אין מעשה וחכ' וגו' פי' שלשם אין נעתק ע"י ההתפעלות המעשה והחכ' וגו' מקדושה עליונה אלא ממקום תהו ובהו יבא שם המעשה ולכן הזהיר בכחך דוקא ואין לפרש בזה יותר והמ"י. וזהו שנק' נסיון ממש שמנסים אם כן הוא אם לא ח"ו. וז"ש וינסו אותי ולא שמעו בקולי. ידוע שקול הוא המשכה וגילוי המתפשט חוץ למקום מוצא הקול. וכלומר שכאשר נסתלקה מהם בחי' הראי' את כבוד המלך הקב"ה במקום מדרי' העליונה הי' ראוי להיות נשאר אצלם עכ"פ בחי' השמיעה בקולו שלא למרוד בכבוד מלכותו ית' ח"ו. אבל הם נסו אותי אם כן אם כו' ולא נמצא להם השמיעה בבחי' הקול שלי וסיבת זה הדבר הוא המדבר מקום נחש שרף ועקרב המפסיק בין יצ"מ ובין הכניסה לא"י והיינו שהי' ענין מניעה ועכוב לבנין הפ' העיקרי הנ"ל מחמת איזה מקום שהי'. כח לג"ק הטמאות לגמרי להתאחז בסבך בנשמות ישראל בהיותם מתלבשים בגוף ונה"ט כי הגם שעלו נש"י מנפילתם בחטא עה"ד ויצאו ממצרים ונדבקו בהקב"ה ושכינתי' ככל הנ"ל אך להיות דומה שיש לו אלוה במקום נה"ט בקדושת א"י כנ"ל עדיין לא הטהרו הנשמות להיות כאדה"ר קודם החטא שהי' לו בודאי כח זה בנשמתו (ועוד יתר ע"כ הרבה הי' לאדה"ר כי אד"ם ר"ת אדם דוד משיח כידוע במ"א), ולזה נא' וה' הולך לפניהם יומם וגו' לנחותם הדרך היינו לעזור להם שיוכלו ליכנס לארץ. ולכן הוליכם במדבר שהוא בבחי' המקום בעולם (ע"פ הידוע שיש עש"נ ומקום המדבר הוא מקום אחיזת החיצונים הנ"ל). וע"ז אמרו באדר"נ עשרה נסיונות נסה הקב"ה את אבותינו במדבר והיינו שהביאם אל המקומות הללו וענין הנסיון קמי קוב"ה היודע מה שעתיד להיות הוא כמ"ש למען ענתך לנסותך לדעת את אשר בלבבך. וידוע פי' אדמו"ר בזה לדעת כלומר שאתה תדע את אשר בלבבך. והוא ע"י הנסיון אם יעמוד בנסיון ידע שבר לבבו ואם לאו ידע שעודנו צריך תיקון בנפשו וכיון שישראל לא עמדו בנסיון בעשרה נסיונות הנ"ל. על זה בא מרע"ה לתקן אותם בתוכחתו במשנה תורה (וכל ענין דמשנה תורה הוא בחי' בנין הנוק' העיקרית אשר עשה משה דוקא ברוחני' ויהושע הכניסם לא"י גם בגשמי' כמ"ש במ"א). וענין התוכחה הוא בירור הדברים (מלשון מוכחא מלתא, ובל' המפרשים מוכח להדיא). והיינו לברר להחוטא שיבין גם הוא אשר לא טוב עשה וז"ש בגמ' (ערכין ט"ז ע"ב) אר"ט תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, אומר לו טול קיסם מבין עיניך והוא אומר טול קורה וכו'. אראב"ע תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח. פי' דהתוכחה היא כמ"ש הוכח הוכיח את עמיתך ועמיתך היינו עם שאתך בתומ"צ בו דוקא הוא מצות התוכחה (וכמ"ש אל תוכח לץ דודאי אין הכוונה שלא יתרה בו שאסור לעשות כן ושלא לשבר מלתעות עול אם יש בכחו'. אלא ודאי פי' תוכחה הוא כמשי"ת). וסתם בנ"א כאלה אף שבא חטא לידם בודאי מתחרטים אח"כ ושבים למקומם כמו שהם בתומ"צ שלכן נק' עמיתך. והוא דוקא צריך ושייך בו תוכחה. דהנה עיקר התשובה באמת לאמתה הוא כמ"ש דהע"ה וחטאתי נגדי תמיד. פי' שלא ישכח על חטאיו ויאמר בלבו אחרי אשר אין לבבו פונה לחטוא מוטב לו לעסוק בתומ"צ ויסיח דעתו מן החטא. אך אם כה יאמר נקל יהי' בעיניו לשוב לחטוא עוד פעם אחר וכ"ש אם שנה בחטאו שנעשה לו כהיתר. וע"ז אמר דוד וחטאתי נגדי תמיד שהוא פוקד לעצמו על חטאו ומצטער עליו (אך רק נגדי דוקא שעומד לפניו מנגד הרחק ממנו ולא שתמיד הוא חושב בו דא"כ תורתו מתי נעשית וכו' כידוע). ופי' נגדי היינו שיודע ומרגיש היטיב אשר בשעה שגבר עליו היצה"ר והחטיאו עשה הוא שלא כהוגן מאוד במה שלא נתגבר עליו לדחותו מעליו וידע עם לבבו שגם עם תוקף התאוה והסתת היצה"ר לא הי' לו לעשות כמו שעשה. ואין די במה שעתה לבבו אינו פונה אל הרע והחטא. אך דהע"ה הוא שהי' יכול מעצמו לקיים כזאת. אבל סתם ב"א צריכים למוכיח דוקא כלומר שאחרים הגדולים ממנו הם יוכיחוהו ויבררו לו ויזכירוהו ויעוררוהו על מצבו בעת החטא ושבאותו המצב ומעמד כמה גדולה חטאתו ששמע ליצרו. וע"ז אר"ט תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה כי אין איש רואה החובה על עצמו ואם עכשיו אינו רוצה לחטוא הוא צדיק בעיניו וכאלו לא עשה כלום. ולכן כשאומר לו טול קיסם מבין עיניך ובעיניו הוא כנטול כבר מעקרו ואינו נותן לב לזכרו כלל. ואת רעת חבירו אפי' מה שעשה כבר יחשוב בלבו נצב ועומד לפניו ואומר לו טול קורה כו'. וע"ז אראב"ע תמה אני אם יש מי שיודע להוכיח. כי היודע להוכיח היינו מי שבעצמו יש לו כח אמיץ שגם אם יארע שיתגבר עליו יצרו ובמקום נסיון בדברים שנפשו של אדם מחמדתן ויצרו בוער כאש להבה קום ועשה כי אם לא עכשיו אימתי וכו'. הי' מתגבר על יצרו ועומד בנסיון שלא לחטוא. והוא בטוח בעצמו בזה בפשיטות. הנה אדם כזה דוקא הוא שיוכל להוכיח לעמיתו. והענין יובן למשכיל דמי שלא הגיע למדה זו רק שדעתו ושכלו משיגים היטיב באר שכן הוא ראוי לעשות. הנה בבואו להוכיח את חבירו לא יוכל להביא התוכחה רק אל מקום השכל וההשגה של חבירו. והנה גם הוא עתה בשכלו ודעתו עומד על זאת כמו המוכיח. ואל מה שטמון עדיין בקרב החוטא לשוב אח"כ אל קיאו מחמת שלא נעקר כח הטומאה ממקומו מה שהי' לו בעת החטא לא יבואו ולא יגיעו כלל דברי המוכיח מחמת שגם הוא אינו בטוח לעמוד במקום, תוקפו של היצה"ר במקום טומאה כזאת. וז"ש תמה אני אם יש מי שיודע להוכיח אבל אם הי' מי שיודע להוכיח יודע לסדר דברי תוכחתו לעקור כח הטומאה מחבירו ממילא הי' מגיע בדבריו עד מקום תוקף היצה"ר הטמון עדיין בלבו כנ"ל ולא הי' יכול להשיבו טול קורה וכו' מחמת שהיו דברי התוכחה נוגעים עד לבו ממש ולא הי' פונה לחשוב ברעת חבירו המוכיחו. ואחר כ"ז יובן ענין הנסיון שנסה הקב"ה את ישראל במדבר שהוא כדי שידעו הם את נגע לבבם שיש עדיין כח לג"ק הטמאות נחש שרף ועקרב שבמדבר לעכב על ידיהם שלא יתפעל כח הטבעי שלהם מהתפעלות אלקו' דנר"נ כנ"ל. וכשנודע להם שיש נגע ומחלה זו עדיין עליהם (שהרי לא עמדו בנסיון בכל המקומות הנ"ל וחטאו בהן). אף שבמצבם עכשיו מעבר לירדן ירחו בארץ מואב אינם מרגישים כלל ממחלה זו. הנה רב גוברי' דמרע"ה שיודע להוכיח ולברר גילוי אור התפעלות האלקו' גם במקום הנגע ומחלה דמקום הנסיון ולמחות זכרו מקרב ישראל, ואדרבא לבנות במקומו פ' העיקרי הנ"ל:
9
י׳וזהו אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל במדבר בערבה וגו' כלומר בכל המקומות שיש בהם כח הגקה"ט כנ"ל. באותן המקומות ממש דבר משה דברי תוכחתו ובירור דברי אור השכינה להאיר להם גם במקום שתלוין בו מקומות הללו. והנה זהו בבחי' המקום. אך יש ג"כ בחי' זמן בכל אלה כידוע שהזמן הוא ממוצע בין נפש לעולם והוא בחי' הרו"ש שכפי ענין הרצוא כן ענין השוב וממקום הרע והטמא יעלה ריח רע וימנע בעד הטוב שלא יאיר מלמעלה כמ"ש במ"א באריכות וכאן אין להאריך בזה וכמו שהי' כח הטומאה בעשר מקומות הנסיון במקום ועולם דמדבר. ככה הי' בחי' אחד עשר יום דכחות הזמן דרוח הטומאה כידוע דבקליפה הוא בחי' י"א דוקא כי הכח אלקי המקיים כל דבר הוא נצב ונותן בהם כח וחיות מלמעלה על עשר בחי' שבכל דבר והוא ענין י"א ארורים וכידוע כ"ז בסה"ק. וזהו שאמר כאן שמרע"ה דבר דברי תוכחתו ובירור דבריו (דהיינו גילוי שכינה כנ"ל). במקום במדבר בערבה וזהו בבחי' עולם ואחד עשר יום מחורב (מקום מ"ת) דרך הר שעיר. שהזמן עולה משעיר וגקה"ט ומעכב על בחי' נפש דקדושה אלקי' כנ"ל. עד קדש ברנע. גם במקום ובזמן הזה דבר משה אל כל ישראל את כל דברי משנה התו'. וענין משנה תורה יובן ע"פ משנ"ת בפ' בראשית ע"פ ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פא"פ לכל האותות וגו' ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל עיי"ש דפא"פ היינו כמ"ש ותמונת ה' יביט שאותה התמונה שה' רואה בעולמות הי' גם הוא ע"ה זוכה להביט. וזהו פא"פ שאותן הפנים שהי"ת רואה את משה אותן הפנים ראה חמשה בעצמו א"ע וזאת הראי' להדי' היתה למשה למנה לכל האותו' וגו'. שבזה הכח הי' עושה האותות וגו' וכן לכל היד החזקה הוא כח התו' וכנ"ל ענין ומכשרתו להיות צדיק). הוא יחו"ע דקוב"ה במדרי' סוכ"ע. ולכל המורא הגדול כמ"ש ובמורא גדול זה גילוי שכינה היינו בנין הפרצופין דנוק' אשר עשה משה להראות לעיני כ"י הי' הכח מאשר ידעו ה' פא"פ. וכבר נת"ל דבחי' פ' הארה הוא לעיני כ"י. אבל פ' העיקרי הוא מגיע גם לכחות הטבעיי' והכל עשה משה בידיעה דפא"פ הנ"ל ובזה נטע בישראל הביאה לא"י להיות דומה שיש לו אלוה כנ"ל. ויש בזה ב' אופנים ע"ד מ"ש במ"א עמ"ש בזוהר לבד בך נזכיר שמך (בגלותא). ע"ד העבודה שאם חפץ ה' בידו יצלח אז מחמת בחי' התפעלות אלקית ילך בכחו זה לעסוק כל היום תמיד בתומ"צ בכח היד החזקה כנ"ל ובדרך זה נק' משנה תו' מל' כפל כמו כסף משנה כנ"ל והיינו היד החזקה והמורא הגדול ביחד אך בגלות לבד בך נזכיר שמך ואף אם יזכה להתפעלות אלקי' לא יעלה בידו עסק התומ"צ לעשות בכחו זה. אעפ"כ היא משנה אלוה אשר עשה משה פ' העקרי ודומה שיש לו אלוה כנ"ל והיינו בחי' מל' ית' דקמי' ממש (שגם ההתפעלות ממנה הוא כח אלקי ממש עיין לעיל היטיב בג' המדרי' זו למעלה מזו). וזהו אלה הדברים אשר דבר משה. ר"ל שמקדים להודיע מה הוא ענין המשנה תו'. ואומר שהן דברי התוכחה ובירור הדברים דכחו של משה לברר ולגלות אותם גם במקום במדבר בערבה וגו' שהן המקומות שלא עמדו ישראל בהם בנסיון מעצמם. והיינו שלא היו יכולים לקבל ולהשיג בחי' מלכותו ית' במקומות ההם אף שהי' להם בחי' השכינה שהיא כח ה' כנ"ל אבל בכח הטבעי שלהם לא הגיע הכח אלקי דשכינה מפני הנחש שרף ועקרב שבמדבר. במקום במדבר בערבה. ובזמן אחד עשר יום מחורב. ויפה כחו של משה אשר ידעו ה' פא"פ לעשות תוכחה ובירור דברים גם במקום וזמן הזה. ה"ז שהכניסם לא"י ברוחני'. והיינו שתיקן את בחי' מלכותו של הקב"ה בבחי' פ' העיקרי הנ"ל ועי"ז הגיע בחי' כח אלקי ממש בבחי' התפעלות המדות הטבעיי' (וכמש"ל כ"פ שזהו וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני החתי וגו' לתת לזרעו) אף שלא בבחי' השגה והכרה בחכ' ודעת כפ' הארה הנ"ל. (ועז"נ כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה. פי' בכחך היינו התפעלות בטבעי' מכח אלקי אף שאין בו החכ' ודעת בהתגלות במוחו ולבו. ולא ירשה א"ע לזוז מן הכח הזה ולחוץ בעוד שהכח הזה שרוי בקרבו. ובזה יתפרש ענין ארץ כנען לגבולותיה הנז"ל). ואחר שהודיע הכתוב מה שעשה משה בדברי תוכחתו התחיל לסדר סדר הבנין דפ' העיקרי. ואמר ויהי בארבעים שנה וגו' כלומר שנמשך הענין ע"י חטא המרגלים עד שבארבעים שנה אז דוקא דבר משה אל כל ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם. אותו דוקא ואליהם דוקא. אותו היינו כאשר ידעו ה' פא"פ. אליהם היינו שיגיע עד כחות הטבעיי' שלהן. והן הן כל הדברים דספר משנה תו'. וכמו שנתן תורה דד' ספרים הקודמים ע"י משה דוקא. כי הגם שבסיני ניתנה להם התו' הנה על כ"ד פר"נ והיינו שהי' להם עלי' למעלה ממדריגתם לקבל את התו'. וע"י וידבר ויאמר ה' אל משה לאמר וכה"ג נתנה להם במקומם ומדריגתם ממש ע"י מרע"ה שהוא הדעת הכללי דישראל. כמ"כ משנה התו' שהוא אשר צוה ה' אותו אליהם (אבל כל התו' כולה לא נק' אליהם רק שצוה ה' אותו והוא הדעת דכל ישראל ממילא בא כח התו' בכל ישראל ע"י כח הדעת דמשה. אבל במשנה תו' הוא אשר צוה ה' אותו אליהם דוקא) הוא ע"י משה שהוא שמשא דנהיר לסיהרא. ותיקן לשעה ותיקן לדורות. תיקון לשעה הוא לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול שניהם ביחד דוקא. והיינו כשמספיקין בידו שע"י בחי' המורא הגדול דהתפעלות אלקות ילך בכחו זה דלא פסיק פומי' מגרסא. והוא כח היד החזקה עם המורא הגדול. והוא פי' הא' דמשנה תורה הנ"ל. ותיקון לדורות בגלות להיות יכולת ביד בנ"י לדור בדירת א"י איזה זמן. וכל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה ככל הנ"ל. ודי בזה:
10
י״אה' אלקיכם הרבה אתכם וגו' ככוכבי השמים לרוב וגו' יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם. יל"ד מ"ש ככוכבי השמים שהרי ישראל אז הי' להם מספר ת"ר אלף וכו' ובכוכבים נא' לאברהם אם תוכל לספור אותם אלמא אין להם מספר. והגם שיש לומר שמ"ש אם תוכל לספור אותם הוא מחמת סבוב הגלגל כמ"ש בגמ'. מ"מ משמע בכ"ד שהכוכבים הם יותר מס"ר. וגם מ"ש ויברך אתכם כאשר דבר. אם נפרש שזהו ל' תפלה וברכה קשה אם דיבר מסתמא יקיים דברו הטוב ומה צריך לברכתו. ואם נפרש שהוא ל' הודעה מה שעתיד להיות. א"כ מהמשך הלשון משמע שהוא כנתינת טעם לאיכה אשא לבדי ואינו טעם כלל. כי הרבוי כאשר דיבר לא הי' בימי מרע"ה. וגם יש להבין מה ענין הספור הזה שאמר לבנ"י אין. בו לא תוכחה ולא דין מנוה. ומ"ש שמוע בין אחיכם מקומו הי' ראוי בפ' שופטים. הדקדוקים בענין נבונים לא אשכח יזכרו לפנינו במדרש שלשה נתנבאו בל' איכה משה וישעי' שאמר איכה היתה לזונה וגו' וירמי' שאמר איכה ישבה בדד. משל למטרונה א' ראה אותה בשלוותה. הב' ראה אותה בפחזותה, הג' ראה אותה בשפלותה, וי"ל מה ענין זה המשל למ"ש כולם לשון איכה דוקא ואין זה משל אלא לענין הנבואה עצמה. ידוע בע"ח ענין ג' עולמות עקודים נקודים וברודים. שהעקודים הן ע"ס בכלי א'. נקודים ב' כלים והי' ענין שבה"כ הידוע. וברודים הוא עולם התיקון. והנה עקודים נקודים הם למעלה מאצי' דעכשיו. וכש"כ שלא הי' בחי' הבי"ע מאין ליש ודבר וכמ"ש בע"ח שנפלו הכלים למקום שהי' עתיד להיות עולם הבריאה ולא הי' עדיין. ואעפ"כ נק' בשם עולם. ולמה מ"ש באד"ק צופה ומביט עסכ"ה בבחי' מעלה ומטה למה לא נק' הדורות ההם הצפוים לפניו בשם עולם כידוע. ומה שנמצא ג"כ עולם אד"ק היינו רק על בחי' הצמצום דאד"ק עצמו לעשות בחי' מעומ"ט יורד ומתעגל. אבל מה שצופה לא נק' בשם עולם עד עולם העקודים וכו', בתניא פי"ז מח' טובה הקב"ה מצרפה למעשה. פי' שם דע"י התפעלות הלב בדו"ר לה' הנה ליבא מלכא ופליג לשייפין ממשיך אור אלקי שבלבו (שמתפעל ממנו) בכח המחדו"מ במעשה המצות. אבל כשאין בלבו התפעלות רק במוחו בחכמתו ובינתו מבין בגדלות הבורא ב"ה ושע"כ יאתה לעשות רצונו ומצותיו בכל עוז ותעצומות לאלקים ועי"ז מקיים התומ"צ בפו"מ. הנה אין כח החו"ב מגיע אל המעשה. ע"ז ארז"ל שהקב"ה עושה זאת ומצרף הוא ית' את המח"ט של האדם אל המעשה שעושה בפו"מ להעלותה למיסק קדם ה' כמו ע"י דו"ר יעוי"ש. וי"ל למה אין הקב"ה עושה החסד הזה לכל עמו אף שאין להם גם מח"ט רק שהכל אומרים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך רק שאור שבעיסה מעכב. למה לא יעשה חסד לצרף הרצון הטוב למעשה. והענין הוא דרצוננו לעשות רצונך הוא מצד מהו"ע הנפה"א שיש לה שרש באלקים חיים. והרצון ידוע שהוא בחי' כתר שהוא התחברות מהו"ע הנפש להאיר בגוף ולהאציל מכחות שלה להיות מורכבים בגוף היינו שיהי' הכחות לפ"ע הגוף ראי' גשמי' והילוך גשמי וכו' וכן השכל לפ"ע שיהי' מורגש בגוף. וההרכבה בגוף זה נק' אור בכלי כלומר אור הנפש כשבא בכלי הגוף נעשה האור מאיר בערך גופני משא"כ הרצון אף שגם הוא נחשב אור בכלי אבל אינו מורכב בכלי רק בחי' הכלי שבו הוא ממוצע להביא כחות של מהו"ע להאיר בגוף (וידוע דהיינו דוקא הרצון שלמעלה מהשכל שהוא בחי' הכתר דנפש אבל רעוד"ל הוא מורכב בגוף). ועז"נ כי אבי ואמי עזבוני (חו"ב). וה' יאספני מצד בחי' הכתר. וזהו ענין שאעפ"י שחטא ישראל הוא. ואפי' מומר לעכו"ם חמצו אסור בפסח וקדושיו קדושין כידוע. אף שכופר בה' אלקי ישראל בשכלו ודעתו ולבו. איננו שליט על בחי' הכתר שא"א לו להעבירו ממנו לפי שאיננו מצ"ע בערך הגוף כלל (כנ"ל שאינו מורכב). ומזה יובן שלכן אין הקב"ה מצרפו למעשה הפו"מ דגוף אבל המח"ט שהיא עכ"פ מורגשת בגוף אף שאין הגוף מתעורר בחשק ורצון הלב מחמתה זהו בחי' הרכבה שלה בגוף רק שהוא כמו כלי אחד כלומר שגם שבמח"ט עצמה יש בה כל פרטים דאופני המעשה בפו"מ אך אין באים הפרטים בהרגש הגוף רק הרגשה כללית לעורר הגוף שיעשה בכח עצמו (שלא בבחי' התפעלות דו"ר כנ"ל) המעשה בפו"מ. וה"ז דומה לחלום שיש בו כמה ענינים פרטים ולכשיקוץ לא ידע משום פרט רק הרגשה נשארה בגוף ותפעם רוחו ואין שם רק הרגשה כללית מן כל הפרטים שבחלום. ומאחר שעכ"פ נתגלו הפרטים בגוף אף שלא הפרטים גרמו המעשה זה חסדו של הקב"ה שמצרף הפרטים למעשה. (ובמק"א מבואר זה הענין עד"ז שבחי' הכתר הוא שהנפש חי' בחיי הנפש כפי שהיתה בלא גוף אלא שעכשיו באה להתחבר בגוף. ובחי' המח"ט הוא שהנפש חי' בחיי הנפש כפי מה שהנפש הוא כבר בגוף והתפעלות הלב הוא שהגוף חי בחיי הנפש בגוף. ובזה יש ב' אופנים דתהו ותיקון שהן נקודים וברודים כמשו"ת אי"ה). אך אם הגיע אור האלקי שבמח"ט עד שהלב מתפעל מן האור וחיות הלב הנה הוא מתפשט בכל אבר ואבר בפרט. ודרך כללות החיות הפועל בגוף בדרך בחירת האדם הוא עשר בחי' הנפש (שהן לנגד י"ס). הרי הן בחי' עשרה כלים לאור שממנו הלב מתפעל. ויש בחי' הנק' מיעוט הכלי וריבוי האור וכלומר תוקף האור (ויש בחי' מיעוט האור כלומר חלישותו וריבוי הכלי כמשי"ת). הדוגמא בזה במילי דעלמא שאדם מתפעל מאיזה עמל וחמס שנעשה לו. שאור אהבת הנפש את עצמה בא בכלי הכעס מתוקף ההתפעלות (שמאה' הנפש א"ע) מתפשט הכעס בלא כונה לכעוס על כל הבא לפניו ולשבר כלים בחמתו אף שזהו נגד אה' הנפש א"ע שממנה בא כלי הכעס כנ"ל. וכמ"כ יובן בהתפעלות הלב בדו"ר לעבודת ה' שאם אור המח"ט בא בבחי' תוקף האור נתעוררה מדת האה' שהוא כלי החסד או כלי הגבורה שממנה בחי' שנאת ההיפך ויכול להיות שאח"כ יבוא ממדת האהבה לאהוב תאות עוה"ז ביתר מן המדה וכן מכלי הגבורה לבוא לכלל כעס במילי דעלמא ג"כ אך בחי' מיעוט האור וריבוי הכלי היינו במילי דעלמא שהאור דאהבת הנפש א"ע ממעט א"ע לירד בכל מקום שתוכל הכלי להתפשט שלא יתפשט אלא במקום שימצא שם טובת עצמו דוקא ומטעם זה יש בבחי' זו ענין אחליפו דוכתייהו הידוע בזוה"ק ואור הגבו' בא בכלי החסד. דהיינו אף שרע עליו המעשה שעשו לו. אם מבין שכאשר יכעוס על העושה לא יועיל כלום לטובת עצמו בהענין אזי אור הגבורה דהיינו הסילוד בדבר מעלימו ומלבישו בכלי החסד לדבר בנייח לא אחת ולא שתים בכמה אופנים בכדי שיוצא אל הפו"מ המכוון לטובת עצמו וכמ"כ בעבודת ה' יובן ג"כ דהיינו וכל מעשיך יהיו לש"ש שלא מחמת התפעלות עצמו באהבת מה שהוא טוב לפניו לבד יעשה כ"א שהאור דמח"ט שאליו ית' יאתה כל מיני עבודת עבד ואהבת הבן לאביו וכדומה יומשך בגילוי עד סוף הפ"מ וממילא לא יבא מזה שום דבר רע ח"ו אף בהסתלקות המוחין. וע"ד כ"ז יתבונן המשכיל למעלה דצפיית אד"ק עסכ"ה הוא בבחי' האדם (דאד"ק) לעצמו שהוא בבחי' אא"ס בעצם דוקא כידוע. ואף שאא"ס ב"ה הוא כל יכול לעשות מתהווים מחודשים אין בהם אלא כח הא"ס ב"ה. וזהו שבצפיית אד"ק אמרו שבחי' אבי"ע אף שיש בהם מעלה ומטה האד"ק צופה את כולם בהשוואה אחת דהיינו מה שהם כח הא"ס וכח א' לכל מיני מציאות שאפשר להמצא. והיינו שאין גלוי במציאותם כ"א הכח השוה שבכל פרטי הנמצאים. ואין מציאותם בצפייתו דאר"ק מעלים על כח השואה שבהם ולכן לא נק' בשם עולם כי אין כאן עדיין שום העלם על אמתת מציאותם. (אף שידוע שיש בחי' כלי דק במדרי' אד"ק היינו רק בחי' הצמצום להיות כל פרט מיוחד לעצמו אבל אין גלוי בכל פרט רק הכח השוה בכל וזהו תוקף גבורת האא"ס שבאד"ק כמ"ש במק"א באריכות). שאין שום מציאות אלא מציאות האא"ס ב"ה לבדו הכל יכול. אבל בחי' העקודים שיש עכ"פ בחי' כלי אחד שהוא כמשל הרגשת הכללי' שבגוף מן המח"ט בכל פרטי'. והיינו לפי שהמח"ט (אף שהוא בחי' חיי הנפש עצמה כנ"ל) מאיר אורה בערך עולם הגופני שיהי' מורגש בו בהרגשה כללית עכ"פ. כמ"כ יובן למשכיל שאורות דעקודים שהן אור וגילוי ממה שצפוי לאד"ק כנ"ל בא בכלי א' היינו שהגילוי דכל המציאות כבר הוא בערך עולם נפרד מקו"ח דאד"ק ונופל ע"ז שם עולם כי נתעלם מציאות האא"ס שלבדו הוא ובאו הפרטים להיות להם הרגש עצמם ולא כח ההשואה שבהם (כנ"ל באד"ק) אך עדיין אין שם אלא הרגש הכללי והפרטיי' אין ידועים כ"א בבחי' שהוא למעלה מהכלי שהוא המורגש הנ"ל. וקל להבין שזהו דוגמת המח"ט הנ"ל (ואף שבאמת המח"ט היא מעולם התיקון רק להבין בחי' העקודים טוב להבינו ע"י משל ודוגמא זו) שלולא חסד אל לא היתה קדושת המח"ט באה תוך הגוף ע"י ההרגשה כללית הנ"ל. וכמ"כ הוא בעולם העקודים שאין נק' שם עולם רק לגבי האורות (שהן הגילוי' מצפיי' דאד"ק בבחי' פרטים מחולקים לא בהשוואה) ולא לגבי הכלי עצמה אף שהפרטים הם מצד הכלי דוקא כי האורות עצמן אין נעלם מפרטותיהם אור ההשואה. וז"ש דאוחו"ג חד בהון רק מצד הכלי מתחדש גילוי חדש שאין אור ההשואה עצמו נגלה בו זהו ענין הכלים שמעלימים יחודם ויחוד האורות להיות גילוי דבר נפרד מקו"ח שבהן מצד הכלים כנ"ל. ועולם הנקודים הוא דוגמת התפעלות הלב הנ"ל שאור ההתפעלות מאיר בכל כחות המתפשטים מן הלב עד תנועה גופנית דמעשה המצות בפו"מ רק שכשהוא בבחי' ריבוי אור ותקפו כנ"ל אינו מביט אל ההתפשטות להיכן הכלי מתפשט כמשל הכעס הנ"ל ושכן הוא שמן התפעלות הלב לה' בדו"ר כשהוא בבחי' תוקף האור הנ"ל אינו מביט להיכן כלי החסד שהוא כח האה' וכלי הגבו' שמשם בא ומתפשט הכעס על כל מה שנגד חפצו מתפשטים ויכולים הכלים (אף שהתפשטותם כח האור הוא כנ"ל) להתפשט אל תאוות וכעס ממילי דעלמא ויונקים מן האור שבלב שממנו נתפעל בדו"ר לה'. וכמ"כ יובן בעולם הנקודים שהאורות שהן גילוי מהצפוי לאד"ק הנ"ל דרך הכלים המעלימים אור ההשואה עד שנמצא הגילוי דדבר נפרד מקו"ח כמו בעולם העקודים הנ"ל רק שכאן נגלו הפרטים גם בבחי' הכלים עצמן. ולא עוד אלא שהכלים מתפשטים גם למקום שהוא נגד תמצית המכוון של האור. וז"ש במדרש על עולמות הנקודים הנ"ל דין לא הניין לי. אמנם הברודים שהוא עולם התיקון הוא מיעוט האור כלומר שהאור ממעט א"ע להיות מהות האור וכחו בתמצית הכוונה שלו נמצא במקום שהכלים מתפשטי' (והוא הבירור שמתברר מכלים דנקודים ותהו להיות בבחי' אור התיקון המצמצם א"ע לבוא בתוכן) בבחי' נפילה ומיתה שהוא הסתלקות האור לגמרי כידוע שישובו לחיות ע"י מיעוט שמתמעט האור דתיקון להחיות הכלים שנפלו כנ"ל. וכמ"ש בכתבים בענין עשו בנה הגדול ויעקב בנה הקטן וע"י בחי' ההקטנה והמיעוט לבוא האור בכלי זה מתמעט האור עוד ע"י זה הכלי להחיות בהתפשטותם משם ולהלן עד מדרי' נמוכה יותר וכל שהאור יורד ומתמעט יותר מתרבה הבירור וחיות לכלים ממדריגות נמוכות יותר. ומעתה יובן למשכיל שבכל הנ"ל בג' מדרי' דעקודים נקודים וברודים שבא אור הצפיי' דאד"ק בגילוי בבחי' עולמות והעלם כמ"כ הן ג' מדרי' שהשכינה שהיא אלקות ממש דמל' דאצי' דאוחו"ג חד בהון בא גילוי אורה בעולמות ע"י בחי' כנס"י שדרך כלל הוא ענין ישראל אברין דשכינתא דוגמת ג' מדרי' העולמות הנ"ל. וזהו נק' שלותה" (בחי' עקודים כמשי"ת) פחזותה" (פשוט שהוא בעולם הנקודים שנק' נחלה מבוהלת בלק"א של הרב המגיד ז"ל מענין בהלה וחפזון) ושפלותה" היא בחי' מיעוט האור וריבוי הכלים הנ"ל וכפמשנ"ת פהק"ו שמענין השכינה בישראל באה בחי' התפעלות אלקית באדם והוא גילוי אור השכינה המאיר גם באדם נברא יובן בקל שבחי' הא' שהגילוי היא רק אחת ואין הפרטים נגלים בערך מציאות הכלי נמצא שפעולת הפרטים הוא רק במדרי' האור והכלי אינו פועל בפרטים. שכמ"כ הוא בחי' התפעלות אלקות בישראל למטה עד שבטלה בחירת עצמן לגמרי מחמת התפעלות האלקות אין לך שלוה גדולה מזו לשכינתו ית' בישראל נק' שלותה במדרש הנ"ל. והיינו בדור שנכנסו לארץ דכתי' בהו ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו'. וכפמשנ"ת פהק"ו שבחי' השכינה בישראל הוא אחר מתן התו' שהוא כח המצות מאברין דמלכא שנתן לישראל בבחי' ומדרי' סוכ"ע ומזה נמשך בבחי' ממכ"ע אור השכינה להתפעלות אלקות. והרי א"כ אור השכינה הוא מתרי"ג אברין דמל' שהן כחות פרטיים לתרי"ג מצות. ובבחי' כנס"י אברין דשכינתא הוא רק ענין ההתפעלות לבד בד"כ שלא הי' להן עדיין ענין קיום המצות בפו"מ. וה"ז ממש כלי כללית לאורות מחולקים כנ"ל בבחי' עקודים. וכשנכנסו לארץ אז האירה אור השכינה בהם אף בממשלה ושליטה על אוה"ע וגם כלים פרטיי' הי' להם בקיום המצות אך שהי' בבחי' תוקף האור בכלי ולפי שחומר גופם לא נזדכך עדיין (עד עת קץ) לכן בהתפשטות הכלים (ע"י תוקף האור כנ"ל בבחי' נקודי') אל מקום אוה"ע שלט בהם בגופם יצרא דע"ז וג"ע וש"ד עד שנסתלק האור מלהאיר בכלי (ולכן נהפוך הוא ששלטו האומות בהם אח"כ). וזה נק' פחזותה" כדוגמא לענין עולם הנקודים הנ"ל. וכידוע שבמיתת המלכים דנקודים האורות קיימים הם אלא שנסתלקו למעלה מן המציאות כמ"ש במק"א באריכות. וכמ"כ גם בעת פחזותה" של כנס"י השכינה קבועה בישראל אלא שאורה ותוקפה אינו מאיר בהכלים שיוכלו להתפשט כרצונם (וכמו גוף מת) ושלטו בהם שונאיהם בשעבוד מלכיות בגלות ועז"נ וזרעתי' לי בארץ כלום אדם זורע קב אלא כדי שיתוספו עליו כמה כורים והוא ענין הבירורים הידוע שבגלות נהנים על ידי השרים דאוה"ע ובארצם וישראל עוסקים שם בתו"ע עי"ז מתבררים הניצוצות הכבושים מאז מחטא עה"ד בכל אומה ואומה. ועכ"ז השכינה לא זזה מישראל והשכינה עמהם בגלות והיא הנותנת בהם הכח לברר הבירורים ולהעלותם וזהו מ"ש שהשכינה יורדת בגלות לברר ניצוצין:
11
י״במבואר מכל הנ"ל שמצד השכינה עצמה היא קשורה בישראל בכל הג' מדרי' דשלוותה ופחזותה ושפלותה (כנ"ל באור הצפי' דאד"ק שהוא נמצא ושוה בעולמות עקודים נקודים וברודים) וכל הג' נביאים משה וישעי' וירמי' התנבאו על כל הג' מדרי' ולכן כולם נתנבאו בלשון איכה". ופי' תיבת איכה הוא א"י כ"ה. כידוע דבחי' המל' ונוק' נק' בשם כ"ה שהוא דמות כמו הדכר כידוע בכ"ד. וענין הנבואה הזאת דאיכה הוא להרים ולהעלות אור השכינה שיורדת עם ישראל גם בפחזותם ושפלותם והם אמרו איכה א"י כ"ה כלומר היכן היא. כדמיון ומשל מאדם נכבד וגדול מאד במקומו ונתגלגל הדבר שבא למקום שאין מכירין אותו והרי הוא בשפלות ביניהם. וכשבא לשם מי שמכירו תוהא ואומר הלא אתה פלוני הגדול ונכבד מאוד מה לך פה. ובדבור זה מתרומם האיש הנכבד בעצמו כקדמותו עד שיוכל להתגבר להראות כבודו וגדלו גם במקום שגלה. וכמ"כ יובן שבדבור איכה עשו להעלות עילוי בחי' השכינה בישראל על מקום גדלה ותפארתה. ונתחיל לפרש ממטה למעלה ירמי' ראה בשפלותה אמר איכה פי' כנ"ל ישבה בדד העיר רבתי עם. פי' כנס"י שהיא עיר רבתי עם ישבה בדד שאין בה כח לקבל אור השכינה ולחזק גופם של ישראל בגלותם. אך היינו דוקא כנס"י היא בשפלות אבל השכינה שהיא בחי' כ"ה הנ"ל הלא מצדה היא רבתי בגוים (כמו שהיתה עת שלותה) שרתי במדינות (כמו שהיתה בעת פחזותה). היתה למס. פי' שגם בגלות השפע בא לישראל מהשכינה רק שהשר מקבל השפע ועל ידו מגיע לישראל למטה. וזהו כמו מס שנותנתן לשר שישראל כבושי' תחתנו בגולה וכלומר שגם בשפלותה של כנס"י השכינה עצמה קמה על מקומה להשפיע לישראל למטה. והשפלות של כנס"י גורם שהשפע תרד ע"י השר ונק' מס כנ"ל. וכן בישעי' שאמר איכה לומר שהגם שהוא עת פחזותה של כנס"י אבל בחי' כ"ה כבודו במקומו עומד וזהו איכה. וחוזר ומפרש היתה לזונה קרי' נאמנה היא כנס"י שנאמנה את אל רוחה. אבל היתה לזונה מצד הגוף שלא נזדכך כנ"ל. אך אעפ"כ כבוד ב"ה על מקומו והיא מלאתי משפט שמקבלת ממשפט שהוא בחי' דכורא כידוע והיא מלאה האור בפרטיות והיא בבחי' שלותה. צדק ילין בה אומר לשון להבא ולפי הפשט הוא פלאי. וע"פ הנ"ל יאמר שגם בפחזותה של כנס"י שמתפשטים הכחות עד הקליפות ועד בכלל כנ"ל. אך הוא כמו הניצוצות שנפלו בשבה"כ שסופן להתברר כמ"כ צדק ילין בה לבסוף וכמ"ש ישפוט תבל בצדק. ועתה כלומר עתה בעת שפלותה מרצחים את אורו של בחי' צדק ומקבלים השרים כנ"ל בפי' היתה למס אבל סוף כל סוף צדק ילין בה:
12
י״גועד"ז יתפרש איכה שאמר מרע"ה. רק שצריך להעיר תחלה במשרז"ל נבונים לא אשכח. ואמרו שזכותה של לאה גרם שיצאו ממנה בני יששכר יודעי בינה מה שבדורו של משה לא אשתכח. וזה פלא הלא גם בדורו של משה היו בני יששכר ולמה לא אשכח נבונים בזכות לאה. וכללות הענין נפלא איך אפשר שבדורו של משה שאין כמוהו ונק' דור דעה לא אשכח מה שנמצא אח"כ בדורות אחרונים. ועוד הלא כתי' אז תבין יראת ה' מבואר שהיראה באה ע"י הבינה ולגבי משה יראה מלתא זוטרתי היא כמ"ש בתניא פי' לגבי משה הוא דורו. ויש להקשות גם להפך במ"ש משה הבו לכם אנשים חכמים ונבונים (אלא דלא אשכח) והלא אמרו משה זכה לבינה וכמוהו לא קם בישראל. וגם י"ל מה ענין הסיפור הזה בכללו שאמר איכה אשא לבדי ואקח את ראשי שבטיכם וגו' אין בזה לכאורה לא מצוה ולא תוכחה. וגם במ"ש יוסף עליכם ככם אלף פעמים. דמשמע שמזה נמשך מ"ש איכה אשא לבדי. וברכת ההוספה לא היתה בימי משה רק לעתיד התנבא ובירך:
13
י״דוהענין יובן עם הידוע דבחי' ריבוי הכלים. שע"י הבירורי' עיקרו בבחי' הגבורות וכמ"ש להודיע לבנה"א גבורותיו וכבוד הדר מלכותו שע"י הגבורות הוא מלכותו של מלך הדר שהוא התחלת עולם התיקון דברודים. וכן ענין הבירורים ע"י בחי' שכינה שעי"ז מזדכך הגוף והעולם כנ"ל עיקרו בבחי' הגבורות הקדושות וכמ"ש בזוה"ק פ' שמות כמו השושן שכולו אדום אין מוצקין אותו לחזור לבן אלא באש וכידוע שהאש מהפך מה ששולט בו לאש. אבל בחי' החסדים אף שהן בבחי' גילוי אור אין בהם כח ההתהפכות להפך הדבר שמאיר בו אל ענין מדרי' האור. וז"ש מרע"ה ה' אלקיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. וידוע שהכוכבים הם בחי' ניצוצי החסדים המאירים לעולם. ככה בחי' התפעלות אלקי' דאותו הדור האיר בעולם רק בבחי' ניצוצי החסדים ואין פרטיות רבויים ניכר בפו"מ בעולם רק אור א' שוה לכולם ואף שידוע שכל כוכב פועל בצמחים ועשבים וגם בבע"ח הוא רק ברוחניות ובהעלם אבל במורגש גופני אין הבדל באורם. וה"ז דומה לעולם העקודים הנ"ל שגם שהוא עולם מלא ומתנהג במול"מ אין הכלי אלא א' וכן שלוותם של כנס"י הנ"ל לא באה אל הפו"מ במורגש אז עד שנכנסו ממש לארץ בקיום המצות. וע"ז אומר ה' אלקיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים. וידוע שהאלפים בכתר ששם פנימי' רצה"ע בתומ"צ ובקיומם יוסף עליהם אור האלף ויברך אתכם כאשר דבר לכם. היינו אם בחקתי תלכו ורדפו מכם אחשה מאה ואז יצמח מזה גם באי' הפחזות הנ"ל וכן השפלות שהוא גמר התיקון בעולם ואמנם בחי' שלותה הנ"ל היתה רק באתעדל"ע ע"י מרע"ה שהוא בחי' דעת עליון שממנו. קבלו דור דעה. ולזה אומר מאחר שסופכם להתברך כאשר דבר. א"כ איכה אשא לבדי "טרחכם הוא בחי' השלוה דמטרוניתא שטורחים לפניה והיא יושבת שלוה ושקיטה "ומשאכם הוא בחי' הפחזות שמתפשט עד הקליפות ונעשה למשא עם כבו כין ורובנם הוא הבירורי' שע"י בחי' השפלות שהן באין ע"י דוחק וצער ומריבה עד שפועל כחפצו. כ"ז א"א להיות ע"י אתעדל"ע לבד. ולכן הבו לכם לעתיד אנשים חכמים ונבור ה פי' נבון ידוע דהיינו שמבין דבר מתוך דבר והוא ענין בינה לבא. והענין דמה שקבל מרבו נק' חכ' כלומר שמקבל מרבו סברא חדשה מה שלא הי' אפשר למצוא אותה מעצמו אך אע"פ שקבל הסברא מ"מ מה שמשער בלבו הוא רק לפי מה שהוא אום לעצמו א שקבל מרבו שעיקרו של כל מצוי בעובי יא רק כח אלקי ודבר ה'. אעפ"כ הרגש ושיעורו את העולם ונמצאיו בלבו הוא בבחי, הישות ופירוד. אבל המבין דבר מקן דבר לבית פי' שבבינה לבא מבין הדבר שבעולם מתוך דברו של הרב שכן הוא באמת זהו הנק' נבון. וז"ש להם הבו לכם חכמים ונבונים. פי' שכל מה שיושג לכם בבחי' חכמה תראו להתאמץ לשער בלבכם כן בבחי' בינה לבא. אז דוקא יבוא התיקון השלם והגמור ותקבלו אורו של בחי' כ"ה הנ"ל (שע"ז אמר איכה) בכל המדרי' דטרחכם ומשאכם וריבכם כנ"ל. אך אין זה אפשר להם כ"א על בחי' חכמה שתהי' להם אחר סילוקו של מרע"ה. אבל לבחי' חכ' דמרע"ה א"א להם להיות נבונים בה כנ"ל. אלא דוקא משה עצמו זכה לבחי' בינה. והיינו כמ"ש במק"א פי' הכתוב ותמונת ה' יביט עיי"ש. ולכך אמר ואקח אנשים חכמים וידועים. ונבונים בערך החכ' שמקבלים ממנו ע"ה לא אשכח כלל. אבל אחרי כן שתהי' החכמה שלהם שלא במדרי' משה. ע"ז אומר הבו לכם אנשים חכמים ונבונים דוקא. ועי"ז תקבלו אור בחי' כה הנ"ל בשלימות בכל המדריגות:
14
ט״וה' אלקיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. והקשה רש"י ז"ל הלא אינם רק ששים רבוא. ה' אלקי אבותיכם (ובפסוק הקודם אמר אלקיכם) יוסף וגו' אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר. ופרש"י בשם הספרי אלף פעמים זה משלי וה' יברך אתכם כאשר דבר היינו מ"ש לא"א ע"ה אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה. ויש להבין מה ענין שני הברכות הלא בכלל מאתים מנה. בפ' ואתחנן לא מרובכם מכל העמים וכו' כי אתם המעט וקשה אם הם המעט איך הי' ס"ד לומר מרובכם. בגמ' אברהם תיקן תפלת שחרית יצחק תיקן תפלת מנחה יעקב תיקן תפ"ע. וי"ל הלא האבות קיימו כל התורה כולה ולמה לא תיקנו רק תפלה ולא כתקנת חז"ל בתורה. עוד י"ל במ"ש אברהם ה' אלקי השמים וכו' ופירש"י עד עכשיו הי' אלקי השמים לבד עד שבאתי והודעתי טבעו בארץ. הלא גם שם ועבר הודיעו טבעו בעולם (ודוחק לומר שזהו מחמת שהוא הי' מכריז והם היו רק דורשים בבית מדרשם):
15
ט״זארז"ל כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. י"ל שזה כמה וכמה מאות שנים שמתאבלים על ירושלים ועדיין לא זכו בשמחתה. וגם הלשון שאמר זוכה ורואה ולא אמר יזכה משמע שגם עכשיו יש מציאות זכי' זו. הנה כתי' כל אשר חפץ הוי' עשה. וכתיב יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו. י"ל הלא כל עיקר וחפץ ורצה"ע ב"ה היא שיתברך שם כבוד מל' לע"ו והי' ה' למלך וכו'. וזה עדיין לא נעשה. וגם במ"ש ישמח ה' דמשמע לעתיד בבחי' יהי' והלא שם הוי' ידוע שהוא הי' הוה ויהי' כאחד. הענין הוא דודאי קמי' ית' אלדח"מ וה'. אחד לעילא בשילוב אדני בהוי' וכענין המלך הגדול והקדוש בשו"א כמ"ש במק"א ושמו אחד לתתא שכמל"ו ומי בכל מעשה ידיך שיאמר לך מה תעשה כי מלכותו ית' בכל משלה. וכל פרטי מדריגות עליונות ותחתונות בריבוי רבבות מינים ממינים שונים אשר חפץ ה' להיות התפשטות בחי' מל' ית' עליהם כבר עשה. ובזה האופן הי' והוה ויהי' הכל עשוי לפניו ית' ועוז וחדוה במקומו גם עכשיו כי כלום חסר מבית המלך וכו'. והשמחה דלעתיד בבחי' יהי' גם עתה לפניו כן הוא. רק לגבי העולמות עצמן שנבראו מאין ליש וכענין מ"ש בס"י עשה את אינו ישנו וכמבואר ענין זה בכ"ד תלוי הדבר במעשיהם בתפלה ותומ"צ. ענין התפלה הוא כמ"ש בזוה"ק שמכריזין מאן בעי לאסתכלא ביקרא דמלכא שזהו ענין התפלה בדרך כלל ופרט להתבונן ולהכיר בגדולתו של ממה"מ הקב"ה ולהתפעל מקדושתו ית' כחו"ח לפושע"ד ולפ"ע מדריגתו ברוב רבבות מדרי' של כאו"א מישראל והאדם נק' מהלך שיכול לעלות מיום לזכות במדריגות עליונות יותר ויותר וכמארז"ל ת"ח אין להם מנוחה אך ידוע ענין אליו ולא למדותיו דהיינו שכל עניני עבודת ה' ית' הכל הוא אליו לבדו דוקא וכמ"ש במ"א באריכות. ואיך הנר"נ הנבראים יכולים להשיג ולהתפעל מהוא לבדו באחדותו הפשוטה הרי לית מחתב"כ וכ"ש בירידת הנר"נ בגוף שבזה הוא עיקר העבודה אלא רק מחמת שכל אשר חפץ ה' כל מיני מדריגות גילוי אחדותו ית' ע"י יחודו בע"ס בכמה מיני מדרי' דע"ס דרך כלל בע"ס דאבי"ע ודרך פרט בכל עולם ועולם בפרטי פרטיות מדרי' התגלות הספי' בכמה מיני מדרי' הפרצופי' והכל לפי מעשיו של אדם הוא זוכה לראות ולאסתכלא במדרי' הראוי' לו וכל המדרי' הן הן רק גילוי יחודו הפשוט לגבי התחתונים שעי"ז יהי' התפעלותם ועבודתם אליו לבדו ע"י הסתכלותם אליו לבדו ע"י מדותיו בכל פרטי המדרי' אשר כל אשר חפץ ה' עשה. וזאת היא עבודת התפלה. ותפלות אבות תקנום. אברהם תיקן תפלת שחרית. פי' תיקן היינו שקודם שבא אאע"ה הי' הקב"ה נק' רק אלקי השמים וגם שם ועבר שהיו יודעים ודורשים בגדולתו ית' ויחודו לא נגלה ענין היחוד רק במדרי' עליות הנר"נ לבדן ובגוף למטה לא הי' שום שייכות התפעלות כלל מזה. עד שבא אאע"ה ומסר נפשו וגופו ונעשה מדרי' מרכבה עליונה בגופו ממש זהו שהודיע טבעו ית' בארץ דוקא ותיקן תפלת שחרית היינו לומר שפעל בעבודתו שיהיו תרעין פתיחין שיוכלו נר"נ שבגוף להסתכל כחו"ח לפי מדריגתו בכל המדרי' כאשר חפץ ה' ועשה כו' להתפעל ממנו גם בהיות הנר"נ בגוף וגם הגוף עצמו ונפש השכלית החיונית שבו הכל אליו ולא למדותיו כנ"ל. ואין קורין אבות אלא לשלשה אי"ו. ושאר הנשמות שתקנו האבות שיעלו הנשמות מנפילתם שע"י חטא עה"ד נשרו מאדה"ר הם יונקים מהאבות שיאיר עליהם בשרשם בפנימי' הכלים דע"ס. ולכן ענין הנר"נ. דס"ר מישראל הוא רק בחי' הביטול לאלקות בכל הכחות דרצון ושו"מ ומחדו"מ. בין מצד יניקתם מהאבות הוא כברא כרעא דאבוה שהוא הביטול כרגל לגבי הראש. בין מצד שרשם בפנימי' הכלים דע"ס שהמשל מפנימי' הכלי הוא החלל שבה לקבל בתוכו המשקה שזהו ג"כ רק בבחי' הביטול כמו חלל הכלי שאין בו כלום ועי"כ יוכל להכיל המשקה וככה ע"י הביטול דנר"נ יאיר אור ה' מכל המדרי' דאשר חפץ ה' עשה הנ"ל אליהם שיתפעל גם הגוף בבחי' אליו ולא למדותיו הנ"ל בעבודת התפלה כנ"ל. וזהו שאברהם שמדתו מדת החסד תיקן תפלת שחרית שיהי' תרעין פתיחין לאסתכלא ביקרא דמלכא גם לכל הנשמות יוצאי, חלציו שיונקים ממנו כנ"ל. ואף שאאע"ה עצמו התפלל גם כל התפלות כמ"ש צלותא דאברהם (בתפלת המנחה) מכי משתרי כותלי. התקנה שתיקן לדורות היתה רק במדתו מדת החסד תפלת שחרית ושאר התפלות הי' אצלו ע"ה רק כמו שקיים כל הת"כ דהיינו שהשיג המדרי' דאשר חפץ ה' עשה הנ"ל ונתפעל מהם. וזהו וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי דוקא דהיינו שקיים אותם למעלה דוקא שע"י השגתו הי' התגלותם לבחי' מציאות נגלה בבחי' מדרי' עולמות דהיינו שנפרדו מקו"ח כידוע. וכן יצחק ויעקב תקנו לדורות כפי מדריגתם שיוכלו הנר"נ הבאים אחריהם להתפלל התפלות דהיינו ההתפעלות מאלקים חיים בבחי' א ולא למדותיו כנ"ל אבל הנר"נ דדורות אין בהם רק בחי' הביטול כנ"ל ולא בבחי' המשכה דקיום המצות לא למעלה כמו האבות כנ"ל ולא למטה כמו שנתחדש אחר מ"ת. ור"ל שאין בהם בחי' הישות בעבודת ה' רק בחי' הביטול שהוא ד"כ ענין מס"נ להכלל באחדותו ית'. ואף שבמס"נ הזה יש בו כח גדול, מה שאינו נמצא בכל העכו"מ לסבול יסורים קשים ומרים שלא ליפרד ח"ו מיחודו ית' ולכאורה הוא בחי' הישות ופעולה בכח. הנה סוף סוף אין זה אלא בחי' הביטול דוקא היפך ענין הישות ודבר לעצמו. וזהו לא מרובכם מכל העמים חשק ה' וגו' כלומר שהרצון בבריאת העולמות יש ודבר הוא להיות דוקא בחי' יש דוקא והוא יהי' בטל מחמת עומ"ש וע"ז אמר לא מרובכם פי' רובכם כמו רב וגדול שהוא בחי' גדלות הכח ולזאת מפרש שלא מחמת הכח הגדול שיש בכם בענין המס"נ כנ"ל חשק ה' בכם שזה בכח יותר כח גדול הרבה מכל העמים והוא חפץ ורצה לעשות דבר שיהי' יש גמור כי אתם המעט מכל העמים וכמארז"ל שממעטים עצמם לפני וכנ"ל דסוף סוף הכל הוא רק בחי' ביטול ולא ישות. וע"ז אמר רק מאהבת ה' אתכם שאוהב בחי' הביטול שלכם ולכן נתן לכם התומ"צ ושהוא ענין א' עם יצ"מ כידוע ומבואר בכ"ד באריכות) להיות העבודה שלכם בבחי' יש ודבר דוקא ולהמשיך אא"ס ב"ה למטה. (ובזה יובן גם מ"ש ומשמרו את השבועה וגו' דהיינו בחי' ההמשכה שיש בקיום מצותי חוקותי ותורותי דאבות כנ"ל). ועם האמור יובן מ"ש יהי כבוד ה' לעולם ישמח וכו' וכנ"ל הדקדוק דמ"ש יהי כבוד פי' שיהי' תיקון הכבוד ע"ד תיקון התפלה שתקנו האבות הנ"ל שהוא התיקון שיהי' המדרי' דכל אשר חפץ עשה מתגלים בעולמות אז ישמח ה' במעשיו. דודאי גם עתה שמחה לפניו ית' בכל אשר עשה שהרי כבר עשה אלא שבעולמות אין שום גילוי מזה (אלא ע"י בחי' התיקון, ולשון המקובלים הראשונים הוא תיקון הכבוד. והכוונה כאמור). אבל כשיהי' כבוד ה' לעולם אז השמחה שישנה בה' ית' לפניו עתה תהי' אז גם במעשיו בתכלית הגילוי:
16
י״זובזה מובן ג"כ כל המתאבל על ירושלים וכו' הנ"ל. דהנה ירושלים נק' ע"ש ירא שלם. פי' דסתם יראה הוא בחי' הביטול וההשתוממות לירא מלהרים ראש ויד ורגל מפני אימה הנורא מאד א"כ מקום גילוי היראה הוא למעלה ממקום הישות והתפשטות לעשות כרצון איש ואיש. אבל ירא שלם הנ"ל שגם במקום הישות הזה תהי' היראה בתקפה שגם במקום התפשטות הרצון ושכל ומדות המחדו"מ של כל אדם לעשות בעולם כל מה שצריך וישר בעיניו גם שם לא תפוג יראת ה' מעל פניו כלל. וזה בא ע"י בחי' תיקון הכבוד במדרי' זו. והוא ענין ובנין בהמ"ק שהיתה בו השראת השכינה שהוא באי' המל' דאצי' במל' דעשי' בבחי' הגילוי כעין פתיחת תרעין דלעילא לאסתכלא ביקרא דמלכא שממילא באה מזה ההתפעלות מה שאינו מצד כח הנשמה עצמה כנ"ל וכן כל הבא אל בהמ"ק הי' נופל עליו אימה ופחד שלא מצד כח נר"נ שלו עצמן אלא מצד גילוי ההשראה דבחי' השכינה האמור שגלוי במקום מדרי' הנר"נ בגוף דוקא למטה. (ולא בבחי' עלייתן למעלה ממקומן בבחי' ההתבוננות ובהסתכלות ע"ד מ"ש שאו מרום עיניכם שהוא ענין למעלה ממדרי' בגוף. אבל בבהמ"ק לא היו צריכים לשום הכנה ועלי' רק שבמקום ירידת הנשמה והתלבשותה בגוף שם הי' גילוי תיקון הכבוד). וזהו ג"כ ענין גילוי השמחה דישמח ה' בבחי' הרוחני' שבגשמי' (היינו ענין הנר"נ בגוף בלא בחי' עלי' כלל כו'). וקדושת בהמ"ק קדשה לשעתה וקדשה לע"ל דהיינו תיקון הכבוד במקום מדרי' הנ"ל דנר"נ בגוף נשאר שם במקום בהמ"ק. רק שבעונותינו חרב בהמ"ק ואין לבחי' התיקון הזה שישנו שם התפשטות להתגלות על עם בנ"י לעלות וליראות ולהשתחוות (ומ"ש לעלות אין זה כעלי' דשאו מרום עיניכם אלא העלי' היא עלי' גשמיות למקום הר הבית וההיכל ושם ממילא תפול אימתה ופחד על נר"נ בגוף). וזהו"ע גלות השכינה כמלך גדול שנתפס ויושב במבצר שגם שמה שצריך לעצמו איננו חסר לנפשו כלום אעפ"כ גלות גדול ועצום הוא שאין לכח עצום ורב דבחי' מלכותו שום התפשטות על עם. וע"ז ארז"ל שכל המתאבל על ירושלים וחורבן בהמ"ק כנ"ל הקב"ה מטעימו מטעם ועונג השמחה שקמי עצמות השכינה ב"ה. וזהו זוכה ורואה בשמחתה שישנה, גם עתה רק שחסר ההתפשטות וההתגלות על עם. והיא שכרו על שמתאבל על ירושלים. שהקב"ה מגלה לו מעין השמחה דשכינתו ית' בעצמו כאמור. וכ"ז הוא הכל בענין כח הנשמות עצמן שהן המעט מכל העמים בבחי' הביטול בב' הבחי' הנז"ל ביניקה מהאבות כברא כרעא דאבוה וביניקה עי"ז משרשם בפנימי' הכלים דע"ס. וע"ז נאמר בירידתן למצרים ובני פרו וישרצו וירבו וגו' שהם נתרבו מצד עצמן שעלו מנפילתן בנשירתן מאדה"ר כנ"ל והנה ידוע שנשמות שלימות הם רק ששים רבוא רק שכל נשמה יש בה חלקים ענפים וניצוצות כמ"ש בסה"ק. וכל זמן שלא האיר בנשמות רק בחי' הביטול אין לחשוב רק הנשמות השלימות עצמן שבהן הכח והיכולת לקבל מכל אשר חפץ עשה כו'. אבל הענפים והניצוצים א"א להם לקבל כזאת כ"א ע"י כח והארה מהנשמה עצמה. ויתכן לומר שלכן אמר וחמושים עלו בנ"י א' מחמשה כפירש"י ז"ל או מחמשים כפי' הזהר לפי שהענפים של הנשמות לא היו יכולים לקבל הגילוי שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם עי"ז הגילוי. אך ע"י יצי"מ ומ"ת בדבור אנכי הוי' אלקיך שנתן בנשמות הכח ועוז לעשות לתקן העולם ע"י תומ"צ בכל מדרי' העולם וזה א"א ע"י הנשמות עצמן כ"א ע"י ענפים ופרטים שלהם כידוע שהמברר צריך להיות בערך המתברר זהו שאמר ה' אלקיכם הרבה אתכם. פי' מלבד הריבוי שבנ"י פרו ורבו וכו' במצרים הנה עתה אחר מ"ת ה' הוא שהרבה אותם וזה הריבוי יתפרש בב' דרכים. הא' ע"ד לא מרובכם הנ"ל כי עתה הם בבחי' רב וגדול להמשיך גילוי אלקות בבחי' יש ודבר דוקא ע"י התומ"צ הדרך הב' הוא מלשון ריבוי ממש והיינו כנ"ל שעכשיו גם הענפים והניצוצין הכלולים בכל נשמה ונשמה יבואו לחשבון. ועם זה יתפרש גם מ"ש והנכם היום ככוכבי השמים לרוב אם כמ"ש רש"י ז"ל בשם הספרי מה היום לעולם קיים וכן הכוכבים וזהו ע"פ הדרך הא' הנ"ל ויהי' פי' הרוב מלשון רב וגדול וע"פ הדרך הב' הנ"ל יתפרש כפשוטו שהם רבים מאד כי גם הניצוצות נחשבים במנין. והנה זאת תורת האדם התפלה סמוכה למטתו שתחלה לכל הוא עליית הנר"נ לאסתכלא במדריגות כל אשר חפץ עשה ע"י שהאבות תקנו התפלות כאמור. ואח"כ ענין התומ"צ שה' אלקיכם הרבה אתכם וטהור ידים יוסיף אומץ בכל יום ויום כנ"ל שהאדם נק' מהלך. אך מצד הנשמות עצמן כל עלייתן הוא רק לבחי' הכלים די"ס ופרצופים כנ"ל ממדרי' למדרי' עליונה ממנה והכל בבחי' כל אשר חפץ עשה. אבל ע"י קיום התומ"צ הוא אנכי הוי' אלקיך שעי"ז מתייחדים גם בבחי' האורות ע"ד שארז"ל עתידי צדיקי דברו עלמא. והיינו כידוע שהבריאה מאין ליש הוא רק ע"י יחוד הקו"ח באו"כ. וזהו דעתידי צדיקים שיאיר בהם יחוד הקו"ח אא"ס ממש וזהו ה' אלקי אבותיכם דהיינו כח הנשמות עצמן שהם יונקים מהאבות דוקא כנ"ל (אבל ה' אלקיכם הרבה אתכם נתבאר שהוא מצד מ"ת) יוסף עליכם ככם אלף פעמים היינו שיזכו למדרי' הכתר די"ס שהוא בחי' האל"ף כידוע בענין יחידות במל' ועשירות בז"א ומאות באו"א ואלפים בכתר. וזו משלי היינו משל מרע"ה שהוא הדעת דישראל כידוע והדעת עולה עד הכתר. אבל ע"י התומ"צ דאנכי הוי' אלקיך כנ"ל יברך אתכם בבחי' היחוד דאא"ס ב"ה ממש בבחי' א"ס שזהו כאשר דיבר לכם דהיינו מ"ש לאאע"ה אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ ועפר נק' רגבי אדמה שאין לה מנין כלל. כי אפשר לפרר תמיד לחלקים קטנים יותר ויותר והכוונה על בחי' היחוד באור א"ס ב"ה הנ"ל שאין סוף להתפשטותו כלל כידוע:
17