חנה אריאל, דברים ב׳Chanah Ariel, Devarim 2
א׳אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל במדבר וגו'. בפרש"י ותרגום אוכח יתהון על דתאבו במדברא ועל ימא וכו'. י"ל מה זו התוכחה לדור שנכנסו לארץ ובאלה לא הי' איש מאותן שעשו המעשים שיש להוכיחן עליהן. אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר וגו'. אין לזה הפסוק משמעות. ומה שפירשו בו הוא רק דרך דרש ורמז. וראוי למצוא גם פשט. גם ראוי להבין מה שנק' ספר דברים בשם משנה תורה. ובפי' ל' משנה מצינו במקרא ב' משמעות. א' כמ"ש וכסף משנה קחו בידכם. שיש במשמע הלשון הזה שמשנה כולל בעצמו העיקר הקודם לו וגם את הנוסף עליו בכפלו ולשון משנה למלך וכן מרכבת המשנה אינו כולל אלא הנוסף על העיקר הראשון לבד וגם הוא קרוב ללשון ושננתם לבניך שיהיו ד"ת מחודדין בפיך להשיב מיד כהוגן. וכן הוא ענין משנה למלך שממנו בא גילוי רצונו של מלך אל העם וכו' בפ' מסעי צו את בנ"י כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה א כנען לגבולותיה. וידוע דרז"ל בספרא אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. ולד' ר"ש הוא זירוז במקום שיש בו חס"כ. מה שכ"ז אינו שייך כלל לכאורה בל' צו שבפ' זו. וגם כפשוטו אינו מובן כלל על מה בא להם בזה לשון צווי אין זה אלא לשון הודעה וא"ל שהצווי הוא כמ"ש בפהק"ו לזה ואם לא תורישו וגו' וע"ז נצטוו שיהי' כ"ז עד כל גבולות הארץ שא"כ איפכא מבע"ל בפהק"ו לומר לשון צווי וכאן דבר אל בני ישראל להודיעם שיעור וקצבת הצווי הקודם:
1
ב׳כתיב ובאו בה פריצים וחללוה. פי' כשבאים אוה"ע לכבוש את ירושלים תחת ידם וחללו את קדושתה דעשר קדושות הידועות במשנה א"י נתקדשה מכל הארצות וכו' עד לפנים מן החומה מקודש הימנה ובהמ"ק ולפנים מן הפרוכת וכו' וכאשר בעו"ה באו פריצים במקום הקדושה וחללו אותה פי' עשו המקום חלל חלול מן הקדושה כי נסתלקה למעלה ונשאר המקום למטה חול. וכמ"ש בספ' ע"פ והבית הזה יהי' עליון כל עובר עליו ישום (מלכים א'). שר"ל והבית וקדושתו יסתלק למעלה ויהי' עליון. ולמטה כל העובר ישום בראותו אותו שממה וכמ"ש בגמ' ביתא קליא קליית. אשר מכ"ז נראה שהקדושה ושכינה נסתלקה למעלה מבהמ"ק שלמטה והוא היפך מהידוע משרז"ל גלות השכינה עם ישראל בגלותם גלו לאדום שכינה עמהם גלו לבבל שכינה עמהם וכו' ובזוהר בכ"ד למפרק לשכינתא וישראל מגלותהון. כתיב מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך וגו'. ומלכותו ית' תקיפא ואימתא יתירא. א"א לרואה כבוד מלכותו ית' שלא יכנע ממנה. וסיבת הבחירה בטו"ר הוא מפני ריבוי הסתרות והעלמות זה אחר זה בשפל המדרי' שאין רואים ומשיגים כלל את כבוד מל' ית'. וגם נפש הטבעית ושכלי' דשכל אנושי אין בהם כח והכרה בענין אלקותו ומל' ית'. ואף המחקרים בשכל אנושי בענין האלקות אין רואים את כבודו כלל וכמ"ש רם על כל גוים ה'. רק הנשמה אלקית היא מכרת את בוראה להתפעל ממנו ית' בכל כחותי' דרצון ושכל ומדות ומחדו"מ. אך גם היא מלובשת ומוסתרת בתוך נפש הטבעי' החיוני' הבהמי' בגוף. וע"ז נא' שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה שבהתבוננות בבחי' ואתה מחי' את כולם דהיינו לראות ולהשיג את בחי' החיות שבתוך העולמות ממש שהוא בחי' אלקות שברא את הכל מאין ליש. ובכח האמונה והכרת הנשמה את זאת שהוא ית' עיקרא ושרשא דכ"ע. אזי מתפעלת גם נה"ט שבאדם שטבעה לחפוץ בדבר הטוב ולבחור בו שתחפוץ בקרבת אלקים וכן לירא ולהתבושש ממנו ית' כי גם זה הוא טבע האדם להתבושש ולירא מפני הגדולים. לכן יתגלה בנפש האדם הטבעיי' בחי' היראה ואה' שבכח הנשמה גם בנה"ט שטבעה ג"כ לבחור בטוב לה. וע"י ההתבוננות יושג לה שזה טוב לה לפי שזה הוא העיקר והכל טפל. ואף שבעצם הטוב דקרבת אלקי' אין להנה"ט השגה בו כלל כנ"ל הנה זה הוא כבוד מל' ית' מלכות כ"ע שיתבטלו בפניו הכחות הטבעיי' בבחי' ביטול היש. פי' שבישותו ואהבת עצמו לבחור בטוב לפניו שזה עצמו אינו אלא בדברי טוב עוה"ז ותענוגי' מתבטל הוא ונהפוך לאהוב את עיקרא ושרשא דכ"ע. וזהו ממש כח אהמ"ס דנפה"א המלובשת במדות הטבעיי' דנפה"ט. כאדם המביא את מלבושו למקום שהוא הולך ובא. והיינו מקום גילוי כבוד מל' ית' שממשלתו בכל היא. דוק היטב והבן את זאת כי הוא יסוד הענין שהכוונה לבארו בדרוש הזה, למעלה מזה הוא ההתבוננות דאהבת עולם, אהבתנו ה' אלקינו. והוא ענין ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם, פי' שכאשר בחר בנו להיות נק' אלקי ישראל שהוא ית' בכבודו ובעצמו שהוא הבורא את הכל עד שכל החיות שבעולמות גם הוא כלא ממש קמי' ית'. וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול עלינו קראת היינו בחי' המל' בבחי' היותו בורא את הכל (שזהו למעלה מעלה מבחי' המל' דואתה מחי' את כולם הנ"ל). הנה התעוררות האהוי"ר עי"ז הוא בבחי' כחות אלקיים דנפה"א עצמה נק' ביטול בעצם. שזה הוא עצם טבעה ומהותה להתפעל ומלכותו ית' בכל כחותי'. אבל הנשמה היא בחי' נברא כמ"ש אתה בראתה וכו' א"כ אפי' בחי' ביטול בעצם שלה הוא כח נברא. ולמעלה מזה הוא נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם ממצרים. וידוע בענין קול דודי הנה זה בא שהפי' קול דודי דמ"ת הנה זה בא כבר ביצ"מ. אלא שביצ"מ נגלה עליהם והם לא ראו. ובמ"ת פנים בפנים דבר ה' עמכם. והוא ענין כח המצות שניתן לישראל כמשנ"ת כ"פ שכשיעשו הם מצוה יהי' בה שם הוי' וזה הוא כח אלקי ממש ואברין דמל' עילאה שהוא הקב"ה קדוש ומובדל בעצמותו אפי' מלהיות בורא מאין ליש. כידוע דכח הבריאה הוא רק דבר ה' ורוח פיו שהיא רק הארה קטנה בעלמא ממהו"ע ית'. אבל המצות הן האברים דגופא דמלכא שבהן מהו"ע ית' נמצא גם בעולמות. אך נת' כ"פ שהמצות עצמן לא נתנו לישראל עדיין. כלומר שיהי' כח המצות שיש בהן כנ"ל מתפשט מעצמו ובא אל המעשה בפו"מ של המצוה אלא הוא תלוי ועומד בכח המ"ת. שהתו' נתנה ממש לישראל כמ"ש עם תורתי בלבם. ופי' הדבר הוא מה שאנ"ר אשר כל דברי התושב"כ ושבע"פ מתוקן ומקובל לכל ישראל ומשתמשים בהם בהשגה והבנה ככל דברים המושכלים בשכל אנושי אף שרוב הדברים לא יתקבלו כלל לחכמי הפיליסופיא שלא נתנה להם התו' ולכל החכמים דשכל אנושי. אלא שלישראל נתנה התו' במתנה ולכן יש בקרבם בהעלם עכ"פ איך שהיא התו' במקומה כמ"ש קצת מזה בפ' מטות וכמשי"ת עוד לפנינו בעז"ה. ומחמת מתן התו' הזה הוא יוקר וחביבות המצות על כל ישראל אפי' נשים וע"ה. וכן ארז"ל הלומד תורה לשמה. פי' לשמה היינו שלומד רק מחמת זה שהיא תורת אלקיו ולא מחמת שאין לו מה לעשות ואינו רוצה לילך בטל מכל עסק ומחמת זה הוא עוסק בתו' שאם הי' לפניו דבר וענין אחר במה להתעסק לא הי' עוסק בתו' אין זה לשמה (אבל מ"מ שכר מצות ת"ת יש לו). ואפילו מי שפרנסתו הוא עסק מלמדות יכול לעשות למודו לשמה. ע"י שישים אל לבו דעת ותבונה לעורר חשק וחפץ לבו ביותר בעסקו עם התלמידים מחמת זה שהעסק הוא בתורת ה' גם זה נק' תורה לשמה וע"ז ארז"ל ומכשרתו להיות צדיק וכו'. היינו שמחזקת כח המצות שנתנו לישראל כנ"ל לצאת אל הפו"מ. והנה כח המצות ואפי' כח התו' הנ"ל הוא בהעלם עכ"פ בישראל וכמדרי' סוכ"ע בעולמות. דגם שכמצביי' עביד בחיל שמיא וגו' העולמות אינם משיגים כלל מה שהוא ית' עושה בהם כמו שמושגת השגה והבנה בהתבוננות באלקו'. שמן ההשגה בא ההתפעלות לבוא אל הפ"מ זהו מבחי' ממכ"ע המאיר בעולמות דוקא. אבל כמצביי' עביד הוא בלתי מושג להם למה עושים כן אלא נעשה כמו טבע בהם והיינו לפי שהוא מבחי' סוכ"ע. וכן הוא כח התומ"צ בישראל הוא בבחי' סוכ"ע. ואחר מ"ת צוה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. היינו שכח התומ"צ שבהם יבא בהם דוגמת בחי' ממכ"ע והו"ע בחי' התפעלות אלקיים הנז' כ"פ דהיינו שההתפעלות עצמה הוא כח אלקיי ממש ולא כח הנשמה מעצמה. ונז"ל כ"פ שיש בזה ב' בחי' פרצו' דור המדבר שנק' פ' הארה ופרצוף העיקרי דדור שנכנסו לארץ. פ' הארה הוא דור דעה כלומר שרק בדעה בינה והשכל שוכן בהם כח אלקי הנ"ל דהתפעלות אלקות ולא הגיע כלל אל מקום ובחי' מדות הטבעיי' להתפעל מכח השכינה הנ"ל רק שבשעת מעשה דהשגה אז נגלתה עליהם בחי' מלכותו של מדרי' ובחי' הקב"ה הנ"ל. והרואה מדת מל' זאת א"א לו כלל להיות לו שום דבר תנועה מכח טבעי גופני דנוגה וישות דעוה"ד ע"ד האמור למעלה במלכותך מל' כ"ע. אבל כשנסתלקה הדעה והארה הנ"ל נתעורר טבע הגופני ונה"ט בכל תוקפם וכחם. והם מצ"ע א"א להם כלל להשיג בחי' אלקות להתפעל ממנו. אבל פ' העקרי הוא שהגיע כח בחי' השכינה הנ"ל עד מקום המדות הטבעיי' בישראל שיתפעלו בבחי' התפעלות אלקיי' ממש בכח המדות דנר"נ דקדושה והם גוברים ומכניעים את מדות דנה"ט והגוף להיות נשמעים לרצון הנר"נ. ועוד מעלה רבה ויתירה הוא בבחי' פ' העיקרי הנ"ל הוא שהוא השוכן בישראל בא"י דוקא שהיא קדושה מכל הארצות מצד עצמה. רק שכנעני וחתי וגו' כשהיו יושבים עליה היו מטמאין אותה מל' טמטום כידוע ונטמתם ונטמטם וכו'. כי לא מוכנים כלל לא מצד עצמו וכ"ש מצד נכרי' עבודתם לכו"מ. ולא היתה קדושתה נגלית כלל. אבל כשנכנסו ישראל לארץ נגלתה קדושת הארץ עליהם ומחמת כח קדושה זו השורה בכל הארץ ישראל עד שהרכבת ד"י שבגוף ונה"ט הי' באים מקדושת הארץ וממקום קדוש יהלכו גם כחות הטבעיי' (שא"א להשיג בחי' התפעלות אלקי עד עת קץ) להיות נמשכים בישרות לב אחר התפעלות הנר"נ מבחי' השכינה כנ"ל. וע"ד העבודה בנפה"א, הנה ארז"ל כל הדר בחו"ל דומה כמו שאין לו אלוה והדר בא"י דומה כמו שיש לו אלוה והדקדוק בזה ידוע דלשון דומה משמע שבאמת אינו כן. וא"כ נהפוך הוא שבא"י רק דומה וכו' והענין שאפי' בגלותינו אפשר לו לאדם להיות דר בדירה דא"י וכנ"ל דענין א"י הוא שיגיע בחי' התפעלות אלקית עד המדות הטבעיי'. וכשהן קדושים בקדושת א"י כנ"ל הרי נעשים המדות הטבעיי' משמשים להתפעלות אלקיי' דנר"נ והרי הוא חפץ גם במדותיו הטבעיי' שבגוף ונה"ט לעשות כל רצון קונו אף שהמדות הטבעיי' אין מרגישים ענין האלקות אעפי"כ אימת, המל' דאלקות המתגלה בנשמה מגעת להפעיל גם את המדות הטבעיי' בבחי' סובב עליהם כעין האמור במ"ש כמצביי' עביד בחיל שמיא. והיינו בסתם ב"א שמדותיו מושלות בו צריך הוא דוקא לקדושת אוירא דא"י וד"י שבה כנ"ל. אבל מי שאינו דר במדותיו כלל כענין הנז' בפ' מטות שאין הכעס מושל עליו בשום פעם אלא עפ"י הוראת השכל משתמש במדת הכעס הגופני למירמי אימתא אאינשי' ביתי' כאדם המשתמש בכלי וכן יובן בכל המדות. ה"ז האדם אינו דר כלל במקום המדות אלא במקום השכל שהוא משכן הנשמה וה"ז כענין פרצו' הארה הנ"ל שישנו אפי' בחו"ל שבכח בחי' המל' דבחי' השכינה יגיע הביטול גם בכחות הטבעיי' כנ"ל. אמנם גם מי שלא הגיע לידי מדה זו שלא יהיו מדותיו הטבעיי' שליטים בו. אעפ"כ יכול הוא לדור בדירת א"י לפרקים. והיינו ע"י הרהורי תשובה מעומקא דלבא ותוהא על הראשונות שהלך אחר שרירות לבו ומתחרט באמת לאמתו ולבו דוי עליו מאד על כל פשעיו עד שמואס בחייו ממש. אך ישוב ויתנחם שכ"ז הוא אני לבדו הוא הגוף ונה"ט וכמ"ש בתניא ענין זה באריכות. אבל הנשמה אלקי' טהורה היא ועל ידה יוכל לחיות בחיים טובים להשתמש בכחות של הנשמה. וזהו נכלל ג"כ בבחי' דר בא"י שעכ"פ ע"י הכנה זו הרי מבטל לפי שעה דירת חו"ל שלו ומכניעה ומשפילה עד עפר ואינו דר כ"א בבחי', כחות הנשמה וה"ז מעין א"י. אך היינו דוקא ע"י הכנה זו אבל בלא זה אף אם יתפעל מחמת ההתבוננות רחוק הוא שיתפעל בבחי' התפעלות אלקי' אלא רק התפעלות הנר"נ ואפי' אם יגיע להתפעלו' אלקית לא יהי' הסכם חפץ נה"ט באמת לאמתו כי עדיו לא תגיע כלל להתפעלות אלקי'. ובזה יובן כל הדר בחו"ל ובא לרבות בתיבת כל אפי' אם יגיע להתפעלות אלקות רק שהוא בלא הכנה הנ"ל וא"כ הרי דירתו בחו"ל כנ"ל ה"ז דומה ר"ל הדמיון שלו שמדמה בנפשו תשוקה וחפץ לה' ולתורתו ולמצותיו הוא כמי שאין לו אלוה. כי האלקו' אין מגיע להתגלות במקום מדותיו הטבעיי', אבל כל הדר בא"י ר"ל אפי' שאין דירתו בקביעות בא"י כנ"ל אלא ע"י הכנה הנ"ל אעפ"כ דומין המדות הטבעי' שלו כמי שיש לו אלוה כלומר וכאלו מתפעלים מאלקו' ממש בבחי' קירוב והכרה כמו הנר"נ עצמן (ויובן זה יותר עם משנת"ל בפ' בלק בענין כד אתכפיי' סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה להפעיל בריחוק מקום ועיי"ש):
2
ג׳ועם כל הנ"ל יובן ענין צו את בנ"י וגו' הנ"ל. דהנה משונה ביאה זו דכתיב בה כי אתם באים אל הארץ ולא כי תבואו או בבואכם כו'. ולשון באים הוא לשון הוה דוקא כמו ורחל באה עם הצאן דקאי על שעת הביאה ממש. וידוע דלשון הוה בלה"ק הוא כולל בעצמו עבר ועתיד. ולכן יש לפרש כי אתם באים אל הארץ כאומר כל אימתי שתבואו ליכנס בא"י תהיו בטוחים שזאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה לנחול אותה גם בכח הגוף ומדות הטבעיי'. וע"ז אמר לשון צו דוקא לשון זירוז גדול שע"י זירוז והכנה ראוי' דוקא תוכלו לבוא אל הארץ דהיינו ע"י שישליך מעליו דירת חו"ל כנ"ל. ועל אותו הפעם ממש צוה ה' למשה צו את בנ"י מל' צוותא שיתחבר אליהם בכח בחי' הדעת הכללי שבו לעשות להם הזירוז הזה שיהיו הם הבאים אל הארץ ולמאוס בדירת חו"ל ומ"ש לגבולותי' היינו כמ"ש כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה וכמשי"ת אי"ה לפנינו בענין הנסיונות שנסו אבותינו את הקב"ה במדבר. וממילא י"ל בזה כל מש"א חכמים בלשון צו שהוא מיד ולדורות וביותר צריך זירוז במקום שיש חס"כ. דהיינו חסרון הכלי לדירת א"י כמובן מהנ"ל. אעפ"כ יכולים אתם לבוא אל הארץ. וזאת הארץ אשר תפול לכם מלמעלה:
3
ד׳במשנה אבות פ"ה עשרה נסיונות נסו אבותינו את הקב"ה במדבר שנא' וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי (ובאדר"נ. עשרה נסיונות נסה הקב"ה את אבותינו במדבר). וי"ל בשלמא בתלונותם על המזון ועל המים שייך לומר לשון נסיון. וכמ"ש בתהלים הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו, אבל בחטא העגל ומרגלים ועדת קרח ומעשה שטים וכדומה מה שייך בזה ל' נסיון והענין יובן ע"פ משנת"ל במ"ש נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה ביצ"מ ובמ"ת ראו פב"פ את בחי' העליונה שבה נק' הקב"ה. כי בב' בחי' הקודמות לה הנ"ל דהיינו בחי' מלכותו בביטול היש וביטול בעצם. היינו שראו את כבוד ה' בבחי' היות הנמצאים יש ודבר נפרד לעצמו אלא שראו גם כבוד מל' ביקר וגדולה שא"א לנמצאים היודעים את כבודו למרות בו ח"ו. הנה אף כשמסתלקים המוחין דידיעה והכרה זאת נשאר עכ"פ רשימו וזכרון שאף שהוא יש ודבר לעצמו אעפ"כ אין ראוי לו להרשות א"ע ללכת אחרי שרירות לבו ולעזוב את מצות המלך המרומם גדול ונורא. אבל כשהגיעו לראות בחי' ומדרי' הקב"ה שהוא ית' נבדל לגמרי מכל עצמו של ענין השתל' מדרי' עו"ע. ואפי' מבחי' בורא ונברא הוא מרומם לבדו ית'. וממקום רוממותו וקדושתו נא' כי ממך הכל. ובמדרי' וראי' כזאת אין כל דבר נפרד ממנו. ועכ"ז גבורתו ידברו אתה גבור לעולם אדני שעולם כמנהגו נוהג והכל צפוי והרשות נתונה. הנה בעת הארת המוחין דידיעה וראיה והכרה זו מאירה בהם רואים את כבודו והכל צפוי להם קדושתו לבדו ואפשריות נוהג שבעולם. אבל בהסתלקות המוחין הללו ונשארים על טבע נה"ט והגוף אף שנשאר רשימו וזכרון הנה מזה אדרבה מרשים א"ע ללכת אל אשר יהי' הרוח ללכת בשרירות לבם. ממ"נ אם כפי הרשימו וזכרון הרי הוא הכל. ואם כפי טבעם הרי אינם מרגישים שום חיוב לבטל רצונם ותאוותם כנ"ל שאין הטבע מרגיש את ענין האלקות כלל. ועפי"ז מבואר במק"א ע"פ כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה. פי' בכחך הו"ע התפעלות אלקות ובכח הזה יש לו לעשות כל אשר תשאלנו נפשו כי ה' אתו. אבל לא ירשה א"ע לצאת מתח"י ההתפעלו' ולעשות כל הבא בידו ולסמוך על כח ודביקות היחוד. כי אין מעשה וחכ' וגו' פי' שלשם אין נעתק ע"י ההתפעלות המעשה והחכ' וגו' מקדושה עליונה אלא ממקום תהו ובהו יבא שם המעשה ולכן הזהיר בכחך דוקא ואין לפרש בזה יותר והמ"י. וזהו שנק' נסיון ממש שמנסים אם כן הוא אם לא ח"ו. וז"ש וינסו אותי ולא שמעו בקולי. ידוע שקול הוא המשכה וגילוי המתפשט חוץ למקום מוצא הקול. וכלומר שכאשר נסתלקה מהם בחי' הראי' את כבוד המלך הקב"ה במקום מדרי' העליונה הי' ראוי להיות נשאר אצלם עכ"פ בחי' השמיעה בקולו שלא למרוד בכבוד מלכותו ית' ח"ו. אבל הם נסו אותי אם כן אם כו' ולא נמצא להם השמיעה בבחי' הקול שלי וסיבת זה הדבר הוא המדבר מקום נחש שרף ועקרב המפסיק בין יצ"מ ובין הכניסה לא"י והיינו שהי' ענין מניעה ועכוב לבנין הפ' העיקרי הנ"ל מחמת איזה מקום שהי'. כח לג"ק הטמאות לגמרי להתאחז בסבך בנשמות ישראל בהיותם מתלבשים בגוף ונה"ט כי הגם שעלו נש"י מנפילתם בחטא עה"ד ויצאו ממצרים ונדבקו בהקב"ה ושכינתי' ככל הנ"ל אך להיות דומה שיש לו אלוה במקום נה"ט בקדושת א"י כנ"ל עדיין לא הטהרו הנשמות להיות כאדה"ר קודם החטא שהי' לו בודאי כח זה בנשמתו (ועוד יתר ע"כ הרבה הי' לאדה"ר כי אד"ם ר"ת אדם דוד משיח כידוע במ"א), ולזה נא' וה' הולך לפניהם יומם וגו' לנחותם הדרך היינו לעזור להם שיוכלו ליכנס לארץ. ולכן הוליכם במדבר שהוא בבחי' המקום בעולם (ע"פ הידוע שיש עש"נ ומקום המדבר הוא מקום אחיזת החיצונים הנ"ל). וע"ז אמרו באדר"נ עשרה נסיונות נסה הקב"ה את אבותינו במדבר והיינו שהביאם אל המקומות הללו וענין הנסיון קמי קוב"ה היודע מה שעתיד להיות הוא כמ"ש למען ענתך לנסותך לדעת את אשר בלבבך. וידוע פי' אדמו"ר בזה לדעת כלומר שאתה תדע את אשר בלבבך. והוא ע"י הנסיון אם יעמוד בנסיון ידע שבר לבבו ואם לאו ידע שעודנו צריך תיקון בנפשו וכיון שישראל לא עמדו בנסיון בעשרה נסיונות הנ"ל. על זה בא מרע"ה לתקן אותם בתוכחתו במשנה תורה (וכל ענין דמשנה תורה הוא בחי' בנין הנוק' העיקרית אשר עשה משה דוקא ברוחני' ויהושע הכניסם לא"י גם בגשמי' כמ"ש במ"א). וענין התוכחה הוא בירור הדברים (מלשון מוכחא מלתא, ובל' המפרשים מוכח להדיא). והיינו לברר להחוטא שיבין גם הוא אשר לא טוב עשה וז"ש בגמ' (ערכין ט"ז ע"ב) אר"ט תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, אומר לו טול קיסם מבין עיניך והוא אומר טול קורה וכו'. אראב"ע תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח. פי' דהתוכחה היא כמ"ש הוכח הוכיח את עמיתך ועמיתך היינו עם שאתך בתומ"צ בו דוקא הוא מצות התוכחה (וכמ"ש אל תוכח לץ דודאי אין הכוונה שלא יתרה בו שאסור לעשות כן ושלא לשבר מלתעות עול אם יש בכחו'. אלא ודאי פי' תוכחה הוא כמשי"ת). וסתם בנ"א כאלה אף שבא חטא לידם בודאי מתחרטים אח"כ ושבים למקומם כמו שהם בתומ"צ שלכן נק' עמיתך. והוא דוקא צריך ושייך בו תוכחה. דהנה עיקר התשובה באמת לאמתה הוא כמ"ש דהע"ה וחטאתי נגדי תמיד. פי' שלא ישכח על חטאיו ויאמר בלבו אחרי אשר אין לבבו פונה לחטוא מוטב לו לעסוק בתומ"צ ויסיח דעתו מן החטא. אך אם כה יאמר נקל יהי' בעיניו לשוב לחטוא עוד פעם אחר וכ"ש אם שנה בחטאו שנעשה לו כהיתר. וע"ז אמר דוד וחטאתי נגדי תמיד שהוא פוקד לעצמו על חטאו ומצטער עליו (אך רק נגדי דוקא שעומד לפניו מנגד הרחק ממנו ולא שתמיד הוא חושב בו דא"כ תורתו מתי נעשית וכו' כידוע). ופי' נגדי היינו שיודע ומרגיש היטיב אשר בשעה שגבר עליו היצה"ר והחטיאו עשה הוא שלא כהוגן מאוד במה שלא נתגבר עליו לדחותו מעליו וידע עם לבבו שגם עם תוקף התאוה והסתת היצה"ר לא הי' לו לעשות כמו שעשה. ואין די במה שעתה לבבו אינו פונה אל הרע והחטא. אך דהע"ה הוא שהי' יכול מעצמו לקיים כזאת. אבל סתם ב"א צריכים למוכיח דוקא כלומר שאחרים הגדולים ממנו הם יוכיחוהו ויבררו לו ויזכירוהו ויעוררוהו על מצבו בעת החטא ושבאותו המצב ומעמד כמה גדולה חטאתו ששמע ליצרו. וע"ז אר"ט תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה כי אין איש רואה החובה על עצמו ואם עכשיו אינו רוצה לחטוא הוא צדיק בעיניו וכאלו לא עשה כלום. ולכן כשאומר לו טול קיסם מבין עיניך ובעיניו הוא כנטול כבר מעקרו ואינו נותן לב לזכרו כלל. ואת רעת חבירו אפי' מה שעשה כבר יחשוב בלבו נצב ועומד לפניו ואומר לו טול קורה כו'. וע"ז אראב"ע תמה אני אם יש מי שיודע להוכיח. כי היודע להוכיח היינו מי שבעצמו יש לו כח אמיץ שגם אם יארע שיתגבר עליו יצרו ובמקום נסיון בדברים שנפשו של אדם מחמדתן ויצרו בוער כאש להבה קום ועשה כי אם לא עכשיו אימתי וכו'. הי' מתגבר על יצרו ועומד בנסיון שלא לחטוא. והוא בטוח בעצמו בזה בפשיטות. הנה אדם כזה דוקא הוא שיוכל להוכיח לעמיתו. והענין יובן למשכיל דמי שלא הגיע למדה זו רק שדעתו ושכלו משיגים היטיב באר שכן הוא ראוי לעשות. הנה בבואו להוכיח את חבירו לא יוכל להביא התוכחה רק אל מקום השכל וההשגה של חבירו. והנה גם הוא עתה בשכלו ודעתו עומד על זאת כמו המוכיח. ואל מה שטמון עדיין בקרב החוטא לשוב אח"כ אל קיאו מחמת שלא נעקר כח הטומאה ממקומו מה שהי' לו בעת החטא לא יבואו ולא יגיעו כלל דברי המוכיח מחמת שגם הוא אינו בטוח לעמוד במקום, תוקפו של היצה"ר במקום טומאה כזאת. וז"ש תמה אני אם יש מי שיודע להוכיח אבל אם הי' מי שיודע להוכיח יודע לסדר דברי תוכחתו לעקור כח הטומאה מחבירו ממילא הי' מגיע בדבריו עד מקום תוקף היצה"ר הטמון עדיין בלבו כנ"ל ולא הי' יכול להשיבו טול קורה וכו' מחמת שהיו דברי התוכחה נוגעים עד לבו ממש ולא הי' פונה לחשוב ברעת חבירו המוכיחו. ואחר כ"ז יובן ענין הנסיון שנסה הקב"ה את ישראל במדבר שהוא כדי שידעו הם את נגע לבבם שיש עדיין כח לג"ק הטמאות נחש שרף ועקרב שבמדבר לעכב על ידיהם שלא יתפעל כח הטבעי שלהם מהתפעלות אלקו' דנר"נ כנ"ל. וכשנודע להם שיש נגע ומחלה זו עדיין עליהם (שהרי לא עמדו בנסיון בכל המקומות הנ"ל וחטאו בהן). אף שבמצבם עכשיו מעבר לירדן ירחו בארץ מואב אינם מרגישים כלל ממחלה זו. הנה רב גוברי' דמרע"ה שיודע להוכיח ולברר גילוי אור התפעלות האלקו' גם במקום הנגע ומחלה דמקום הנסיון ולמחות זכרו מקרב ישראל, ואדרבא לבנות במקומו פ' העיקרי הנ"ל:
4
ה׳וזהו אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל במדבר בערבה וגו' כלומר בכל המקומות שיש בהם כח הגקה"ט כנ"ל. באותן המקומות ממש דבר משה דברי תוכחתו ובירור דברי אור השכינה להאיר להם גם במקום שתלוין בו מקומות הללו. והנה זהו בבחי' המקום. אך יש ג"כ בחי' זמן בכל אלה כידוע שהזמן הוא ממוצע בין נפש לעולם והוא בחי' הרו"ש שכפי ענין הרצוא כן ענין השוב וממקום הרע והטמא יעלה ריח רע וימנע בעד הטוב שלא יאיר מלמעלה כמ"ש במ"א באריכות וכאן אין להאריך בזה וכמו שהי' כח הטומאה בעשר מקומות הנסיון במקום ועולם דמדבר. ככה הי' בחי' אחד עשר יום דכחות הזמן דרוח הטומאה כידוע דבקליפה הוא בחי' י"א דוקא כי הכח אלקי המקיים כל דבר הוא נצב ונותן בהם כח וחיות מלמעלה על עשר בחי' שבכל דבר והוא ענין י"א ארורים וכידוע כ"ז בסה"ק. וזהו שאמר כאן שמרע"ה דבר דברי תוכחתו ובירור דבריו (דהיינו גילוי שכינה כנ"ל). במקום במדבר בערבה וזהו בבחי' עולם ואחד עשר יום מחורב (מקום מ"ת) דרך הר שעיר. שהזמן עולה משעיר וגקה"ט ומעכב על בחי' נפש דקדושה אלקי' כנ"ל. עד קדש ברנע. גם במקום ובזמן הזה דבר משה אל כל ישראל את כל דברי משנה התו'. וענין משנה תורה יובן ע"פ משנ"ת בפ' בראשית ע"פ ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פא"פ לכל האותות וגו' ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל עיי"ש דפא"פ היינו כמ"ש ותמונת ה' יביט שאותה התמונה שה' רואה בעולמות הי' גם הוא ע"ה זוכה להביט. וזהו פא"פ שאותן הפנים שהי"ת רואה את משה אותן הפנים ראה חמשה בעצמו א"ע וזאת הראי' להדי' היתה למשה למנה לכל האותו' וגו'. שבזה הכח הי' עושה האותות וגו' וכן לכל היד החזקה הוא כח התו' וכנ"ל ענין ומכשרתו להיות צדיק). הוא יחו"ע דקוב"ה במדרי' סוכ"ע. ולכל המורא הגדול כמ"ש ובמורא גדול זה גילוי שכינה היינו בנין הפרצופין דנוק' אשר עשה משה להראות לעיני כ"י הי' הכח מאשר ידעו ה' פא"פ. וכבר נת"ל דבחי' פ' הארה הוא לעיני כ"י. אבל פ' העיקרי הוא מגיע גם לכחות הטבעיי' והכל עשה משה בידיעה דפא"פ הנ"ל ובזה נטע בישראל הביאה לא"י להיות דומה שיש לו אלוה כנ"ל. ויש בזה ב' אופנים ע"ד מ"ש במ"א עמ"ש בזוהר לבד בך נזכיר שמך (בגלותא). ע"ד העבודה שאם חפץ ה' בידו יצלח אז מחמת בחי' התפעלות אלקית ילך בכחו זה לעסוק כל היום תמיד בתומ"צ בכח היד החזקה כנ"ל ובדרך זה נק' משנה תו' מל' כפל כמו כסף משנה כנ"ל והיינו היד החזקה והמורא הגדול ביחד אך בגלות לבד בך נזכיר שמך ואף אם יזכה להתפעלות אלקי' לא יעלה בידו עסק התומ"צ לעשות בכחו זה. אעפ"כ היא משנה אלוה אשר עשה משה פ' העקרי ודומה שיש לו אלוה כנ"ל והיינו בחי' מל' ית' דקמי' ממש (שגם ההתפעלות ממנה הוא כח אלקי ממש עיין לעיל היטיב בג' המדרי' זו למעלה מזו). וזהו אלה הדברים אשר דבר משה. ר"ל שמקדים להודיע מה הוא ענין המשנה תו'. ואומר שהן דברי התוכחה ובירור הדברים דכחו של משה לברר ולגלות אותם גם במקום במדבר בערבה וגו' שהן המקומות שלא עמדו ישראל בהם בנסיון מעצמם. והיינו שלא היו יכולים לקבל ולהשיג בחי' מלכותו ית' במקומות ההם אף שהי' להם בחי' השכינה שהיא כח ה' כנ"ל אבל בכח הטבעי שלהם לא הגיע הכח אלקי דשכינה מפני הנחש שרף ועקרב שבמדבר. במקום במדבר בערבה. ובזמן אחד עשר יום מחורב. ויפה כחו של משה אשר ידעו ה' פא"פ לעשות תוכחה ובירור דברים גם במקום וזמן הזה. ה"ז שהכניסם לא"י ברוחני'. והיינו שתיקן את בחי' מלכותו של הקב"ה בבחי' פ' העיקרי הנ"ל ועי"ז הגיע בחי' כח אלקי ממש בבחי' התפעלות המדות הטבעיי' (וכמש"ל כ"פ שזהו וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני החתי וגו' לתת לזרעו) אף שלא בבחי' השגה והכרה בחכ' ודעת כפ' הארה הנ"ל. (ועז"נ כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה. פי' בכחך היינו התפעלות בטבעי' מכח אלקי אף שאין בו החכ' ודעת בהתגלות במוחו ולבו. ולא ירשה א"ע לזוז מן הכח הזה ולחוץ בעוד שהכח הזה שרוי בקרבו. ובזה יתפרש ענין ארץ כנען לגבולותיה הנז"ל). ואחר שהודיע הכתוב מה שעשה משה בדברי תוכחתו התחיל לסדר סדר הבנין דפ' העיקרי. ואמר ויהי בארבעים שנה וגו' כלומר שנמשך הענין ע"י חטא המרגלים עד שבארבעים שנה אז דוקא דבר משה אל כל ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם. אותו דוקא ואליהם דוקא. אותו היינו כאשר ידעו ה' פא"פ. אליהם היינו שיגיע עד כחות הטבעיי' שלהן. והן הן כל הדברים דספר משנה תו'. וכמו שנתן תורה דד' ספרים הקודמים ע"י משה דוקא. כי הגם שבסיני ניתנה להם התו' הנה על כ"ד פר"נ והיינו שהי' להם עלי' למעלה ממדריגתם לקבל את התו'. וע"י וידבר ויאמר ה' אל משה לאמר וכה"ג נתנה להם במקומם ומדריגתם ממש ע"י מרע"ה שהוא הדעת הכללי דישראל. כמ"כ משנה התו' שהוא אשר צוה ה' אותו אליהם (אבל כל התו' כולה לא נק' אליהם רק שצוה ה' אותו והוא הדעת דכל ישראל ממילא בא כח התו' בכל ישראל ע"י כח הדעת דמשה. אבל במשנה תו' הוא אשר צוה ה' אותו אליהם דוקא) הוא ע"י משה שהוא שמשא דנהיר לסיהרא. ותיקן לשעה ותיקן לדורות. תיקון לשעה הוא לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול שניהם ביחד דוקא. והיינו כשמספיקין בידו שע"י בחי' המורא הגדול דהתפעלות אלקות ילך בכחו זה דלא פסיק פומי' מגרסא. והוא כח היד החזקה עם המורא הגדול. והוא פי' הא' דמשנה תורה הנ"ל. ותיקון לדורות בגלות להיות יכולת ביד בנ"י לדור בדירת א"י איזה זמן. וכל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה ככל הנ"ל. ודי בזה:
5