חנה אריאל, האזינוChanah Ariel, Ha'Azinu
א׳זכור ימות עולם וגו' אפשר לרמז בזה הפסוק ענין עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ. וידוקדק מה שכל הכתוב נאמר בלשון יחיד רק בינו שנות דור ודור נא' בלשון רבים. וגם השינוי בין שנות דור ודור לימות עולם. וגם מ"ש שאל אביך ויגדך ולא אמר ויגד לך כמו שאמר זקינך ויאמרו לך הנה בר"ה אומרים עד אחר יוהכ"פ המלך הקדוש מלשון קדוש ומובדל מערך עולמות וכן אנו אומרים ובו תנשא מלכותיך. ולכאורה הלא אדרבה בר"ה זכר כל המעשים לפניך בא ואתה דורש מעשה כולם וכל באי עולם עוברים לפניך כבני מרון שזה לכאורה מורה שאדרבה הוא' מתחבר לעולמות. ועוד איך תיכף אחר יוהכ"פ שבשעת נעילה אי' בכאריז"ל שהמל' עולה לעתיקא שהיא עלי' יותר עליונה מכל עשי"ת תומ"י פוסקים מלומר המלך הקדוש. בגמ' פ"ק דר"ה אר"י גדולה תשובה שמקרעת גז"ד של אדם שנא' השמן לב העם וכו' פן יראה בעיניו וכו' ולבבו יבין ושב ורפא לו ואיזהו דבר שצריך רפואה היינו גז"ד וכתי' ושב ורפא וי"ל למה אמר השמן וכו' פן וכו'. הלא כתי' החפץ אחפוץ במות רשע הלא בשובו מדרכיו וחי' עוד שם בגמ' מיתיבי שב בנתיים מוחלין לו לא שב בנתיים אפי' הביא כל אילי נביות אין מוחלין לו ומשני כאן ליחיד כאן לצבור כתיב שובו אלי ואשובה אליכם וי"ל בשלמא שובו אלי אף דלאפ"מ אך האדם אם הולך חשכים ח"ו הרי הוא פונה עורף כמ"ש כי פנו אלי עורף אבל לגבי הקב"ה איך שייך לומר ואשובה. הנה ידוע בסה"ק שבעשי"ת נעשה ענין נסירה ובנין הנוק' להיות פרצוף בפ"ע וכמ"ש בגמ' ויבן את הצלע חד אמר פרצוף וח"א זנב. וה' אלקים בנה אותו לפרצוף בפ"ע. וז"ש אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם ובמה בשופר. שמ"ש שתמליכוני עליכם היינו בנין הנוק' פרצוף בפ"ע. ולהבין כ"ז. כתי' כי ששת ימים עשה ה' את השמים וכו' ופי' בזוה"ק שבחי' ששת ימים (ו"ק דז"א) עשה את וכו' וכתוב א' אומר בדבר ה' (בחי' נוק' דז"א) שמים נעשו. וידוע שזהו ענין סוכ"ע וממכ"ע. וביאור ענין סובב וממלא הוא. דששת ימים עשה וברא את הכל מאין ליש. וידוע הקושיא למה אומרים מאין ליש הלא כתיב כי ממך הכל יש האמיתי. אמנם יובן עד"מ מכח הצומח שבארץ (שהוא ממאמר תדשא שנצב לעולם בארץ כמ"ש לעולם דברך נצב בשמים). שזורעין בארץ גרעין והוא נרקב ושב לאין ונכלל בתוך כח הצומח שבארץ ואז אותו האין חוזר וצומח ונעשה פרי דודאי האין הוא שנעשה פרי שהרי מה שזורעין הוא שצומח ולא דבר אחר כמו שאם לא היו זורעין אותו הגרעין. רק שהאין דגרעין אינו נעשה יש ופרי אלא מחמת כח הצומח שבארץ. שאם הי' נרקב שלא בתוך האדמה לא הי' נעשה ממנו פרי. והנה כ"ז שהוא צומח נאחז הוא בכח הצומח עד שאין להפרי שום תנועה בפ"ע אפי' סגולת הגלגול לדבר עגול אין בו כל זמן שהוא דבוק לעשב ואילן. וכן הוא בבע"ח כ"ז שהן הולכין וגדלין בבטן אמם או האפרוח שבביצה דעד דלא מסרח וחוזר לאין לא גביל ואח"כ גביל ונעשה אפרוח ע"י כח האם הרובצת על הביצים. אין להבע"ח שום תנועה לעצמם רק הם כלולים בכח האם דוקא כמ"ש באריכות במק"א (עי"מ) רק רק שכשנולד נמצא לו תנועת עצמו. והנמשל יובן. דהנה כל מציאות ישות העולמות הוא בא משרשו ע"ס דעולם הנקודים דכתיב בהו וימלוך וימת ומבואר במ"א באריכות ענין המיתה דמלכים הללו הוא שהאורות נסתלקו למעלה מן המציאות והכלים נפלו למטה מן המציאות וכמ"ש בזוה"ק וזיוניהון לא אשתכחו. ובעולם התיקון איתא דבחכ' אתברירו פי' שנתבררו הכלים שנפלו מה שאפשר לבנות מהן עולמות ומה שלא הי' יכול להתברר באצילות נתברר בבריאה ומה שלא הי' יכול להתברר בבריאה נתברר ביצירה וכן בעשי' וכן בעשי' הגשמיות וכו' וכמשי"ת לפנינו אי"ה ענין זה הבירור וידוע דמדרי' החכ' הוא אחד האמת ואין זולתו כמ"ש בתניא. וז"ש בחכ' אתברירו היינו שבאו הכלים הנפולים לבחי' אין דחכ' ומאין דחכ' באו לבחי' יש דבינה כידוע דחו"ב הוא מאין ליש. אך ידוע ג"כ דאו"א כחדא וא"כ מדרי' אחד האמת ואין זולתו דחכ' כן הוא גם בבינה אף שנק' יש הוא כמשל מי שממציא סברא חדשה ומבין אותה עד שכבר אפשר לגלותה לזולתו אך כ"ז שלא באתה למדרי' קול ודבור אין עדיין שום גילוי לזולתו וע"ו אה"כ ששת ימים עשה ה' את וכו' שבחי' המדות דז"א נק' הוי' שמהווה ליש ממש (ע' עמ"ו ענין זה דאחד האמת ואין זולתו ואחד האמת ויש זולתו). וה"ז כמשל כח הצומח הנ"ל שמהווה את האין דגרעין ליש (וענין מאין ליש דחו"ב במשל הוא ענין צמיחה רוחני' שקודמת לצמיחה גשמיות). אך זה נק' עדיין סובב כ"ע פי' שכח האו"כ דז"א דוקא הן הן המהווים את האין ליש ודבר ממש והאו"כ הללו הן אוחזין את היש ודבר עד שאין לו שום כח ותנועה לעצמו כנ"ל בפירות הנאחזים בכח הצומח ובע"ח בכח האם. וע"ז אומר הכתוב האחר בדבר ה' שמים נעשו פי' שהם נעשו ליש ודבר בהרגשת עצמם דוקא. וה"ז כמשל שהחכם מדבר הסברא חדשה שהמציא שהשומעים יכולים ג"כ להבין כחו"ח לפושע"ד. וידוע שיש בזה שני מדריגות חלוקות. הא' כשהחכם לומד לעצמו ואינו מכוון כלל ללמד לתלמידים וכן בחכ' שהמציא סברא חדשה ידוע שיכול שמתוך טרדתו לעצמו בטוב טעם של הסברא יבא לדבר אותה בפיו ובשפתיו שלא בכונה לזולתו כלל. (זהו. ההסבר לפ"ד המ"ד זנב כי גם לפניו אין גלוי שום דבר שכל בדבורים שמדבר כי הוא אינו מרגיש אם מדבר או לא). או אפילו שהחכם לומד עם תלמידים רק כשאין להחכם כח ההסבר אז אין מוסיף בכח למודו עם התלמידים רק שהם מבינים כ"א לפי שכ כאלו היו רואים הדבר חכ' כתוב באותיות הכתב. והנה ארז"ל לא קאים אינש אדעתי' דרבי' עד מ' שנין ואחר מ' שנין קאים אדעתי' והיינו על כרחך שבתוך הדבורים דלשון רבו (כמ"ש חייב אדם לומר בל' רבו) גנוז בהם דעתא דרבו ממש ולכן יוכל התלמיד למיקם עלי' אחר מ' שנין עכ"פ. והיינו דוקא בתלמיד עם רבו שהתלמיד שפתותיו נוטפות מור ובטל לרבו וחפץ ומשתוקק לתלמודו של רבו. ומבקש אותו שילמוד עמו שאז הרב שיש לו כח ההסבר פונה א"ע אליו ללמדו. אז נמצא בדבוריו של הרב גם דעתו דרבי'. אבל בל"ז אף שיוכלו השומעים דברי החכ' מהחכם להבין איזה השכלה מדבריו אין בזה דעתו דרבי' כלל ואפי' לאחר מ' שנין לא יוכל למיקם עלה אלא כאו"א מבין מעצמו לפי ערכו ומדריגתו. והנמשל מזה יובן בדבר ה' שממנו שמים וכל צבאם וכו' נעשו ליש ודבר לעצמם כמו הולד הנולד או הפרי שנפרד מכח הצומח ונתלש ממקום גדולו שיש להם איזה כח ותנועה לעצמם כן הוא בדבר ה' אף שששת ימים הן לעולם בבחי' סובב את כל הנמצאים והוא עיקר התהוותם גם עתה אך כח מדת המל' (שהוא מדת ההתנשאות וכמ"ש במק"א המשל מחול שסביב לימים ונהרות) שענין מדה זו ידוע דאין מלך בלא עם שיש להם כח עצמם לעשות דבר לדעתם וצביונם דוקא הוא מצמצם מאד את כח המהווה אותם (שאותו הכח א"א להם כלל להשיגו ולהרגישו שאם היו מרגישים אותו היו חוזרים לאין ואפס ממש כמו קודם שנתהוו שהרי לגבי הקב"ה אין שינוי כלל בין קודם שנבה"ע לאחר שנבה"ע) עד בכדי שיוכלו המתהוים להרגיש מציאות עצמם כל או"א לפי ערכו ומדריגתו בין בדצח"מ וכוכבים ומזלות והיכלות וכן חילופי המדריגות בין עולם העשי' הגשמי' לרוחני' ועולמות יצירה ובריאה וכו'. שכל מדרי' עליונה אין בה עוביות וחומריות ויש שבמדרי' התחתונה ממנה. וה"ז כמשל הנ"ל שהתלמידים השומעים מהחכם שלומד לעצמו או שאין לו כח ההסבר מבינים כ"א לפי שכלו לבד. ומדעתי' דרבי' אין להם כלום. והרב שלומד לעצמו (או אפי' עם התלמיד בלא כח ההסבר הנ"ל) באותה מדרי' שעוסק בלמוד לפניו גלוי הכל גם בדבוריו. (וזהו כמו מ"ד פרצוף רק שדבוק עמו ואינו דבר בפ"ע שיוכל גם מי שא"י אותו לדעת את הפרצוף). אך השומעים אין מבינים בלל וכלל מה שגלוי לפני הרב גם בתוך הדיבורים. (ולענין ב' המדרי' דזנב ופרצוף יובן ממ"ש במק"א המשל ממי שמתפלל בכונה כדעת הרמב"ם או בכונה כדעת הטוא"ח שלענין התפעלות השומעים התפלה יש חילוק גדול ועי' מ' השו"ש) ומזה יובן גם למעלה בנמשל שקודם בנין בחי' המל' שהוא דבר ה' הנ"ל (כמשל כח ההסבר) בחכ' שבדבור ובינה שבדבור וכל המדות אין גלוי בעולמות כלל ענין האלקות ממש אף שמדרי' העולמות הוא זה למעלה מזה בזכות ודקות. (רק שיוכלו לידע שיש מהווה אותם כמו ידיעת הפיליסופים שאינה מגעת אפי' עד ענין השגת מציאותו כמ"ש במק"א) אבל אין בזה שום גילוי, משם הוי' ב"ה עד שנברא אדה"ר ואמר שיר ה' מלך נגלה עליו גם בהשגת גופו ענין האלקות (שכל ענין גילוי כבר נת' שאינו אלא מבחי' המל' כי הוי' דז"א הוא סוכ"ע ופני לא יראו). והיינו שנעשה המל' פרצוף בפ"ע שגם מי שא"י לראות הפרצוף דרכורא ז"א מקבל אעפ"כ הגילוי דמדת המל' ונתחדש בזה שמדת המל' מגלה בעולמות גם מבחי' הוי' דז"א סוכ"ע ובדרך הסבר היינו לפי שנבנית המל' מעשר מלכיות דז"א לכן כח הגילוי דמל' מגלה גם בחי' ז"א שבה. ובמשל היינו כדעתי' דרבי' שבתוך הדיבורים:
1
ב׳והנה ידוע דבכל ר"ה זכרון ליום ראשון דבע"ה וצ"ל ג"כ ענין דויבן את הצלע ומבואר בפע"ח דמחמת חטא אדה"ר צריך שהות זמן עשרת ימי תשובה וכו' עד שמ"ע. וזהו ענין הנסירה להיות המל' (נוק' דז"א) בחי' פרצוף בפ"ע כנ"ל הענין וזהו אמרו לפני מלכיות מפסוקים שבתו' כדי שתמליכוני ר"ל להקב"ה מדות דז"א תעשר אותו למלך. כלומר לבנות בנין המל' ממלכיות די"ס דז"א כנ"ל. ובמה בשופר. ידוע שהשופר הוא בבינה שהוא בחי' התגלות עתיק. כי שרש ענין בנין הזה דנוק' הוא מחסד דעתיק כמ"ש בזוהר אתי חסד ופריש לון להיות בשני פרצופי' דוקא ששרש זה הענין הוא מחפץ חסד הוא דעצמות אא"ס ב"ה. כי ענין אנא אמלוך עלה במח' דטה"ע שהוא עצמות אא"ס ב"ה קודם הצמ"פ. וחפץ חסד הוא שם שיהי' התגלות אא"ס ע"י בחי' המלוכה על עם הרחוקים מאד ממדרי' אור א"ס אלא בעלי גבול ומדה ויש ודבר בפ"ע. ולפי שחפץ חסד הוא מחמת זה נבנה ענין פרצוף המל' מהמדות דז"א דוקא. והיינו שיהי' איזה התגלות ממהו"ע המהוה ב"ה גם במתהוה שהן העולמות וזה נעשה ע"י הפועל ממש דתקיעת שופר וענין קול פשוט וצעקה פתאומיות ופנימי' נקודת הלב בתשובה מעומקא דליבא וזהו ממעמקים קראתיך הוי' ב"ה שיהי' נמשך לבחי' המל' לבנותה בפרצוף גמור. מובן מכל הנ"ל שבנין הנוק' הנ"ל הוא כמות ואיכות התגלות אא"ס דבחי' שם הוי' המהווה הכל (בחי' ששת ימים עשה ה') בעולמות. וע"ז אמר הכתוב כי המשפט לאלקים הוא כלומר שכל הדין ומשפט דר"ה ועשי"ת הוא לענין אלקות ב"ה איך וכמה יתגלה בכל השנה. ובזה תלוי כל פרטי הנהגה דעולמות מי יחי' וכו' ועל המדינות בו יאמר וכן הוא הדין בעולמות עליונים ומלאכים יחפזון וכו'. וזה יובן ע"ד מ"ש במק"א בענין משה קבל תורה שבע"פ מה שתלמיד וחיק עתיד לחדש. וקשה שאם משה כבר קבל ומסר וכו' איך התלמיד ותיק מחדש הלא כבר נאמר ונמסר. אך הנה ידוע דמתניתא מלכתא לגזור ולומר שזה כשר וזה פסול זה זכאי וכו' וחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר והוא אור וכח התו' שהיתה אצלו שעשועים קודם ולמעלה מענין עולמות ואח"כ ושעשועי את בנ"א ע"י משה שקבלה מסיני ללמדה את בנ"י חוקים ומשפטים שלה ואור החכ' שבה אור החיים כענין להבו פניו מלמוד תוספתא. ודרך כלל הוא ענין חב"ד ומדות דתושבע"פ שקבל מרע"ה ומסרה בדרך השתל' הקבלה עד שהמקבלים יכולים למשול בכחה לגזור זה כשר וזכאי וכו' ובכח זה התלמיד ותיק יכול לחדש הלכה שלא נאמרה בפירוש אבל מ"מ כלולה היא בודאי באור החב"ד ומדות דתושבע"פ דאל"כ מאין הי' להתלמיד הכח למשול ולגזור דבר חק ומשפט (ע"מ השו"ש סי"ג). מבואר שמשה קבל מסיני אור השעשועים העליונים בבחי' פרצוף דחב"ד ומדות ומסרה למקבלים ובקבלה ומסירה זו נמצא כל מה שעתיד להיות ולהתחדש בה דברים פרטים איש לא נעדר מלהיות כלול בקבלה הזאת ופירוש ענין הקבלה הוא החבור דאור השעשועים דתורה שקדמה לעולם להיות מאיר ובא במדרי' עולמות וע"ש. וככל הדברים ממש יובן בענין בנין המל' בכח החסד דחפץ חסד שמתעורר ע"י השופר לבא להאיר אור הסוכ"ע שלמעלה מעלה מהשגות העולמות וכענין ופני לא יראו הנ"ל ע"י בחי' המל' בבנינה (שזהו כמו הקבלה דמשה הנ"ל). דהיינו ענין הכמות ואיכות הגילוי אלקות דסוכ"ע שיגיע לעולמות ובזה כלול כל פרטי ההנהגה ע"פ דבר מלך הנ"ל שהוא שליט בעולמו (כמו שבקבלה למשה כלול כל מה שעתיד לחדש). ואף שזהו עדיין במדרי' רוממות דאלקות דופני לא יראו שהוא סוכ"ע ונבדל מערכם ברוב רבי רבבות הפלגת הערך. אך זהו ענין הבנין שמרוממותת הזאת יצא כל דבר חק ומשפט בהנהגות העולמות והכל תלוי בתשובה דעשי"ת דוקא: שהבנין נבנה לפי ערך תשובת התחתונים בעת הזאת. שאז הוא מעומקא ופנימיות הלב כנ"ל ממעמקים קראתיך וכל שאינו בוכה בעשי"ת אין נשמתו שלימה כי אז מגיע ההתעוררות דנר"נ עד בחי' השלימות שהוא בחי' יחידה שבהן דכל נר"נ כלול מנרנח"י. וע"י תשובה הזאת מתחדש משלימותא דכולא אור החפץ חסד באיכות בנין המל'. וז"ש כאן ליחיד. פי' בעשי"ת התשובה הוא מבחי' יחידה שבנפש וידוע שלכן נקראת יחידה שמקבלת מיחיד והתשובה מועלת בעיקר הבנין דמל' למעלה דוקא. אבל לאחר עשי"ת ה נביות שבעולם לקרבן מעולה ביותר אין מוחלין לו מה שמצד מעשי מנע ירידת האור בבנין המל' בעשי"ת. והיינו דוקא לעיקר הבנין אינו יכול לתקן אחר עשי"ת. אבל הנה ארז"ל דאדם נידון בכ"י ובפסח על התבואה וכו' וגם הלא ארז"ל נפל למטה כמו שהעלהו לגרדום לידון אם יש לו פרקליטין גדולים נצול. וכן יום המיתה הוא יומא דדינא רבא ודנין אותו אם למות אם לחיים. וכן מבואר מכמה ענינים בגמ' ובספרים ובפרט מ"ש, בגמ' מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים וכו'. שלכאורה הכל לפלא גדול והלא בראש השנה יכתבון וביום הכפורים יחתמון מי יחיה וכו':
2
ג׳וכ"ז יובן ע"ד מ"ש במק"א ע"פ ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה. שצ"ל מהו ענין הירידה למאן דלאפ"מ ומה היא הראי' דשם והלא עיני ה' משוטטות תמיד בכל הארץ וכו'. וגם להבין הלשון הכצעקתה עשו כלה דמשמע שכלה מאצי' והול"ל יכלו או אכלם. וגם ביאור מ"ש ואם לא אדעה. והענין ע"ד ענין הידוע בסה"ק שמה שלא הי' יכול להתברר באצי' נתברר בבריאה ומה שלא הי' יכול להתברר בעולם הבריאה נתברר בעולם היצי' וכן בעשי' וכו' וביאור הענין עד"מ כשחכם רוצה להחזיר בתשובה את בני האדם ע"י שידבר אליהם דברי תוכחה ומוסר שאנשים הראוים לקבל הכרת האלקות ולהתפעל מזה בתשובה שלימה למען כבוד השם הנכבד והנורא וענין גלות השכינה לא ידבר עמם רק בדרך זה דוקא והס מלהזכיר פניית עצמו של האדם אשר בודאי כל גמולו אליו ישוב באחריתו אם לא ישוב. ומי מאנשים שלא יוכלו להשיג הכרה כזאת להתפעל ממנה ולהתמרמר על חלול כבוד בוראו ח"ו. אעפ"כ לא יתייאש החכם מלהוכיחם על מה שעשו לנפשם שנפרדו ממקור החיים העליונים וכדומה ואם יתפעלו מזה מוטב. אך אנשים שגם השגה כזאת שגבה מהם יוכיחם ביראת העונש בעוה"ב ובעוה"ז וכו' עד שישובו בתשובה שלימה ויכופר עונם. ואעפ"כ לא יזכה כ"א כי אם לפי מדריגתו. אך אחרי שובו בתשובה במדרי' התחתונה שוב יוכל להגיע להשגת מדרי' עליונה ואז ישוב בבחי' המדרי' העליונה ממנה וכן עד למעלה מעלה. ועפ"ז מובן ענין מה שלא הי' יכול להתברר מכלים דתהו להיות בחי' כלי לאור א"ס המאיר באצילות. עוד יש תקוה שיתברר באא"ס המאיר בעולם הבריאה ולשם יתאספו כלים הנפולים דתהו שנבטלו מן המציאות להיות להם מציאות במדרי' עולם הבריאה ע"י בחי' אא"ס המאיר שם. אך מה שגם ממדרי' האא"ס שמאיר בעולם הבריאה ג"כ לא יוכלו לקבל. וא"א להם לקבל רק אור המאיר ביצירה ועשי' לא יתבררו כ"א שם. אך אחר שיתבררו במדרי' הנמוכות שוב אפשר להם לעלות ולהתכלל לאחר הזמן מעשי' ליצי' ומיצי' לבריאה וכו':
3
ד׳ובזה יובן ארדה נא פי' מה שעיני ה' צופות ומשוטטות בכל הארץ מבואר באריכות במק"א ותמצית הענין שע"י המלאכים שנק' עיני ה' יודע הקב"ה מעשה התחתונים לדעתם וצביונם בידיעת עצמו ית' ולכן אפשר להיות שכשמגיע מעשה התחתונים אל ידיעת עצמו ית' אין להם מקום מציאות כלל כי הם נגד ה', ממש ויאבדו רשעים מפני אלקים. ולזאת אמר ארדה נא לידיעה שלמטה במדרי' כי אף שבמדרי' ידיעת עצמו אין להם אלא הכליון אך במדרי' אלו אפשר למצוא להם תקנה ע"ד הבירור שלא יכול להתברר באצי' אעפ"כ בבריאה יוכל להתברר. וזהו הכצעקתה וכו' עשו למטה ג"כ הרי כלה כלומר כבר בידיעת עצמו ית' משפטם בכליון כמ"ש וחטאתם כי כבדה מאד פי' מנשוא אותם אל קיום המציאות. ואם לא אלא יוכלו להתתקן בבחי' המדרי' התחתונות אז אף שכבר, בידיעת עצמו ית' משפטם חרוץ כלה כאמור. אעפ"כ יש להם תקוה ע"י בחי' אדעה והוא ענין המשכת בחי' המוחין דגדלות במדות עליונות דאצי' כמ"ש בכתבים ע"פ וידע אלקים. שע"י המוחין דגדלות בנקל לעשות אותות ומופתים כענין מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק דהיינו רק שינוי הצירופים כמ"ש במק"א באריכות שהוא ע"ד מ"ש בגמ' מתחלה ונינוה נהפכת אמר לי'. אם לא היו עושים תשובה היו נהפכים כמהפכת סדום וכו' וע"י התשובה נשתנה הכונה שנהפכו למוטב והיינו נמי ונינוה נהפכת. ועד"ז מבואר בכ"ד ענין שינוי הצירופים עי"ז משתנה הגזירה שנגזרה בידיעת עצמו ית' להיות מתגלה למטה בשינוי ע"י צירופים. ולכן ארז"ל ילך אצל חכם שיש לו מוחין דגדלות שיוכל לעורר למעלה ג"כ בחי' מוחין דגדלות במדות עליונות שהן צדק ומשפט כפום עובדיהון דב"נ בשינוי הצירופים שאף שלמעלה נגזר עליו מות ישונה הצירוף למטה להיות לו תיקון למטה שיחי' [כי ענין המות שנגזר למעלה אינו נק' מות כ"א בערך ענין בנין המל' כנ"ל (שהוא כענין ידיעתו הנ"ל בענין ארדה נא) שהרי אמרו צדיקים נכתבים לאלתר לחיים ורשעים נכתבים לאלתר למיתה. והרי הצדיק שהגיע זמנו ליפטר מן העולם ולעלות לישיבה של מעלה זה נקרא ג"כ שנכתב לחיים. ורשעים גמורים אף שיחיו בעוה"ז בהצלחה וטובה כענין ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו זה נק' שנכתב למיתה כלומר שנדחה ממקור החיים אבל הצדיקים נכתבים לאלתר לחיים פי' למעלה זכו לאור פני מלך חיים עפ"י בנין המל']. וז"ש בגמ' כאן לצבור דהיינו שהתשובה מגעת לבחי' המדות כענין תשוב ה' עילאה לגבי וא"ו (והמדות נק' צבור ורבים כי רבים שלשה היינו ג' קוין דמדות) והיינו ענין בחי' המוחין דגדלות לשנות הצירופי' כנ"ל, ובזה"ל שמענו בלאדי כאן ליחיד הוא בחי' תשובה דיחידה ליחידו ש"ע. כאן לצבור לבחי' הג' קוין דמדות. וביאור הענין כאמור וגם יובן עפ"י פירוש הפשוט דבעשי"ת שהתשובה היא בבחי' יחידה אפי' יחיד יכול לגרום תוס' ברכה בבנין המל' בערך בחינתו וממילא יכול לגרום מזה על כל העולם אבל התשובה דאח"כ היא מגעת רק למדות העליונות שהן הצדק ומשפט לאנהגא עלמין והעולם נידון אחר רובו דוקא אין תשובת היחיד מועלת על הכלל וז"ש בגמ' לפי פי' הפשוט כאן לצבור מועלת התשובה. לתקן במדות עליונות הנהגה חדשה אבל היחיד א"י לתקן הנהגה חדשה אף שיוכל להועיל לעצמו ע"ד שינוי הצירופים הנ"ל. ועפי"ז יובן גם ענין הפסוק השמן לב העם וכו' והקושי' הנז"ל. דהנה ארז"ל כשיש דין למטה אין דין למעלה. ולכן לפי הפגם הגדול שפגמו אז למעלה הי' רצה"ע ב"ה שירד הדין למטה דוקא כפי שיתוקן הדין מהפגם שעשו למעלה. וע"כ אמר השמן פן וכו' ושב ורפא לו כי רבים הם ויכולים לשנות ההנהגה לטוב להם למטה לגמרי ולא יתבטל הדין ח"ו למעלה לכן השמן וכו' ויעשה בהם הדין למטה ויתבטלו הדינין למעלה:
4
ה׳ואחר כ"ז יש לבוא אל ענין הפסוק זכור ימות עולם בינו וכו' דלשון יחיד ולשון רבים היינו כאן ליחיד כאן לצבור. הנה ידוע בסה"ק וזהר שביוהכ"פ אימא עילאה גליאת אנפהא ועי"ז הוא ענין סליחת העונות ומל' מקבלת ממנה ה' עינוים ובעי"כ מצוה לאכול כי אז המל' מקבלת מבינה בחי' האכילה לחזק הכלים שלה. קצת ביאור לדברים הללו. עד"מ המלך שצוה לבנו על איש אחד שלא יתקרב עמו כלל וכלל. ועל התקרבות בדבור בעלמא יענש כך. ועל שארי מיני התקרבות יהי' העונש כך וכך. ונתן בפלילים לדין את בנו על כל הדברים האלה ומה שיתחייב הבן הן לענוש נכסין ולאסורין יהי' הכל ע"י האיש ההוא שנצטווה הבן על הריחוק ממנו. ועל כל קירוב וקירוב עמו שנים ישלם לו אם הקירוב גדול התשלומין גדולים ואם בדבר חיצוני'. התשלומין בחיצוני' ואם באיזה פנימי' ישולם ג"כ מערך ההוא. ולעת משפט בא האיש ההוא למקום המשפט לתבוע מבן המלך כנגד כל הקירובים שעשה לו. והמלך המשפט אשר הקים מדת המשפט בבית דינו צוה עליהם לדון דין אמת וצדק. ואחר אשר הפסק דין קרוב לגמרי בא המלך גם הוא בעצמו לראות פסה"ד והנה כל מצות המלך על הבן והעונשים על הקירוב הכל הוא רק מחמת שהאיש ההוא אין המלך רוצה לסבלו כלל כי תועבה הוא לפניו וע"כ גם את בנו מזהיר שלא יתקרב אליו כדי שלא יתרחק מאת פני המלך. ולכן כאשר המלך בעצמו בא אל מקום הפס"ד הנה האיש ההוא יודע את שנאת המלך אותו ואשר המלך טהור עינים מראות כלל ברוע האיש ההוא וע"כ מפניו ברוח יברח אל מדבר שמם עם כל מה שקבל כבר מאת בן המלך ע"י הקירובים עצמם ונפרד ממקום המשפט וממקום התביעה בדין ומשפט. והנמשל יובן דאימא עילאה בינה התגלות עתיק פנימי' רצה"ע ב"ה אקב"ו להתרחק מסט"א והקים דבר משפט בצדק ומשפט כפום עובדיהון דב"נ ועפ"י המדות דצדק ומשפט ידינו את כל באי עולם כנ"ל דהיינו שמבחי' המדות דז"א בא בהנהגת המלוכה שהוא מדת המל' כפי שורת הדין במשקל אל דעות שזהו ענין בנין הנוק' מעשרה מלכיות דדכורא. וכ"ז נעשה ע"פ החסד דחפץ חסד דפריש לון כנ"ל ע"י השופר ותשובה ממעמקים ואמרו לפני מלכיות. וזהו זכור ימות עולם ימות עולם הן מדות דנוק' מצד עצמן הדבוקים אב"א בפ' דדכורא וע"י הנסירה כנ"ל נעשה ממלכיות דדכורא בנין אברין דנוק' וזהו זכור ר"ל המשך מבחי' דכורא עצמו לימות עולם להיות בנינה ממלכיות שלו דוקא. ועל המשכה זאת נא' כאן ליחיד שהוא פנימי' רצה"ע ב"ה דמל' דאד"ק נעשה עתיק באצילות ושם הוא עיקר הענין דחפץ חסד הוא להיות זכור ימות עולם. ולכן נא' בלשון יחיד במקרא. ועי"ז נעשה הבנין לאנהגא עלמין במדת המל' מעשר תיקונין דבחי' דכורא. ובסוף עשי"ת בא המלך היחיד אל מקום המשפט. ואימא עילאה גליאת אנפאה מבחי' פנימי' בינה שער העליון דנוק' שערי בינה דבי' עייל אבא לאימא כידוע ופנימי' אבא פנימי' עתיק. וע"י גילוי אנפין דבינה הללו ונשא השעיר עליו את כל עונותם אשר כבר קבל עונות בנ"י אל ארץ גזירה ונתרחק מאוד מבחי' הקדושה. וזהו וכפר על הקודש מטומאת בנ"י. וזהו ג"כ ענין המתקת הדינין בשרשן כי שרש כל הדינין הנמצאים בקודש מטומאות בנ"י הוא מה שהסט"א הוא נגד פנימיות רצה"ע ב"ה ועי"ז ברוח יברח השעיר עם כל עונות בנ"י אל ארץ גזירה מקום ההעדר ונתפרש מהקדושה, כי אין לסט"א מקום שרש יניקה אלא מחיצוני' הששת ימים אשר עשה היש הנברא לדבר נפרד בפ"ע אבל כשיתגלה פנימי' רצה"ע ב"ה דבחי' יחיד מל' דאד"ק שנעשה עתיק באצילות שהוא המתנשא לגמרי מימות עולם דואתה מחי' אח כולם בבחי' היש הנפרד אין מקום כלל וכלל ליניקה לסט"א ע"כ ינוס ויברח אל ארץ גזירה. וזהו שאל אביך ויגדך. פי' ענין השאלה מבואר במק"א שהוא ענין העלאה הגורמת המשכה ולכן כי שאל נא לימים ראשונים מקצה השמים וכו' שהוא בחי' המדות עליונות דאתעדל"ע תליא באתעדל"ת ולכן קיימין לשאלא ולאתבא אבל בחי' אימא עילאה שלמעלה ממדות עליונות נק' עתיקא דקיימא לשאלה ולא לאתבא בזוהר בראשית וכמ"ש במק"א באריכות וכאשר אימא עילאה גליאת אנפהא ביוהכ"פ אז הוא הענין שאל אביך דהיינו פנימי' בינה דבי' עייל אבא כנ"ל. ומ"ש ויגדך. או מלשון נגיד ונפיק שהוא לשון המשכה וזהו ויגדך שימשיך את בנ"י המושרשים בקדושה עליונה למעלה מעלה דבחי' פנימי' בינה הנ"ל, או יתפרש עפמ"ש בזוה"ק דלשון הגדה הוא המשכת רזא דחכמתא וזהו שע"י שאל אביך דבחי' גליאת אנפהא הנ"ל נמשך הפנימי' במל' נוק' דז"א למעלה ובישראל עמו. וזהו ענין שהמל' מקבלת ה' עינוים ר"ל העלי' וההסתלקות וההפשטה ממדרי' חיות העולמות דיש ודבר בפ"ע כי חיות העולמות שרשו הוא בחי' הבירורים ופנימי' בינה דגליאת אנפהא ביוהכ"פ הוא למעלה מעלה מבחי' הבירורי' ולכן הם ה' עינויים דהנאת העולם באו"ש וסיכה וכו' וכן נעילת הסנדל הוא כשצריך לירד ולברר דוקא וכו' כידוע אבל בבחי' יוכ"פ שלמעלה מהבירורי' כנ"ל רק עליות למעלה מעלה כפי' הראשון דויגדך (וכן הוא הענין גם לפי פי' הב' שמתגלה בהם בחי' העליונה שלמעלה מהבירורים) אז הם הה' עינוים. אך לפי שכל ענין הנהגת העולמות הוא לברר הבירורים דוקא. ולכן כדי שלא תהי' בחי' הסתלקות בחי' המל' לגמרי מבחי' הבירורים ע"י הה' עינויים דיוהכ"פ. לזאת מקבלת המל' מעיוהכ"פ בחי' האו"ש שהוא כדי לחזק כליה כמ"ש בסה"ק. והיינו שע"י או"ש מתחברת הנפש להחיות הגוף. ולכן המצוה לאכול דוקא שהוא בחי' חבור וחזוק בחי' המל' בכלים שלה לאחוז בבחי' הבירורים ושלא יסתלקו ע"י הה' עינויים. וזהו בינו שנות דור ודור. בינו לשון רבים דכאן לציבור שעל פיהם הוא ענין הבירורים דמל'. דאיש דוקא דרכו לכבוש כידוע. ואמר שנות דור וכו' ולמעלה אמר ימות עולם. דשם קאי במדת המל' עצמה דפרצוף שלה (בבחי' אב"א כנ"ל) נק' ימים ואמר ימות בלשון נקבה דאני הוי' לא שניתי גם במדות דמל'. אבל כאן דמיירי בבחי' הבירורי' נק' בשם שנות דאשתניאת מגוונא לגוונא לפי ענין הבירורים. וגם אמר כאן שנות דור ודור דוקא כידוע שבמספר הדורות לפניו הוא הקץ התלוי בבירורי' דוקא כידוע ולכן נק' שנות דור ודור והיינו בחי' ההמשכה וחיצוני' בינה לחזק כלי המל' לצורך הבירורים. ואז אח"כ ביוהכ"פ הוא ענין שאל אביך וכו'. כאמור והנה מלבד מה דאי' עילאה גליאת אנפהא ביוהכ"פ עוד יש בחי' עלי' למל' נוק' דז"א בתפלת נעילה לעתיקא עצמו דוקא. וזה יובן עפ"י משל ממלך שמביאים לפניו פס"ד שיחתום עליו. הנה מה שאינו הגון בעיניו להיות הפסק כן יחליפנו וימיר אותו כרצונו. וגם מה שאין להמלך שום טענה על הפסק כי נכון הוא אעפ"כ יכול להיות שיתעכב הפס"ד בחדר המלך איזה זמן עד שיעלה לרצון לפניו לחתום את הפס"ד. וטעמו של דבר לפי שהמלך עיקרו הוא בחי' הכתר מלכות שהוא ע"ג הראש ומוחין. והיינו בחי' הרצון שלמעלה מטו"ד. ולכן אעפ"י שלפי הטו"ד נכון הדבר כמה שנפסק בבית דינו אעפ"כ אין זה ענין המלוכה לקיים כל דבר מחמת הטעם וחכ' לבד וצריך שהות עד שיוכשר הדבר אצלו למעלה מבחי' הטו"ד והיינו בבחי' הרצה"ע מכל מדרי'. וכן יובן בנמשל שאחר שנבנה בנין המל' בכל השלימות וכפר על הקודש וכו' עדיין אין כאן שלימות הבנין גם כי נעשה ביחיד (מל' דאד"ק שנעשה עתיק כנ"ל) אך הוא כנ"ל שהמלך מתגלה ובא במקום הב"ד והיינו שבא במקום הטו"ד לכן צריך עוד אל בחי' עצמותו ממש שלמעלה לגמרי מטו"ד. והוא תמצית ענין המלוכה על עם נברא דקמי' הוא כמו עד שלא נברא. ואין שום טעם וחכ' מספיק למה הוא חפץ בזה רק כי כן עלה ברצונו הפשוט דלית מחתב"כ. ולכן שלימות הבנין הוא דוקא כשעולה עתיק למעלה למעלה לגמרי מבחי' הטעם וחכמה בי"ד. אז הוא החותם לקיים בנין המל' למלוך על עם דוקא למטה. וזהו זקניך ויאמרו לך דע"י בחי' עתיקא דוקא הוא ויאמרו (פי' ימשיכו את בחי' בנין המל' דימות עולם ושנות דור ודור) לך למטה דוקא. והיינו כמ"ש שובו אלי. אלי ממש. ואשובה אליכם למטה ממש. ולכן אחר נעילה פוסקים מלומר המלך הקדוש. כי כבר נמשך כבוד מלכותו לע"ו בקול בג' עולמות בי"ע כמו שכן אומרים אחר נעילה ג"פ בקול רם בשכמל"ו:
5