חנה אריאל, כי תבואChanah Ariel, Ki Tavo
א׳ויקרא משה אל כל ישראל וגו' ער למען תדעון כי אני ה' אלקיכם. הדקדוקים אתם ראיתם ואח"כ אמר ולא נתן וכו' ועינים לראות. אחר שהזכיר עד היום הזה חזר למה שהי' מקודם לא בלו שלמותיכם וגו'. גם הכל לשון רבים ונעלך לשון יחיד. וגם מה כל ענין הקריאה להודיע להם מה שהכל יודעים כמאמרו אתם ראיתם וגו'. ואם להודיע שעתה יש להם לב ועינים וכו' הי' לו לומר רק זה לבד. וגם למה הי' קריאה מיוחדת מה שלא הי' בכל משנה תורה. ארז"ל אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות שיעלה זכרוניכם לטובה ובמה בשופר. וי"ל ענין שתמליכוני עליכם מה צריך להמליכו הלא מלך כל הארץ אני וכו'. וגם אם הכונה הי' בזכרונות שיהי' הזכרון לטובה ולא לרעה ח"ו היל"ל אמרו לפני זכרונות לטובה. אלא ודאי משמע שהאמירה תגרום ענין הזכרון עצמו וכשהם הגורמים מסתמא יהי' לטובתם כפי כונתם. אך לזה קשה הא אין שכחה לפני כסא כבודך. גם י"ל מ"ש ובמה הלא אמר שע"י אמרו יהי' הדבר נעשה:
1
ב׳כתים כל אשר חפץ ה' עשה וכתיב ביום ברוא ה' אלקים ארץ ושמים. מבואר בכ"ד שמ"ש כל אשר חפץ עשה הוא ענין מארז"ל במח' א' נבראו כל העולמות והיינו מח' הראשונה כמ"ש בע"ח כשעלה ברצונו לברוא העולמות לא הי' מקום לעמידתן לפי שהי' אא"ס ממלא את כל החלל. פי' כי ענין העולמות הוא להיות מציאות יש ודבר והיינו לשון עולם שיתעלם מהם האחה"פ דאפס זולתו. רק היפלא ממנו כל דבר וכל יכול לעשות מציאות יש והוא מלך עליהם כמ"ש אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא דהיינו קודם שהי' מקום לעמידת העולמות רק בעצמו כבי' שיער כל מה שעתיד להיות וכמ"ש בזוהר גליף גליפו בטה"ע שלפניו ית' כל אשר חפץ עשה והי' הכל. רק שלהיות העולמות מרגישים א"ע למציאות יש ודבר ע"ז אמר בע"ח לא הי' מקום כי אא"ס מתפשט ומאיר שכל מה שפעל ועשה הכל הוא רק כחו וגבורתו דמהו"ע אא"ס ע"כ א"א לעולם להיות מרגיש א"ע להיות יש ודבר לעצמו ולכן אמר בע"ח שצמצם א"ע צמ"פ וכל מדרי' ההשתל' עד שנעשה בחי' או"כ דזו"נ שנק' ה' אלקים וזהו ביום ברוא ה' אלקים וכו' שדוקא בשני שמות אלו נעשה ענין הבריאה דשם הוי' היינו שמהוה את העולמות ע"י צמצום הכלים להעלים עצמות האור שהוא אא"ס דלאפ"מ ואפס זולתו וע"י זה הצמצום נעשה מקום לעמידת העולם שעלו במח' דכל אשר חפץ, ה' וצריך להבין דמאחר שכבר נמצאו העולמות ע"י מדה זו ושם זה דהוי' באו"כ שלו מהו עוד ענין דמדת המל' שנק' אלקים. וזה יובן ממה שהי' בישראל אחר כניסתן לארץ מתחלה שופטים ואח"כ בימי שמואל ושאול הותחלו מלכים. וההפרש בין שופטים למלכים הוא ההפרש שבין חכם למלך. שבפני החכם יש ביטול ושומעים לקולו ובפני המלך בודאי שומעים ג"כ לקולו יותר ויותר בביטול גדול. והוא דבפני החכם הנה כל מי שמשיג ומבין ענין החכ' ויוקר ערכה ומעלתה הוא בטל יותר ויותר בפני החכם ומי שאינו מבין כ"כ הביטול שלו בפני החכם קטן הרבה מאד עד שלפ"ע מדרי' הכרת החכ' פן הוא מדרי' הביטול ומי שאינו חכם כלל אין לו ביטול כלל. אבל המלך עיקר המלוכה הוא על עם דוקא היינו הרחוקים מאד ממעלת המלך ואין מכירים כלל חין ערכה מצד עצמם רק שזהו תוקף כח ועוז מלך שמפני האימה הנמשכת מאת המלך עליהם בטלים הם לרצון המלך לעשות רק מה שהוא רצונו והנה ארז"ל מאן מלכי רבנן הרי גם החכמים נק' מלכי. וגם השופטים שהיו בישראל היו שופטים את כל עם הארץ והיו שומעים לקולם. ענין זה דמלכי רבנן והשופטים שהיו בימים ההם הוא שהחכם או השופט אין מתפשט ממנו שום אימה על העם (רק שסדר הבריאה הוא בכח עליון של הבורא ית"ש שמדרי' נמוכה יש לה ביטול בפני מדרי' עליונה שלמעלה הימנה וע"כ יש ביטול טבעי קצת גם בפני החכם שלא מצד ההכרה במעלת החכ' הנ"ל. אבל זה אין בא כ"כ לפעולה כ"א כמשי"ת אי"ה פה) כי אין ענין ורצון החכם שיראו ממנו רק שישמעו ויבינו את חכמתו שמגלה להם ומלמד אותם. אך החכם שמגלה ומלמד לעם משפטי התו' ממילא הכל ששומעים להם לא ימרו את דבריו ח"ו כל איש ישראל כי כולם שומרים את משפט התורה. ולכן כל מה שיגיד החכם כח דבורו ככח דבר מלך שלטון וזהו ענין שנק' רבנן בשם מלכי. וכן ענין השופטים כמו עתניאל בן קנז שהוא מהשתל' הקבלה דמשה קבל ומסרה ליהושע וכו'. נמצא שהחכם מצד עצמו אינו אלא מגלה החכ' הנעלמת מזולתו. אלא שממילא נמשך הממשלה בהנהגת העם מצד ההכרח דקבלת התו' שזהו מצד עצמם של העם דוקא. אבל המלך עיקר כונתו להיות אימתו מתפשטת על העם שלא יסורו מכל מצות אשר יצוה וממילא תהי' הנהגתם בשלימות הראוי. ומן המשל הזה יובן למעלה ג"כ. דשם הוי' המהווה הכל היינו שמגלה מה שעלה במח' דכל אשר חפץ ה' להיות בחי' עמידה לעולמות וכמ"ש במק"א דזהו מ"ש הוא מקומו של עולם דהיינו מקום העמידה דעולם. רק שממילא כשנעשה העולם יש בזה ג"כ דבר מלך שלטון כי כן הוא כבר במח' בכל אשר חפץ עשה כנ"ל. רק שכמו שבחכם כל הקרוב קרוב אליו במדרי' הכרת החכ' הוא בטל בטבעו יותר כן הוא הענין שבבריאה שרפים וביצי' חיות ובעשי' אופנים כידוע בירידת המדרי', אבל בחי' המלוכה הוא ענין הנסירה שלא להיות בחי' המלוכה בבחי' טפל כנ"ל ובמשל של החכם והשופט. אלא שתהי' המלוכה פרצוף וענין בפ"ע שאין המכוון אלא להתפשט ממנה אימה על העם הרחוקים דוקא שע"י האימה יומשך בהם הכרת אור א"ס ב"ה בכח ועוז המלוכה שלא ע"י רצון העם כ"א ע"י ביטול רצונם בפני אימת המלך המתפשטות עליהם והגם שבענין הכרת האלקות נמשך לפי סדר המדרי' דוקא כנ"ל בבריאה יותר מביצי' וכו' אך עיקר המכוון של המלוכה הוא בסיף מעשה דוקא והיינו ענין עומ"צ דוקא כנז' בדרושים הקודמים והיינו הפרצוף דדור שנכנסו לארץ כנז' שם. אבל פ' דוהמ"ד שנק' פ' הארה כנז' שם הוא כענין הקבלה מהחכם הנ"ל שהוא כענין המלוכה שתלוי בכח העם מעצמם דוקא כנ"ל. וז"ש אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם היינו לעשות אותו בחי' מלך דוקא מלבד בחי' החכם כנ"ל. והיינו ענין הנז' בכאריז"ל שבר"ה נעשה הנסירה להיות בחי' המל' פרצוף בפ"ע לפי שבכל ר"ה חוזר לכמו שהי' בתחלת הבריאה כי כל שנה הוא חידוש מציאות שלם כמו שאנו רואים שבכל שנה ושנה צומחין מן הארץ והאילנות פירות ונובלים בסוף השנה וחוזרים וצומחים בשנה האחרת והיינו שחוזר לבחי' תחלת הענין ביום ברוא ה' אלקים וגו' שתחלה הוא רק בחי' שם הוי' באו"כ עד יום הששי שנברא אדה"ר ואמר שיר של יום הששי שהוא ה' מלך לעורר בחי' המלוכה דמלך דוקא. וכמ"כ עתה אמר הקב"ה אמרו דוקא מלכיות ר"ל הפסוקים עשרה כנגד ע"ס דבחי' המל' דוקא שיש בה מעלה רבה ויתירה על מעלת החכם שיהי' נמשך הגילוי מצד עצמותו ית' ולא מצד המקבלים לבד הנז' במעלת החכם. אלא ע"י אימת המל' יבוא ההתגלות מלמעלה דוקא וכמ"ש בסידור בענין תיקון חצות שהיראה והאה' הבאים מלמעלה גדלה מעלתם לאין קץ על מעלת יראה הכלולה בנפש בתחלת הוייתה ע"י שם הוי' כנ"ל. וזהו ג"כ בפסוקי הפרשה אתם ראיתם בכח שלכם וכו' והוא פרצוף הארה דדור המדבר. ולא נתן ה' לכם עינים לראות דהיינו בחי' הבא מלמעלה עד היום הזה וכנז' בדרושים הקודמים דיום הזה הכוונה על פרצוף דור שנכנסו לארץ:
2
ג׳ומ"ש אמרו לפני זכרונות יש להקדים ביאור מ"ש במדרש ע"פ וידום אהרן דכשאמר לו משה הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש כיון ששמע אהרן שבניו ידועי המקום הן שתק. וצריך להבין פי' ידועי המקום הלא אין כל דבר נעלם והנסתרות והנגלות הוא יודע. אך ידוע דבידיעת עצמו ית' יודע את כל הנמצאים כולם פי' דאפי' הנמצאים כמו שהם לעצמם בבחי' יש ודבר נפרד לעצמו יודע אותם הוא ית' בידיעת עצמו כי באמת אין בהם שום ענין מציאות זולתי כחו ית' שמהווה מאין ליש והוא ית' וכחו אחדות גמור לכן בידיעת עצמו יודע גם את כל הנמצאים מובן שידיעתו ית' את הנמצאים הוא בענין אחר ממה שהם יודעים א"ע וכמ"ש אאע"ה אתמול אמר כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אומר העלהו לעולה קוב"ה ידע בגוונא אחרא. גם את מציאות כל הנמצאים לעצמם יודע הוא ית' בגוונא אחרא לגמרי דהיינו בידיעת עצמו דלית מאן דידע לי' בר איהו וכמ"ש ופני לא יראו ולא יראני האדם. אך אעפ"י שאין האדם יכול לראות ולדעת אותו. אך ע"י עבודת הצדיקים הגדולים במס"נ ובהשג' ועבוד' מגיעים למעלה זו שקמי הקב"ה גליא שגם בהיותם אדם נברא (וגם הנשמה בחי' נברא הוא ולא יראני וכו') ידיעתם שלהם את עצמם מתאחדת לגמרי עם ידיעת הקב"ה אותם ולא בגוונא אחרא. וזהו ידועי המקום הם ר"ל כמו שהם בעצמם יודעים א"ע הם ידועים למקום ג"כ בענין אחד דוקא. והסבר הענין יובן למשכיל שהנפש המחי' את הגוף בכל פרטי כחותי' בכל עת ורגע ומרגשת אותו בודאי וזהו חיותו ואף כשהוא טרוד במחשבת ענינים עמוקים לא תסור הרגשת הנפש את גופו כי הוא חיותו כאמור אך אינה מרגשת אותו בגשמיות כלל אם לא כשכואב לו איזה אבר שאז לא תשכח הנפש על תמונת גשמיותו וכן הדמיון באבר היקר בהפלאה מופלגת לא תשכח הנפש לשמור גשמיותו וכו'. ועד"ז יובן גם בענין הזכרון דנח ואשר אתו בתיבה דכתי' ויזכור אלקי' וכו' ויעבר אלקים רוח על הארץ וישוכו המים. והוא פלאי מה שייך זכירה הלא אין שכחה לפני כסא כבודך. אך הענין הוא דאין שכחה הוא כענין ידיעת עצמו דוקא שהוא בגוונא אחרא. ולכן אף שנח מצא חן בעיני ה' ורצה לחדש העולם ממנו וע"י אך הוא בגוונא אחרא כנ"ל ביצחק דגם שיעלהו לעולה יתקיים המאמר כי ביצחק יקרא לך זרע. אך ויזכור אלקים את נח הוא באותו הגוון של נח שלמטה. והיינו כענין הנ"ל בידועי המקום שידיעת עצמם וידיעת המקום מתאחדת רק שענין ידיעה הוא ממטה למעלה שע"י עבודתם הנפלאה הגיעו למעלה זו דהשתוות ליחוד ידיעתם עם ידיעתו ית' אותם למעלה. והזכירה היא בהיפך שלמעלה נמשך ידיעתו ית' להתאחד למטה עם ידיעת הנזכר ממנו את עצמו וזהו לשון זכירה. דהנה הגם שנת' שידיעתו ית' נבדלת מידיעת הנמצאים א"ע היינו אחר שנבראו אבל בעת הבריאה ממש נתפשטה ידיעתו ית' ונתאחדה עם ידיעת הנמצאים במציאותם לעצמם ממש שמזה נתחדש מציאותם אך אח"כ נסתלק בהבדלת הידיעה בידיעת עצמו. (ויש להבין קצת הסבר לענין זה ממי שרואה דבר נפלא כמו מטה אהרן כשצץ ופרח ויגמול שקדים שהיתה הרגשתם את הנס העצום יותר מגוף הרגשת השקדים ופרחים עצמם ואח"כ ישוב להרגיש את השקדים ופרחים כמו שהן רק שיוכל לזכור על היותם נמצאים בנס נפלא) ולכן כשחוזר להמשיך ידיעתו ית' להתייחד עם ידיעת הנמצאים א"ע למטה נק' בשם זכירה שזוכר על מה שהי' בפעם הראשון וזהו מרו לפני זכרונות הוא ענין שלמעלה מבחי' מלכיות שנק' בחי' נוק' וזכרונות בזכר שנק' דכורא. וע"י פסוקי הזכרונות שאומרים מעוררים הם את בחי' הדכורא למעלה ומאחר שהם המעוררים אף שאין מגיעים למעלת ידועי המקום הנ"ל מ"מ מתעלים ומתדבקים הם במדרי' בחי' הדכורא למעלה וממילא הוא לטובה כי טוב ה' לקוו. וה"ז כמו ענין הזכירה דנח רק ששם הי' האתערותא מלמעלה וכאן אתעדל"ת. ולכן אומר שיעלה זכרוניכם לטובה הגם שנת"ל שהזכירה רה היא מלמעלה למטה אך הזכירה שע"י אתעדל"ת היא העולה למעלה לעורר הזכרון ממעלה למטה. ומ"ש ובמה בשופר. פי' ובמה יש לכם הכח שע"י הדבורים תוכלו להפליא לעשות בעצם האלקות די"ס בחי' הנסירה הנ"ל וגם המשכות בחי' הזכרונות שהוא מדרי' עליונה יותר כנ"ל דבחי' דכורא ושם הוי' ב"ה (הרמוז בפ' ביום ברוא ה' וגו' הנז"ל) בשלמא אדה"ר קודם החטא עה"ד הי' דברו עולה עד המח"ק ממש וכמ"ש אשר עשה אלקים את האדם ישר וממילא נמשך משם גם בע"ס כנ"ל אבל עכשיו הנה כל עליותינו ותיקון מעשינו הוא רק ע"י זו"נ דאצי' ובמה יש היכולת לפעול בזו"נ עצמם ובפרט קודם סליחות העוונות שביוהכ"פ. ע"ז אומר ובמה בשופר. ענין השופר הוא קול פשוט שאינו מתחלק לאותיות הדבור ושרשו בבחי' בינה אימא עילאה שלמעלה מזו"נ והוא שרש ענין תשובה עילאה מנקודת פנימי' הלב שהוא כענין צעקה פתאומיות מהתעוררות נר"נ בבחי' שלמעלה מהתלבשותם בנפש הטבעיות. וע"י התעוררות זו דשופר מעוררים למעלה בבחי' אימא עילאה לתיקון זו"נ בכל הנ"ל:
3
ד׳ומזה יובן גם בפסוקי הפרשה שאחר שאמר עד היום הזה כנ"ל שהוא פרצוף דעול מצות מבחי' המל'. אומר עוד ואולך אתכם וכו' למען תדעו כי אני הוי' אלקיכם פי' ענין היחוד בשם הוי' ב"ה כענין הזכרונות הנ"ל שהוא למעלה מבחי' המל'. ואומר שזה הי' במדבר ארבעים שנה ולא סר גם עתה. ואומר להראות להם ראי' ע"ז לא בלו שלמותיכם מעליכם שלמות הן בחי' המקיפים לא סרו מעליהם גם בעתים שהיו חוטאים במדבר. שאם לא הי' רק מבחי' הנוק' הנה כתי' והארץ נתן לבנ"א שהשינוי במעשיהם פועל השינוי בכבוד השכינה ג"כ כידוע וא"כ איך נתקיימו המקיפים גם בשעת החטא (אלא ודאי שמיוחדים בדכורא ג"כ ונא' אני הוי' לא שניתי וכו'). וגם נעלך לשון יחיד ר"ל נעל דשכינה המגין שלא ינקו החיצונים ר"ל כלל (מעקביים המתפשטים למטה מטה) אפי' בשעת החטא לא בלתה מעל רגליך והי' מגין תמיד וכ"ז היינו מכח המקיים דדכורא. וכ"ז הוא בבחי' הלבושים ומקיפים. ואומר עוד לחם לא אכלתם ויין ושכך לא שתיתם שהוא בחי' הפנימי' ג"כ לא הי' כדרך עולם במנהגו נוהג ע"י מדת המל' אלא הי' לחם מן השמים דוקא. וכ"ז הוא למען תדעו כי אני הוי' (כענין יחוד הזכרונות) אלקיכם. וזהו שחידש להם משה עתה שהודיע להם אתם ראיתם וכו' לעורר בהם ענין בחי' פרצוף ההארה שהי' במדבר. כי גם בהיות בהם בחי' פרצוף עול מצות היו צריכים לענין ההתבוננות קצת להתעלות ממדות ומחדו"מ דנפש החיונית הטבעיות ומשם דוקא יעלו לבחי' עול מצות וכמ"ש במק"א בענין למה קדמה פ' שמע וכו' וחידש להם והודיעם שהיום הזה ה' נותן לכם לב לדעת ועינים לראות במדרי' החכ' שנק' ראי' ואזנים לשמוע במדרי' הבינה שנק' שמיעה והן חב"ד ומוחין אשר נתן ה' דוקא ע"י פרצוף עול מצות בבחי' אימת האל' כנ"ל שהוא למעלה מעלה מחב"ד הכלול בנר"נ כנ"ל שזהו כמו ענין המלכיות. ואח"כ חידש להם הידיעה ע"ד ענין בחי' הזכרונות הנ"ל ועכ"ז סיים בסוף הפרשה למען תשכילו את כל אשר תעשון כי חכמת ובינת ודעת ה' בקרבם בב' הבחי'. וגם ע"ז אמר ויקרא משה ענין הקריאה על ענין התעוררות ממקום ומדרי' הקורא ולא שיתעורר מעצמו והוא ע"ד הנז"ל ובמה בשופר. ואמנם היתה הקריאה הנ"ל גם לענין ההגדה דאתם ראיתם בבחי' פ' הארה הנ"ל ושע"י כח הקריאה נעשה הבנה טובה לפעול אח"כ בהן למען תשכילו וגו' בבחי' המלכיות ובבחי' הזכרונות. וזהו ג"כ ענין חודש אלול וימי הסליחות שתוקעין גם בהם. אך בר"ה מצות ה' היא לתקוע ובחודש אלול מנהג ישראל תורה שזהו כמו הקריאה דמשה שהוא הדעת של כל ישראל לעשות שלימות ההתעוררות בהתבוננות הכלולה בנר"נ ולעורר תשובה מעומקא דליבא בכדי שתביא אח"כ ענין תיקון בחי' המלכיות והזכרונות בתכלית השלימות ע"י השופר כנ"ל:
4