חנה אריאל, פקודיChanah Ariel, Pekudei
א׳אלה פקודי המשכן משכן הערוה אשר פוקד ע"פ משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן וגו' ובצלאל וכו' עשה את כל אשר צוה ה' את משה. ואתר אהליאב וכו' חרש וחושב ורוקם וגו'. הדקדוקים כפל לשון המשכן משכן. וגם שבשום מקום לא נק' משכן העדות רק בכאן. ולהלן היא אומר משכן אוה"מ או משכן סתם ולא משכן העדות כמו בכאן. וגם ענין עבודת הלוים מלבד שאין ידוע מה ענינם לכאן עוד זאת דתחלה הי' להזכיר בצלאל ואהליאב שעשו את המשכן ואח"כ עבודת הלוים לשאת אותו. וגם שבבצלאל אומר עשה את כל וכו' ולא הזכיר עליו שהי' חרש וחושב וכו' כמו שהזכיר באהליאב. תיבת פקודי משמשת בג' לשונות. לשון ממונה כמו ויפקד המלך פקידים. לשון מספר ומנין כמו פקודיהם למטה יהודה וכו' לשון הזכרה והתעוררות למי שנזכר עליו כמו וה' פקד את שרה. זכרנו ה' לטובה ופקדנו בו לברכה. שמה שהוא בעצמו של הזוכר ואינו מגיע למקבל נק' זכרון ומה שמועיל למקבל נק' פקידה וזהו ופקדנו בו כלומר עשה בנו תיקון לברכה שתוכל להיות ברכה באסמינו ובגילויינו ושלשתן ענין א' הם. כי כשיש ממונה הוא מעורר את המקבל ומביא שלימות ענינו בפרטי פרטיות. ואחר שאמר הכתוב בפ' ויקהל מעשה המשכן בגופו. אימר כאן הפקודים המביאים את השלימות במשכן. ומפרש אלה הן הפקודי של המשכן עבודת הלוים ובצלאל ואתו וגו'. רק שמפרש לאיזה ענין הם פקודי המשכן. כי הנה במשכן הי' גוף המשכן והי' ג"כ הכלים ארון ומנורה וכו' ונת' בדרוה"ק שהמשכן בחי' נוק' והכלים בחי' דכורא וע"ז אמר אלה פקודי המשכן ששוכן בו משכן העדות אשר פוקד ע"פ משה דוקא ולכן קורא אותו בשם משכן העדות כי כן פוקד ע"פ משה וכדי שישכון משכן העדות בתוך משכן אוה"מ צריך לאלה פקודי דוקא. אבל לשכינת הכלים במשכן א"ל לפקודי כי הוא נעשה מאליו וממילא:
1
ב׳ביאור הענין ארז"ל גבי בשכמל"ו נמרי' לא אמרי' משה לא נמרי' אמרי' יעקב תקנו שיהיו אומרים אותו בחשאי משל לבת המלך שהריחה ציקי קדרה תאמר יש לה גנאי לא תאמר וכו' התחילו עבדיה והביאו לה בחשאי והיינו כמ"ש בתניא ח"ב בשם הזוהר דשמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד הוא יחו"ע. בשכמל"ו הוא יחו"ת. וביאור הדברים כמש"ש פ"ט שהמדות וספי' עליונות דאצילות הן מיוחדים במאצילן בתכלית היחוד בהתכללות והתאחדות עצום ונפלא יותר מהתכללות והתאחדות אור במאור כמו זיו השמש בשמש כי אחה"פ דאנת הוא חד ולא בחושבן ולמחתב"כ מייחדת אותם. ומה שנק' מדות וספי' מלשון מספר הוא רק כח הא"ס ב"ה לצמצם אורו וכחו כבי' להוות מציאות פרטיות וזהו שם הוי' שמהוה הכל. ומאחר שאין בנמצאים רק כחו כבי' ואורו ית' אין עוד דבר אחר ח"ו. כי ממך הכל כתי' א"כ גם התהוות הנמצאים מיוחד בהתכללות במקורם וממילא יאיר גם בהם אור מקורם כמו שהוא כמשל זיו השמש בשמש בעודו כלול בגוף השמש הרי הוא כלול ומיוחד בגוף ומהות השמש עצמו אלא שהוא שם אין ואפס ואינו עולה בשם מציאות. ולהיות שעלה ברצונו ית' ענין מציאות עולמות דוקא שיהי' בבחי' יש ודבר שיהי' שייך שם מלוכה עליהם דאין מלך בלא עם וכבוד מלכים חקור דבר ביש והתגלות לזאת באה מדת המלוכה ספירה ומדה בבחי' התנשאות כמ"ש ה' מלך גאות לבש. ומובן דרך משל גופני. שאדם הנצב לעומתנו ואנו רואים אותו מכירים אנו ויודעים שהוא אדם. אבל כשהוא מנשא ומרימם את גופו עד שנמתח למעלה למעלה בעומק רום עד שא"א לראות ולהביט את תמונתו ואף שרגליו עומדות למטה בפנינו אין זה אלא שרואים מציאות איזה דבר אבל לא נדע מה הוא ואינו ניכר שזהו רגלי אדם. כן יובן במדת ההתנשאות בכחו כבי' ובאורו ית' שמתנשא מהעולמו' עד שאין נראה רק העולמות כמו שהן יש ודבר ואין נראה מה שממך הכל והמה כלולים באורו ובזה נעשה העולמות ליש ודבר להקרא בשם עם ועל עם הזה הוא מולך ואימתו עליהם להיות נשמעים לרצונו כאו"א לפי כחו ומדרי' השגתו את אימת המלך ב"ה שהוא בחי' איזה גילוי אור מאא"ס ב"ה שהיא מיוחדת וכלולה בו כנ"ל. ולכן נק' ממכ"ע פי' שמדת המל' ממלא בתוך העולמות הארת אור א"ס ב"ה אבל האור שבעולמות מן המדות עליונות כנ"ל נק' סוכ"ע אף שהוא תוך תוכם. וכמ"ש את השמים ואת הארץ אני מלא. לפי שאין בעולמות שום השגה וידיעה כלל ממנו וכידוע דענין התהוות מאין ליש אין כל ברי' יכולה לעמוד עליו בשום חכ' וידיעה והשגה (רק בבחי' האמונה וכדלקמן). אך הנה המדות והספי' דאצי' אוחו"ג חד בהון וכדאמרן. לכן נראה בעליל לעין השכל שהן ר"ל הספי' עצמן מיוחדות זו בזו בתכלית היחוד ואף שמדת המל' וההתנשאות הוא לכאורה היפך ענין הארת המדות עליונות בעולמות. מ"מ הם אחדות גמור שהרי המדות הנק' שם הוי' ב"ה ע"ש שמהווין העולמות מאין ליש. ומה בצע בהתהוותן אחרי שכל הכוונה היא שיתהוו בבחי' יש ודבר ממש ולא בטל ונכלל כזיו במאור וזה בא דוקא ע"י מדת ההתנשאות כנ"ל א"כ נראה שהן דבר א' ממש צמצום אא"ס ב"ה להיות מתהווה יש ודבר בפ"ע ואין חילוק כלל ביניהם מצד עצמן ח"ו. א"כ כמו שמצד שם הוי' ב"ה דמדות עליונות ענין ההעלם דעולמות שנעלם בהם אחדות הבורא ב"ה שא"ס להתפשטותו ואפס זולתו לגמרי אין לו מציאות כלל בידיעת עצמו ית' כך הוא ג"כ בלי שום הפרש וחילוק מצד מדת וספי' המל' שהיא העושה אותן ההעלמות דעולמות למציאות יש ודבר ואינו יש ודבר אלא גבי העולמות עצמן אבל כפי מה שהוא האמת הגמור דכח התהוותן הוא בטל מן המציאות לגמרי. וזהו ענין יחו"ע כלומר שהמתבונן בזה היחוד משיג שלמעלה דהיינו קמי' ית' וידיעתו האמת כאשר הוא שאין מציאות לההעלם כלל וכל הפרטים שבעולמות וכל המדריגות שבהן עד אין מספר הכל הוא רק התפשטות אורו ית' אין עוד מלבדו כי הוא ואורו ית' אחדות פשוט. וזה נק' אחד גלוי כלומר שהמציאות דעולמות ומדריגותיהן הוא אחד ממש קמי' ית' כפי מה שהוא האמת הגמור רק שהוא למעלה במדרי' סוכ"ע. וענין יחו"ת הוא ענין ההתבוננות במדת המל' וההתנשאות שכחה וגבורתה הוא שיהי' המציאות נעלם ומסתלק ממנו אור היחוד בכדי שיהיו הם לעצמם יש ודבר חשוב לעצמו ומקבל עליו עול אדנותו ית' ושיהי' הוא ית' מלך עליהם והוא שם אדנ"י ב"ה. ומאחר שהיותם יש ודבר מורגש חשוב לעצמו הוא כח מדת המלוכה דאוחו"ג חד וכן אור וכח המדות עליונות שם הוי' אחד שיחודו הוא בהתפשטות כנ"ל הוי' אחד הוא מיוחד בתכלית היחוד במדה זו וכחה בהמצאות ישות העולמות לעצמן, א"כ הרי היחוד דה' אחד הוא נמצא גם למטה באור וכח הצמצום דחיות העולמות לדעתן וצביונן. אלא שזהו כחו וגבורתו שיהי' אעפ"כ היש מרגיש רק את עצמו לדעתו וזהו נק' יחו"ת שהוא נמצא גם למטה בדעת התחתון של הנמצאים אלא שנק' רזא דאחד שהאחד נמצא כאן בסוד והעלם. אמנם כ"ז הוא בדרך ההתבוננות והשגת השכל הנברא על ידי בחי' ממכ"ע. אבל באאע"ה אמרו נגלה עליו אדון הכל ונעשה בחי' מרכבה. ולשון נגלה משמע שנגלה כמו שהוא כבי' ולא בדרך השגה והבנה ולגבי גילוי יחודו ית' הוא שוה שיהי' נגלה בעומק השכל ובהרגשת חושים החיצוני' שבגוף שגם הם ירגישו כח ואור היחוד וההתכללות. וזהו שנעשה בחי' מרכבה בביטול כל כחותיו מלהיות שום בחי' יש חשוב לעצמו (וכמ"ש במק"א באריכות בפרטי דקדוקי ענין זה עוד). וזהו והאמין בה' שנעשה הכח ועוז דהשגה שבכל הנמצאים ע"י בחי' ממכ"ע כנ"ל בבחי' אמונה שהוא לשון תוקף האחיזה ביחוד האלקות המושג בשכל כנ"ל גם הוא בלי צורך התבוננות כלל אלא מאליו וממילא הוא חזק באמונת יחודו ית'. כי נגלה עליו כנ"ל וענין הגילוי דבחי' מרכבה אינה אלא לאבות העולם. אבל לכל ישראל עם ה' שמייחד מלכותו עליהם אין מלך בלא עם ממש שאינו בבחי' מרכבה רק האמונה הנ"ל זכה בה אאע"ה גם לזרעו לדורותם שיהיו חזקים ומקושרים באמונת היחוד שלא ע"י שכל והתבוננות. ובגלות מצרים היתה אמונה זו בגלות שלא הי' שום פעולה ניכרת ממנה כלום וביצי"מ אמרו נגלה עליהם ממה"מ (כעין הגילוי לאאע"ה הנ"ל) וגאלם מגילוי מצרים כמ"ש בכ"ד. וכלומר שנגלה על בחי' אמונה (כמ"ש בכתבים ע"פ ופסח ה' על הפתח) ועי"ז יצאו ביד רמה אבל לא הי' נגלה עליהם בדרך וענין בחי' מרכבה דאבות העולם כי אין מלך בלא עם דוקא. אך רצה הקב"ה לזכות את ישראל באותו ענין של הגילוי לאבות בדרך ידיעה בדעת כמ"ש אתה הראת לדעת וכו' פי' הראת במ"ת כדי שתוכל לדעת תמיד מה שראית במ"ת. ולכן נא' וירד ה' על ה"ס. וידוע הקושיא איך שייך לפניו ית' לשון ירידה הלא את השמים ואת הארץ אני מלא וע"ז אמרו במדרש שפתח להם כל הרקיעים. פי' ענין הרקיעים הן העושים את המדרי' רבות דעולמות זה למטה מזה שהוא ענין העלם אחר העלם כי במדרי' התחתונה נעלם בחי' מדרי' העליונה. וזהו וירד ה' שפתח כל העלמי המדרי' ונגלה עליהם שאת השמים ואת הארץ אני מלא שהוא בחי' סוכ"ע כנ"ל על ה"ס כלומר גם במקום המדרי' התחתונה דעוה"ז ולכן ארז"ל על כל דבור פרחה נשמתם. פי' שבחי' נשמה והשגה שלהם עם תוקף בחו' האמונה שלהם שיצאו ביד רמה ביצ"מ נכללו ונתבטלו בגילוי דסוכ"ע. והחזירה להם בטל שעתיד להחיות בו את המתים והיינו כמ"ש ונתתי רוחי בכם וחייתם. פי' כי בבריאת אדה"ר כתיב ויפח באפיו נ"ח שהגם דמאן דנפח מתוכו נפח כידוע אך לא נפח בהם כ"א הכח להיות חי בחיים של השגה והכרה דנשמה המכרת את בוראה והיינו ע"י בחי' ממכ"ע דוקא ונשמה זו פרחה ונתבטלה מחמת גילוי בחי' סוכ"ע, ע"ז אומר ונתתי רוחי מן בחי' סוכ"ע בכם והוא ענין מתן התו' כמאמר אנכי הוי' אלקיך שהוא נמצא בקרבם במדרי' סוכ"ע וממנו כבי' יש בהם הכח שתלוים בו תומ"צ בפו"מ בעולם כמ"ש עד שלא באת לידי מדה זו (דקבלת התו') אכלת חלב אי אתה ענוש כרת וכו' כי בכח החיות דעולמות אין זה פוגם כלום אבל משבאת לידי מדה זו דאנכי הוי' אלקיך הכח שבן שבך כענין ונתתי רוחי בכם הנ"ל שבכח זה יש פגם מאכילת חלב וכו' וכן בכח זה יש קדושה עליונה דבחי' סוכ"ע במעשה המצות כמ"ש אשר קדשנו במצותיו היינו קדושה דסוכ"ע. וכחו שלמעלה רמ"ח פקודין רמ"ח אברין דמלכא כן הוא למטה בכח הזה שהמצות הן אברין דכח הזה. ומאחר שבא בהן כח הזה בבחינחו שהוא סוכ"ע ואינו גלוי ומורגש בעולמות (כידוע שזהו שמאור התומ"צ אין באדם בחי' התפעלות מאלקות כחו שיש באור ההתבוננות והשגה לפי שההשגה היא באה בבחי' ממכ"ע מתגלה הוא להתפעל ממנו אבל מאור התומ"צ בא בבחי' סוכ"ע. ולכן אין ממנו גילוי ההתפעלות). ולהיות שבכח הנפלא דאא"ס ב"ה בא הכח הזה בקרב גופם הנברא נותן הוא כח גם לנשמה וכחותי' לחזור בהם ולחיות וכמ"ש ונתתי רוחי בכם וחייתם. אמנם ארז"ל שבשעת מ"ת היו מסתכלים למזרח וכן לכל ד' רוחות והיו שומעין את הקול יוצא אנכי ה' אלקיך. פי' שנגלה להם בדרך גילוי אור למטה דוקא (שלח בדרך בחי' מרכבה דאבות העולם אלא בבחי' שמיעה והבנה בדעת דמרע"ה שהוא הד"ע דכל ישראל כידוע). בחי' יחו"ע הנ"ל דאחד באתגליי' וזהו שמסתכלין במזרח דעולם ממש ושומעין אנכי הוי' אלקיך ולא דבר אחר הוא מה שרואים בהסתכלות שלהן את המזרח וד' רוחות וזהו פב"פ דבר ה' עמכם שכח התו' שמבחי' סוכ"ע הי' בבחי' היחוד דאחד (א"ח ד' א"ח הוא בבחי' סוכ"ע וד' דאחד בחי' ממכ"ע כידוע) באתגליי'. וזהו אתה הראת במ"ת כנ"ל לדעת בבחי' הדעת דמרע"ה היחוד דשמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד דאמרי' משה. והיינו יחו"ע הנ"ל בבחי' הדעת ממש שהוא עולה במעלה יתירה על בחי' ההשגה הנ"ל. כידוע שהגם שהאדם מבין בשכלו שזה הדבר נמנע מלהשיגו עכ"ז לא יסור החפץ והתשוקה לחשוק בו אבל אם יודע בדעת ידיעה ברורה שהוא נמנע שוב לא יחפוץ בו כלל. אבל עניו בשכמל"ו דאמרי' יעקב אחר היחוד דיחו"ע שאמרו השבטים כדאי' בגמ' ומפורש במק"א. היינו בחי' יחו"ת כמו שמפורש לעיל ענין יחו"ת ברזא דאחד. ובזה יובן המשל לבת מלך בכבודה דהיינו היחוד דה' אחד בדעת דמרע"ה. שהריחה ציקי קדרה רומז על היחוד דרזא דאחד דמלך על עם פשוט מלשון עוממות. תאמר יש לה גנאי לירד מכבודה כבי' דבחי' יחו"ע הנ"ל. (משא"כ היחוד דשבטים שאמרו ג"כ שמע ישראל ה' אחד יחו"ע כנ"ל לא היו במדרי' זו דדעת של מרע"ה. ולכן לא הי' גנאי ביחוד דבשכמל"ו דאמרי' יעקב אח"כ. וזה מבואר במק"א). לא תאמר וכו' התחילו עבדיה והביאו לה בחשאי לומר היחוד דבשכמל"ו בחשאי (וגם זה מבואר במק"א ואכ"מ להאריך) וכדי שיהי' נמצא בישראל קדושת היחוד דה' אחד א"ח ד' הנ"ל פי' שיהי' נמצא בהם. כח הקדושה דאתה הראת הנ"ל תמיד אף בשעה שעוסקים בדרך ארץ כמו שנמצא בהם הכח דתומ"צ כנ"ל בענין משבאת לידי מדה זו ע"ז אמר הקב"ה למשה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ר"ל תמידי ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת כל כליו בבחי' הדעת. וכן תעשו גם בשעת עסקם בד"א. וביאור הדברים אי' בזוה"ק משה איש האלקים בעלא דמטרוניתא פי' כמ"ש במ"א ע"פ ותמונת ה' יביט והלא אין לו דמות ולא תמונה אלא שהוא ע"ה הי' מביט בעולמות בחי' היחוד דאחד לעילא דהיינו כמו שהוא ית' יודע את כל הנמצאים בידיעת עצמו וזהו ותמונת ה' שהוא כבי' רואה בעולמות יביט גם מרע"ה בדעת עצמו בעולמות הרי שהוא מבין בבחי' ממכ"ע הראי' דסוכ"ע וזה נק' כלת משה. וכן בחכמי ישראל פקיחי עיינין הן בחי' משה ותלמידיו שמקבלים ממנו בחי' הד"ע הזה והן אין נק' בשם עם כלל רק הם שרי המלוכה וכל עסקי המלוכה נחתכים על ידם. וזהו ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן היינו בחי' ממכ"ע שהוא שוכן בתוך העולמות ומ"ש ואת תבנית כל כליו ע' בדרוש פ' כי תשא מבואר היטיב שזהו בחי' התפעלות דכח של קבלת התו' שהוא בחי' התפעלות אלקות הידוע שאינו בבחי' השגה ודעת אלא בא מבחי' סוכ"ע בבחי' מתן התורה שאצל החכמים הללו אינו נק' בשם מתן הנפסק מחכמתו כמשנ"ת בדרוש הנ"ל. והכתוב אומר ואהרן אחיך יהי' נביאך וענין הנביא הוא ממוצע שמקבל מלמעלה ומביא הדבר למטה לעיני העם. יובן הענין מחמה ולבנה שהחמה אורה אור העצמי והוא לממשלת היום דקרי' רחמנא לנהורא ופקדי' אמצוותא דיממא (וקרי' רחמנא לחשוכא ופקדי' אמצוותא דליליא כמ"ש בגמ' ריש פסחים). נמצא שאור השמש אינו מאיר כלל במקום החשך כי אורו עצמיי' הוא כנ"ל ואין חשך כלל בערכו. והלבנה אין אורה מעצמה אלא היא מקבלת אותה מהשמש והיא נבראת כך שיכולה לקבל האור של השמש וכיון שבא אור השמש במקום שאינו אור מעצמו אלא כדרך קבלה זה הוא בחי' ממוצע להביא את האור בדרך בחי' קבלה גם במקום החשך. וכמשל הזה יובן שאהרן הוא הנביא לאור הדעת של משה שהוא ודאי יכול הי' לקבלו כנ"ל בחכמי ישראל וכש"כ באהרן ע"ה. והוא ממוצע להביא מעין אור הזה גם בכל עם בנ"י להאיר בבחי' האמונה שלהם שכל הנמצאים דעולמות הכל הוא ה' אחד. אלא שאין זה בבחי' הדעת דמרע"ה אלא בדרך אמונה. ואמונה זו מתגלה בכל ישראל במצות ק"ש שאומרים ה' אחד שהוא אחד לעילא כנ"ל. ובזה נח ענין ככל אשר אני מראה אותך וגו'. ומ"ש וכן תעשו הוא מ"ש ועשו לי מקדש תחלה ואח"כ ושכנתי בתוכם בתוך כל עם בנ"י דאין מלך בלא עם אבל הם צריכים לעשות, מקדש מקודם והוא ענין קדש עצמך במותר לך. פי' אף שאתה יודע בעצמך שאינך קדוש וגם הדבר מותר לך ואין כא קבלת התו' מונע אותו כלל אעפ"כ קדש עצמך כלומר עשה את עצמך כאלו אתה קדוש ומובדל מחפץ ותשוקה לזה הדבר ובזה מקדש את כח אותו החפץ והתשוקה בקדושה האלקית ממש. וכן הוא ממש ענין תרומת המשכן שמקדש זהב וכסף וכו' לגבוה וע"י העלאה זו בקדושה עליונה יהי' נעשה המשכן. שישכון גם בתוך העם ככל אשר אני מראה אותך. אבל הוא בסגנון אחר הראוי לעם שאינם במדרי' שרים הנ"ל. והוא שגם בעת עסקם בדרך ארץ שא"א להם להיות אז במדרי' האמונה דשעת ק"ש הנ"ל שהוא למעלה מן הדעת והוא צריך להיות דוקא בדעת ושכל אדם להתנהג בד"א מו"מ וכדומה במלאכת מחשבת וכל עניני עוה"ז אבל סגולת הקמת המשכן הי' להביא בעם בנ"י בחי' האמונה דמכה"כ ית' בחי' ממכ"ע שבכל דבר עיקרו הוא חיות אלקי המחי' ומהוה אותו להיות יש ודבר נפרד ממש כמו שהוא מורגש בדעת דרך ארץ. וזהו אלה פקודי המשכן כנ"ל בפי' פקודי שהוא הממונים המעוררים את בחי' המשכן ומביאים אותו לפרטים ועי"ז הוא שוכן בעם. ומפרש הכתוב מי הוא זה ששוכן בתוך המשכן הזה הוא משכן העדות לשון ונועדתי הנה המלכים נועדו שהוא בחי' היחוד דה' אחד א"ח ד' כנ"ל הוא הבא ושוכן ע"י אלה הפקודי. ומפרש עוד מי הוא זה משכן העדות הוא אשר פוקד ע"פ משה בעלה דמטרוניתא שע"י בחי' פקודתו נעשה משכן העדות שנועדו בחי' סוכ"ע וממכ"ע ביחד כמשנ"ת בארוכה. ושוב מפרש הכתוב מי הם פקודי המשכן סתם שאינו משכן העדות (אלא נק' משכן אוה"מ ע"י הכלים שבתוכו שהוא אוהל שבו ג"כ נועדים יחדיו הארה דבחי' ממכ"ע ובחי' סוכ"ע ע' דרוש כי תשא הנ"ל וכאן מפרש פקודי המשכן דוכן תעשו ולא פקודי הכלים כי הכלים אינן בבחי' פקידה אלא שרשם מבחי' מתן התו' כמ"ש בדרוש הנ"ל). ואומר שהא' הוא עבודת הלוים שהוא לשאת את המשכן ולהקים אותו תמיד. ביד איתמר בן אהרן הכהן שעל ידו הלוים נושאים ומקימים את המשכן בבחי' העלאה ממטה למעלה כידוע שזהו ענין הלוים בהרמת קול והתפעלות בחי' הגבורות שהוא ענין העלאה ממטה למעלה היינו ע"ד האמור לחדש תמיד בחי' הקדש עצמך הנ"ל אף שאינך קדוש. וזה ע"י איתמר דוקא שהוא הממונה על עבודת בני גרשון ובני מררי ככתוב בפ' נשא שהן נושאי המשכן דוקא (אבל פקודת בני קהת נושאי הכלים כתוב אשר פקד משה ואהרן. משה שוש' דמלכא להביא את המלך אל העם היינו וירד ה' על הים דמ"ת. ואהרן שושדמ"ט להעלות כללות נש"י אל בחי' הראי' דמסתכלים למזרח ושומעים את הקול הנז"ל שזהו ענין כלל המ"ת ואתה הראת לדעת כנ"ל. וז"ש ע"פ ה' ביד משה) וכמ"ש ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן כלומר שהם מכסים על פני אהרן אביהם להביא אורו וכחי בסגנון אחר שלמטה ממדרי' של אהרן אביהם. דאהרן אביהם הביא בישראל בחי' ההסתכלות שבשעת מ"ת וגם מזה בא להם עדים מהר חורב שאף שאחר המ"ת נא' שובו לכם לאהליכם לעסוק בכל עניני העולם בדרך ארץ אעפ"כ נשאר בהם הכח להתקשט בו באותה ההסתכלות שבשעת מ"ת. ואחר חטא העגל שנאמר ויתנצלו את עדים מהר חורב נשאר להם הכח ועוז דאמונה הנ"ל דה' אחד הנז"ל שהוא בבחי' למעלה מן הדעת כנ"ל. ובכהונת איתמר המכסה פני אהרן ומאיר בבחי' הדעת דוקא עי"ז בא עבודת הלוים הנ"ל. וכהונה זו דאיתמר הוא על פני הבחי' באהרן מ"ש ואהרן אחיך יהי' נביאך כנ"ל הביאור ממשל הלבנה רק שהוא בבחי' היחוד דאחד ובאיתמר הוא על ידי בחי' ההתבוננות וקירוב ענין אלקות הממכ"ע אל השכל אנושי וע"י זה יתפעלו כחות הנפ"א בגוף בבחי' העלאה ממטה למעלה בבחי' הגבורות דלוים (אבל אלעזר שגם הוא כהן ועפ"י אהרן אביהם כהונתו היתה עפ"י הבחי' באהרן מה שהוא שושדמ"ט להעלות נש"י עצמן אל היחוד קובה"ו סובב וממלא דמ"ת והסתכלות כנ"ל לכן הי' נושא את הקטורת שהוא התעוררות הדביקות אחר ענין ההתבוננות והתפעלות. כמ"ש בדרוש פ' תצוה שהדביקות הנ"ל הוא דמיון ודוגמא ליחוד דמ"ת הנ"ל. וידוע שהיחוד מעורר ברכה וקדושה והוא קדושת שמן המשחה. וזה שדקדק בכאן לומר. אלה פקודי המשכן משכן העדות הנ"ל בחי' הנוק' עצמה הוא ביד איתמר אבל ביד אלעזר הוא בבחי' היחוד דדו"נ למטה בבריאה יצי' עשי'). ומ"ש בצלאל וכו' עשו וכו' ואתו אהליאב וכו' חרש וחושב וגו'. הנה ענין בצלאל הוא גם כן דוגמת משנ"ת כאן המשל מחמה ולבנה שהחמה מאירה מעצמה והלבנה בבחי' מקבל ושעי"ז יכולה להביא את אורה גם במקום החשך. ככה יובן דבבצלאל אמרו יודע הי' בצלאל לצרף אותי' שנבראו בהן שמים וארץ שנא' ואמלא אותו רוח אלקים בחכ' בתבונה ובדעת. וכתי' ה' בחכ' יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו כו'. פי' שבבצלאל הי' בחי' רוח אלקים דחב"ד שבו נבראו העולם בבחי' יש ודבר נפרד לעצמו ע"י מדת ההתנשאות וכנ"ל. וידוע שהוא ענין בחי' אותי' הדבור שנק' אבנים בחי' דומם המכסה ומעלים מאד את אור השכל וכן למעלה בדבר ה' שידוע שהוא מדת המל' האותיות הן מעלימים החיות המצומצם שבהן לכל נברא ונברא פרטי כערכו ומדריגתו כמ"ש בתניא רח"ב נמצא שהאותיות מעלימים ומסתירים אור החכ' ותבונה ודעת שנברא בהן העולם שלא יהי' נגלה בעולם ע"כ נעשה העולם יש גמור בבחי' ק"נ שאפשר ח"ו לשכוח לגמרי על חידוש הבריאה מאין ליש. ולהיות שבצלאל נתמלא מרוח אלקים זה בגילוי בקרבו הי' יודע לצרף ולתקן את האותי' שנבראו בהן שו"א שלא יעלימו בחי' האלקות דואתה מחיה את כולם. והוא מלשון מארז"ל מה איכפת לי' להקב"ה בין שוחט מן העורף וכו' הוי לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות הה"ד כל אמרת אלוה צרופה וכו' ובצלאל הי' יודע לצרף כן מעצמו מרוח אלקים שבקרבו הוא דוגמת החמה הנ"ל. הוא עשה את כל אשר צוה ה' במשכן דהיינו להיות ושכנתי בתוכם (אחר מ"ש ועשו לי מקדש). וכנ"ל שבסגולת המשכן יהיו כל עם בנ"י אפילו בעת עסקם בד"א בלתי שוכחים כלל וכלל על בחי' ואתה מחי' את כולם בבחי' חיות פרטי לכל נברא ונברא וכל זה בצלאל הוא העושה ע"י שמצרף ומתקן את האותיות בחכ' ובתבונה ובדעת (ולא במעשה חרש וחושב וכו') שבקרבו כנ"ל. אך להיותו בחי' חמה איך יבוא האור ממנו בכל העם לשון עוממות וחשך. הוא מ"ש ואתו אהליאב דוגמת הלבנה שהוא בעצמו יכול לקבל אור הצירוף והתיקון דבצלאל בדרך מקבל ועי"ז הוא חרש וחושב בפו"מ במעשה המשכן להביא בכל עם בנ"י בחי' קבלה מאור האותיות שנצטרפו ונתתקנו שלא לשכוח כלל וכלל על בחי' אלקות דואתה מחי' את כולם. ושורש הדברים. דפקודי המשכן הן הממונים המשמשים לבנין הנוק' בעולמות בי"ט דוקא שהוא בא ע"י בחי' בקיעת הפרסא שבוקעת הנוק' עליונה בחי' המל' דאצי' ובאופן שהיא כלת משה בעלא דמטרוניתא להשפיע בה גילוי' אור מדרי' מדות העליונות אחד בגלוי אף במקום ובחי' ההתנשאות והתרוממות מלהיות נגלה פרצופה בעולמות גם שם עשה משה היחוד דא"ח ד' ואהרן הי' נביאו במדרי' זו דנוק' דאצי' דוקא. ועל ידי שניהם בא ענין היחוד דפב"פ דבר ה' במ"ת דהיינו שזו"נ דאצי' עצמן בקעו כל הרקיעים ונגלה למטה לעיני כל ישראל כמו למעלה באצי' ממש גם למדרי' עם בנ"י וזהו עדים מהר חורב להתקשט בו לפרקים. וכדי להיות גם בבחי' בי"ע שהן בחי' עולמות נפרדים ליש ודבר בפ"ע (כענין העסק בד"א הנ"ל) גם שם בחי' בנין בנוק' שיהי' נגלה בה עכ"פ בחי' פרצוף פנים דשכינה דבי"ע עכ"פ הוא על ידי המשכן ופקודיו הנז' בפרשה כנ"ל. אבל משכן העדות הוא בחי' הנוק' דאצי' עצמו הוא אשר פוקד ע"פ משה ונק' כלת משה כנ"ל. והמשמשים וממונים להביא איר כלת משה לבנות בכחו את הבנין דנוק' במדרי' דבי"ע שא"א לעולמות הנפרדים לקבל כ"א על ידי העלאה תחלה בבחי' הגבורות דשמאלו תחת לראשי דלוים על ידי כח אהרן שהוא עצמו באצי' כאמור שבא בכיסוי כהונת איתמר במדרי' בי"ע ובצלאל הי' בו בחי' חב"ד מהיכל ק"ק דבריאה הי' ממונה לצרף האותי' דמלכיות דבי"ע ולהאירם ולפקדם. אך פקודתו היתה רק כמו אשר פוקד עפ"י משה באצי' שלא נגלה גם בבחי' אצי' כ"א על ידי הבחי' מקבל וממוצע דאהרן אחיך והי' נביאך. כמ"כ לצירוף האותיות דבצלאל נא' ואתו אהליאב חרש וחושב בבחי' מקבל להאיר אור התיקון וצירוף דאותי' הנז"ל לעיני כל עם בנ"י גם בבחי' העולמות דבי"ע:
2