חנה אריאל, ראה ב׳Chanah Ariel, Re'eh 2
א׳ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבותיך כי תשמע בקול ה' אלקיך לשמור את כל מצותיו אשר אנכי מצוה אתכם היום לעשות הישר בעיני ה' אלקיך. וארז"ל כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים שנא' ונתן לך רחמים ורחמך. וי"ל דא"כ גם הרחמנות על הבריות נותנים לו מן השמים א"כ הרי הכל הוא מן השמים. וגם י"ל במ"ש כי תשמע וגו' דמשמע דקאי על מצות עיר הנדחת ומהו שאומר לשמור את "כל מצותיו וגו'. וגם במ"ש לעשות הישר וגו'. הלא שמירת כל מצותיו הרי הוא הישר ודאי:
1
ב׳בזהר ונפש כי תחטא תווהא הוא. ושמעה קול אלה ששמעה השבועה שמשביעין תהי צדיק ואל תהי רשע. וי"ל בשבועה זו הכפל דתהי צדיק ואל תהי רשע. ועוד י"ל שהרי אמר בראת צדיקים. וגם יש בינונים מסתמא ג"כ נבראו בינונים. וא"כ למה צריכין לשבועה זו. והם ז"ל אמרו סתם משביעין משמע לכל הנה במע"ב וביום ברוא אלקים אדם כתי' ויבדל אלקים בין האור ובין החשך שהיתה הבדלה בין עולמות דקדושה לעולם דקליפות שאת זלעו"ז עשה. אך ע"י חטא אדה"ר בעה"ד ארז"ל שנתערב טו"ר באופן שכל עניני עוה"ז יש בהם תערובות מטוב ומרע גמור דקליפות. וכאשר הנפה"א באה להחיות הגוף שהוא ממעשה עוה"ז שיש בו טוב ורע משביעין איתו תהי צדיק פי' שיתן הויה וכח לבחי' הקדושה ואל תהי רשע כלומר שלא יתן הויה וכח לבחי' הרע שישנו בודאי כנ"ל. והנה הרע הזה המעורב בטוב ישנו אף לצדיקי'. רק שיש צלם אלקים שמאיר בבחי' מקיף על האדם והוא השומר את האדם מישראל קודם י"ג שנה שנעשה בן מצות שלא יצא הרע לפעלו ח"ו. ואח"כ נכנס המקיף דצלם להיות פנימה. וכשאין נכנס בו רק הצ' דצלם הוא בינוני. וכשנכנס גם הלמ"ד דצלם הוא בחי' נדיק ורע לו כמ"ש בתניא. וכשנכנס גם המ"ם דצלם אז הוא צדיק וטוב לו. ולכן בכל איש ישראל אין היצה"ר שלו יכול לפתותו לרע גמור מחמת השמירה הנ"ל דצלם. ואין היצה"ר אלא בבחי' ק"נ לענין תאות היתר. כי זה הוא ענין ק"נ שאינה מרגשת ענין האלקות כלל וכלל ולכן נמשך אחר הטבע בכל דבר. אך לא לתאוות איסור שלא יתאווה להן כלל כי תאוות איסור איננה רק מג"ק הטמאות שעליהם נא' כי הנה אויביך ה' שהם לנגד דוקא. והוא בחי' הרע שנתערב כנ"ל אלא שהוא אינו יכול לצאת לפעולתו ח"ו כנ"ל. וע"ז נא' יצאו אנשים בני בליעל פי' בליעל הם כחות הרע גמור שאין לגקה"ט עלי' לעולם כמ"ש בתניא. ואתה תשמע שהם יצאו וידיחו את כל יושבי עירם היינו עיר קטנה שהוא הגוף בפר"ע מ"ש לגמרי להיות נגד ה' ממש ח"ו שזהו מגקה"ט כנ"ל. ודרשת וחקרת והנה אמת נעשתה התועבה הזאת כלומר התועבה דרע גמור יצתה למעשה בפו"מ בבחי' הפר"ע דוקא (משא"כ אם עבר עבירה לתיאבון שלא מחמת פר"ע אין זה נק' יצאו בני בליעל רק שהק"נ נתפתה מן הרע לפי שעה ולא כמ"ש וידיחו וגו'). ע"ז נא' התיקון לזה הכה תכה את כל יושבי העיר לפי חרב דוקא. וענין החרב הוא דהנה הנשמה היא במוח ומדות הטבעיי' הם בלב וע"י הקנה וושט וורידין נמשך חיות דקדושה אל הגוף. ובכל מיני מיתות כמו ע"י החנק מתמעט החיות מעט מעט עד שכלה לגמרי בין במוח בין בלב ביחד וכל זמן שלא נסתלק החיות לגמרי עדיין נמשך ממוח ללב וכן בסקילה ובשריפה וכדומה אבל במיתת החרב נפסק החיות דנשמה שבראש מן הגוף אף שעדיין מפרפר הגוף בפ"ע והראש בפ"ע ואין להם חיבור. וכמ"כ יובן בענין החרב שלמעלה שנק' חרב לה' מלאה דם. וכן חרב נוקמת נקם ברית הוא ענין סילוק המוח מן המדות הטבעיי' שבגוף לגמרי (ומי שחוטא בעבירה שחייב עלי' מיתת סייף מסתלק ממנו חיות המוח דקדושה עד שיעשה תשובה) וזהו ענין התיקון ליציאת בני בליעל הנ"ל שיקבל עליו עומ"ש ועומ"צ בכח המוח שבראש שלא ישגיח כלל על מדות הטבע שלו אפי' בהיתר כ"א הכל יהי' ע"פ המוח שבראש דוקא וכן ענין חרב נוקמת נקה ברית הנ"ל שאף שחטא בפגם הברית שלא ע"י יציאה הנ"ל אך מאחר שהוא נמשך מן המוח ופגם במוח. שלימות התיקון ע"י חרב הנ"ל שהוא בדרך נקמה. שעל מה שהמשיך א הקדושה לחוץ למקום גקה"ט החרב נוקמת להגביר כח הנשמה שבמוח שלא יתחבר כלל עם הטבע שבגוף אלא והי' המוח שליט בכל תוקפו. אך אחר שקבל כנ"ל. אומר הכתוב ונתן לך רחמים פי' שיתן לו ה' רחמים לרחם על הבריות הן עניני עוה"ז שגם בהם ניצוצי קדושה וצריך האדם להעלותם ועי"כ יוכל להתנהג גם בעניני עוה"ז כסדרן. רק שיהי' בכח הרחמים שנמשכים מן המוח שבראש דוקא שהוא ענין עומ"ש ועומ"צ כנ"ל: ועי"ז דוקא ורחמך שירחמו עליו מן השמים שהוא ענין חזרת פב"פ וכמשי"ת אי"ה. שזהו דוקא כשיהי' לו רחמים להעלות ניצוצי הקדושה שבעוה"ז. משא"כ כשהוא עודנו בבחי' הכה. תכה הנ"ל אין זה עדיין ענין פב"פ. וז"ש כל המרחם על הבריות דוקא מרחמין עליו מן השמים:
2
ג׳ולהבין את כל הענין. יש להקדים לבאר בעניני המצות שידוע בסה"ק שהתורה היא בז"א וי"ו של שם הוי' והמצות הם בנוק' ה' אחרונה של שם הוי'. וי"ל הלא ידוע בזה"ק דרמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא שהוא ז"א וא"ו דשם הוי'. כתי' והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד. וקאי לימוהמ"ש שאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ כתיב. ואז והי' ה' למלך על כל הארץ. ואז נא' ג"כ ביום ההוא הוא בחי' כתר יהי'. כמ"ש בזוה"ק יחוד דיהי' ב"פ י"ה. דעכשיו הוי"ו דשם הוי' הוא המשכה מלמעלה למטה מחו"ב למדות ומל' שהוא ה"א תתאה הכולל מחדו"מ דבי"ע. אבל כשיהי' ה' למלך על כל הארץ וכתר עליון איהו כתר מל' לכן יתגלה ביום ההוא ועי"ז יתגלה ג"כ מדרי' י"ה גם במקום ו"ה. וזהו ב"פ י"ה נעשה יהי'. ולא עוד אלא שגם יהי' ה' אחד לעילא באצי' ושמו אחד לתתא בבי"ע הכל בגילוי אחד דביום ההוא שוה בהשואה אחת למעלה ולמטה. להבין את זאת הוא ביאור קצת בענין יחו"ע ויחו"ת. דהנה ידוע שהבריאה היא מאין ליש וששת ימים עשה ה' את השמים וכו' הוא ו' דשם הוי' עשה מאין ליש וכמ"ש בס"י עשה את אינו ישנו. וכן בדבר ה' שמים נעשו הכל הוא מאין. וידוע ג"כ די"ה דשם הוי' ברוך הוא שהן חכמה ובינה אבא ואימא החכ' נק' אין והבינה יש וזווגייהו תדיר מאין ליש א"כ מאין ליש נעשה בחו"ב י"ה ולא בו"ה. ובתניא אחד האמת ואין זולתו זו היא מדרי' החכ' מבואר שממדרי' החכ' לא יבוא התהוות יש ודבר בפ"ע. וכ"ז יובן ע"פ מ"ש בתניא ח"ב במשל דזיו ואור הנר שבבית או זיו השמש. שבמקורו בטל הוא במציאות ואין מאיר שם אלא גוף השמש או גוף אור הנר. ובמקום שאין מצוי שם גוף השמש או גוף הנר ואש הדולק שם יש מציאות לזיו להיות יש בפ"ע ממש. והנה ידוע דיסוד האש שתחת גלגל הירח הוא אויר חשוך ואינו בבחי' הארה כלל. רק כשמאחיזין אותו בכלי דהיינו פתילה או עץ הנדלק אז נעשה האש עצמו דבר מאיר. וזהו משל למ"ש החכ' מאין תמצא. דכתר עצמו הוא המתנשא מימו"ע לגמרי ואינו בערך הארה כמשל אויר החשוך דיסוד האש. והחכ' הוא אור בכלי מאין תמצא כלומר מחשך דכתר שנא' בו ישת חשך סתרו וכו' שענין הארה ואור וגילוי בערך עולמות הוא שם באפס ואין לגמרי. נמצא באו"כ דחכ' האין הוא בגילוי ועודנו רק בחי' אין וכלומר שאינו נפרד כלל מהיותו בחי' יסוד האש לא דבר אחר כלל רק שבא במקום גילוי באו"כ. והאין הזה בא ליש בבינה שהוא כמו הזיו שמתפשט מן השמש או אור הנר להאיר בבית שבודאי ישנו יותר במציאות במקום אור הנר עצמו אלא שבטל שם לגבי אור הנר עצמו שגם הוא אינו אלא אור הנר עצמו שהוא אש היסודי כנ"ל. אך אחר שנמצא הזיו הזה אף שעודנו בטל במציאות באור הנר יתכן לקרותו עכ"פ בשם יש לפי שכבר נמצא מציאות הזיו שכאשר יהי' מקום פנוי מגוף אור הנר שם יהי' הזיו ליש ממש ומזה יובן בנמשל דבבינה כבר יש שרש מציאות היש ודבר בפ"ע רק מפני יחודה בחכ' (שהוא כמשל גילוי אש היסודי החשוך כנ"ל) אין מקום להתהוות הזיו בבחי' יש ודבר. אלא הוי"ו דשם הוי' שהוא מדותיו של הקב"ה ו"ק שהוא מקומו של עולם היינו דאו"כ דמדות (דז"א ו' דשם הוי') עושים בחי' מקום להיות נמשך שם הזיו ואור דבינה להיות בבחי' יש ממש. והיינו ענין הוי"ו שהוא המשכה ממקום עליון למקום שיוכל, להיות שם בבחי' יש ובבחי' זו יש חילוק והפרש גדול בין מציאות היש היש בבחי' עולם האצי' בין מציאותו בעולמות דבי"ע. והנה הקב"ה (וא"ו דשם הוי' ב"ה) בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים כמו שהוא עושה את האינו ישנו א"כ גם בבחי' ישותו אין בו רק האין אלא שהוא ית' בכחו וגבורתו עושה אותו ליש בפני ידיעת עצמו של הנברא אבל באמת אין בו רק מה שהוא אין. וזהו יחו"ע דהיינו ההתבוננות שכפי האמת גם אחר שנברא העולם אינו אלא בחי' אין לבד כמו שהוא בידיעתו של הקב"ה. אמנם מצד מדת מלכותו ית' שהיא ג"כ ספירה עליונה דיחוד אור א"ס ב"ה אוחו"ג חד ואין מלך בלא עם יש ודבר בפ"ע. ובכח וגבורת אא"ס ב"ה הכל יכול במדה זו נותן מציאות אמת גם להבחי' יש ודבר בפ"ע שגם בידיעת הנברא ליש ודבר בפ"ע גם בו נמצא גילוי דאא"ס ב"ה אלא שהוא בענין ואופן זה שהיש ירגיש א"ע ליש ודבר בפ"ע וזהו יחו"ת. והיינו שבהתבוננות דיחו"ע הכל הוא בחי' אין ובו מיוחד אא"ס ב"ה. ובהתבוננות דיחו"ת גם בהיש הוא יחוד אא"ס ב"ה. אמנם כ"ז הוא רק במדרי' אין ויש שהוא שרש חיות והתהות עולמות אבל לגבי מהו"ע אא"ס ב"ה בבחי' המתנשא מימו"ע לגמרי אין האין והיש גם שניהם עולים בשם אלא כולא קמי' כל"ח. אך בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית ובשביל התו' שנק' ראשית ברא אלקים את הכל. שע"י האמונה דמה יפה ירושתינו מאאע"ה ראש למאמינים שנגלה עליו אדון הכל היינו בבחי' מהו"ע ית' שלמעלה ממדרי' אין ויש דעולמות נגלה לאאע"ה גם בהיותו בנשמה בגוף נברא. ולהיות שנגלה עליו בבחי' שלמעלה מהתחלקות המדרי' דאין ויש דעולמות לכן נעשה בחי' מרכבה גם בגופו שלא הי' שום כח תנועה ורפרוף עין ונדנוד שערה מבלעדי הרגשת האלקות. וזהו שקיים את כהת"כ כמ"ש וישמור משמרתי מצות חקותי ותורותי דהיינו שקיים התו' למעלה פי' שזהו בשביל התו' שנק' ראשית שתתגלה במקום מדרי' השתל' דאין ויש דעולמות. התו' שהוא פנימי' רצה"ע ב"ה דהיינו אא"ס שבכתר המתנשא מימו"ע כנ"ל. שבודאי יש התגלות מזה למעלה בע"ס. כלומר שגם במקום שהוא מקומו של עולם דהתחלקות מדרי' דאין ויש והשתל' נגלה שם מפנימי' הרצה"ע דהיינו מלמעלה. והן המצות שהקב"ה עושה בעצמו כמ"ש אשר קדשנו במצותיו כביכול שהוא עושה בעצמו והעשי' שלו כביכול היינו הגילוי דמהו"ע שלמעלה מהשתל' וזהו נק' אברין דמלכא שהן רמ"ח פקודין רמ"ח גילוים פרטיי'. ויתבונן המשכיל להבין את זאת ממה שידוע שרמ"ח אברי הנשמה אלקית גם הם מכוונים נגד רמ"ח מ"ע וגילוי אברים של הנשמה הוא בהרגשת עונג והתעוררות מיוחד פרטי לכל מצוה ומצוה בענין ואופן אחר ממצוה אחרת. ומזה יתבונן המשכיל למעלה שגילוים פרטיי' דמ"ע מפנימי' רצה"ע המתנשא מימו"ע דהשתל' ברמ"ח מ"ע נק' אברים דמלכא. והנה הגם שלמעלה בבוא אור המצוה באו"כ די"ס דהשתל' אין ספק שבא עי"ז תוס' שפע בעולמות. מ"מ כשאין קיום המצות למעלה באין להאיר למקבל ממש דעולמות. הנה או"כ די"ס אפי' דמדרי' השתל' אוחו"ג חד בהון אין תוס' האור דמצות ניכר כ"כ עד שבא אאע"ה וע"י האמונה השיג מדרי' יחו"ע הנז"ל ולכן הי' גופו ג"כ מרכבה ממש בביטול דאין ובמה שהי' מקבל משם אור המצות דבחי' אברין דמלכא הנ"ל הי' מקיים אותם במעלה רבה ויתירה על מה שהי' ענינם בלי מקבל כנ"ל וגם יכול להיות שהוא בעבודה התמימה הי' מעורר ענין המצות הנ"ל למעלה. אבל למטה במקום הרגשת הישות דבריאה לא נתנו לו המצות לפי שגם התו' (שנת' פי' ענין התושב"כ בדרוה"ק פ' עקב שהוא בחי' יחו"ע ועיי"ש גם ענין התושבע"פ כו') לא נתנה לו למטה אלא שהוא השיג אותה למעלה כאמור. ובמ"ת זכו ישראל למצות ג"כ דהיינו שיבוא אור פנימי' הרצה"ע גם במקום הרגשת היש. ויש בזה ג' מדרי' בענין המצות הא' ע"י לאה' בכל לבבכם ובכל נפשכם שהוא ענין בנין פרצוף מחב"ד וחג"ת כו' הנז' בדרוש הנ"ל. הב' בבחי' עומ"צ שהוא בנין גם בבחי' הכתר מל' שיהי' עי"ז שלימות הבירורי' כנז' שם. עכ"ז לא יעלה ויגיע למדרי' עליונה דאברין דמל' הנ"ל בחו"ל. אע"פ שכתר מל' הוא כתר עליון והי' ראוי להיות ענין דביום ההוא יהי' וכו' כנז' וה' אחד ושמו אחד דהיינו שיאיר בחי' הכ"ע בהשוואה למעלה ולמטה וממילא יהי' הגילוי דאברין דמל' בבחי' האמונה במקומה במקום הרגשת ישות הבריאה בחי' יחו"ת הנ"ל, והטעם הוא מחמת שא' הכ' וכבודי לאחר לא אתן. דהיינו שכל זמן שבחי' אחר דהיינו הקליפות בעולם לא אתן ואגלה שלימות הכבוד דספי' המל' בבנינה. אין גילוי מיחו"ע ליחו"ת להדיא. ולכן הכל בבחי' מדרי' מחולקות מסדרי ההשתל'. אף שאור המצות הוא מפנימיות רצה"ע שהוא אא"ס שבכתר שלמעלה מהשחל'. ההפרש הוא במקום התחלתו לבוא אל הגילוי בג' המדרי' הנ"ל. שעל ידי לאה' וכו' בבחי' חכמה בינה דעת וכו' כנ"ל התחלת הגילוי הוא במקום החכמה בינה דעת דנשמות ישראל שהוא מחב"ד דבנין המל'. ועל ידי בחי' עול מצות מתחיל הגילוי ממקום בחי' הכתר מל' שהוא ענין תורה שבע"פ שבדרוה"ק ומשם מאיר ובא למטה במעשה אבל אינו נגלה למטה כי כבודי לאחר לא אתן כנ"ל. וכשהוא מתחיל באברין דמלכא דהיינו לקדושי עליון שיעלו ויגיעו לבחי' יחו"ע כאמור מ"מ אין הגילוי בא למטה להדיא עד שיעביר את רוח הטומאה מן הארץ (אבל למעלה הוא יחוד השלם בבחי' פב"פ וכמשי"ת אי"ה). וז"ש והי' הוי' למלך על כל הארץ דהיינו כשיעביר את רוח הטומאה אז יהי' שבחי' ביום ההוא הוא פנימי' רצה"ע דאור הכתר עליון יהי' באו"א וזו"נ י"ה ושם ו"ה דשם הוי' והיו שניהם בבחי' י"ה כלומר בגילוי אחד ולא בבחי' המשכה ממקום למקום ד"ו כנ"ל וגם יהי' הוי' אחד לעילא ביחו"ע ושמו א' ביחו"ת הכל בגילוי אחד. וזה נק' שלימות עליון הפנים בפנים וכידוע שלימוה"מ יהי' שלימות מעשה המצוה דהיינו יחוד המצות שקיימו האבות ע"ה ביחו"ע עם המצות בגילוי גמור פב"פ ומעין זה היחוד הי' בזמן שבהמ"ק הי' קיים וישראל שרויים על אדמתן שבהיכל ק"ק הי' גילוי שכינה ממש (מעין מה שיהי' לע"ל והי' הוי' למלך הנ"ל) והי' היחוד פב"פ גם במקום היש דבריאה בבחי' יחו"ת (והוא מחמת שהחומות דירושלים והר הבית והחיל והסורג והעזרות היו בחי' שמירה שלא יהי' לאחר יניקה מן היחוד דפב"פ הנ"ל) והי' ג"כ בחי' שלימות מעשה המצות מעין לע"ל הנ"ל אלא לע"ל יהי' הגילוי דפב"פ לכל ישראל במושבותם ובשעה שבהמ"ק הי' קיים לא הי' יחוד זה אלא לפני ה' היינו בהיכל ק"ק שה' אלקי ישראל בא בו ופני לא יראו וכו'. ועם זה יובן הפסוק במלכים שאם שוב תשובון מאחרי ועבדתם אלקים אחרים וכו' אמר והבית הזה יהי' עליון כל עובר בו ישום וישרוק. שלשון יהי' עליון אינו מובן כלל ועם האמור יובן שהכוונה שכשבהמ"ק קיים היחוד דפב"פ הי' למטה בבהמ"ק דלמטה. ומשם אורה יצאה לכל ישראל שכולם היו גורמים היחוד דפב"פ לפני ה' כנ"ל. אבל כשיחטאו ח"ו אז לא יוכל להיות היחוד למטה במקום הישות דבריאה ויחרב ח"ו בהמ"ק דלמטה בעו"ה. ואעפ"כ לא ימנע היחוד ח"ו לגמרי אלא שלא יהי' נגלה למטה במקום הישות אבל הי' יהי' למעלה במקום הפשטת היש דמדרי' גדולי ישראל במדרי' יחו"ע דבחי' האין כנ"ל, וזהו והבית הזה יהי' עליון במקום יחו"ע. ולמטה כל עובר בו ישום וישרוק. וכמש"ש בפירוש שלגדולי ישראל גם עתה יש בנין בהמ"ק במדרי' האין והפשטת היש ובחי' יחוד דפב"פ ממש וכמ"ש בפע"ח בענין התפלה ומעתה נבוא לפירוש הפסוק שלנו. שאחר שאמר הכה תכה לפי חרב דהיינו שיעשה ההיפך מיציאת הבני בליעל דהיינו יצאו וידיחו להיות הטבע דמדות דנוגה נמשך אחר הרע הגמור דאויבי ה' ממש כנ"ל. והתיקון לזה שלא יתור אחרי הטבע דמדות כלל ומוחין שבראש משכן הנשמה הם לבדם יהיו שופטים בגוף ולזה אומר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, חרם היינו שממה שאין לו מציאות כלל והוא ענין הרע גמור דפר"ע כנ"ל שזה הוא חרם ושממה כי אין לו מליאות אמיתי ואין לו תיקון אלא ביעור לגמרי ולמען ישוב ה' מחרון אפו פי' שיוכל להיות היחוד דפב"פ וחרון אף ה' הוא המונע מלהיות פב"פ כידוע דבחוטמא אשתמודע פרצופא (וכמ"ש במשנה אין מעידין אלא על פרצוף פני' עם החוטם) היינו בחי' גילוי דיחו"ע ביחו"ת ומחמת הפגם בכתר מל' שמים ע"י עבודת אלקים אחרים ובכל הנ"ל יחרה אף ה' ח"ו כבי' כמ"ש ובתוכו נחר היצלח למלאכה ולא אשתמודע פרצופא ח"ו. לכן מזהיר ולא ידבק בידך מאומה. ואז ישוב ה' ונתן לך רחמים פי' מאחר שאמר הכה תכה כנ"ל ולא ימשך כלל אחרי מדת הטבעיי' א"כ איך יתקיים העולם. ע"ז אומר ונתן ה' לך רחמים לרחם על הבריות דעולם כמנהגו נוהג אבל גם ממנו יבוא קילוסו ית' בבחי' הבירורים ועי"ז יהי' מתנהג בכל הנהגות הצריכות לעולם הזה. ואז דוקא ורחמך שיבואו גם מלמעלה בחי' הרחמים דהיינו בחי' היחוד דפב"פ (כי הנה יש חסד דין רחמים. חסד הוא טבע להיטיב בהשפעה רב שפע ואינו משגיח כלל מה שיצא ויבוא מן ההשפעה כי זה עצמו החפץ ותענוג שלו להשפיע ודין הוא ההשגחה החזקה על ההשפעה שישפיע שתהי' בדקדוק ככל חפצו ורצונו דוקא ונק' גבורה שהוא ענין תגבורת לדקדק בכל הפרטים ומזה הטעם נק' גבורות גשמים שאין שני טפין יונקים מגומא אחת מפני הדקדוק בכל הפרטים. וכ"ז הוא ענין המשפיע לעצמו שהוא חפץ בכך או בכך. אבל מדת הרחמים הוא שמרחם על המקבל ומחמת הרחמנות הוא משפיע אליו למלאות חפצו וזהו ענין פב"פ). והיינו דוקא כשהאדם מרחם על הבריות אז מעורר למעלה ג"כ הרחמים על המקבל להיות פב"פ. וזהו רבותא שאמרו כל המרחם על הבריות דוקא בבחי' יחו"ת דעולם כמנהגו נוהג אז דוקא מרחמים עליו מלמעלה בבחי' היחוד דפב"פ כשבהמ"ק קיים כנ"ל אבל כשאינו מרחם על הבריות אז אין היחוד פב"פ אלא למעלה וכמ"ש והבית הזה יהי' עליון כנ"ל, ואומר עוד והרבך היינו בחי' הריבוי דמדת הגבורה דוקא להיות מדקדק הרבה בכל הפרטים דדקדוקי מצות שהוא בחי' הריבוי דכחות הנר"נ לברר הבירורי' בפרטי פרטיות וע"ז אומר שזהו כאשר נשבע לאבותיך ידוע ענין השבועה שהוא ענין המשכת המוחין בשבעה ימי הבנין והיינו שנשבע לאבותיך להיות להם לאלקים והיו בחי' מרכבה ממש בביטול כל הכחות בפרטיות וכמשל שאפי' רפרוף עין וכו' וע"י היחוד דפב"פ יהי' והרבך בבחי' הפרטיות הנ"ל כעין מה שנשבע לאבותיך בבחי' הביטול לאין בחי' מרכבה הנ"ל ככה גם שלא בבחי' מרכבה יהי' הדקדוק בבחי' ריבוי בכל הפרטים ומפרש אח"כ ענין זה שהכוונה בענין היחוד דפב"פ דוקא וז"ש כי תשמע בקול ה' אלקיך היינו בחי' אברין דמלכא הנ"ל לשמור את כל מצותיו היינו בחי' שלימות הפרצוף דעומ"צ דשמע לנוק' וזהו אשר אנכי מצוה אתכם הוא מרע"ה רע"מ המפרנס האמונה כמ"ש בדרוה"ק לעשות לתקן הישר בעיני ה' אלקיך. הישר הוא כענין ביום ההוא יהי' שהוא בהשוואה א' למעלה ומטה רק שאז הוא אחר מ"ש והי' ה' למלך על כל הארץ שהוא בהעברת רוחי הטומאה אז יהי' ההמשכה ביושר ובהשוואה בגילוי לעיני כל בשר כמ"ש וראו כל בשר יחדיו. משא"כ קודם לכן, רק בזמן בהמ"ק הוא הישר בעיני ה' אלקיך, דוקא דהיינו לפני ה' אלקיך כנ"ל ואעפ"כ הוא יחוד דפב"פ ממש דוקא:
3