חנה אריאל, שלחChanah Ariel, Sh'lach
א׳שלח לך אנשים. ופירש"י ז"ל אני איני מצוה אותך אם תרצה שלח וזה אינו מובן שיבוא דבר ה' ע"ד רשות. וראיתם את הארץ מה היא השמנה וכו'. אין דרך מרגלים ותרים מדינה כן. אם רוצים לכבוש מדינה זו תהי' מה שתהי' רוצים לכובשה. ועיקר ענין מרגלים לדעת את מבוא המדינה למען ידעו איך ומאיזה צד ובאיזה אופן ליכנס בה. גם יש להבין שאומר הכתוב כולם אנשים (במ' כ"מ שנא' אנשים הם צדיקים) ראשי ב"י המה. מה ראו על ככה להוציא דבת הארץ רעה. וגם ארז"ל בגמ' כי חזק הוא ממנו א"ת ממנו אלא ממנו בחולם. כבי' בעה"ב אינו יכול להוציא כליו משם. מלבד שצריך להבין הלשון הזה עוד יפלא מאד איך באו לדבר סרה על ה' ח"ו עושה נפלאות לבדו ככל אשר ראו בעיניהם. בפ' הקודמת ותדבר מרים ואהרן במשה וכו' פשט הענין מורה שלא בפני משה דברו רק בינם לבין עצמם. ומאד יפלא על אהרן קדוש ה' ומרים אחותו שלא הי' כמותם בכל ישראל ידברו לה"ר. ואם הי' הדבר קשה בעיניהם. הא מלתא דמתאמרא באפי מרא לית בה משום לישנא בישא הי"ל לדבר למשה בפניו. גם מ"ש הלא גם בנו דבר. איך יתכן שהם ישוו א"ע למשה הלא כבר נאמר ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו. גם י"ל מהו וישמע ה'. גם למה סמך לזה ענין והאיש משה עניו מאוד. בגמ' כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו ופשט הענין משמע לפי שהוא אומר וקשרתם לאות ואין לו ה"ז עדות שקר. וקשה א"כ הלומד דיני תפילין יאמר ג"כ שעדות שקר הוא אם אין לו תפילין ואדרבא הלא אמרו כל הקורא פ' עולה כאלו הקריב עולה והי' ראוי לומר ג"כ כל העוסק במצות תפילין (ואין מצוין לו תפלין בשע"מ) יהי' כאלו מניח תפילין אלא צ"ל דקאי דוקא אקורא ק"ש בעונתה וכן הוא פשט המימרא שאמרו רז"ל בגמ' גדול הקורא ק"ש בעונתה מן הקורא בתורה ומחמת ענין דק"ש בעונתה דוקא אם אין לו תפילין בשע"מ נחשב כעדות שקר, אבל בלימוד תורה שאין זה כמעלת קורא ק"ש בעונתה לא שייך עדות שקר וכנ"ל ואדרבא כנ"ל:
1
ב׳הנה כל מאמינים שהוא לבדו הוא יחיד ומיוחד כמו שהי' הוא לבדו קודם שנה"ע כן הוא גם עתה לפניו אחר שנה"ע הוא לבדו הוא. ומה שהוא לפניו ית' גם עתה שנה"ע יחודו לבדו. אינו מחמת שאין העולם נחשב למציאות כלל נגדו ית' כידוע דכ"ק כלמ"ח. אלא שבחוק האחה"פ אין נמנע מהיות מציאות יש ודבר ממש ואעפ"כ אחדותו לא נשתנית כלום והרי הוא יחיד גם בעולם דיש ודבר לעצמו. ואף שהשכל לא יסבול את זאת היינו מפני שהשכל נברא מוגבל רק במה שנתן בו כח עפ"י קו המדה אבל באחדה"פ ודאי דמי יאמר לו מה תעשה. ובודאי שענין האחה"פ החלטי שלו שא"א שיפול בה שום שינוי ח"ו (כי מי ישנה אותו וק"ל) יכול הוא ית' להמציא גם חידוש מציאות יש ודבר בפ"ע שאם לא תאמר כן ה"ז גרעון כחו כבי' שאינו יכול להמציא מציאות יש ודבר וא"א לומר כן ח"ו כי מי יגרע ח"ו כחו והלא הוא יחיד לבדו. וזהו גליף גליפו בטה"ע שפי'. טה"ע הוא עצמות האור וגילוי של בחי' אין סוף ואין תכלה לכחו ולהתפשטותו וגם שם נגלף כל מה שעתיד להיות בעולמות. וכמ"ש במדרש במח' אחת נבראו כל העולמות. אך לפי מה שנבראו העולמות בהסתלקות והעלם האור הזה דא"ס ב"ה ובקו המדה דוקא א"א להתגלות בעולמות היחוד דלבדו הוא עם מציאות העולמות יש ודבר ביחד. אלא שע"ס דז"א נק' ה' אחד פי' שמאחד כל הנפרדים וכלומר שממנו מקבלים הנשמות שמכירים את בוראם להכיר בחי' היחוד דלבדו הוא ומה שהעולמות נמצאים ליש ודבר הוא אצל הנשמות מכירי היחוד דלבדו הוא מציאות אחר שכל מציאותן הוא לעיני העולמות עצמן ולגבי מציאות היחוד אינן עולים בשם מציאות כלל. והדמיון לזה מאור השמש המאיר לעולם כולו וליושביו נמצאים ד"י ודצח"ם שעל כולם מתפשט אור השמש ונראה אור בשוה לכל. וזהו במדרי' וערך מציאות הארת אור אבל במציאות מורגש יש עוד דברים אחרים מבלעדי אור וזיו השמש הממלא את כל העולם כולו באורו נמצא שבערך מציאות אור הרי העולם כולו מלא מאור השמש אין עוד. ובערך מציאות אחר יש כמה נמצאים נפרדים ומחולקים. כמ"כ יובן בהכרת הנשמה שבא אלי' מי"ס דז"א דאצי' הוי' אחד להכיר ענין האחדות דלבדו הוא המצוי ב"ה והרגשת הנר"נ את העולמות הוא מציאות שאינו רק לגבי דידן וקמי' ית' אינו עולה בשם מציאות כלל. וזהו ותורה אור דאורייתא וקוב"ה כולא חד והתורה היא כמו אור השמש הממלא את כל העולם במציאות שלו וכלומר באויר העולם שאויר עצמו הוא מציאות נפרד מן מציאות אור אלא שהאור ממלא אותו ומתלבש בו עד שאין נראה כ"א מציאות האור והיינו לפי שהאור במציאותו בשמש אין שם אלא הוא לבדו ן מקום כלל למציאות אויר אלא ששם גם האור אינו מורגש ונראה במציאות אור ואין נראה אלא גוף השמש כמ"ש בתניא. וזהו המשל להתבונן בענין קוב"ה שהוא ה' אחד. והתורה היא כמשל האור המתפשט באויר העולם לגלות מציא' יחודו ית' לנפש רוח נשמה שבעולם מלמעלה למטה (ומה שהנר"נ בבחי' הכרת בוראם כנ"ל הוא מלמטה למעלה). והתו' היא דר ה' וארחות הוי' בעולם כמשל אור השמש הנ"ל שממלא אויר העולם כולו וכן התו' הי גילוי יחודו בעולם. ואיתא בזהר שהמלאך כשיורד להתגלות למטה לתחתונים מוכרח להתלבש באוירי ד"י ארמ"ע דמדרי' העולמות שלמטה ממדריגתו וא"ל לא הי' נראה לבני העולם. וכ"ש אורייתא דאי לא דאתלבשא בלבושין דהאי עלמא לא הי' אפשר להשיג ממנה כלום בזה העולם. ועכשיו הרי ע"י התורה ומצותי' נמשך ויחוד ה' גם במהות העולמות לשנות מהותם ולזככם להיות גם מציאותם נכלל במציאו' אור היחוד רק שהוא בבחי' מתן בסתר עד עת קץ כידוע בכ"ד. וזהו ותורה אור שהוא אור היחוד בערך מציאו' של האור שבה. ואף שיש מציאות אחר היינו ישות העולמות זהו מציאות אחר שאינו אלא בערכנו (וע"י. קיום התומ"צ מזדכך גם מציאות העולמות ליכלל ולהתייחד ממש באור היחוד). ולכן כל העוסק בתורת עולה שהוא האור המאיר במעשה העולה כמצותה לייחד מציאותה בבחי' מתן בסתר להכלל באור היחוד. וכשאינו עושה מעשה רק עוסק בתורת עולה הרי הוא אוחז באור עצמו מבלי שיאיר תוך ישות הגוף והחומר דמעשה העולה כמשפטה. וזהו כאלו הקריב עולה וכלומר שבבחי' האור דתורה הוא אוחז דרך הוי' שהוא יחודו גם בעולמות. וכ"ז הוא רק באור התורה שמתלבשת בעניני העולמות כמו למטה מחליף פרה בחמור ושנים אוחזין בטלית וכו' שיש מציאות אור ומציאות העלם וחשך. אבל הקורא ק"ש בעונתה הוא כמ"ש להגיד בבקר חסדך (וכמ"ש במק"א באריכות בענין יפה שיחתן של עבדי אבות) דכתי' וישכם אברהם (אה' החסד העליון) בבוקר וכ' וישכם לבן לובן העליון חוורי דעתיקא קדישא בבוקר. והוא המחדש בכ"י תמיד מע"ב מרום מדרי' עיקרא ושרשא דחפץ חסד העליון סליקו דמח' דאנא אמלוך בגליפו דטה"ע והוא המאיר ובא באור היחוד דק"ש. דלגבי האור הזה כחשיכה כאורה ואין חילוק מציאות דגילוי והעלם ואור וחשך עולה בשם כלל. הנה זה היחוד מגיע עד לחומר גוף העולמות והן הן התפילין שכתוב בהן בגלופי אותיות גשמיים ה' אלקינו ה' אחד כאמור. וכן כל תיבות ואותיות הד' פרשיות דתפילין והבתים והרצועות הן הן המוחין עליונים דז"א. ולכן הקורא ק"ש בעונתה כאמור ואין עליו תפילין ה"ז כמעיד עדות שקר. שהעדות הוא על אור היחוד דכחשיכה כאורה ואין בו מציאות היחוד בגוף העולם. ובשבתות וימים טובים לאו זמן תפילין היא כמארז"ל דבתפילין כתיב וקשרתם לאות על ידך יצא שבתות וי"ט שהן עצמן אות. פי' דוקשרתם לאות היינו "אות "אמת דאותי' "אמת הן רת"ם דאותי' והיינו שבא היחוד עד גוף העולמות. אבל שבת ויו"ט אין צריכים לזה האות כמאמר רז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל. והיא הנשמה היתרה שניתנה לישראל בשבת. פי' בבית גנזי ד"מ אוצרות המלך שהם גנוזין לעצמן והוצאה והכנסה היא ממק"א. ככה בחי' השבת היא מעין יום שכולו שבת דהיינו לע"ל שיהי' ה' אחד לעילא ושמו אחד לתתא בהשוואה גמורה וזו היא הנשמה יתירה כידוע שהנשמה היא מכרת את בוראה והיינו כפי מה שבאו הע"ס באורות וכלים לאנהגא בהון עלאין (כמשל הכנסה והוצאה דבית המלך) והיינו שיש מציאות אור לעצמו והעלם וחשך לעצמו לגבי התחתונים אבל הנשמה היתרה היא מכרת את אור הגנוז בבית גנזיו ית'. ומטעם זה הנשמה סתם מלובשת ומתעלמת בגוף ונה"ט. ואף אם הגוף עוסק בצרכיו בדברים המותרים ושונה לגמרי על כחות הנר"נ אין זה כלל שום פגם לנשמה ומותרת ועומדת היא מבלי שום מאסר עלי' לעכב ח"ו על ידה מלשוב אל כחותי' ברצון ושכל ומדות ומחדו"מ דקדושה אלקית. ולאום מלאום יאמץ כמ"ש בתניא. והיינו לפי שהנשמה היא מגעת במקום האור דתו' ה' ויש כנגדה החשך דנוגה שבגוף שהוא מציאות אחר והוא העוסק בצרכיו המותרים במקום הנוגה. והנשמה היא בשע"מ בלתי מתגלה בגוף כי היא במקום האורה ונעלמת מן החשך דגוף. אבל הנשמה היתירה מגעת, עד הגוף בקדושתה ממש והיינו עד החשך דגוף ונה"ט שגם שם בהעלם ההוא מגיע אור הנשמה היתירה המכרת את בוראה בבית גנזיו הנ"ל ולכן כל מעשה מלאכת הנוגה דגוף פוגם הוא באור הנשמה הנמצאת גם שם בשבת. וכן הוא גם בי"ט אלא שיום היו"ט הוא חל בששת ימי המעשה וכמ"ש ענין זה בסידור ובכ"ד באריכות. ולכן אין צריך כלל לתפילין להיות לאות על היחוד דק"ש בעונתה כנ"ל. ותמצית הענין ע"ד הקבלה הוא דשוי"ט זו"נ הן פנים בפנים פי' דמל' נוק' לז"א בחי' ממכ"ע ואל מסתתר בהעלם דעולמות יבא בבחי' פנים דז"א סכ"ע דקמי' כחשיכה כאורה בבחי' הפנים שלו דבית גנזיו וכמ"ש ופני לא יראו והיינו שהיחוד העליון דפנים העליונים מתגלה בפנים דנוק' ממכ"ע בשויו"ט לכן הן עצמן אות וא"צ לתפילין דק"ש בעונתה שהוא ג"כ החזרת פב"פ לפי שעה. וקדושת השבת היא המאירה בכל יום בשעת ק"ש של שחרית (שמטעם זה מונים ימי השבת ראשון בשבת ושני בשבת לפי שיש מאור השבת בוי"ה ג"כ) אך אין זה מאיר ובא אלא בנשמה עצמה ולא במקום הגוף כי בחול הנשמה והגוף שני מציאות נפרדים הם כנ"ל לכן צריך לתפילין גשמיים דוקא וכאמור:
2
ג׳ומעתה יש להבין ענין ותדבר מרים ואהרן במשה ופי' שאל משה ממש בפניו אמרו (ומ"ש במשה ולא אל משה היינו מפני בעולם והתכללותם במשה כמ"ש במק"א וכולם ממשה בענין הנביאים) שלא הוטב בעיניהם למה הוא פורש מדרך ארץ באשה הכושית. דהיינו צפורה שלא היתה מב"י רק משתנית לגמרי ככושי המשונה בעורו כי הלא אדרבא הוא הי' ראוי להביא אור קדושת נשמתו במקום הטבע הגופני דד"א. ואדרבא לפי מה שאשה כושית לקח יש בזה מעלה עליונה גדולה ונפלאה להביא אור היחוד גם לשם. וא"ת שאין היחוד העליון דמדרי' משה שהוא לבדו נגש אל ה' והם לא נגשו יוכל לבוא במקום הד"א. לז"א הלא גם בנו דבר ה' שאין אנו במדרי' עליונה דמשה כלל אעפ"כ דבר ה' המיוחד בנו כלומר בתוכינו הרי שמשתרבב היחוד עד מדרי' תחתונות. וא"כ כש"כ משה דרב גוברי' שהי' לו לעסוק בד"א להביא היחוד גם במקום טבע הגופני. ומ"ש במשה (ולא בך) י"ל הרק אך במדרי' משה הנסתרת ממנו דבר וכו' ולכן תפסו לשון נסתר וק"ל. וישמע ה'. הנה אם לא טוב הי' לדבריהם לפניו בשע"מ הנ"ל לכתוב כמ"ש במק"א וישמע ויחר אפו ולמה לא נז' ויחר אף ה' עד כלותו לדבר אתם. אלא יש לפרש וישמע ה' כמ"ש וישמע משה וייטב בעיניו. שדבריהם נשמע לפני ה' לנכון שבודאי בחכ' דברו אלא ששגו במעלת משה כמשי"ת. ועוד י"ל וישמע ה' להורות שמשה לא שמע כלל את דבריהם אף שעמו דברו לא נכנסו דבריהם באזניו לפי שהאיש משה עניו מאד מכל וגו' פי' שאינו תופס לעצמו שום מקום וכח פעולה טובה כלל כי מי הוא שיוכל לעשות איזה דבר גדול או קטן בעולמות. אני הוי' עושה כל כתיב והשי"ת מה שרוצה לעשות על ידו של משה הוא עושה. ולפ"ז אין עליו שום טענה שהי' לו לעשות כן או כן ולכן לא שמע דבריהם ולא השיבם כלום. רק השי"ת רצה להודיעם שהגם שדבריהם נכונים בדרכי עבודת ה' אך לא במשה דברו זאת. והדוגמא לזה הוא משבתות וי"ט שהן עצמן אות וא"צ לתפילין כמ"כ משרע"ה אינו צריך להביא את אור היחוד אל גוף וחומר וטבע העולם כמ"ש לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פא"פ וגו' ותמונת ה' יביט משא"כ אם יהי' נביאכם ה' במראה וגו' בחלום וגו' והיינו כמו הפרש הנ"ל שנת' בין תורה אור ליחוד דק"ש בעונתה שהתורה מתלבשת בהעלם העולם כמו שהוא העולם כמנהגו נוהג כנ"ל שם שהוא ק"ו ממלאכים שצריכים ללבוש זר לבוא אל העוה"ז. וזהו במראה דוקא אליו אתודע שהוא לבוש גמור. וכן בחלום מגיד על בחי' בלתי ברורות ומסודרות. רק שמתלבש בהן הדבור בכח גבורת ה' שעי"ז יבא הדבור בם בנביאים. אבל בחי' משה הוא ותמונת ה' יביט כמשנ"ת בכ"ד הפי' שרואה הממונה שה' ית' רואה אותה התמונה בעולמות והיינו בידיעת עצמו יודע כל הנמצאים כולם וכמ"ש במק"א באריכות קצת שהגם דפני לא יראו כלל אפילו למשה וכו' מ"מ דקיימו קמי' בידיעתו ית' אף שהוא ודעתו א' אעפ"כ ראה אותם מרע"ה. וזהו בכל ביתי המיוחד לי נאמן הוא ליכנס לשם. ועוד ית' לשון נאמן לפנינו. והיינו בחי' כחשיכה כאורה וחושך העולם לא יחשיך לפני משה. ולכן להכרת יחודו א"צ לתפילין כנ"ל בשוי"ט. וזהו ג"כ ומראה ולא בחידות ר"ל בלא לבוש. ואח"כ אמר ותבע מהם ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה וארז"ל בעבדי אפי' אינו משה ובמשה אפי' אינו עבדי. ויובן ע"פ הידוע במק"א ענין המדרש שאמרו המלאכים שמשה יכתוב בתורה מה שלבו חפץ. והשיב להם הקב"ה ח"ו שמשה עושה כן ואפי' עושה אמן הוא. ונת' דר"ל ח"ו שמשה עושה מעצמו כלום כמשנ"ת והאיש משה עניו מאד ואפי' הוא עושה בכח עצמו נאמן הוא וחפץ לבו יסכים על אמתת רצון העליון. וזהו בעבדי כלומר שהוא עבד נאמן לפני שאפי' עושה בחפץ לבו נאמן הוא ובמשה שהוא עניו מכל וגו' אפי' אינו עבדי מ"מ הוא אינו עושה כלום מעצמו לפי שאין עצמו ממש בגופו וטבעו נפרד כלל וכלל מן היחוד עליון דק"ש בעונתה הנ"ל. וז"ש להם מדוע לא יראתם לדבר וגו' פי' למה לא הרגשתם בחי' יראה כשבאתם לדבר במשה בהתכללות בו כנ"ל שמהראוי הי' שכשאתם מתקרבים אל מדריגתו יש לכם לירא מלדבר כענין מורא שבת הנז' בספרים דכתיב בו ודבר דבר שלא יהי' דבורך של שבת וכו' ולכן ויחר אף ה' בם וילך ונסתלק מעליהם. ומחמת זה היתה הצרעת דמרים שהוא סגירו דנהורא עלאה סילוק אור אבא כידוע במק"א. והעלי' והסילוק גורם אח"כ המשכה והורדה בתוס' עליוני' המדרי' עד שירגישו היראה מלדבר כשמתקרבים להיות במשה:
3
ד׳ומעתה יש להבין ענין שלח לך לדעתך עפ"י מה שנת' כ"פ ענין פ' הארה דמשכן ודור המדבר ופ' העיקרי דא"י ובית עולמים שרחל היתה פב"פ והוא פ' העקרי. והיינו כמשנ"ת שגם טבע הגוף ונה"ט דישראל תתפעל ותתעורר ותתכלל באלקות הבורא ב"ה עד שקיום התומ"צ יהי' כמו ענינים הטבעיים דאו"ש ומו"מ שמאליו וממילא מתעורר האדם אליהם בלי צורך התעוררות מהשגה והבנה (משא"כ פ' הארה דדור המדבר לא הי' התפעלות אלקות הנ"ל כ"פ כ"א ע"י הכנת ראי' והסתכלות וכו'). והנה ודאי שהי' נבנה פ' זה מאתעדל"ע כאשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו את הארץ וכו' אך נאה לדרוש בזה שדברי אהרן ומרים דפהק"ו הי' אתעדל"ת לדבור שלח לך מדעתך כי אין ספק שענין בנין הפ' העקרי כנ"ל בתיקון טבע הגוף ונה"ט שכפי סדר מדרי' השתלשלות הבריאה אין בגוף ונה"ט שום רמז הכרה בעצמו ענין האלקות. וכדי שאף עפ"כ יתפעלו מבחי' אברין דמלכא עילאה בקיום תומ"צ אין זה אלא בכח היחוד דכחשיכה כאורה וכמו כתיבת ה' אחד בקלף תפילין הנ"ל. כי טבע קיום המצו' בא"י גם הוא שאין הנה"ט והגוף מרגישים את אור האלקי הבא בהם לעוררם אל קיום התומ"צ. כמו שאין הדומם דקלף ודיו מרגישים את אחדות הבורא המצוי בכתבו ה' אחד. וכמו שקדושת מצות תפילין צריכה להיות בשעת אמירת ה' א' דק"ש בעונתה הנ"ל ואל"כ הוא כמעיד עדות שקר אף אם אח"כ יניח תפילין כנ"ל כמ"כ י"ל שכשוישמע ה' דברי מרים ואהרן וייטב בעיניו. וידבר אל משה שלח לך אנשים ויתורו. שהוא ג"כ בענין זה ממש. ונז"ל בההערות התימא מה הוא ענין לראות את הארץ הטובה היא וגו' אם ע"כ אין להם ארץ אלא היא מאי נ"מ בראי' לתור אותה ואמנם יש להבין את זאת ע"פ מאמר רז"ל מאן דאית לי' סעודתא ליכלא ביממא שיראה מה שהוא אוכל סעודה טובה. והטעם כי אין ראוי לאדם שיהי' בחי' מקבל לגבי נמצאי העולם (שעל כרחו של המקבל יש בו קצת ביטול אל המשפיע ואין הביטול ראוי לאדם אלא לגבי הבורא ב"ה ולא לזולתו כלל. אם לא שבגזרת הש"י נמצא הוא בבחי' מקבל ונוק' וכמ"ש בלק"א של ההמ"ג ובכ"ד). ואם אין רואה מה שאוכל אינו מרגיש ההנאה כ"א כשכבר בא המאכל בקרבו א"כ האדם הוא בחי' מקבל התענוג מהמאכל. אבל אם הוא רואה את המאכל מתעורר בחפצו אל עונג המאכל והסעודה הרי זה שכח עונג נפשו (שהוא עיקר הכח של כל המדות כמ"ש במ"א באריכות) בא למתענג בסעודה וה"ז בחי' משפיע דוקא כמו שמשפיע מתפשט עונג שבנפשו שבכח מדת חסדו להיטיב ולהשפיע לזולתו וככה מתפשט העונג למעשה אכילת הסעודה ועד"ז יש להבין גם ענין הצורך לראות את הארץ מה היא שע"י הידיעה וראי' יתעורר טבע האנושי מכח העונג שבנפשו להיות נמשך אל הכיבוש את הארץ בבחי' משפיע דוקא שהיא כחו של האדם עצמו כפי מה שהוא בגופו ונה"ט יש ודבר לעצמו. וזהו שלח לך לדעתך להביא את כח יחוד ה' אשר נשבע לאבותינו לבנות את פ' העיקרי הנ"ל אל מקום היש ודבר בפ"ע דוקא והיינו במנהג ד"א בנוהג שבעולם כמ"ש בפ' דברים את הדרך נלך בה ואת הערים. אשר נבא אליהן. רק שמשה עשה על צד השלימות יותר כי הוא ידע מטוב הארץ זבת חלב ודבש כדבר ה' וע"י הראי' וידיעה תתעורר ענג הטבע שבנה"ט וגוף שלהם כנ"ל בסעודה ביממא והוא הוא הכח דפ' העקרי הבא להבנות בא"י כנ"ל שיבא כח יחודו ית' גם בישות הגוף ונה"ט שיתעוררו אל הכיבוש שהוא בנין הפרצוף. והבן. (משא"כ מה שאמרו ישראל בפ' דברים נשלחה אנשים וגו' את הדרך נלך בה וגו' הוא כח פ' הארה והמ"י). והנה המרגלים התרים את הארץ כולם אנשים ראשי ב"י המה לא הי' בהם רק כח בחי' פ' הארה שהוא התפעלות הביטול בהשגה והבנה. לכן אמרו ונהי בעינינו כחגבים. כי בכח הזה א"א לכבוש את המדות תקיפין דכנעני חתי ואמורי וכו' כמשנ"ת כ"פ שפ' הארה אינו מגיע להיפך המדות. ולפי שלא השיגו כ"א ענין פ' הארה לכן אמרו גם בעה"ב אינו יכול להוציא כליו משם פי' כי ידוע שהמברר צריך להתלבש בלבושי המתברר והמברר הכללי ידוע שהוא שם מ"ה החדש בחי' הביטול הגמור אלא שמתלבש מדרי' אחר מדרי' בכדי לברר את מדרי' שלמטה הימנו כידוע בכ"ד וכשראו תוקף המדות דכנעני חתי וגו' וגם בני ענק מן הנפילים וכו' אמרו בדעתם שא"א לברר אותם בכח הביטול ואין להם אלא ביטול והעברה מן העולם כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ וגו'. ויהס כלב וכמ"ש רז"ל וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם וכו' שהאיר לנו אור גדלות ז"א דתיקון בהוצאה ממצרים כנ"ל. עלה נעלה פי' דודאי במדרי' הביטול דפ' הארה לבד שהוא רק בענין ותורה אור הנ"ל א"א לברר ארץ הכנעני והחתי וגו' כי האור מתעלם בהתלבשותם בהם. אבל עלה נעלה אל בחי' היחוד דק"ש בעונתה וירשנו אותה:
4