חנה אריאל, שמות ג׳Chanah Ariel, Shemot 3
א׳והי' אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' ולקחת ממימי היאור וגו' וי"ל מאי אולמי' דאות השני מאות הראשון שבשניהם הי' ספק עדיין אם יאמינו או לא ובלקיחתו מימי היאור וכו' לא נשאר עוד ספק. ועוד י"ל ששני אותות הראשונים צוה למשה לעשות גם בפ"ע והאות דלקיחת מימי היאור לא צוה דוגמתו לעשות בפ"ע:
1
ב׳רזא דמהימנותא. עשר ספי' בלי מה נעוץ סוב"ת ותחב"ס. ולא אמר גם באמצען. והלא כולם אחדות אלקי גמור. והענין דיש הפרש בין מדת המל' לשאר כל המדות שכל המדות הן מתפשטין לפי ערך של עצמן. שמדות הגדול לא יתפעלו ממה שמדות הקטן מתפעלים אבל מדת המל' אין מלך בלא עם רחוקים מערכו ומדריגתו דוקא לפי שמדת המל' עיקרה בחי' ההתנשאות בעצמות ואין מתפשט ממנה רק בחי' חיצונית בלבד. ולכן למעלה עיקר ההתהוות דיש ודבר שלא ע"י עו"ע הוא מבחי' הא"ס. ידוע שהוא בחי' דלמחתב"כ ולכן בא ממנו דוקא מציאות עלול בלא עילה כלל כי העילה לית שום מח' אפי' עליונה שבעליונים תב"כ. וה"ז עד"מ הרואה אבן שט באויר יודע שהוא מכח הזורק את האבן והוא עילת הפריחה והשוטטות באויר אבל אם ע"י קבלה מעשיות וכדומה עושה שהאבן המונח לפנינו פה נמצא במקום אחר רחוק בלא שום פריחה ושוטטות כלל אין שום עילה ניכרת כלל למציאותו עתה במק"א. והמבין יבין עמוק יותר במה שמציאות יש שלא ע"י עו"ע הוא כח האא"ס ב"ה לבדו ע"ד מ"ש במק"א ביאור לשון שיער בעצמו וכו' (וגילוי כח הא"ס ב"ה הזה הוא נגלה דוקא ע"י מדת המל' עדאת"ג כמ"ש במק"א באריכות). שעיקר המציאות של הנמצאים הוא בגליפו דטה"ע רק שאין שם מקום לעמידת העולמות דיש ודבר כלל מחמת גילוי אור האחה"פ שלגבי האחה"פ היש הוא אין ואין הוא יש בלי שום הפרש ביניהם כלל וכלל ואחר הצומ"פ בא בחי' המשכת הקו למקום (כבי') הפנוי שאין נגלה שם אור האחה"פ כי אם רק מה שנמשך לשם אוא"ס בעצם דאד"ק כידוע בכ"ד לכן צופה האד"ק ומביט פרטיות המעלה ומטה דעד סוף כל הדורות אבל רק הוא לבדו הצופה אותם ואין אלקים עמדו ליתן להצפויים לפניו מציאות לעצמן. ונק' יחיד כידוע כ"ז במק"א והיינו לפי שהוא אוא"ס ב"ה בעצם כנ"ל. רק שמל' דאד"ק הנ"ל מתפשטת להאציל ע"ס דאו"כ הוי' ואלקים במקום הפנוי הנ"ל ע"י ממוצע שהוא או"כ דכתר שהוא הרצון להאציל והאצי' הוא כמדליק נר מנר שהנר הב' יוכל להאיר גם במקום שאין הנר הא' נראה ונגלה כלל והוא בחי' האו"כ די"ס דאצי' שמתפשט מהן דבר נפרד מקו"ח עד שבצפיית הע"ס כבר יש מציאות דבר נפרד מקו"ח אף שהוא רק כח הא"ס ב"ה כנ"ל ל לפי שהוא בבחי' השכל והמדות עד"מ שהתפשטותן לפי ערכן לכן גם בצפיות הספי' אותן נפרדים הוא בבחי' ומדריגת סוכ"ע כלומר שהנמצאים עצמן אף שהם בעלי רצון ושו"מ פועלים במחדו"מ אין להם עצמן שום הרגשה בישותן ומפעולתן כמשל המצייר במחשבתו בנ"א מתעצמים זע"ז כידוע במק"א. אבל בחי' הנוק' נק' ממכ"ע כלומר שעל ידי ההתנשאות משארת בחי' חיצוני' בעלמא באופן שיכול להתקבל בהרגשה עצמיית ביש הנפרד שאין העילה ניכרת בו כלל וכמ"ש ואתה מחי' את כולם. וזהו נעוץ תחב"ס כי דוקא בסופן שהוא המל' עדאת"ג בה הוא נמצא כח מל' דאד"ק שמתחברת להאציל או"כ להביא נמצאים שלא ע"י עו"ע בבחי' יש ודבר ממש לעצמו. והנה לפי' עדיין החיות של היש דשלא ע"י עו"ע הוא עכ"פ מספי' המל' אף שהוא רק התפשטות כח חיצוני אעפ"כ לא הי' מקום להמצא דבר נפרד כעין ענין הקליפות ויצה"ר. ולזאת הי' ענין דמלכי קדם וימלוך וימת שמיד שנמצא בחי' אור בכלי נתפשט תיכף בבחי' המלוכה בבחי' חיצוניות להנהיג רחוקים מערכו ומעלתו כפי חפץ רצונו ומדותיו. אך וימת ר"ל שנסתלקה התפשטות אור וכח המלוכה מן הנמצאים שנתחדשו ע"י האו"כ ועלתה למקום שרשה שהוא בחי' המל' דאד"ק דאוא"ס ב"ה בעצם. ולא נשאר במקום המלוכה דוימלוך רק אותיו' מפוזרים שאין בהם שום מובן כידוע במק"א. ונהרסה המלוכה לגמרי. עד שבא המלך השמיני הדר מבחי' יסוד דאד"ק שהוא שם מ"ה החדש כידוע בכ"ד. ויש בבחי' הארת היסוד דאד"ק הזה ב' אופנים פנימיות היסוד וחיצוניותו. ומבואר במק"א שהמשל לבחי' חיצוניות היסוד הוא מהקבלת פני רבו ברגל שעל ידי ההסתכלות ברבו נגלה לו מציאות מהו"ע של הרב שהוא מופלג ונבדל מערך כל מציאותו של התלמיד אף שאין יכול להשיג כלל מה הוא הענין רק שמשיג ממנו ידיעת מציאת ערך נבדל עד שאין זולתו רק כאין ממש נגדו ועי"ז יוכל התלמיד אח"כ לקבל מן הרב חכ' ודעת בהשגות עליונות ונפלאות מעין דעתא דרבי' עצמו בערכו הנבדל הנ"ל [וידוע שהחכ' הפנימי' שממשיך הרב לתלמידו הוא שממשיך להתלמיד ממקום שרש נשמת התלמיד עצמו וזהו כחו של הרב להמשיך משרש הנבדל אל הגילוי בהשגה וטעם ודעת]. וזהו שם מ"ה החדש כלומר גילוי מציאות האור א"ס בעצם שביחו"ע דאד"ק אבל אין ממהו"ע שום גילוי בטו"ד רק הגילוי הוא שרואה מציאות מרומם ונשגב דכולא קמי' כלא ממש חשיב. וידיעה זו הוא עכ"פ איזה גילוי רחוק ומצומצם מאוד מן מהו"ע בחי' היסוד דאד"ק. ועי"ז עולה ישות הפירוד דאותיו' דמל' דמלכי קדם לקבל אור וחיות דבחי' הביטול דמ"ה החדש והוא חבור או"כ דמ"ה וב"ן כידוע וע"י שהמ"ה מתלבש בב"ן יוכל לירד עוד להעלות מדרי' נמוכות ואותיות דמלכי קדם כידוע הכל במק"א. באופן שבחי' הנוק' דאצילות שע"י חבור מ"ה וב"ן בה הוא שלימות ענין דנתחב"ס כנ"ל ועוד גם סוב"ת וכלומר שאינו כמלכי קדם שמפני התפשטות דבחי' המלוכה דאנא אמלוך ירדה עד מדרי' חיצוני' מאוד ותחתוניות עד שנסתלקה מהן הארת המל' דאד"ק. אלא שאין מתפשטת אפי' בבחי' החיצוני' הגמור שאחר ההתנשאות כ"א במקום ובאופן שעדיין מקושרת בתחלתן כנ"ל שהוא מקום מציאותו של יש שלא ע"י עו"ע. וענין פנימי' היסוד דאד"ק הוא כמשל החכ' עצמה שמקבל התלמיד מרבו אח"כ שהוא כעין דעתא דרבי' ממש כנ"ל שבאה בקרב התלמיד והוא שרש ענין התו' שהוא אמת הוי' לעולם כידוע במק"א ועי"ז נעשה גם חזרת האורות דמלכי קדם להאיר בכליהם דבחי' ב"ן דחיצוניות העולמות שזהו כמשל שרש נשמת התלמיד הנ"ל:
2
ג׳ומעתה י"ל מה שאנו אומרים אבל אנחנו עמך בני בריתך בני אברהם אוהבך. פי' שאברהם הוא האוהב את הקב"ה. עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו. היינו שהקב"ה אהב את יעקב היפך ממ"ש באברהם. והענין דנגלה עליו אדה"כ שנמצא באאע"ה הוא הארת פנימי' יסוד האד"ק הנ"ל בז"א עד שבא האור לנשמתו של אאע"ה המושרשת בקו הימין דז"א וזהו שקיים אאע"ה את התו"כ כלומר שקיים אותה ההארה דפנימי' יסוד דאד"ק בז"א. והיינו שקיים התו' למעלה בז"א שכשיש למטה מקבל לזה נגלה האור בכלים דז"א וכמ"ש במק"א. ועי"ז נעשה אאע"ה גם בגופו מרכבה לכלים דז"א המאירים בנשמתו בבחי' הפנימי' הנ"ל עד שלא הי' הרצון ושו"מ דחיי גופו מתעוררים לשום דבר כ"א עפ"י האור והשפע שבא עליו מנשמתו הדבוקה כנ"ל. והרי הי' כולו דבוק למעלה וגם מה שהוליד את יצחק נשמה בגוף לא היתה אור נשמתו דיצחק אע"ה בחי' אור המתפשט מנשמתו של אאע"ה אלא כמ"ש ואתן לו את יצחק בבחי' מתנה כי נשמתו של יצחק מושרשת ג"כ בז"א בקו שמאל כמו נשמתו של אברהם ממש בימין. (וביצחק לפי שהי' בבחי' גבורה עליונה דז"א לא הי' נמצא ממנו אור ושפע בעולם אפי' ע"י אור נשמתו בגופו שנעשה מרכבה בבחי' קו שמאל עד שנעקד על גבי המזבח שהוא בחי' המל' ואאע"ה בחסדו עקד אותו שיבוא ממנו אור ושפע בעולמות). וכן ביצחק נא' ואתן ליצחק את יעקב ג"כ בבחי' מתנה כי נשמת יעקב אע"ה ג"כ מושרשת בקו אמצעי דז"א וק"ל. אך יעקב הוא בחי' יו"ד עקב שממנו ממש נמשכו נשמות השבטים ע"י לאה ורחל אשר בנו שתיהן את בית ישראל שנמשך איר ושפע עצמי' מנשמתו של יעקב אע"ה להאיר אור אלקי ממש בגופן של השבטים כשבט וענף המתפשט מגוף האילן עד שנמצא ענין ביטול היש והן בחי' מרכב"ת. אבל נמצא עוד יותר על כן ענין מ"ש השבטים כשם שאין בלבך אלא אחד כך ממש אין בלבנו וכו'. והיינו שמאהבתך שאהבת אותו ונתחבר לבחי' יו"ד עקב שלו גם בחי' ישראל שהוא בחי' אור שרשו בקו אמצעי דז"א בבחי' ידיעת עצמו של הקב"ה שהוא בגוונא אחרא כידוע (משא"כ פ' יעקב למעלה הוא הנמשך להאיר גם אל ידיעת התחתונים להיות נמצא בחי' ביטול היש גם בד"ת בבחי' מרכב"ת כנ"ל). עד שנתפשט האור הזה גם בשבטים כאמור. וזהו ואלה שמות בנ"י (הוא בחי' אין בלבנו אלא אחד הנ"ל). הבאים מצרימה שהוא מקום החיצוניות הנפרד דמלכות פרעה עד שגם יוסף (איש אשר רוח אלקים בו עדמשנת"ל בענין אלה תולדות יעקב יוסף וישראל אהב את יוסף כידוע במק"א) לא נתפשטה הארתו וכחו רק בבחי' הפנימי' (כידוע בענין אני פרעה ובלעדיך לא ירום איש וגו' שהוא כדוגמת מלך ישראל וסנהדרין). ועד החיצוניות לא בא כלל (רק ממלכות פרעה). וכן גם השבטים בנ"י הנ"ל באו מצרימה להעלם החיצוני'. דמצרים ולזה אמר את יעקב דוקא שהוא יו"ד עקב המתפשט לד"ת כנ"ל. איש וביתו באו שלא נגלה ענינם רק בבחי' הפנימי' דאיש וביתו והכל הי' מכוסה ונעלם בבחי' מצרים. ואח"כ שבנ"י פרו וישרצו לא הי' בהם בחי' ביטול היש בגופם דמרכב"ת הנ"ל (כי וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא). רק ותמלא הארץ (דמצרים ממש) אותם שהיו הגופים בבחי' הפירוד אף שהן בנ"י ויש בהן שלימות ענין האמונה והדביקות באלקות מצד נשמתם שהוא בחי' בנ"י. ואח"כ ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף פי' כנ"ל שע"י בחי' יוסף היתה מתנהגת מלכות פרעה דחיצוני' ע"י כח הפנימי' דיוסף באופן שלא היתה החיצוני' מצרים נפרדת מהנהגת הפנימי' אך כשקם מלך אשר לא ידע את יוסף כלומר שנפרדה החיצוני' מהפנימי' וכן מ"ד שנתחדשו גזירותיו היינו שנתחדש ענין גזירת מלך מצרים בבחי' נפרד לגמרי מהפנימי' ואז ויאמר אל עמו הנה עם בנ"י רב ועצום ממנו. כלומר הולך ומתפשט (ותמלא הארץ אותם כנ"ל). והכל הוא ממנו כלומר מהחיצוני' דמצרים ולכן אמר הבה נתחכמה לו פן ירבה עוד הרבה בחיצוני' דמצרים והרי בכולם יש בחי' בנ"י הנ"ל. והי' כי תקראנה מלחמה שמצוי' בין החיצוני' הנפרד ובין הפנימי' ונלחם בנו ועלה כולו בחיצוני' שלנו אשר בו מן הארץ (מצרים). ל' כלות הכל אל בחי' בנ"י הנ"ל. לכן וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם הוא ע"ד הידוע במק"א שכשהאדם אחר דביקותו בתפלה בא להנהיג מנהג ד"א במו"מ וכה"ג הרי הוא מתפשט ברצון אל חיצוני' דמנהגו של עולם ובקל לו לחזור ולשוב אל הדביקות דתפלה ולהעלות גם כל הכתות שיתפשטו ממנו במנהגו של עולם. אך כשירידתו בהנהגה דחיצוניות העולם הוא דרך כפי' עליו ובע"כ עד שא"א לו לחזור לשוב לאיתן דביקותו נשאר הוא בפירוד ואין כח לפנימיותו להתגבר ולשוב לאיתנו כן הוא ממש ענין למען ענותו בסבלותם בהכרח ובע"כ עד שלא תוכל הפנימי' שלהם להשתמש בהם ולא עוד אלא שצוה שכל הבן הילוד שהוא הדכר שהוא יכול להמשיך פנימי' דבנ"י היאורה תשליכוהו וכל הבת בחי' מקבל תחיון אתם משפע וכח החיצוני' דמצרים. וההצלה והגאולה מזה השעבוד הוא ע"י מרע"ה דוקא היפך ממש"ל דאת יעקב באו למצרים דיעקב מלבר ומשה מלגאו כמ"ש בזוה"ק. וביאור הענין יובן בנקל עפמשנת"ל בענין את יעקב הנ"ל שהוא התפשטות הקדושה אלקית ע"י לאה ורחל (שהדוגמא לזה הוא ענין ההתבוננות ביחו"ע וביחו"ת כידוע). ומשה מלגאו הוא היפך מזה כלומר להעלות את הפנימי' מההתלבשות בחיצוני' וזהו ענין כלת משה מלגאו שהוא כנס"י הכונסת לתוכה ישראל דלעילא ומתאחדת עמו בדביקות האמונה דידיעת עצמו של הקב"ה בגוונא אחרא כנ"ל ואמת הוי' לעולם שהוא מבחי' פנימי' היסוד דאד"ק כנ"ל עד שיוכלו לקבל התו' ולקיימה גם למטה ממש וד"ל, הדברים ארוכים. ודרך קצרה ע' בפע"ח בכוונת עלינו לשבח שיוצר בראשית נק' בחי' בריאה שהוא ממציא בחי' יצירה (כמו שהשכל ממציא האה' וזהו שמצות ואהבת פירושה להתבונן בדברים המעוררים את האה'). ולא עשנו קאי על בחי' יצי' שהוא ממציא בחי' העשי' ור"ל כח העשי' ע"ד הנ"ל. ועד כאן הוא בדרך השתל' טו"ע מברי' ליצי' ומיצי' לעשי'. וידוע דעלול בטל לגבי עילתו כזיו במאור כו'. וענין היש מאין שאינו בדרך השתל' נק' שימה שהוא נפעל מכח העשי' ולא כדרך התהוות עשי' מיצי' שנק' עכ"פ השתל' ויש מיש וזה נק' יש מאין כידוע. ובכל עולם יש הכל. מאצי' עד עשי' שהוא כמראה אדם עם מחדו"מ והוא בכללותו עושה וממציא את הזולתו שהוא ענין השימה והוא ענין גוף העולם שבע ההיכלות ורקיעים ודצח"מ שבבחי' שימה וזה נק' אדם התחתון ר"ל שבבחי' שימה דוקא שלפי שהוא אינו בטל כעלול כו' נופל עליו בחי' מלוכה. והנה הגם שנמשלו אבי"ע בע"ח לבית וג' עליות זעג"ז. אך ידוע דאצי' גם כאן. והמשל כמו שבגוף מתפשט כח הרצון בכולו וכן כח השכל המלבישו וכן המדות וכן נפש החיונית והשכליי' והאלקי' עד שנמצא האדה"ת שלנו ודצח"מ וההיכלות ורקיעים הן הם בחי' השימה דכל ד' עולמות והמשיג בחי' אצי' ישיג כ"ז בבחי' ההוא וכן השגה דבחי' בריאה ישיג כ"ז בבחי' בריאה ר"ל הכל בבחי' השימה שבהן. ואעפ"כ המשיל בע"ח לד' בתים זו ע"ג זו כנ"ל לפי שכ"א גבול יש לו והמשיג למעלה (כמו בחי' אב"י) לא ישיג למטה (בחי' עשי' וכן מא"ב לי"ע ומאצי' לבי"ע). וכ"ז בבחי' אבי"ע. אמנם אד"ק שגם הוא כולל אבי"ע וגם שימה רק הכל בהשוואה א' (והוא ממש ע"ד שיער בעצמותו. וכענין אשר מלך בטרם כל יצור כו' רק שלא הי' מקום וכו' ואד"ק הוא אותו הענין בעצמו רק אחר הצמ"פ שאז יש מקום להאציל ולברוא כנ"ל בזו אח"ז בו עדיין הכל בהשוואה כידוע). והענין ע"ד בחי' ענין מציאות כידוע. ובזו הדוגמא יובן בו מאצי' עד שימה והבן שנמצא שאפס זולתו באבי"ע והם אינם הוא ורגליו מסתיימי' בסוף העשי' וע"ד דוגמא הנ"ל היינו מציאות תחתון ועכ"ז מציאות "הוא ולגבי מציאות הפשוט גם אצי' הגלמה וגליפו הוא. ובכ"ז יובן דאדם שהוא בבחי' אצי' ע"ד הנז' פה בגבולי השגה למעלה הוא מקבל עליו המלוכה בבחי' אצי' ומעורר ג"כ למעלה בבחי' אצי' שלו הכל בבחי' אצי'. ואדם שבבחי' עשי' אינו מקבל אלא בבחי' עשי' ומעורר למעלה רק בבחי' אצי' דעשי' וכ"ז מצד ההגלמה וגליפו. אבל מצד בחי' אד"ק כל אדם מקבל בבחי' אד"ק ומעורר כזה. וה' יכפר בעדי אשר אלצתני לדבר עד כה. ועתה יובן היטיב דקודם ענין שויצר ה' את האדם עפר מן האדמה לא הי' צלם ודמות בחומר רק בצורה וק"ל. וכמ"כ קודם שנברא לא הי' צלם אדם רק באצי' ואעפ"כ הי' פועל עד שימה דעשי' ואז הי' ההתעוררות מצד הגליפה רק בבחי' אצי' ומצד השני הנ"ל עד סוף העשי' התחתונה ממש אך לא בהתגלות (שהוא ע"ד כל עצם ענין הגליפה). מאחר שאין שם צלם ודמות אדם. וזהו בן חכם ישמח אב שגם הוא בצלמו ודמותו מקבל ומעורר העצמות שלא מצד הגליפה ובן כסיל תוגת אמו לבד שהוא פוגם בענין התגלות מגליפה דאצילות לגליפה דבי"ע ודו"ק. תמצית כ"ז הוא כמו שכשיער את בחי' אדון עולם אשר מלך רק שלא הי' שמו נק' כידוע כן הוא נוקב ויורד עד למטה. הבן היטיב וישמח לבך:
3