חנה אריאל, תצוהChanah Ariel, Tetzaveh
א׳ואתה תצוה. י"ל הלא גם עד כה אך במשה דבר ה' מהו אומר כאן ואתה. גם למה אומר תצוה דהול"ל צו את בנ"י. גם למה ויקחו אליך דמשמע למשה והלא אין זה אלא קודש לה'. וכן ואתה הקרב אליך את אהרן וגו'. ואתה תדבר אל כל חכמי לב. י"ל מה צורך להזכרה זו דואתה. והם יקחו את הזהב וגו'. וזה אינו מובן דמה נשתנו בגדי אהרן מכל עניני המשכן שאומר שהחכמי לב יקחו את הזהב. בפ' זכור י"ל מ"ש תמחה את זכר עמלק דמשמע שיש כח ביד בנ"י למחות את זכר עמלק ולהלן הוא אומר כי מחה אמחה את זכר עמלק וגם שם הוא אומר מלחמה לה' בעמלק. וכאן הוא אומר זכור את אשר עשה לך וכתי' ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד י"ל למה הוא כן ומה ענין דראשית גוים. בגמ' ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לא"י למנות עליהם מלך ולמחות זרעו של עמלק וכו' וידוע הקושיא ממ"ש בשמואל לא אותך מאסו עוד בגמ' אין עצבות לפני המקום והא כתי' ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי וגו' ומשני הא בבתי גוואי הא בבתי בראי וחדר א' יש להקב"ה ומסתרים שמו דכתי' במסתרים תבכה נפשי. מפני גוה מפני גאוותן של ישראל שנטלה מהן ונתנה לאוה"ע. בפ' הקודמת י"ל אחרי שאמר הכתוב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ועיני מרע"ה ראו את כל דבר ודבר בתבניתו ממש א"כ למה הוצרך כל ענין וענין בסימניו ומצריו. ואת המשכן תעשה עשר יריעות וכו' ועשית קרשים למשכן עשר אמות ועשית את חצר המשכן וגו' וחמש עשרה אמה קלעים לכתף. והלא את הכל ראתה עיניו ומה צריך לפרש עוד. וכל הנ"ל יובן עם תוס' ביאור בענין פ' העיקרי ופ' הארה הנז"ל פ' תרומה. לגדרי וגבולי כל נמצא בעולם יש ד' שמות בלה"ק צלם תמונה דמות תבנית. אילן במצבו וענפיו ועליו נק' צלם. ההתפשטות מצלם זה כמו האילן העומד סמוך לנהר שנראה במים מציאות אילן כמוהו ממש ואין שם כלום באמת כי כאשר ינטל האילן מעל שפת הנהר לא יראה ולא ימצא במים כלום. זה נק' בשם תמונה. אדם הרואה את האילן מאש נקבע בדעתו ובמוחו שיוכל לצייר בכח הציור והמדמה את האילן כאלו עומד לנגדו אף שכבר חלף והלך לו מן האילן. ואילן זה המצוייר בכח הדמיון נק' דמות כי אינו רק דומה לאילן ואינו התפשטות האילן רק זכרו הקבוע בנפש האדם שראה אותו מצטייר כמוהו בכח הדמיון. ומעין ענין זה דמות הנעשה ע"י סממנים וכחול בצורת אדם או אילן וכה"ג והיינו נמי שהאומן שראה את הצלם מצייר ע"י מיני כחול וסממנים כדומה ממש לאותו הפרצוף או האילן. וכחו של ציור הדמות הוא ממה שנקבע בנפש בראותו הצלם כנ"ל ואותו הכח לבדו הוא הנמצא בדמות הזה לא זולת זה שום דבר כי המיני כחול עצמן גם כשמצויירים לדמות הזה אין הם עצמן שום שייכות ענין אל הפרצוף והאילן. אך אם יעשו צורת אילן בולט מעץ ואבן ככל דוגמתו של האילן או הפרצוף ההוא יקרא תבנית מלשון בנין שבונה מדבר אחר ככל דוגמתו של האילן. והמשכיל יבין שהצלם והתמונה הם בחי' דכורא והדמות והתבנית הן בחי' נוק'. והן הן דמיון ומשל לב' בחי' פ' הנוק' שאנו בביאורם. והנמשל יובן למשכיל שע"י האבות שתקנו חטא אדה"ר זכו לבניהם אחריהם כענין מ"ש באדה"ר ויפח באפיו נשמת חיים ויהא האדם לנפש חיה. דמאן דנפח מתוכו נפח. ועי"ז הנשמה גם אחר שהיתה לנפש חיה מכרת היא את בוראה כבן המכיר את אביו בכח הטבע שממנו לוקח כמש"ל פ' תרומה. והכרה הטבעיי' הזאת של הבן לא תמצא אפי' בחכם ופיליסוף מופלג שמבין תמצית כל דבר על בוריו אם אין הוא בן האדם לא יגיע להכרה שמכיר הבן אעפ"י שאינו חכם כלל. וככה יובן שהכרת הנשמה את בוראה איננה השגת חכ' ובינה ושכל כלל אלא הוא רק מה שנמצא בה מכח הנפיחה דויפח באפיו כו' שעי"ז יש לה הרגשה והכרה באלקות. וה"ז ממש כענין הדמות הנ"ל שהוא בא מן מה שנקבע באדם מראיות האילן ממש. והנה נת' בפהק"ו שענין נגלה עליו אדה"כ דאאע"ה הוא בחי' המוחין עליונים בז"א. ונת' שם דענין המוחין הוא בחי' העצמות של האדם שהקטן שבלא מוחין אין לו כ"א התפשטות רצונותיו ומדותיו לכל אשר תשאלנו נפשו אם טוב ואם רע. אך כשבאין לו בחי' המוחיך ישים אל לבו דעת מה הוא עיקר מציאותו ותכליתו בבחי' עצם מציאותו שבודאי איננו רק בשביל מילוי חפצו המתפשטים ויורדים ע"פ מדות הנערות וקטנות. וכמ"כ יובן למשכיל למעלה שהמוחין הם בחי' המשכות והתגלות בפ' ז"א מה דע"ק וז"א כ"ח וכמש"ש ובמק"א באריכות. והמוחין הן כחב"ד שבראש. והאבות שנגלה להן בחי' המוחין שדוגמת זה באה להם הכרה ג"כ בבחי' המוחין שלהם ולא בבחי' המדות (כי גם למעלה לא עלה כח המוחין במקום המדות דששת ימים עשה את השמים ואת שהארץ בהעלם אחר העלם דק"ך צירופי אלקי' וכו' כמ"ש במק"א, ושם מבואר דהכל הא בהא תליא שכשיש מקבל למטה לבחי' מוחין מתגלים הם למעלה וע"ש באריכות). רק שנעשו בחי' מרכבה ממש והיינו ביטול המדות שלא יהי' להם שום כח והתעוררות כ"א. מה שיחייב אותן הוראת המוחין. אך נא' ע"ז וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וגו' ז' עממין שהן. ז' מדות הטבעיי' בנפש ובעולם לתת לזרעו דוקא שהם אינם מדרי' מרכבה ואעפ"כ יאיר בהם בחי' המוחין. שהן מוחים ומעכבים התפשטות הטבעיית של המדות מצד עצמן אלא יתהפכו המדות לחייב גם הן מעצמן כענין המוחין. ובבחי' הפנימי' ועצמיות נתקיים זה בישראל במתן התו' ומצות שנמצא בהם כח המצווה כידוע בכ"ד ענין עד שלא באת לידי מדה זו אכלת חלב וכו' והיינו כח אברין דמלכא למעלה כבי' שבא בבנ"י עפ"י הדבור אנכי הוי' אלקיך דמ"ת (והמשכיל יבין מזה דוגמת משנז"ל ענין צלם ותמונה). אך ענין זה של סגולת המצות הוא בלתי מורגש באדם ונת"ל פ' תרומה שע"ז הי' ענין ויכסהו הענן למשה שהוא הדעת דכל ישראל. אך הוא הי' הכל בבחי' הפנימי' ועצמות ובכדי שיבוא ממנו כח ועוז לישראל שתתפשט הכרת הנשמה את בוראה גם בהרגשת המדות (נאטור) שלהם הי' צ"ל ע"י ויכסהו הענן למשה. והנה נת"ל בפהק"ו כ"פ שמצרים הוא בחי' מיצר הגרון שמעכב מלירד בחי' המוחין שבראש להתפשט בכל הגוף בפנימי' וגם בחיצוני' ולכן בצאת ישראל ממצרים וגם היתה קי"ס שבין מצרים לא"י אז נמוגו כל יושבי כנען וכו' כי כבר אין שם מונע מלהתפשט המוחין בכל הגוף כענין לתת את ארץ הכנעני הנ"ל. אך שם במקום העורף נמצא קליפת עמלק פי' עם מלק. שהמליקה היא בעורף להפריש את כחות מדות הגוף מן המוחין. ולכן מלאו לבו להלחם בישראל אחר ששאר האומות נבהלו ונמוגו. כי הוא בחי' קליפה דפר"ע מ"ש לגמרי. וגם כי מודה במציאות הבורא ובגודל יכולתו. אך מה לזה לבני העולם כי אם ללכת אחרי שרירות לבם ומי אדון להם. וזהו מלחמה לה' בעמלק כמשל שנלחמים על המדינה שהמלך אומר שהיא מדינה שלו והנלחמים אומרים שאינה שייכה כלל למלך. וזהו ראשית גוים עמלק שהוא אינו בכלל גוים שהן הז' מדות רעות אלא שהן נמוגו ונבהלו מיצ"מ וקי"ס. והוא ראשיתן ליתן להם כח להתקומם בכחותיהם דמדות הרעות וכמ"ש במדרש משל ליורה רותחת שקפץ א' לתוכה אעפ"י שהוא נכוה אך ציננה בפני אחרים וככה בכח קלי' זו דעמלק להפריד את העם מקדושה עליונה צינן הבהלה וההתמוגגות של המדות דז' עממין אך סוף כל סוף יעביר את רוה"ט לגמרי וגם אז נכבשה ארץ ז' עממין בפני ה' וישראל עמו. ויהי' בחי' התהפכות המדות (נאטור) להיות מוטבעים בכל כחותיהם לקדושה עליונה וזהו עליות הניצוצות שהי' בתוך הז' עממין ונתבררו לקדושה. אך עמלק כנ"ל אין בו עצם ענין המדות רעות אלא רק הפירוד מאלקות וזה הדבר שאין לו שום עלי' כלל וזהו אחריתו עדי אובד. ולכן נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות עליהם מלך פי' כי השופטים שהיו בישראל אין ענינם אלא להודיע את חוקי האלקים ואת תורותיו וממילא כאשר נכבשה הארץ לפני ה' ונתתקנו בחי' המדות דישראל כנ"ל לטוב היו שומעים לקול השופטים במה שמודיעים חוקי אלקים ומקיימים אותם מדעתם וטבע המדות דקדושה. אך נצטוו שבארץ ישראל ימנו עליהם מלך בבחי' קבלת המל'. עד"מ בעבד יליד בית שאביו ואמו היו עבדים לבעה"ב וגם הוא משנולד אינו יודע משום סברא אחרת כלל רק לעשות כל מה שיצוה בעה"ב וכן הוא ענין למנות עליהם מדעתם ורצונם והסכמתם בחי' מלך בביטול לפניו שכלם וחפצם ורצונם רק השעבוד וההתחייבות בעצמם לשמוע דבר המלך ודתו. וזהו אינו כענין השופטים הנ"ל אלא רק לבחי' מלך דוקא ולמחות זרעו של עמלק. פי' מה שזרע עמלק בבנ"י בעת הלחמו עמם. כי הנה אחר מש"ה ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו כתי' ויסע משה את בנ"י מי"ס וידוע מארז"ל שבע"כ הסיען שלא רצו ליפרד מנועם ה' עליהם שראו בי"ס. באופן שאין ערוך לכל תענוגי עוה"ז נגד העונג שקבלו באמונת ה' ובמשה עבדו (בחי' הדעת וההרגשה). וכ"ש שהפירוד לבד בלא תקיעת האדם א"ע לתאוות רעות לא הי' לו מקום אצלם כלל. זה הי' זרע עמלק לעשות בקרבם הנאה ונח"ר בפירוד לבד כענין עם מלק כנ"ל (והוא ראשית גוים כנ"ל). וזהו זכור את אשר לך עמלק לך דוקא כמו המקבל שמתפעל מהשפעת המשפיע שעשאו כלי. והיינו זרע עמלק אשר קרך בדרך מל' קרי וטומאה מטומאת שפע הקליפה וקבלת הנאה מהפירוד מה' לבד. ויזנב בך כל הנחשלים אחריך דודאי לאבירי בנ"י אשר כח בהם להתענג על ה' בטוב טו"ד לא פעל כלום אבל לאנשים חלושים בקטנות הדעת עשה ודאי שנמשכו אחר הנאת הפירוד והוא ראשית גוים לכל המדות רעות דז' עממין. ואמר זכור בקמץ הזיין ולא בשב"א שהוא לשון צווי ובקמץ הוא לשון מקור בדרכי חכמת הדקדוק ועניני מציאת הזכירה. והענין הוא אשר קדשנו במצותיו ונת"ל וכ"ד דהיינו שנטע בקרבנו כח עשיית המצות ומי שאינו בן ברית אין בו כח של המצוה כידוע וכנ"ל אף כאן ניתנה מצוה זו לישראל זכור את אשר עשה לך עמלק שיוכלו לזכור על זה והנמשך מזכירה זו הוא והי' בהניח וגו' תמחה את זכר עמלק לא תשכח פי' לענין מצות זכור זה היינו שניתנה מצוה זו לישראל להיות בכחם בחי' לבו דואג בקרבם כמ"ש במק"א שאין לבו שלם בנח"ר משום דבר רק מ"ש במק"א בפי' מ"ש אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו היינו אפי' מתו"ע. וכאן הכונה רק שאין משתלם דעתו בהנאת עוה"ז כ"א ביראת ה' וכו'. וזהו לא תשכח שמחמת כח זה ומדה זו לא תשכח את ה' אלקיך וכמ"ש השמר לך פן תשכח וגו' ורק לענין זה דלא תשכח ניתנה מצוה זו וכחה לישראל והיינו רק למחות צורת זרע עמלק הנ"ל אבל להאבידו לגמרי שלא יוכל להתעורר כלל הנאת הפירוד וקבלת תענוג מהקליפה הנ"ל ע"ז אמר כי מחה אמחה הוא ית' דוקא יעביר את רוה"ט לגמרי בב"א. ועוד אמרו מצוה הג' היא לבנות את בהב"ח שהוא בהמ"ק שבירושלים. כ"ז אחרי שתמחה צורת זרע עמלק אז יכול להיות בנין קבוע למקדש שהוא ענין פ' העצמי הנ"ל שלעשותו אין צורך כנ"ל כי כבר ישנו רק לעשות לו בית שכל הבא אל הבית יתעורר המקדש בקרבו כנ"ל. וכל זה הוא בענין פ' העיקרי. אבל פ' הארה צריך לעשות דוקא. וביאור והסבר ענין פ' ההארה ומה ענינו וגם למה הוצרך הכתוב לכך במדבר יש להתבונן בו ע"פ משל. א' הי' במקום פלוני אלמוני אדם נבדל בערך מאנשי כל מדינה ומדינה והי' לו כל טוב הנמצא. בכל המדינות כולם. וענין המצא לו כל זה הי' עד"מ כל מה שהי' עולה ברצונו שיהי' הדבר אומר למשרתיו הנצבים עליו והמה מדקדקים ומכוונים באותי' דברים היוצאים מפיו והכל נעשה בדרך סגולה כמו ענין הפעולה בשמות וכדאמרינן רבא ברא גברא וכה"ג, לאדם הזה היו לו קרובים בני משפחתו ויש להם ג"כ ענין הבדלת הערך מאנשי כל המדינות. רק שע"י סיבות מסיבות שונות באו ונתישבו ונשתקעו במדינה א' ונעשו כבני המדינה ממש ונשתכח מהם לגמרי מעלת הבדלת הערך שלהם. ועלה על דעת האדם הנ"ל לזכור את קרוביו הללו ולהחזיר להם אבידתם ר"ל מעלת הערך הנבדל שלהם גם בהיותם תוך אנשי המדינה בכל משטרם ומנהגיהם. מה עשה בא ממקום כבודו וגדלו אל המדינה. ובראות אנשי המדינה אותו ראו והבינו כי אין כמוהו בעולם ומינוהו עליהם למלך. בתוך המדינה הי' איש א' חכם גדול יחיד במדינה. החכם ההוא בראותו פני המלך הכיר בו הפלגתו והבדלת ערכו והבין שמלכותו על מדינה זו אינה לפי ערכו כלל ובהכרח יש איזה מכוון עמוק: במה שנתרצה למלוך עלי'. והמלך ידע את כל לבו ודעתו של החכם הנ"ל קרבו אליו וגילה לו סודו איך שכונת רצונו והסכמתו למלוך במדינה זו הוא לרומם קרן קרוביו ולהחזיר להם אבידתם הנ"ל כנ"ל. ונצטוה החכם מאת המלך להודיע כל זאת לקרוביו ובני משפחתו שבמדינה. ויעש החכם כן והודיע ידיעה ברורה זכה ונקיה לכל קרובי המלך איך שהם בני משפחתו ועצמו ובשרו הם. ובהודע להם כזאת אף שערך רוממות הבדלת ערך של המלך לא ידעו ולא הבינו כמו שהחכם הנ"ל יודע ומבין. אך עכ"פ נתאמת להם הענין שהוא עצמו ובשרו של המלך של כל המדינה. אין ספק שנתרוממו ונתעלו כולם בנפשותם בהתקשרות עצום מאד אל המלך ועבודתו ולעשות רצונו ביותר ויותר עד אין חקר מכל בני המדינה. והמלך בכבודו נגלה להם בעליל ואמר להם אך עצמי ובשרי אתם. ובדברו עמם הכירו גם הם הבדלת ערכו של המלך גדול ונורא מאוד ומי יכילנו ובפרט בהיותם שקועים ומוטבעים בטבע בני המדינה באופן שגם כי נגלה להם המלך באור פניו והודיעם קרבתו לא נשאו ראש לדבר אתו אפי' כא' מבני המדינה כי בני המדינה אין יודעים כלום רק שהוא המלך ומחוייבים לקיים רצונו ולעשות כל אשר יצוה להם וזולת זה אין להם שום שייכות עסק עמו להפלגת רוממותו במלכותו כדרך המלכים. אך הקרובים הנ"ל שיודעים עכשיו ערך קרבתם אל המלך בהפלגת ערך המלך הנעלם מכל זולתם תכסם בושה גדולה מפני שקיעתם והטבעתם בטבע בני המדינה הרחוקה מאוד ממעלת המלך הידועה להם. וע"כ לא יכלו לדבר אתו אפילו כאחד מבני המדינה. מה עשה המלך לקח את החכם והביאו אל מקומו האמיתי הפלוני אלמוני והראה אותו כל ענין מנהגו ומעמד משרתיו ופעולתם ככל הנ"ל. וצוה את החכם שילמד את בני משפחתו שבמדינה לדעת ענין רוממות המלך הנבדלת ככל אשר ראה החכם והשיג בעת היותו במקום פלוני אלמוני. והחכם עלתה בידו וילמדם היטב לדעת הענין וסדר והנהגת המלך בכבודו במקומו לעצמו כנ"ל. ובודאי בעת אשר עסוקים בלימוד ידיעת כבוד המלך העומד במקומו משתקעים בהבדלת הערך מבני המדינה ושוכחים לגמרי את עניני המדינה ומשטריה. אז הם יכולים ליקרב ולדבר עם המלך בכבודו פב"פ. והנה גם לימוד זה וידיעה זאת מצד עצמה איננה מגעת לכבודו של המלך במהו"ע שהרי הוא נבדל גם ממשרתיו בהבדלה עצומה. אך לזאת עמדה להם מה שהם בני משפחתו של המלך שכאשר מדברים אתו פב"פ מכירים את כבוד המלך עצמו. וביותר מועיל להם לימוד של החכם הנז' שמלמד אותם לדעת כענין ידיעתו ממש וכנ"ל שידיעת עצמו של החכם מגעת עד מהו"ע של המלך בכבודו (ולא עד בכלל וזהו דוגמא למ"ש בפ' תרומה ענין ויכסהו הענן להר ומשם בא דבר אל בנ"י ויקחו לי תרומה וכו' ושכנתי בתוכם) ומן המשל הזה יתבונן המשכיל למעלה דקודם כניסתם לארץ שכובשים את המדות דז' עממין תחתיהם (שזהו ביטול טבע אנשי המדינה מהם לגמרי במשל ולא לפי שעה כנ"ל בעת הלימוד וידיעה). שאז הם יכולים לדבר פב"פ עם המלך אפי' שלא בשכחת עצמם כי כבר אין זכרון עצמם בעיניהם כ"א כפי מה שהם בני משפחתו של המלך (ובזה הוא המשל אל בחי' פ' העצמי בבהמ"ק שבא"י). לא היו יכולים להיות פב"פ. אף שכבר נגלה עליהם ממה"מ ביצי"מ ובמ"ת אך כיון שעדיין לא בטלו קליפת הז' עממין מעליהם תפול עליהם אימה ובושה עד מאד ויחרד כל העם אין זה בחי' פב"פ. ובכדי לרומם קרנם ומעלתם לקבל אור פני ממה"מ הקב"ה שנגלה עליהם ביצי"מ ובמ"ת כנ"ל שבכחם זה יכבשו ז' עממין אמר ה' למשה עלה אלי ההרה כדמיון שבמשל שהוליכו למקום פלוני אלמוני שלו ומשם יראה וילמד את בנ"י שיכירו בהתגלות שכינתו של הקב"ה בתוכם כמי שהוא שוכן במקום כבודו בעולם היחוד. וזה נק' פ' הארה בהתגלות שזהו בא מפאת הפעולה שעושים משה ואהרן וע' מזקני ישראל ב"ד של משה כנ"ל פ' תרומה. ואין זה מצד עצמות רוממות המעלה של ישראל שידיעת והכרת הארה הזאת מצד עצמה אינה נקראת אלא בתי בראי שהוא ענין המלך המרומם לבדו ובזה אין עצבות לפני המקום שאין מציאות עולמות הפירוד והישות עולה בשם מציאות כלל. אך בבתי גוואי שהוא ענין מעלת בנ"י אברין דשכינתא מצד עצמם ומהותם שמכירים את בוראם כהכרת הבן את אביו וע"ז אמרו מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו שאינו בא בגילוי. כנ"ל שגם חכם גדול מאוד לא תהי' לו אותה הכרה שישנה לבן כנ"ל. במסתרים הזה תבכה נפשי מפני גוה גאוותן של ישראל שהן עם קרובו גם בהיותם עם ממש בבחי' הישות דוקא דאין מלך בלא עם שנטלה מהן בחי' גילוי שכינה שהי' בבהמ"ק שבא"י ונתנה לאוה"ע ע"י ודרך בתי בראי שמשם יוכל לבוא השפע גם לאוה"ע לפי שאין מציאות העולמות עולה בשם מציאות כלל כנ"ל. עוד אמרו מפני גאוותה של מלכות שמים שזהו מה שמייחד מלכותו על ישראל עמו. וגאוותה הוא כשמתקוממת מלכות זו דהיינו פ' העיקרי גם בבתי בראי לעשות נסים ונפלאות נגלים שזהו ע"י בחי' גאות לבש הנז"ל פ' תרומה שגם בזה שייך לומר מ"ש בגאוותן של ישראל והמ"י. אלא שלא רצה ר' שמואל בר נחמני להוציא מפיו לשון זה. והמשכיל יבין דגאוותה של מלכות שמים עדשנ"ת פ' תרומה ענין ג' תרומות. שגם בפ' הארה הנ"ל נגלה לבנ"י מהו"ע ית' הבא בפרצוף העצמי וזש"ה ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך דמשה עלה בענן (דויכסהו הענן להר הנ"ל) ונתכסה בענן ונתקדש בענן עד שזכה לתמונת ה' יביט וכמש"ל שם. וע"ז אומר ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן פי' שאותה ראי' זכה וצלולה שמגעת עד בחי' פ' העצמי. שזהו בחי' משה עצמו שהוא הדעת דישראל כנ"ל שאני מראה באותה הראי' ומדרי' אשכון בתוכם גם אם הם לא יראוה כ"א ע"י הענן דויכסהו למשה כנ"ל אבל אני אשכון בם באותו התבנית שאני מראה אותך (ועוד יש לפרש ע"פ הנ"ל שע"י ויכסהו הענן למשה בא בקרב ישראל בחי' פ' העצמי ע"ז אומר אני מראה אותך כלומר בחינתך אל בנ"י). את תבנית המשכן הוא פ' ההארה המורגש ומושג להם כנ"ל בפי' תבנית ור"ל שאני מראה את בחי' העצמות שלך בתבנית המשכן דהיינו הרגשה והשגה אלקות שלהם אך להיות ישראל אינם מקבלים אלא דרך הענן דויכסהו למשה ולא להדיא ולכן הוצרך ליתן שיעור ומדה בפרטיות למדרי' ההרגשה שלהם איך וכמה תהי'. וז"ש אח"כ ואת המשכן תעשה עשר יריעות וגו', והנה בחי' ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך הם מקבלים ממרע"ה מבחינתו בחי' דעת עליון דמוחין הנז' בפהק"ו ונת' שם שיש עוד בחי' דעת דבין כתפין שהוא רק בחי' התרוממות האדם על מדותיו (נאטור) שלו אף שאינו עוזב אותם מלמלאות משאלותם אך אינו נכנע תחתיהם שאם הוא מסכים בדעתו ויש לאל ידו יעשה כחפץ מדותיו ואם אין, לאל ידו לעשות מחמת מניעה שמבחוץ או שאין דעתו מסכים עתה להשלים תאוותו לא יהי' כפוף תחת המדות (נאטור). שלא יוצר לו מזה כלום (בע"א אאוף גיהייבענער מענטש עם ארט ניט מאכט זיך אזו אדער אזו). וע"ז יתכן לפרש מ"ש ועשית את חצר המשכן שהוא בחי' חצר חיצון שיש בו קלעים (פי' מחיצות). אל הכתף שהוא למעלה מהמדות (נאטור). וגם ע"ז נתן שיעור למדריגתו באיך וכמה תהי' בענין עביות ודקות התרוממות (אוף גיהובינקייט כנ"ל) וערך מדריגותה. וקל להבין את זאת. והנה בכל השיעורים והתבנית הי' דבר ה' אל משה על בנין פ' ההארה שקבל מרע"ה במה שעלה בענן (אל ההר) ונתקדש בענן ככל הנ"ל. אמנם בפ' תצוה הוא אומר ואתה כלומר בבחינתך העצמיות שאתה הדעת דישראל כנ"ל תצוה שלשון תצוה מורה על לשון צווי ופקודה לעשות וגם על לשון התחברות מל' צותא. וכלומר שיצוה את בנ"י ויסייע אותם שיקחו שמן זית זך כתית. וביאור ענין שמן זית כתית. יובן ע"פ מ"ש בזוה"ק כד אתכפיי' סט"א אסתלק (פי' מתרומם ומתגדל) יקרא דקוב"ה ואסתלקותא דא יתיר מכולא. וי"ל למה הוא כן. ויובן ע"ד מ"ש שמי עם י"ה שס"ה ל"ת. זכרי עם ו"ה רמ"ח מ"ע. מבואר שע"י מל"ת יש גילוי עליון ונורא משם י"ה שהוא למעלה ממדרי' הגילוי הבא משם ו"ה כידוע. והענין שרצון האדם לאיזה דבר הוא בחי' התפשטות שמתפשט לרצות ולחפוץ בדבר. הנה אין בא וניכר מזה ערך ענין מהו"ע כלום כי הוא חפץ בדבר זה וגם יחפוץ בדבר אחר עד אין קץ למה שיוכל רצונו וחפצו להתפשט. אבל ממה שאנו רואין שדבר זה אינו יכול לסבול כלל זה מורה ומגלה את בחי' עצמותו שעצמותו הוא כן שאין יכול לסבול זה הדבר. ולכן בקיום מל"ת מתגלה בחי' עליונה דמהו"ע האדם. ועד"ז יש לפרש לשון סטרא אחרא כלומר צד אחר שמצד הפנים נגלה האדם ע"י ראיית אותו צד מצוייר ועומד לנגד עיני הרואה ויש צד אחר שמגלה את האדם ע"י ביטול והעברה דוקא של אותו הצד כענין מל"ת הנ"ל, וזהו כד אתכפייא סט"א פי' שמתבטל הצד ההוא אסתלק ונתגלה יקרא דקוב"ה. ואסתלקותא דא יש לה מעלה עליונה כרום מעלת בחי' הי"ה שבל"ת על מעלת ו"ה שבמ"ע כנ"ל שזה בחי' התפשטות לבד וזה בחי' עצם. וזהו שאמר כאן ויקחו אליך אל מה שאתה מאיר אותם בבחי' הדעת את ה' המתייחד בבחי' חכ' של הנר"נ כידוע דה' בחכ' כמ"ש בכ"ד. יקחו ויצרפו אל זה עוד שמן (הוא ג"כ בחי' חכ' וביטול שנק' שמן כידוע). פי' שמן הוא צף ע"ג כל המשקין כידוע בכ"ד שהמשקה מוליך החיות הבא מן המאכל להתפשט בכל אברי הגוף. ושלכן ארז"ל אכל ולא שתה אכילתו דם ואינו מתפשט בבחי' אדם. וע"י המשקה מתפשט ועלי' יחי' האדם והוא בחי' הרגשת החיות. והשמן הוא צף על כל המשקין כלומר שגם הוא יש לו סגולת המשקה להוליך החיות אל כל הגוף אבל הוא צף ועומד למעלה מהרגשת עצמו של האדם אלא הרגשת הביטול. ואומר ששמן זה שיצרפו אליך בסיוע שלך הוא ע"י כתית דהיינו כמשארז"ל אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש דהיינו הכנעה בהרהורי תשובה ואתכפיי' סט"א שע"י יהי' השמן עם הדעת שלך. המאיר בהן. למאור להעלות נר תמיד. שהמאור ידוע שהוא מקור לאור המתפשט ומאיר את החשך. וכדי שיהי' המאור קבוע בהם שיוכלו להעלות נר תמיד כל אימת שירצו צריך להיות כתית דוקא כנ"ל. וזהו ולא זך כתית למנחות שהוא העלאה מנדבת הלב זה יכול להיות גם בלא כתית. ואומר עוד ואתה כנ"ל בבחי' הדעת המאיר לישראל דרך הענן כי לא יוכלו לעלות למדרי' עצמו של מרע"ה וכמ"ש ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו. הקרב אליך את אהרן אחיך. פי' אליך ממש שלא יהי' הענן מכסה בינו לבינך ועי"ז יבוא לקדשו וכהנו לי שגם הוא יגש להקריב כדוגמא כעין מ"ש ונגש משה לבדו אל ה' ונת"ל פ' תרומה בענין תקחו את תרומתי שאהרן הוא בחי' אתעדל"ע הבא לעשות אתעדל"ת וזהו שושדמ"ט וכמ"ש בכתבים דאהרן הוא א' ה"ר ן' פשוטה כענין ימינך פשוטה לקבל שבים. וז"ש באהרן בהעלותך את הנרות שהן נש"י ולכן אחר שאמר הכתוב הקרב אליך כלפנים מן הענן א"כ צריך אהרן ללבושים כדי שיוכלו בנ"י לקבל ממנו ובחי' זו הוא כעין משנת"ל במשה ויכסהו הענן למשה. אך יש עוד בחי' אחרת שצריך ללבושים כי מאחרי שאהרן מצד עצמו כתיב בו והם לא יגשו א"כ כשאומר הקרב אליך את אהרן כנ"ל צ"ל ג"כ כעין מ"ש במשה עלה בענן ונתקדש בענן שהוא הענן דויכסהו להר. והיינו שצ"ל ב' בחי' לבושים. א' שיתעלה אהרן עצמו ע"י הלבושים. ב' שיוכל להעלות את נש"י בהעלות את הנרות כנ"ל. וזהו ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך שמשה יעשה הלבושים שזהו דוגמת הענן דויכסהו להר. לכבוד ולתפארת היינו לצורך אהרן עצמו שיהי' לו כבוד ותפארת דבחי' הקרב אליך הנ"ל. ואמר עוד הכתוב ואתה ר"ל בבחי' העצמיות שלך הנ"ל בואתה תצוה. תדבר אל כל חכמי לב ועשו בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי. כיהון ידוע שהיא ענין שימוש ומלאכת עבודה דהיינו מה שבא לעשות אתעדל"ת שצ"ל ג"כ ע"י לבוש כנ"ל. וכמו שע"י תרומת המשכן נעשה כלי אל בחי' ושכנתי בתוכם ככה עשיית ההעלאה דנש"י צריכה לבוא ג"כ ע"י א' ה"ר ן' הנ"ל בבחי' לבוש הנעשה מלמטה. ולכן אומר ג"כ בדוגמא שוה כמ"ש בפ' תרומה דבר אל בנ"י שעי"ז הדבור ויקחו לי תרומה דקאי על תרומת המשכן. ככה ואתה תדבר אל כל חכמי לב וגו' והם יקחו את הזהב וגו' להעלות אותם משאר תרומת המשכן לעשותן לבושים לאהרן. שהוא מדרי' עליונה משאר תרומת המשכן. אף שהן כלי לושכנתי בתוכם. אך בחי' ושכנתי בתוכם הוא רק דרך השראה לבד וכאן לגבי אהרן יבואו בבחי' לבוש ממש. וגם נת"ל שגם בחי' ושכנתי בתוכם אינו בא להתגלות בבנ"י אלא ע"י הענן דויכסהו למשה. א"כ העלאת אהרן את נש"י בבחי' העלאה מלמטלמע"ל ממדריגתם היא להם עלי' יותר גדולה ממטה למעלה. ולכן צריך הי' הדבר שהחכמי לב יקחו את הזהב וכו' לעשות אותם מדרי' לבושי אהרן. וע"י הלבושים הנ"ל ונשא אהרן את שמות בנ"י (כענין בהעלותך את הנרות הנ"ל). אל ב' הבחי'. א' אל כתפיו להעלותן אל בחי' הדעת דבין כתפין שהוא חצר המשכן כנ"ל. והב' על לבו. שבלב הוא עיקר ענין דעת עליון שמחבר המוח ללב להיות בחי' אלקי בקרבי דהיינו בלב דוקא כידוע ועי"ז יעלו בנ"י לבוא אל המשכן עצמו דושכנתי בתוכם ממש:
1
ב׳וידעו כי אני הוי' אלקיהם וכו' לשכני בתוכם אני הוי' אלקיהם. ועשית מזבח מקטר קטורת. י"ל מה שבא הצווי על מזבח מקטר קטורת אחר כל המשכן והכלים ובגדי אהרן וקרבנות שהקריבו במשכן. אח"כ אמר ועשית מזבח. וגם י"ל למה שאחר הקרבנות הוא אומר וידעו כי אני ה' וגו' לשכני בתוכם, וגם הכפל עוד אני ה' וכו' וכן בפ' ציצית התחיל פסוק האחרון אני ה' אלקיכם וכפלו בסוף הפסוק, ידוע דתורה נק' חיי עולם ותפלה נק' חיי שעה כדאי' בגמ'. בגמ' פ' הרואה כשאמר לו הקב"ה למשה עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לבצלאל עשה ארון וכלים ואח"כ משכן אמר לו וכו' כלים שאני עושה להיכן אכניסם שמא כך אמר הקב"ה משכן ארון וכלים א"ל שמא בצל אל היית וידעת. ומ"ש להיכן אכניסם קשה והלא לא הוקם המשכן אלא ע"י משה אחר הגמרו כל הכלים בשלימות. י"ל מה שהלך והפך דברי ה' ושאר דקדוקים. משה שוש' דמלכא ואהרן שוש' דמטרוניתא. פי' מלכא ומטרוניתא קוב"ה סוכ"ע וממכל"ע. וע"י משה ניתנה תומ"צ שהן אברים דמלכא ואורייתא כ"ח וכו' כידוע. ואין הלומד תורה או העושה מצוה מרגיש ענין האלקות שהוא הוא התומ"צ עד לע"ל כידוע כ"ז כשיחי' המתים וכמשי"ת. ובחי' ממכ"ע היינו שמגלה ענין האלקות ברצון ושכל ומדות של הנמצאים כאו"א לפי"ע מדרי'. שרפים בברי' וכו' שבא בהן בבחי' השגה והתפעלות. וז"ש בגמ' שהתו' היא חיי עולם והתפלה היא חיי שעה. כי ענין התפלה היא. הקבלת פני השכינה דהיינו להשים דעתו ולבו לקבוע מחשבתו לדעת את כבוד ה' כחו"ח לפושע"ד וע"ז נתקן סדר התפלה תפלת העשי' והיצי' והבריאה שהן מדרי' זו למעלה מזו בהשגת והכרת אלקות ע"י ההתבוננות לקרב ענין האלקות אל הדעת במוח ולב שתחלה ישיג אך במדרי' העשי' שהוא כענין קבלת עומ"ש ברצון לעבדו בלבב שלם. ובחי' היצי' הוא השגה גדולה ויתירה ע"ז עד שמתפעל בלבו באהוי"ר בחי' דו"ר טבעיי'. ובחי' הברי' הוא עוד מעלה עליונה מזו בבחי' דו"ר שכליי' כידוע כ"ז בכ"ד עד ק"ש ושמו"ע. שבק"ש הוא הכרת יחודו ית' בכח הנשמה אלקית וניצוץ אלקות שבה שהיא מכרת את בוראה בהכרה שלמעלה מהשגת השכל. ושמו"ע הוא תפלת האצי'. והוא למעלה בחי' יחוד פב"פ ולמטה בנשמות הוא ענין הדביקות כמ"ש ואתם הדבקים בה' והוא ענין יעקב חבל נחלתו שחבל אחד הוא למעלה ולמטה והיינו הדביקות עצמיות באלקות והוא בחי' גילוי שכינה. משא"כ תפלת בי"ע הנ"ל ינענע החבל להאיר בכחות דנר"נ כידוע. ובשמו"ע הברכות הן המשכות גילוי אלקות בנפש ובעולם כמ"ש בסידור. וזהו שנק' חיי שעה כלומר שהוא המשכת החיים דגילוי אלקותו ית' בעולם ובנפש כפי מה שהם לשעה הזאת בהעלם והסתר עד שנחשבה ליש ודבר בפ"ע ואעפ"כ יאיר בו אלקות. אבל התומ"צ הן פנימי' רצונו ית' במהו"ע שבידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים כולם ואין לך דבר חוץ ממנו. ולע"ל יתגלה יחודו ית' הזה גם בעולם ע"י קיום התומ"צ עכשיו שהן המשכת פנימי' רצונו בעולם בבחי' מתן בסתר כמ"ש בכ"ד. ולכן נק' חיי עולם כי ההמשכה שע"י תומ"צ היא קיימת לעד לעולם. משא"כ ההארה שע"י השגה והתבוננות אינה צריכה רק עכשיו שהעולם חשך מצד עצמו אבל לע"ל ונגלה כבוד הוי' וראו וכו' א"צ להתבוננות ולאור הבא על ידה. וזהו משה שוש' דמל' שעל ידו ניתנה התו' שהוא המשכת בחי' מלכא וסוכ"ע בעולם. ואהרן שושדמ"ט להעלות בחי' ממכ"ע ממדרי' למדרי' כסדר התפלה הנ"ל עד שבא לבחי' פב"פ. ולע"ל לא יצטרכו להעלאה ואדרבה יהי' בחי' א"ח עש"ב כמ"ש במק"א. ובזה יובן ענין המשכן והכלים שהמשכן הוא בחי' גילוי שכינה כמ"ש ושכנתי בתוכם והארון שבו הלוחות הוא ענין התומ"צ כנ"ל שהוא המשכת בחי' סוכ"ע. וכן כל הכלים שבמשכן היו משמשים לגילוי האור שע"י ארון ולוחות. והנה הקב"ה אמר למשה ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו. וכשהראה לו הקב"ה הראה לו כמו שהוא למעלה שהכל מובן ואין ידוע מי קדים למי הגם שראה תחלה המשכן ואח"כ הכלים שבו כמ"ש תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו. היינו לפי שהמשכן מקיף מבחוץ לכלים שבתוכו אבל בעשיית והתהוות יכול להיות הכלים קודמין ומהן יבא מציאות המשכן. ולכן הלך משה והפך הסדר שנאמר לו ורצה לעשות ארון ואח"כ המשכן דהיינו כנ"ל שיהי' עשיית המשכן נמשך ממילא מחמת ארון וכלים. וזה הענין הוא כידוע שמה שנתעצם מרע"ה בתפלה ליכנס לארץ הוא שרצה שיהי' כח הקיום תומ"צ לישראל בבחי' אתעדל"ע דוקא וכמ"ש בספרי אדמו"ר. וכן הוא זה שרצה לעשות הארון והכלים שימשך בחי' מעשה המשכן ג"כ ממילא בבחי' אתעדל"ע אמר לו בצלאל מנהגו של עולם וכו' פי' שלהנהיג גילוי אלקות בעולם צריך תחלה להיות בחי' המשכן שהוא כענין ח"י ברכות דשמו"ע בבחי' חיי שעה ואח"כ הכלים שבבחי' חיי עולם כמו שהתפלה קודמת לתומ"צ כמ"ש בגמ' שתהא תפלתי סמוכה למטתי דהיינו להאיר תחלה אור שכינתו ית' בעולם ושוב יומשך אור היחוד קובה"ו ע"י התומ"צ. וז"ש כלים שאני עושה להיכן אכניסם כי יחוד קוב"ה הוא בשכינתו דוקא כי העולם און יכול לקבלו ולסובלו. ואדרבה שמא כך שמעת כלומר שמא הכונה במה שהראה לך הקב"ה לעשות דוקא כסדר ההוא שראית המשכן ואח"כ כלים כי בנוהג שבעולם כנ"ל א"א להיות באופן אחר. השיב לו מרע"ה שמא בצל אל היית וידעת. פי' שמא אין זאת הסברא אצלך מרוח אלקים שעליך כמ"ש ואמלא אותו רוח אלקים וכמ"ש יודע הי' בצלאל לצרף אותיו' וכו'. אלא רק וידעת מדעת של עצמך אתה יודע כן. וזהו בצל אל שהצל הוא ענין חשכי והיינו כבחי' בי"ע הנ"ל שע"י השגה אבל בחי' הדביקות הנ"ל אפשר להיות שע"י הארון וכלים יבא המשכן מאליו כנ"ל. אך כמו שלא נתקבלה תפלתו ליכנס לארץ כן לא הסכימה דעת המקום אלא לעשות המשכן תחלה ואח"כ הכלים וכן נאמר לו בפ' כי תשא את אהל מועד ואת הארון וכו'. אבל בפ' תרומה הוא נאמר כפי כונת מרע"ה הארון תחלה וכו'. ואח"כ בפ' תצוה נאמר בגדי אהרן בג' מדרי' ועשית בגדי קודש לאהרן וכו'. ואתה תדבר אל חכמי לב ועשו לאהרן. ואלה הבגדים אשר יעשו (משמע הכל יכולים לעשות) ועשו בגדי אהרן וגו' זהו נגד ג' מדרי' התפלה דבחי' בי"ע הנ"ל שע"י הג' מדרי' הללו הוא בבחי' עלי' ממטה למעלה כנ"ל. ואחר גמר בחי' עלי' הנ"ל אמר ועשית מזבח מקטר קטורת והוא מזבח הפנימי שהוא נגד בחי' ח"י ברכאן דשמו"ע בבחי' הדביקות הנ"ל:
2