חנה אריאל, צוChanah Ariel, Tzav
א׳צו את אהרן זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה וגו' וכו'. הפשט קשה להבין מהו היא העולה ומהו תורת העולה בזה. צו ארז"ל אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. אר"ש ביותר צריך זירוז במקום שיש בו חסרון כיס. י"ל הלא הזירוז הוא לאהרן ובניו חסרון כיס יש להם מה שזולתן מביא בהמה לעולה. עוד בפ' זו וזאת תורת המנחה תורת החטאת תורת האשם וגו'. ובפ' ויקרא הקודמת נזכרו כל הקרבנות הללו. ובפ' זו הזכיר משפטיהן ותורתן בפרטיות המעשה שבהן. וכמה פרטים ממעשה הקרבנות נזכרו גם בפ' ויקרא ולא קרא אותן בשם תורת. וכאן בפ' זו אומר תורת. וגם י"ל למה חלקן לשתי פרשיות:
1
ב׳בזוה"ק כשהוקם המשכן אמר הקב"ה למשה משה חינוכא דביתא במאי הוי בסעודתא אדם כי יקריב מכם קרבן. הנה שחנוכת הבית הוא דוקא ע"י עולת נדבה. וע"פ ולא יכול משה לבוא אל אוה"מ כי שכן עליו הענן אמר בזוהר פ' ויקרא והא כתיב ויבוא משה בתוך הענן. אלא תרי ענני הוו חד דעאל בי' משה וחד דשארי על משכנא. והפי' דעאל בי' משה הוא בבחי' המל' ודשארי על משכנא הוא בחי' בינה ולכן לא יכול משה לבוא עד שויקרא אל משה בא' זעירא. והיינו שבחי' המל' קרא אותו. כי ידוע דאתוון זעירין במל' אמצעים בז"א רברבין בבינה ולכן מפני שבענן דבינה לא יכול משה לבוא קרא אותו בחי' המל' לדבר אתו על חנוכת הבית בעולת נדבה. והענין דהנה עד שעת הקמת המשכן ושכנתי בתוכם הי' הכל באתעדל"ע כמ"ש ויאמר יהושע אל כל העם בעבר הנהר וכו' ואקח את אביכם את אברהם וגו' ואקח דוקא באתעדל"ע וכמ"ש בזוהר טיבו יתירא עבד קוב"ה לאבהן ומאתר רחיקא קריב לון וכן וארד להצילו מיד מצרים. וכן מתן התו' וכו' הכל באתעדל"ע. כמ"ש בהגדה אלו וכו' דיינו דיינו וכו' והגם שהכנסתם לארץ ישראל ובנין בית המקדש עדיין היה הכל ג"כ באתערותא דלעילא הנה מבואר בכ"ד ע"פ בנים אתם להוי' אלקיכם דישראל אינון בנין לקודשא בריך הוא ושכינתי' יש בהם מכח האב ומכח האם. ודרך כלל נק' קובהו"ש בשם סובב וממלא והיינו שכח האב בישראל הוא אשר קדשנו במצותיו וצונו כמש"ל פ' ויקרא באריכות. שזה הדבר אינו מורגש לאדם מישראל והיינו בחי' סובב. וכח האם הוא דישראל הן אברין דשכינתא ושכינה הוא בחי' ממכ"ע שמגלה האלקות להשגת העולמות בדעתן והשגתן למלאכים ונשמות ועי"ז מתפעלים המלאכים באהוי"ר וכו' והנשמות התפעלותן עוד עד שתרי"ג איברי הנשמה הם כח התפעלות לתרי"ג מצות (שיש בהם כבר מבחי' סוכ"ע כאמור). וע"ז אמרו שע"י קיום המצוה יוצא אבר הנשמה המכוון לאותה המצוה מהסתרו והעלמו בתוך איברי נפה"ב והגוף. והיינו שיש לנשמה תשוקה והתפעלות לקיום המצות. אבל עיקר התשוקה המורגשת לנשמה הוא ההתכללות באלקות ולדבקה בו. וזהו כח השכינה ממש כמ"ש ואל אישך תשוקתך להיות עמו פב"פ. ובחי' התפעלות ותשוקה זו בנשמה נק' בשם אתעדל"ת דוקא. ואף שזה בא ע"י אתעדל"ע דושכנתי בתוכם. אך אחר שנתקיים ושכנתי בתוכם שוב הנשמה מעצמה מתעוררת (בכח האם שבמהותה ועצמותה של הנשמה) בתשוקה נפלאה לדבקה בו ולקיים מצותיו ית'. ועתה יובן שהכניסה לא"י ובנין בית הבחירה היא אתעדל"ע שעי"ז מתעוררים הנשמות באתעדל"ת בבחי' פרצוף העקרי וכמשנת"ל בפהק"ו. ממילא מובן שבבנין המשכן ושכנתי בתוכם בבחי' פ' הארה כנ"ל כבר יש כח לנשמות להתעורר באתעדל"ת וזהו חינוכא דביתא בעולת נדבה שהוא אתעדל"ת דוקא. וביאור חכמת המשל דחינוכא דביתא בסעודתא הוא. שכך הוא המנהג שכשגומר בנין הבית עושה סעודה ואומרים שהוא למז"ט להניח ברכה אל ביתך. והסבר הדבר הוא דהנה הרצון שמתעורר באדם לבנות הבית הוא כח רוחניי ונפשיי. והרצון הזה מכריח את השו"מ ומחדו"מ לפעול עם יגיעת הגוף להביא הרצון אל הפועל ואז יש עילוי לגוף האדם ג"כ שנעימות חפץ הרצון בא אצלו במורגש ובפועל לעיני הגוף. וזהו דוקא ענג גדול לנפש וזה יש להבין ממ"ש במק"א על מארז"ל לריח ניחוח נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני. פי' שבקיום המצות בפו"מ במהות העולמות הוא נח"ר להקב"ה שאמרתי. פי' שהעולם במאמר נברא והוא בחי' תחתונה שבאדם הבל הפה הבא בדבור. וע"י מעשה המצות עולה המאמר להיות רצונו ממש. וזהו נח"ר לפני וכמ"ש במק"א עוד בזה. ומזה יובן גם באדם התחתון שכשגומר הבנין אז זורח אור הרצון וחפץ הנפשיי על חומר גופו אשר יגע ביגיעה גופניית להוציא חפץ ורצון הנפשיי בבנין אל הפועל הגופני כי הגופנית נעשה הוא עצמו רצון. אך יובן שמעליית המח' עד גמר הפו"מ הכל רק מהתעוררות הנפש בחפץ ורצון להביאו אל הפו"מ וה"ז כמו אתעדל"ע. ואפי' זריחת אור ענג הרצון על הפו"מ בחומר גופו ובחומר הבנין (אף שחומר הבנין לאו בר הרגשה הוא רק בצירופו אל חומר הגוף ככל קניני האדם שיש להם אחיזה בגופו נופל הענין גם אל חומר הבנין) הכל הוא התפשטות הרצון הנפשי שזה הוא מה שעלה במח' ורצון לפניו שלא ינוח עד שיביאנו אל הפועל נמצא שהכל תלוי ברצון הנפשיי. והנה כאשר גמר בני הבית אז יתחדשו לו רצונות בדברים אחרים ויוכל להיות שיסולק רצונו מלזרוח על הבית. אשר זה הוא הנק' מז"ט להניח ברכה אל ביתו כלומר כמו שנשלם רצונו בבנין הבית ככה יומשך המזל שכל אשר יעלה על רצונו יושלם לפניו בבית הזה ע"י השראת הברכה בו. ולזאת עושים סעודה. כי ידוע ענין המאכל אשר הוא מחבר הנפש בגוף (ולמעלה היינו אורות בכלים). ואם לא הי' מתנדב בענין הסעודה לתקן סעודה לאורחים רק הי' אוכל לשובע נפשו. הנה גם זה לא הי' רק אתערותא של הנפש המחי' את הגוף ורצונה להשתמש בו להפיק רצונותיו. וה"ז כמשל משיחת אבנים בששר שנמצא עליהם בהירות אבל חומר האבנים בחומריותו אין בו שום בהירות. כמ"כ זריחת אור הרצון על חומר הגוף והבנין אינו דבוק בעצם החומר אלא רק מייפהו מבחוץ מחמת שענג הנפשיי בהפקת רצונה שורה בו. אבל כשמתעורר בנדבת הלב לפזר הוצאה לעשות סעודה לאורחים הרי זה הוא שהלב עצמו החומרי לפי שהוא שבע רצון מהשלמת הרצון הנפשיי בבנין הבית הנ"ל מתפעל ומתעורר בסעודה שהיא התחברות הנפש אל הגוף כנ"ל, ממילא נמשך עי"ז התחברות מהו"ע הרצון הנפשיי עם כח הגוף החומרי והי' לדבר א' ממש כמשארז"ל עד שלא אכל אדם ושתה יש לו שתי לבכות (הנפש טרודה ברצונותיו ומדותיו והגוף ברעבונו). משאכל ושתה אין לו אלא לב א' שגם חומר הגוף פונה מעצמו אל רצונות הנפש כי רצונו של הגוף הוא ברצונות הנפש מחמת התאחדותו והתקשרו ועי"ז בא להניח ברכה אל ביתך בחי' המזל להביא כל רצונות הנפש אל בחי' חומר הגוף ובזה יובן ל' הזוהר הנ"ל חינוכא דביתא (פי' ענין חינוך ידוע שהוא להרגיל הדבר שיעשה כמו טבע) במאי. כלומר במה יתוקן הענין שיהי' תמיד השראת השכינה דושכנתי בתוכם הנ"ל במשכן כמו שהי' בעת בנינו ועשייתו שע"י בחי' אתעדל"ע לא יסור ממנו תמיד. עז"א בסעודתא דעולת נדבה שיתנדבו בנ"י מכח עצם מהות נשמתם בכח האם שבהם להעלות עולה ומנחה לה' ע"ד משנת"ל בפ' ויקרא בענין הקרבן. ועז"א ויקרא אל משה בא' זעירא. כי הנה ולא יכול משה לבוא אל אוה"מ כי שכן עליו הענן וכנ"ל שהוא עננא (עילאה) דשרא על משכנא. שהוא עננא דבינה המתקנת את בחי' השכינה השוכנת במשכן העדות. וכמ"ש בזוהר ע"פ ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן דתבר כמה גזיזין וברדין עד דנחתת כלת משה (השכינה דושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך כנ"ל) לארעא. והיינו הסרת כל הקטרוגין שלא יקטרגו ח"ו על התגלות השכינה למטה בארץ. והנה זה בא ע"י עננא דבינה כמו שידוע בענין יוהכ"פ דאימא עילאה גליאת אנפהא ואז נמחלים כל עוונות בנ"י וכו' ופוסקים לומר המלך הקדוש דבעשי"ת המשפט לאלקים הוא על בנין המל' כמ"ש במק"א ובכ"ד באריכות והיינו שהיא למעלה ולא נחתת לתתא כ"א ע"י סליחת עונות ביוהכ"פ מאימא עילאה דגליאת אנפהא. וכמ"כ יובן גם כאן שכדי שתהי' נחתת שכינה לארעא ולבטל כל המקטרגים לזאת שכן עליו (על המשכן) הענן דבינה. ולכן לא יכול משה לבוא אל אוה"מ כמו שהי' הולך ובא תמיד ומדבר לה כרעותי' כמ"ש בזוהר וכמשנ"ת בפה"ק מפני עננא עילאה דבינה שאין במדרי' בחי' זו שום שייכות להנהגתו של מרע"ה. ולפי שהי' צריך לעשות חינוכא דביתא כנ"ל לכן האל"ף זעירא דמל' קרא למשה וידבר אתו מאוה"מ ולחוץ כמשנ"ת פ' ויקרא לזרז את ישראל על דבר עולת נדבה שבאה מאתעדל"ת מכח איברי הנשמה כנ"ל. וכן המנחה והחטאת והאשם דפ' ויקרא הכל מדבר בקרבנות הבאים מאתערותא של נש"י שזכו ישראל בזה מאל"ף זעירא הנ"ל כנ"ל שהוא כח האם שבנשמות. אבל בפ' זו מדבר בענין תורת הקרבנות הבא בישראל מכח האב וסוכ"ע. רק שעם תורתי בלבם לכן גם אם אין להם שום התעוררות מנדבת לבם. התורה שבלבם מחייבת אותם להקריב את קרבניהם לה'. והנה מצינו בקרבן עולה ג' ענינים א' עולת נדבה שבאה מנדבת והתפעלות בתשוקה נפלאה לדבקה בו ית' ולהכלל באחדותו מביא עולת נדבה ונרצה לו. ב' עולה הבאה לדורון אחר שריצה הפרקליט דחטאת בכדי שיהי' נח"ר לקונו מעבודתו כנ"ל פ' ויקרא. ג' עולה הבאה על הרהור הלב. פי' שהרהורי שטות גוברים עליו לימשך אחריהם עד שאינו יכול לפנות את לבו לה'. וע"י שמקריב קרבן עולה מיטהרים רעיונותיו ומחשבותיו כמ"ש בכוזרי. וז"ש בפ' זו זאת תורת העולה. וקאי על עולה שהיא דורון כנ"ל, והפי' הוא שזאת היא התו' שבעולה שאע"פ שאינה באה מנדבת הלב רק מכח התו' כנ"ל אעפ"כ עולה היא לריח ניחוח לה'. והיינו עליות המל' ע"י עשיית מעשה העולה כתורתה. ולז"א צו את אהרן דבדידי' תלי' מילתא דאהרן שושדמ"ט. ואומר עוד היא העולה על מוקדה במ"ם זעירא רומז על עולה שבאה על הרהור הלב. וכמש"ל הפי' דהיינו כשההרהורים גוברים עד דלא יכול האדם להעלות נשמתו לה'. שצריך לזה לעשות העולה כתורה וכמצוה. וזהו היא העולה על מוקדה שלה שמחמת הרהור הלב ירדה ונתרחקה ממקומה וע"י מעשה קרבן העולה כתורתה אף בלא נדבת הלב עולה היא (המל') על מוקד שלה התמידי לה כשהיא במקומה כמ"ש אלקי' אל דמי לך וכו'. כל הלילה עד הבוקר פי' שע"י הקרבן עולה היא עד הבוקר שהבוקר אור הוא. והכוונה בכ"ז לומר שגם ע"י מצות התו' בלא נדיבות הלב יש עלי' למל' בין כשהיא במקומה כמו שהוא אחר שריצה הפרקליט וא"צ רק להביאה פב"פ. בין אפי' כשירדה למטה מטה ומים הזידונים שטף ועבר על הלב. תעלה ע"י תורת העולה למקומה וגם לבחי' פב"פ וכ"ז ע"י אהרן ובניו כהנים. ונצטווה מרע"ה לזרז את אהרן במצות העולה. כי הכל בא ע"י הדעת דמרע"ה שהוא דעת הכללי של נש"י. ואהרן שהוא המעלה את כנס"י (שושדמ"ט). גם הוא צריך לקבל ממשה כמשנת"ל בפ' תרומה ותצוה:
2
ג׳ומ"ש אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. פי' שאחר מ"ש בפ' ויקרא מה שבא מאור השכינה בישראל בחי' התעוררות בנדבת הלב בא אח"כ בפ' זו שאם ח"ו מחמת מעשה התחתונים לא יהי' כח באור השכינה כביכ' לעשות להם אתערותא מצד עצמם יזדרז אהרן שושדמ"ט להעלותה בכח התו' וזהו מיד ולדורות פי' מיד הוא בשע"מ שהוקם המשכן בא הזירוז לקיים ההקמה בשלימותה שתומ"י שיזדמן איזה קלקול מחמת מעה"ת יראה להזדרז לתקן. ולדורות לימים הבאים בל יניח ידו מלהזדרז בהקמתה של אור השכינה בישראל. ומ"ש אר"ש ביותר צריך זירוז במקום שיש בו חס"כ. יתפרש עפ"י האמור שהכוונה מה שמקרבן העולה שכולה כליל ע"ג המזבח צריך אח"כ, להוציא את הדשן לחוץ זהו נק' חס"כ כלומר הפסד שמה שעלה כבר ע"ג המזבח ירד אח"כ ממקומי לבטלה. ולכן צריך בזה זהירות ושמירה ביותר. עד"מ ממו"מ כשנמשך בהצלחה א"צ כ"כ הזהירות והשגחה עליו שלא יבוא לידי הפסד. כי כן דרך המו"מ המוצלח להיות נמשך ממילא בהצלחה. אבל מו"מ שיש בו בהכרח איזה הפסד הוא צריך שמירה בזריזות ביותר להציל מן ההפסד כל מה דאפשר. כי בלא השגחה וזהירות ודאי ילך יותר להפסד וז"ש בתורת העולה דהיינו כמשנ"ת שהוא עפ"י התו' דוקא ולא בנדבת הלב נחשב זה להפסד מה שצריך להרים הדשן ולהוציאו לבטלה משא"כ בעולת נדבה דפ' ויקרא אין זה נחשב להפסד כלל וזה יובן ע"ד דוגמא בסדר עבודה שענין קרבן העולה דוגמתו הוא שאדם מקריב חלבו ודמו לה' בתענית ויש בזה ג' אופנים הנז' בקרבן עולה א' ע"י נדבת הלב שצמאה נפשו לה' כמה לך בשרי מחמת זה לא ירצה לפנות א"ע להנאת או"ש ותמיד כל היום יברכנהו בשירות ותשבחות ובעסק התומ"צ. והיושב בתענית כזה ודאי דלא עלי' אתמר כל היושב בתענית נק' חוטא. שזהו כמ"ש בנזיר שנק' חוטא מחמת שציער עצמו מן היין דהיינו בסתם במשך שלשים ימי הנזירות ירגיש צער בעצמו ממניעת שתיית היין. וכן היושב בתענית ומרגיש צער בנפשו מן התענית ע"ז שייך לומר שנק' חוטא. אבל בתענית הנ"ל דנדבת הלב אין שום צער כלל כמו עד"מ מי שטרוד במו"מ שיש בו ריוח גדול לא ירעב ולא יצמא כלל מחמת ענג הריווח. וכמ"כ יובן בתענית הנ"ל. (ואף שאעפ"כ נתמעט חלבו ודמו וכלה בחמימות האש הטבעי בגוף מיסוד האש כמ"ש בס' הרפואה שהאו"ש לאדם תמורת הניתך ממנו ע"י חום האש הטבעי. וא"כ יש כאן הפסד חלב ודם ומה שעולה לה' הוא רק החיות דחלב ודם אבל הגשמיות הולך לבטלה ממש אין זה נק' הפסד כלל כי אדרבא זהו כל תשוקתו וחפץ נפשו להפרד מן החומריות וגשמיות). בחי' הב' בתענית הוא. ע"ד מ"ש בתיקוני חשובה מהאריז"ל על כל עון אשר חטא מספר מפקד התענית שצריך לתיקונו. וזהו ממש ענין העולה הבאה לדורון הנ"ל. דהנה עיקר התשובה הוא לשוב מעבירות שבידו ולעזוב אותם לגמרי שלא ישוב עוד לכסלה. ובקבלה זו באמת נא' בספרי מוסר בזה"ל ישליך מעליו כל חטאיו ע"כ. והאדם נפרד מהם. וזהו לשון תשובה ששבה נפשו האלקית לאיתנה שאין לה חפץ כלל וכלל בשום חטא ועון ח"ו. רק כמ"ש בזוהר בההוא נוגה מפתי לאתתא ונטיל נהורהא כמשנ"ת במק"א. לכן כתי' ונפש כי תחטא שנמשכים מכחות הנפש אל החטא דמקום הקליפות וע"י אמצעית הכחות הנ"ל נמשכת גם כל הנפש שיתאחזו בה החיצונים ח"ו. וכאשר משליך מעליו כל חטאיו בהסכם חזק שלא ישוב עוד לכסלה. הרי נפרדת הנפש מן הכחות שלה שנמשכו לקליפות והיא שבה אל מקומה ואיתנה כאלו לא חטא. ותוכל להתחזק בתומ"צ בפו"מ כאלו לא חטא. רק בכדי להציל גם כחות נפשו שירדו ונטמעו בקליפות ע"י מעשה העוונות וחטאים צריך האדם להתמרמר ולטעום טעם מר בנפשו על כל עון אשר חטא (כדמיון סמי הרפואו' המרים ועפוצים לנקות הליחות והדמים הרעים). עד שבא לחרטה גדולה ועצומה על מה שנהנה מן החטא. ונהפכה ההנאה לצער ויסורין לו. עי"ז הנה החרטה היא עקירת הרצון הקודם מעיקרו עי"ז מעלה גם כחות הנפש מן הקליפות. ודוגמת זה הוא הקרבן חטאת להעלות ניצוצות נפשו שירדו בחטאתו אל מקום חרון אף ה' שהוא מקום הקליפות וע"י הקרבן ריצה הפרקליט ונמחו כל חטאיו המלפפים את כחות הנפש כנ"ל. והכחות שבים אל מקומם כקדושת נפה"א. ואחר שריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו להיות נח"ר לקונו מעבודתו. כמ"כ כדוגמת זה ממש הם הצומות והתעניות עפ"י רוה"ק בחכמת הקבלה הקדושה במדה נכונה מכוונת לתיקון הנפש ולהעלותה להיות נח"ר לקונה בתומ"צ שתעשה עוד ככל הנ"ל. והנה התעניות האלו הם צער לנפש ממש ולא כתענית נדבה הנ"ל ושייך בזה גם בחי' היושב בתענית נק' חוטא. אלא שלאדם עצמו אומרים לו חטוא חטא קל והנצל מחטאים גדולים. אולם ע"י זריזות וזהירות בנפשו שכל ימי התענית לא יסיר לבו מלכוון שגם הצער שמרגיש הוא המקרבו ומעלהו לחסות בכנפי השכינה ולהנות מזיוה (מלבד סגולת התענית מצד עצמו שגם בלא כוונה זו הוא פועל פעולת תיקון הנפש אלא שע"י הזירוז הזה) הנה הוא יוצא מכלל יושב בתענית שנק' חוטא לפי שהצער עצמו נחשב לעונג כמ"ש במק"א על ענין ושמחים ביסורין. אך אעפ"כ חלב ודם הגופני הניתך בתענית הוא הולך לבטלה. וגם זה הוא מכלל תיקוני הנפש ליתן חלק לחיצונים תמורת החטא. וזהו ודאי חסרון כיס. אלא שע"י זירוז פועל שאין הצער עצמו ניתן ביד החיצוני' שכל דבר רע לגוף ונפש הוא רק מסט' דילהון. אלא הצער עולה לרצון ועונג כנ"ל. וענין הג' בתעניות הוא דוגמת העולה הבאה על הרהור הלב כמשנת"ל שכוונת התעניות הללו אין להם ענין ידוע כלל רק להכניע את גופו שנתגשם בק"נ או וכו' שלא יעכב על הנפש האלקי' לשוב בתשובה ולהשתמש בכחות הרצון שו"מ של נפה"א במחדו"מ. ואם בתעניות כאלה לא יעשה כ"א קבלת הצער וסגוף התענית בלי הרהורי תשובה ביום התענית. הרי כולו הפסד כי לא ינקה את נפשו האלקי' בזה ואדרבה יוכל להיות מסתעף מזה שירשה א"ע למלאות תאוות הגוף ונפה"ב ביותר תחת אשר ענה א"ע. ולכן ביותר צריך זירוז בזה להרבות כל יום התענית בהתעוררות אה' הטבעיית המסותרת בלב כו', וכח המס"נ אשר ירושה לנו מאבותינו ברתי' דאאע"ה. והזירוז הזה בא ע"י בחי' משה. שהוא הדעת דכ"י שיצוה את אהרן קו הימין שמתפשט בימין פשוטה לעורר השבים כמ"ש במק"א. ומכ"ז דעת ל"נ ככל הנ"ל בענין הקרבנות. והנה כל זה ר"ל בין הקרבנות שמנדבת הלב בין קרבנות שעפ"י התו' היינו אחר מתן התו' והשראת השכינה דושכנתי בתוכם במשכן. שאז נמשך כח הקרבנות מאתוון אמצעין דתו' או מאתוון זעירין דא' דויקרא הנ"ל (בחי' זו"נ כידוע וכנ"ל). אך קודם יצי"מ שהיתה השכינה כבי' בגלות וגם ידוע בע"ח שבחי' ז"א הי' בבחי' העיבור עד בחי' הלידה שביצ"מ. נק' הקרבן הראשון בשם קרבן פסח שהוא לשון דילוג שלא בערך וסדר שע"י בחי' ממכ"ע וסוכ"ע הנ"ל אלא כמ"ש בזוהר דמסט' דאימא עילאה נפקו ישראל ממצרים. וכשנתנה מצות החדש הזה לכם באמ"צ כמשנת"ל פ' ויקרא. אמר בעשור לחדש ויקחו להם איש שה וגו' לקרבן הפסח. ויובן עפ"י מ"ש בסה"ק עמ"ש בגמ' מאימתי מברכין על החדש עד שתתבשם ועד שתתקשט. שתתבשם הוא עד ז' ימים בחודש אחר המולד ותתקשט הוא עד סוף מילוי הלבנה. ובזוהר בענין יוהכ"פ וסוכות איתא דעשור בעשיראה קיימא וה' יומין (שמעשור עד ט"ו) דמלכא אינון דאתי עלה ופי' בעשיראה הוא הקישוט הבא אליו מן הבינה מעין משנת"ל עננא עילאה דשכן עליו הענן. ומעתה יש להבין שהגם שלא הי' להם עדיין הכח להקריב קרבנות שיהיו רצויים כמ"ש ונרצה לו וגו' וכדלעיל לא מן השכינה ולא מן התורה ולכן הי' הקרבן רק בדרך דילוג כאמור והכח להפריש הקרבן לה' בא מקישוט החדש מן הבינה וזהו בעשור לחדש דוקא דאז החדש בעשיראה קיימא ואז הי' בשבת וכמ"ש במק"א בענין שיו"ט הראשון ש"פ נק' שבת, מבואר שהכח והתעוררות היו אז מאתוון רברבן דוקא ולכן נק' שבת הגדול:
3