חנה אריאל, וזאת הברכה א׳Chanah Ariel, V'Zot HaBerachah 1
א׳ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. אשר ידעו ה' פא"פ. לכל האותות וגו'. אשר שלחו ה' לעשות באמ"צ. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. בראשית ברא אלקים. לשון לכל ולכל אינו מדוקדק לכאורה דהול"ל בכל. ועוד יל"ד דלגבי ארץ מצרים אומר אשר שלחו ה' ולכל היד החזקה וכו' משמע אשר עשה משה מעצמו. וגם צ"ל ענין אשר ידעו ה' ומהו פא"פ. ויתפרש שהידיעה אשר ידעו ה' את משה נפלאת היא שהיתה בבחי' פא"פ (כמשי"ת) היתה סיבה לכל האותות אשר שלחו ה' לעשות שהי' הענין מופלא שלא הי' לכל נביא. וכן היתה הידיעה דפא"פ לסיבה לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לא קם נביא עוד לעשות כן) שיהי' לעיני כל ישראל. בראשית ברא אלקים. כלומר שכל ישראל יהיו יכולים לראות שעם התו' שנק' ראשית בה דוקא ברא אלקים וגו'. והיא היא עיקר חיי העולמים. ולולא היד החזקה והמורא הגדול אשר עשה משה א"א כלל לראות כ"א דבראשית בחוכמתא חכ' דמע"ב אבל לא בהתורה. וכן רז"ל דרשו בשביל התו' שנק' ראשית ברא בחוכ' דמע"ב וכו'. כלומר שתנתן אח"כ התו' בעולם שברא בחכ' דמע"ב. וכמארז"ל אם מקבלים ישראל את התו' מוטב וכו'. וזהו כחו וגבורתו של מרע"ה שעשה את היד החזקה ואת המורא הגדול שיוכלו לראות שבראשית שהיא התו' בה ממש ברא את וכו' והכח הזה למרע"ה הוא מן הידיעה אשר ידעו ה' פא"פ וכמשי"ת אי"ה:
1
ב׳בזוה"ק ת"ח אורייתא חדותא דכל חדותא דקוב"ה ואטיילותא דילי'. ובמ"א אמרו אסתכל באוריי' וברא עלמא. ובמ"א אמרו אוריי' וקוב"ה כ"ח. וא"כ מה שייכות אטיילותא ואסתכלא. הנה ענין שרש בריאות עולמות הוא מח' דאנא אמלוך דאחדה"פ לא אשתני וכו' ואלדח"מ ושמו וכחו כבי' אין לו קץ וסוף כלל. עד שבכל מקום שנתפשט שם הוא בבחינתו בחי' אא"ס אחר ריבוי הצמצומים להתפשטותו הנמצא במדה וגבול ותמונה. הנה בחי' האין סוף שבהאור וכח אינו מסתיים ח"ו והרי הוא בעצמותו עצמות האא"ס אלא שכל עיקר עצמותו ומהותו וכל כחו כבי' נעלם מהנמצא והיינו בריאת היש שלא ע"י עו"ע. פי' שנמצא בהנברא בחי' ישות שלא בא לו מן העילה שלו שהן האו"כ די"ס דאצי' שנק' הוי' ב"ה ע"ש שמהוה הכל רק שמה שהוא מהוה הוא רק בבחי' סוכ"ע וד"ע ב"ה שבידיעת עצמותו יחודו ית' יודע את כל הנמצאים גם הנפרדים מקו"ח אא"ס. וכלומר שאינו נגלה בהם אלא בהעלם. אך הוא צוה ונבראו לדעתן וצביונן בהתפשטות לישות תמונה שבחרו בכל הכחות דרצון ושו"מ שלהם בערך מדרי' אותו עולם שנמצאים בו. מבואר שמציאותם בידיעה שהוא ית' יודע אותם נבדלת מאד מפרטי תמונת מציאותם בהבראם לדעתן (הנק' אצלינו בשם ד"ת) שהרי החפץ אשר חפץ ה' ועשה בידיעת עצמו ית'. אין שום נ"מ מן הפרטים החלוקים דישות מציאותן לעצמן בד"ת שלהן וכ"ז נת' בכ"ד. והוא כללות ענין כלבוש תחליפם ויחלופו, ומי שאמר לשמן וידליק וכו' ועז"נ כי רוב מעשיהם תהו שהוא קז ירוק כשנ"ת במ"א כלומר התפשטות ריחוק מן השרש בתכלית הריחוק. ולכן אומר יעלו בתהו ויאבדו שכשעולה לשרשם נאבד מציאותם לגמרי עד שאין לו שום מציאות. ועליות הרצון לחדש היש הזה הוא הרצון למדת המלוכה שעיקרה על עם עמום וחשוך אין לו שום ידיעה והרגשה בהמציאות האמיתי שהוא אחדות הבורא ב"ה ד"ע הנ"ל. והמלך בכח מלכותו ימלוך עליהם ויעשה להם סדר נכון והגון להרגילם ולהביאם אל מציאות האמיתי וכמ"כ מובן ומושכל שבכח חכמת אדם חכם מופלא ונבדל בערך יוכל לפעול בכח חכמתו לבונן את עם עמומים וחשוכים כנ"ל ולהביא בהם סדר נכון וקירוב אל המציאות האמיתי. וההבדל שבין כח המלוכה וכח החכמה הוא שכח המלוכה הוא בהתנשאות באימה עליהם והפלגת רוממות המלך עליהם ביותר. יותר יפעול בהם העלי' מן החשכות והעמומות שלהם. ובנמשל יובן שהוא ג"כ בחי' עלי' להם כעין עלי' בתהו הנ"ל אלא כשבא עלי' זו מן כח מדות המלוכה היא אינה לאבדון ח"ו אלא בחי' ביטול הישות הנפרד שבהם לקבל איזה הארה מאור פני מלך ע"י ביטול הישות שלהם מחמת רוממות המלך ולבוש הוא הי ין זה כי אדרבא גאות דה' מלך גאות לבש. אבל כח החכ' הוא היפך ממש מענין זה כי הקל ממציא בכח חכמתו מציאות חדשה שגם לב אבן ישכיל מה שהוא רוצה לבוננו. אף בעודנו בעוביו וגסותו. וגם אם עי"ז יתעלו הבורים וחסרי מדע למעלת אנשים בעלי דעה אין זה כענין עלי' לתהו הנ"ל ולא כעלי' במדת המלוכה. שבמשל הוא שעולה להיות כאין לגבי רוממות המלך. וע"י החכ' עלייתו אדרבה להיות מתחשב ביותר, וכמ"כ יובן בנמשל שבחי' החכ' שהיא התו' היא יורדת ונמצאת למטה בעוה"ז ע"י מ"ת וכמשי"ת. ואף שעי"ז יש גם עלי' גדולה למקבלי התו' וההוגים בה. אין זה כלל כהעלי' לשרשם שהם תהו לגבי'. אלא הם עולים לעלי' שאינה מערך שרשם והיינו שעולים לד"ע ממש הבא ומתלבש בד"ת להעלותו ולהקימו עד שבסוף יומיא יוכל להתייחד ממש עם ד"ע. משא"כ ע"י מדת המלוכה אין העלי' רק במדרי' הד"ת עצמו אלא שעולה בתהו להתבטל מישותו ויתקיים (ולא יאבד) במעלת ביטול היש לגמרי מדרי' למעלה ממדרי' בעולמות דעשי' ויצי' ובריאה עד אצילות. ובזוהר אמרו אורייתא מחכ' נפקת משמע שהתו' עצמה איננה ערך מציאות חכ' ושכל ואפי' עליון נורא
2
ג׳**הג"ה
3
ד׳ואף שנז' בסה"ק ובכתנים שהתו' היא בחי' חכמת המאציל ב"ה או חכ' דא"ס. הנה הוא לאו מכל אלין מדות דנאצלים ובי"ע כלל. ואפי' במ"ס דא"א מבואר בכתבים שאיננה כלל מערך חו"ב דעה והשכל אלא כח להמציא חכ' הגלוי' באצי'. ובמק"א איתא בכתבים שמשם מקום ענין רמאות דלבן וכו':**
4
ה׳אלא דמחכ' הגלויה נפקת ופועלת פעולת מהות החכ' הנז' שאיננה כדרך כח המלוכה כנ"ל. וכשנתבונן עד"ז במח' הראשונה דאנא אמלוך שהן הדיו דסקרסין וכמ"ש בכ"ד. שהוא שימצא. שלימות המלך בכבודו לעצמו גם בעם מדינות המלך (כי אין מלך בלא עם ושלימות האחרון לעם הלא הוא שיזכו לשלימות מעלת המלך בכבודו והוא ענין הידוע בעליית הנו"ן אלפים יובלות והתהפכם אל מה שהי' וכמ"ש בע"ח בהקדמה. ובמש"ה מבואר שגם אחר ההתהפכות יהי' זכרון מציאות העולמות. וכמו ששמענו בפי' המשל ביין שהי' בכלי אדום וירוק ולבן כשמריקים הכל לכלי א' בלא שום גוון ומתאחדים בתכלית הזוכר יזכור ויבחין שזה היין הי' בכלי אדום וזה בכלי לבן וכו') והמח' שבה חושב המלך שלימות הזה דאנא אמלוך מובן בקל למשכיל שאינה חכ' וסברא והמצאת אופנים שכליי'. אלא רק כח היכולת דאחה"פ שהוא א"ס למעלה ואין קץ ותכלית למטה מטה והרגשת הכח הזה לפרט הזה דרצון למלוכה היא היא המח' החושבת אנא אמלוך דיו דסקרסין. וה"ז כדוגמא כעין מה שאו"א מולידים זו"נ, וע"ד האמור פה הוא היכולת להביא כל ענין הד"ע בד"ת ג"כ. והיכולת והכח הזה הוא התו'. וביאור זאת כידוע ונת' בכ"ד שכל עיקר ענין מתן התו' לישראל הן הן העשה"ד שכל עיקרן הוא אנכי הוי' אלקיך (רק שדבר שבקדושה כלול מי' לכן בא בעשרה דברות) והוא ההתייחדות וההתדבקות דאלקות ממש דאנכי הוא אלקיך. כענין אלקי בקרבי וכמ"ש כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו (ומה שאמר כאלו היינו כלפי מעיו דגוף ונפש הטבעית שאין להם כלל זה הענין. רק ע"י הנשמה ונפה"א המלובשת בהם). והוא הכח לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך כידוע בענין משבאת לידי מדה זו וכו'. וכן בקדושת סת"מ אם כותבן מקבלי התו' דוקא יש בהן הקדושה האמורה בהן. וא"ל אין בהם קדושת הסת"מ. אף אם כתבן כתמונתן. וכן קדושי אשה עפ"י התו' אין רק למקבלי התו'. והנה עשיית וקיום כל המצות בפו"מ הוא הוא תיקון העולם להתגלות בו יחודו ית' כמ"ש ביום ההוא יהי' וגו'. והמצוה היא היא שם הוי' בחילוף מ"צ בא"ת ב"ש. מבואר שענין התו' שישנה בישראל היא היא הכח לגלות ענין האלקות ביחודו האמת גם בעולם ועד"ז נתבונן גם למעלה כמשנת"ל שהתו' למעלה היא וממנה בא הכח לעליית העולמות כל מיני העליות כנ"ל הכל הוא בכח התו'. והנה מציאות חידוש העולמות בפו"מ הוא משם הוי' ב"ה שמהווה הכל היינו או"כ דספי' דאצי' דבהון אתכסיאת מב"נ. ור"ל העלם היחוד המצוי לבדו הנ"ל והרי האו"כ הן הן הממציאים ההעלם הגדול שבעולמות הן הן עצמן הי"ס הם או"כ לגלות ענין האלקות דוקא על ידן. ואפי' אורות דאו"א ועו"א המאירין לעולמות הכל הארתן מתקבלת ומורגשת בעולמות רק ע"י זו"נ דוקא שמהן יוכל הדעת התחתון ג"כ לקבל יחודו, ית' שבד"ע דידיעת עצמו ית' וקמי' עצמותו ית' גם עתה עוז וחדוה במקומו וזהו חדותא דכל חדותא דקוב"ה וכו' הנ"ל כמשי"ת) וגלי' קמי' העלי' העתידה בעולמות ע"י התו' כנ"ל וז"ש בשם הוי' ב"ה הפי' הי' הוה ויהי' הכל ביחד מצוי לפניו ית' וכן למטה בישראל ע"י אנכי הוי' אלקיך כנ"ל שהוא בא בתוכם וקרבם ע"י זו"נ דוקא (כדאמרן שלעולמות א"א להתקבל שום שפע כ"א ע"י זו"נ) היא נתינת התו' להיות מצוי בהם אך בנתינת התו' לישראל נז' לעיל שמצד הגוף ונפה"ט החיונית וגם השכליות אין בהם שום התפעלות והרגשה מאור התו'. אבל באדם העליון ב"ה אף שהכלים בהון אתכסיאת כנ"ל אין זה אלא כלפי השפע וכח התהוות העולמות. אבל הכלים עצמן הרי או"ח חד בהון. וזהו אוריי' וקוב"ה מצד עצמו כ"ח. אף שבאור ושפע שבא בעולמות מן האו"כ אין אור התו' בא למטה כלל עד נתינת התו' לישראל הענין הוא כך. דידוע בע"ח שהכלים דב"ן דז"א דתיקון נתבררו מן הכלים דמלכין קדמאין מן המדרי' העליונות שבהן. וכמ"ש בכתבים שנק' אצי' ע"ש ומאצילי' קראתיך. והם עלו בתכלית העלי' ביחוד דאיהו וחיוהי. ועלי' כזו מובן מן המבואר. שהוא ענין התו' דוקא לעשות מן התהו שירד בריחוק מקום וערך משרשו יחוד גמור במהו"ע אא"ס והיינו קוב"ה לבדו במהו"ע כבי'. ואורו ושפטו מעלה מן התהו מדרי' אצי' נפרדים מקו"ח. רק שנמצאי העולם דאצי' הנפרדים מקו"ח אינן כלל יש ודבר נפרד לעצמו. וזהו ג"כ עליית הניצוצות דאו"כ דתהו שבטל מהן בחי' הפירוד הגמור דתהו כמשנ"ת ענין התהו כאן לעיל. ומה שלא הי' יכול להתברר באצי' נתברר במדרי' הבריאה להיות יש גמור לעצמו רק שהוא עכ"פ בטל לאלקות ומדריגות הביטול הן הן מדרי' בי"ע שנמצאו במדריגתן ע"י ביטול הפירוד דתהו מהן. וכן בבריאת עוה"ז אמרו על פ' ויכולו שכשבטל תהו ובהו מן העולם נגלו הדסקרסין. ועז"א כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות. פי' שמלאכת שו"א וכל צבאם בששת ימי המעשה הוא דחיית התהו המלבש את או"כ דקדושה אלקי' המתעלמת בתכלית בפירוד התהו ע"י וימלוך וימת כידוע ונק' בירור ניצוצי קדושה שמתבררים ובאים אל המציאות (ממה שנפלו למטה מן המציאות) וזהו אשר ברא אלקים (בוימ"ה הראשונים דבה"ע) לעשות על ידיהן לתקן כל הניצוצות המתבררים בכיו"י תמיד חדשים לבקרים וכל היום כולו בסיבוב הגלגלים ותנועות שינויי העתים בתבונה ית"ש וכו' וכו' ואחר בירור הנעשה בוימ"ה אז באתה מנוחת השבת שהוא גילוי הדסקרסין פי' כח המח' הראשונה דאנא אמלוך וזכר יום שכולו שבת כידוע בכ"ד מעליית האל' איהי שבת וכו' ושבת עילאה דיומא כידוע וכן הוא בכל שבוע ושבוע דוימ"ה שלנו ויום השבת קודש מובן שהשבת בו הוא גילוי ענין החו' האמור. משא"כ בוימ"ה הוא בבחי' ירידה והתלבשות דכלים די"ס דאצי' לברר בירורים, מבי"ע והמברר מתלבש בלבושים וכו' כידוע אמנם ארז"ל דקוב"ה אסתכל באוריי' וברא עלמא כלומר שגם בבחי' הירידה דבירורי' הנ"ל לעשות לתקן עולם כמנהגו נוהג שהוא רק ביטול הפירוד הגדול דתהו. גם באותו מקום ובאותה מעשה אסתכל הוא כבי' לעצמו באוריי' היינו שיהיו הבירורים מכוונים אל מ"ש בתו' כידוע במארז"ל מה כתיב בה וכו'. והסתכלות זאת היא הסיבה הגורמת הכנה בעולמות. שיוכלו בסוף יומיא לעלות לשלימות העליון (דתו' הנ"ל) אף שאין הארת הסתכלות זאת מתגלה בעולמות כלל וכלל לא אעפ"כ בא מזה התועלת שכאשר יעבודו בנה"א עבודת התומ"צ יעלו העולמות בעא"ע הנ"ל ויש להתבונן בזה דרך דמיון מכוונת המצות שמכוונים. עובדי ה' בנשמתם ר"ל איך שהם באמת עצמו כי כלולים במהו"ע כבי' בבחי' אין כזיו במאור ולא דבר אחר זולתו אך הנמצאים עצמן הנה בכח צמצום האו"כ דאצי' נעלם מהנמצאים לגמרי מה שכל מציאותן הוא רק זיו ואור הי"ס כאמור ואין להם אלא הרגשת עצמן בכח בחי' ממכ"ע (והמבין ישכיל ויבין שזהו האו"כ דתהו ונפלו משרשם באלקות שמשם באו בבחי' וימלוך דתהו עתה ע"י י"ס או"כ דתקון מתגלה להם ענין אלקי בבחי' זיו מגיע גם לערכם שיקבל ממנו חיות בהעלם הגדול והעצום איך שהוא ענין אור אלקי אלא הם חיים חיות נפרד לגמרי. אך מאחר שעכ"פ עלו להיות מקבל עכ"פ אור נעלם וכח חיות והרגשה יוכלו לעלות בעילוי לעילוי להתקרב אל הרגשת ענין אלקות ממש ממדרי' למדרי' בכמה מינים פרטים ידועים ומבוארים במק"א). והדמיון ומפליא לעשות שקושר גשמי דטיפה גופני' ברוחני' דנשמה אלקי' דוקא. (שהרי ארז"ל ע"פ זרע יעבדנו וכמ"ש במ"א בענין זכר בא לעולם שלום בא לעולם) ועי"ז ההתקשרות נאצלים כחות הנשמה גם עד ערך זה שיוכל הגוף דטיפה לקבל הרגשת חיות בעלמא לא מיני' ולא מדוגמא דערך מדרי' קדושת הנשמה. ואעפ"כ ממנה דוקא הוא חי ע"י שאותו החיות המתצמצם מהנשמה מתלבש עוד בלבושים דנפש השכליי' והטבעיות והחיונית כידוע ונמצא שמצד הגוף הוא חיות ערומה מערך ענין קדושת הנשמה לגמרי. אבל החיות עצמה שנאצל מהנשמה שיהי' הגוף חי ממנה הוא הוא כח הנשמה לא זולת זה כלל. רק שקודם שנאצל להחיות הגוף הי' אור וכח זה כלול באור הנשמה עצמה ולא הי' מקום שיקבל הגוף ממנה. וע"י מפליא לעשות נאצל הכח הזה להיות מצוי גם להרגשת הגוף וחיות ממנו. ועד"ז יתבונן המשכיל שידיעת עצמו של הקב"ה שיודע בה את כל הנמצאים כהרגשת הנשמה עצמה את הכח שהגוף חי ממנה. והנמצאים עצמן אין מרגישים זאת כלל וכלל ואף שכל חיותו הוא רק מזה. אך הוא בא מעוטף ומלובש בריבוי מדרי' ע"ד האמור באור הנשמה שמתלבש במושכל מורגש מוטבע. לכן אמר אאע"ה קוב"ה ידע בגוונא אחרא כידוע בזוה"ק פי' היש ודבר שאנ"ר ויודעים אותו בעולם קוב"ה יודע אותו לא כמו שהוא נעלם אצל הנברא אלא כמו שהוא קמי' ית'. דהיינו שהוא יש ודבר נפרד מן העצמות. אלא שנכלל כזיו במאור ובידיעתו זאת הוא מתייחד עמו. כמו האילן הגשמי הנראה לעינינו יש גמור ונפרד לעצמו. בידיעתו של הקב"ה אין מציאותו תמונתו הגשמיות הנראית לנו. אלא הוא כבי' יודע אותו מציאות צומח הכלול באלקות שישנו שם גם הוא מציאות צומח פרטי גם קמי' בהתכללות הנ"ל. וכן בדח"מ כל פרט ופרט שבהם המצוי' בידיעתינו הכל הוא מצוי בידיעתו ית' בפרט ג"כ. אך בערך אחר ותמונה נבדלת בבחי' אין והנה גדר חי מתנענע הרי תנועתו הטבעי' הגופני' אין לה מציאות של כלום בידיעתו ית'. כי הוא כבי' יודע החי בעל תנועה נבדלת הכלול באורו ית' שאין שום נ"מ כלל בין שמתנענע למזרח או למערב או לכל צד כלפי ידיעתו ית' וכמארז"ל מאי איכפת לי' להקב"ה בין שוחט מן העורף לשוחט מן הצואר וכו' ובאמת לבני נח אין שום חילוק משוחט מן העורף לשוחט מן הצואר אבל למקבלי התו' באו לידי מדה זו שהד"ע דידיעתו ית' בא להם גם בד"ת המורגש בגופני' וגשמי' ולכן מה שע"פ ד"ע אומר בתורה וזבחת ענין הזביחה כשנגלית לנו בדע"ת גילוי' הוא שתהי' דוקא מן הצואר בכל הפרטים. וכן כל משפטי התו' הן ע"פ מציאות כל הנמצאים בד"ע. אלא שלמקבלי התו' נמצא בד"ת שלהם. והיינו ודאי דוקא במה שיש לו מציאות בד"ע. אבל מה שבד"ע אין לו מציאות כלל כמו גדר חי מתנענע הנ"ל לא נמצא בו כלל משפט התו'. (והעורף והצואר יש להם מציאות גם בד"ע לפרטים מחולקים, אלא שהן בערך נבדל מד"ת וידוע בגוונא אחרא ולכן לא איכפת לי' כ"א במקבלי התו' גם בד"ת). ובזה יובן התמי' דגמ' וכי פריצותא אסר רחמנא שפריצות דתנועות מיעוך הדדים ונגיעה בערוה בשאר אברים אין לו מקום כלל בידיעת הד"ע ית' שזהו גדר חי מתנענע מכח התאוה המצוי בישותו. אף שכח התאוה עצמו יש לו מקום גם בד"ע. אבל התנועות לאיזה צד אין לו מציאות כלום בד"ע כמשנת"ל. אבל הכנסת האבר תשמיש במקום תשמיש שבד"ת יש לו מציאות גמור בד"ע ולמקבלי התו' בא גם בד"ת. עד שהמעשה הזה הגופני פועל בד"ע לטוב ולמוטב לעשות מצוה ממש. ויחוד הד"ת בד"ע. או עבירה לפגום אור ד"ע הבא בד"ת ע"ד מ"ש בזוה"ק שחת לו לא בניו מומם כמשנ"ת במק"א (ואפי' לב"נ הוא מהז' מצות דחקות שו"א לכן גם להם פוגם בד"ע וק"ל (ואי"ה ית' בפ' שלפנינו בע"ה). וזהו התמי' הקיימת וכי פריצותא אסר רחמנא דודאי א"א כלל לומר כן אף גם אחר מתן התו'. וכן כל מיני ידיעות והרגשות בד"ת הן מצד עצמן אין ואפס לגבי הד"ע דידע בגוונא אחרא דוקא (וכמשנ"ת במק"א שלכן אף אחר שאמר הקב"ה למשה לך רד כי שחת עמך אעפ"כ הוליך את הלוחות בידו עד שבא אל הד"ת וירא אח העגל ומחולות וגו'). אבל בני אהרן מרוב התקשרותם ודביקות בגוף ונפש בכל לב ונפש מאד באלקות בקדושת התו' והכהונה גם כל תנועות גופם הגשמיי' ידוע הוא עצמו בידיעת הד"ע כמו מעשה התוהמ"צ ע"י מתן התו':
5
ו׳ובזה מובן שכשאמר לו משה לאהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש. ידע שבניו גם בד"ת שלהן ידועי המקום הן ולכן וידום אהרן. אך אעפ"י שידועי המקום הן אעפ"כ אומר בקרובי אקדש. שגם מהם הוא ית' קדוש ומובדל לגמרי ומציאותן כאין נגדו ית'. וכמ"ש תשמישי מצוה אף שנעשית בהם המצוה שהוא הוי' ממש בחילוף א"ת ב"ש דמ"צ אעפ"כ נזרקין (אבל תשמישי קדושה ממש אינן נזרקין וק"ל). וכן הוא בכל הנביאים אף שמתבטלים הרגשתם הגופני' ורואים את כבוד ה' ויחודו ית' אמר הכתוב אם יהי' נביאכם במראה (אספקלריא שאינה מאירה) אליו אתודע בחלום (ביטול ההרגשה גופני') אדבר בו. אין זה אלא כעין תשמישי מצוה הנ"ל. לא כן עבדי משה פא"פ אדבר בו ומראה ולא בחדות גם עם כל הרגשותיו הגופנים ה"ז כעין תשמישי קדושה שנגנזין ולא נמצא מהם שום מציאות מבלעדי הקדושה ולחוץ. וכמ"כ מרע"ה ולא ידע איש את קבורתו וד"ל. ויש להתבונן שזה הוא שנעשה כולו פנים ולא נשאר בו דבר שיהי' אחור וחיצוני' ולכן הוא ע"ה הוא ידוע המקום בבחי' פא"פ (משא"כ בני אהרן שגם שידועי המקום הן גם בד"ת שלהן. אך הן יש להן בחי' אחוריי' וחיצוני' נבדל מערך הד"ע לגמרי שלכן אמר בקרובי אקדש שאש ה' תאכל אותם שהן כאין נגדו ית' כמשנ"ת). וזה שאמר אשר ידעו ה' פא"פ ולא קם נביא עוד בישראל כמוהו. לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות באמ"צ. כלומר שהגם שע"י כל הנביאים נעשו אותות ומופתים. הנה מחמת שלהנביאים עצמן נשאר בחי' אחוריי' וחיצוני' לא יצאו על ידם בחי' האותות והמופתים כ"א בבחי' חיצוני' העולמות. אבל מרע"ה אשר ידעו פא"פ היו כל האותות והמופתים שלו גם באמ"צ בחי' בנין הקדושה עליונות בתכלית הפנימי' והוציא את עמו ישראל לחירות עולם. ויצ"מ נעשה חג לה' עד עולם וכן קי"ס וכו' והנה מרע"ה נק' עבד ה' כ"פ בלשון יחוס ומעלה על כללות עבדי ה' הנז' כ"פ הללו עבדי ה'. ועפ"י האמור מובן שלו ע"ה יתכן שם זה בתכלית השלימות שהוא עבד ממש לדיו דסקרסין דו"נ שנגלו באצי' בבחי' אנא אמלוך. וכפמשנ"ת הכוונה שבבחי' המלוכה על עם והי' גילוי בחי' העצמות דאנא אמלוך וזוהי מדרי' מרע"ה הנ"ל. משא"כ שארי עבדי ה' הן עבדי מלכותו ית' המיוחדת עמו. וההפרש ידוע בכ"ד שע"י כח המלוכה הוא ענין ביטול היש. ועבד ה' דמרע"ה הנ"ל הוא בבחי' ביטול בעצם (ובמ"א מבואר ההפרש שבין האבות שהן היו מרכבה לחג"ת דאצי' ועל מרע"ה לא נז' ענין בחי' מרכבה) וביטול בעצם מגיע בחי' הגילוי אנא שבאמלוך כמ"ש ונחנו מ"ה מ"ה בעצם. ע"כ ע"י דוקא נתנה התו' לישראל כמשנ"ת שהתו' היא כח ועוז וכשהוא ע"ה בגופו הגיע לגילוי דאנא אמלוך כנ"ל להיות נק' עבד ה' ירד הכח ועוז למקום נשמות בגופים להיות לכ"י בגופים הכח ועוז דעצמות א שהן יחוד דו"נ בבחי' מתן בסתר הידוע (וה"ז כענין הידוע שבתחלה ממשיכין להיות בבחי' גדלות הגמור דז"א ובאין בו מוחין דאו"א ממש ואז נגלה יחוד קוב"ה קק"ל ועל ידם מתגלה בתכלית הפנימי' דאו"א ועו"א כידוע בענין מוחין דגדלות משא"כ קודם הגדלות מתעלמים אור מוחין דאו"א בזו"נ ואין יחוד וזווג דקובהו"ש. דאף לפמשנ"ת דאוריי' וקוב"ה כ"ח. אך לעולמות אינו נגלה ושם אלקים דכלים מעלים שלא יאיר אור מהו"ע לעולמות. ואף שבלא"ה קוב"ה הוא בחי' סוכ"ע ואין אורו גלוי בעולמות אך ע"י בחי' השכינה שהוא המל' ממכ"ע נגלה אור היחוד וזווג גם בעלמין. כי המל' ממלא את העלמין מאור היחוד והיינו דוקא ע"י מוחין דגדלות אבל כשאין מוחין דגדלות אין המל' ממלא את העלמין כ"א בחיות שלהם בבחי' החיצוניות):
6
ז׳ועד"ז יתפרש בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. פי' בראשית שהוא התו' דמחכ' נפקת בה ברא הקב"ה ע"י שם אלקים את השמים לרבות תולדותיהן ואת הארץ לרבות תולדותי'. דהיינו בחי' דו"נ דעולם העשי' (וכן בעולם הברי' והיצי') או זו"נ דבמל' דמל' דעשי' כלפי עוה"ז החומרי דנוגה שהן בחי' סובב וממלא דכעו"ע. והארץ היתה תהו וגו'. פי' שהארץ הכוללת תולדותי' שהוא ישות הנמצאים דעוה"ז (וכן בבי"ע כנ"ל) היתה עדיין תהו שהוא הפלגת ריחוק הערך ממש ממציאות הישות ממש כנ"ל בענין תהו. וה"ז כענין מלכין קדמאין שקודם שבא אור החדש דתיקון אף שנאצלו המלכין כמ"ש וימלוך וכו' אך הי' תהו וימת וכו'. כידוע שהאור ניסתלק למעלה מן המציאות (ע' מה"ש סט"ז מבואר הענין וחשך ע"פ תהום יתפרש התהום על כח, האר עצמה להמציא הישות שהחשך דתהו ובהו מכסה אותו. ורוח אלקים אשר ברא, את השמים ואת הארץ מרחפת. נוגע ואינו נוגע כמארז"ל, ע"פ המים הוא השפע הבא מן השמים אל הארץ אינו נוגע ממש בהם כ"א בבחי' מקיף ולכן לא נתפשט שום ישות מן הארץ הכוללת תולדותי'. ויאמר אלקים יהי אור כלומר להאיר את החשך ימצא מאין ליש בריאת אור שלא יכסה החשך על התהום לגמרי ויבוא מזה מציאות החפשטות יש מן התהום. וכל הנבראים לדעתם נבראו וכו' פי' בבחי' ד"ת הידוע השייך אל מהות העלם העולמות. שנעלם מהן לגמרי דעת עליון ב"ה שיודע כל הנמצאים בידיעת עצמו ב"ה קודם שנברא בפועל כמו לאחר שנבראו כמש"ל ובכ"ד. לז"א וירא אלקים את האור כי טוב כלומר שנתפשט לדעתן וצביונן שהוא טוב להאיר את מציאות כל ישות העולם. ויבדל בין האור ובין החשך שלא יבטלו זא"ז ולמציאות שניהם יש צורך לעולם כעין ענין יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ביניהם ועי"ז בורא את הכל כמ"ש במק"א ועי"ז נבראו אח"כ כל הנבראים בפרטן ע"י המאמרות. אך הנה מארז"ל שהכל הי' עומד על פתח הקרקע עד שבא אדם. כמ"ש ואדם אין. ולכן טרם הי' וטרם יצמח. כי עיקר כל מציאות הבריאה הוא האדם ועל ידו דוקא בא ישות המורגש בנמצאים כי אחור וקדם צרתני עפר מן האדמה ונשמת רוח חיים מאלקות ממש וחבור הנשמת רוח, חיים עם העפר הוא הממשיך לכל תולדות הארץ מציאותם ליש ודבר מורגש גופני מן הארץ והתהום הנ"ל ועם זה יתיישב מ"ש ויעש אלקים את הרקיע אחר שכבר אמר יהי רקיע וכן ויעש אלקים את חית הארץ וגו'. אחר שכבר אמר תוצא הארץ וגו'. לומר שכל עשב השדה וכל עץ בא אל מציאות ע"י האדם דוקא כאמור. אבל באלו אומר שהאלקי' עושה את הפו"מ לא על ידי האדם. ולשון נעשה אדם ע', מש"ה ח"ג פ"ב שייך לדברים הללו. והוא ליתן באדם כח הבראשית (שהוא החו') ברא שנת' כאן. ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה במצות התו' למעשה האדם בעולם שעי"כ יהי' בעולם גילוי ד"ע בד"ת. ע"ד משנת"ל מענין דעת דמרע"ה. וממילא יבוא אור התו' בעולם כנ"ל שע"י מרע"ה נתנה התו' והי' הכל בגילוי ממש. ע"ד מ"ש בזוהר ובתיקונים שהי' אדה"ר אומר לבהמות וחיות בואו נשתחוה וגו' שהי' מאיר אור נשמת רוח חיים שלו דרך גופו ממש שהי' גם עקבו מכהה גלגל חמה. וכאמור שכל עיקרו של מציאות העולם הכל תלוי באדם. אך אחר חטא עה"ד נפלו הנשמות כמ' בכ"ד. וכל יצר לב האדם רק רע כלומר פרוד ד"ת מן הד"ע. עד שע"י נח שבא ויעל עולות במזבח וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר לא אוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם כלומר שלא יהי' תלוי ענין קיום מציאת העולם וסדרו עוד כל ימי הארץ וגו' באדם לבדו כ"א ימצא אות הברית בינו ובין כל נפש חי' ולא באדם עצמו דוקא וכמשי"ת אם יגזור ויגמור ה' בעדינו במקומו. והוא ענין סדרי השתל' בירידת המדרי' להיות נמצא יש ודבר בד"ת לבדו בלא שום גילוי מהד"ע ואור הד"ע דידיעתו של הקב"ה גלוי' רק קמי' ית' למעלה כידוע. ואח"כ נא' וירד הוי' על ה"ס היינו שאור דאוריי' וקוב"ה כ"ח ירד למטה (רק שלא ירד במקום הד"ת אלא שהי' נגלה אור ד"ע במקומו והאיר גם לחיצוני' העולמות להדיא עד שהנשמות זכו לכח ועוז דתו' אף בהיותם בגופים) וקיום המצות בבחי' מתן בסתר אמנם ד"ע של מרע"ה עצמו הגיע אף בגופו להיות ידעו ה' פא"פ כמשנ"ת עד שהי' בכחו ע"ה לעשות יד חזקה ומורא גדול. יד חזקה ידוע ומבואר בסה"ק שהוא ענין הגבורה עליונה והיינו כמארז"ל אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו. ומבואר בכתבים ובכ"ד שהפי' הוא שהוא כח וגבורה נפלאה להיות בחי' אחדותו ית' הגמור דאנכי מצוי וגלוי גם במקום לא יהי' לך וכו'. והיינו חידוש מגילוי ית' ד"ע במקום הד"ת. וכענין אברין דמלכא שהן המצות בבחי' מתן בסתר הנ"ל. ומורא גדול מבואר בהגדה שהוא גילוי שכינה ע"ד האנשים הרואים את כבודי וכנאמר בדורו של משה וכו':
7