חנה אריאל, ויקהל ב׳Chanah Ariel, Vayakhel 2
א׳ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח וכו' כל כלי זהב וכל איש אשר הגוף תנופת זהב לה'. הנה מ"ש וכל איש אשר הניף וכו' אין לו גזירה שלא נזכר מה הי' באותו האיש כי בכל הנדבות כתיב הביאו משא"כ בזה. גם י"ל מ"ש קחו מאתכם תרומה מהו ענין קחו מאתכם היל"ל תנו תרומה וכו'. גם י"ל מה שבציוי הש"י על מעשה המשכן אחר כלותו לצוות הזהיר על השבת בפ' תשא ובדברי מרע"ה הזהיר תחלה על השבת ואח"כ צוה על מעשה המשכן. ובגמ' למה נסמכה פ' שבת למלאכת המשכן לומר לך שכל מלאכה שהיתה במשכן אסורה בשבת ועוד אמרו הך דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב וכו' במשנה בא' באדר משמיעין על השקלים. ובגמ' דאמר קרא זאת עולת חדש בחדשו וגו' אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה (י"ל מהו לשון חדש והבא וכו') וילפינן שנה שנה מניסן לומר שהתרומה חדשה היא בניסן ומ"ש בא' באדר משמיעין וכו' פשוט עפ"י הפשט דשלשים יום קודם שואלין ודורשין ומזכירין וכו'. ולכן כשיש ב' חדשים אדר משמיעין באדר ב'. ועפ"י הקבלה ששה חדשים שמתשרי ועד ניסן הם בדכורא תשרי גלגלתא' ואדר פה דדכורא וכן ניסן גולגלתא דנוק' וכו'. ומפה דדכורא מתקדש גלגלתא דנוק' וכו' ולכן בא' באדר דוקא משמיעין בפה על השקלים שניסן התחלתם להביא קרבן מתרומה חדשה. ואדר שני הוא בא להשוות שנות הלבנה לשנות החמה כידוע בחשבון העברונות וחמה ולבנה ידוע בחי' דכר ונוק'. לכן לענין קידוש גלגלתא דנוק' אדר ב' דוקא שהוא ענין קירוב וחיבור הדכר לנוק' ולענין חדשים סתם אדר ראשון הוא העיקר כי הוא בחי' פה דדכורא כמו כל השנים:
1
ב׳ולהבין אפס קצות הענין עפ"י החסידות בדרכי עבודה. יובן עפ"י מ"ש אדמו"ר נבג"מ ע"פ ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד. עשר נשים הן עשר בחי' הנשמה לרצון ושכל ומדות וכו' כידוע) כשהן בבחי' נוק' ומקבל נק' נשים. והתורה הנק' לחם וכן המצות כשנעשים רק בבחי' נשים הן כלחם בלתי אפוי שאין מקבלים חיות ממנו עד שיאפו אותו. והאפי' הוא בתנור אחד פי' בהתבוננות דה' אחד עי"ז תבוא בחי' אפי' ללחם התומ"צ כמ"ש כי הם חיינו לקבל חיות מהם. ולהבין הדברים הנה ענין הדכר ונוק' למעלה באלקות ידוע ענין קובה"ו תומ"צ. והיינו שני כתובים הבאים בזה. כתוב א' אומר מכה"כ וכתוב א' אומר את השמים ואת הארץ אני מלא הא כיצד בבחי' דכר אומר אני מלא ובבחי' נוק' אומר מכה"כ. ויובן בהסבר עפ"י משל. עיר אחת היו יושביה עשירים נכבדי עם בעלי מו"מ גדולים זה בכה וזה לכאן. ואחד הי' ביניהם יושב בית מי שנזדמן לו לראות אותו נחשב להם לזכי' גדולה ולמאמרו כסופה ירדופו וכבודו מלא את כל העיר אחר דבריו לא ישנו ואפי' יצוה עליהם דברים אשר אין להם שחר וטעם מקבלים באהבה לשמור ולעשות ולקיים. ויגדלו נערים מדור חדש ומקטנותם יצאו ליגדל עפ"י דרכי הכבוד לאיש המיוחד הנ"ל ככל מנהג האבות שלהם. וכאשר היו לאנשים חשובים כאו"א במעלות נכבדות שלו חכם ועשיר ונבוני השכל מושלמים הי' לבם תוהה על רוב החרדה שחרדים כל העם לדברו ועל הפלגת הכבוד שלא בערך כלל לכבוד שאר נכבדים שמכבדים אותו. ואעפ"כ לא פגמו את כבודו בשום דבר בפו"מ ונהגו במנהג כל בני העיר. אך לבם לא יכון בזה וכמשא כבד יכבד עליהם עד אשר יצאו ידי חובת הכבוד להאיש ההוא. ואח"כ ישובו בלבב שלם לעסקיהם ולהנאתם ולחשיבותם בעיני עצמן ובעיני שאר הבריות ככל בני עירות שאין בהם אדם גדול כזה. פעם א' שאל אחד מהנערים את הזקנים מה טיבו של הכבוד המופלג של אדם הגדול ההוא ולמה מחויבים כ"כ להשתעבד לו אף אם הוא גדול ממנו מה לנו לזאת. השיבו הזקנים ידוע תדע כי כל בתי העיר שלו הוא משלו בנה וכל ממון הנמצא בעיר הכל הוא של האדם הגדול והוא בחסדו נותן לכאו"א להסתחר ולהרויח ולהתפרנס ממנו בהרחבה כאו"א מאתנו לפי הצלחתו. וגם אנחנו כולנו בגופותינו קנוים לו לצמיתות אנו ובנינו עד סכה"ד. כי מעשה שהי' כך הי'. אנחנו כולנו יושבי העיר הזאת היינו בני כפרים ונעשינו בע"ח גדולים לאדוני הכפרים ולקחו אותנו לשבי' ואת נשינו ובנינו וטפינו ויענונו בעינוים גדולים עד אשר לא קוינו שלא להשתקע ח"ו בעבדות הזה ושישכיחו מבנינו שם אלקינו ודתו. רק שאדם הגדול הזה אתה דע לך שאין חכם בעולם כמוהו ולא כדוגמתו ואין צדיק תמים ואיש חסד ובעל רחמים כמוהו. כל תקוותינו בעינויינו היתה שכאשר ישמע הדבר אליו בוודאי לא ישקוט ולא ינוח עד אשר יציל אותנו שלא נאבד בעם אחר וכן הי' כאשר בא השמועה אליו לא שקט עד אשר כלה הדבר וקנה אותנו במשפט הנמוסים ונתן בעדינו המעות שהיינו חייבים לאדונים הנ"ל ונתן לנו לכאו"א בתים שדות וכרמים משלו וגם ממון להסתחר ולהתפרנס כנ"ל. והצוויים ממנו אשר אין תבונה מה ענינם כלל ומה צורך ותועלת בהם יש לך לדעת כי החסד הזה גדול על הכל. כי בההנהגה עפ"י צוויו המופלאים נותן לנו דרך שאם נרצה נזכה ע"י לבוא עד מעלת חכמתו המופלגת מכל אדם ושאר שלימות אין כל דבר נעדר והכל בתכלית השלימות בדרך סגולה מופלאת ומופלגת ונעלמת משכל כל אדם זולתו. באופן שאם נרצה ונזכה שיעלה בידינו קיום כל פרטי צוויו שוב נהי' בטוחים שלא יחסר לנו דבר שלימות בכל האפשריות בעוה"ז ובעוה"ב. ויהי כשמוע העלם כדברים האלה אשר כל אשר רואה בעיר מאדם ועד בהמה לו הוא לאדם הגדול וכל דיירי העיר כלא חשיבי לגבי' בכל מיני שלימותם שמצד עצמן אז כמשא כבד יכבד עליו חיוב שכלו ודעתו וידבנו לבו בכל עוז ותעצומות שא"א כלל באופן אחר מלהיות אפר תחת כפות רגלי האדה"ג מעומקא דלבא ולא דרך כבוד בעלמא ואשר לא שת לבו להפלגת שלימות האה"ג שאין כערכו וכולם קמי' כל"ח אף אם נגלה לו לדעת שהכל שלו הוא של האה"ג וינהיג בו הכבוד הנהוג. אך לבו בל עמו בדרכי הכבוד וכל יצר מחשבות לבו רק בעניני עצמו ודרכו ישר בעיניו באמרו שע"מ כן נתן האדה"ג בחסדו לו את כל הרכוש לעשות כאדם העושה בשלו. ויבא מזה עד שישכח גם מה שהכל שלו וקיום מנהג הכבוד יהי' למשא עליו. ופעמים שהוא מתעלם כל שאין נראה בעליל נגד כבוד האה"ג. אבל מי שמבין היות כל איש כלא ממש בכל שלימותיו לדעתו ורצונו נגד האה"ג. ושאין שלימות לא בעוה"ז ולא בעוה"ב אלא בשמירת דברי. פי חכם הגדול ואה"ג אצלו הוא ככל שיחייבנו שכלו וידבנו לבו. וככל המשל הזה יש להתבונן בענין שני כתובים הנז"ל דמ"ש מכה"כ היינו שענין האלקות מרומם בפי כל בשר בטבע הבריאה וכמ"ש גדול שמי בגוים ומכ"ש ישראל מאמינים בני מאמינים ועושי רצונו ית' בתומ"צ היינו שמכה"כ ית' שלא למרות את פיו ח"ו אבל זה אינו אלא ענין כבוד המקובל והנהוג בעולם. וזה נק' רק ביטול היש שלעצמו הוא יש ודבר נפרד לגמרי אלא שמבטל ומפריע מעשיו שלצרכי עצמו מפני הכבוד לקיים דרכי הכבוד. והיינו בחי' נוק' בחי' מקבל לבד שמעצמו אין לו תבונה כלל בחיוב עשות רצונו ית' אלא רק מבחי' ההרגל שנק' אמונה כמו ויהי אימן את הדסה ומנהג אבות הם. אבל מי ששם אל לבו להתבונן דאתה עשית ואתה מחי' והוא עיקרא ושרשא דכ"ע ועוד דכולא קכל"ח ובמח' א' נבראו כל העולמות זהו מ"ש את השמים ואת הארץ אני מלא והיא מדרי' עליונה למעלה למעלה ואינה גלוי' כלל אלא למי שמעמיק דעתו ותוקע מחשבתו בהתבוננות כראוי. ואז הוא בבחי' ביטול בעצם כלו' שאינו חשוב לדבר יש כלל לעצמו ושא"א כלל מבלתי לכת בדרכיו ית' ולשמור חוקיו ומצותיו וכו'. זה נק' בחי' דכר שמעצמו ומאליו הוא מחייב א"ע בעבודת הבורא ית'. והנה בגלות מצרים הי' בחי' הנוק' בגלות שלימה שלא הי' נגלה כבודו ית' כלל כי גם ישראל היו מטונפים בגילולי מצרים ובחי' הדכר הי' בבחי' עיבור כמ"ש בכהאריז"ל. וביאור הדבר דהנה ארז"ל ג' מתנות טובות ניתנו לישראל וכולן לא ניתנו אלא ע"י יסורין וכו' וי"ל למה כך. והענין הוא דהנפש האדם קודם שנכנסה לגוף אינה בערך הנאה וצער של הגוף אך כשמאצלת כאותי' להיות מורכבים בגוף אז היא גם היא מרגשת הרגשת הנאה וצער דגוף. וע"י יסור הגוף שמצד החיות כפי שהוא כבר מורכב לא הי' אפשר לו לסבול כי הם הניגוד הגמור לנגד הרכבת החיות בגוף רק שכל זמן שאין הגוף מתקלקל לגמרי מחמת היסורין ועדיין הנפש יכולה להאחז בו אז בכחה הנבדל (דהיינו כמו שהי' טרם הרכבתה בגוף) מעצמת ומחזקת את הכח המורכב שלא יבטל לגמרי מחמת המנגד דיסורין ולכן ג' מתנות טובות שהן ענין קדושה מופלגת שלא לפ"ע הרכבת הנשמה א"א לזכות בה כ"א ע"י יסורין ובפרט כשהיסורין הן באין רק להיות התנגדות לכח הנשמה בגוף. הנה הסבלנות מביאה כח עליון יותר ממהות הנשמה לחזק כחות המורכבים עפ"י ערכה הנבדל ובבוא ערך הנבדל דנשמה בגוף אז יכול לקב המתנה טובה דקדושה עליונה כנ"ל מה שלא הי' אפשר לו לקבל ע"י כח המורכב לבד. וכן הענין בעיבור הולד במעי אמו שכ' הרמב"ם במ"נ שחום בטן ההריון הוא חום גדול כ"כ שא"א לנולד לסובלו כלל ועי"ז דוקא נכנס בחומר הטפה כח הנפש לעשותו פרצוף אדם דומה לנפש שיש לה רמ"ח אברים ושס"ה גידים וכל הפרטים שבגוף הכל ברוחניותה ועפ"י כל הנ"ל יובן שתוקף כח בחי' הדכר הנ"ל שנת' דהיינו הכרה והשגה בענין את השמים ואת הארץ אני מלא וכנ"ל הוא בתוקף ועוז דהיינו גידול גופו בשלימות ע"י היסורין דוקא ולא שינו את שמם ולא את לשונם במצרים ולא נתערבו בגוים והיו קדושים לאלקיהם המקובל להם מאבותיהם בבחי' הכריתת ברית דהיינו ענין חיבור ודביקות עצמי דוקא בבחי' דכר הנ"ל. וכאשר נשלם גידול הגוף דדכורא נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם ויצאה בחי' הנוק' ביד רמה. דהיינו מלא כל הארץ כבודו ושמעו עמים ירגזון וגו' ובזה יובן שששה חדשים מר"ה שהוא מתשרי ועד ניסן היא גילוי גדול בחי' הדכורא ההתחלה דתשרי הוא גולגלתא ומסיים בפה באדר. ומניסן מתחיל גולגלתא דנוק'. וכבר נת' עפ"י משל הנ"ל דכשיש בחי' דכר אזי גם בחי' הנוק' מתגדלת ומתקדשת ביותר דהיינו שהדרכי כבוד הם באים מפנימי' הרצון וזה מרומז במ"ש דפה דדכורא מקדש לנוק'. וז"ש חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. ע"ד המשל הנ"ל היינו שצריך לחדש ענין הכבוד בחיוב שמדעתו בבחי' דכורא. וזהו שבא' באדר משמיעין על השקלים שבאין בשביל קרבנות לעבודת בהמ"ק שהוא משכן כבודו ית'. וזהו כללות ענין שע"י המשכן שרתה שכינה בישראל כמ"ש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נא' אלא בתוכם. וענין השראת השכינה מבואר בדרוש פ' תרומה שהוא הענין ח"י ברכות דשמו"ע שהן המשכה בנפש ובעולם עיי"ש. ועבודה שבמשכן הקרבת הקרבנות שהן בחי' העלאת היש דנוגה ליכלל באש שלמעלה ועי"ד נעשה בעולם הכנה גדולה להשראת השכינה בישראל בעולם. וכן מלאכת המשכן עצמו היא ג"כ ענין ההכנה שיהי' דבר המוכן להשראת השכינה בו וע"י בישראל. וכן הוא כל מה שאדם מישראל עושה בעולמו בין במו"מ בין בכל מלאכת עבודה וכל מה שצריך האדם לקיומו בעוה"ז הכל עולה מגסות דנוגה שהוא בחי' קליפה המסתרת ענין גילוי אלקית לקדושת ישראל שהן מוכנים לקבל בחי' אור השכינה בישראל. וזה שלמדו ענין המלאכות שנאסרו לעשות בשבת ממלאכת המשכן וארז"ל כל דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב וכו' פי' שהמלאכה שנעשית לעשות הכנה להשראת השכינה במשכן כנ"ל קרו' לה אב שהוא אב ושרש לכל מלאכות שנעשים לעשות הכנה בעולם לקדושת ישראל כאמור וכולם נאסרו בשבת כי השבת הוא ענין ובחי' דכורא הנז' שהוא בחי' ביטול בעצם שאין זה אלא במדרי' הנשמה עצמה ובשבת הביטול הזה הוא בבחי' עליונה מבחול כי בו שבת אלקים ממדרי' לאנהגא עלמין ומקדש את עמו ישראל בקדושתו העליונה שלמעלה מבחי' עלמין דכולא קמי' כל"ח ממש וקדושה זו היא בחי' הנשמה יתירה שהיא בחי' קדושתו ית' מעש הבאה ושורה בישראל ביום השבת ולכן נאסרה כל מלאכה שהוא ענין הכנת העולמות כנ"ל. יז"ש בפ' כי תשא אחר הצווי למלאכת המשכן שהוא הכל ענין הכנה כנ"ל מצות השבת ואמר לדעת כי אני ה' במהו"ע ית' מקדישכם ופירז"ל דקאי על הנשמה יתירה שרק לישראל אודעינהו ולאוה"ע ולא אודעינהו וכ"ז הוא מה שצוה הקב"ה לעשות מלאכת המשכן יזכו עי"ז לקדושת השבת בנשמה יתירה. וכשבא מרע"ה לצוות לישראל רצה להודיע להם ענין הנשמה יתירה וקדושת השבת דבחי' דכורא שע"י נתוסף כח ואומץ בעבודה דבחי' הנוק' כמש"ל. ובזה יובן מ"ש זה הדבר אשר צוה ה' לעשות ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קודש כל העושה בו מלאכה יומת דקשה מה שייך ע"ז צוה לעשות הא אין הצווי אלא במניעת העשיית מלאכה בשבת. ועם האמור יובן דה"ק זה הדבר אשר צוה ה' לעשות ומהו הדבר ששת' ימים תעשה מלאכה וע"י אותה המלאכה יהי' לכם ביום הז' קודש דהיינו נשמה יתירה והוא ענין מלאכת המשכן וכנ"ל. וזהו שאמר קחו מאתכם תרומה לה'. פי' שלא יהי' תרומה היינו התרוממות הנה"א ועי"ז בא גם רוממות הכבוד בבחי' נוק' היינו רק קבלת מנהג הכבוד בלא חיוב מדעתו ושכלו כנז"ל: אלא קחו מאתכם דוקא בבחי' דכורא דוקא כעין ואפו לחמכם בתנור אחד הנז"ל וזאת דוקא תהי' תרומה שלימה למלאכת המשכן ושיבא אח"כ הקודש דשבת על ידו. וכאשר אמר להם משה כן מיד ויבואו האנשים על הנשים. היינו בחי' חום התנור אחד שהוא ענין ההתלהבות מההתבוננות שהוא בחי' דכורא על הנשים בחי' נוק' הנז"ל לאפות הלחם שיהי' לחיות באברים כלחם אפוי ולא בלתי אפוי שאינו לחיות כנ"ל. וענין ההתלהבות מהתבוננות נק' בשם זהב וכמ"ש בתניא בענין הזהב על הכסף ועז"א כל נדיב לב כלומר כל מי שמתפעל בבחי' ההתלהבות בלבו מקום משכן המדות של אדם אה' ויראה וכו' הביאו חח ונזם כל כלי זהב. פי' שהם הביאו לעשות שלימות התרומה בבחי' הכלים דהיינו התפעלות המדות והוא בחי' האנשים שבאו על הנשים. ואמר הכתוב שעוד בא ענין עליון מזה על הנשים דהיינו וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה' בלא בחי' כלי דהיינו ענין התפעלות אלקות הידוע למשכילים שאינה באה לא בבחי' אהבה או יראה וכו' אלא התפעלות עצמיית. וקאי וכל איש על מ"ש בתחלת ויבואו ומפרש תחלה שבאו האנשים דהיינו כל נדיב לב שהביאו כלי זהב וכל איש אשר הניף וכו' גם הוא בא בכלל ויבואו הנ"ל, וכ"ז הוא לשלימות מלאכת המשכן. ועל ידי זה שתעשה מלאכה זו בששת ימים יהי' לכם ביום השבת קודש דנשמה יתירה כאמור:
2