חנה אריאל, ויצאChanah Ariel, Vayetzei
א׳ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע וכו'. שינוי הלשונות. רבקה אמרה עשו אחיך מתנחם לך להרגך. ועתה ברח לך אל לבן אחי חרנה. ויצחק אמר ביתה בתואל אבי אמך ואומר וירא עשו כי ברך וגו' ושלח אותו פדנה ארם. וכאן אומר וילך חרנה. ולאחר כן אומר וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם ומשם בא לחרן גם וא"ו דויצא נראה כהולך על סדר מה שקדם. ובגמ' פ' ג"ה ויזרח לו השמש וכי לו לבד זרחה. אלא שמש ששקעה בעבורו זרחה בעבורו. עיי"ש כל הענין עד בעו לסכוני' מיד והנה ה' נצב עליו כאדם שמניף על בנו וכו'. ע"כ. להבין הענין. יש להקדים. א' ענין עיבור יניקה אחר הלידה וגדלות. בעיבור הולד אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה וכו' והחיות שלו אין פועל בו כלום. ואחר הלידה יש לו חיות לעצמו. אך שחיותו תלוי באמו שבלא יניקה ממנה א"א לו להתקיים ולחיות. ואחר יניקה כבר יוכל לחיות בלא אמו. וכן הוא במה שבימי העיבור מלמדין אותו כל התי"כ והגוף אינו יודע כלום. רק שמאיר אור המקיף מנפשו עליו ובו הוא הלימוד. וכדי שיבא אל הגילוי יש ג"כ בחי' עיבור. והוא שהמלמד מלמד אותו והוא אין בו שום כח להבין ולהשכיל מעצמו רק מה שמכניס רבו בו בלימוד שמור בקרבו וגם זה מחמת אימת הרב ושוב נעשה בהילד כח קצת הבנה מעצמו (כמו שקורין לייענען) שמעיין מעצמו. אבל עדיין א"א לו להתקיים בזה כ"א במה שחוזר הרב ולומד עמו במה שמעיין. ואח"כ גדלות שיוכל הוא בעצמו ללמוד וללמד וכו'. והנה בדורות הראשונים הי' למוד התורה במדרי' עליונה מאד ע"ד מ"ש והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני וכו'. ומעין זה הי' קצת מן הקצת גם בכל הלומדים. וכמ"ש באור פניך נתת לנו תורת חיים. שע"י התורה הי' נגלה להם אור פני מלך חיים עליונים. והיינו שהי' בא בהם אור התורה שלמד במעי אמו. אבל עכשיו בדורותינו אף שבודאי גם בלימודי הילד בקטנותו בא בו מאותו הלמוד שבמעי אמו וכמ"ש שהעולם עומד על הבל פיהם של תשב"ר. אך רואים אנו שאעפ"כ יוכל להיות אפי' בבחי' הגדלות דלימוד ואין בו כלל. והיינו שגם שהאור מאותו לימוד נמשך אבל הוא בהעלמו כמו שהי' נעלם מן הגוף במעי אמו רק שבהעלם הזה הוא בא בהרגשת גופו את הלימוד. באופן שמתאחד יחד הרגשת הגוף עם הרגשת הנפש והכל בהעלם האור דתורה לגמרי. רק הלבוש דתורה שבעוה"ז הוא לבד מורגש לנפש ולגוף בשוה, ומי שחס לנפשו שלא לילך חשכים ובחשך שמו יכוסה. ילך לדרוש את ה' בידיעת הבורא מפי ספרים ומפי סופרים. ויותר טוב ונקל הוא לקבל מפי הרב שיש להתלמיד ביטול לפניו כמארז"ל שפתותיו נוטפת מר ואז היא בחי' חכמה שמקבל מרבו והוא הכרת הענין כמ"ש במק"א באריכות. וכאן הכונה הכרת האלקות שלבדו הוא וכו'. ויש בזה ג"ק ענין עיבור ויניקה וגדלות. פי' ענין העיבור הוא כידוע שדוקא אחר שנקלט הזרע יוכל להיות עיבור. וכן הוא כשנקלטה הידיעה וההכרה בקרבו צריך הוא לקיים הבן באכ' דהיינו ענין ההתבוננות איך שהוא ית'. שקלטה נפשו הכרתו ית"ש. הוא ממכ"ע וסכ"ע ועקרא ושרשא דכ"ע וכ"ק כ"ח כו'. ובתר בנו ונתן לנו את תורתו וקדשנו במצותיו וע"י ההתבוננות יגמור בנפשו לעשות בפועל ממש קיום התומ"צ כל מה שאפשר לו אך בלא ההתבוננות הנה טבעו חזק ולא ניזוז ממקומו כלום לעשות נגד רצון הגוף ונפש הבהמית. זה נק' בחי' עיבור שאוכל ממה שאמו אוכלת. כלומר מה שההתבוננות מחייב אותו לעשות יעשה ובהסתלק ההתבוננות לא נמצא אתו כלום. אח"ז יש בחי' לידה ויניקה והיינו שע"י ההתבוננות מתפעלים המדות הטבעים שבלבו בצמאון ותשוקה אל מה שראתה עינו בהתבוננות ואל זה הומה לבו מעצמו בהסתלק טרדת ההתבוננות זהו בחי' מוחין דיניקה. שהמדות שבלב יונקים ומקבלים חיות מן ההתבוננות לחיות בחיות עצמם בטבע המדות. אח"ז יש בחי' גדלות. והיינו שהלב רואה ראיית השכל שבהתבוננות שהוא התפשטות ההכרה אלקות דבחי' החכ' הנ"ל. ע"כ הקדמה א':
1
ב׳הקדמה ב'. ארז"ל כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה והדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה. פי' דומה היינו הדמיון משוטט באדם בלא שום כוונה והכנה לדבר. הנה בא"י הדמיון עצמו הולך ע"ד שיש לו אלוה והיינו אחר שנכבשה א"י לפני בנ"י כענין וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני כנז' בדרוה"ק) אך הבחירה בידי אדם להסיר לבו ח"ו וללכת אחרי אלקים אחרים. ובחו"ל הדמיון עצמו הולך כמי שאין לו אלוה אלא הוא ברשות עצמו לגמרי ח"ו אך עכ"ז יש בכח הנפ"א להשיב כל כחותיו ומחדו"מ כמ"ש אחרי ה' אלקיכם תלכו. ובענין חו"ל הזה שהוא בחי' הקליפה נגד הקדושה האלקי' למי שיש לו אלוה בכל כחותיו כנ"ל יש ג"כ ג' בחי'. א'. היא מעבר הנהר כמ"ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם וגו' ויעבדו אלקי' אחרים. אך אמר בזה ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור וכמשי"ת בהקדמה ג' אי"ה. והוא בחי' הקליפה שנגד בחי' ומדרי' העיבור של המוחין הנ"ל והוא הערמומית והרמאות. היינו שאינו מניח החכ' להתייחד בבינה כענין הבן בחכ' הנ"ל. והסבר הדבר הוא כי החכמה ושכל הם מולידים האמת והיושר ולכן מי שהוא חכם ואוהב החכ' שזהו כנ"ל שהחכ' נקלטה בו. מנהיג א"ע עפ"י מה שתחייב החכ' גם שיהי' נגד חפץ התאוה והחמדה והקנאה וכל המדות הרעות הטבעיים שיש בו. אבל מי שאינו רוצה לעזוב את מדותיו הרעות אף שיש לו חכ' ושכל הנה הוא משתמש בשכלו בערמה ורמאות להפיק רצון מדותיו הרעות. נמצא שאין החכ' מתפשטת בכחה להוליד מן הבינה בדומה לה שהוא ודאי היושר ואמת אלא מפליג את מהות החכ' מעליו ורק מקבל ממנה מה שהוא יועיל להוציא תאוותיו הרעות אל הפועל. וזהו שדומה כמי שאין לו אלוה שהגם שמכיר הוא את כבוד ה' מפליגו הוא מעליו והולך אחר שרירות לבו. ומתחשב בעצמו להתנשא על זולתו בחשיבותו שהוא חכם להשכיל כבוד ה' יותר מזולתו ואין לך פירוד מאלקות גדול מזה. כמי שאין לו אלוה. ב'. בחי' החו"ל שהוא הקליפה המעכבת הלידה ויניקה דמוחין היינו שגם שהחכ' נקלטה בו ונוטה להיות בבחי' עיבור בבינה. אך מחמת התקשרות שלו בתאוותיו ומדותיו הרעות. אף שהחכ' וחיוב שלה בהנהגה ישר וטוב בעיניו עכ"ז יצרו תוקפו להיות כעבד נמכר לתאוותיו הרעות. כמי שאין לו אלוה כלל. וכח החכמה והשכל כשבוי ובגלות הוא אצלו וכישן דמי. וזה הוא חו"ל דמצרים שנק' ערות הארץ דא"י שהוא המנגד הגדול להיות בחי' א"י שיש לו אלוה. אלא כמי שאין לו אלא לעבוד את יצרו הרע. וזהו גלות מצרים. ג'. בחי' החו"ל שהיא הקליפה העומדת נגד א"י בבחי' שאחר הלידה ומעכבת על בחי' הגדלות. כי בחי' הגדלות מבואר למעלה שהוא שכל מה שמחייב החכ' ושכל נעשה כטבע לבו ומדותיו. וזהו ענין קיום התומ"צ בפועל ממש אחר המ"ת. וידוע שקיום המצות כולם אינו אלא בא"י. וזהו שיש לו אלוה בכל פרטי עניניו והנהגותיו הכל עפ"י התו' והמצוה. והוא מה שנז' בדרוה"ק ענין וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וכו'. והקליפה כנגד הוא הכנעני החתי וכו' כשהיתה א"י תחת ידם. וכן עתה בגלותינו שרצונינו לעשות רצונך ואין אנו יכולים מפני היד וכו':
2
ג׳הקדמה ג'. במשנה עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם להודיעך חבתו של אברהם אבינו. ענין הנסיון הוא שקודם שנתנסה האדם ובא לידי נסיון בפ"מ אף שהי' בו הכח הזה לעמוד בנסיון לא הי' הכח הזה בשלימותו ובשלימות פעולתו. וזה יובן ע"ד הידוע ומבואר בענין אב המון גוים נתתיך שנאמר לאאע"ה אחר המילה דוקא. ולכאורה הלא ידוע שמן הערלה דוקא הוא מקום יניקת החיצונים וא"כ הי' ראוי להיות נק' בעוד הערלה עלוו דוקא בשם אב המון גוים אך באמת אינו כן דאדרבא כשהערלה היתה דבוקה בגופו היתה יניקת החיצונים גם הם מאותו מקום שכל גופו יונק ואחרי שנכרתה הערלה אין להם שום יניקה ממקום שגופו יונק אלא משפיע הוא להם בדרך הארה בעלמא מהחיות שבגופו ולכן הוא ע"ה נחשב אב להם. וככה יובן שקודם שעמד בהנסיון עדיין מה שיש בכח נפשו האלקי' להתגבר על טבע גופו ונה"ב ולעמוד בנסיון הי' נעלם בתוך גופו וטבע הגוף ונה"ב עומד בכח של עצמו ובגבורתו אבל כשעמד בנסיון הרי כבר נתגברה נפשו האלקי' והשפילה את טבעו להכנע תחת הנפ"א. ולפי האמור בדרוה"ק ענין תולדות תרח את אברם את נחור ואת הרן. שאז נפתח אוצר הנשמות שיוכלו להכיר את בוראם בבחי' אדם הכללי שהוא בחי' המוחין למעלה. ובאו עד חרן וישבו שם שהוא בחי' הגרון שמשם בא לגוף ע"י קנה וושט וורידין הכח מאור המוחין. ונת"ל בהק' א'. שזהו בחי' עיבור בבינה. וכשישבו בחרן ולא נתפשטו לשם היינו כמו ענין הערמומית הנ"ל שהחכ' אינה באה להתגלות בבינה [ואעפ"כ יש בהם מעלה זו שעכ"פ כח החכ' יש בהם מה שאין בזולתם. ולכן לא רצה אאע"ה ליקח אשה לבנו אלא ממשפחתו ובית אביו. וגם לבן אמר אלקי אביכם אמש אמר אלי. הרי שגם כי הי' עובד התרפים ידע את כבוד ה'. רק שכח הקליפה שבגופו הפליגה מעליו ההליכה בדרך חכמת ה' אלקי אמת] ולכן מדות גופו הרעים עומדים בתוקפם. אבל אאע"ה נתנסה בנסיונות ונתגבר על טבע גופו והכניע אותו תחתיו עד שנעשה בחי' מרכבה לאלקות שבחכמתו ובינתו ודעתו ויצא מחרן ונתפשטו בכל גופו שנעשה כולו מרכבה. אך למעלה לא ירדו בחי' המוחין אל בחי' הגוף דשבע מדות כמש"ש דארץ הכנעני החתי וכו' הוא לתת לזרעו דוקא כי הוא הי' למעלה מכחות שהם נכללו בבחי' מרכבה וביטול לחב"ד שלו. ואמר שנתנסה בעשרה נסיונות כנגד עשר ספי' וכחות הנשמה האלקי' הכלולה מיו"ד כידוע. להודיעך חבתו של א"א שזכה גם לזרעו אחריו. וזהו ברכת אברהם והוא ענין תולדות יצחק בן אברהם כמשנ"ת שם. וכן כשברך יצחק את יעקב בשלחו אותו פדנה ארם אמר ויתן לך את ברכת אברהם כי היא מיוחדת לו לבדו מאז גם כשרצה לברך את עשו. דברכת עשו לא רצה יצחק ג"כ לברכו רק מפאת עצמו כמ"ש בענין ויברך אלקי' את יצחק בנו כי יצא ממנו עשו ונפרד ממנו ויצא לחוץ במקום בחי' הגוף שהקלי' מכסה שם למטה לכל בני העולם (מלבד האבות עצמם וגם הם היו בבחי' מרכבה כמשנ"ת). ולפי שציד בפיו מנשמות שיצאו עמו כמשנ"ת שם לכן רצה לברכו מבחי' קו השמאל דמוחין, עליונים שהוא מדתו של יצחק, וענין אברהם ויצחק נמשלו לב' דרועין חסד דרועא ימינא וגבורה דרועא שמאלא ותפארת (שהוא מדתו של יעקב) גופא. וענין המשל הזה הוא כמו שכשהיד ימין מקרבת. הנה ודאי לא גוף בשר היד מתפעל לקרב את הראוים אלא כח מדת החסד דנפש המלובש ביד ימין הוא הפועל. אבל הנה גם גוף אבר היד בבשר וגידין ועצמות נמשך כולו אחר כח החסד הזה. וכך היתה מדתו של אאע"ה שנק' אב נמשך אחריך כמים שמחמת התפעלות נפשו של אאע"ה בהתקשרות עצום ונפלא באהבת ה' נמשכו גם כל כחות גופו באהבה זו עד שלא נשאר בו כח בגופו שיהי' נפרד מהתקשרות באהבתו את ה' והי' כל גופו מרכבה. אבל יצחק אבינו ע"ה והוא מדת פחד יצחק וכמו דרועא שמאלא שטבע השמאל לדחות מכח בחי' מדת הגבורה שבנפש שביד שמאל שבשר גוף היד ועצמות וגידין שבה נמשך אחר מדת הגבורה. וזהו מדתו של פחד יצחק דפחדא צמית כונס כל הכחות שלא יפעלו מאומה כמו המתחבא מחמת פחד שנשמר מלהזיז אבר וכן כתיב ובאו במערות צורים מפני פחד ה'. ומחמת זה הפחד נתבטלו ממש כל כחות גופו עד אשר לא נשאר בהם כח גופני כלל ושרה עליהם הכת רק בבחי' מרכבה לחב"ד שלו כמשנת"ל באאע"ה. אבל יעקב אבינו ע"ה הוא בחי' תפארת גופא. והמשל דגופא הוא כמו שהגוף אינו עושה שום תנועה בעצמו אלא או בידיו או ברגליו. והיינו שבו מתאחדת הנפש עם הגוף והיו לאחדים שתפעול הנפש בכל כחותי' לפי ערך וענין שהיא מורכבת בגוף דוקא ולא כמו שהיא לבדה עד שאין מקום כמעט לומר שהגוף בטל לנפש אלא שניהם כא' טובים בהשוואה. וכן הוא למעלה כידוע באו"כ די"ס למעלה האורות כולם מכונים בשם הוי' אבל בכלים כל ספירה יש לה שם מיוחד בחכ' שם י"ה. בחסד שם אל. בגבורה שם אלקי'. אבל בת"ת האור הוא שם הוי' וגם הכלי נק' בשם הוי' שזהו כענין המוחין דגדלות בהק' א'. ושם יעקב הוא י' עקב כידוע שזהו ע"ד בחי' המוחין דגדלות דת"ת הנז"ל שבא האור דתורה בהעלם ההתלבשות בלבוש עניני העוה"ז ושם ישראל הוא ע"ד בחי' המוחין דגדלות דידיעת הבורא דוקא הנז"ל ומעתה יש לבאר כל הענין דהנה מחמת שנודעה חבתו של אאע"ה בעשרה בחי' הכוללות הכל. לכן לא הי' יצחק צריך לצאת לחו"ל להכניע שרש הקליפות שכנגד מדריגתו כי הי' מספיק זכות אברהם. וכמ"ש הוא ישלח מלאכי לפניך וגו' וכן הי' מספיק גם ליעקב. ולכן לא חשב יצחק לברך את יעקב כי ברוך ועומד הוא בברכת אברהם (רק את עשו שיצא ממנו ונפרד מברכת אברהם וציד בפיו ראה יצחק לברכו כנ"ל). אך כאשר ברך גם יצחק בברכתו את יעקב ובמחשבה הי' שהוא עשו שיצא ממנו שזהו כמו ענין ובחי' לידה למטה מהגרון אל בחי' הגוף. וכן היתה הברכה ע"ד בחי' הלידה וזה לא נתתקן עדיין למעלה עד אחר גלות מצרים וכיבוש הארץ. וזהו מתנחם לך להרגך לגמרי בימי אבלו של יצחק ואז לא ישאיר פליט לבית ישראל ח"ו. וגם למעלה יסתלקו בחי' המוחין שכשאין מקבל למטה אין הגילוי למעלה ח"ו. והענין הוא שע"י חוזק הגבורות קשות דעשו למטה יכול לעורר ח"ו גם למעלה שרש הגבורות דיצחק שיהי' דוקא בבחי' פחד שהוא כענין ביטול כחות הגוף לגמרי כנ"ל. ומבחי' הזאת ע"כ יש יניקה גם לעשו [כידוע בכ"ד שמן קו הימין וקו השמאל בהכרח שתצא יניקה גם לחיצונים עד שיבא קו האמצעי שהוא מבריח מן הקצה אה"ק שהוא מדתו של יעקב ולכן מתנחם להרוג את יעקב לגמרי וז"ש רבקה ברח לך אל לבן אחי חרנה אל לבן דוקא שנק' בן נחור כמ"ש הידעתם את לבן בן נחור א אמר בן בתואל לפי שבתואל יש בו גם מבחי' קו אמצעי דהרן כי הוא בן מלכה כמש"ל. אבל לבן לקח א"ע לצד שמאל לגמרי ונק' בן נחור. וענין ברח לך יתפרש ע"ד מ"ש בזוהר ע"פ ועתה ברח לך אל מקומך שפי' שם שהוא עלי' לשרשו למעלה (כי שם פירשו בזוהר פסוק זה בקדושה עליונה באד"ר) וכך אמרה רבקה שיברח למעלה לחו"ל דעבר הנהר להכניע הקליפה דשם. וזהו וישבת עמו (שתמשיך לשם) ימים אחדים דאחדות קדושה העליונה. וז"ש עד שוב אף אחיך פי' כשתתקן בקליפה לבן בן נחור להכניע תחת ימים אחדים אז יתבטל כח אף אחיך דגבורות קשות דעשו. וזה התיקון יהי' למעלה שלא יוכל עשו להרגו לגמרי כנ"ל ותתקיים בו ברכת אברהם כנ"ל. ואמרה עוד עד שוב אף אחיך ממך היינו למטה שתוכל להתקיים בו גם ברכה דיצחק. וכ"ז אמרה רבקה ליעקב. אבל ליצחק דכתיב בי' ויאהב את עשו לא גלתה משטמת עשו שלא לעורר גם בו ח"ו בחי' הדינין והגבורות על יעקב (עדמ"ש שעשו הי' יכול לעורר גם בקדושה). לכן באתה אליו בדרך אחר ואמרה אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה. שהן מורת רוח ליצחק ולרבקה דוקא שנתחברו גבורות הקשות דעשו למטה שהוא הפך נחת רוח ליצחק ולרבקה. שענין נח"ר הוא ע"ד מ"ש במק"א פי' אין רוח חכמים נוחה הימנו. והכונה בדברי' הוא שבנות חת אין להם תיקון להיות יולדות בקדושה תולדות יעקב שיהי' בהם בחי' הקדושה דקו שמאל דיצחק. אבל ברכת אברהם שנתנסה בעשרה נסיונות לא תתבטל מחמתם. כי מדת החסד נמשלה למים שיורדים למקום נמוך (ולכן לא ברך אברהם עצמו את יצחק כדי שלא יתברך גם עשו כמ"ש בפהק"ו) וז"ש רבקה למה לי חיים והוא עדמ"ש לעיל ששרה זכתה חיין עילאין לה ולבעלה ולבנהא והיינו בברכת אברהם דוקא. אבל ברכת יצחק כלומר ענין הירושה דקדושת קו שמאל דיצחק שבאה ליעקב בתולדתו (כידוע שקו האמצעי כלול היא משני הקוין) הי' צריך לבוא ע"י רבקה אשתו דוקא. וז"ש שאם לוקח יעקב מבנות חת שהן מורת רוח ליצחק ולרבקה והיינו שאין הנח"ר שלהן יוכל להתפשט בתולדתן. א"כ למה לי חיים אם אני לא אוכל לפעול מאומה בהמשכת השתלשלות הקדושה (ורק ברכת אברהם נשאר לבדה שזה בא ע"י שרה כנ"ל). ולכן אמר יצחק ליעקב קום לך פדנה ארם. וברך אותו שיתן לו ה' ברכת אברהם והיינו שברכת אברהם תסייע ע"י שיוכל ליקח משם אשה כמו שהי' ליצחק עצמו שאמר הוא ישלח מלאכו וגו' כנ"ל. ולא ידע יצחק מענין אף אחיך הנ"ל שצריך לתקנו בקי שמאל דוקא כנ"ל. לכן אמר לך פדנה ארם (שהוא ב' הבחי' דהרן ונחור כמש"ל) ביתה בתואל דוקא וקח לך משם אשה בלא שום צורך תיקון רק ויתן לך את ברכת אברהם לסייעו כנ"ל. ולפ"ד וסברת יצחק לא הי' זה בחי' גלות כלל ליעקב אלא שהולך בכל ישוב דעתי ורצונו ליקח משם אשה. ובאופן זה אין זה נק' יציאה לחו"ל כידוע שיש לצדיקים גדולים גם בחו"ל מאוירא דא"י וקדושתה. ואולי ע"י ברכת יצחק זו שברכו בשלחו אותו פדנה ארם הי' באמת בא לו סיוע מברכת אברהם לקיים כנ"ל ולא הי' אף עשו יוכל לפעול נגדו מחמת שהברכת אברהם באה אליו ע"י ברכה דיצחק ג"כ והי' גם כח יצחק מסייעו (וזה יובן עדמש"ל בענין אברהם הוליד את יצחק עיי"ש). אך וירא עשו וגו' וילך ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם. והיינו שנתחבר גם עשו אל כחו דבחי' אברהם שיצא ממנו ישמעאל ובזה נתגבר כחו של עשו קצת יותר שיונק גם מבחי' סטרא דאברהם (ויובן ממש"ל שלא רצה אברהם לברך את יצחק כדי שלא יתברך עשו). ומ"ש עוד אחות נביות אפשר שלפי שנביות הי' בכור ישמעאל הי' בו תוקף הקליפה ביותר כי הקליפה קודמת וכו' ומחמת זה הי' אפשר להיות תגבורת הכח דאף אחיך הנ"ל שלא תועיל ברכת יצחק הנ"ל. ולכן ויצא יעקב מבאר שבע. ומפורש בזוהר דב"ש הוא בחי' בינה שזהו בקדושת האבות דוקא שהחכ' מתחברת בבינה דוקא כנ"ל. (אף שזהו רק בבחי' העיבור לבד כבר נת' דלגבי האבות עצמן שהיו מרכבה ממש הי' בבחינתם לעצמם גם העיבור בחי' לידה) אמר הכתוב שהוכרח יעקב לצאת מבחי' זו ולהיות בבחי' גלות דחו"ל ממש שדומה כמי שאין לו אלוה (ובבחי' זו דוקא ישב ימים אחדים כנ"ל ע"ד ויעל אברם ממצרים כידוע) וזהו וילך חרנה שהוא בחי' הגרון שמעכב מלהיות המשכת דמוחין בגוף עד יצ"מ כנ"ל. וז"ש בגמרא כי אתא לחרן פי' שמיד בא לחרן כאשר יצא מב"ש הרי בא תיכף לבחי' חו"ל הנ"ל אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי הנה יש להבין הלא האבות היו בחי' מרכבה כל ימיהם לעולם לא הפסיקו אפי' רגע א' כמ"ש בתניא. א"כ מהו ענין התפלה שלהם. והענין עפמשנ"ת שבחי' היותם מרכבה הוא ע"י תוקף יחוד החכ' בבינה כמו בחי' עיבור הנ"ל רק שבהם היתה הלידה ממש כי עלה גם גופם למקום העיבור הנ"ל והיו מרכבה שלא פסקה. והתפלה שלהם היתה בחי' עליית הבינה בחכ' ע"י העלאת מ"ן שלהם בהתקשרות התפלה כי תפלה מלשון התחברות כמו נפתולי אלקים נפתלתי וכו' כידוע ועי"ז המשיכו תוספות אור מחכ' לבינה ודעת שלהם למטה וגם למעלה תוספות אורות מקו"ח שבכתר מל' דאד"ק לאו"א להזדווג וליתן מוחין עליונים לז"א. והנה איתא בזוהר ויאמר אברם אל שרי אשתו אחותי היא שהוא כמ"ש אמור לחכ' אחותי את והוא ההתקשרות בחכ' שלמעלה מבינה ודעת. ואיתא משל ע"ז כמו היורד לבור עמוק שמקשר א"ע למעלה בחבל ארוך ויורד עמו למטה בכדי שע"י החבל יוכל לעלות מן הבור לכשירצה ולכן אמר לשרה שהיא בחי' המל' ונעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן ואבא יסד ברתא וכמ"ש וגם אמנה אחותי בת אבי היא כמ"ש בזהר. כי דוקא ע"י בחי' המל' הוא ההתקשרות למעלה. וזהו ענין התפלה כידוע שהתפלה היא במל' והתורה בז"א. וז"ש יעקב אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי. כי ע"כ מב"ש שהיא הבינה לחו"ל הוא דרך בחי' המלכות שהיא מדה אחרונה דקדושה די"ס. ולא התפללתי להתקשר למעלה כנ"ל. יהב דעתי' למיהדר ולהתקשר בתפלה כנ"ל. קפצה לי' ארעא מיד ויפגע במקום. פי' שבא לו הסיוע מלמעלה אל בחי' התפלה הנ"ל. וזהו דקדוק לשון פגיעה שהוא הי' עולה למעלה ובחי' המל' ירדה לקראתו וכל חפצו השלים. בעא למיהדר לחרן כתחלת כוונתו לילך בבחי' הגלות בחו"ל כנ"ל מיד בא השמש אמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה. פי' ענין לינה הוא שבלילה עולה נשמתן של צדיקים למעלה כידוע אל מקום שאינו יכול לעלות בעוד שהוא ניעור ונשמתו מתפשטת בגופו. וזהו בא לבית מלוני שהוא ההעלאה וההתקשרות למעלה ויפטר בלא לינה שהוא העלי' בפ"מ למעלה מהיותה בגוף. וזהו גופא ענין כי בא השמש כידוע דאור יסוד אבא המשפיע בבינה נק' שמש וז"ש כי בא השמש פי' שנסתלקה ממנו גם בחי' החכ' לשרשה ומקורה ולא הי' יכול עוד לילך לחרן. ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. הנה לפי הנ"ל פי' מקום הוא ארעא הנ"ל שבגמ' שהוא בחי' המל' שממנה שרשי התפלה והוא הסיוע הנ"ל ובשעה שהי' מתפלל הי' מקבל פני השכינה מלמטה למעלה ועל ידה נתקשר למעלה מעלה בתפלה כנ"ל. ואחר התפלה נסתלקה ממנו שכינה. וכי בא השמש נסתלק ממנו גם אור החכ' הקבוע בו בכח נשמתו וברכת אברהם. מה עשה כמו שאמרו בשם הבעש"ט ז"ל שכשמסתלקים המוחין מן האדם עצתו ותקנתו לדבק א"ע באותיות התורה והתפלה ועי"ז יהי' סבה לחזרת המוחין אליו. ובדרך הפשוט הוא כשנופל אדם ממדריגתו בדו"ר שכליים וטבעיים בהתגלות. יש לו לעסוק בתורה ותפלה בבחי' עול דקבלת עומ"ש וזהו ויקח מאבני המקום. פי' הרשימו שנשארו מגילוי שכינה שהי' בעת התפלה דויפגע במקום הנ"ל. ובזהר איתא שלקח י"ב אבנים כנגד שנים עשר בקר שהים של שלמה עומד עליהם שזהו כעין ענין העול הנ"ל. וישם מראשותיו פי' תחת ראשו וכמ"ש שמאלו תחת לראשי שהפי' שם להגביה את ראשי כידוע. כן יתפרש ענין תחת ראשו דמראשותיו הנ"ל שעי"ז יבא להרים ראש ומוחין כנ"ל. ואמר וישכב במקום ההוא ענין השכיבה הוא כנ"ל בחי' הדביקות באותיות שהדביקות היא אל האותיות הקדושות שמעצמם הם אחוזים ודבוקים בשרשם למעלה מעלה. ועי"ז מגיע דביקות האדם אל שרש האותיות ומשם יוכלו המוחין לחזור אליו. וזהו וישכב במקום ההוא פי' מקום נת"ל כאן ולפי שהוא עכשיו הי' בבחי' העלם והסתלקות אמר לשון ההוא שמורה על הסתום. וכיון ששכב הי' בחי' לינה הנ"ל שעלתה נשמתו למעלה ממדריגתה כשהיא בגוף. ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ידוע בכאריז"ל שהחלום הוא רושם דגדלות שנשאר בקטנות לכן ראה בחלום והנה סולם וכו'. בזוהר סולם דא צלותא וכאן יתפרש על התפלה הנ"ל שהתפלל יעקב ראה הרושם שלה. כי התפלה עצמה שלו היתה בהקבלת פני שכינה ביחוד האלקות ממש כנ"ל. אך גם בעולמות פעלה התפלה בחי' עליות העולמות כידוע בפע"ח שגם ע"י התפלות שלנו נעשה עליית העולמות ממטה למעלה וגם המשכת השפע מלמעלה למטה. והתפלה של יאע"ה היתה בגופו למטה בעולמות וראשו מגיע השמימה השמים שמים לה' בעצמות אלקות דספירות עליונות. והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים הוא בחי' השתלשלות המדרי' דקדושה שבעולמות שהוא ע"י המלאכים כידוע דמקבלין דין מן דין ומשפיעים למטה. וכשעולין עולין ג"כ כא' למדרי' שלמעלה הימנו שהוא בחי' הקירוב לכל מדרי' ומדרי' אל עצמות הספירות שרשם ומקורם של העולמות והמלאכים. ונמצא כל המלאכים עולים ויורדים ע"י התפלה רק שכל העולמות נחשבים סביבות הסולם שהוא התפלה. ומ"ש עולים ויורדים בו משמע בסולם עצמו פירשו בגמ' עולים תרי ויורדים תרי והם המלאכים שעל ידם עולה התפלה עצמה מן דבורים הגשמיים דה' מוצאות הפה התחתונים אל בחי' האלקי' ממש וזה הוא בין בבחינת כח העלי' שבתפלה בין (חסר):
3