חנה אריאל, יתרו ב׳Chanah Ariel, Yitro 2
א׳אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם מזבח אדמה וגו' י"ל איך ראו שמן השמים דבר והכתוב אומר וירד ה' על ה"ס שהוא בארץ וידבר וכו' (ב). הנמשך מזה לא תעשון אתי יש להתבונן מה שייכות להמשך זה. (ג). הלא גם בלא הקדמה זו דמן השמים וגו' נא' בעשה"ד לא תעשה לך פסל וגו'. (ד). מהו לשון אתי וגם אח"כ אומר לא תעשו לכם והוא ככתובים שאין להם הכרע מ"ש אלהי כסף ואלהי זהב אי קאי אלא תעשון אתי או אלא תעשו לכם. ואם נא' לחלקם אלהי כסף אלא תעשון אתי ואלהי זהב אלא תעשון לכם אין בזה טעם וסברא. (ה). הנמשך עוד מזבח אדמה וגו' אין לו מקום עם האזהרה דאלהי כסף וכו'. דענין האלקות ודאי שאין חילוק לעושה מכסף וזהב או מן האדמה. ואם מזבח לזבוח עליו לה' אין זה נשמע מאזהרות לא תעשון הקודמת:
1
ב׳בפ' בתרא דזבחים נחלקו אם יתרו קודם מ"ת בא או לאחר מ"ת. ור"א המודעי דאמר מה שמועה שמע יתרו מתן תורה שמע שנתקבצו כל מלכי אוה"ע אצל בלעם וכו'. וכ"ז אינו מובן כלל מה ענין זה אצל יתרו לראי' שלאחר מ"ת בא. והגם שידוע דאין מוקדם ומאוחר בתורה מ"מ יש להתבונן מי הכריחם בכאן לומר שאין מוקדם ומאוחר והכתוב אומר וילך לו אל ארצו ואח"כ בחודש השלישי. גם ראוי להבין מה הי' להם לסבור סברות מה שמועה שמע יתרו והכתוב אומר בפירוש כי הוציא ה' את ישראל ממצרים דכי זה פירושו לשון אשר והרי מפורש שזאת שמע. ולסברת מ"ד יתרו לאחר מ"ת בא עומדת לנגדינו קושי' עצומה ונפלאה מאוד איך מרע"ה בעצמו לא שלח להביא את בניו לתוך כלל ישראל בעת קבלת התו' הפליאה גדולה מנשוא מלבד התימה בכלל הנמצאות בדרז"ל שחולקים במציאות איזה דבר שודאי א"א לומר שהי' אלא כדברי אחד מהם ואיך נקיים המאמר אלו ואלו דברי א"ח. אך התשובה על תמי' זאת מתיישבת עם האמור בהקדמת סמ"ח הנק' עולם קטן שיש כמה מדורות וחצרות זה אומר הדבר כמו שהוא נמצא במקום חצר זה עד"מ וזה תופס הסיפור והדיבור כמו שהוא במקום מדור אחר. ולפי"ז הנה מחמת הקושי' עצומה הנ"ל יראה לומר דבמדור דעוה"ז המורגש ודאי בא יתרו קודם מ"ת וגם וילך לו וגו' קודם מ"ת ואשתו ובניו של מרע"ה נשארו עמו. ומ"ש לאחר מ"ת הוא בא הוא במדורות אחרות רוחניות ועולמות עליונים מזה מעוה"ז שלנו. ויש להתבונן בזה קצת לקרב אל ההשגה. וגם להבין מה תועלת בידיעה זו שבמקו' א' בא יתרו לאחר מ"ת. בזוה"ק ע"פ לא תעשון אתי הנ"ל אמרו אע"ג דלי הכסף ולי הזהב אעפ"כ לא תעשון אתי כלומר אותי. ובענין יתרו אמרו בזוה"ק דכיון דאתא יתרו ואודי כדין אתייהבת אורייתא בשלימו דשלטנא על כלא ומכריע שיתרו קודם מ"ת בא ואדרבה שנצרכה ביאתו לצורך מ"ת. ויש לשום לב במ"ש אתייהיבת אוריי' בשלימו דשלטנא על כלא מה ענין השליטא על כלא. הלא התורה לא ניתנה רק לישראל יכל העולם לא נצטווה כלל במצות התורה. ודברים הללו נותנים לנו טוב טעם ודעת אלקים בענין מתן התורה דוירד אלקים וגו' וידבר אנכי כו' בעוד מעלה יתירה על פשוטן של דברים בענין מ"ת. ידוע בכתבים ומבואר בכ"ד ע"פ קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים וגו' שהפי' הוא שהקול שהי' במהות קול הדברים דעשה"ד הנה זה הוא שבא כבר בעת ורגע דיצ"מ (וכמו שמבואר בפע"ח ובסה"ק שבעת ורגע דיצי"מ הי' בחי' זווג דגדלות. ואח"כ נסתלק עד גדלות ז"א במ"ט ימי הספירה ואז במ"ת הי' זווג דגדלות קיים לעד). אלא שאז בא בבחי' דילוג וקפיצה וכמ"ש ופסח ה' על הפתח ובשעת מ"ת הי' בדרך הילוך מסודר כמ"ש הליכות עולם וגו':
2
ג׳כתיב כי אל דעות ה' וידוע הפי' ששם הוי' דז"א ב"ה יש לו שני דעות. דעה אחת היא שבורא העולם מאין ליש שלמעלה הוא האין כלומר שכל שרש העולמות התחתונים הוא אין ואפס בספי' עליונות די"ה הוי' צור עולמים כמשל מציאות הזיו השמש במאור עצמו ובביטול יותר ע"כ כמ"ש בתניא והוא העושה את האינו ישנו (כל' זה הנאמר בס"י) וזה כחו וגבורתו של יוצר הכל ב"ה שעושה את מה שהיא אין שיהי' מציאות ישות גמור עד שתפול לשון מלוכה דמלכות שמים שמולך על היש הזה דעולמות והישות הזה דעולמות ידוע שאין זה אלא לגבי עצמן של העולמות ע"י העלם דשם אלקים ככתוב בתניא אך גם הישות של דעתן של העולמות הקב"ה עושה אותן יש גמור עד שהוא מקום להתפשטות מלכותו ית' ומלכותו עליהם ודאי שלא על תהו ואין ואפס מולך והן הן ר"ל העולמות בדעת עצמן מקבלים לתוך דעתן בישותן אור האלקי דמ"ש בבחי' ממכ"ע. ענין דעה תחתונה דז"א מאין ליש. ויש עוד דעה עליונה בז"א יהוא שלמעלה דוקא הוא היש ולמטה הוא האין כלומר גם בבחי' ישותו שנברא אין זה הישות הגלוי בבריאה עילה בשם כלל אלא למעלה הוא ישותו של זה הנברא. וזהו בבחי' עתיק יומין שנעתק מבריותיו ומתנשא מימות עולם והוא בחי' המל' דאד"ק (כידוע שנעשה כתר לאצי') המאציל ב"ה דאין אלקים עמדי ונק' יחיד (כידוע ומבואר בכ"ד דז"א נק' אחד האמת ויש זולתו ואבא חכ' הוא בחי' אחד האמת אין זולתו שבבחינתו הוא ביטול העולמות בישותן אל האין והיחוד. אבל בחי' יחיד הוא שאין העולמות עולין בשם כלל לומר עליהם שהן בטלים במקורן אלא הוא לבדו הוא הנמצא בכל צפייתו שצופה ומביט עד סוף כל הדורות). ובחי' המל' שלו נעתק מבריותיו שאין בא בהם שום הרגשה והשגה במה שהוא פועל בהן עצמן בכח מלכותו וכקי"ס דבעתיקא תליא שלא בא ע"י שינוי הצירופים דהשתל' סדרי המדרי' דעולמות לשנות תכונתן וסדרן אל סדר אחר כמו מי שאמר לשמן יאמר לחומץ שאין זה אלא שינוי סדר הצירופים ולא בא בזה גילוי אור אלקי גם כשהחומץ דולק כי אין גילוי לרואים רק שינוי סדר בישות העולמות המורגשים. אבל בקי"ס אמרו ראתה שפחה בים כו' ואמרו זה אלי ואנוהו שהוא הרגשת האלקות דלבדו הוא גם בעולמות. וז"ש תנאי התנה הקב"ה על הים שיקרע פי' שכשברא מעשה בראשי על סדרן ותכונתן הי' תנאי שלעת הצורך לא ישמש סדרן כלום אלא יתנהגו בסדר הנעתק ונפלא מסדרן לגמרי למעלה מסדר ההשתל' ולא שנשתנו מסדר אל סדר אחר והיינו לפי שלמטה הוא האין ואפס שישותו אינו עולה בשם מציאות כלל לגבי הישות שלמעלה מסדר ההשתל' ודעה זו אף שהוא בבחי' ע"י ישנה גם בז"א וכמ"ש באד"ז ע"ק וז"א כולא חד ומסטרא דילן מתפרשין מילין פי' דסדרן של המדריגו' דחק נתן ולא יעבור הוא רק בבחי' לאחזאה דאית צדק ומשפט כפום עובדיהון דב"נ וכן בכל הנמצאים דעולמות משפט לאלקי יעקב ומלאכים יחפזון מפני הדין והמשפט דצדק ומשפט דזו"נ באני' ודין ומשפט כפום עובדיהון לא שייך כלל כ"א כשיש להן מציאות ישות נפרד מקו"ח אא"ס ב"ה ע"י האו"כ דזו"נ דבהון אתכסיאת כו' כידוע. וזו היא ההנהגה דדעה התחתונה אבל ההנהגה עליונה הוא רק פנימיות רצונו העליון ב"ה שכל אשר חפץ עשה ואינו תלוי במעשה התחתונים. ואני הוי' (דז"א) לא שניתי מדעה העליונה לדעה התחתונה דשניהם יחדיו תמים והוא עושה נפלאות לבדו תמיד לא יחסר אפי' בהנהגה דצו"מ הנ"ל וכמו ע"ק וכו'. (ומה שהן עכ"פ שני פרצופים ע"ק לחוד וז"א לחוד יובן כמשי"ת אי"ה). רק מסטרא דילן מתפרשין מילין שאם ההנהגה באה אלינו מבחי' צו"מ דזו"כ ואין אנו מקבלים רק כפי סדרן של ההשתל' ואם יאיר אלינו מאור פני ע"ק הוא נושא עון ועובר על פשע. וזהו כי אל דעות הוי' שבו ית' מתייחדין שתי הדעות וכדלקמן אבל בע"ק אין שם רק דעה א' שלמטה הוא האין ואפס וכל בתי דינין דצו"מ אתכפיין קמי' ואין שם כ"א הנהגה עליונה דפנימי' רצה"ע ב"ה והנהגה הזאת נעתקה מבריותיו ואין מרגישים בה כ"א ע"י בחי' ז"א דוקא ונוק' שהן ימי עולם וימות עולם פי' שהספי' או"כ דזו"נ הן הן המאירים אור שפעם גם תוך העולמות הנפרדים בישות של עולמות עצמן אבל ע"י הוא מתנשא מימות עולם הנ"ל:
3
ד׳וענין שני הדעות הנ"ל למטה. הנה דעה התחתונה הוא ע"פ משנ"ת בפהקו"ד בחי' הכריתות ברית עם כל נפש חיה דנח ובניו ואח"כ בדור הפלגה בהפרד עליון גוים והוא ישות העולמות הנפרדים בל ימוטו ויתנהגו ע"י הע' שרים למטה וכפי סדר ההשתל' מכלים דזו"נ דעולמו' בי"ע אשר כללית כל זה הענין הוא בחי' אחוריי' וחיצוני' דרצה"ע ב"ה. וע"י אבה"ק אי"ו החל לבוא אור פנימי' רצה"ע ב"ה בעולם וכמ"ש שקיימו כהת"כ שהוא פנימי' רצה"ע ב"ה כידוע אבל בחי' המלכות שמים העליונה בבחי' דע"ק וז"א כולא חד לא התכוננה המשיכו כלל למטה כמ"ש באריכות קצת פ' שמות עד שבנ"י פרו וישרצו באמ"צ הכל כנ"ל שם. ונת' ג"כ דז"א חזר לבחי' הקטנות דעיבור תלת גו תלת והיינו שלא נתגלה ממנו רק בחי' הדעה התחתונה הנ"ל וממילא גם המל' היתה כפי סדר המדרי' דחיצוני' העולמות והאמונה המורשה לבני אי"ו היתה בגלות ועינוי תחת יד פרעה כנ"ל שם. עד מה שנאמר ועברתי באמ"צ וגו' אני ולא מלאך כו' וכמשארז"ל אמר הקב"ה אם אני שולח מלאך לשם הרי הוא נשקע בטומאת מצרים. אלא אני אומר ממקום קדושתי והכל נעשה. ואמרו עוד שירדו ישראל עד מ"ט שערי טומאה. פי' דכל כחות דנפש הטבעיות החיונית דבנ"י באמ"צ נמשכו גם להם רק משר של מצרים יערות הארץ כנ"ל פה"ק ואם ח"ו היו יורדים עוד עד השער הנו"ן דטומאת מצרים שהוא תכלית נקודת ערות הארץ עד שא"א לפני ארץ העליונה להתגלות שם כ"א בהעדר מציאותה דערות הארץ לגמרי כמו שיהי' לע"ל דאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ לגמרי והיינו נמי שלא היו ישראל נגאלים שישארו במציאותם ויעלו לארץ העליונה ולכן הוציאם בחפזון וק"ל. וז"ש אם אני שולח מלאך לשם לעשות נקמה בפרעה בדרך שינוי סדר ההשתל' (כמו מי שאמר לשמן הנ"ל). עפ"י דעה התחתונה שהי' עומד בה כבי' כנ"ל. וכבר נת' שבדרך זו אין האור אלקות נגלה כלל למטה רק שינוי ישות נפרד המורגש. וז"ש שאם ככה הי' עושה ע"י שליחות המלאך הרי גם פעולת המלאך נשקע בטומאת מצרים ולא יבוא מזה שום התפעלות להכניע כח ערות הארץ. אלא אני אומר ממקום קדושתי הוא בחי' הדעת עליון הנ"ל שהוא קדוש ומובדל מעולמות והכל נעשה כי שם הוא היש ולמטה כאין נחשב כנ"ל וזהו שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם מבואר בכ"ד שזהו כענין מ"ש באאע"ה נגלה עליו אדון הכל והיינו שנגלה בבחי' זו דע"ק וז"א כ"ח. ואמרו שנגלה עליהם עליהם דוקא בבחי' מקיף עליון דוקא וארז"ל ממה"מ הקב"ה הוא ענין זווג דגדלות שהי' עת ורגע דיצ"מ כנ"ל והוא בחי' אל דעות הוי' שכולל ב' הדעות דישות למטה בבחי' מל' הנאצל וישות העליון בבחי' מל' המאציל ב"ה. וזהו יובן עם מ"ש באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי וז"ל כדי שיהי' המאציל ב"ה מלך על כל הנפרדים ע"י שיקיימו מצותיו שיצוה עליהם ע"כ דקדק לומר לשון ע"י שיקיימו מצותיו שעי"ז דוקא והי' הוא ית' מלך עליהם אחר קיומם המצות. ובכל מקום נאמר ענין קבלת עומ"ש לעשות רצונו ולעבדו ולשמור את כל מצותיו והיינו שקיום המצות נמשך מהמל' וכמ"ש כדי שיקבל עומ"ש ואח"כ יקבל עליו עומ"צ היפך ממ"ש כאן שהמל' נמשך מקיום המצות וחילוק לשונות אלו הוא דמל' המאציל ב"ה אין העולמות יכולים לקבלה כלל דמתנשא מימו"ע כנ"ל. אך ע"י מל' הנאצל דעול מל' דזו"נ דאצי' באו"כ ובבחי' סובב וממלא כידוע הם שומרים ומקיימים המצות ובזה נמשך עליהם מל' המאציל ב"ה וזהו אל דעות ה' שכולל שני הדעות למלוך על עם יש ודבר נפרד ולהמשיך בו מל' המאציל כנ"ל וזהו ממה"מ הוא בחי' המל' נוק' דז"א בבחי' הפנימי' ועצמות דיחוד מל' המאציל עם בחי' מל' הנאצל ב"ה והקב"ה הוא אל דעות הנ"ל ביחוד וזווג גמור ולפי שעדיין נפש הטבעית החיונית דב"י היתה משועבדת לפרעה ולשר של מצרים בקנין גמור (משא"כ הנפה"א והאמונה הי' רק בבחי' גלות), פשיטא שלא היו יכולים להכיל בקרבם אור וכח מלכות שמים שלימה הנ"ל כ"א נגלה עליהם בבחי' מל' המאציל שישות התחתון הוא אין ואפס כנ"ל ובזה נתבטל מהם הגלות דמצרים וגם הוכרח פרעה לומר בפיו הרי אתם ברשותכם הרי אתם לעצמכם כמארז"ל לעשות גם נה"ט שלהם חפשית משעבוד מצרים ויחוד וזווג הזה האיר בהם לעורר את תוקף האמונה בבחי' לכתך אחרי וכנ"ל והוא כענין עומ"ש שלמה הנ"ל. דהיינו התפעלות בבחי' שלמעלה מהטעם ודעת לגמרי' וכענין ד"ע הנ"ל ומל' המאציל ב"ה, כי ע"י שנגלה עליהם הקב"ה (ע"ד נגלה עליו אדון הכל באאע"ה) האיר בנשמות שלהם שהן מה שנשרו מאדה"ר כדלעיל אור הנשמה שנסתלק בעת הנשירה וגם אור דויפח הנ"ל פה"ק ונעשה בחי' ממה"מ בחי' פרצוף דמל' שמים שלמה ע"ד מ"ש ומבואר במק"א משארז"ל במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים שבחי' המל' שעלתה לרצון לפניו המלכות ההיא הוא על ישראל עמו דוקא ונשמותיהם של צדיקים על ידם נעשה מלך בבחי' מ"ש שלמה הנ"ל. והיינו זווג דגדלות שהי' בעת יצ"מ כנ"ל והזוג הזה לא הי' רק בזו"נ עצמן שהאיר באו"כ שלהן הד"ע ולשם עלו הנשמות ישראל מונפילתן ונדבקו באורן שנסתלק מהן בעת הנשירה ונדבקו באמונה המושלת אז בתוקף כחה כענין הד"ע הנ"ל שלמטה הוא האין ואינו תופס ומונע כלום וממילא נתבטלה יניקת ערות הארץ ממנה ונתבטלה ממשלת פרעה מלהעביד את בנ"י (כענין ויעבידו מצרים הנ"ל פה"ק) ולפי שעדיין גופן ונפה"ב דבנ"י היתה מענין מצרים דוקא ולא יכלו לקבל בנפה"ט החיונית שלהם אור האמונה בקרבם ממש הוצרך פרעה לאמר בפיו הרי אתם ברשותכם שתהי' עכ"פ נפה"ב שלהם חפשית מלהשתעבד למלכות ערות הארץ ועי"ז הי' אפשר ולנפה"ב שלהם להיות נמשך אחרי הנשמות. שעלו לשרשן העליון בבחי' לכתך אחרי במדבר. ועל בחי' הזווג הזה אומר הכתוב מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות אבהן ואמהן ר"ל סדר השתל' ירידת המוחין העליונים דז"א וזווג השלם דדעת עליון ותחתון ביחד והיינו שיאיר גם למטה בעולמות בבחי' היותם מאין ליש דד"ת הנ"ל אבל בעת יצ"מ שלא הי' מקום להתגלות למטה בנפה"ב דישראל אלא רק בשרש הנשמות למעלה ובבחי' נוק' דז"א להיות פב"פ בחי' הדעת עליון הנ"ל הוא אומר מדלג ומקפץ כלומר אור המוחין עליונים דד"ע בא למדרי' או"כ וגופין דזו"נ שלא דרך השתל' המדרי' כ"א בדרך ובחי' הד"ע שלמעלה הוא היש ואין משגיחין כלל על היש שלמטה. והגם שהי' כ"ז באתעדל"ע וכמ"ש ויזכור אלקים את בריתו וגו'. מ"מ הי' צריך להיות איזה הכנה בעולמות שיוכל לבוא למעלה בזו"נ בחי' הגדלות. וההכנה היתה לידת משרע"ה וגדולתו שנת"ל פה"ק שבחינתו הוא בחי' הד"ע של כל ישראל. לכן אמר וידע אלקים שנגלה למעלה בחי' הד"ע דז"א ונגלה למרע"ה בסנה. כי המל' לא נבנית כלל והי' אורה מוסתר בגלות דערות הארץ היונקת ממנה ואמר לו הקב"ה למשה הנה אהרן אחיך יוצא לקראתך. וזה יובן עם הידוע דמשה שושדמ"ל ואהרן שושדמ"ט פי' משה בבחינתו שהוא הד"ע המורגש לו בגופו והוא הד"ע דכ"י הנ"ל רק שעדיין לא האיר בקרבם דבנ"י עכ"פ הכנה שלימה שיבוא למעלה באו"כ דז"א בחי' הד"ע להיות אורו ממקום קדושתו יורד ומאיר להחיות הנשמות שנשרו וכמש"ל פ' שמות. עד ויחר אף ה' במשה ואמר לו הנה אהרן אחיך הלוי וגו' והוצרך להיות ע"י אהרן שושדמ"ט. והענין כידוע דבחי' ומדרי' אהרן הוא ענין אהבת עולם אהבתיך ע"כ משכתיך חסד שהוא לפקוד ולזכור את מדת המל' דמלכותך מל' כ"ע שתגלה ותראה גם בעוה"ז בבחי' בנין פרצוף דעולם התיקון (שלא כמו שהי' בשני אלפים תהו) בשני אלפים תורה שהותחלו מנגלה עליו אדון הכל דאאע"ה. וזהו הנה הוא יוצא לקראתך דאחר שוידע אלקים בד"ע כאמור הנה גם אהרן שושדמ"ט יוצא מתוך מצרים ועולה לקראת משה וע"י חבורם דמשה ואהרן פעלו ענין דויאמן העם והוא התנערות להתעוררות מדת המל' דקדושה מתחת גליות ושעבוד דערות הארץ. אך לפי שהחבור דמשה ואהרן הי' רק ביציאת אהרן ממצרים לעלות לקראת משה לכן לא פעלו עדיין כלום לבטל עול מלכות מצרים וערות הארץ ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה ואמר תכבד העבודה וגו' עד אח"כ שאמר בפ' וארא בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בנ"י מארצו אז הוחל מש"ה הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בנ"י וגי' הם המדברים אל פרעה וגו' הוא משה ואהרן דלגבי בנ"י הקדים אהרן למשה ולגבי פרעה הקדים משה לאהרן. וכן מצינו שלגבי פרעה הוא אומר ראה נתתיך אלקים לפרעה הוא בחי' מקיף ואהרן אחיך יהי' נביאך לגלות לפרעה בבחי' פנימי ולגבי בנ"י נהפוך הוא דבזכות משה ירד להם המן שהוא חיות פנימי ובזכות אהרן היו ענני כבוד בחי' מקיפים וידוע דסדר ירידת האור והשפע הוא תחלה בבחי' מקיף ואח"כ לפנימי ולכן אמר הוא אהרן תחלה ואח"כ למשה. שההתחלה הוא בחי' העלאה ממטה למעלה את הנשמות לשרשם שעלה למעלה בעת הנשירה כנ"ל וע"י החסד דאהרן דמשכתיך חסד משך את הנשמות הנ"ל למעלה אל ענין ובחי' נגלה עליהם וכנ"ל שע"י משה שושדמ"ל. והי' כס אהרן רק בבחי' המקיף לעשות הכנה לעלייתן של הנשמות לשרשן והפנימי דחיות תחיות הנשמות ממש דשעת יצי"מ ככל הנ"ל הוא ממה שנגלה עליהן הקב"ה כנ"ל. אך לגבי פרעה דהיינו לבטל יניקת ערות הארץ ממל' דקדושה שלא תהי' בחי' המל' דקדושה בגלות תחתיו והיינו ע"י העשרה מכות וכמ"ש בפע"ח שהן הכאת מל' דקדושה את המל' דמצרים בכל העשרה בחי' תחלה נאמרו למשה מפי עליון ובזה הוא בחי' מקיף לענין המכה בפו"מ וע"י משה ואהרן נעשה הפו"מ של המכה ע"י אהרן דוקא (ובזה יש לפרש פ' ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים שאין לו משמעות מה הי' אז וגם הוא סיום הפ' דנראה דלא קאי אדבתרי'. ולפי האמור מובן שכל הענין דהוא אהרן ומשה והוא משה ואהרן נעשה ויהי ביום דבר בארץ מצרים דוקא כנ"ל), וכנ"ל שע"י אהרן מתגבר ומתעלה כחה של מלכות שמים ונבנית בבחי' ומדרי' עולם התיקון עכ"פ בבנין ע"ס שמהן יצאו העשרה מכות כנ"ל. וכבר נת"ל שאם היתה המכה האחרונה דמכת בכורות ג"כ בדרך הכאה וטכסיסי מלחמה אף שהיתה המכה נעשית בפו"מ אך לא הי' נמשך ממנה גילוי אור המל' דקדושה כי הי' נשקע בטומאת מצרים וכדלעיל באריכות. לכן הי' שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בבחי' הזווג דגדלות ואו היתה עליית הנשמות לשרשם בתכלית והאמונה גם היא האירה מכבודה במהו"ע תוך הנשמות להאיר עכ"פ בגופם ונפה"ב הטבעיות שממצרים להתפעל בבחי' לכחך אחרי וגו' ונת"ל שזה הזווג נסתלק מיד בכדי שיתתקנו המוחין עליונים דז"א דרך השתל' המדרי' עליונים דקטנות וגדלות דאו"א כמ"ש בפע"ח בענין הספירה בכדי שיהי' הזווג דמ"ת בבחי' וירד ה' לעיני כל העם על הר סיני. וגם בישראל למטה הי' תיקון גדול דבר יום ביומו עד מ"ת (וזה יובן כענין תיקון המדות למטה בימי הספירה שהם מסוגלים לזאת ושע"כ אומרים פרקי אבות כידוע). וז"ש וה' הולך לפניהם וגו' פי' שמה שבעת ורגע דיצ"מ. עלה עליהם קובה"ו כנ"ל בבחי' מקיף אח"כ הוא אומר שהולך לפניהם בחי' הפנימי' שלהם יומם ולילה כנ"ל וק"ל. ויוגד ביום השלישי כי ברח העם ויהפך וגו' מה זאת עשינו כי שלחנו וגו'. ידוע הפלא בזה וכי מרצונם עשו. אמנם יובן עפ"י משנ"ת ועפמ"ש בתניא על ענין זה דכי ברח העם דלכאורה תמוה וכי לא הי' מוכרח לשלחם אלא מפני שהרע שבנפשות ישראל (הטבעיי' עדיין) הי' בתוקפו בחלל השמאלי. כי לא פסקה זוהמתם עד מ"ת ע"כ. והיינו מה שהנפשות הטבעיי' שלהם הי' כערך נפשות המצרים וכנ"ב. ופרעה לא ידע מזה שיש להם שתי נפשות כי חשב שכמו שהם בתוך מצרים רוח ה' נוספה בם. אך עתה ויוגד (דבר חכ') למלך מצרים כי ברח העם שיש להם רע שהוא גם עתה בתקפו כאנשי מצרים. ויאמרו אה זאת עשינו כי שלחנו אותם מעבדנו היינו בזה שאמר להם הרי אתם ברשותכם הרי אתם לעצמיכם שאם לא הי' משחררם ברצונו כבר היו משועבדים גם אחר יציאתם אל מלכות מלך מצרים המולך בכורות את פרעה שיאמר כן הרי אתם ברשותכם וכו' כדי לעשות אותם חפשי ממלכות מצרים באופן שיוכלו לקבל עליהם עומ"ש שלימה במ"ת וכמשנ"ת. ויהפך לבב פרעה ויאסור את רכבו וגו' כי לא היתה עדיין רק מכת בכורות מבכור פרעה וגו' הוא בחי' המשכת הכתר בחכ' כידוע שזהו ענין הבכורה עד כל המדרי' והיינו שבטלה התפשטות פרעה לעשות בחב"ד חג"ת וכו' שלו ברצונו. באופן שמל' דקדושה גברה להיות ההתפשטות בעולמות ממנה. אבל עדיין פרעה עצמו בעל הכתר מל' נשאר בקיומו. וגם ביטול התפשטות הנהגה שלו ג"כ לא היתה רק לפי שעה שנתעלתה בחי' המל' דקדושה לבחי' הזווג דגדלות שאין שם מקום ליניקת ערות הארץ כ"א בצמצום גדול רק כדי קיומה ולא שתוכל למשול ולהתפשט אבל אח"כ חזרה מדת המל' דקדושה להאיר בעולמות הנפרדים למלוך עליהם ביד רמה (כמ"ש בזוהר ינוקא דבלק ו"ה בזקף גדול). אך במקום וסדר המדרי' דהשתל' העולמות שמזה יש עכ"פ כח יניקה גם למל' פרעה וערות הארץ ובפרט שבנ"י עצמן ג"כ הנפש הט' שלהן היתה ממל' מצרים כנ"ל. לכן הי' כח לפרעה להתגבר. ויקח שש מאות רכב בתור מסט"א. כידוע בסה"ק שיש ענין מלחמה בין סט"א לסט' דקדושה. וגם כאן נאמר ה' איש מלחמה. כי לה' המלחמה פי' הדברים דהנה אחר רגע דיצ"מ שנסתלק הגדלות וחזר להיות נמשך בסדרי המדרי' באופן שיומשך פנימית רצה"ע ודעת העליון להיות הנהגת מל' הנאצל בעולמות (גם) הנפרדים רק ע"י היחוד בד"ע ולא כסדר ההשתל' דאחוריים דרצה"ע הנ"ל וגם זאת אות הברית עם כל נפש חי' שזה הוא בהשתל' בחי' החיצוני' ואחוריי' כמשנ"ת כ"פ. נשתנה להיות הכל עפ"י החבור ויחוד גמור עם הד"ע ופנימי' רצה"ע וכמ"ש היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו שממשלותיו של הקב"ה בעול' הוא הכל בשביל ודרך שישראל מהלכין בו מפני שנתייחד החיצוניות שלא יתנהג כ"א עפ"י הפנימי' דרצה"ע כפי מה שהוא ה' ב"ה אל דעות שמתייחדים בו שני הדעות כנ"ל. וכ"ז נכלל במ"ש וה' הולך לפניהם יומם ולילה כלומר התכוננת המל' הנק' לילה להאיר להם לישראל דוקא והוא ע"י הענן דיומם כלומר בחי' דעה התחתונה דאל דעות ה' שמתכסה בה ומתייחד בקרבה דעה העליונה כאור השמש המתכסה בענן דיומא דעיבא כולא שמשא וק"ל. אך לבב פרעה נהפך לאסור את רכבו ורכב בחור וכל רכב מצרים להתגבר בכח אחיזתם במדת המל' הנאצל שהיא מכבר באה בברית עם כל נפש חי' בסדרי המדרי' דהשתל' דחיצוני' ואחוריי' דרצה"ע ששם הוא אחיזת פרעה אותיית הערף דא"א וזהו ממש תכלית ההיפך ממל' ה' אל דעות האמור ולכן אמר ה' אל משה מה תצעק אלי להושיע אתכם. בעתיקא דוקא תליא מלתא. אבל בחי' הוי' הוא עצמו כבי' במלחמה כנ"ל ולה' הישועה מנהירו וסייעתא דעתיקא שהי' אתעדל"ע דעתיקא נעשה בחי' הזווג דקטנות דקי"ס. וענין הזווג דקטנות הזה אמרו בזוהר המשל מאיילתא (בפ' בשלח ופ' פינחס). דכיון דאתעברת אסתימת (ובלא"ה נמי רחמה צר). וכד מטי זמנא לילד הקב"ה מזמין לה נחש ונשיך לה בערייתא ושתת דמה ואיהו לחיך ואתפתח (האיילתא) ואולידת והוא משל ללידת הנשמות דשביעי ש"פ בכל שנה ופעם הראשון הי' בעת קי"ס וראתה שפחה כו' ואז ישיר משה ובנ"י וגו' וענין לידת הנשמות יובן עפ"י משנ"ת שבנגלה עליהם דיצ"מ עלו הנשמות דבנ"י אל שרשם שקודם הנשירה (שלטה בהם האמונה גם על הנה"ט דמצרים שבהם. וכ"ז הי' רק דרך עליית הנשמות אל שרשם וז"ש עליהם למעלה מהם כנ"ל. והם לא ראו כלום להיות בחי' התפעלות הזאת דלכתך אחרי וגו' כדרך התפעלות אברי הגוף לעשות גזירת הרצון והשכל המורגש בקרבם שכן הוא הרצון וכן הוא השכל אלא הי' לכתך אחרי. חסד נעוריך. כתינוק קטן הנמשך אחר אביו ואמו בלא שום ציור השגה וחיוב על החסד הזה. והמובן מכל הנ"ל בפ' זו הוא שכל הסיבה לזה (וכיוצא בזה) הוא רק מה שהמל' דאין מלך בלא עם המתפשטת בעולמות הנפרדים בסדרי ההשתל' וע' שרים וכוכבים וגלגולם יורדת השפעתה לערות הארץ דפרעה ומצרים ואחיזת ערות הארץ בה מונע ממנה התפשטות כח יחודה באל דעות הוי' בממשלתה בעולמו. והוא ענין א' ממש למבין עם מה שנה"ט דבנ"י היתה מבחי' מצרים בתקפה ומחמת זה לא היתה אור הנשמה בתיקונה ועלייתה יכולה להתפשט בקרבם ע"ד מ"ש כי אשר ראיתם מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם. פי' שהרע דבחי' מצרים שבגופם ונה"ב יסור מהם לגמרי ויאבד זכרו ואף שתהי' הנפש חי' מחיצוניות העולמות אך לא מקליפות מצרים המונעת מלהתגלות אור תיקון הנשמות בגופם כנ"ל. ואז הוא מה שנק' בשם לידת הנשמות היינו התגלותם למטה עם מה שקבלו כאשר נגלה עליהם ממ"ה הקב"ה כנ"ל. ואמנם לפי מה שבסדר ההשתל' היתה יד פרעה ומצרים ראשונה במלכות הארץ לא נגלתה מל' דפנימי' רצה"ע ואל דעות הנ"ל עד אחר שנתבטל שרש סדר ההשתל' מעיקרה במל' דקדושה (שממנה יונקת ערות הארץ). וכמ"ש בזוה"ק וז"ל דמ"ט ע"א ות"ח בשעתא דבעא קוב"ה לאעברא לאוכלסין דפרעה לתתא (כענין אשר ראיתם את מצרים היום הנ"ל והבן). אעבר בקדמיתא לההוא חילא דילהון (לעילא) כמה דאוקימנא. מה עבד אעבר וסליק ההוא אתר קדישא עלאה דהוי מדבר לכל אינון רתיכין כיון דהאי אסתלק הנהו כולהו משיריין (דסדרי ההשתל' דחיצוניות העולמות כנ"ל) לא יכילו לדברא כו' וכדין שלטנותא דמצראי אתעדי עכ"ל. ואחרי דשלטנותא דמצראי אתעדי אז נגלה אור הנשמות דתיקון שלהם למטה כנ"ל וזהו ענין הזווג דקטנות דקי"ס הנמשל לענין האיילתא דנשיך לה נחש כנ"ל ואיתא בכתבים ובסה"ק בענין הנחש שהוא כחויא דרבנן דלית לי' אסוותא:
4
ה׳ולהבין זאת אפס קצות הענין צריך לבאר המשל דאיילתא הנ"ל ע"ד סדר פשוט דגוף הענין ומעשה דאיילתא הנ"ל. האיילתא היא מרובת הדמים החיצונים כי הדם הוא הנפש חי' המתנענעת לכל תנועת הגוף ולכן רחמה צר מלקבל דבר שפע אחר ופרט שפע פנימי' דתולדות ולד. שאין בו עדיין רק התקשרות הנפש חי' בגוף וא"כ עיקרו הנפש שאין לה תנועה גופנית זהו נגד טבע האיילתא שעקרה ההתפשטות ותנועת הדמים (שהן הרכבת הנפש בגוף שאין לה ענין בזולת ההרכבה). וכיון דאתעברת אסתימת יותר כי טבעה מתגבר על הזרע שבקרבה ונמשכים רבוי דמים שבה אל מקום רחמה ומעכבים יציאת הולד שהוא דבר זולתה חוץ מחיצוני' גופה אף שבפנימיותה הוא קשור בה ומקבל חיים ממנה. אך הדם הוא הנפש שלה מעכב בחיצוניות על שימוש כחותי' הפנימי' (דוגמא דחיקת חולי מירידין מהתאספות הדם סביב נקב היציאה ומעכב את היציאה). וכד מטי זמנא למילד הקב"ה מזמין לה נחש ונושך בערייתם ודמא שתית ואיהו לחיך ואתפתחת ואולידת. ידוע שהנחש יש לו ארס הממית. ולכאורה שכאן עיקר המכוון שיצא הדם וממילא ירווח מקום הלידה. למה יהי' נחש מסוכן דוקא. אמנם עיקר הענין הוא החלשת כח החיצוני' דנפש הבשר בדם שהוא הוא הסיבה המונעת שמוש כחות הפנימי' דלידה ולזאת בא הנחש וארסו הממית ומכלה הגופים ושורף החיות שבהם בארסו ונושך לה בערייתה ובזה מבטל ומבלבל החיות דנפש הבשר בדם עד שמתבטל שמושו לפי שעה עד שכמעט נעשה כאלו אינו (ובאמת לא כל הגופים מתבטלים מארס הנחש כי החתול אוכל הנחשים). ולא זו שביטול החוזק וההתגברות דנפש הבשר בדם מפעולתו ושמושו אף זו שכח הנפש הרוחניות המאירה להחיות הדם מתאספת אל פנימיותה ונותן תוס' כח להוצאת הולד. וי"ל שמ"ש ואיהו לחיך הכונה שהנחש עצמו מקנח הדם שארס הנחש בא בו ומנקה ערייתה ממנו כדי שיצא הולד ולא יגע בדם המקולקל הארסיי וע"י כ"ז אולידת בשלימות. זהו שטחיות פשט המשל וכבר נת"ל שמתייחסים לענין זה ענין חויא דרבנן. פי' חויא דרבנן הוא ע"ד הידוע בגמ' נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות והוא הוא ג"כ ענין חויא דרבנן ור"ל שע"י נתינת עין של החכם וההוא מרבנן מפריד ומסלק כל ניצוצי הקדושה הנמצאים בתוך חיות גופו (כידוע שאין שום מציאות שאין בו בהעלם והתלבשות או תערובות נ"ק משבה"כ ומפציטת הבירורים וכה"ג והוא הוא עיקר קיומו של המציאות ההוא) ומוציאם לגמרי ממנו עד שנשאר חומר בלא צורת נפש חיוני כלל. וכן הוא ענין נשיכת הנחש הנז"ל שלפי שכח הפנימי דאיילתא מעורב ומיוחד בהתפשטות דנפש הבשר בדם בחיצוניות עד שנעשה כל עיקר כח הנפש נמצא בחיצוניות עד שא"א לה למצוא בנפשה כח פנימי בלתי מתפשט בחיצוניות זאת פעולת ההוא חויא דנשך לה ומחליש לכח החיצוני עד שנפרדים כחות הפנימי' ומסתלקים מהחיצוני' לגמרי. ועד"ז יש להתבונן בזווג דקטנות דקי"ס שהוא ממש כדוגמת נשיכת הנחש דחויא דרבנן להפריד ולהסיר תוקף ההתחברות דכבוד מל' דקדושה בסדר ההשתל' חיצוניות העולמות להעלותה כולה למעלה בדעת עליון המיוחד באל דעות הוי' גם בדעת התחתון שלו שע"י לבושי הד"ת הוא מסתכל ע"ד דוגמא מנתן עיניו בו (דרבנן שהוא החויא כנ"ל) ונעשה גל של עצמות מתים וכה"א ויסר את אופן מרכבותיו כמ"ש בשם זוה"ק. והיינו נהירו דעתיקא המתנשא מימי"ע לגמרי. ובתי דינין אתכפיין קמי' ומתבטלין מסדרם וחוקם. והוא הדוגמא דהזמנת הנחש הנושך בערייתה שהוא נשגב מערך סדרי חיי האיילת עצמה לגמרי:
5
ו׳ובזה י"ל מ"ש ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה. הענן כבר נת"ל שהוא בחי' הדעה התחתונה דאל דעות המיוחדת בדעה העליונה. והחשך הוא אור הכתר דישת חושך סתרו והיינו עתיקא. שע"י שניהם דוקא דהענן והחשך ויאר את הלילה שתתאחד גם בכל כחות המחייבים מציאת היש הנפרד אל אור הד"ע שבענן וחשך הנ"ל. ונתעלו ונתחברו כל ניצוצי המל' המתפשטים אל היש הנפרד ובכללם ערות הארץ מקור הפירוד להיות גם הם משמשים בקדושה העליונה דאור הד"ע הנ"ל והיינו כנגלה עליו אדון הכל דאאע"ה ונגלה עליהם דיצי"מ והבן). וזהו הדוגמא דאתפתחית ואולידת לידת הנשמות כנ"ל שאור התיקון שהאיר להם בעת יצי"מ בבחי' עליהם בהעלם המקיף הן עתה נגלה האור בעליל למטה בנשמות בגופים. וזהו ויאמינו בה' ובמשה עבדו כלומר כמו שתוקף האמונה מורשה להם מאבה"ק הנמצאת ומושלת בקרבם בחי' לכתך אחרי הנז"ל. כן נתחדש עתה שהיתה גם במשה עבדו ר"ל הרגשת הד"ע דאל דעות ב"ה שהוא מדרי' מרע"ה כנ"ל כ"פ שהוא הד"ע דכ"י. ואז ישיר משה ובנ"י את השירה הזאת לה'. והענין בכללות ובקיצור הוא התפעלות מורגשת בנשמות שבגופים במעשה פלא שלא הי' אלא בעת קי"ס דהנה לאחר מ"ת שנתגלה פנימי' רצה"ע בעולם תוך עם סגולה בני יעקב בחירו עד סוף מעשה בחומר העולם התחתון שלנו הי' אעפ"כ מקום לנפש הטבעיות דנוגה בסדר הנהגתה לעצמה אף גם בעת ממשלת ושליטת הנפה"א עליה וגם שימוש הנשמה בגוף הוא ע"פ חק וסדר השתלשלות המדרי' בטעם וחשבון כענין הוי מחשב שכר מצוה וכו' וכדומה. משא"כ לפי שעה דקי"ס שהוא בחי' הזווג דקטנות הנ"ל דכתיב ויסר את אופן מרכבותיו ולא שמשו כלל סדרי המדרי' עד שגם שפחה ראתה כו' ועם האמור י"ל ענין ב' הדעות הנז' בסידור שער קי"ס שלדעת האריז"ל הוא בחי' לידה שהוא התגלות למטה ולפ"ד הזוהר הוא בבחי' עלי' מלמטה למעלה וכמ"ש הפך ים ליבשה שם נשמחה בו. ובאמת גם בזוהר קרי לה לידה כמשל דאיילתא. ולפמשנ"ת שנתבלבל סדר התחתון עד שכל הניצ"ק אלקות עלו מלמטה ונתייחדו למעלה עד שגם התפעלות הגוף מהנשמה היתה בבחי' משה עבדו כנ"ל מבואר ששני הדעות לד"א נתכוונו שהיתה בחי' לידה והתגלות למטה עד הנשמות שבגופים. וזו ההתגלות עצמה היתה למעלה מסדרי מדרי' העולמות כ"א שם נשמחה בו ובכ"ז נעשה התכוננות המל' דקדושה בבחי' התייחדות על בנ"י דוקא המקבלים מבחי' אל דעות ה' שאין זה לשום נמצא כ"א לבנ"י דוקא (ומ"ש בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו אין ה"נ דודאי בשעת יצ"מ שנגלה עליהם ככל הנ"ל נתייחד המל' כמש"ל ממה"מ הקב"ה ואין זה אלא לבנ"י דוקא אבל הים הי' מכסה מלהתגלות במקום הישות כמ"ש נגלה עליהם דוקא. וי"ל שז"ש היתה יהודה לקדשו דוקא ובחי' זו דוקא ישראל ממשלותיו עד כי הים ראה וינוס וגו' אז ישיר כנ"ל). אך זה הי' בבחי' הריסת הסדר דמדרי' ההשתל' כנ"ל ויסר את אופן מרכבותיו (ואפשר שלזה כוונו במ"ש מה שלא ראה יחזקאל הנביא דוקא עפ"י הידוע דישעי' ראה מרכבה דבריאה וזכרי' מרכבה דעשי' ויחזקאל מרכבה דיצירה ששם בחי' שרו של עולם דוקא. ויחזקאל ראה בחי' זו בבחי' סדרי המרכבה ואופני מרכבותיו ובקי"ס ראו גם במדדי' שרו של עולם ואמרו זה אלי ואנוהו ושם נשמחה בו שאין הסדר משמש כלום ובעתיקא תליא מלתא כנ"ל). ולז"א ויסע משה את בנ"י מים סוף להמשיך בחי' המל' ומובן מהנ"ל שזהו ענין וה' הולך לפניהם הנ"ל עד בחי' המורגש דנפה"ט שנטהרה מטומאת מצרים (כמ"ש אשר ראיתם את מצרים לא תוסיפו וגו' וכנ"ל). אך אעפ"כ אינה נכללת ממש בקדושה אלא כענין קליפת נוגה הידוע שאינה נכללת בקדושה אלא לפעמים ועת רצון דוקא אבל עיקר ענינה היא יש נפרד לעצמו בלי שום. הכרת ענין אלקי וגם בשעה שנכללת אין לה בחי' הכרה והרגשת אלקות כ"א ההתפעלות מאלקות ע"י הנפ"א והנשמה וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים דורשי חמורות אמרו מים זו תורה. וכ"ה בזוה"ק היינו שלא השיגו בחי' זה אלי ואנוהו דקי"ס. ובדרך כלל היינו דאוריי' וקוב"ה כולא חד. והמ"י ע"פ כל הנ"ל שזאת הוא בחי' התורה ממש שהי' בעת יצי"מ ובעת מ"ת. ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. ע"כ קרא שמה מרה פי' שבאמת לא הי' שם מרירות רק מחמת התפשטות נפה"ט בגופם לא נמצאה בהם הכנה שיוכלו לקבל המים דתורה ע"ד שהי' בעת קי"ס לא מיני' ולא מקצתו כלל מפני ששוב. נמשכה בחי' המל' בעולמות נפרדים בסדרם ומתכונתם. עד כי ויורהו ה' עץ בחי' יסוד דז"א עץ החיים שיש בה כח להשפיע אור התו' גם בהיות העולם כמנהגו נוהג בסדרי השתל' דעולמות הנפרדים. (ואפשר לומר דהשלשת ימים לא הרגישו בעצמם כלום רק הרגשת גופניות ובמרה הרגישו עכ"פ צער בנפשם וטעם מרירות על מניעת אור התורה להאיר להם עד ויורהו ה' עץ כנ"ל וימתקו המים כענין הוי כל צמא לכו למים המ' בתניא שאעפ"י שאין הנפש מתמלאת לראות האור דתורה אעפ"כ המרירות על ריחוקה מתמתק בלימוד התו' בדרך הנגלה דדיני ומשפטי התורה). וזהו שם שם לו חוק ומשפט כענין משפטי התורה בנגלה. ושם נסהו הנה ענין הנסיון אין כאן מקומו לסדרו באריכות עפ"י המבואר בכ"ד. ובתכלית הקיצור להמשך הענין יובן עד"מ הבן בעודנו נער שהגם שיודע שאין רוחו של אביו נוחה הימנו בעת שנמשך אחר מעשה נערות אעפ"כ לא יסור מלעשו' הטוב בעיניו עניני הנערות אבל כשיראה איזה הרחקה מאביו כשבא להתקרב אליו והוא מסתיר פניו ממנו. אז אם התחיל לצמוח בו ענין הגדלות שהוא ד"כ הכרת מעלת עניני שלימות ותכליתיים אף שעדיין לא הגיעה כח הצמיחה עצמה להשתמש בה אך מחמת ההרחקה שרואה מאביו מתגבר בעצמו להניח מעשה נערות ככל מה שיוכל. נמצא שהרחקה זו היא בחי' ונסיון אם צומח בו הגדלות או לא. וגם המעט שצומח בו אינו בא להיות נגלה בפועל כ"א מחמת ההרחקה וזה הוא ענין ב' הפי' בל' נסיון מל' בחי' ומל' התרוממות כידוע. ועפ"י המשל הזה יש להתבונן כאן לגבי הנפה"ט דישראל שהי עצמה טעמה טעם מר ממה שלא מצאו מים נתגלה בקרבם הענין שיכולים לקבל התו' גם בחיצוני' גופם ולשמוע בקול ה' לענין הפ"מ עכ"פ (כנ"ל שהנפש דנוגה אין לה הרגשה באלקות), והוא ענין עליית הניצוצות מנוגה. והיינו ענין בחי' וענין התרוממות כנ"ל וק"ל. ויאמר אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך. פי' שלא יהי' כמו שהי' במצרים שממל' דקדושה יוצאים מכות למל' דמצרים ולא יעלה על לבם שגם עתה תקבל הנפה"ט שלהם מחלה ומכות מן המל' דקדושה עד שתוכל להתכלל בקדושתה. כי אני ה' רופאך ומתקן את הנה"ט כמו שהיא שיוכל לשכון בה אור הנפה"א במל' שמים שלימה עד שתוכל גם היא להתכלל בקדושתה כענין הידוע בכחות הגוף במחדו"מ דמצות התו' שבשע"מ נכללים הם בקדושה. וע"י כ"ז נמצאה בחי' מל' שמים שלימה בענין שיהי' לה התפשטות ג"כ בחיצוניות העולמות כמו שהם ובנ"י קבלו עליהם עומ"ש זו. אמנם ידוע דשלימות בחי' המל' הזאת היתה בכניסתם לא"י דוקא והוא הנק' בנין פרצוף רחל בלהק"ב ומבואר באריכות בכ"ד שהוא בכנ"י הטבע יהדות (אידעשע נאטור) גם בכל הכחות חיצוניות שלהם גם במדות דחו"ג וכו' בכל הכחות הללו הוא טבע בנ"י דוקא שהוא ענין הביטול הטבעי הבלתי מורגש שהוא בטל אלא שגם א"ע אינו מרגיש לדבר נפרד בפ"ע רק מה שמחייבו השכל והמדה שלו ושמירת חייו וחיי כב"ב. וע"ד דוגמא שגם הקנאה שלו הוא רק בדברי מצוה וקדושה וכן התאוה והכבוד שלו הוא רק בדבר שבקדושה שאין זה הנאת הגוף הטבעי כלל רק שנעתקה הטבע בכל כחות הנפש הטבעית לעניני האלקות וקדושת התומ"צ כאיש כפרי שנעשה עבד מלך והורגל בשמשו את המלך עד ששכח מעשה טבע כפריות שלו ונעשה מבני היכלא דמלכא בכל טבע מדותיו וזה נק' בנין הנוק' שהיא מדת המל' דוקא שהאימה המתפשטת ממנה נמשלה לרוח סערה עושה דברו כמש"ל בפה"ק שכמ"כ הוא מה שנמשך מיחוד מלכותו ית' על עמו ישראל בבחי' בנין עד שכל הטבעיות שלהם ישתנה מקומה אל מל' המלך הקדוש וכבר מבואר בכ"ד וזהו ענין מ"ש לתת את ארץ הכנעני כו' לתת לזרעו פי' שהמדות הטבעיי' דנפש חי' דבנ"י הן הנה הכנעני והחתי כו' והנתינה לזרעו כלומר שימצא בהן כענין מה שהי' באדה"ר שנעשה לנפש חי' רק ממה שויפח בו נשמת חיים וכמשנ"ת שם עד שבמקום הכנעני וגו' גם שם יהי' יחוד מלכותו ית' ע"י בנ"י. וענין שם שם לו חק ומשפט הנז' הוא התחלת ענין זה (שגמרו הוא בכניסה לא"י):
6
ז׳ונגד זה הוא מש"ה ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. דהנה כתיב ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. ופי' ראשית יתפרש ע"ד מה שנמצא במפרשי התורה לפרש מלת ראשית על החומר היולי שהוא ראש וראשית למציאות חומר וצורה דנמצאים (כי החומר המורגש לנו הוא נק' צורה לגבי החומר היולי שהוא ההיולי לובש צורת החומר דכסף ונחושת וכדומה וגם הצורה דכסף ונחושת וכו' הכל הוא שהחומר היולי לובש צורת החומר וצורת הצורה). ועד"ז יתפרש ראשית גוים שהן הכנעני החתי וגו' הנ"ל ההיולית שלהן הוא עמלק שהוא חומר הפירוד שאין מגיע אליו שום הרגשה והתפעלות כלל וכלל ממה שאתה מחיה את כולם כמו חומר ביד היוצר שהיוצר משנה הצורה אבל החומר בחומר מי עומד אינו מקבל הפעולות בעצמו רק לענין ללבוש הצורה כן הדבר הזה דשמעו עמים ירגזון חיל אחז כו' ועמלק לא נתפעל כלל מכל אלה שרגזו וחלו העמים לפי שהוא כמו חומר היולית הפירוד אין מתפעל כלל ממלכות מלך עולמים אף שרואה בעיניו גדלות כבוד מלכותו אין לו שום השתנות ממהות הפירוד והישות שלו בכל כחו. ובדרך זה נלחם עם ישראל למנוע גם מהם ההתפעלות מיחוד כבוד מלכותו ית' עליהם עפנ"ל דשם שם לו חק וגו'. ובזה יובן ההפרש שבין פרעה ומצרים ועמלק. שפרעה הוא מל' דערות הארץ הוא מנגד למל' דקדושה. אבל עמלק אינו מנגד למל' דקדושה רק שמונע את העם מלקבל אור כח המל'. וז"ש אדמו"ר נ"ע עמלק לשון עם מלק שהפריד את העם מן המל'. וזהו וילחם עם ישראל ברפידים ברפיון ידים כמאמרם ז"ל. והוא ע"ד מ"ש ביחזקאל ורפו כל ידים שהפי' הוא שלא יהי' בהם כח לעשות שום דבר אפי' אחר ידיעתם שראוי לעשות זאת אך הידים רפו ואין בהם כח לעשות. וכן הוא מ"ש אשר קרך בדרך מלשון קרירות שהוא העדר ההתפעלות. ולכן אמר משה ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק לנו דוקא. עפ"י הידוע דפני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה שמקבלת מאור החמה ומאירה במקום שהוא חשך והסתלקות אור השמש עצמה. ויהושע משרתו של משה וכמ"ש משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. והוא הנ"ל שמשה הוא בחי' הד"ע דכל ישראל ויהושע פני לבנה עושה השירות להביא את כח הד"ע דמשה גם בכחות הטבעיי' מקום הכנעני והחתי כנ"ל שיהושע דוקא הוא שהכניסם לא"י. וצא כלומר שיצא ממקומו דאז בשע"מ הי' במחנה ישראל שעדיין לא נמצא ענין יחוד מלכותו ית' על עמו רק במקום המחנה ישראל ולא הגיע אל הכחות הטבעיי'. ואמר לו משה שיצא להלחם בעמלק המונע התפשטות המלוכה במקום העם כנ"ל. ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה ידוע מ"ש בזוה"ק הגבעות אילן אמהן. וגם כאן יתפרש ראש הגבעה כענין גלגלתא דנוקבא:
7
ח׳ולביאור זאת. יש להעיר על מה שיש לעיין בפ' זו. א' מה שאמר משה בחר לנו אנשים ולא שיתף לאהרן שושדמ"ט בזה. ב' דא"כ למה עלו אהרן וחור עמו ג' במ"ש והי' כאשר ירים משה ידו (אחת) וגבר ישראל ואח"כ אומר וידי משה (שניים) כבדים. ד' ויקחו אבן וישימו תחתיו מה ענין האבן לצורך ידיו. ה' מה ענין ויהי ידיו אמונה. ו' ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו שהאריך להזכיר גם עמו של עמלק מה שלא אמר מקודם רק ויבא עמלק. גם מה ענין לפי חרב. ז' להתבונן במ"ש ויבן משה מזבח מה ענינו שהרי לא נזכר שהקריב איזה קרבן על המזבח. גם מה ענין דויקרא שמו ה' נסי ח' ויאמר כי יד על כס י"ה מלחמה לה' בעמלק מדר דר מה ענין זה. וגם מה שנותן איזה טעם על הקודם ואומר שהוא כי יד על כס וגו'. גם מה ענין מלחמה לה' בעמלק דודאי קאי על בחי' ז"א ונז"ל דעמלק הוא עם מלק. גם מה ענין מדור דור דהל"ל לדור דור. והענין כידוע דפ' הנוק' העיקרי הוא פ' רחל ששלימות בנינו למטה בעוה"ז הוא בכניסת ישראל לא"י ובנין בהמ"ק כנ"ל. ואיתא במ"ח שפרצוף כנס"י הי' בפנימיות ז"א ומיעט א"ע ונכנס תוך פ' רחל. וקרוב לשמוע שזהו בחי' כלת משה מלגאו הידוע. וסדר הדברים הוא כך דאחר שני אלפים תהו דעוה"ז התחיל לצמוח גם בעוה"ז בחי' פ' רחל והוא ענין האמונה שאאע"ה הי' ראש למאמינים כמש"ל באריכות כ"פ. אך עדיין היתה ערות הארץ להתפשטות מדת המלכות דרך סדרי הטבע בכוכבים ומזלות וע' שרים בתכלית הפירוד והישות והיתה האמונה בגלות מצרים כמש"ל. וכשנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה ביצ"מ שהי' בחי' הזווג דגדלות עם האמונה שלמעלה מן הטו"ד הגילוי בבנ"י נתבטלה לפי שעה יניקת ערות הארץ ויוצא את עמו ישראל לחירות עולם. וכשהתחיל פרצוף רחל להבנות בתוך בני ישראל כמש"ל בענין וה' הולך לפניהם וגו' נתעורר פרעה וירדוף אחר בני ישראל כמש"ל באריכות. עד שבשעת קריעת ים סוף הי' הזווג דקטנות ויסר את אופן מרכבותיו כנ"ל באריכות ובעתיקא תליא כנ"ל נפרד פרצוף רחל מן בחי' ערות הארץ לגמרי וכמ"ש אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד וגו' וכמשנת"ל. וגם בחי' פ' כנס"י שפירושו הוא שכונסת לתוכה ישראל דלעילא שהוא ענין המ"ת כמשי"ת אי"ה התחיל להאיר בבנ"י ע"י משה שושבינא דמל' להביאו אל הנוק' עד שתוכל לכנסו לתוכה וזהו בחי' הד"ע דמרע"ה שממנו היו יונקים כל ישראל, ועי"ז הי' מתגדל ומתרבה פ' רחל להביא את טבע היהדות בבנ"י גם במקום הטו"ד ועד בחי' המורגש כמו שהי' באדה"ר כנ"ל. ולזה בא ראשית גוים עמלק כמשנ"ת הפי' כאן. והוא בא אחר קי"ס דויסר את אופן מרכבותיו כנ"ל לייחד את הנוק' בזווג דקטנות שהוא תכלית ההיפוך מענין הראשית גוים כאמור. וילחם עם ישראל דוקא ברפיון ידים כנ"ל שזהו המעכב על בנין פ' רחל בטבע היהדות והיינו שלא יתעורר הטבע דגופים ונה"ט שלהן מן יחוד המל' דקדושה על עמו ישראל בבחי' פ' רחל הנ"ל. והיינו המלחמה בין עמלק ובין בחי' ישראל הנכנס מעט מעט בבחי' פ' כנס"י המחזיק כח בבחי' פ' רחל כנ"ל. וזהו מלחמה שעמלק בא להחליש כחה וישראל הוא המחזיק כחה. ויאמר משה אל יהושע כנ"ל. ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה. מבואר בכ"ד שאהרן וחור הן ימין ושמאל דמרע"ה עלו לגלגלתא ולא יבאו במקום המלחמה (וכמש"ל כאן שאמר ליהושע צא הלחם בעמלק). וממקום גלגלתא דרחל מח"ק את כח פ' רחל במקום שאין שם מלחמה כנגדו כלל. ומ"ש והי' כאשר ירים משה ידו אין זה היד מענין הידות ודרועות דאהרן וחור. כי בחי' הדרועות הן כאשר מתפשט כח השושבינות דמרע"ה בבחי' ת"ת גופא לחזק את כח פ' רחל שמקומה שם אבל בחי' ידי משה האמורים פה הן הן בחי' החו"ג שבד"ע דמרע"ה שמהן נמשכת היניקה וההארה לכל ישראל וכמ"ש שהי' הוא ע"ה נק' הדעת עליון של כ"י וידו הימנית בחי' החסדים שבדעת הן הנמשכים תוך כל ישראל להיות בהן אפס קצות כח הרגשה באל דעות כנ"ל שבירידה זו הוא מחזק כח הנוק' בבחי' כנס"י. ובחי' הגבורות שבדעת שהן ידו השמאלית היא בבחי' עלי' דגבורות לחבר אותם לבחי' ואתם הדבקים בה' אל דעות דרך עלי' למעלה מהרגשה שבקרבם, ולכן כאשר ירים משה ידו השמאלית כידוע דסתם יד הוא שמאל (כמ"ש ידי יסדה ארץ וימיני כנ"ל) בעמדו על ראש הגבעה כנ"ל הי' מעלה אותם לבחי' הדכורא דוקא למעלה במקומו שלא כדרך ירידתו לחזק כח הנוק'. ועי"ז וגבר ישראל ישראל זה הוא מה שיכנס מישראל דלעילא בתוך בנ"י בחי' כנס"י פנימי' הנוק' כנ"ל דלגבי כח מדרי' אור הדכורא אין לעמלק מקום כלל למלחמה. וכאשר, יניח ידו היא נמשכת למטה אל חזוק הכח הנוק' ושם הוא מקום המלחמה וגבר עמלק (כמ"ש ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ופי' הנחשלים הן בחי' יסוך ומל' דעשרה יוחסין דכנס שמבואר במ"ח מס' רחל שאין להם על מה שיסמכו בז"א שהן עומדים למטה ממש מסוף פ' ז"א וכן ארז"ל שהנחשלים הן אותן שפלטן הענן כי ענן ה' יומם כמ"ש למעלה) ואמר וידי משה כבדים כלומר שלהיית כל עיקר ענין דמשרע"ה להיות שושדמ"ל להביאו אל בחי' הנוק' דוקא לכן בטבעם הם כבדים ונמשכים למטה אל מקום המלחמה וגם מראש הגבעה כשהיא במקומה התמידה נמשך הכבדות אל מקום בחי' המל' שהמלחמה עליו לז"א ויקחו אבן וישימו תחתיו פי' אבן זה הוא אבן ישראל כמ"ש משם רועה אבן ישראל וכמ"ש בזוה"ק שם שהוא בחי' עליית הנוק' כענין ימין ושמאל תפרוצי למעלה ממקום גלגלתא דנוק' התמידי שהוא ראש הגבעה כנ"ל ולמעלה ג"כ מאהרן וחור דרועין דמשה דבחי' הת"ת כנ"ל ולכן גם אהרן וחור שדרכן לחזק את הנוק' כנ"ל עכשיו הם הם תמכו בידיו לרוממם ולנטלם ולנשאם ממקום המלחמה עד כי גם שתי ידיו היו פונים למעלה ע"י אהרן וחור ויהי ידיו אמונה פי' ענין אמונה א המל ועי"ז הי' ענין וגבר ישראל בנין פ' נוק' עד שאין משם ירידה כלל למקום המלחמה, ועי"ז הי' ענין וגבר ישראל בלי הפסק דהיינו כנ"ל שהתרוממות שלהם בבחי' הדכורא כנ"ל לא הפסיקה על כן ויתלוש יהושע את עמלק ואת עמו כאן אומר ואת עמו דבתחלת המלחמה לא הי' כח רק לראשית גוים כנ"ל להלחם אבל עמו שהוא בחי' התפשטות ההיולי ללבוש איזה צורה אפי' רק צורה מקריית לחומר וצורה הגלוים לא הי' להם מקום להתקרב לבנ"י ולא היתה תחלת המלחמה רק ברפידים רפיון ידים גרידא שאין מתגלה בהם כח הקדושה. משא"כ בהמשך המלחמה ויזנב הנחשלים כנ"ל זהו בחי' עמו דעמלק. אך ע"י ויהי ידיו דמשה אמונה ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב כידוע פי' חרב בכ"ד ובכתבים וברע"מ פכ"ת שהוא סילוק והרמת הראש מעל הגוף. וכמ"כ ע"י הרמת קרן לבנ"י מידיו אמונה נחלש מעליהם כח רדיפת עמלק ועמו. ויבן משה מזבח כללות ענין מזבח בכ"מ הוא לעשות מקום רה"י שהוא למעלה מי' ועל מקום רה"י שם אפשר להקריב קרבנות משא"כ במקום רה"ר וכאן אומר שבנה משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי. וידוע דקריאת שם בכ"מ הוא עשיית הכלי לאור הבא לבעל השם. וז"ש כאן שלמזבח הזה קרא ה' נסי פי' שם הוי' דדכורא הוא הרמת נס לבנ"י וזהו מובן ממה שנא' בענין ידיו אמונה וק"ל. ויאמר בטעמו של דבר איך הוא ה' נסי והלא כל התחלת המלחמה הי' עם ישראל דוקא כנ"ל לז"א כי יד על כס י"ה פי' יד לשון כח כידוע בכ"מ ואומר שיש כח מוכן כבר מאתעדל"ע להיות בחי' כס י"ה והוא עפ"י מ"ש ביום ההוא יהי' ב"פ י"ה מה שעכשיו לא יש רק פעם א' י"ה ופעם הב' המאיר לעולם כולו הוא ו"ה וכשיהי' ה' למלך על כל הארץ (שזהו ממש מחיית זכר עמלק מתחת השמים כמשי"ת) אז הוא יהי' ב"פ ו"ה וגם מה שעכשיו נק' כסא כס א' שהא' מכוסה בענין הכסא הרם ומתנשא על העולמות אז כשיבוא ב"פ י"ה לא יהי' הא' מכוסה כלל וזאת היא מחיית זכר עמלק מתחת השמים שהוא המפסיק בין השמים ובין הארץ אבל כשימחה זכרו יהי' כימי השמים במקומם כן יהי' על הארץ. והיינו ב"פ י"ה כנ"ל דכשצריך להיות מן השמים להארץ דרך המשכה וריחוק מקום אז הוא ו"ה אבל בבחי' כימי השמים ממש על הארץ אז הוא ב"פ י"ה. ואומר שלזה יש כבר הכנה כח ויד להיות כן רק שעכשיו עדיין מלחמה לה' בעמלק מדר דר הן בחי' המדות רעות שהן לבושי הצורה לחומר דעמלק כנ"ל שבהן יש עדיין ניצוצי קדושה שצריך להתברר ולעלות (משא"כ ראשית גוים עמלק אין ממנו שום בירור לעלות ממנו כי אינו אלא היוליות הפירוד ולכן אחריתו עדי אובד לגמרי). וזהו מדר דר כלומר מכל מיני חומר וצורה דמדות דקליפות וחיצוני' מלחמה לה' למחות משם את זכר עמלק ויעלו הנוק' שבהן למקומן במקורן ושרשן העליון:
8
ט׳וישמע יתרו כו' כי הוציא ה' וגו' ויקח וגו' אחר שלוחיה. פשוטו של דבר בהיות ששלוח צפורה ובניו כמ"ש רש"י ז"ל הוא ממה שאמר אהרן על הראשונים אנו מצטערים וכנ"ל ולכן עתה שיצאו ממצרים ויקח וגו' להביא צפורה ובניו אל משה, אך הכתוב אומר וישמע יתרו כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו זה מורה על ענין נוסף על שמיעת היציאה ממצרים. והיינו לומר שיתרו השיג והכיר גדולת השי"ת ורוממות מדרי' הקדושה אלקית אשר הופיעה על משה ובנ"י. אך להיות יתרו לא מבנ"י הוא ה"ז רק כענין הידוע ומבואר בכ"ד בנ"נ שבקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד ואעפ"כ אח"כ נבוכדנצר עבד צלם רב וכנ"ל מפני שאוה"ע אף שרואים גדולת השי"ת אין בהם החוש להיות כחות שלהם נמשכים אחריו וכל העמים ילכו איש בשם אלקיו וכמ"כ הי' ראוי להיות גם ליתרו. אך מצינו דאתא יתרו ואודי ונתקרב למלכות שמים, ולכן שאלו ז"ל מה שמועה שמע ובא כלומר איזה ענין הגיע אליו והניעו גם בכחות שלו להיות בא בפו"מ לחסות בצל הקדושה העליונה ואמרו ששמע לקי"ס ומלחמת עמלק. ויובן דיתרו כהן און ידוע בדרז"ל שהי' יודע עבודת' כל מיני עכו"מ וזהו לשון און כלומר כח המזלות וסדרי השתל' המדריגות מע' שרים ולמטה ע"ד מ"ש ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי כמבואר בכתבים שמצא הכח להמשיך עושר בעוה"ז. וזה פרט אחד בעבודת הבעל והאשרה. ויתרו הוא כהן און סתם היינו שהי' יודע כל הכחות דאלהי העמים להמשיך מהם בעבודתם. וכ"ז הוא ע"י סדר השתל' דחק נתן ולא יעבור. אך בקי"ס נת' ענין ויסר את אופן מרכבותיו ע"ש שאז לא שמשו סדרי ההשתל' בחק הניתן להם להיות מושלים בכח ואון שלהם הגיע שמיעת והרגשת ביטול הזה ליתרו ביותר עד שנתעורר להיות בא בפו"מ כי יתרו הי' כהן און וכמ"ש בזוה"ק ובבה"ז שענין הכהן היא ממוצע בין המלך בכתר מלכותו ובין העם והוא המחבר את המלך להיות התפשטות אור פניו אל העם (וכן להעלות את העם אל רום מעלת המלך ע"ש בבאה"ז). ובשע"מ דקי"ס לא הי' יכול לעורר שום כח ואון דכו"מ ושרים שלמעלה.. מזה הבין שיש מציאות ד"ע ב"ה מעין מה שנת"ל בענין דקי"ס בעתיקא תליא. אך אח"כ נת"ל דבמרה שם שם לו ישראל חק ומשפט דתו'. אבל סדרי ההשתל' בחיצוניות העולמות חזר להתנהג כמקדם בהבדל מחק ומשפטו דישראל ממשלותיו הכל כנ"ל שוב לא הי' ליתרו כח להתעורר ממה שהבין בעת קי"ס וכמ"ש במ"א ע"פ תחת גערה במבין פי' הגערה דגוער בים ויבשהו באתה בלב מבין הוא יתרו כידוע דשמע לשון הבנה עד שנתעורר בשע"מ (מהכות כסיל מאה זה פרעה וכנ"ל) ואחר מעשה נסתלקה ההתעוררות כאמור. עד מלחמת עמלק שאמר ליהושע צא (ממחנה ישראל וכמשנ"ת כאן) והלחם בעמלק ויחלוש את עמלק ואת עמו אז הגיע ליתרו במדרי' דחיצוני' העולמות זכרון ממה שנתעורר בעת קי"ס ולכן בא גם הוא להודות ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם היינו כאומר שהבין מציאת ד"ע ב"ה שאין סדרי השתל' תופסים שום מקום כלל כמשנת"ל בענין תנאי התנה הקב"ה. וז"ש כי בדבר וגו' שאין זה דרך מלחמה כלל שענין המלחמה בין שני הפכים דוקא הוא שא' דוחה את הב' בכחו הגדול כמו שלחולי החום נותנים סמים המקררים וק"ל. אבל כאן אומר שבאותו הדבר אשר זדו והתגברו בכחם אותו הכח נהפך עליהם וזה מורה על היות הלוחם נבדל ומרומם מערך המדרי' דמקום כחם בכלל והוא ענין הד"ע כנ"ל:
9
י׳ומעתה י"ל ענין המ"ת ומה שהי' בשלימו דשולטנא על כלא ודוקא לבתר דאתא יתרו ואודי כמש"ל ב' הזוהר. יש להתבונן בענין נשמת אדם שהגם שהיא מציאות גמור ויש ודבר (לפ"ע שרשה בבי"ע). כערך מציאות המלאכים אעפ"כ אין הנשמה דומה כלל למלאך. ואף ששניהם הם חומר וצורה אור וכלי הבדל גדול יש ביניהם. ונדבר באו"כ דנשמה. הנה הנשמה היא מציאות כח להחיות גוף האדם בעולם והנה היא עצמה קודם שבאתה לגוף חיה היא (הוא האור שלה). והחיות אינו אלא אלקים חיים שמאיר ובא דרך הרקיעים והפרסא שבין אצילות שהוא עולם האלקות לבי"ע. וכלי הנשמה הן רק מגבילים את החיות בתמונה מיוחדת לכל נשמה ונשמה ואף שהיא מרגשת את העולם דמקומה הנ"ל ומסתמא יש גם שם ענין דנשמות מספרות זו עם זו מ"מ יש להתבונן היטב ולהבין שאין הרגשת הנשמה את העולם שלה כדמיון הרגשה שלנו בעולם שלנו שאנו מרגישים א"ע דבר בפ"ע והעולם דבר בפ"ע וגם מרגישים אנו את הדצ"ח למציאות נבדל בערך למטה ממציאות של האדם אבל הרגשת הנשמה את העולם איננה הרגשה נפרדת כלל מגוף העולם שבהרגשתה ואין לה הרגשת עצמה כלל והיינו לפי שהחיות שהוא האור האלקים חיים הנ"ל לא ישתנה כלל מכמו שהוא בעולם האלקות ממש (אלא שיורד האור בבקיעה לנשמה פרטיות כפי מה שצורך לה). רק שכלי הנשמה מגבילים את האור האלקי לעשר כחות דרצון ושכל ומדות ותרי"ג אברין וגידין דפרצוף. ועי"ז נעשה לה הרגשה פרטיות בכל פרטי העולם שלה. והיינו רק שהאור שלה הוא מרגיש את העולם והרגשת עצמה אין לה כלל כי אין בה עדיין רק האור האלקי שהוא החיים שלה לבדו רק שהחיות הוגבל באברי וכחות פרצוף אדם באופן שאין בחי' הכלי שלה רק הגבלת התפשטות כח החיות שלה. ובירידת הנשמה לגוף הוא כענין הידוע ומפליא לעשות שמקשר גשמי ברוחני ונפש הבשר בדם שע"י ההתקשרות שלה בדם הרי היא מחי' בחיים שלה גם את הגוף רק שהגוף אינו יכול להרגיש את חיי הנשמה או הנפש כמו שהיא טרם שתאצל מכחותי' אצילות כחות מאירים בערך הגוף שזהו ג"כ כענין גילוי החיות דנשמה עצמה האמור אלא שהאצילות הוא כמדליק נר מנר שהנר הב' הנדלק מהא' הוא אחוז בפתילה שלו ומאיר כפי ערך מדרי' הפתילה. כן הנפש הבשר בדם נגלה נגלית בחיות שהוא לפי ערך גופני ועי"ז יתפעל הגוף מכל כחות ואברי הנפש בגידי הרצון וגידי הרגשה וכנ"ל הכל בערך גופני. והחיות הזה שבאצי' הנפש (כמדליק נר מנר הנ"ל) נעשה דבר אחד ממש עם הגוף שהרגשת הגוף את העולם הוא הרגשה נפרדת כנ"ל. והמשכיל יבין דודאי עיקר מה שהגוף חי (ולא כגוף מת) הוא ממש כמו שהנפש והנשמה עצמה חי' הוא כאמור אלא שהגוף אינו מקבל לתוכו להתחבר בו ולהתייחד עמו כ"א ע"י אצי' כחות הנפש והנשמה. והגוף גם בבטן אמו חי הוא ואין בו הרגשה של כלום (כידוע בכ"ד דנר דולק על ראשו והגוף אינו רואה כלום). והיינו מפני שמן הנפש והנשמה שלו לא נאצלו הכחות שבערך הגוף והוא חי רק מחיי אמו והתפשטות כח הנשמה הן רק ענין נר דלוק על ראשו כידוע שהיא הרגשה נבדלת מערך הגוף רק כמו שהנפש והנשמה עצמה חיה בטרם בואה לגוף כנ"ל ואחר הלידה יורד אצילות כחות הנשמה והנפש בערך הגוף. והיינו שהגם שעיקר החיות הוא רק מאלקים חיים שהוגבל בתמונת הנפש אבל אין הגוף יכול להרגישו ולהתאחד בו כ"א כאשר יבואו כחות אצולים מהנפש והנשמה בגוף והכחות הנאצלים מהנשמה והנפש יורדים כמה מדריגות ממקום שרש הנשמה והנפש עד מקום הגופני דעוה"ז דרך התלבשות לבוש ומדרי' אחר לבוש ומדרי' כפי כל המדרי' שיש בין עולם דשורש הנשמה עצמה עד עוה"ז. ודרך ההלבשות הללו מתייחדים הכחות הנאצלות מהנפש עם הגוף ממש כנ"ל. וידוע שבכל עולם ועולם יש ארמ"ע וירידות כחות הנאצלות מן הנפש הנ"ל נעשים ממנה כחות מורכבים בהרכבה מיוחדת לפי הזמן ולפי"ע פרטיות כל נשמה ונפש שאין אדם דומה לחבירו ולפי ענין הכנות אב ואם המולידים. וזהו ענין שתי נפשות שיש לכל א' מישראל. הנפש הא' היא בעלת רצון ושכל ומדות לפי"ע הרכבת הארמ"ע כסדר השתל' מדרי' העולמות כנ"ל. והשנית היא מהו"ע הנשמה והנפש מישראל שחייה הם מאלקים חיים ממש המוגבל בתמונה פרטיות של הנפש כנ"ל. רק שאצילות הכחות שלה ממש יורדים להיות מוגבלים ומצומצמים כפי השתל' מורי' העולמות אבל הכחות עצמן האצולים אינם משתנים כלל וכל שכן שהחיות של הנפש עצמה אף שיורד להחיות את הגוף (דרך ריבוי המדרי') בחיות שאין מורגש לו וא"י לקבלו כנ"ל דפשיטא שהוא אינו משתנה כלל ואין ההשתנות רק במה שבא להרגשת הגוף. וזהו דוקא נשמת אדם שהוא כל עיקר מציאותה להגביל החיות שלה בתמונתה בכדי שכאשר תבא לגוף אז תאצל כחותי' כמבואר הכל. אבל או"כ של המלאכים שכל עיקר מציאותם הוא לפעולתם בכלי שלהן ומקבלין דין מן דין משריין ורתיכין הרי החיות דאור משתנה בכלי שלהן תומ"י כשמתחברין (וזהו מלבד ענין הידוע דאורות המלאכים הן מחיצוניות הכלים ואורות הנשמות הן מפנימיות):
10
י״אהמובן למשכיל מזה בענין שתי הנפשות דישראל שהא' היא לפי סדרי המדרי' דעולמות שמשתנים מחדרי' למדרי' כעין האמור במלאכים. והשנית היא אינה משתנית בעצמה אלא שאצי' כחות שלה מתלבשים ומתצמצמים לפי"ע העולמות ומדרי' עד שבאה בגוף. וזהו ענין ולאום מלאום יאמץ כמ"ש בתניא. ויש להתבונן מכ"ז שכל התפעלות ופעולות של האדם ע"י ראי' שמיעה ריח דבור שלו בעולם (וכן במח' ומעשה. רק שזה מתחלק באצילות הכחות כידוע מכ"ד). הכל תלוי בחיות דהתקשרות גשמי ברוחני שהוא החיות הנעלם מהגוף שהרי כשהנפש מסתלק ונשאר הגוף כמו שהוא גדול אין בו שום התפעלות ופעולה כלל. אפי' מעין מה שהעובר במעי אמו שאצילות כחותיו לא באו בקרבו מ"מ יש לו איזה התפעלות כענין עוברה שהריחה אבל הגוף הגדול שכבר מת אין לו שום התפעלות כי כל עיקר יצירת האדם בעולם הוא רק שהנפש והנשמה יפעלו בו וכשהם מסתלקים בחיים שלהן אין לגוף שום חיות כלל. ואמנם חי' הנפש עצמה שאמרנו שהוא עיקר החיות דגוף רק שהוא נעלם ממנו אעפ"כ יש ממנו בכל עת תוס' כח ואור לאצי' הנפש והנשמה בגוף מדריגה למעלה ממדרי' כענין עיבור יניקה ומוחין ויש מוחי' דקטנות ומוחין דגדלות וכבר נת"ל ובכ"ד דגם בקטנות הגמור יש חב"ד חג"ת נה"י רק שאין להשכל דחב"ד כח למשול ולשלוט על טבע המדות דנערות וילדות שאף שמבין בשכל שזה דבר מגונה א"י להתאפק מלעשות כן מחמת המדות דמעשה נערות כ"א ע"י בחי' ומדרי' המוחין (שהוא מל' מוחה ביד המדות כמשנ"ת בכ"ד) אז יוכל לכפות את הטבע דמעשה נערות שלא לעשותן בפו"מ ובבחי' המוחין דקטנות עדיין כל טבע המדות בתקפן הן אלא שהשכל כופה ומכניע אותן במקומן להתנהג בעצת השכל. ובחי' המוחין דגדלות הוא שהלב (מקום המדות דמעשה נערות) מלא מכח ועצת השכל עד שאינו מרגיש כלל את הטבע דמדות וזו היא שליטה וממשלה שלימה על המדות הטבעיי' עד שהן לגבי השכל כעבד לפני המלך שבטל ממש לגבי המלך בעומדו לפניו. (וככל זה יובן בענין ולאום מלאום יאמץ הנ"ל שבקטנות האדם אף שיש בו ג"כ לפעמים התעוררות מנפש לאלקות אעפ"כ אינו בר עונשין מפני שאין בו כח ושליטה וממשלה על כחות הטבעים עד שנעשה בן י"ג שנה ויום אחד שאז נכנסין בו המוחין ויש כח בנפה"א לשלוט ולמשול על הטבע דנפה"ט כידוע כ"ז וזו הוא מדות הבינונים שע"י בחי' המוחין יש להם שליטה וממשלה על הטבע וכשהם מסתלקים. המוחין. יכולים המדות הטבעיי' להתעורר בתקפם וע"י המוחין דקטנות לא יבואו המדות הטבעיי' אל הפו"מ אף שהם בתקפם כידוע). אבל בחי' הצדיק גמור הוא שנתבטלו לגמרי המדות הטבעיי' דנפה"ט עד שאינם יכולים להתעורר עוד כלל והיינו ע"י תוקף כח הנשמה המכרת את בוראה היטיב היטיב שהוא עקרא ושרשא דכולהו עלמין ואפס בלעדו וכשמביאה הנשמה את הכח הזה להרגשת הגוף מתבטלין ממנה המדות דנפה"ב הטבעיות וזהו שליטה וממשלה גמורה על הגוף וכחותיו. ומובן מן האמור הוא ששליטה הזאת הוא מחמת שחיי הנשמה עצמה כנ"ל מתגלים בתוך הגוף ע"י ודרך הכחות הנאצלים הנ"ל כי הגוף אינו יכול לקבל כ"א ע"י כנ"ל אבל מה שהוא מקבל ע"י הוא כח מדרי' חיות הנשמה עצמה שהוא האור האלקי כנ"ל שממילא ע"י הגילוי הזה מתבטלין כל הכחות דנפה"ב הטבעיות. וככה יובן ענין מתן התורה שהוא ענין חרות על הלוחות חירות ממה"מ שהוא שטן הוא יצה"ר כידוע והמ"ת הוא וידבר אלקים אנכי הוי' אלקיך. וידוע דפי' אנכי מי שאנכי דלית דידע לי' בר איהו (שזהו כחיי ואור הנשמה עצמה הנ"ל) הוא ה' אלקיך שהן בחי' הכחות הנאצלים שעל ידן גם הגוף יכול לקבל כנ"ל וכבר נת"ל שיתרו כהן און, הוא שיש בו כח ואון לעורר ההנהגה הטבעיות במדות הטבעיי'. ולכן עד דלא אתא ואודי על מציאת הדעת עליון ב"ה (כנ"ל בפי' כי בדבר אשר זדו) שלמעלה הוא היש ולמטה הכל אין ואפס לא נתבטלו עדיין המדות דנפה"ב הטבעיות כדרך הבינונים הנ"ל אבל לבתר דאודי היינו כמדות צדיק גמור הנ"ל אז הוא דאתייהבית אורייתא דהיינו שנתגלה גם בהרגשת הגוף אור האלקי דחי' הנשמה עצמה. וזהו שלימו דשולטנא על כלא דר"ל, כלא גם במקום ההרגשה הגופניות ממש. וענין הממשלה הזאת הוא ענין משארז"ל שאמרה נעמי לרות עד שלא באת לידי מדה זו אכלת חלב אי את ענוש כרת חללת שבת אי את ענוש סקילה וכנ"ל משבאת לידי מדה זו וכו'. אף שאין זה כלל ע"פ מדרי' ההשתל' דעולמות והרכבת הארמ"ע שלהן. והיינו לפי שבא בקרבן בתוך הרגשת גופם סדר החיות דאור הנשמה עצמה בתמונתה שהוא מובדל בערך מכחותיו האצולים. ועתה נתייחדה החיות העצמי בתוך הרגשת הגופים סדר התמונה דנשמה. וזהו משבאת לידי מדה זו דחיות נבדל. וזהו שלימות דשלטנא על כלא ר"ל אפי' על טבע המורגש הגופני עד שמזיק לחייו חילול השבת ואכילת החלב מה שאין זה כלל מכח עצמה של המורגש והרכבתו בד"י דארמ"ע אלא משליטת חיות העצמי דנשמה עליו וד"ל. ושליטה וממשלה זו איננה כחו של האדם עצמו אלא כח המ"ת. וזהו דאתייהבית אוריי' בשלימו דשולטנא כלומר שליטת של התו' עצמה על כלא אף בגוף הנפרד לגמרי פועל בו כח התו' לחייבו או לזכותו:
11
י״בהנה נת"ל ת"ל ענין המ"ת ע"ד ביאורם בסדר עבודה ונפ"א. ומכ"ז יתבונן המשכיל בשורש הדברים למעלה כידוע שהקו"ח היורד ומתעגל באד"ק והקו עצמו הוא בחי' אדם ישר כמ"ש בע"ח יש לו בחי' כלי דק שאין לו דמיון כלל עם הכלים דאצי' והוא בבחי' אא"ס בעצם דוקא. ומבואר באריכות במאמר השו"ש שענין הכלי הדק הוא הצמצום דולא יותר (ופי' דבטה"ע שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל בעולמות אך הוא שם הכל בבחי' אא"ס ואין מקום לעמידת עולמות ובקו"ח דאד"ק שנמשך במקום הצמצום מקום פנוי יש מקום לעולמות שצופה ומביט עד סוף כ"ה כמבו' בכ"ד באריכות). שאין זה אלא תמונת ההתפשטות דעולמות שצופה ומביט (כפי מה ששיער בעצמו כנ"ל). וגם נק' יחיד שצופה העולמות ביחודו ממש דאבי"ע בהשוואה כידוע בכ"ד. וה"ז דומה למשנ"ת בענין הנשמה ממש ולפי שהם שם במקום יחודו ממש אף שכבר יקראו בשם עולמות. אך הוא יחיד לבדו שאין להעולמות הרגשת מציאותם כלל מפני שמציאותו הוא במקום האחדות [וזאת י"ל ג"כ קצת ממשל ודמיון דהנשמה הנ"ל רק שלגבי הנשמה נהפוך הוא שעיקר המורגש לנשמה הן העולמות כמו שהן במקום ומדרי' של הנשמה ואת עצמה אינה מרגשת ואין הרגשתה את העולמות מעצמה אלא מן העולמות המצויים כבר בכח הבורא ב"ה שבראם מאין ליש. ולמעלה באד"ק בחי' התמונה דכלי דק נותן מציאות גופן של העולמות שיהי' להן מציאות בצפייתו וכל מציאותן נמשך רק מצפייתו ובבחי' יחוד דוקא] ולא נמצא מציאות הרגש עולמות כמו שהן שנעשה האין של מציאת עצמן שבצפייתו (וכפי הידוע ומבואר במ"א מציאות עצמן של העולמות שבצפייתו הן למעלה מן מדרי' האין דעולמות ואין שם אין נופל בהם כ"א ע"י או"כ דאצילות ואין להאריך בזה כאן) ליש ע"י ע"ס דאו"כ דאצי'. וזה מובן מחיות הנשמה שבא בערך הרגשת והתפעלות הגוף ע"י כחות האצולים דוקא. ומדת הספי' המל' דאצי' הוא הממכ"ע בחיותן והרגשת א"ע דאין מלך בלא עם יש ודבר בפ"ע ומקבלים עליהם עול מלכות בביטול רצון עצמם. וממה שמדת המל' מחייבת מציאות הישות הנפרד מזה בא כל ישות דסדר השתל' העולמות דיש ודבר דחק נתן ולא יעבור בבחי' חיצוני' העולמות. ומזה נמשך דגם אזלעו"ז עשה האלקים כעין מש"ל בנפה"א ונפה"ב ויצה"ר. ומדת המל' הזאת הוא בחי' מל' הנאצלים. אבל התו' היא בחי' מל' המאציל ב"ה כמשנת"ל במ' דאגה"ק כדי שיהא המאציל ב"ה מלך על כל הנפרדים ע"י שיקיימו המצות שיצוה עליהם. וכנת"ל שמל' המאציל ב"ה הוא בחי' ד"ע המתנשא מימו"ע. וע"י אל דעות הוי' מתחבר ד"ע בעולמות ומביא בתוך העולמות אור הישות האמיתי. פי' שהעולמות עיקר מציאותם הוא האין וכחו וגבורתו של יוצר בראשית עושה אותן ליש וישות הזה אינו אלא לגבי הנמצאים עצמן ובכח שם אלקים וכמ"ש בתניא ח"ב. ושלכן קמי' ית' שהוי' הוא האלקים בשמים ממעל כו' אין עוד אלא רק האין הוא הנמצא כלול ובטל אין ממש בעקרא ושרשא דכולא עלמין ובבחי' אל דעות הוי' עושה את האין הזה ליש אמיתי דד"ע. ובזה יו משארז"ל אלה תולדות השמים והארץ בהבראם א"ת בהבראם אלא באברהם ובזוהר אתא אברהם וקיים עלמא והיינו לפי שקיים אאע"ה כהת"כ. פי' קיים התורה ר"ל שקיים התו' למעלה (כידוע שהתומ"צ דאבות העולם הי' רק למעלה). ופי' למעלה היינו בחי' אל דעות הוי' (פ' ז"א). שעד שלא בא אאע"ה הי' בתכלית הקטנות וכמש"ל שבחי' הקטנות הוא שאין נגלה בעולמות רק לפ"ע הד"ת וישות ופירוד השתל' המדרי' דחק נתן ולא יעבור ולא הי' שם ההארה נגלית בעולם מבחי' ד"ע וישות אמיתי וכשבא אאע"ה קיים את בחי' הד"ע למעלה (בפ' ז"א) ועי"ז בא איזה אור מועט מיש האמיתי לקיים את האין דעולמות בבחי' היש כנ"ל. וזהו קיים העולם שהתנוצץ בו אור מיש אמיתי אל בחי' האין שלהם:
12
י״גויובן זה יותר ע"ד משרז"ל אין העולם מתקיים כ"א בהבל תשב"ר א"ל דידי ודידך מאי א"ל אין דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. והענין תמוה מאוד לומר על מארי דאוריי' אשר רוח ה' דבר בם והם דא"ח שהוא הבל שיש בו חטא ויובן עפ"י משרז"ל בענין הנשמה. דתשב"ר אין החיים דנשמה מתגלים בגוף ולכן אינן בני קיום מצות בגילוי בעולם. אך הדבור שלהם בד"ת אף שאינו ממשיך האיר בערך הגוף ממש בעולם מ"מ אותיו' דבר ה' נמצאים בעולם ע"י שעיקרן בבחי' הד"ע דאל דעות כנ"ל והבל פיהן הוא הארה מצומצמת בתכלית באה לעולם מן היש האמיתי וזה דוקא מקיים העולם בכללו. דע"י הגדולים הלומדים תורה הוא כענין הידוע מתניתא מלכתא שהם מגלים בעולם משפטי התו' ומעלים את הטהור והכשר ומשפילי' ומורידים את הטמא והאסור. באור גמור בפו"מ שהוא ערך נבדל מסדר השתל' העולמות בחיצוני' אבל הבל פיהם של תינוקות שאינן בני מצות להמשיך אור התו' בעולם רק שעכ"פ ד"ת שרוים בדבוריהם למעלה ממדריגה ההרגשה הגופנית הנה ההבל הנמשך במורגש העולם הוא הארה מצומצמת לכל העולם כולו בכללות סדר ההשתל'. ובזה יש לכוון הלשון אינו דומה הבל שיש בו חטא כלומר שאף שהד"ת עצמו של הגדולים הוא אור נבדל כנ"ל. אך ההבל היוצא אין בו הכח של התו' עצמה להבדיל בין הטהור לטמא וכו' א"כ הי' ראוי שגם הוא יקיים כללות העולם בחיצוניותו. ולז"א שעכ"פ הבל שיש בו חטא הוא לא שההבל עצמו אינו קדוש וטהור ונקי מחטא אלא ר"ל שההבל הבא מן הגדולים יש לו מקום שאינו מתפשט שמה נגד חיוב משפטי התו' והיינו לומר שיש בערכו חטא. משא"כ התשב"ר שאין אור התו' נמשך על ידם למטה כלל במורגש אין בהבל שלהם ערך חטא כלל ולכן הוא קיים העולם בכללו בחיצוניות בלי שום דחי' אף למה שהוא נגד משפטי התו'. והבן. ועד"ז יובן גם באאע"ה והאבות שקיימו התו' רק למעלה מהמורגש בעולם והם עצמן הי' גם גופם בבחי' מרכבה הנה המורגש שלהם בעולם שהכל רואים אותם בגופם נמשך מזה קיום העולם בכללו ולכן היתה מדתו של אאע"ה חסד וטוב לכל באי עולם משא"כ גדולי החכמים לאחר מ"ת אמרו אוי לי שהאכלתי פתי לע"ה. אבל אאע"ה קיים העולם כולו ע"י שקיים התו"כ למעלה כנ"ל. ומעתה דעת לנבון נקל שמתן התו' הי' שהד"ע שלמעלה בבחי' מל' המאציל ב"ה (שע"י האבות לא נמצא רק למעלה כנ"ל) יומשך למטה במורגש העולם. והוא חיי עולם שהוא דבר נוסף על קיום העולם והיינו שאל דעות הוי' ממשיך הדעה העליונה גם במקום ההשתל' שמדעה התחתונה להחיות את האין שבהן בבחי' יש אמיתי כנ"ל. (ומ"ד מצות בטילות לע"ל אין סותר למה שאנו אומרים שהמצות הן יש אמיתי. דר"ל שבמציאות הישות התחתון לא יצטרכו לעשות המצות בתמונתן כי גם את האין עצמו בעין יראו ושם יקיימו המצות וק"ל). וזהו שמה"ת הוא אנכי מי שאנכי הוא הוי' אלקיך בגילוי ממש למטה כמו למעלה בבחי' היש אמיתי דמל' המאציל ב"ה המתנשא מימו"ע ואין סדר ההשתל' מונע ומעכב לגילוי אור התו' כלל (ע"ד משנ"ת בקי"ס דבעתיקא תליא ותנאי התנה כדלעיל) וזהו שלימו דשולטנא על כולא משא"כ עד דלא אתא יתרו ואודי הי' עדיין מקום להנהגה דסדר ההשתל' בלתי נכנע למשפטי התו' ומתניתא מלכתא הנ"ל רק בקיום התומ"צ בפו"מ הי' נמשך אור מל' המאציל ב"ה דיש אמיתי ולא שלטנות הגוזר ואומר זה כשר וזה פסול. אבל בתר דיתרו אודי נעשה כל ההשתל' דחיצוניות בעולמות נכנע אל אור התו' שבעם תורתי בלבם (כנ"ל כי בדבר אשר זדו עליהם). וזהו לא יהי' לך אלהים אחרים על פני כידוע בכ"ד ענין עבודת' כו"מ שהוא המשכות הכחות דמדרי' ההשתל' שישפיעו ביתר שאת. ועד שלא נמצא פני אל' דעות ב"ה ככל הנ"ל במקום חיצוני' העולם המורגש הרי ב"נ לא הוזהרו על השיתוף ואם אינם כופרים בחדוש העולם לא נאסרה להם התחבולה דהמשכת הכחות. אבל לך לישראל דאנכי הוי' אלקיך והיינו פני אל דעות ב"ה הנ"ל לא יהי' כלל אלהים אחרים דתחבולת המשכת הכחות. אף אם לא תסור מאמונה ודביקות באנכי ה' אלקיך. לפי שהוא על פני הנמצאים בקרבך כמ' אנכי הוי' אלקיך בשלימו דשלטנא על כולא ותמים תהי' עם ה' אלקיך ולא יתן ח"ו כח ממשלת משפיע לכחות דסדרי השתל' המדרי' בחיצוני' העולם שבזה אתה מפריד ח"ו את העולמות משולטנות הפנים העליונים שבעם תורתי בלבם. ועד"ז יש להבין ג"כ מ"ש כ"ז שפני קיימים שהענין פלאי. אך הנה בגלות נא' יולך ה' אותך אל גוי אשר לא ידעת ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן. והפי' הוא שיהי' ח"ו ישראל מוכנעים לקבל שפעם דרך הע' שרים דיהבי לון תמצית וע"י קושי טרדת הפרנסה בהשתדלות טבעיי דוקא שזהו העבודה לעץ ואבן שאין בהם עצמן הכח לשום השפעה משלהם. והקדוש ברוך הוא הוא יושב וזן וכו'. רק שהם משעבדים את ישראל להטרידם בקבלת החיות והשפע שלא יקבלו גם התמצית כי אם אחר רוב עמל ויגיעה והיינו מפני גלות השכינה וכנס"י. כידוע שהגם שהתו' כבר ניתנה לישראל מ"מ קבלת אור וכח התו' במקום העולמות תלוי בכנס"י שאם היא כונסת לתוכה ישראל דלעילא כמש"ל בבחי' היחוד דפב"פ אז שולטנות התו' בא בעולם וישראל ממשלותיו. וכשכנס"י בגלות אז העץ ואבן משעבדים את ישראל. וזהו אנכי ה' אלקיך וגו' בשלימו דשולטנא על כולא ובאה ההבטחה אח"כ שלא יהי' לך אלהים אחרים לשלוט בהמשכת השפע לישראל ואומר שזהו דוקא על פני כ"ז שפני קיימין בבחי' היחוד דפב"פ שמתקבל ענין אנכי הוי' אלקיך גם בחיצוניות בשלימו דשולטנא על כלא. וזהו דעת מ"ד יתרו קודם מ"ת בא. ודעת מ"ד יתרו לאחר מ"ת בא וכדלעיל בהערות הוא מעלה רבה ויתירה משהי' עוד גם הוא במ"ת ונקבצו כל אוה"ע אצל בלעם כנז"ל והענין הוא ע"ד מ"ש בזוה"ק כד אתכפיי' סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה לעילא ואסתלקותא דא יתיר מכולא. פי' דרוממי שדי תמיד היינו במה שמספרים כבוד אל וקדושתו ואומרים קדוש והיינו שמרוממים אותו ית' במעלת ומדרי' החכ' דאור אבא שנק' קודש. וע"י אתכפיי' סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בבחי' ומדרי' הכ"ע דאיהו כתר מל' וידוע דלשון יקרא דקוב"ה כולל בחי' הנוק' דז"א שעולה עמו באסתלקותא יתירא הנ"ל. שזהו כענין קיימא סיהרא באשלמותא כמו בימי שהע"ה שכל מלכי האו"ה היו מבקשים לשמוע חכמתו וכתיב ויבואו כל העמים לשמוע את חכמת שלמה מאת מלכי הארץ אשר שמעו אתי חכמתו פי' שמלכי הארץ שמעו משהע"ה עצמו חכמתו וכל עמי הארץ באו לשמוע מן המלכים שלהן באופן שמלכי האומות השפיעו לעמם מהשפע שקבלו הם משהע"ה עצמו. וזהו אסתלקותא דא יתיר מכולא דרוממי שדי שע"י החכ' בבחי' קדש אינו מאיר כ"א בעולמות דקדושה. וה' מלך ירגזו עמים שהוא כענין מ"ש ורגזו וחלו מפניך והיינו שבא בהם בלבול סדר הנהגת מלכותם מחמת חיל ורעדה שיאחזון ממלכות שמים כענין שמעו עמים ירגזון דקי"ס שבא בהם בלבול הסדר שלהם כנז"ל באריכות והוא מעלה יתירה שגם האוה"ע מתפעלים מרוממות אל וכבוד מלכותו. ואתכפיי' סט"א הוא עוד מעלה עליונה שגם בתוקף הסדר שלהם עוד הם נכנעים למל' שמים שזהו כמו כבוש המלחמה והמדינה שמלכה ישתעבד למלך מלכים שכבשו תח"י. אך אין זה אלא הכנעה אבל הנהגת המדינה תמיד מתנהגת רק כפי רצון המלך שלה במה שאינו מורד במלכותו של מלך המלכים. וזהו משל להבין ענין אתכפיי' סט"א והוא בעצמו עילוי וסילוק יקרא דקוב"ה מה שהסט"א נעשה כפופה לפניו היפך ממ"ש אויביך נשאו ראש. אבל עוד אתכפיי' תו גורמת לבוא אח"כ אסתלקותא יתירה מכולא והיינו כמש"ל ענין הנז"ל בשהע"ה שגם מלכות המלכים במקומם יש בה מאור ושפע שמקבלים המלכים ממלך המלכים שהע"ה:
13
י״דומעתה יובן דכד אתייהבת אוריי' בשלימו דשולטנא על כולא שזהו בחי' אתכפיי' עצומה דסט"א אז אסתלק יקרא דקוב"ה לעילא לעילא והי' קול המ"ת הולך מסוה"ע וע"ס כמש"ש בגמ' (עיין עמ"ו סנ"א ביאור ענין זה באריכות ותמצית וקיצור הענין הוא) שכונת ענין דמסוף העולם ועד סופו הוא ע"ד מ"ש במלאך שראה יהושע ביריחו שארז"ל שהי' צועק מתחת צפרני רגליו כי אני שר צבא ה' כלומר שבא לומר ליהושע שמראשיתו עד סוף חיצוניותו אין בו רק מה שהוא שר צבא ה' מביא השפע אלקי לישראל ואין מהו"ע תופס מקום לשנות ערך מדרי' השפע במה שנמשכת על ידו שהוא תכלית מציאות בריאתו מאין ליש והתכלית שלו הוא הנגלה בו (משא"כ בשאר מלאכים ומקבלין דין מן דין והשפע משתנה עד שבהמשך הזמן רב יצא לאור התכלית של מציאות בריאתן וק"ל). ועד"ז יובן גם בקול דמ"ת שהיא שולטנא דאל דעות הוי' בב' הדעות ואנכי ה' אלקיך בגופים ונה"ט דישראל והנהגה הטבעיות דחיצוניות העולמות נכנעת תחת שולטני' זו ואכילת חלב פוגם בחיי הגוף והנה"ט כנ"ל. ועדיין אין זה אלא הכנעה כדלעיל. אך מזה נמשך עוד אסתלקותא יתירה שהוא קולו הולך מסוה"ע וע"ס היינו שבא איזה גילוי מאור התו' גם במקום חיצוני' העולמות מעין מה שהוא תכליתן של בריאת כל העולמות שנגלה ונראה בהן אור התו' וגילוי התכלית אמרנו שהוא הגילוי הכללי מראשית מדריגתו עד סוף צפרני רגליו. וזהו כעין שנת"ל שגם במקום מלכותם נתגלה כבודו של מלך המלכים וכחכמת שלמה דלעיל. ונכון לפרש שז"ש נתקבצו כולם אצל בלעם הוא לומר דאע"ג דאיהו לא חזי גילוי האור דמסה"ע וע"ס מזלייהו חזי וזהו שכינו אותו לקיבוץ אצל בלעם דכתי' בי' ויודע דעת עליון. וע' מהו"ש ומשם תבין שהוא כענין מזלייהו חזי. וזהו שאחזתן רעדה ואמרו שירה כ"א בהיכלו כלומר במקום מלכותן נתפעלו בשירה. ור"ל שראה המזל מציאת הנהגה נבדלת הרבה מאוד מהנהגה דסדר ההשתל' ושהוא כל עיקר תכליתו של עולם. אמרו שמא מבול הוא מביא שהמזלות וסדרן של כוכבים לא שמשו בעת המבול והכונה שמא הוא רוצה לבטל סדרי ההשתל' לגמרי. אמר להן בלעם ה' עוז לעמו יתן ר"ל שאין זה הקול רק לעמו לבד והוא, עוז וכח להם לתכלית שלימות הממשלה דישראל ממשלותיו עד"ה בחכמת שלמה דקיימא סיהרא באשלמותא וזהו קול ההמון ששמעו בחי' מזלייהו חזי הנ"ל אז אמרו ה' יברך את עמו בשלום. כלומר שמבקשים שיהי' העוז וכח של ישראל שלא בדרך מלחמה באוה"ע אלא בשלום וזה טעם מ"ד שיתרו (ע"פ השמועה בא ונתקרב תחת כנפי השכינה) אחר מ"ת הוא עיקר ביאתו ע"י בחי' מזלייהו חזי הנ"ל. וכמ"ש לעיל שאחר מ"ת ביאת יתרו הוא במדרי' עליונה יותר. וכעין כדוגמת הפחד ורעדה שפחדו אוה"ע בהיכלהון (שם בגמ') קרה לבנ"י ג"כ ואמרו ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות. ויאמר אליהם משה אל תיראו (מן המות) כי לבעבור נסות אתכם (ע' מש"ל בענין הנסיון מל' נסיון ול' התרוממות) בא האלקים והיינו עוז לעמו יתן הוא המ"ת עצמו שאל דעות ב"ה נגלה למטה כמו למעלה במל' המאציל ב"ה. ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו היינו שלימו דשולטנא דאורייתא על כלא וכעין ענין ה' יברך את עמו בשלום דלעיל. וכלומר שלא יתגרה בהן החטא. אבל מן המות וביטול סדר חיי' הגוף לא יפחדו ולא ייראו כי' מה שבא האלקים בגילוי, הדעה העליונה דמתנשא מימו"ע אדרבא עיקר ביאתו' לרומם אתכם ולהמציא הגילוי כמו שהוא למעלה גם למטה בתוך הגופים בחייהם. וכשנחם איתם משה ודבר על לבם ונתיישבה דעתם שגם במקום החיים הגופנים נתונה התו' (דד"ע המתנשא מימו"ע) בלבם וקרבם (וכמ"ש במ"א שזהו ענין עדיים מהר חורב). אז ויאמר ה' אל משה כה תאמר לבנ"י אתם (כמו שאתם בגופים וסדרם) ראיתם כי מן השמים לרום דברתי עמכם שהוא הערך הנבדל דמתנשא מימו"ע (ומ"ש וירד ה' על ה"ס הוא כמ"ש במדרש שפתח להם כל הרקיעים עד שנגלה עליהם גם מל' המאציל ב"ה שהוא רק בשמים ממעל בבחי' סוכ"ע ואף שנת' דקיימא אז סיהרא באשלמותא הכל הוא רק בבחי' סובב עליהם עד שנבנה המשכן ובהמ"ק בימי שהע"ה שאז נתגלה אשלמותא דסיהרא בבחי' שכינה בישראל). לכן לא תעשון אתי אלקי כסף וגו' אין זה ענין כלל וכלל ח"ו ממ"ש בעשה"ד לא יהי' לך וגו' אלא כאן הכונה לומר שמציאות הענין אלקי בישראל אינו דומה כלל למציאותו בעולמות. כי העולמות מקבלים האלקות בבחי' השפעה וגילוי הארה ואין זה אלא ע"י הכלים די"ס. ואומר לישראל שהם אין צריכים ואין רשאים להשתמש בכך ובדרך זה דאע"ג דלי הכסף ולי הזהב בתכלית היחוד דאיהו וגרמוהי לא תעשון אתי כלומר אותי שלא תקבלו ההכרה והדביקות באלקות בבחי' שפע מן הכלים כנ"ל שהוא אלקי כסף מדת החסד עליון דעולם חסד יבנה. וזהו כמ"ש בכל קראנו אליו אליו ולא למדותיו. פי' שלא לכוון את דעתו למקום בבחי' מקור חיי העולמות בדעה דמאין ליש (ע"ד מ"ש בכ"ד ע"פ כי ששת ימים עשה שהן בחי' המדות עליונות הכלולות מי' וי' מי' עד אין קץ וע"י קו המדה כמה וכמה פרטים מהכללית די' מי' הנ"ל ימצא בעולמות ממדת החסד וכן לכל מדה ומדה שכללות כ"ז נכלל בענין עולם חסד יבנה הנ"ל). כי אתם ראיתם שמן השמים לרום דברתי עמכם ואתם חיים בגופים שעפ"י ירידת המדרי' בהשתל' די' מי' הנ"ל א"א. להיות כן. אלא יכוין אדם מישראל את לבו לאביו שבשמים. אור אבא שבז"א שבו יחוד אוא"ס בעצם דמל' המאציל ב"ה שהוא אא"ס מלגאו שבכתרא עילאה. וזהו לא תעשון אתי אלהי כסף כלומר שבהעלותכם להיות אתי לא תעשון עלי' ודביקות הזאת ע"י אלהי כסף דעולם חסד יבנה כנ"ל. ואלקי זהב לא תעשון לכם פי' כשבא לכוון את לבו לאביו שבשמים הנ"ל אין צריך ואין רשאי לכוון דעתו משרש מקום תולדות הנר"נ בעולמות בי"ע ומשם יעלה ויבוא לקרבת אלקים. אלא כמו שאתם ראיתם כנ"ל כן יפעל האדם ממקום הנר"נ כמו שהן בגופים לפי שאנכי הוי' במ"ת כנ"ל הוא אלקיך בקרבך קדוש וכמש"ל שחיי הנשמה עצמה הם באים בגופים שתורתי בלבם. וכמ"כ יתפרש הכ' לא תעשון אתי אלהי כסף ואלקי זהב שהן בחי' חו"ג גם שניהם ע"ד האמור בכסף לבדו שהוא עולם חסד יבנה הנ"ל וכן י"ל בבחי' הגבו' דשם אלקים [ע"ד מ"ש בכתבים ובכ"ד ע"פ אלקים יחננו שמשרש בחי' אלקי' למעלה מעלה (המרומז בשם זהב) באה החנינה להאר פניו אתנו סלה] וכן יתפרש ג"כ אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם (וכמו שדרשו בגמ' לגר אשר בשעריך תתננה או מכור וכן תתננה או מכור לנכרי). ויהי' ענין הכסף מדת האה' הטבעיות שעי"ז דוקא ירצו לכוון את לבן למקום. לז"א לא תעשו לכם אלא מזבח אדמה תעשה לי. והוא ענין עשיית רה"י בעולם כמו שהוא וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך שהוא ענין העלאות והמשכות דעבודת האדם בקריאתו אליו ולא למדותיו שעי"ז מעלה את העולמות וגם את גופו ונר"נ שלו למעלה וממשיך שפע לעולמות ולנפשו כידוע:
14
ט״ותוספות ביאור ופנימי' הענין כפמ"ש אדמו"ר נ"ע בלאזני שדקדק במ"ש ויאמר משה אל העם אל תיראו והלא מצות ה' היא את הוי' אלקיך תירא וכ"פ נאמרה ונשנית מצוה זו. ועוד שבסוף הפ' גם הוא אומר ובעבור תהי' יראתו על פניכם וגו'. ואמר שכוונת אל תיראו בבחי' יש מי שירא וכו'. ועפ"י סדר הדברים בכל האמור פה ית' הענין. שאחר מ"ת דאנכי הוי' אלקיך כדלעיל נתייחדו הנשמות כמו שהן בגוף ביחוד באנכי הוי' אלקיך וז"ש אני אמרתי אלקים אתם במ"ת. פי' כידוע בתניא שבחי' הכלים דאצי' נק' אלקים ועליהם נא' קוב"ה עולם איקרי אך מפני היחוד הגמור דאיהו וחיוהי וגרמוהי הן הן אלקות ממש דאא"ס ב"ה כמ"ש ביאור זאת בכ"ד. וכמ"כ הוא אומר שבמתן התו' וכמ"ש בתניא שנתן לנו א"ע כבי' ועפ"י הדברים האמורים כאן היינו שבא בקרב נש"י בגופים יחוד בחי' שם הוי' ב"ה והיינו דבר עליון נורא על מה שהם כח הא"ס ב"ה המחדש מציאות העולמות בבחי' מתהוים ממהוה ושכן עבמ"ח דטה"ע וכידוע במ"ש נשמה שנתת בי טהורה היא ועתה במ"ת נתייחד בהם בחי' המהווה ב"ה עצמו עד שנעשו הם כלים לאור המהווה ב"ה ומ"ש אלקים אתם היינו כמו שבאו"כ שלמעלה בחי' הכלים שנק' אלקים מיוחדים בתכלית היחוד בשם הוי' ב"ה המהווה הכל. וז"ש כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים כלומר שגם בחי' הכלים שנק' אלקים בגימט' הטבע למעלה באלקות די"ס שהעלם הכלים דבהון אתכסיאת עיקר מציאות העולמות בדרך זה דהעלם הכלים הוא בעבור נסות אתכם ובעבור וגו' כי שלא בשביל כוונה זאת לא הי' צריך בחי' אלקים הנ"ל רק הי' המהווה ב"ה. נגלה במתהווה עד שלא הי' למתהווה שייכות סדר מציאות לעצמו שהוא ענין הטבע כיון שבכל עת ורגע הוא מתהווה בחידוש מציאותו מן המהווה ב"ה אף שנמצא ליש גמור אעפי"כ אין לו שייכות סדר לעצמו כלל ומה שעלה ברצונו ית' לברוא בבחי' שם אלקים בגימט' הטבע הוא בשביל ובעבור נסות אתכם מל' הרימו נס וכלומר לרומם אתכם מכמה שעלו במח' דטה"ע שהוא בחי' טהורה היא וע"י הבריאה בשם אלקים יתרוממו מבחי' טהרה לבחי' קדושה והיינו שיעלה המתהווה ויתקדש בקדושת המהווה ב"ה כידוע ענין זא בכ"ד והוא ע"י קדושת התומ"צ כמ' בכ"ד. ולולא כוונה זאת הרי המתהווה מיוחד במהווה ב"ה כנ"ל. וא"כ אין באמת שייכות ענין יראה דיש מי שירא כיון שמציאותו כמו שהוא מיוחד הוא במהוה ב"ה הרי הן הן דבר א' ומיוחד ממש ואיך שייך לומר יראה כמו מקצת הדבר אל קצתו (ומצות היר"ע היא יחוד עליון יותר נורא בא ביחוד המהווה ב"ה במתהווה כידוע בענין יר"ע דחכ'). רק שלפי מה שהבריאה היתה ע"י שם אלקים יש שייכות ליראה אפי' בבחי' יש מי שירא. ובדרך ובחי' זו אמרו אל ידבר עמנו אלקים, פן נמות מתוקף היראה שאין פחם לסובלה כשבא בגילוי כ"כ על ה"ס בוער באש ורואים את הקולות וגו' אמר להם משה אל תיראו בדרך זה עכשיו שניתנה התו' לכם שחזר היחוד למקומו כמו שהוא בלא שם אלקים ביחוד דמהווה ב"ה במתהווה הנ"ל כי כל עיקר מה שנעשה בריאת העולמות ע"י שם אלקים הוא רק בשביל נסות והתרוממות הזאת דמתן התו' כאמור. ואמר שעוד יש כוונה במה שנבראו עולמות ע"י שם אלקים בגי' הטבע הוא בשביל התכוננות מדת המל' דאין מלך בלא עם עוממות לעצמן ומורא המל' תכריח אותם נגד הטבע (שבא משם אלקים כנ"ל) שלהם לבלתי יחטאו ויגרעו מלהתגלות על ידם מצות המלך ב"ה מפני עוממותו ולכן עתה שזכיתם לא"ת שהוא יחוד עליון נורא בבחי' מהווה ב"ה במתהווה כאמור שוב אין אתם צריכים ליראה כזו וכן לא תעשון אתי אלהי כסף כלומר שמעתה כשתבואו לראות פני אין אתם צריכים להמשיך עליכם ענין האלקות בכח מדת חסדו ית' שהוא האור ושפע האלקי הנמשך דרך הכלים דאלקים הנ"ל מאחר שעכשיו אתם דבקים במהווה עצמו ב"ה כמו שהנשמה בגוף ממש ואדרבא אין אתם. רשאים ליקרב לפני ה' בדרך זה כלל לפי שבזה אתם מפרידים, ח"ו את עצמיכם מן היחוד שזכיתם במ"ת. וכן ואלהי זהב לא תעשו לכם להתעלות ממושב הנשמה בגוף ע"י כח הגבו' הקדושות וכו' הכל כדלעיל בפי' האמור. ונכלל בכלל מצוה זאת גם ענין אלהי כסף וזהב בגשמיות בפ"מ כפי הידוע בענין הסלמסאות להמשיך כח רוחנו ע"י ציור ותמונה דגוף גשמי אשר לכסף לכסף וכן לזהב ושאר מיני מתכות ומחצבים ובא הצווי הזה שבין בתמונת גופים בין בתמונת רוחני' לא יבואו להתקשר על ידם באלקותו ית' שלא ליפרד מהיחוד העצמי במהווה ב"ה ע"י המ"ח. והקדים לומר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם שלא תאמר דהתינח בענין התומ"צ שהן יחוד המהווה ב"ה במתהווה מלמעלה למטה ואף שהמתהווה הוא עולה מטהור לקדוש כ"ז הוא במתנה דתורה. אבל בעבודת האדם ע"ד אתעדל"ת לעורר אתעדל"ע עכ"פ גם עכשיו יצטרכו להמשכות אלקות על עצמן בבחי' אלהי כסף וענין אלהי זהב הנ"ל. לז"א אתם ראיתם בראי' שהוא מקרוב דוקא שהרואה נמצא במקום הנראה באין דבר מבדיל בינותם ועי"כ יוכל לראותם (משא"כ השמועה הוא מרחוק מקום בין השומע להדבר הנשמע) והיינו בחי' עלי' שלכם דוקא לראות כי מן השמים דברתי וכדלעיל שהגם שוירד ה' על ה"ס למטה אך פתח להם את כל הרקיעים עד שנמצא שמן השמים הוא מדבר והם רואים בקירוב ועלי' שלהם. מזה יש לכם לדעת שגם בהעלות העולות וקרבן שלמים על מזבח אדמה שהוא רה"י כדלעיל אין לכם לגשת בדרך המשכות הקירוב ועלי' שלכם לאלקות בבחי' כסף וזהב כ"א דרך הישר בעיני ה' אלקיכם תעשו ביחוד המתהווה במהווה ב"ה:
15