חיים וחסד תצ״זChayyim VaChesed 497
א׳איתא (פסחים לט.) מפני מה דומים המצרים למרורים, מה מרור תחילתו רך וסופו קשה אף המצרים וכו', שנאמר (שמות א, יג) ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, בפה רך. כי הנה אצל הקב"ה תחילה גבורה ואחר כך חסד, כמ"ש (תהלים קיג, ב) יהי שם ה' מבר"ך, תחילה מ"ב שהוא גבורה, ואחר כך רך (זהר ח"ב קפז.), כי כשרוצה להתחבר לזה העולם הוא אצלו גבורה, ואחר כך כשאנו משיגין היראה הרי הוא חסד אליו, שנעשה רצון השי"ת, ועל כן פרשת שמע שהוא פרשת היראה והצירוף שלו שם ע"ב (פע"ח הק"ש פי"ט) שהוא חסד, כי היראה מלפניו הוא חסד אצלו, אבל כשאדם רוצה להקשר להקב"ה הוא אצלו גבורה. וזהו 'מרור', לשון מרות, אימתי יכול להיות הקב"ה אצלו אדון כשיש לנו תחילה מרור שהוא גבורה, שמגביר את עצמו נגד הגוף.
1
ב׳והנה יש ג' מוחין חכמה בינה דעת, והנה החכמה מלמדת לאדם אף אותן הדברים שאינו צריך להם, וכן הבינה, אבל הדעת אינה מלמדת לאדם רק הדבר שצריך להתחבר. והנה בעת יציאת מצרים היו ישראל בקטנות הדעת (שם המצות פ"א), ואף על פי כן היה להם החכמה והבינה כדי לברר את הדבר לאמיתו, וזה (עי' זהר ח"ב רנד:) בחכמה איתברירן, והבינה גם כן מבררין. אבל הדעת לא היה יכול הקב"ה ליתנה להם, כי הדעת הוא דבר העצם, ואם היה נותן להם הדעת היו חס ושלום ממשיכין למטה לדברים הגשמים, ועל כן לא נתן להם הדעת עד שבועות זמן מתן תורה. וזהו מצה, כי החכמה והבינה שהם י"ה, בא"ת ב"ש - מ"צ, וכשנמשך להעובדא נקרא ה' הרי מצה.
2
ג׳והנה כל זמן שאין לאדם דעת הרי החכמה והבינה מתפשט אף לדברים שאינו צריך להם, אבל כשיש לאדם דעת אז החכמה והבינה הם במיצר, כי אינו מחבר את עצמו אלא לדבר הצריך לעצמיותו. והנה הבינה נקרא פה אל החכמה, כי החכמה מתפשטת אל הדיבור ע"י הבינה, אף שבדרך פרט הפה נקרא מלכות (זהר ח"ג קפח:), אבל בדרך כלל הפה הוא הבינה (ע"ח שמ"ז פ"ב), והחכמה נקרא רך מלשון רכיכות, שהחסד מתפשט ע"י הדיבור. וזהו 'ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך', פירוש אימתי יהיה לישראל זה המדריגה שהחכמה והבינה יהיו בהמיצר, 'בפה רך', כשישיגו בחכמה והבינה שנקרא רך, ואז ישיגו הדעת עצמו ויהיה החכמה והבינה במצרים - במיצר ים שהוא חכמה והבינה.
3
ד׳והנה כתיב (תהלים לד, טז) עיני ה' אל צדיקים, כי יש ב' מיני הסתכלות, כי בחכמה מסתכל מה נחסר לו אך אינו יודע איך לתקן זה הדבר, והבינה מלמדתו איך לתקן, וזה עיני ה', ב' הסתכלות אל צדיקים והוא מחברן להקב"ה. והנה בכל אדם יש נקודה ונקרא יסוד ועיקר, אך ממנו יוצא הענפים יראה ואהבה ושאר המדות, וזה נראה בחוש שבתחילה יהיה לאדם אהבה ואח"כ נסתלקת, ולהיכן, על כרחך תוך הנקודה, וזה נקרא שינה, שזה המדה ישינה תוך הנקודה. והנה כשהמדות בתוך הנקודה שנקרא שדי - שאמר לעולמו די (חגיגה יב.) שהוא צמצום, וכשמתפשט מתוך הנקודה נקרא שדיים. וזה (שה"ש א, יג-יד) 'צרור המור דודי לי', פירוש מור מלשון מרות, פירוש אימתי המרות שהוא האדנות נצרר, 'בין שדי ילין', כשהוא בתוך הנקודה שנקרא שדי אז הוא נצרר בקרבי. 'אשכול הכופר דודי לי', פירוש אשכול, הקב"ה נקרא איש כל, ואימתי הוא יכפר ויקנח אותי שלא אהיה חשוב נגדו, 'בכרמי עין גדי', גדי הוא לשון המשכה, ופירוש 'בכרמי' הוא הנקודה שנקרא כרם עין גדי, פי' כשאני ממשיך תמיד ההסתכלות על הנקודה וממשיך תמיד האהבה והיראה שמחמת זה יוכלו להתפשט הענפים מהנקודה, ואז 'הכופר דודי לי', פי' אז יכול להיות שהקב"ה יקנח אותי ואוכל להתבטל במציאות נגדו.
4
ה׳והנה כתיב (דברים ד, לד) במוראים גדולים, כי עיקר היראה הוא לירא מעצמיותו יתברך, אך כשאין לנו זה היראה אז מלביש כביכול את מדת היראה שלו בדברים אחרים ואנו מתייראים מהם. וזהו (שה"ש שם, ו) 'שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי', פירוש שאני צריך לשמור שאר כרמים, כלומר שאני צריך להתלבש בשאר יראות, 'וכרמי שלי' הוא יראה העצמיות 'לא נטרתי'. הנה ישראל נקרא אהבה ויראה, וזהו ישראל - ישר הוא גבורה, אל הוא חסד, שאנו נותנים כח להקב"ה כמ"ש (תהלים סח, לה) תנו עוז לאלהים. וזהו (שם קיד, א) 'בצאת ישראל ממצרים', בצאת האהבה והיראה מהמיצר. 'בית יעקב', שהשכינה היא בית לישראל שהם בעקביים, 'מעם לועז' פירוש לא עז, שלא תצטרך להתלבש ביראת אחרים שהם נקראים עם לא עז, שהם באמת אינם נקרא יראה. 'היתה יהודה לקדשו', פירוש הד' מיהודה הוא בחי' יראה והוי"ה הוא אהבה, ואז יהיה התחברות ליראה ואהבה 'לקדשו', להקדש עצמו:
5