חשבון הנפש קפ״טCheshbon HaNefesh 189
א׳שייך לסי' צח
1
ב׳כשם שהמדות המשובחות מקשטות ומאהבות את בעליהן (עי"ס קעח) כך המדות הרעות ממאסין ומשניאין אותם, והנה מי שמוסר עצמו ליצה"ר של שיחה בטלה קונה אדון קשה לעצמו, ואותו כסיל לפי זקנותו נעשה אומן מהיר להראות תמיד את אולתו ואת רוב חשקו לפרסמה, כשרואה עוברים ושבים בסמוך לביתו, רץ ומוציא כל חפציו גרף ועביט כסף וזהב מגלות סתרים וזכיות, לזון בהם עיני מרגלים ולצים בכדי לגלות להם עיקר תורף נבלותו, ואם יש שהות חוזר להביא הנותר עוד בבית גנזיו, ויש בו כדי להתגנות אפי' על אוהביו ולהנוול בפני עבדיו: זוהי תאוה מלומדת כשכרות ושקדנות, ויכולה להעשות מדה כבדה שמלפפת והולכת עד יום המיתה, ואז צריך לבדוק בשרשה (עי"ס לב), ואם נמצא שעיקר מגמתו הוא להתפאר במעלותיו, אזי צריך לפקח את עיניו עד שיכיר שהוא פועל בדבורו, היפוך כוונתו מכמה טעמים, חדא מחמת שאינו מרגיש שהוא נוגע בעדותו, ואפי' אותם המאמינים בדבריו, מנכין לו מן הכבוד המגיע לחלקו משום יהללך זר ולא פיך, ועוד לפי שרוב בני אדם עשוין להתקנאות בבעל מעלה ולמצוא בו חסרון, ולהגדיל ערכו של זה בשביל להפחיד את זה, ואיזהו חסרון יותר גדול מלהג הרבה, ומן גאות המתכוון להתפאר מפי עצמו, אכן הגאוה בפני עצמה אינה נראית באדם אלא בשעה שהוא משתרר על חבירו, אבל הלהג של התפארות הוא ניוול מגולה תמיד כשחין על מצחו:
2