חשבון הנפש רכ״זCheshbon HaNefesh 227

א׳דרך משל נתבאר לעיל (בסי' קל"ח) שהעוסקים בתורה ובבחינות מעשי בראשית מוצאים על כל קוץ תלי תלים כוונות של חסד ואמת אין קץ, ובכלל זה תורה שבעל פה כמו שנתבאר לעיל שראוי לחסידי בשר ודם לדבק בדרך החכמה העליונה יתברך לפי יכלתם, וכן יש לכל מצוה סייג ותקנה כמה טעמים ולכל דיבור אפילו מד' ספנים (אולי צ"ל ספרים) אמתיים רבים, שנמצאים עוד היום לדורשיהן מוסיף על הראשונים, ודלא מוסיף יסף, וזה רמוז ג"כ במ"ש (עירובין נ"ד) נמשלו ד"ת לשדיים שהתינוק מוצא בהם טעם תמיד כל זמן שמוצץ בהם^✍︎ וקצת תימה על הר"י עראמה ז"ל שנתקשה בדבר למצוא יותר מטעם אחד למצות. וכן תמצא (בסימן ט"ז) פנים חדשות למה שאמר נתאי הארבכלי ואל תתיאש מן הפורענות ואמר ר' יוחנן ווי לנו מיום הדין ווי לנו מיום תוכחה, ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף (עיין מדרש ויגש) פרחה נשמתן, כשיושב הקב"ה לדין על אחת כמה וכמה (עס"י צ' וסי' קנ"ז). רבי מאיר אומר נאמר ירא אלהים באברהם וכו' אף ירא אלהים האמור באיוב מאהבה (סי' קע"ח). ואמר רבי הא דמחדדנא מחבראי משום דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה וכו' ואמרו (סנהדרין ל"ב ע"ב) סנהדרין כחצי גורן עגולה שיהו רואין אלו את אלו (עיין ס"ס קמ"ט וסי' ק"נ ודוק) וכמה שכתבתי (בסי' קמ"א) מסדר אצילות הכוונות ממקור החכמה, יובן מה שאמרו התורה קדמה לבריאת עולם, ומקור התשובה בנשמת האדם (סימן ע"ר):

ב׳וכן במה שכתבתי (סי' ר"ה ורי"א) מענין הצירים, יובן משרז"ל שהאדם בורא במעשיו מלאכים מלוין אותו, שנאמר כי מלאכיו יצוה לך וגו', ויובן עוד מה שכתוב ושמתם את דברי אלה על לבבכם, שיהיו דברי תורה מצויינים לך זה מזה וזה בצד זה (ושם) ומסי' ר"ב ר"ד יובן שאף לאחר שנטפל נר אלהים למוחו של עובר במעי אמו, עדיין הוא צופה לסופי עולם בסקירה אחת באור השמש שממנו נדלק (שם) אבל משרואה פני עולם הגשמי אזי נדחין השגות דקות הללו (עס"י קע"ג וקצ"ט) וסוטרו (נדה ל') המלאך עד שחשיכה בחדר הפנימי לגמרי (סי' ר"ד) ומרגע זו מתחיל לקבץ רשימות מהרגשות החיצונות שמתחזקין והולכין ע"י קיבוץ המשהויין (סי' נ"ג) עד שנעשין מוכשרין לקבל אור הדעת מן הנשמה שמפלשת עין השגחתה לתוך אוירו של חדר ההוא בצמצום, ומטילות שם מרעיון אל רעיון בזה אחר זה תמיד (עס"י ר"ב):

ג׳וכן נת"ל מהנשמה בעוה"ז לית לה מגרמה כלום, זולתי מה שמקבלת מנפש המרגשת וכו' (בסי' רט"ז). לפי שמחמת גירותה בעולם התחתון ופעולת מלאך הסוטר לשכחה מדור העליון שלה כנ"ל, נשארת קרח מכאן ומכאן ואין לה שום רמ"ז של הכרה אפילו בעולם הגשמי, זולת מה שנודע לנפש החיה שלה על ידי הרגשות זעזועי הקרומין כנ"ל, ולכן עיקר משכן נפש החיה הוא במדור החיצון, דהיינו במקום התחלת שרשי צינורות המוחין בגלגלת כנ"ל (סי' ס"ז בהגהה), וכמו שהמסתכל במראה שע"ג הכותל רואה בתוכה כל מה שבבית, כך קרום הלבן בשולי העינים מצוירים עליו כל חללי עלמא בקטנות, והאדם מסתכל בצורה קטנה ההיא נדמה לו כאילו צופה לתוך אוירו של עולם ממש, וכך גם הנפש מציצה בצורת הזעזועין במוח שלה, כסבורה לראות העולם הגדול בעצמו, ועל כן לפי האמת יש לו לכל האדם עולם מיוחד לעצמו שנולד וחי ומת עמו כאחת, והנה העולם הזה מהחיל להתקצר עליו כימי הזקנה, עד שנעשה כלוא בבית וביתו זו עולמו לגמרי, ועל זה אמר הכתוב, עד אשר לא יבואו ימי הרעה וכו' כי הולך האדם אל בית עולמו (קהלת י"ב) ובמה שנתבאר לעיל (סי' רכ"א) מפליאות הבריאה בעניני זיווג הנפשות עפ"י שילוב כח מדות ודעות שונות מאד, נבעין מצפונות חדשים במשז"ל (אבות פ"ד) איזהו חכם הלומד מכל אדם וכו' (עס"י קצ"ו):