שו"ת חידושי הרי"מ, אורח חיים ז׳Chiddushei HaRim Responsa, Orach Chayim 7
א׳בעניני בטול ובדיקה האריכו הרבה הפוסקים. ולא אכתוב אשר קדמוני. רק אשר חנני ה':
1
ב׳הנה פ"ק דסוכה כרים וכסתות ובטלה לא מהני דבטלה דעתו אצל כל אדם שאין מבטלין ותבן ועתיד לפנותו צריך ביטול בפירוש וכשאין עתיד לפנותו או עפר סתם ע"ש. ושם נחלקו אי מהני הביטול לז' ימי החג לחוד או לגמרי ע"ש ופסחים מ"ה איכא תרי לישנא בגמ' בבצק שבסדקי עריבה. ובכופת שאור שיחדה לישיבה לרשב"א מהני בטול ולת"ק אמר כל כזית אע"ג דמבטל לא בטיל ע"ש. והנה בטול החמץ כמ"ש הרמב"ם ורש"י שיהיה בטל כעפר וכדבר שאינו. קשה דכשחשוב ושוה הרבה בטלה דעתו אצל כל אדם כמו כרים וכסתות דלא מהני ביטול שיהיה כעפר הקרקע. ואי משום מצוה דתשביתו וב"י. הא גם בסוכה אף שא"א לקיים מצות סוכה בלא"ה מ"מ לא מצינו שיועיל ביטול דכרים וכסתות. ודוחק לחלק:
2
ג׳וע"כ נראה דמשום דאסור בהנאה שפיר עומד ליבטל אצל אדם מישראל שרוצה לקיים כד"ת. וכיון שעומד לכך הוי כתבן למ"ד בטלו בפה צריך דסתמא לא בטל דא"י אם רוצה לקיים ומהני הביטול בפה או בלב כנ"ל. אמנם לר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר. ואמר בש"ס דחמץ הקדש חשיב מה"ט גורם לממון דכממון דמי בחמץ כזה שאחר פסח יהיה מותר ע"ש פ' כל שעה וא"כ לענין הביטול לגמרי מתורת דבר הגורם לממון שוב אינו עומד דהא באמת מותר אחר הפסח והוי ככרים וכסתות הנ"ל. דבשלמא לענין סוכה סגי ליש פוסקים ביטול לשבעה. דא"צ יותר ועכ"פ לענין הז' מבטלו. משא"כ בחמץ דיהיה מועיל הביטול רק משום דאסור ועומד כו' אבל כיון דלענין אחר הפסח אינו עומד ושוב לא בטל מתורת גורם לממון כנ"ל. ועדיין עובר כנ"ל. ואף דאי לא בטל ואסור להשהותו אינו גורם לממון מ"מ איך נאמר דיועיל הביטול שיהיה מותר להשהותו הא א"כ אינו ביטול כלל. ומש"ה טעם הרמב"ם ז"ל דחמץ ידוע לא מהני ביטול ולמדו מהש"ס דפ' אלו עוברין לחד לישנא דכזית אע"ג דבטל ליה לא בטל ע"ש מ"ה ע"ב ואמר רב הונא סמי קילתא מקמי תמירתא ולר"י ס"ל לרבנן הכי ע"ש דכזית לא בטל כנ"ל. אמנם למאי דק"ל כר"ש דקניס לאחר הפסח ואסור בהנאה. א"כ שוב לא הוי גורם לממון כלל וממילא שפיר מהני הביטול דראוי ועומד שיהיה בטל והוי כעפר כנ"ל ושוב מה"ת בטל כנ"ל. ומתיישבים בעזה"י הרבה תמיהות מ"ש הר"ן למה באמת אף שבטלו אסור אחר הפסח הא לא עבר בב"י ע"ש ברא"ש פ' כל שעה סי' ד' מירושלמי משום הערמה. ולמ"ש פשוט דאם יהיה מותר בהנאה כשביטל לא יועיל הביטול כלל ועבר בב"י ושפיר הוצרך קנס לאסור וירושלמי א"צ לטעם הערמה רק בהפקר ממש כמפורש בירושלמי וא"י איך אפשר לפרש ביטול מה היה חסר לירושלמי לומר בטל כבכל מקום ולמ"ש מיושב היטב כנ"ל. ומיושב מה שתמהו כל הפוסקים על הרמב"ם הא מפורש כמה פעמים בגמ' גבי נזכר שיש לו חמץ כו' מבטלו וגבי וכי משכחת ליה. ובכמה דוכתי מדאורייתא בביטול סגי. ולמ"ש לא ק"מ דאחר דאסרו חכמים בהנאה לאחר הפסח משום קנסא שוב שפיר מה"ת בביטול סגי ורק מדרבנן צריך ביעור ושייך כל הקולות דאקילו משום דהוי דרבנן. אבל רמב"ם ז"ל דקאי על התורה אמר שפיר זה שאמרה תורה תשביתו הוא ביעור לחמץ ידוע וביטול לשא"י דמה"ת שמותר בהנאה לאחר הפסח לגמרי אינו מועיל ביטול לחמץ ידוע כלל כנ"ל. ופסק בזה דגורם כזה שרק אסור לזמן הוי כממון וכ"ש לענין הביטול כנ"ל. ובבודק ומבער ויש עוד חמץ שא"י ולא מצא מהני הביטול מה"ת דלא שייך בזה בטלה דעתו כו' דאדרבה לטרוח ולחפש יותר מהבדיקה בשביל שיוי מועט עומד לבטלו כעפר ומהני שפיר כמ"ש רמב"ם ז"ל מה"ת ביעור לחמץ ידוע וביטול לאינו ידוע כנ"ל גם ע"פ דברי הר"ן ז"ל י"ל ג"כ ככל הנ"ל:
3
ד׳ומיושב דברי רש"י ז"ל ר"פ שהקדים לאור הנר בגמ' מפרש כו' בודקין שלא יעבור ב"י ותוס' דחו ע"ש ורש"י בעצמו גבי משכיר בי"ד פי' אי משום ב"י כו' דסגי בביטול דמיסח דעתא כו' ומשוי כעפר ולמ"ש מיושב דשפיר יליף מציאה מחפוש כו' דמה"ת דמותר אחר הפסח לא מהני ביטול כנ"ל בחמץ ידוע וכל שמצוי ע"י בדיקה לאור הנר חשיב מצוי. רק עכשיו דאסור בהנאה מהני הביטול מה"ת לשוי' כעפר כלשון רש"י ז"ל רק חכמים תיקנו שישאר אדאורייתא ושלא להקל ממה שהיה מה"ת ע"י הקנס של ר"ש. ופי' שפיר בודקין שלא יעבור היינו מה"ת כנ"ל וכטעם הר"ן ז"ל שזה תלוי בלב אם האיסור אצלו כראוי שעי"ז מהני ביטולו כעפר. אבל כשממונו חביב עליו מהאיסור א"כ לא מסח דעתיה מיניה כלל ולא הוי ביטול וזה נראה לענ"ד גם בלא הנ"ל דס"ל לרש"י ורמב"ם שענין ביטול זה להיות קרוי השבתה הוא כמו ביטול ע"ז דנכרי מבטל ובכמה דוכתי שמבטל החשיבות שלו וכן כאן דתרגום תשביתו תבטלון היינו מה שעושהו בלבו כעפר ומסולק ממנו הוא מושבת מרשותו אף שבביתו. אבל בלא מסח דעתו אף שיאמר בפיו לשון הביטול לא שייך בזה דברים שבלב אין דברים דמ"מ אינו מושבת ממנו כשדנין נגד אחר קנין וכה"ג שייך אין דברים שבלב משא"כ לענין זה אי חשיב השבתה או לא תלי' רק בלב. וכשיודע בעצמו שאינו בטל אצלו בלב באמת מחויב לשרפו מה"ת. ומיושב בחולין דף ד' בחמצן של עוברי עבירה כו' שתמהו למה אין העוברי עבירה מבטלין וכו' דליכא הפסד ויהיה ג"כ רק דרבנן ע"ש בראש יוסף. ולהנ"ל א"ש דלא מועיל בטולם כלל כנ"ל. גם מיושב במפרש ויוצא בשיירא שפי' רש"י פ' כ"ש דף כ"ז דהיינו שלא בשעת ביעורו דפליגי רבי ורבנן ותמהו הא עכ"פ ביטול מהני ע"ש. ולהנ"ל אפשר דזמן גדול קודם ביעור לא מהני ביטול כיון שראוי לאכול ולמכור בטלה דעתו והוי ככרים וכסתות הנ"ל. ורק סמוך לזמן ביעורו. ומה"ט מודה ר"י בשעת ביעור דהשבתתו בכל דבר וגם ביטול מהני. ומי שאינו בטל אצלו או אחר איסורו שפיר בשריפה כנ"ל גם לרש"י ז"ל. וא"י קושית תוס' על רש"י דהא אמר ר"ע מצינו להבערה כו' תשביתו כו'. וע"כ תשביתו אחר זמן איסורו ע"ש והא כיון דגם לרש"י ז"ל אחר זמן איסור לא מהני הביטול דאין תלוי בו להסיח דעתו ממנו. רק קודם זמן איסורו. וע"כ לרש"י ולתרגום דתשביתו תבטלון היינו דהחיוב עליו כשיגיע תחלת זמן יהיה החמץ מושבת ממנו היינו או שיהיה בטל אז כעפר ע"י שבטלו קודם שהועיל ביטולו ואם לא בטל ישרפנו לר"י. וא"כ אי נימא דיום הראשון יו"ט והוא אחר זמן איסורו ע"כ אם לא ביטל צריך שריפה לר"י. עוד לענ"ד בלשון רש"י ז"ל שהקדים לאור הנר כו' וכן הר"ן שהקשה דיליף כו'. דאפשר אף אם הבדיקה דרבנן מ"מ לאור הנר מה"ת. ע"פ המשנה פ"ב דכלאים דר"י אומר יבור ופי' בש"ס ב"ב צ"א דכיון דמתחיל לברור ומניח השאר מחזי כמקיים כלאים שרוצה במה שנשאר משא"כ כשאינו מתחיל כלל ע"ש. וא"כ הא הני תרתי שוים דבתוספתא המניח חמץ והמקיים כלאים ע"ש. אף אם כשלא בדק כלל היה מהני הביטול מה"ת מכ"מ כשמתחיל לבדוק ולא יבדוק בחורין כראוי מחזי דרוצה בהנשאר ומורה היפך הביטול וי"ל דבזה מה"ת אסור דשם רק מחזי כו' משא"כ חמץ דעבר עליו רק הביטול יפקיע האיסור וכיון שהמעשה מורה שרוצה בו עובר עליו כנ"ל. ויליף שפיר מחיפוש דגם מה שיוכל ע"י חיפוש קרוי מצוי כנ"ל גם י"ל דעכשיו שתקנו חכמים לבדוק ולבער שוב כשאינו בודק כלל ג"כ מורה היפך הביטול ע"ש ברשב"ם ותוס' ב"ב הנ"ל כיון דדרך בני אדם כו' כמקיים כנ"ל:
4
ה׳וגם נראה דגם לענין זה דמי לכלאים כשאגיע כו' אלקטנו כו' דאינו עובר וכ' תוס' ריש ב"ב ד"ה נתיאש ולא גדרה כו' דהטעם דכ' לא תזרע דניחא ליה ע"ש וי"ל ג"כ דמפ' הירושלמי לא יראה לך כו' בטל בלבך והיינו שלא היה חשוב אצלו דינו ג"כ כנ"ל דכשברצונו לשרפו אינו עובר בעוד שעוסק וא"ש כדברי תוס' כ"ט במשהה כדי לבערו כו'. וכן ריב"א שהניח לבער ח' חמץ בתחלת ז' שתמה מרדכי רפ"ק איך נכנס בס' תשביתו ע"ש ולהנ"ל מיושב כנ"ל. ומה"ט לקמן דלמא כו' וחס עליו לשורפה מיד פרש"י רגע א' כו' ע"ש היינו שאין בשהייתו זמן שנראה שאינו רוצה לשורפו דא"כ גם הבטול לא מהני רק שאין זמן וילך לשרוף וכשכבר ביטל אין המחשבה חזרה משא"כ משום שיעסוק בלא ביטול עובר ברגע כנ"ל. וכן אם עושה שום מעשה בפסח שרוצה בהחמץ הוי חזרה מהביטול שבלב דמעשה מוציא מידי מחשבה. וכהאי דערובין דמבטל רשות וכשמוציא כליו אח"כ הוי חזרה ע"ש:
5
ו׳וכן מ"ש רש"י במשנה בודקין שלא יעבור ב"י. הוא ג"כ או דבא להורות דאף שתיקנו מטעם דלמא אתי למיכל כדאמר גבי ככר בשמי קורה דוקא שם שאינו מורה מה שאינו מבער דרוצה בו רק שאינו טורח לעלות או לירד כו'. משא"כ כשמונח לפניו ואינו מבער. או דאף אם במה שאינו מחויב לבדוק אין הוכחה נגד הביטול מ"מ בזה שחייבו חכמים לבדוק ולבער משום דלא ליתי למיכל שוב כשאינו בודק ומבער מורה שרוצה בו נגד הביטול. וקמ"ל מפי' שפירש דבודקין כו' עכשיו הוא שלא יעבור ב"י שאם לא יבער יעבור ב"י כנ"ל מה"ת. ומ"מ א"ש כל הקולות שמקיל בש"ס משום דבדיקת חמץ דרבנן. דכיון דדרבנן לקולא וא"צ לחזור ולבדוק שוב מה שאינו בודק אינו נגד תקנות חכמים ומהני הביטול כנ"ל:
6
ז׳א"כ לענ"ד לרש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל והעומדים בשיטתייהו. הפקר אינו ביטול כלל רק כשאר קנינים ואינו מקיים תשביתו כלל רק שמפקיע החיוב מצוה ממנו וגם הא צריך ג' ולא ניחא להו בתי' תוס' דף ד' דמה"ת מהני מ"מ כיון דתיקנו כו' א"כ שלו הוא מה"ת ועבר עליו כיון שאין א' יכול לזכות. ומ"ש דאנן סהדי דמפקירו בלב שלם. ג"כ לא ס"ל דזה שייך רק ברגע שמתחיל האיסור ואז לא מהני וקודם לכן שיכול למכור מה אנן סהדי שייך:
7
ח׳גם הא בח"מ סי' רע"ג פסק בש"ע עיקר דא' צריך מה"ת רק ג' מדרבנן ע"ש וא"כ איך אפשר דמבטל בלבו יהיה משום הפקר. וכן מבואר שם ס' ט' דבלא זכה אחר כל ג' ימים יכול לחזור בו ע"ש. א"כ נראה דעדיף מהואיל אי בעי מיתשל עלה להפוסקים דעובר ב"י כיון דאי בעי הדר ביה מההפקר ויהיה למפרע שלו דעובר ב"י אף שאינו חוזר. ולא נשאר רק תי' הר"ן כיון דחמץ אינו ברשותו רק עשאן הכתוב וסגי בגלוי דעת דלא ניחא ליה בהאי זכותא. וקשה מנ"ל הך סברא. הא מסברא כמו דלא מהני הפקר כשאסור בהנאה כן אם יפקיר או ימכור קודם שיחול ברגע האיסור ג"כ לא יועיל. ודוקא שחל ההפקר קודם זמן איסור וא"כ אותו הגלוי דעת דלא ניחא ליה הוא רק על רגע התחלת האיסור ואז אינו מועיל. וע"כ ס"ל להר"ן מקרא דלא יראה לך בטל בלבך. הפי' שלא יהיה נראה וחשיב אצלו כשחל האיסור. וכשמגלה דעתו קודם דלא ניחא ליה א"כ ברגע שחל כבר אינו חשיב אצלו. אולם זה כפירש"י ז"ל ואינו ענין להפקר:
8