שו"ת חידושי הרי"מ, יורה דעה י׳Chiddushei HaRim Responsa, Yoreh De'ah 10

א׳ב"ה להלכות נדה.

ב׳אשה שבימי עיבורה בדקה עצמה ומצאה על העד קרטין אדומים מקצתן נלקטין מהעד ומקצתן נימוחין. ולפרקים מתחיל לכאוב לה בטיבורה בימין או בשמאל או בגבה ונגד מקום הכליות ובכל פעם אחר כאב הנ"ל מוצאת הקרטין אדומים הנ"ל. ונמשך כן עד אחר שילדה זמן רב ועדיין אינה יכולה להטהר כי כשמתחלת לספור ז' נקיים לא יעבור ב' או ג' ימים עד שבא לה כאב הנ"ל ומיד מוצאת קרטין הנ"ל ולא תוכל לספור ז' שלא יבא כאב בנתיים ותמצא קרטין הנ"ל. ועשו לה מכחול מפשתן ובדקה עצמה כמה פעמים בו ומוצאת בכל פעם קרטין הנ"ל רק על הצדדין ולא על ראש המכחול:

ג׳ראשונה נבאר אם יש להתירה כשמוצאת קרטין הנ"ל וזה מב' פנים. א' מטעמים שכתב הט"ז סי' קצ"א. ב' מחמת בדיקת המכחול שהוא ראיה דמן הצדדים הוא ולא מן המקור כמו ברואה דם מחמת תשמיש שסומכין על בדיקה הנ"ל:

ד׳הנה מטעם א' פשוט שאין היתר. חדא דכבר דחה הח"צ סי' ע"ג דברי הט"ז וכתב שהוא איסור כרת ע"ש. ועוד גם הט"ז לא קאמר רק בכאב במקום הכליות שדרך הקרטין להולד שם ואף שנפסק הכאב תולה דלא נתרפא ע"ש משא"כ בנידן דידן. ועוד דהא הח"צ תמה איך אפשר לדון כאב כמכה הא משנה שלימה אלו הן הוסתות חוששות בפי כריסה כו' וכל הרואה בכאב הוא רואה ע"ש בח"צ. אמנם טעם הט"ז פשוט כמ"ש הרשב"א בתה"א והר"ן בחידושיו שם וב"י וש"ע סי' קפ"ז דאף דאין אשה קובעת וסת בקפיצות לחודייהו ה"מ בקפיצה וכה"ג שהאונס גורם לוסת שיבא כו' אבל אונס הבא מחמת הוסת כהנהו דמתני' בלא ימים נקבע שאין האונס גורם הוסת אדרבא הוסת גורם להם שיבואו ע"ש. ולכך בעובדא דט"ז שהיה כאב במקום הכליות שידוע שאין וסת גורם לכאב כזה גם דכמה פעמים שהיה לה הכאב ולא ראתה וע"כ דהכאב הוא מצד עצמו והוי כמכה ושוב תולין גם הקרטין בו. וזה החילוק בין הכאב דמתני' דשם יכולין לבוא מחמת הוסת ואיך נתלה הוסת בהם וזה פשוט לענ"ד. ואם כן בנידון דידן מאן לימא לן שאין כאב זה מחמת הוסת הא בכל פעם שבא הכאב מוצאת קרטין הנ"ל והוי ממש כחוששת בפי כריסה. וא"כ גם הט"ז מודה. דכאן אשה זו קבעה לה וסת בכל פעם שכואב לה כנ"ל שתראה קרטין הנ"ל שהוא דם ממש רק כיון שהוא בימי עיבור ויניקה דאין האשה קובעת וסת ולא הוי וסת קבוע אבל כשמוצאת קרטין הנ"ל היא טמאה לכ"ע כנ"ל ומטעם הב' מחמת בדיקת המכחול נסמוך שהוא מהצדדין כמו ברואה מחמת תשמיש. ג"כ אין היתר. דהא קי"ל דם הנמצא בפרוזדור חזקתו מן המקור. ואם כן לכאורה מאי ראיה מבדיקת שפופרת כשנמצא מן הצד ברמ"ת שמא רגע קודם הבדיקה ירד ממקור לפרוזדור ולכך נמצא מן הצד דהא גם בבדיקה זו הוי נמצא בפרוזדור ע"י העד וחזקתו מהמקור. אך ז"א חדא דא"כ לא גרם השפופרת ראיה כלל ושוב מותרת דנתרפאה כמו בלא נמצא דם כלל דעקרה הוסת דראיה מחמת תשמיש. ומותרת ממ"נ אם המכחול גרם ע"כ מהצדדים הוא ואי הוה מקודם א"כ נתרפא. ואף דלשון הש"ס לא נמצא על ראש המכחול בידוע שמן הצדדין. היינו דאם לא נתרפאה ע"כ מהצדדין. ולכך כללו יחד בש"ע לא נמצא כלל או נמצא מהצד. ולכאורה יש חילוק דלא נמצא כלל צריכה נקיים אח"כ כשרואה מ"ת משא"כ על הצד. וגם בחזרה וראתה אח"כ ג' פעמים דבלא נמצא כלל שהוא מטעם נתרפא חזרה לאיסורה משא"כ במן הצד. אבל למ"ש אין חילוק דגם בנמצא מן הצד יש לחוש שהי' מקודם רק ההיתר מטעם דא"כ נתרפאה ושוב הוי כלא נמצא כלל דצריך אח"כ ז' נקיים. וגם בחזרה לראות ג' פעמים אסורה דלא הועיל ע"ז בדיקה ראשונה כנ"ל. וא"כ בנידן דידן לא מהני הבדיקה דשפיר יש לחוש דראתה קודם הבדיקה ונמצא על צד המכחול שהיה בפרוזדור דחזקתו מהמקור. ועוד דדוקא התם לאוסרה על בעלה שהוא מטעם וסתות דרבנן כמ"ש תוס' ושאר פוסקים מהני הבדיקה ולא חיישינן כנ"ל משא"כ בנידן דידן לענין נקיים:

ה׳ועוד גם אם נתיר שם בלי נקיים אח"כ בנמצא מן הצד מ"מ יש ג"כ חלוקים. חדא דהתם בחזקת טהרה עומדת. ועוד דהא אין שום ריעותא על קודם הכנסת המכחול לומר שראתה קודם ולמה נחוש לזה ומוקמינן לה בחזקת טהרה דהא כל לבעלה דיה שעתה וכאן עדיף דלא שייך הרי טמאה לפניך דהא אם לא ראתה קודם רק ברגע זו האחרון שהי' השפופרת שם א"כ ע"כ הוא מצדדין כיון שלא נמצא על ראשו ועדיין טהורה ואלימא חזקת טהרה. משא"כ בנידן דידן שהוחזקה לראות ע"י הכאב וא"כ מה יועיל הבדיקה שאחר הכאב שנמצא מהצד הא חיישינן שפיר שראתה קודם כמו עכשיו דאין הבדיקה גורמת הראיה וכנ"ל:

ו׳ועוד דכאן בחזקת טמאה היא שלא נטהרה מלידתה עדיין. ואף דמ"מ יש חזקה דהא הראיה הוי שינוי הגוף ומוקמינן אחזקה שלא ראתה קודם הבדיקה. מ"מ נראה דדמי ממש להא דקי"ל חולין י' הלכתא כוותי' דר"ה בלא שיבר בה עצמות ואף שיש לתלות בעצם המפרקת מ"מ בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואף דהסכין בחזקת בדוק מ"מ הרי פגום לפניך ואמרינן שמא מקודם נפגם והוי תרתי במקום חדא וכן במקוה שנמדד ונמצא חסר ע"ש בתוס' בד"ה סכין שכתבו לחלק בין שיבר עצמות דיש במה לתלות שנעשה אח"כ. וכן בעצם המפרקת דבתרייתא שאינו נזהר כ"כ משא"כ במקוה שאין לתלות על אח"כ יותר מקודם אמרינן שהי' קודם ע"ש. וכן כאן בשלמא רדמ"ת ורואין שזה גורם הראיה א"כ מהני בדיקת המכחול דתולין שהכנסת המכחול גרם וכמו התם בשיבר כו' ולא קודם וודאי מן הצדדים דקודם לכן לא היה דבר הגורם משא"כ בנידן דידן דאין במה לתלות יותר שראתה עכשיו מקודם דהא הכאב היה קודם הבדיקה וי"ל שראתה קודם ואין ראיה ממה שהוא מן הצד דהא בחזקת טמאה עומדת ואף דנימא החזקה שלא ראתה עד עתה מ"מ הא הרי דם לפניך והוי תרתי במקום חדא וכמו בבהמה בחזקת איסור וכמו במקוה דלא שייכי כל התירוצים שכתבו תוס' שם ע"ש. והא פריך הש"ס ריש נדה מ"ש ממקוה כו' אף להלל דתהיה טמאה ודאי ומשני התם תרתי לריעותא הכא חדא כו' ומבואר להדיא דאם היתה האשה בחזקת טמאה והוי תרתי לריעותא דהרי דם לפניך היתה ודאי טמאה וממילא דאף לחולין היה טמא כנ"ל. וא"כ כאן הוא כנ"ל. אך יש לחלק דשם הרי טמאה לפניך דעכשיו ודאי טמאה משא"כ כאן אם השתא הוא דחזאי א"כ הוא מהצדדין ועדיין טהורה מחמת דם זה כמ"ש לעיל. אך זה אינו מועיל כאן דאית לה חזקת טומאה מחמת הלידה ואמרינן דלא נטהרה כמו במקוה דהספק על הטהרה וכן בהנ"ל דהספק על הנקיים כנ"ל:

ז׳אך אפשר דגם כאן יש לתלות יותר על עכשיו בשעת הבדיקה מקודם דהא חזקת דמי המקור שבאין בהרגשה כמבואר ברמב"ם ז"ל בבדיקה אמרינן אימור הרגשת עד הוא. וא"כ אם נאמר שראתה קודם הבדיקה היה לו להיות בהרגשה אם היה מהמקור ותולין שעתה בשעת הבדיקה שאף אם מן המקור אינה מבחנת ושוב כיון שנמצא מהצד ע"כ מצדדין הוא ומהני הבדיקה והוי כמו שיבר עצמות ואף דאינו ודאי מ"מ כמ"ש תוס' חולין שם לענין עצם המפרקת דבתרייתא כיון דיש סברא על אח"כ יותר מקודם ע"ש:

ח׳שוב ראיתי בשו"ת נודע ביהודא יור"ד סי' מ"ג כתב ג"כ דאין בדיקה הנ"ל מועלת מטעם הנ"ל דשמא קודם לכן יצא לפרוזדור ולכך נמצא מן הצד ולא דמי לרדמ"ת דמטעם נתרפא כנ"ל וכ' דתלי' במחלוקת שמאי והלל דסבר דכותלי בית הרחם מוקמי דם ואף דלחולין מודה דוקא משום חזקת טהרה ע"ש ולענ"ד יש לדון דאף אי לא אמרינן התם כותלי בית הרחם מוקמי דם מ"מ הכא מיגרע גרע דהא כיון דדם בפרוזדור חזקתו מן המקור וספק צדדין לא מיקרי ספק כלל. וא"כ כאן בבדיקת שפופרת כשנמצא מהצד אם נאמר שלא ראתה קודם ולא העמידו כותלי בית הרחם רק עתה בשעת בדיקה א"כ ע"כ הוא מהצדדין. וא"כ כיון שחזקת דם מהמקור ממילא מורה חזקה זו דודאי לא ראתה עתה רק קודם מעט וכותלי בית הרחם העמידוהו ושפיר היה מהמקור וירד למטה וכיון דחזקה זו הוי כודאי מהמקור אמרינן לזה עצמו דאין הבדיקה מועלת כנ"ל דכותלי בית הרחם העמידוהו. ודוקא בפלוגתא דשמאי והלל דגם אם לא העמידוהו וראתה עכשיו מ"מ הוא מהמקור ולא חיישינן להעמדת כבה"ר משא"כ לענין הבדיקה בנמצא מהצדדים מחמת חזקה הנ"ל שפיר חיישינן. והיה נראה דגם ברואה דם מחמת תשמיש באמת לא סמכינן על הבדיקה לענין נקיים מטעם חזקה הנ"ל דע"ז אין שוב ראיה מכל מ"ש שם בתשובות נו"ב ע"ש. רק לאוסרה לבעלה שהוא דרבנן כנ"ל. אך י"ל דנגד חזקה הנ"ל יש חזקה דדמי המקור באין בהרגשה כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' איסורי ביאה ואם היה קודם הבדיקה היה לה להרגיש דליכא הרגשת עד ושוב יש להעמידה בחזקת טהרה. אבל עכ"פ בנידן דידן שהיא בחזקת טמאה שוב כמ"ש לעיל דהוי כמקוה כו' ולא שייך מ"ש לעיל דהוי כשיבר בה עצמות דיש סברא שבא בשעת בדיקה דקודם לכן היתה מרגשת דז"א דנגד זה שוב איכא החזקה דחזקת דם מהמקור וודאי היה קודם הבדיקה והוי חזקה נגד חזקה ואין שוב לתלות על עכשיו יותר מקודם והוי כלא שיבר כו' דהוי תרתי לריעותא כנ"ל. ואף די"ל דדוקא דם הבא בהרגשה חזקתו מהמקור ודם הנמצא בפרוזדור הוא בהרגשת זיבת דבר לח כמ"ש הפוסקים אבל בלא הרגשה אין חזקתו מהמקור כלל ושוב אין כאן רק חזקה זו דבא עכשיו. דז"א דהא הטעם משום דרוב דמים מצוין שם ע"ש והוי רק חזקה נגד חזקה. בפרט די"ל אימר ארגשה ולאו אדעתא. או כסבורה הרגשת מ"ר הוא כדאמר בש"ס ריש נדה ואף דלא חיישינן להכי לחוד אבל עכ"פ היכא דמסייע חזקתו מהמקור שוב חיישינן כנ"ל:

ט׳אמנם בס' נודע ביהודה הנ"ל סי' מ"ו הוכיח דאף היכא דליכא חזקת טהרה לא חיישינן דכותלי בית הרחם מוקמי דם. ודחה דברי הרמב"ן ורשב"א ז"ל דהצריכו עכ"פ בדיקת הפסק טהרה בחורין וסדקין ע"ש. אולם כל ראיותיו לענ"ד אינם מוכרחין. מ"ש מיולדת דטבלה אחר ז' דתטמא למפרע שמא יצא הדם אתמול לבית החיצון וכן בהג"ה שם דאל"כ זבה שספרה ז' נקיים וטבלה ולמחרת ראתה ניחוש שיצא אתמול וסתרה ע"ש. ולענ"ד לא קשה מידי דהא ע"כ לרמב"ן ז"ל מאי מהני אף שבדקה בחורין כו' מ"מ שמא אח"כ ראתה וכותלי בית הרחם העמידוהו וע"כ דהא בכל דבר שנשתנה באיזה מעשה מוקמינן אחזקה שלא נשתנה קודם רק אח"כ כמבואר בכמה דוכתי חזקת מעוברת וכה"ג ולכך כשבדקה בחורין והפסיקה בטהרה ונתברר דעכ"פ אז בשעת בדיקה פסקה מלראות שוב מוקמינן אח"כ אחזקה שלא נשתנה ולא ראתה ולכך אף בזבה שטבלה וראתה למחר אין לחוש שמא יצא אתמול כנ"ל משום חזקה הנ"ל דוודאי לא נשתנה עד עתה. משא"כ אם לא בדקה בהפסק טהרה בדיקת חורין כתב הרמב"ן שפיר דחיישינן שכותלי בית הרחם מעמידין ואף בשעת בדיקה לא פסקה כלל מלראות ואין כאן חזקה כלל ואדרבא הא ודאי הוחזקה רואה ואין כוונתו על חזקת טהרה של האשה רק על השינוי. ולא קשה כל מ"ש שם דהוא עכשיו שהפסיקה בבדיקת חורין כנ"ל:

י׳עוד נראה דהא חזקת דם המקור שבא בהרגשה וכדאמר טעמא דשמאי נדה ג' הואיל ומרגשת כו' ואף הלל סבר טעמא דהרגשה לחולין. ע"ש ע"ב בתוס' ד"ה א"ב. וא"כ שפיר בזבה וכה"ג שראתה אחר הטבילה לא חיישינן שמא יצא אתמול לבית החיצון. דא"כ היתה מרגשת וודאי לא יצא עד עתה. אבל בבדיקת טהרה כתבו הראשונים ז"ל דצריך בדיקת חורין דאל"ה לא מהני דשמא היא רואה עדיין בשעת בדיקה ושוב אין ראיה מהרגשה דהרגשת עד הוא ואין להבחין וא"כ כיון דע"כ צריכה שוב צריך בדיקת חורין דאל"ה חיישינן שהיא רואה עדיין ולא קשה מידי. וכן מה שמקשה שם מהא דקס"ד מבקשת לישב על דם טוהר כו' והקשה דעדיין קשה אכתי תבדוק לידע שפסק כדי שאם תמצא למחר לא תחוש למפרע ולמ"ש לא קשה מידי דאם לא תבדוק לא תחוש כלל למחר שמא ראתה אתמול דא"כ היתה מרגשת כיון שלא בדקה לא שייך הרגשת עד כנ"ל. אך א"כ גם כשראתה אחר שטבלה בלי הרגשה ובדיקה נשאר קושיתו דניחוש שיצא אתמול דא"ל מדלא ארגשה דהא גם עתה לא הרגישה וכמו שהקשו תוס' על רש"י דף ג' ד"ה מרגשת ע"ש. וגם בזה י"ל בפשיטות כמו ספק טריפה דאמרינן השתא דנטרפה לפי שרוב כשירות ואף דחזינן שיצאה מהרוב אמרינן חזקה שלא יצאה מהרוב עד עתה וקודם לכן היתה בכלל הרוב ע"ש בפוסקים. וכן בהנ"ל כיון דרוב רואין בהרגשה א"כ אף שיצאה עתה וראתה בלא הרגשה מ"מ לא יצאה עד עתה ומיושב קושיות תוס' ג"כ. ועוד דכיון דראתה בלא הרגשה א"כ עדיין טהורה מן התורה ולא איתרע כלל החזקת טהרה מדאורייתא רק מדרבנן ושוב לא חיישינן לאתמול והתוס' הקשו שפיר דשם איירי לטהרות דמטמא מן התורה גם בלא הרגשה משא"כ לבעלה י"ל כנ"ל:

י״אאמנם יש לדחות תירוץ הנ"ל דע"כ לא קאמרינן הרגשת עד הוא רק בבדיקה עד מקום שהשמש דש אבל בקינוח י"ל דלא שייך כלל הרגשת עד הוא. וא"כ אי נימא כנ"ל עדיין למה צריך בדיקת חורין בהפסק טהרה תיסגי בקינוח וג"כ אין חשש דהיה לה להרגיש. ואינו מוכרח כדמשמע פשטא דש"ס נ"ז ע"ב מהא דעד שהיה נתון תחת הכר ע"ש. ועוד די"ל דזה פשוט לו לרמב"ן דקינוח ודאי לא מהני בהפסק טהרה דבדיקה קתני רק עכ"פ עד מקום שהשמש דש וכמ"ש ב"י לדעת הראב"ד ע"ש דג' בדיקות הן כו'. ולכך שוב מצריך שפיר בדיקת חורין דאל"ה יש לומר הרגשת עד וליכא חזקה כנ"ל. ובל"ז אין ראיה מדיעבד על לכתחילה שכ' הרמב"ן דבעי בדיקת חורין כנ"ל. ועוד י"ל דלא קשה מהא דזבה שטבלה וראתה אחר הטבילה דנימא שמא ראתה אתמול וסתרה הז"נ דוודאי מיקרי זה חזקת טהרה כיון דהימים שספרה מקודם היו ודאי טהורין וניחוש שראתה אח"כ ונסתר למפרע אף מה שהיה טהור ע"ז שפיר יש החזקה שלא נסתר. ולא דמי כלל למה שהביא ממקוה שנמצא חסר דאף דוודאי טבל לא הוי חזקת טהרה ע"ש דהתם הספק על הטבילה ומה חזקה יש ע"ז הא מעולם לא היה טבילה זו וודאי כדין. משא"כ בהנ"ל דאותן הימים היו ודאי ספורים ומוקמינן אחזקה שעדיין הם טהורים ומכלל הנקיים ולא נסתרו למפרע וכמ"ש תוס' גיטין ל"ג ד"ה ואפקעינהו כו' דמוקמינן אחזקה כו' אף דאז יהיו הקידושין בטלין למפרע וכן בנזיר מוקמינן אחזקה שלא יתיר כו' ע"ש ואף דעוקר הנדר מעיקרו מ"מ הוי חזקה שלא יתבטל למפרע וכן כאן כנ"ל ואין ראיה:

י״בוא"כ להרמב"ן ז"ל ושאר פוסקים חיישינן דכותלי בית הרחם העמידוהו דלכך בעי בדיקת חורין וא"כ ממילא גם ברואה דם מחמת תשמיש לא מהני בדיקת שפופרת לטהרה בלי ז' נקיים דחיישינן שהי' מקודם מעט כנ"ל. אך י"ל משום חזקת טהרה וגם חזקה שלא נשתנה ולא ראתה עד עתה דלזה שוב מוכח מהוכחת הנודע ביהודה הנ"ל מזבה שאינה סותרת ולתירוץ הא' שכתבנו א"כ גם בזה מהני החזקה שלא נשתנה כמו בזבה הנ"ל עד עכשיו. וגם לתירוץ הב' יש כאן החזקה דאי מקודם ומהמקור היתה מרגשת כנ"ל אך נגד זה יש חזקת דמים מהמקור ומורה זו החזקה שהיה מקודם כיון שעתה אי אפשר רק מהצדדים כמ"ש לעיל. אך י"ל דדם שאינו בא בהרגשה אין חזקתו מהמקור כלל כמ"ש. והיה נראה לענ"ד לפרש בזה ש"ס דרואה דם מחמת תשמיש כו' דקאמר לא נמצא על ראש המכחול בידוע שהוא מן הצדדין ותמהו כל הפוסקים הא בלא נמצא כלל הוא רק מטעם נתרפא ומה ראיה שהוא מהצדדין. ועוד הקשה הרמב"ן ור"ן ז"ל דאמר אח"כ ממלאה ונופצת היא ואין לה תקנה וא"כ מאי מהני הבדיקה ממ"נ אי הפילה חררה א"צ בדיקה ואי לא הפילה א"כ אין לה תקנה ומה מועיל הבדיקה ותירץ הר"ן ז"ל דממלאה ונופצת היא או מהמקור או מהצדדין ולכך אין לה תקנה רק בבדיקה ולא משום שנתרפא ע"ש. וקשיא לי דא"כ אמאי מהני בלא נמצא כלל לא על ראש המכחול ולא על הצד הא כיון שלא הפילה ודאי לא נתרפא ועל מן הצד אין ראיה יותר מהמקור כיון שלא נמצא כלל וי"ל בדוחק. ולפי' הב"ח ז"ל שם א"ש ע"ש:

י״גולמ"ש י"ל דהנה תוס' נדה ס' ע"ב ד"ה אימא כו' הקשו וא"ת כיון דיכול להיות דאע"ג דנמצא כשיעור וסת שלא היה הדם בשעת ביאה רק אח"כ א"כ אמאי בעלה בחטאת הא ספק הוא ותירצו כיון דרוב פעמים בא מקודם כו' ע"ש. ולענ"ד י"ל בפשיטות אי אמרינן דבקינוח לא שייך הרגשת עד הוא וא"כ כיון שחזקת דמי המקור בהרגשה א"כ ודאי בא בשעת תשמיש ולכך לא ארגשה דסבורה הרגשת שמש הוא. אבל אם בא אח"כ היה לה להרגיש כנ"ל ושפיר חייב חטאת. אבל עכ"פ בין לתירוץ תוס' ובין למ"ש יכול להיות גם בשיעור וסת שבא אח"כ ולא בשעת תשמיש. ומכ"ש באחר זמן דאינו חייב רק אשם תלוי דהוא ספק כמבואר בש"ס שם. והנה מבואר בש"ס גבי קפיצה דאתמול גרמה וברשב"א בת"ה ושאר פוסקים דיכול להיות בוסת דקפיצה וכה"ג שאינו גורם על מיד רק לראות אח"כ עיין בב"ה בדיני וסתות:

י״דוא"כ לכאורה ברואה דם מחמת תשמיש דהיינו שראתה מיד אח"כ כשיעור וסת או בבדיקה דאסורה לבעלה מטעם וסת שקבעה לראות ע"י תשמיש. מ"מ מנא לן שהתשמיש גורם מיד שתראה בשעת ביאה הא כיון שלא מצאה הדם רק אחר הפרישה א"כ שמא התשמיש גורם שתראה תמיד אחר כך היינו אחר הפרישה דע"ז נקבע הוסת ולא על קודם וא"כ תהיה מותרת לעולם לשמש כיון שלא תראה עד אח"כ ומטעם סמוך לוסת אין לאסור בזה. אך הטעם פשוט כיון דחזינן דחייב חטאת או אשם תלוי ומחזיקינן שוודאי היה כבר בשעת תשמיש רק שמש עיכבן א"כ הקביעות וסת ממילא ג"כ לראות בשעת תשמיש ממש ואסורה כנ"ל. אמנם כשבודקת אח"כ בשפופרת ולא נמצא דם על ראשו שפיר י"ל דאין זה עקירת הוסת לגמרי לידע שנתרפאה ולא תראה עוד מחמת תשמיש כלל רק דשוב נתברר שהוסת אינו לראות בשעת ביאה ממש רק על אחר הפרישה כמו שהיה כל הג' פעמים. ולכך לא נמצא גם עתה על ראש המכחול כלל דהא המכחול הוא כמו התשמיש והיא אינה רואה כלל בשעת הביאה רק אחר הפרישה ובאמת גם אחר הוצאת המכחול אולי ראתה דוסת זו כמו שנקבע לראות אחר הפרישה לא נעקר כלל ע"י הבדיקה. רק שמברר שגם דם שע"י התשמיש לא היה בשעת ביאה רק התשמיש גרם לראות אחר הפרישה ושוב מותרת לבעלה דהא לא יעשה איסור כלל לעולם כיון דבאמת יש ספק אם בא אח"כ אף כשיעור וסת רק כשאנו מסופקין תולין בוודאי שהיה בשעת תשמיש משא"כ כשנתברר ע"י הבדיקה שלא היה בשעת תשמיש שוב תולין שהיה אח"כ כנ"ל:

ט״ואמנם הא חזקת דם המקור שבא בהרגשה וא"כ כיון שנתברר שבא אחר הפרישה שוב היה לה להרגיש דליכא הרגשת שמש. ולכך שוב מורה חזקה זו עצמה דוודאי מן הצדדין הוא ודם הצדדין אינו בא בהרגשה דכיון שהבדיקה מבררת שבא אח"כ שוב אמרינן מחמת חזקה הנ"ל דודאי מהצדדין ומיושב שפיר לשון הש"ס לא נמצא על ראש כו' בידוע שהוא מן הצדדין והיינו אף שלא נמצא כלל מ"מ ידעינן ע"י הבדיקה שמן הצדדין כנ"ל ומותרת. וגם תירוץ הר"ן ז"ל מיושב דאף דלא הפילה ולא נתרפאה מ"מ מותרת בלא נמצא כלל כנ"ל דאמרינן שמן הצדדין וגם א"ש דלענין נקיים לא מהני זה דהא אף רואה בלא הרגשה טמאה מדרבנן ולא אמרינן דמן הצדדין הוא מדלא ארגשה וע"כ דלא סמכינן אזה לענין לטהרה בלא נקיים רק ברואה דם מחמת תשמיש שלא תאסור לעולם. והא דנקיט כלל בידוע שמן הצדדין הוא משום דרוצה לכללו עם נמצא בצידי השפופרת דודאי מהצדדין הוא ואף דברואה דם מחמת תשמיש שנמצא הדם על עד שלו לא שייך הנ"ל דהא ודאי לא היה רק בשעת ביאה וי"ל דבזה באמת הטעם משום נתרפא. ולר"ן ז"ל דוקא בנמצא בצדדין כיון דא"א להתרפאות בלא אפילה כו'. ויש לדחות:

ט״זוהיה אפשר לומר טעם להרמב"ן ז"ל דבעי בדיקת חורין אף אי נימא דסבר ג"כ דלא אמרינן כותלי בית הרחם העמידוהו. דהא ודאי גם אי לא בעי בדיקת חורין עכ"פ צריכה להשהות העד בבדיקתה כדי שיעור וסת היינו שיוכל הדם לירד מהמקור ולבוא על העד דאל"ה אין שום ראיה שפסק הדם מהמקור דשמא עדיין יורד דע"כ כיון שצריך בדיקת הפסק טהרה צריך לידע עכ"פ שפסקה עתה. ואף דמוכח שאינה שופעת מ"מ אינה ראיה שאינה מנטפת:

י״זוהנה כיון דהטעם דהפסק טהרה בבדיקה הוא דמיקרי אח"כ ספורים משום החזקה ע"ש ברשב"א. ולכאורה למאי דמבואר תוס' חולין י"א ושאר פוסקים דחזקה שלא נתבררה לא הוי חזקה ובבהמה שחיה יותר מי"ב חודש דנתברר עתה שלא היתה טריפה קודם י"ב חודש מ"מ לא הוי חזקה כיון דתמיד היה בספק ועתה שנתברר על קודם י"ב חודש שהיו כשרים שוב הספק שמא נטרף אח"כ וכן אח"כ ולעולם אינו מבורר בשעת מעשה שעתה הוא כן בודאי ע"ש. וא"כ לכאורה להרמב"ן ז"ל ג"כ מה מהני בדיקת חורין להפסיק בטהרה דנוקי אח"כ אחזקת טהרה הא גם בשעה שהעד בחורין ואח"כ כשרואת שאין דם על העד נתברר למפרע שבשעה שהיה העד בחורין לא היה אז דם מהמקור ושוב הספק שמא עתה כבר ירד דם מהמקור והוי חזקה שלא נתבררה דמעולם לא היה מבורר לפנינו שפסקה רק דעכשיו נודע על למפרע ושוב הספק על עתה וכמו בטריפה הנ"ל. אך נראה דלא דמי דבשלמא בטריפה דאז לא היה בירור כלל רק עכשיו על למפרע משא"כ כאן דבשעה שהיה העד בחורין באמת נתברר הספק שאין עליו דם רק שלא היה הבירור לפנינו עד שנוטלתו ורואה אותו אבל גם הבירור של עתה הוא ג"כ מחמת הבירור שהיה אז בשעה שהיה בחורין ושפיר מיקרי חזקה מבוררת כנ"ל. אמנם אם אינה בודקת בחורין רק בקינוח שאין ראיה כלל על שעת הקינוח שאינו יורד עתה מהמקור רק דיש ראיה שתוך שיעור וסת קודם הבדיקה לא ירד מהמקור דא"כ היה כבר עתה על העד ושוב יש ספק שמא עתה ירד רק כששוהה עם העד כשיעור וסת אז אחר השיעור וסת נתברר שקודם שיעור הנ"ל היינו תחלת הבדיקה לא ירד מהמקור ושוב יש ספק על אח"כ והוי שפיר חזקה שלא נתבררה דאין כלל בירור באמת בשעת מעשה אף רגע רק על למפרע ושוב הספק על עכשיו והוי ממש כמו בטריפה דלא הוי חזקה דודאי אין חילוק בין לא נתברר זמן רב או מעט. ולכך שפיר מצריך הרמב"ן ז"ל בדיקת חורין בהפסק טהרה כי היכא דנוכל לאוקמי אחזקה כיון דשיעור וסת שוהה כמבואר נדה ס' ע"ב. ואף אי לא אמרינן לבעלה כותלי בית הרחם העמידוהו כנ"ל:

י״חנחזור לנידן דידן דנראה אף אי לא אמרינן כותלי בית הרחם מוקי דם מ"מ לא מהני בדיקה הנ"ל לברר שהוא מן הצדדין. דהא כשיעור וסת שוהה הדם לבוא. ואמרינן שם נדה ס' ע"ב דאימר שמש עכבן ולא שייך דאי מעיקרא אתי היה הדם יוצא ע"ש וא"כ בשעה שמכנסת המכחול יש לחוש שאז ירד הדם מהמקור לצדדין ולא יצא לחוץ דהמכחול עיכבו לדם כמו התם בשמש כו' וכיון שאין המכחול ממלא כל החלל שלא יהיה אפשר לדם לירד לצדדין ולא יגע בראש המכחול ודאי חיישינן ולא שייך כלל בזה אי איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי דהמכחול עיכבו כנ"ל. דבשלמא רדמ"ת דהגורם לראיית הדם הוא מה שמגיע המכחול למקום שהשמש דש ואין לחוש על קודם רק על אז שמגיע כנ"ל והיה להדם להיות על ראשו ואף שם לא סמכינן לענין נקיים רק לענין וסתות דרבנן. וכאן דאין המכחול הגורם שפיר יש ספק כנ"ל. דראתה רגע קודם הגעת המכחול למעלה. שוב ראיתי בנודע ביהודה סי' מ"ו כתב ג"כ חשש הזה ע"ש:

י״טוהנה לענין חשש הא' שכתבנו שראתה קודם הבדיקה כתב בנ"ב סי' מ"ג אמנם אין ראיה כלל כו' דאם סומכין על בדיקה זו ברמ"ת שהוא וסתות דרבנן ולא חיישינן דאישתהי בפרוזדור ניקל ראש להקל בזו שמוצאת בעד הבדיקה שהוא איסור דאורייתא וגם הרגשה יש כאן והא דאינה יודעת מהרגשה היינו משום דאימור הרגשת עד הוא כו' ע"ש. ודבריו תמוהין הא כל החשש דנימא שאין הבדיקה מועלת לסמוך שמן הצדדין הוא משום דשמא ראתה קודם הכנסת העד הבדיקה וכותלי בית הרחם העמידו וכמ"ש ע"ש. וא"כ שוב איך שייך הרגשת עד הוא הא קודם בדיקה לא היה הרגשת עד כלל. וא"כ כיון שפוסק בנ"ב הנ"ל דבדרבנן סמכינן אבדיקה זו ואמרינן דלא אישתהי בפרוזדור מקודם רק בזה שהוא ספק דאורייתא חיישינן כנ"ל ולמ"ש ליתא דהא החשש דניחוש שראתה קודם הבדיקה א"כ ראתה ודאי בלא הרגשה דלא שייך הרגשת עד וא"כ אין כאן אלא חשש דרבנן דממ"נ אי ראתה עתה בשעת בדיקה ע"כ מן הצד ואי קודם ע"כ בלא הרגשה ושוב בדרבנן סמכינן על הבדיקה ולא חיישינן לאישתהי בפרוזדור ודאי מן הצדדים:

כ׳והנה אף שהיה נראה לענ"ד דהני קרטין מיגרע גרע מדם ממש לענין זה דשייך יותר כותלי בית הרחם העמידוהו. דהא אמר בש"ס נדה ג' ע"ב מיא שרקי פירי לא שרקי ע"ש וכן לשון הש"ס ושמאי כבה"ר לא מוקי דם ע"ש והיינו דשרקי כנ"ל אבל קרטין שהוא דבר יבש וכמו פירי דלא שרקי ודאי דיש לחוש שנשארו מונח שם החתיכות שנפלו מהמקור ולא נפלו לחוץ ועתה נדבקין בהעד היינו המכחול. וא"ל דא"כ בכה"ג לא יהיה דיין שעתן כשמוצאות דם יבש ז"א כמ"ש תוס' ד"ה מרגשת דהא לא אמר שוכבת פרקדן מא"ל רק כיון דרוב נשים אינם כן לא פלוג רבנן ע"ש וכן בקרטין כנ"ל. וא"כ לא היה מועיל הבדיקה כנ"ל. מ"מ הא עכ"פ אין כאן חשש דאורייתא כמ"ש לעיל דאי מקודם הא לא ארגשה. ואין לומר דניחוש דילמא ארגשה ולאו אדעתה או דסברה הרגשת מ"ר הוא. דז"א דהא קי"ל כתמים דרבנן ואפילו ודאי מגופה אתאי משום דלא הרגישה וא"כ מוכח ע"כ דאין חשש דאורייתא הני חששות דלאו אדעתא או הרגשת מ"ר ועיין ברמב"ם פ"ט מה' איסורי ביאה שכ' ואם בדקה ונמצא בפרוזדור חזקה שבא בהרגשה כו' היינו כיון שבדקה הוי ודאי דאמרינן דסברה הרגשת עד כמ"ש כל הפוסקים. משא"כ בכתם לא חיישינן כלל מה"ת לחששות הנ"ל. וא"כ היה נראה ברור בנידן דידן דמוצא מהצד בבדיקה דניחוש רק שבא מקודם הוי ודאי רק כמו כתם דמה חילוק בין מוצאת הכתם בחוץ על בשרה או מן הצד וא"כ אף אי כותלי בית הרחם מוקמי דם ולא שייך מעיקרא הוי אתי מ"מ הוי רק כמוצאות מבחוץ וכיון דלא ארגשה טהורה מה"ת ואם יצא עכשיו מהמקור בשעת בדיקה דאימור הרגשת עד שוב היה לו להיות על ראש המוך כנ"ל. וא"ל דדוקא בכתמים לא חיישינן מה"ת לחששות הנ"ל דלאו אדעתה וכה"ג משום דבחזקת טהורה עומדת משא"כ בנידן דידן דבחזקת טמאה. י"ל דחיישינן מה"ת להנ"ל דז"א דהא בדרכי משה סי' קצ"ו כתב להדיא דאף תוך ימי ספירה כתמים רק דרבנן ולכך תולין במכה ואף שעומדת בחזקת טמאה ע"ש דפשוט בעיניו אליבא דכ"ע. וא"כ היה אפשר להקל כאן כיון שנתברר ע"י הבדיקה עכ"פ שאין כאן רק חשש דרבנן ושוב יש לסמוך מחמת הבירור שהוא מן הצד לגמרי ואף שי"ל דהקרטין נשארו מקודם מ"מ הוי רק ספק. ומצד הכאב ועצם הקרטין שמורה שבא מן הכליות ולסמוך על דברי ט"ז באיסור דרבנן כנ"ל. (עד כאן מצאתי):