שו"ת חידושי הרי"מ, יורה דעה י״גChiddushei HaRim Responsa, Yoreh De'ah 13
א׳הנה על דבר שבועה הראשונה שהעידו העדים. ודאי דמהני ההתרה דיעבד ולא מיקרי קיבל טובה מה שהניחו ליסע למקום אביו לקיים מצות כיבוד. דאם לא היה מניחו היה שלא כדין ובמה שאינו עושה עול לא מיקרי עשיית טובה. כמ"ש הש"ך יו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ'. ואף אי נימא דשבועה זו מיקרי לתועלת חמיו ולהנאתו. מ"מ הא פסק הרמ"א שם אף לדעת היש חולקין דלא מהני גם בדיעבד מ"מ דוקא בקיבל טובה בשביל השבועה אבל בלא טובה רק לתועלתו ודאי מהני ההתרה בדיעבד ע"ש כמבואר במהרי"ק שורש נ"ב ג' חילוקים ע"ש:
1
ב׳ונידון הכתב שהעיד ע"א שהיה כתב בו בנדר על דעת רבים שאין לו התרה ובאלה ובשבועה כו' בשביל החזקת טובה ואם חמיו האט מיט עהם גיטאהן איבער דעם ערך ואם יעבור ויסע קיבל עליו באיסור קונם הנאת תשמישה עלי' גם קיבל עליו באלה ובשבועה לגרשה ולצאת נקי מנכסיו כו'. הנה שבועה בכתב גם שכתוב בלשון הנני מקבל עלי גם כן דעת רוב הפוסקים דאינו שבועה כמבואר בתשובות שב יעקב סי' מ"ט ות' נודע ביהודה הגם שבת' סי' ס"ו נסתפק וכתב שתלוי בב' תירוצים תוס' גיטין ע"א שהקשו אהא דשאני עדות דרחמנא אמר מפיהם כו' ומשמע דבשאר דוכתי חשיב אמירה והקשו מחליצה דאלם לאו בני קרי' כו' ותירצו דיש חילוק בין הגדה לאמירה. ועוד דכמו דילפינן מלויים וענו ואמרו דדוקא בלה"ק כמו כן כתב לא מהני ע"ש. וכתב נ"ב הנ"ל דלתירוץ קמא שבועה בכתב ג"כ לא מהני דכתב לבטא בשפתים הוי כאמירה. משא"כ לתירוץ ב' י"ל דמהני שבועה בכתב ע"ש.
2
ג׳ולענ"ד נראה ראיה ברורה מהא דאמר בש"ס סוטה כ"ז ע"ב אמר מר בר רב אשי כשם שאלמת לא היתה שותה דכתב ואמרה האשה אמן כן אם היה אלם לא היה משקה כו' והא אמר להדיא בש"ס במשנה סוטה ל"ב דפרשת סוטה נאמרה בכל לשון וא"כ למה אלמת אינה שותה הא יכולה לומר אמן בכתב ולא שייך תירוץ הב' של תוס' כלל וע"כ כתירוץ הא' דאמירה לא הוי בכתב כלל. ועוד לענ"ד מוכח יותר דשבועה לא מהני בכתב אף אי נימא לחלק בין לבטא או אמירה דהא כתבו תוס' שם סוטה ד"ה דכתיב כו' דאפילו למאן דלא בעי קרא כדכתיב מודה דאלמת אינה שותה משום דלא מצי לקבולי שבועה כו' ע"ש. וא"כ הא כיון דלא בעינן קרא כדכתיב א"כ אף שאי אפשר לקיים ואמרה היתה שותה. רק משום קבולי שבועה ואי שבועה בכתב מהני שפיר מצית לקבולי שבועה בכתב ואמירה לא מעכבא כנ"ל. וע"כ לענין קבולי שבועה פשיטא להו לתוס' דלא מהני בכתב. וגם הסברא פשוטה כיון דכתב לבטא בשפתים ובנדר ככל היוצא מפיו כו' ודוקא בעדות שאין הדיבור מעשה מצד עצמו רק לגלות מה שראו הוי ס"ד דמהני משא"כ שבועה דהדיבור גופיה הוא האוסר וכן שאר מצות שבדיבור דלא אישתמיט שום פוסק שיהיה מהני בכתב. וסברא הנ"ל מבואר בתשו' שב יעקב שם. וגם בנודע ביהודה סי' ס"ח הסכים עמו. גם מוכח מש"ס סנהדרין מ"ה ע"ב גבי בן סורר ומורה הי' א' מהם גידם או אלם כו' אינו נעשה בן סורר ומורה דכתיב ואמר כו'. ואף דאמרינן התם קרא יתרא דמעכב היינו דאל"ה לא היה מעכב כלל כשא"א באמירה. אבל מה בכך שמעכב אי הוי אמירה בכתב. וע"כ כתירוץ א' של התוס' דאמירה לא חשוב בכתב כנ"ל:
3
ד׳אך יש לדחות קצת דהנך איכא לאוקמי באין יודעין לכתוב. לא קשי' להו להתוס' רק מחליצה דקריאה לא מעכבא רק שיהיה ראוי לקריאה. וא"כ הא כיון שיכולין ללמוד ולכתוב שוב מיקרי בני קריאה אבל בהנך דסוטה וסנהדרין דבעי אמירה ממש י"ל דאיירי באין יכולין לכתוב. ודוחק כיון דנקט סתמא אלם וכו':
4
ה׳גם מש"ס ריש תמורה דאמר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ופריך והרי מימר דאין בו מעשה ותנן לא שאדם כו' אלא שאם הימר מימר וסופג ארבעים כו' ומאי קושיא ממתני' הא משכחת מלקות בכתב שכתב זו תמורת זו דעבר הלאו במעשה לרוב הפוסקים דאף היכא דאפשר בלי מעשה לוקה כשעשה מעשה וע"כ כיון דתמורה מטעם הקדש ואין הקדש חל בכתב כנ"ל. וכן להפוסקים דהיכא דאפשר לעבור הלאו במעשה לוקין עליו אף כשעבר בלי מעשה. א"כ כל הני דאמר חוץ מנשבע ומימר ומקלל כו' הא כולהו משכחת להו ע"י מעשה בכתב ושוב לקי אף בלי מעשה ומוכח דלא מהני כנ"ל:
5
ו׳ומה גם שלא אמר העד כלל שהיה כתוב לשון אני מקבל עלי רק דרך הודאה כו'. ומבואר בש"ע דכיון דיודע שלא נשבע אינו אסור כלל. ואף דאינו נאמן נגד אחרים מ"מ כאן שנשרף הכתב פשוט דנאמן נגד הע"א ואף לעדות העד שקרא הכתב עמו ג"כ פשוט דמה שקורא לידע מה כתוב בו כמו שהעיד העד שאמר לו ראה על מה אתה חותם מבואר מלשונו שהיה הקפידא על החתימה. אבל לא היה הקריאה לשם קבלת שבועה. רק לדעת מה כתב. וכיון דמבואר בש"ס היה קורא בתורה כו' אם לא כיון לבו לא יצא וכיון דבשבועה בעינן שיתכוין לשבועה דגמר בלבו להוציא פת חטין כו' לא מהני ממילא קריאה זו אינה קבלת שבועה בפרט שהכתב של אדם אחר. וכי מי שקרא כתב אחר שכתוב בו אני נשבע יהיה קבלת שבועה. בפרט למאי שאומר שנתיישב אח"כ יום א' אם יחתום כו' גם הלשון שהעיד העד שנתן כתב בנדר על דעת רבים שאין לו התרה ובאלה ושבועה אז ער זאל מיין נישט פאהרן כו'. א"כ הנדר הוא בלשון שבועה ואינו חל כלל להרבה פוסקים כמ"ש בש"ע סי' ר"ו. ועל השבועה לא העיד שהי' על דעת רבים. אך דעת כמה פוסקים דגם נדר בלשון שבועה מהני מטעם יד. אך מבואר דהוי יד דשבועה לא דנדר ע"ש. וא"כ יש לומר דלא חיילי כלל הנך שבועות דעל דעת רבים על שבועה הראשונה שהעידו העדים דאין שבועה חלה על שבועה ואין כאן לא כולל ולא מוסיף רק מה שהוא על דעת רבים ואינו חל כלל. אך הא קי"ל כרבא דכשהותרה הראשונה חלה השניה וא"כ עכשיו דהתירו לו הראשונה חלה הב' שהיה על דעת רבים. אך יש צירוף דעת הרי"ף דלא פסק כרבא עיין ש"ע סי' רל"ט. ואם היה ניתר ע"י חרטה דהשתא י"ל גם לדידן אין שבועה השניה חלה. אך מסתמא ע"י פתח מהחרטה התירו לו כמבואר בש"ע וניתר למפרע כנ"ל. ועוד דהוי לדבר מצוה דאין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ ויש התרה גם בעל דעת רבים. ואין לחלק דדוקא דהרבים לא ידעו אז דלא היה בשעת הנדר דברי מצוה כמו במיקרי דרדקי דהיו סבורים שימצאו דדייק כוותי' וממילא אח"כ שנולד שיש מצוה אמרינן מסתמא דעת הרבים מסכמת כו' משא"כ כשגם בשעת הנדר היה אותו הדבר מצוה חזינן שאין דעתם מסכמת אף שהוא דבר מצוה. ז"א דהא מייתי לה בש"ס מכות פרק ג' דף ט"ז באונס שגירש ואדר' על דעת רבים דלא משכחת לה ביטלו דלדבר מצוה יש לו התרה ע"ש והתם בשעת הנדר היה אותו המצוה ג"כ כמו עכשיו לא תוכל לשלחה ומוכח דגם כה"ג מיקרי לדבר מצוה ומתירין. ועוד דסברא הנ"ל לא שייך רק בעל דעת פלוני ופלוני וידעו בשעת הנדר משא"כ על דעת רבים סתם הא לא ידעו כלל אדרבה דעת שאר פוסקים להיפוך דלא הי' מסכימים כלל. ועוד דכיון שעבר כבר על השבועה יכולין להתיר גם בעל ד"ר דזה מצוה להצילו מעונש האיסור כמבואר ברשב"א הובא במשנה למלך פ"ו מהלכות שבועות. הגם שיש לפקפק קצת כאן כיון דלתועלת חבירו אין מתירין לכתחילה אף בלי טובה רק דיעבד מהני ובזה לא חילקו בין דבר מצוה. א"כ שוב בעל דעת רבים י"ל גם דיעבד לא מהני אף שעבר דלא שייך מסתמא ניחא להו בהתרה כיון דאסור לכתחלה. אך ז"א דהא דיעבד סומכין על הפוסקים דאין איסור כלל בלי טובה:
6
ז׳ועוד לכאורה למה בכבר עבר בלתועלת חבירו למה לא יתירו לו לכתחלה גם לאסור הא גבי תורם שלא מהמוקף אמרינן ניחא ליה לחבר למיעבד איסורא זוטא כי היכא שלא יעבור עם הארץ איסור חמור וכן כדי שלא יהיה עובר אשבועה. אך ז"א כדדחי בש"ס פרק קמא דשבת דבעי למימר התירו לאחר לרדותו כדי שלא יבוא זה לאיסור סקילה ודחי וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ע"ש ומחלקים תוס' בין הך דשלא מן המוקף ע"ש. וכיון דס"ד דש"ס דמתירין אף לאחר דדחי דאין אומרין לזה חטא אף חטא קל כו'. והיינו לגבי דידיה אבל לגבי האחרים שאין עושים איסור כלל ודאי ניחא להו איסור קל של המתירין לכתחלה שלא יהיה זה עושה איסור חמור לעבור אשבועה שהיא מהחמורות ואף שהוא תיקון על מה שכבר עבר. הא גם בלרדות כן כנ"ל. וא"כ שייך שפיר בעד"ר מסתמא ניחא להו בההתרה כנ"ל. ועוד דהוי לדבר מצוה לעשות שלום בין איש לאשתו כמבואר ביו"ד סי' רכ"ח דכיון דחקר שא"א להיות שלום בענין אחר יכולין להתיר נדר עד"ר והוא מתשו' מהר"מ ע"ש. בפרט שכתב עד"ר סתם ולא נפרטו מי דלרוב הפוסקים אית ליה היתר. ומצד החזקת טובה אף שהעיד העד שהיה כתוב שנשבע עבור הטובות שעשה עמו חמיו יותר מיכולתו. מ"מ לא אמר להיפוך שעשה לו טובה בשביל השבועה ומאי בכך שנשבע בשביל הטובה שעבר ובעינן דוקא קיבל טובה עבור השבועה ונדר הנאת תשמיש והשבועה לגרש זה לא העיד כלל שהי' עד"ר. וגם זה לדבר מצוה וכטעמים הנ"ל. ועכ"פ מהני ההתרה דיעבד. עוד יש לצדד כיון שעכ"פ היה סובר שאינו עובר שבועה שהיה אונס ולבטל את המצוה כו'. א"כ הוי שוגג בשעת חלות השבועה דהנאת תשמיש ולגרש כיון שתלאן אם יעבור על האיסור שבועה ליסע. בש"ס נדרים כ"ה ובש"ע סי' רל"ב סי' ו' קונם ככר זה אם אוכל ושכח ואכל אין הככר נאסר כיון שבשעה שהיה לחול הנדר היה שוגג ולא ידע שחל עליו האיסור. וא"כ כיון שסבור שאינו עובר לא היה יודע אז שחל האיסור דהנאת תשמיש והשבועה לגרש כנ"ל. אך הלשון סתום בדברי העד אז ער וועט עובר זיין אין וועט פארין. י"ל שאין הפי' על האיסור דוקא. וא"כ אף שחשב שאינו איסור ידע דחל איסור תשמיש כנ"ל ועדיין אינו מוכרח:
7
ח׳עכ"פ מהני היתר על אותן הנדרים ושבועות של תשמיש ולגרש. רק נראה דהיה צריך שהתרה יהיה מקודם על שבועה ראשונה שהעידו העדים ואח"כ להתיר שבועה הב' שבכתב שעד"ר דקודם התרה לא חיילא שבועה ב' ואין מתירין עד שיחול. עיין סי' רל"ט סי' י"ג וסי' רכ"ט סעי' ט' ובש"ך שם. אולם מהרל"ח בתשובה פסק דמהני דמיקרי חל ע"ש. ועוד דנראה כיון שכבר התירו א"כ כמו דאמרינן אף דבשעה שנשבע שבועה ב' לא חל מ"מ כשהותרה שבועה א' חל למפרע שבועה הב' ממילא חל למפרע ההתרה ג"כ וכמו בתנאי מעכשיו שהיה מועיל ההתרה כשנתקיים אח"כ התנאי כיון שחל למפרע הנדר איגלאי מילתא דההתרה היה אחר חלות. וברמב"ם פ"ו מהל' שבועות מבואר להדיא דמהני שכ' נשאל על השלישית ראשונה ושניה קיימת. ובלחם משנה כתב שהב"י בשם הרמב"ן חולק ע"ש ועדיין צ"ע והלשון סתום בגב"ע מההתרה רק שהתירו הכל:
8
ט׳ואם היה ההתרה כנ"ל מקודם על הא' ואח"כ הב' נראה לענ"ד דמהני ההתרה בדיעבד ורשאי לדור עם אשתו ואין עליו עונש נדר ושבועה. והנראה לענ"ד כתבתי אם יסכים א' מגדולי המורים:
9
י׳הק' יצחק מאיר.
10