שו"ת חידושי הרי"מ, יורה דעה ט״וChiddushei HaRim Responsa, Yoreh De'ah 15

א׳שאלה בחור אחד בא אל הרב דעירו וסיפר לו איך שעדיין לא נימול וביקש מאתו להמולו. והשיב לו שיחקור אחר הדבר הזה על מה לא נימול עד עתה ושלח לקרוא לאביו ובא וסיפר איך שבנו הראשון נימול בזמנו ור"ל מת בו ביום וכשהוליד בן שני לא רצה הרב שהיה אז למולו. ושלח אנשים מבינים לראותו אם לא נשתנה פניו לאדום וירוק. וגם הרב אשר בא לפניו עתה שאל לאנשים ההם. והשיבו אשר היה מראה פניו צהובות כמראה ילדים בריאים עכ"ז היה ירא הרב שהיה אז להמולו וציוה להמתין והמתין נ"ג שבועות ועכ"ז לא רצה הרב להמולו. ואביו דימה בנפשו אשר מחמת איזה כעס עושה הרב כן לזאת נסע לעיר אחרת ושם הלכו יחד החברה מוהלים ונימול שם ור"ל מת אחר ב' ימים למילתו. וכפי הנראה אשר המשפחה הזאת המה ממשפחה דרפי דמא. כי גם אחי אמו של הבחור הזה מתו מחמת מילה. וגם לאחות אמו מת בן אחד שלה מחמת מילה. והאמת אשר קצת אנשים אמרו שהמוהל היה חייב בדבר הזה שחתך בהכיס וראיה שבן אחד שלה עודנו חי ב"ה ולא הזיק לו המילה כלום. ואמת הדבר אשר גם מזה רואים שהם ממשפחה דרפי דמא. כי אם הוא נוקף באצבעו יש סכנה בדבר עד שעוצרים את דמו. אולם שאל הבחור הנ"ל שכאשר הוא נוקף באצבעו האם קשה לו לעצור את הדם והשיב אשר במהרה ובקלות נעצר הדם ונרפא במהרה זה תורף ענין השאלה:

ב׳תשובה הנה ברמב"ם וש"ע סי' רס"ג ג' לא תמול עד שיגדל ויחזק כחו. ותמה בתשו' נודע ביהודה מה' תנינא סי' קס"ה שהרי סתמא אמרו ג' לא תמול וכן ברי"ף ורא"ש ומשמע לעולם ומהא דשבת וחולין דרבי נתן שלישי הביאתו לפניו כו' המתינו עד שיבלע בו דמו כו' המתינה וחיה כו' שמא משום שראה בו שינוי אמרינן מסתמא גם הראשונים היו אדומים. גם דילמא ס"ל כרשב"ג. ותירץ דל"ל א' ומת ב' כו'. והן ד' תוס' חולין מ"ז כמ"ש שם בהג"ה איפכא דמוכח דס"ל כרבי מדאמר המתינו כו' ומהרש"א הביא קושיא מנ"ל דילמא משום שראוהו אדום ותי' ג"כ דא"כ למה נקט כלל א' וב' כו' וכ' ול"ל דאדרבה אם לא היה אדום היה מל אותו מיד כרשב"ג דב' לא הוי חזקה מ"מ כיון דבהך תינוק אין נפקא מינה לא היה לו להזכיר אלא ע"כ דאכתי לא הוי קים ליה שלא למול ינוקא דסומק אלא משום דמתו כבר ב' שהיו ג"כ אדומים א"ל המתינו דב' הוי חזקה ואחר שנבלע הדם אמר למולו דלא הוחזקה אלא באדומים ומשום שלא נבלע עדיין הדם בהם מתו עכ"ל. העתקתי לפי שמשמעות דבריו דדוקא משום שראו הב' שאדומים ואל"ה אין זמן כלל. ובאמת בתוס' ריש חולין כתבו להיפוך ד' ע"ב ד"ה שמתו כו' שנימולו כשהם גדולים ומתו דאי בח' דלמא משום דלא נבלע בהם הדם א"נ אפילו בח'. וכגון שהציצו בהן וראו שנבלע בהן דמן ע"ש. ומלשונם מוכח דבסתם שלא הציצו וא"י אמרינן מסתמא מתו ע"י שלא נבלע דמן דאזלינן בתר רוב ולדות שכשדמן נבלע בהם אינן מתים מחמת מילה. ומחויב הג' למול ואי אינו מל חשוב מומר לערלות. וא"כ אא"ל כדעת מהרש"א ז"ל דכוונתו דראו הב' ראשונים שהיו אדומים. ועוד דהרי לא הוזכר כלל מב' ראשונים מה היה וכמו שדחה בעל ההג"ה דברי מהרש"א. אולם פשוט דכוונתו ג"כ על הסתם דתלינן שהיו אדומים כדעת תוס' הנ"ל. והוצרך לומר דאכתי לא ק"ל כו' דאל"כ עדיין אין נ"מ באותו תינוק דבאדום לחוד לא מהלינן וממתינין כדאמר בש"ס שבת קל"ד. ועוד תמוה דמאי ראיה מייתי ש"ס דהאי ינוקא דסומק לא מהלינן כו' מהא דרבי נתן הא שם הוחזק כמ"ש תוס' וע"כ להמתין משא"כ בלא הוחזק לדעת תוס' הנ"ל דמוכח דס"ל כרבי. ולכך מפרש מהרש"א דמשום דלא הוי קים ליה עדיין דסומק לא מהלינן א"ל דהוחזקה הי' מלו מיד ורק משום דמתו ב' וראהו אדום דעכ"פ מוכרח להמתין ממ"נ וכשראה אח"כ שנבלע בו דמו היה תולה מספק ג"כ דראשונים מתו מחמת שהיו אדומים משום הרוב כנ"ל. כיון דכל שאין חזקה ברורה אין מוציאין מהרוב ומחויב למול דלרשב"ג בב' החיוב למול ולא מספקינן כלל בפיקוח נפש. כן כיון שיש לתלות שהיו אדומים כמו זה הג' לא הוחזקה כלל כשיהיה נבלע דמן וחייב למולו כשנבלע וכשראה שחי נתברר אצלו סברתו דבודאי האודם גורם. ושפיר הוכיח הש"ס דינוקא דסומק ממתינין אף בלא הוחזק דאין זה מכלל רוב וולדות דאין לנו רוב על אדומים כנ"ל:

ג׳ובנודע ביהודה הנ"ל תירץ דמדלא חש רבי נתן שמא לא היו הב' אדומים ע"ש שכתב בעצמו שהוא דוחק. דלתוס' אין לחוש בספק כנ"ל. ואדרבה קשה על תוס' מנ"ל דלמא רבי נתן דאכתי לא הוי קי"ל הך דסומק לא מהלינן שפיר תלי מסתמא היו אדומים דאל"ה לא הוי מייתי ככל ולדות. ואעפ"כ מלו אותם שלא הי' ידוע דסומק אין מלין משא"כ אח"כ דידוע הדין דסומק לא מלין וממתינין א"כ אדרבה מסתמא כדין עשו דאם היו אדומים לא היו מלין וראוי לומר בסתם שלא למול הג' כלל. וצ"ל דתלינן שלא השגיחו לראות אם אדומים או לא. וע"ז אין להם ראיה. ועוד דנראה דבפעם ב' חייב להשגיח אם אדום או לא כדקי"ל בווסתות דלמיחוש חושש בחדא זימנא. כ"ש בפיקוח נפש כיון דמת אחד מ"מ שוב בשני צריך לראות עכ"פ שמא אדום דזה לכתחלה גמור. אף אי בסתם א"צ להשגיח מ"מ אחר פ"א ודאי החיוב כנ"ל. א"כ שוב בג' נימא דודאי כדין עשו דרוב המצוין אצל המצות מומחין. וראו שלא היה אדום. לכן נראה לענ"ד דס"ל לתוס' שאפי' לא היה השני אדום מ"מ כיון דעל הראשון י"ל דלא השגיחו דאחזוקי ריעותא לא מחזיקינן א"כ אין כאן חזקה ומחיוב השלישי למול והכי דייק לשון התוס' שנימולו כשהן גדולים או בח' והציצו בהן כו' היינו בשניהם כנ"ל. ובפסקי תוס' כ' מפורש דכשלא ראו ושמא לא היה נבלע כו' לאו ישראל הוא ע"ש ריש חולין:

ד׳אמנם להנ"ל קשה מאי דאמר בש"ס יבמות ס"ד דבעי הי אחרנייתא ובעי למפשט מדר' יוחנן שמלה א' ב' ג' ד' הביאה וא"ל אל תמולי. ודחי דלמא אי הוי שלישי באה לפניו הוי ג"כ אמר לה ודחי א"כ מאי אסהדותא דר' חייא בר אבא ולמ"ש בשיטת תוס' קשה דהא ודאי ראה עתה שאינו אדום וירוק. א"כ י"ל דס"ל בב' הוי חזקה. ומ"מ אי הוי ג' באה לפניו היה מצוה למולו דלא הוחזק דהוי תלינן שהראשון לא השגיחו ולא היה נבלע ורק הב' ולא הוחזק וממילא הג' חייבת למולו כדעת תוס' הנ"ל. ורק הד' דשוב ע"כ בשני' השגיחו דחוששין בפעם א' ושוב כשמתו ב' שהשגיחו ממילא אמר אל תמול דסבר דבב' דהוי חזקה אסור גם שנבלע כתוס' הנ"ל. והוצרך שפיר אסהדותי' דר"ח דדוקא רביעי כנ"ל. ודוחק לומר דבימי רשב"ג אכתי לא קים לן הא דרבי נתן דסומק לא מהלינן דמנ"ל הא רבי נתן היה אב"ד בימי רשב"ג. וכיון דהלכה כדבריו דלמא נתקבלו דבריו כבר כיון דמעשה זו בסוף ימי רשב"ג כמ"ש רש"י ומוכרח ע"ש. ועוד דא"כ האיך הוכיחו דהך דג' אחרינייתא וחזר בו. דלמא הך דב' קודם ומשום שהיה קודם עובדא דרבי נתן. ואח"כ בתר עובדא דרבי נתן סבר רשב"ג דג' תמול דתלינן שהיו הראשונים אדומים ולא השגיחו רק ד' לא דב' סתמא השגיחו ולכך פסק גם באחיות כן ברביעי. ואין לומר דהיינו הא דבעי הש"ס הי אחרינייתא דאם הך דג' קודם ע"כ חזר בו רשב"ג ואי הך דב' קודם י"ל דלא חזר מגוף הדין דב' הוי חזקה רק משום עובדא דרבי נתן וכנ"ל. דא"כ בין כך ובין כך ס"ל לרשב"ג דב' זימני הוי חזקה או דחזר בו או כנ"ל. והא בכמה דוכתי אמר סתמא דש"ס דרשב"ג ס"ל דבתלתא זימני הוי חזקה וכן פשיט ר"י נשואין ומלקות כו' ווסתות כו' כרשב"ג וע"כ דלא כנ"ל. גם אין סברא לחלק דבאחיות אפשר שלא ידעו זו מזו ואף בג' יש לתלות שלא השגיחו. ואין חילוק בין ג' לב' דדוחק. ועוד דבש"ס מדמי לה הדדי מדמייתי עובדא דר' יצחק בר"י מלה ראשונה דמשמע היא עצמה. ויותר היה נראה דלתוס' לא אמרינן כלל מסתמא השגיחו אף בג' דהא דרוב מצוין כו' דוקא המצוין בתיקון איסורים שחיטה וניקור בענין זה עצמו. לא שאר ספיקות. וגם כן דוחק. עוד היה אפשר ליישב קושיות מהרש"א גם יש לדקדק שכ' תוס' בחולין פ' אלו טריפות הך דנראה דס"ל כרבי כו' והתם מייתי הש"ס אגב ולא כתב זה בכמה דוכתי דרבי נתן ביבמות ושבת. ולכך י"ל דדיוקם מדמייתי ראיה שאדומה כשרה מכל המעשה דרבי נתן משמע דמספק של רבי נתן לא היה מוכח להכשיר בטריפות רק דאח"כ נתברר לרבי נתן ספיקו כיון דמלה הג' אח"כ וחי כשנבלע בו דמו מוכח דזה בירור קרוב לדודאי ואי כרשב"ג דילמא חי משום דלא הוחזקה כלל. וע"כ דהש"ס דקדק מלישנא דרבי נתן דס"ל כרבי דהוי חזקה וממילא מדחי מבורר שמחמת בליעת הדם כנ"ל. וא"כ לרשב"ג עדיין לא מוכח ספיקו דרבי נתן וי"ל דאליבי' לא אמרינן כלל שלא נבלע דמו. וא"כ שפיר הוכיח הגמ' מעובדא דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן דברביעי אמר לא תמול. ואמר רק באתה לפניו ולא נקיט הביאותו לפני כמו בעובדא דרבי נתן משמע שלא ראה הילד כלל וא"כ מוכח דבג' הוי חזקה ולא ס"ל הא דרבי נתן כלל. שמא לא נבלע דמו כנ"ל. ופריך דלמא גם ג' כו' וס"ל כרבי והביאה הילד ומשני א"כ מאי סהדותיה כו' דלכאורה תמוה דמ"מ קשה מנ"ל לר' חייא בר אבא דבג' לא היה אוסר. ולהנ"ל א"ש דבדיוק אמר באה לא הביאותו ומוכח כנ"ל:

ה׳וא"כ היה אפשר דע"כ לא כתבו תוס' דבסתם חייב למול דוקא בב' דסתמא כיון דקי"ל כרבי א"כ ערל הו"ל שמתו אחיו היינו ב' ולא מלו אותו שהיה שלישי א"כ שפיר ממ"נ אי כרשב"ג ולא תלינן כלל בלא נבלע דאין ראיה מדרבי נתן א"כ עדיין לא הוחזק וחייב למול. ואי כרבי א"כ ערל שמתו אחיו היינו ב' ולא היה נבלע כו' וחייב. אבל אי איתרמי שמלו ג' ומתו שוב י"ל דמודין התוס' דאין רשאין למולו דשמא כרשב"ג ולא תלינן כלל בדם. ומ"מ אינו נראה לומר דתלי' הך בפלוגתא דרבי ורשב"ג. דא"כ למה אמר אדומה וירוקה כשרה הא אזלינן לחומרא בהך פלוגתא עכ"פ מוכח דגם לרשב"ג אפשר לתלות שלא נבלע ושוב אין מלין לכתחלה ולא שייך הנ"ל. ולכך נראה דהא לתוס' גם זה תימא דא"כ ברייתא דפליגי רבי ורשב"ג בהציצו וראו שנבלע דמן (חסר).

ו׳דהנה מה שתמהו על הרמב"ם ז"ל מנ"ל. ומ"ש הג' מהר"ש מבראדי נ"י מהא דפסח (מדאמר ר"א בפסחים ס"ט דערל חייב כרת ע"ש תיפוק ליה דבל"ז חייב כרת מחמת המילה. ע"כ דאיירי במתו אחיו מ"מ כו' ע"ש) וע"י שכתב לפום רהיטא דברי שגגה רוצה אח"כ להחזיק דבריו ולהוכיח נגד כל הפוסקים דבכל יום חייב כרת אף שמל. עכ"פ הרמב"ם אינו מיושב. וכן מ"ש הג' אבדפ"ק אשר הן הדברים הכתובים בשו"ת חתם סופר מהגאון ר' משה סופר זצ"ל סי' רמ"ה מפי' הרשב"א ריש הערל דאמר דערל חשיב אוכל דפומיה הוא דכאיב ליה ומוכח דלעול' יש לו תקנה לימול ע"ש. ולענ"ד ראיה קלישתא הוא שיסמוך הרמב"ם ע"ז הא ודאי דחשיב אוכל שכשיעבור וימול מותר לאכול ומ"ש שבחזקת שימות ע"ש אטו בחזקת שמיד ימות. גם אם היה כן מ"מ כיון שמצד עצמו אוכל רק ערלה גורמת לו וחשיב אונס שלא ימול מ"מ חשיב פומיה דכאיב:

ז׳והא תני ערל וכל הטמאים א"כ מצורע שאין לו בהן יד דק"ל שאין לו טהרה עולמית למה מאכיל ודוחק לאוקמי מתני' כיחידאי. וא"כ כיון דיש לו תיקון רק מחמת אונס לא מתקן חשיב פומיה דכאיב:

ח׳והנה לכאורה נראה שגם הרמב"ם ס"ל כתוס' דהא כתב מקודם אדום כו' ירוק כו'. ואח"כ מלה א' ב' כו' מילה שהכשילה כחו כו' ג' כו' עד שיגדל ויחזק כחו כו' ומשמע דכמו גבי אדום וירוק שהיה נראה שלא נבלע כו' וכן בדין הג' שהיה נראה שהכשילה כחו ע"י המילה. בזה מהני עד שיגדל ויחזק כחו. אבל בא"י הסיבה י"ל דלא מהני למולו בגדלות כפשט הגמ' ג' לא תמול כפשט הגמ' כיון שאינו יודע מה היה בב' ראשונים. אך זה אינו דא"כ השמיט דין המפורש בגמ' וכתב דין אחר והא ודאי ליתא. גם למה הוסיף הרמב"ם ז"ל אדום ביותר כמו שצבעו ירוק ביותר מה שלא נמצא בגמרא כלל:

ט׳לכן נראה דהא קשה דאמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דסומק דאכתי לא איבלע ביה דמא ליתרחו ליה עד דאיבלע ביה דמא ירוק ואכתי לא נפל ביה דמא ליתרחו כו' דתניא אמר רבי נתן פעם אחת הלכתי כו' ובאתה כו' שמלה בנה א' וב' כו' שלישי הביאותו לפני ראיתיו שהיה אדום כו' א"ל המתינו עד שיבלע בו דמו כו' ע"ש. ותמוה מאי ראיה מייתי אביי מהוחזקה ללא הוחזק כמ"ש לעיל. ואדרבא משמע מדרבי נתן דא"ל דמתו ב' לא היה מצוה להמתין אף שהוא אדום כמ"ש תוס' חולין באמת להוכיח דס"ל כרבי וא"ל דקמ"ל דגם בהוחזק מהני להמתין הא עדיין א"י מלשונו דס"ל כרבי וגם בהוחזק אי ס"ל כרשב"ג וקמ"ל דב' לא הוחזק ולכך מפרש הרמב"ם דלשון סומק הוא אדום ביותר כדאמר חולין צ"ג האי אומצא דאסמיק. ורש"י ז"ל פי' שבת ריש פ' ח' שרצים נצרר הדם כו' שנצבע העור בדם הנצרר בו. וכן ירוק ביותר בזה וודאי גם בראשון אין מלין ובהא דרבי נתן היה רק סתם אדום וירוק שיש כמה תינוקות כן. ולכך א' וב' מלו וכדין עשו רק בג' כיון שהוחזק סמך רבי נתן ע"ז כיון שהוא אדום שגם זה שינוי אצל תינוקות אלו שהם חלושי כח. וכמו שפי' שבת שם אהא דלא נפל ביה דמא לא בא בו דם ומתוך כך חלש הוא ואין בו כח וממהר לחלוש ולמות ע"ש וכן באדום אף שאינו ביותר ולא היו מוציאין אותו מכלל רוב תינוקות דבשינוי כזו מלין אותם וחיים מ"מ באלו שהוחזקו תלינן שפיר שמעט דם יש להם ע"י שהם חלושי כח ואותו המועט לא נבלע כנ"ל. ואמר המתיני מחמת החזקה ואח"כ שראה שינוי שלא היה אדום כלל או ירוק מלו אותו כנ"ל שהרי נתחזק כחו. ולענ"ד ברור שמטעם זה פי' הר"ח הובא ברשב"א חולין ורבינו אפרים הובא בהרא"ש ור"ן ושאר פוסקים בריאה שהאדימה דטריפה והא דאדומה כשירה מדרבי נתן מחלקין האדימה הוא ביותר משא"כ אדומה וע"ש דלכאורה אין טעם לחילוק זה. ולמ"ש מיושב דע"כ אדומה דמייתי מדרבי נתן אינו ביותר דאל"כ א"צ להוחזק כנ"ל. משא"כ האדימה דמדמי לח' שרצים נצרר כו'. דחשיב צובע היינו ביותר כנ"ל. ואמר אביי שפיר מדרבי נתן תלי בהוחזק אף שאינו אדום ביותר גם לענין למולו אח"כ שנדע שזה היה הגורם ולא היה הספק אצלו כלל מכ"ש דכשהוא שינוי ביותר דיצא מכלל שאר תינוקות דלא שייך למיזל בתר רוב תינוקות דהא רוב אין אדומים כ"כ ואיתרע ליה רובא כנ"ל. וכן ירוק ביותר כנ"ל ולכך כתבו תוס' חולין פ' אלו טריפות שפיר דס"ל לרבי נתן כרבי דבתרי זימני הוי חזקה דמיירי באינו אדום ביותר כפשטא דלישנא א' וב' דמש"ה הוא דאמר המתיני. והגם דתוס' דחו החילוק בין האדימה לאדומה היינו דלענין להכשיר בריאה אין חילוק דבאדום ביותר ג"כ אמרינן שלא נבלע דמו מדלא מחלק בש"ס אדומה דכשירה היכא משכחת לה ע"ש משא"כ לענין מילה מודים דהחילוק כנ"ל:

י׳והנה ביבמות ס"ד ע"ב ועוד אימר דפליגי לענין מילה בנשואין מי פליגי ודחי אין והתניא ניסת לא' כו' ופריך בשלמא גבי מילה איכא משפחה דרפי דמא ואיכא משפחה דקמיט דמא אלא נישואין מ"ט. ומשני מעיין גורם או מזל כו'. וקושיות הש"ס אינו על אחיות רק על אותה עצמה שמלה בנה א' ב' דבהא פליגי רבי ורשב"ג ועלה קאמר בשלמא מילה כו' ומבואר בגמ' דאם אין טעם לתלות לא הוי חזקה כלל אף בכמה פעמים תלינן באקראי ומה"ט איש אינו נעשה קטלן ובאגודה שגם באיש מב' נשים רשאי למול שהדם מאשה ע"ש וברמ"א סי' רס"ג. וא"כ במתו מחמת מילה שלא היו יכולין לעצור הדם עד שמת שייך הטעם דרפי דמא. אבל אם מתו סתם למה הוי חזקה וע"כ כמ"ש רש"י קל"ד ד"ה לא נפל כו' לא בו דם ומתוך כך חלש הוא ואין בו כח וממהר לחלוש ולמות כן אף שאין רואין בו שינוי כלל מ"מ תלינן שהוא חלש ומעט כח שא"א להבחין והמילה הכשילה כחו שיש משפחה שהילדים תשושי כח ולכך בהוחזקו לא תמול שג"כ יש טעם כנ"ל. והיינו שהוסיף הרמב"ם ז"ל לשון זה שמלה א' וב' כו' שהמילה הכשילה כחו לא תמול בזמנו ומה"ט כתב ממילא עד שיגדל ויתחזק כחו דכמו דבאדום ביותר וירוק כו' מהני כשימתין עד שיחזיר מראהו כשאר קטנים. כן בהוחזק ב' דמה דיחשב חזקה הוא רק משום דמחזקינן ליה בחלוש יותר משאר ילדים שא"א להבחין בקטנותו ממילא מהני להמתין עד שיגדל ויחזק כחו שיהיה נראה שהוא בעל כח ככל אנשים הבריאים ולכך לא נתן גבול לדבר רק כפי הנראה חלישתו הוא ההמתנה עד שיגדל ויתחזק כנ"ל דאין הפי' כמ"ש הרב הג' מבראדי שיגדל שיהיה בר מצוה וכחו היינו במצות. שאין לפרש כן ברמב"ם ז"ל. שכלפי שאמר שהמילה הכשילה כחו כתב שיגדל ויתחזק כחו. והכשילה כחו לא יוכל לפרש במצות. וגם אם היה הפי' שיגדל בן י"ג לא היה צ"ל אין מלין אותו בזמנו כו' אלא אין מלין עד שיגדל כו' וע"כ הפשוט כנ"ל דחדא מילתא הוא ע"י שיגדל מתחזק כחו. דכיון שאמר בש"ס הטעם על ג' שלא תמול בסתם משום משפחה דרפי דמא והא מיירי סתמא שלא היו אדומים דאל"ה בלא חזקה לא היו מלין ואעפ"כ אמר דרפי דמא והיינו שחלש עי"ז הגם שאינו אדום משום שאינו נקשר הדם בגופו היטיב וממילא המילה מכשיל כחו:

י״אובנ"י יבמות פ' הבא כו' כתב ג"כ לשון זה ג' לא תמול ביום הח' עד לאחר זמן שיתחזק הולד דאיכא משפחה דרפי דמא עכ"ל והרי לא הזכיר שיגדל כלל. וגם תלוי הטעם דהמתנה עד שיתחזק משום דאיכא משפחה דרפי ומבואר שמפרש כמ"ש. וההמתנה עד שיהיה נקשר בו הדם. ואם הי' רואין בילד שכשתחבו מחט וכה"ג בבשרו והיה קשה לעצור הדם בעובדא דנידן דידן ואחר זמן רואין שאינו יוצא דם כשתחבו כנ"ל רק כשאר בני אדם אנו יודעין שהיה רפי דמא ואח"כ נתחזק כחו ורשאין וחייבין למולו כנ"ל:

י״בוהנה גם לרמב"ם ז"ל משכחת ערל גדול שמתו אחיו מחמת מילה כשרואין שהוא חלש משאר בני אדם או כענין הנ"ל שקשה לעצור הדם כשתוחבין וכיוצא בזה אסור למול גם שהוא גדול דהא רש"י ז"ל פי' בכל המקומות ערל שמתו אחיו מחמת מילה גבי פסח שאינו בן נכר כו' ומוזהר וע"כ בגדול וכן ריש פרק הערל. ומשחיטה אין ראיה די"ל בקטן ואחרים רואין לס"ד. אך מזבחים פ"ב שקיבלו דמן ערל ופירש"י ותוס' שמתו אחיו מדקרי ליה לבו לשמים. וע"כ בגדול איירי שעובד עבודה. ולר"ת שהובא בתוס' כ"ב ע"ב אין ראיה מכל הני דמיירי במומר לערלות שמחויב ורק מחמת פחד ע"ש. מ"מ שמע ג"כ מדבריו שיש גדול שאינו צריך למול שמתו אחיו:

י״גולמ"ש י"ל דאין מחלוקת בדבר וא"כ גם מתוס' ריש חולין אין ראיה כ"כ שיסברו נגד כל הפוסקים הנ"ל רק שכתב דבסתם שלא הציצו תולין שמא היה אדום כו' שכתבו דנימולו כשהיו גדולים אז אינו מל לעולם הג' ובזה גם הרמב"ם ז"ל מודה כיון שהיה ב' הראשונים גדולים ובריאים כשאר בני אדם ואעפ"כ מתו ע"כ תלינן בחלישות כח מה שא"א להבחין א"כ אין גבול שנדע שיתחזק כחו. ומה שכתבו אח"כ א"נ שנימולו בח' והציצו וראו שנבלע בהן הדם היינו ג"כ דשוב ע"כ תלינן בחלישת כח מה שאין מועיל המתנה עד שיבלע דמו רק שיתחזק כחו ושוב אם גם בגדלות הוא חלוש מרוב בני אדם הבריאים אין מלין אותו ג"כ ושפיר משכחת בגדול ערל כו'. וזה גם לדעת רמב"ם ז"ל כן. אבל כשראו בו חלישות או אף בדאי אפשר להבחין שתולין בחלישות י"ל ג"כ דמודי תוס' דמהני כשיגדיל והוא חזק כשאר בריאים תלינן דאף ב' ראשונים הי' רפי דמא שלא נקשר אף שלא נראה שינוי הי' בהם חלישות כח. ועי"כ מתו וזה שהוא גדול כשאר בריאים מסתמא אין מחליש רק כשחלש עדיין כנ"ל. והגם דא"כ הל"ל דמיירי שעדיין בגדלות אדום או ירוק. דע"כ לא שכיח דא"כ למה נקיט מתו אחיו מ"מ לימא שאדום ביותר ואין רשאין למולו וע"כ דל"ש כלל בגדלות:

י״דעוד י"ל דהא לרשב"ג כל שלא שהה ל' ספק נפל הוא. ומסיק בש"ס שבת דף קל"ו דפיהק ומת לד"ה רק בנפל מהגג או אכלו ארי מחלוקת ובחולה נחלקו רז"ה ורמב"ן ע"ש. וא"כ בשלמא בלא יכולים לעצור הדם וכה"ג הוי כנפל מהגג אבל כשלא ראו שינוי אף שמת מיד ותולין במיעוט כח עכ"פ ספק נפל הוא ושמא מת משום שהוא נפל א"כ אחר ל' יום יכולין למול הג' ולרשב"ג דספק גמור הוא אף בנפל מגג שאין ריעותא כלל נגד הרוב דולד מעליא ילדן. א"כ גם בלא יכלו לעצור הדם וכדומה ג"כ ודאי דאין חזקה מנפל על בן קיימא. אך כזה י"ל כיון דעכ"פ הוחזק דרפי דמא דשאר נפלים אין מחמת הדם שוב הוי חזקה גם על בן קיימא שלא למולו משום דרפי דמא. אך באינו מחמת הדם רק הכשילה כחו ודאי דאין חזקה מנפל על בן קיימא ובהאי מיירי פלוגתא דרשב"ג וא"כ ע"כ לומר או דהפי' באמת לא תמול בשמיני רק אחר ל' כשאינו מחמת דם וכשהוא מחמת דם עד שיבלע כו' וכפוסקים הנ"ל. או דהטעם דעכ"פ ספק הוא דרוב אין נפלים ואף שיש ריעות' דרוב אין מתים מחמת מילה כשהם בני קיימא מ"מ ספק הוא ומהני בפיקוח נפש שלא למולו כנ"ל. וא"כ לתוס' בריש חולין דבספק לא חשיב הוחזק שמא אדום ויפרשו פלוגתא דרשב"ג בהציצו בח' כו'. א"כ קשה ממ"נ כנ"ל כיון שסוברים דלא תמול לעולם למה לא נימא לרשב"ג מספק נפל כמו דתלי' בשמא אדום כנ"ל וי"ל דמיירי בקים לן שכלו חדשיו א"כ אין ראיה מתוס' על סתם ילד. והגם דקי"ל אשת כהן אינה חולצות דבדיעבד מקילינן מ"מ בפיהק וחלה משמעות תוס' חולין י"ב דס"ל דהוי ספק גמור. ובגמ' יומא פ"ב מחלק בין חולה לבריא כבן ט' וי"א שהפי' כחוש ותש כח והתענית יזיק לו. כן נראה הפי' גם בזה דתולין בכחישות ועד שיתחזק כחו שגדול ונראה שבריא ככל הבריאים:

ט״וועיקר לענ"ד מה שיש לסמוך עליו בנידן דידן. סתימת הרמב"ם וטור וש"ע עד שיגדיל ויתחזק כחו ואם היו חוששין לדעת תוס' ריש חולין דבהציצו וראו שנבלע בו דמו אין מלין לעולם והיו מפרשים כן דברי תוס' ודאי שלא היו סותמין בפיקוח נפש ליתן מקום לטעות ומדלא חילקו פשוט או דלא חשו או שמפרשים כמ"ש דגם תוס' מודים כשרואין שברי וחזק שמלין רק בחלוש לא. ועיין ברמב"ם פ"ג מה' רוצח האומד ברי וחלש כו' שאינו דומה בן יומו שנפל מגג לגדול נשמע דיש אומד בענין הכח. וגם הגאון בנודע ביהודה פסק למעשה כן בבן ג' רק שלא ראה דברי תוס' מדלא הביאם. וכן ט"ז וש"ך לא הגיהו כלום בוודאי אין להרהר אחרי דבריהם ורשאין לסמוך עלייהו:

ט״זועוד דלתוס' י"ל דוקא בהציצו בשני הילדים לא באחד כמ"ש לעיל ובנידן דידן בראשון לא ראו כלל רק שמת בו ביום ולתוס' חולין שמא אדום. גם הב' מדהרב לא רצה למולו בזמנו ע"כ שראה בו איזה שינוי הגם שאותן ששלח הרב אומרים שהיה פני הילד צהובין אין מזה ראיה אולי שלח אנשים אחרים או בעצמו וראה שינוי בגופו או שהיה בשר גופו אדום כמו שפירש"י שבת ע"ש. אך מצד המשפחה דיש לדון והדברים שכתב הרב דפה ומקאסוב כתב בספר ברכי יוסף ודעתו להחמיר גם באב ובנו ובן בנו. הגם שאין נראה לחדש דברים מדעתינו מ"מ למיחש מיבעי אך בזה מהני ודאי כיון שרואין שינוי בזה הב"ח ששאר בני המשפחה כשנוקף אצבעו קשה לעצור הדם וסכנה. והוא בנקל כשאר בני אדם. א"כ היינו נתחלפו סימניו שכ' הרשב"א יבמות ונתחזק כחו. ואדרבא מעליותא הוא דחזינן דמשפחה רפי דמא ומסתמא גם הראשונים מחמת זה מתו. והוא כיון שנעצר הדם בנקל נבלע בו היטיב הדם או שמיד היה כן או שנראה שנתחזק כחו כנ"ל:

י״זובסי' רס"ג ציין הש"ך ז"ל סק"ג שהכשילה כחו כלומר שנראה שהמילה הכשילה כחו וכו' ומשמע שהוסיף תיבת שנראה דלכאורה הפי' שצריך שיהיה איזה הוכחה או שלא היו יכולין לעצור הדם אף דלא היה אדום או שנשתנה מראיתו ע"י המילה יותר משאר ילדים הנימולים דאל"ה אף שמת אחר יום או ב' א"י אם מחמת המילה. דהא בש"ס ב"ב קנ"ג בשכיב מרע דלא כ' ומגו מרע איתפטיר כו' דסבר רבה הרי מת וקברו מוכיח כו' ואביי דוחה ומה ספינה כו' חולין שרובן לחיים כ"ש דלא תלינן שמת מחמת החולי ואמרינן שנתרפא ומת אח"כ. ואף דוודאי עכ"פ שכיח יותר שמת מחמת החולי מלומר שמת בלי חולי ידוע מ"מ כיון דרוב חולים לחיים מוקמינן ליה בחזקת שהיה מהרוב עד שמת ורי"ף ורמב"ם וש"ע פסקו כאביי וא"כ לכאורה כיון דרוב הנימולים לחיים אף שמת אח"כ נימא דמת מחמת דבר אחר כנ"ל:

י״חאך ז"א דדוקא דשם תלינן שוודאי עמד ונתרפא אבל כשיודעין שעדיין החולי בו מבואר בש"ס גיטין ע"ב באמר אם מתי מחולי זה דכל שלא הלך לא בעי אומדנא וודאי מחמת חולי ראשון מת ואפי' שניתק מחולי לחולי ופירש"י ז"ל דוודאי עדיין יש בו מחולי הראשון ע"ש וקי"ל כן וא"כ כיון דמילה עכ"פ עד יום ג' מסוכן כדקי"ל מרחיצין כו' ביום ג' א"כ יודעין שלא נתרפא עדיין מחולי שע"י המילה ולא בעי אומדנא וסתמא מחמת מילה מת כנ"ל ולכך נראה כוונת הש"ך שנראה היינו דממילא כשמת תוך ג' נראה שהמילה הכשילה כחו וכ' רק לאפוקי מפי' הפרישה ובט"ז שם ס"ק א' סי' רס"ד כתב וערל ישראל שמתו אחיו כו' פי' והוא קטן שא"א לו להיות נימול אבל אם אפשר לו להיות נימול עכשיו אעפ"כ שקטנותו לא היה אפשר וודאי דאינו מל אחרים ע"ש. מדפי' והוא קטן משמע דעכ"פ לא שכיח כלל שבגדול לא יהיה אפשר לו למול:

י״טוביו"ד סי' ב' הביא ט"ז דעת תוס' דבסתם אמרינן שמא לא נבלע ובהלכות מילה לא הביאם ואי בפ"נ אינו רוצה לסמוך על דעת תוס' שגם בסתם לא ימול. א"כ ודאי דלא חשוב מומר כיון שהדין כן וגם לענין שחיטה לא היה לו להביא. וב"י וד"מ הובא בש"ך שפירוש והיינו שגם עכשיו אינו מניח למול מפני יראתו פן ימות גם הוא כאחיו. אבל אם אין שם יראה ואפ"ה אינו מל הוי מומר ע"ש ואינו מובן לשונם ז"ל. והיה נראה דכוונתם לדברי ר"ת ז"ל שהביאו תוס' פ"ב דכ"ב דזבחים והרמב"ן והריטב"א יבמות פ' הערל דהפי' ערל שמת אחד מאחיו וכה"ג ומפחד מיתה אינו מל חשוב לבו לשמים ע"ש. ולענין להחשיב מומר סמכו על ר"ת דכה"ג לא חשיב מומר כיון שבדיקת סכין אינו אלא חומרא לחוש לדעת הרמב"ם ז"ל במומר לשאר עבירות ע"ש:

כ׳עכ"ז תימה על רבותינו בעלי הש"ע מאחר דלרש"י ותוס' ודאי שיש ערל גדול שאינו צריך לימול שהרי פ"ב דזבחים כתבו תוס' שרש"י מפרש בכל מקום ערל שמתו כו' וגם ר"ת ז"ל לא דחה רק דכשמתו אחיו מחמת מילה שא"צ לימול חשיב כשלא בזמנה ע"ש. אבל מודה דיש כהן ערל גדול שמתו אחיו מחמת מילה. וצ"ל בחלושים וכה"ג. והיה להש"ע עכ"פ לבאר דיש שגם בגדלות גמור אין למולם:

כ״אוברמב"ם ז"ל לא ראיתי שהזכיר בערל גדול כלל שמתו אחיו מחמת מילה בפסח ובתרומה ובביאת מקדש רק סתם ערל. ואפשר דסבר באמת דלא משכחת בגדול כיון דתלי ש"ס טעמא ברפי דמא וזה לא שייך בגדול וממילא אף שנימולו ראשונים בגדלות ג"כ לא הוי חזקה שאין טעם לתלות ואם היה כן א"כ רש"י ור"ת פליגי עליה והיה קשה לעשות נגדם בפיקוח נפש. אך דוחק לפרש כן ברמב"ם דודאי אם ינקף אצבעו וקשה לעצור הדם אף בגדלות דחזינן שנמצא כן שייך החזקה אף בגדולים וכן ריש חולין דאמר אי שמתו אחיו כו' ישראל מעליא הוא מוכח דאיירי בגדול דהגם שי"ל בקטן ואחרים רואין ז"א דא"כ בקטן אף שלא מתו אחיו מ"מ ישראל מעליא הוא:

כ״בוענין שיחזק כחו זה יותר משנה שהיה כאן ושלחו הרב אלי משום ספיקו של הרב מקאסאוו אולי עד שיגדל הוא שיבוא סימני גדלות וזה היה בן י"ד ולא הי' לו סימנים. ודעתי היה נוטה שאין הפי' שיגדל לסימני גדלות וגם הרב בנודע ביהודה בן ג' שנים פסק למולו. ואח"כ נזכרתי דאמר בש"ס דזימנין מחמת כחישותא וא"כ זה עצמו מה שהגיע לכלל שנים ולא הביא סימנים מורה כחישות. ושלחתי להדאקטור ואמר ג"כ כנ"ל ועתה כבר יש לו סימנים ונתחזק כחו מ"מ אפשר דשייך ביה הא דאמר פ"ק דחולין כ"ד ע"ב בחולה וזקן כו' ובבריא כו' כל שעומד על רגלו א' וחולץ מנעלו ונוטל מנעלו וקי"ל הכי דלא כר' שיהיה בן כ':

כ״ג(פסק הלכה לדינא)

כ״דדעתי הקלושה נוטה שיש לסמוך על הש"ע שסתם עד שיגדל ויתחזק כחו מאחר שדברי תוס' פ"ק דחולין וודאי לא נעלם מהם והשמיטו דעתם וודאי ראו ולא ס"ל כמ"ש רמ"א ח"מ סי' ס"ה. או דס"ל דתוס' ג"כ כוונתם רק כיון שנבלע דמו תולין בחלישות כח וכשהוא חלש גם בגדלותו אף שאינו חולה ג"כ אין מלין וכה"ג הוא דמשכחת ערל גדול שמתו אחיו מחמת מילה. ולכך כיון שכתבו שיגדל ויתחזק כחו נכלל זה כדעת תוס' הנ"ל. או דס"ל דר"ת דעתו כרמב"ם ודעת רש"י ז"ל יחידאי והרי אגודה שדרכו להביא דעת תוס' וכתב ג"כ בסתם מלה א' וב' כו' דוקא אשה שהדם מהאשה ולא הזכיר שהראשונים מתו ע"י דם וע"כ דלעולם תולין בדם. ומ"ש תוס' בגדולים שנימולו שאין מלין הג' דג"כ השמיטו הפוסקים אפשר ג"כ דעתם בחלושים וכחושים. דלא מצינו כששני אחים התענו יה"כ ומתו שהג' לא יתענה וכה"ג. וע"כ רק משום דם תולין במשפחה כדאמר הש"ס ובגדולים אין חזקה כלל. והרי הסמ"ג ג"כ כתב ממש כלשון רמב"ם וש"ע והנ"י וב"י ורמ"א וט"ז וש"ך לא הגיהו כלום וגם הראב"ד ששתק ע"כ ס"ל כהרמב"ם יכולין לסמוך על רבותינו אף דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב ודיעות הפוסקים לא הוי כסנהדרין מ"מ מאחר שראו כל הפוסקים דעת תוס' ולא חשו להו ע"כ קים להו שאינו עיקר. ובפרט שלענ"ד גם לתוס' בזה נ"ד מאחר שלא הציצו רק באחד. וגם בזה אפשר שהיה שינוי מאחר שהרב לא מלו בזמנו לכך לענ"ד דחייבים למולו: