שו"ת חידושי הרי"מ, יורה דעה י״חChiddushei HaRim Responsa, Yoreh De'ah 18
א׳לכבוד אהו' ידיד נפשי הרבני המופלג החריף החסיד מו' נחום נ"י.
1
ב׳על דבר שאלה בא' שמכר לנכרי בהמה להפקיע מבכורה בכסף בלא משיכה. וכתב רו"מ בשם ס' תשואות חן שמורה א' הורה הלכה למעשה שיטיל בו נכרי מום וטעמו מהא דאיתא בכורות ל"ג ע"ג דכשיש בו מום עובר מותר מה"ת להטיל בו מום קבוע מקרא דתמים יהיה לרצון כו' אז לא יטיל בו מום משא"כ ביש בו מום עובר דלא חזי להקרבה אינו אסור מה"ת להטיל בו מום אלא מדרבנן. ומזה הוליד דגם בכור חוצה לארץ שאינו ראוי להקרבה אף כשהבה"מ קיים דממקום שאתה מביא מעשר אתה מביא בכור וכיון דלא חזי להקרבה האיסור להטלת מום בו רק דרבנן. וכיון שקנין כסף הוי ספיקא הוי ספיקא דרבנן ולקולא ושרי להטיל בו מום. ובס' הנ"ל דחה שאסור לעשות ספיקא דרבנן לכתחלה ועוד כמ"ש הש"ך בספק דרוסה שנתערב דלא אמרינן ביה ספיקא דרבנן כיון שנעשה אח"כ דרבנן וכן בזה כיון דקודם הטלת מום הוי מה"ת. ורו"מ נראה לו להורות כדברי המורה הנ"ל שזה נקרא דיעבד כדי שלא יבא לידי מכשול ליהנות ממנו כמ"ש הב"י דמצוה להשתתף עם נכרי ואף דאסור לשתף עם עכו"ם כמ"ש בח"מ קע"ו וא"ח קנ"ו התירו כאן משום חשש מכשול וכ"ש להתיר לכתחלה לעשות ספק דרבנן. ודחי' הב' דחה רו"מ דלא דמי לספק דרוסה שנעשה ע"י גלגול דרבנן אבל כאן הוי מיד ספק דרבנן לגבי איסור הטלת מום ובגוף א' הוי האיסור דרבנן וספיקו עכ"ל רו"מ:
2
ג׳תשובה הספר הנ"ל לא ראיתי מעולם ואיני מכיר לא את המורה ולא את המשיב. אולם הדבר פשוט לאיסור ויפלא מאוד על המורה ההוא שהתיר מה שפשוט לאיסור אצל כל רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל דהא מבואר בטור וש"ע כל ה' בכורות סי' שט"ו ושי"ו ושי"ח דספק בכור דינו שימתין עד שיפול בו מום ולא הגיה רמ"א כלום ומבואר עכ"פ דאסור להטיל בו מום בספק גם בחוצה לארץ וברא"ש י"ל בבעי' דבעטו ורדוף שכ' הרמב"ן פוסק כלישנא בתרא ולא ידענא טעמא מהו דבשל תורה הוא ואפשר דה"ט דאע"ג דהטלת מום הוי איסור דאורייתא מ"מ מה שאינו נאכל במומו הוא מדרבנן ע"ש. וכי הרא"ש לבני א"י דיבר ע"ש בכורות ל"ה וברבינו ירוחם הלכות בכורות מבואר להדיא ג"כ בס' בכור דאסור להטיל מום ג"כ בחוצה לארץ. ויעיין רו"מ בפסקי מהרא"י סי' קס"ז וקס"ח וקס"ט דמהר"מ ורא"ש ומהרי"ל וכן הגדולים סברי דאסור להטיל מום בספק בכור גם בחוצה לארץ. וכן בתשובות רמ"א ושארית יוסף ע"ש לא מצאו תקנה בספק בכור:
3
ד׳ובגוף סברתו הנה מה שהביא ממום עובר לבכור חוצה לארץ אין שום ראיה דע"כ לא אימעוט מתמים יהיה רק דוקא כשהוא תמים בלא מום אז אסור להטיל בו מום משא"כ כשאינו ראוי להקרבה מחמת מום עובר שאינו תמים אינו עובר. אבל לא מוכח מזה מה שאינו ראוי להקרבה מצד אחר דלא אימעט מתמים שיהיה מותר להטיל מום בקדשים וכן משמע מלשון הש"ס בכורות ל"ג ע"ב דנחלקו רק במטיל מום בבעל מום וכפירש"י ד"ה ורבנן דדרשי תמים יהיה כו' דמשמע תמים הראוי לרצון אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו אבל בעל מום לא ע"ש ולא סיים רש"י אבל שאינו לרצון לא. משמע דדוקא כשאינו ראוי לרצון מחמת שאינו תמים וכן דקדק רש"י מנחות נ"ו ע"ב ד"ה ורבנן אותו שהוא תמים וראוי לרצון כו' אבל בעל מום לא. ואין שום ראיה מזה. ותדע דלדברי הנ"ל שמדמי מה שאינו ראוי למום א"כ מחוסר זמן קודם ח' בבכור דאינו ראוי לרצון דבהדיא כתב קרא מיום השמיני ירצה ואף אי ודאי אינו נפל כדאמר פ"ק דר"ה משעה שנראה להרצאה כו' א"כ גם בא"י יהיה מותר מה"ת להטיל מום בבכור קודם ח' ימים דהא עכשיו אינו ראוי להקרבה ואינו ראוי לרצון ואף שיהיה ראוי אח"כ הא גם במום עובר יהיה ראוי אח"כ להקרבה ואעפ"כ כיון דעכשיו אינו ראוי מותר מה"ת להטיל מום קבוע א"כ גם בהנ"ל יהיה מותר. אלא ע"כ דלא דמי מה שאינו ראוי להקרבה ולא אימעט מתמים לבעל מום וא"כ אין ראיה להנ"ל:
4
ה׳אמנם בש"ס תמורה כ"א בעי המטיל מום בתמורת בכור ומעשר מי אמרינן כיון דלא קרבין לא מחייב או דלמא כיון דקדשו מיחייב וכתבו תוס' דבעיא זו לכ"ע דלמ"ד מטיל מום בבעל מום פטור מ"מ י"ל דהכא חייב דדוקא התם שכבר היה בו מום כו' וכן למ"ד התם דחייב י"ל דכאן פטור שמעולם לא היה ראוי להקרבה כו' ופשט הש"ס דלא מיחייב ע"ש א"כ גם בבכור י"ל לר"ע תמורה כ"א ע"ב בכור בחו"ל אינו קרב חילוק הנ"ל המבואר בתוס' דאין ללמוד מבעל מום. מ"מ יש לדמותו לתמורת בכור ומעשר דכיון דמעולם לא חזי להקרבה פטור כנ"ל:
5
ו׳אמנם גם זה ליתא חדא דמשמע דלא בעי בש"ס רק לענין חיוב מלקות אבל איסור דאורייתא אית ביה וכן פירש"י ז"ל לא מיחייב מלקות ע"ש וכן מבואר ברמב"ם ז"ל פ"א מהל' איסורי מזבח וכמ"ש לקמן. ועוד דיש לדקדק בלשון הש"ס דאמר אביי מ"ש תשיעי של מעשר דלא מבעי לך דמעטי' רחמנא עשירי להוציא את התשיעי ה"נ רחמנא מעטינהו כי קודש הם קרבין ואין תמורתו קריבה וכן להיפוך מתני' רנב"י ע"ש. ואינו מובן מאי קאמר אלא דממעט שאינם קרבין הא גם באיבעי ידע דאין קריבין דזה היה הספק דמספקא ליה אף שאין קריבין כיון דקדשי מ"מ חייב וע"ז לא דחי כלום. ומה דאמר ה"נ מיעט רחמנא זה מיותר לגמרי דידע מזה רק הוי ליה למימר אלא כיון דלא קריבין לא מחייב הכי נמי לא מחייב. ועוד למה לא בעי באמת בבכור ומעשר גופיה בחוצה לארץ אי מיחייב כיון דקדשי או כיון דלא קריבין פטור. ולכך נראה דדוקא הנך דמיעט רחמנא בגוף הקדושה דהם קודש ולא תמורתן לענין הקרבה כו' וכן עשירי יהיה קודש ולא תשיעי לכך פשיט דלא מיחייב כיון שאינם קודש לענין הקרבה משא"כ בכור ומעשר דחוצה לארץ דלענין הקדושה הם בכלל בכור ומעשר דא"י רק לענין הקרבה אימעט מקרא אחריני דוהבאתם שמה דלא יביא מחוצה לארץ להקריב וכדאמר בש"ס בכורות נ"ג ריש פ' מעשר בהמה דמוקי מתני' כר"ע כאן לקרב כאן ליקדש דיקא נמי דקא נסיב לה והבאתם שמה ש"מ ע"ש ודייק הש"ס דר"ע לא ממעטיה רק מהקרבה מדמייתי קרא דוהבאתם שמה שהוא מיעוט אחר שלא ציותה תורה להקריב ע"ש אבל לענין הקדושה נכלל בכלל בכור ומעשר שנאמר בתורה סתם וממילא כיון דאזהר רחמנא להטיל מום בבכור ומעשר. גם בכור ומעשר דחוצה לארץ בכלל ומדוקדק לשון הש"ס דאמר אביי מ"ש תשיעי דמעשר דלא מיבעי דמעטי' רחמנא מעשירי קודש היינו בגוף הקדושה כו' תמורת בכור נמי מעטי' מקודש הם כו' וזה הוא שחידש לו אביי כיון דמעטי' קרא לענין ההקרבה בגוף הקדושה לא מיחייב כנ"ל. וא"כ אין ראיה כלל לבכור ומעשר דחוצה לארץ ואדרבה קצת ראיה להיפוך דבזה דלא מיעטי' כנ"ל אף דלא קריבן כיון דקדשי מיחייב. גם דאין זה מוסכם כלל שיהיה הלכה כר"ע בהא עיין בראב"ד ה' בכורות פ"א שכתב ואפילו כו' דנראה דמספקא ליה דכמה סתם משנה כר"ש דאם באו תמימים יקרבו ע"ש. וכן אין הכרח כלל גם לר"ע שיהיה פסול בדיעבד אם הקריב בכור חוצה לארץ די"ל דלא אימעט רק שאסור להקריבו ולא לפסול כיון דקדשי מזבח הוא. ובודאי שאין לבדות מסברא דנפשי' לחלק באיסור הטלת מום בין בכור חוצה לארץ לא"י מה שלא מצינו בשום פוסק. והגירסא ברמב"ם הרי הוא כחולין כתב הכסף משנה שהוא טעות ע"ש:
6
ז׳והנה יותר היה צד לסמוך על דעת רש"י ז"ל שנראה מדבריו דבזמן הזה אין איסור הטלת מום אלא דרבנן בע"ז י"ג ע"ב אין מקדישין כו' ואם הקדיש כו' תעקר כו' ואמר רבא נראה כמטיל מום בקדשים ופריך נראה מום מעליא הוא ומשני ה"מ בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה אבל בזמן הזה לא ומסיק דגם למ"ד מטיל מום בבעל מום חייב אע"ג דלא חזי להקרבה מ"מ בזמן הזה מודה ע"ש לפירש"י ז"ל דבזמן הזה איסור הטלת מום רק מדרבנן גם בתם וכן כתבו תוס' בכורות ל"ג ע"ב. אמנם הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות איסורי מזבח פסק להדיא דמטיל מום בקדשים בזמן הזה אעפ"י שעבר בלא תעשה אינו לוקה כו' ופסק להדיא דאסור מה"ת. ומ"ש הלחם משנה והקשה מש"ס דע"ז הנ"ל לא קשה מידי דהרמב"ם ז"ל מפרש כתירוץ ב' של התוס' בקדשי בדק הבית ע"ש. וכן מבואר מדברי הרא"ש ז"ל בכורות ל"ה שהבאתי לעיל שכ' דאיסור הטלת מום הוא דאורייתא והוא מיירי בזמן הזה ע"ש ע"כ סבר כהרמב"ם. ועוד יש להביא ראיות ברורות דגם לרש"י בזה"ז אף אם הוא דרבנן מ"מ גם בספק בכור אסור להטיל מום ולא אמרינן ביה ספיקא דרבנן לקולא. דהא אמר בש"ס בכורות ל"ה ע"ב דאמר רב חסדא ספק בכור שנולד בי ישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו שלא הוטל המום בו בכונה והא רב חסדא בזה"ז ובבבל הוי כדאמר ב"ק פרק המניח. ואעפ"כ אסור להטיל מום בספק בכור ולא לבד שאסור רק דמצריך ב' עדים שלא הוטל בכוונה גם בספק כנ"ל. ועוד רב נחמן דדייק דבעליו נאמנים דאל"כ ספק בכור לר"מ מי מעיד עליו וכ"ת ה"נ דלית ליה תקנתא והתנן שהיה ר"מ אומר כל שחליפין ביד כהן כו' ומאי דייקא דילמא בזה"ז או בחוצה לארץ מיירי דנהגי מתנות לתנאי דלא כר"א ומותר להטיל מום בספק בכור וא"צ לנאמנות ומוכח דאין חילוק כנ"ל. ועוד שם במשנה ט"ז ע"א רחל שלא ביכרה אמר ר"ע משמנין ביניהן והשני ירעה עד שיסתאב ופירש"י ז"ל חד פירושא דבזמן הזה איירי ע"ש. וא"כ אמאי ירעה הא לרש"י ז"ל הוא מדרבנן וא"כ בספק יכול להטיל בו מום ולמה ירעה. ומוכח להדיא דאין שום חילוק וגם בספק בכור בזה"ז אף לרש"י אסור להטיל בו מום כנ"ל:
7
ח׳גם על גוף הדבר קשיא לי איך אפשר דהטלת מום בבכור בזה"ז דרבנן הא אמר בש"ס גיטין מ"ד ומ"ק י"ג דבעי ר"י מר' זירא במוכר עבדו אי קנסו בנו אחריו ואמר אם תימצי לומר צירם אוזן בכור קנסו בנו אחריו דהתם עביד איסורא דאורייתא משא"כ הכא דאיסורא דרבנן כו' ופירש"י דעבר אכל מום כו' וכן ר"י עצמו בעי אותו בעיא. בכורות ל"ד ע"ב. בצירם כו' אי קנסו בנו אחריו ומבואר להדיא דגם בזה"ז איסור דאורייתא עביד בצירם אוזן בכור דכי הלכתא למשיחא. ועוד הוי ליה למיבעי בצירם אוזן בכור גופיה אם תימצי לומר דבזמן שבית המקדש קיים קנסו בנו אחריו דאיסורא דאורייתא עביד בזה"ז מאי. וע"כ דגם בזה"ז אסור מה"ת. ונראה דמש"ס הנ"ל יליף לה הרמב"ם ז"ל שפסק דגם בזה"ז עובר אף שאינו לוקה מ"מ מה"ת אסור כנ"ל:
8
ט׳וגם בש"ס בכורות ריש פרק כיצד מערימין דפריך אר"י דמתיר להטיל מום בזה"ז קודם שיצא לעולם דנגזור אטו יצא כו' ומאי קושיא כיון דבזה"ז דרבנן אף ביצא. וכן במה שהחמירו הרבה בש"ס לידע שלא הוטל בכוונה אף בזה"ז נראה דמה"ת וכן על הרא"ש ז"ל שהביא מקודם הש"ס דע"ז בבכורות ואח"כ כתב דאיסור הטלת מום דאורייתא ע"ש פ' כל פסולי המוקדשין סי' ג' וסי' ד'. לכך היה נראה לענ"ד לחלק דאף דבשאר קדשים סבר רבא שהוא דרבנן בזה"ז מ"מ בבכור י"ל דמודה. והטעם דהנה קשה הפשט שם בסוגיא דנראה כמטיל מום בקדשים כו' מאי משני בזה"ז כו' ולא שייך ע"ז לישנא דנראה רק דאף מטיל מום גמור דרבנן. וכן קשה מאי בכך דבזה"ז לא חזי הא קי"ל כר"י זבחים פרק השוחט והמעלה דמעלה בזה"ז חייב ועיין תוס' זבחים נ"ט ע"ב. ולכך היה אפשר לפרש למאי דאמר בכורות ל"ג ע"ב בכור שאחזו דם חכמים מתירין להקיז לו דם אף במקום שעושין בו מום כדי שלא ימות. ומייתי עלה הש"ס פלוגתא דתרומה אם רשאי לטמאות כו' אי תרד ותטמא אי יניחנה במקום התורפה כו' ומסיק ע"כ לא אמרו רבנן אלא משום אי שביק מיית כו' ואח"כ אמר הכל מודים כו' דטעמא דרבנן דמטיל מום בבעל מום פטור ופירש"י ז"ל דאין לך בעל מום גדול מזה כיון שוודאי ימות וכ"כ תוס' שם ד"ה אילימא דאחיזת הדם אף דאם היה לו רפואה לא חשיב מום מ"מ אם ימות בלא עשיית מום חשיב זה עצמו כמום מה שסופו למות וכן פירש"י מנחות נ"ז ע"ב ד"ה הכל מודים אע"ג דפליגי במטיל מום בבעל מום דאין לך מום גדול מזה שהרי ימות ומשמע דאף אי לא היה אחיזת הדם והיה סופה למות היה ג"כ מותר להטיל בה מום מה"ת. וא"כ התם בע"ז דאמר מקדיש בזה"ז בהמה תיעקר דנועל דלת בפניה והיא מתה דכן היה התקנת חכמים משום תקלה ופריך עלה דינשר פרסותיה שיטיל בה מום א"כ משני רבא שפיר דנראה כמטיל מום כו' דהא אם לא יהיה מותר להטיל מום ע"כ נועל דלת ולמיתה אזלה שוב מותר להטיל מום כמו באחזו דם דהנ"ל דהא א"א שלא תמות אם לא בהטלת מום ומשני שפיר ה"מ בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה משא"כ בזמן הזה דלא חזי ואי לא נתיר להטיל מום ע"כ נועל דלת ומתה שוב לא היה איסור הטלת מום דמאי חילוק בין שסופה למות מחמת דבר אחר או מחמת התק"ח רק דנראה כמטיל מום דהא אין דבר זה דבר הניכר מה שתיקנו חכמים שתיעקר ואסור מדרבנן ולא קשה כל הנ"ל דאין הטעם כלל משוב בזה"ז לחוד רק משום דבזה"ז ע"כ תמות דנועל דלת כנ"ל. ומדוקדק לשון רש"י ז"ל שם שמייתי הא דבכור דאסור להקיז לחד מ"ד אפילו הוא מת ע"ש שהוא מיותר ואינו ענין לכאן. ולמ"ש מדוקדק שזה עיקר הטעם כאן מפני שסופה למות כנ"ל. וכן לכאורה תמוה כיון דרש"י מפרש דמאי דמייתי למ"ד מטיל מום בבעל מום חייב היינו בבכור הנ"ל. ומאי משני לדמי חזי ופירש"י לחללו באחר ולהקריב חילופיו ע"ש. ותמוה דהא בכור לא יפדה וגם תמורתו אינה קריבה ואף על פי כן חייב למ"ד הנ"ל. ולמ"ש אתי שפיר דמייתי רק מבכור דכה"ג חשיב מטיל מום בבעל מום כיון דסופה למות אבל לא היה רוצה לומר כלל להך מ"ד דבבכור אסור רק לחכמים דמתירין משום דסופה למות גרע משאר מטיל מום בבעל מום. רק התם מייתי הפלוגתא דמטיל מום בבעל מום דשאר קדשים וע"ז קאמר דכאן לכ"ע דלא חזי גם לדמי מותר ויש לדחות:
9
י׳וא"כ כיון דהטעם כנ"ל ממילא דוקא בשאר קדשים דהיה הדין והתקנה תעקר וסופה למות משא"כ בכור שלא תיקנו כן כמ"ש תוס' שם וכל הפוסקים א"כ אין סופה למות כלל שפיר י"ל דגם בזה"ז אסור מה"ת להטיל מבו מום ומשום דלא חזי להקרבה בשביל שאין מקדש לא חשיב כלל כבעל מום כנ"ל. ומיושב שפיר מה דמשמע מכמה דוכתי דגם בזה"ז דאורייתא בבכור כנ"ל. ולענ"ד מוכרח זה גם לרש"י ז"ל דבבכור מה"ת גם בזה"ז דאי נימא דלא מיקרי ראוי בשביל שאין מקדש וא"כ שוחט בחוץ פטור דאינו ראוי לפתח אוהל מועד וכמ"ש תוס' זבחים נ"ט ד"ה עד שלא נבנה ע"ש. ובמשנה ביצה כ"ה ע"ב בכור שנפל לבור פירש"י בכור בזמן הזה אין נשחט בלא מום שקדשים הוא דמאליו קדוש והשוחטו כשהוא תם הוי שוחט קדשים בחוץ וענוש כרת ע"ש. ומבואר להדיא דס"ל לרש"י להלכה דגם בזה"ז חייב כרת ומיקרי ראוי כנ"ל. ולא מצינו בהדיא מי שיאמר בבכור בזה"ז שהוא דרבנן זולת הג' מרדכי הובא בדרכי משה סי' שי"ג שכתב ועוד מצאתי בכור בזה"ז אינו אלא מדרבנן לפי שאינו ראוי להקרבה. ודחה ד"מ דבריו ובאמת מבואר להיפוך מכמה פוסקים. ומ"ש בש"ע ס' אם כיון להתיר כו' היינו שזה הספק דרבנן אבל לא גוף האיסור. אבל עכ"פ איך שיהיה בזה אין לפקפק כלל שאסור להטיל מום בספק בכור בזה"ז ובחוצה לארץ כמבואר בכל הפוסקים:
10
י״אומ"ש רו"מ בענין ספק דרבנן דלא דמי לספק דרוסה זה אמת ואעפ"כ ודאי דלא אמרינן כה"ג ספיקא דרבנן לקולא. וראיה ברורה לזה דהא קי"ל דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא רק מדרבנן א"כ בספק טריפה יהיה מותר לבטל לכתחלה דהא לענין זה הוי רק ספק דרבנן מיד. וע"כ דהחילוק הוא דבדבר שהדרבנן בפני עצמו אמרינן ביה ספק דרבנן לקולא. משא"כ היכא שהחכמים עשו תקנה על האיסור שלא יעשה זה בהאיסור ממילא אין דנין בהספק כלל על הדרבנן וכיון שע"כ אתה מחשיבו לאיסור מספק תורה וכיון שהוא איסור שוב חל הדרבנן שאסור לבטלו דאין התקנה מפרדת מהאיסור. וכן בהנ"ל שחכמים אסרו להטיל מום בקדשים ולהפקיע. וממילא כיון שהוא קדוש מספק דאיסור דאורייתא שוב יש עליו האיסור דרבנן שלא יטיל בו מום. וכן מהא דאמר בכמה דוכתי כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ולא אמר בכל מקום ספיקו דרבנן לקולא ולא הוצרך לומר שלא גזרו בספק. וע"כ דכיון שאסרו חכמים בשבת השבותים. וכיון דבין השמשות מחזיקין לשבת מספק על המלאכות דאורייתא היה ממילא גם השבותים אסורים כיון שדנין על הזמן ולכך צ"ל שלא גזרו מתחלה על השבותים כנ"ל. וזהו נוגע בכמה מקומות וצריך לאריכות ואין לי פנאי עתה. עוד כתב רו"מ מענין סטימותא דמהני בדרבנן ובקנין כסף שהוא ספק לרמב"ם ז"ל ספק דאורייתא רק מדרבנן לחומרא. הא ליתא דעדיין הספק דאורייתא הוא שמא אין כסף קונה ולא הוי סטימותא קנין להפקיע דאורייתא ועדיין במה יצא מספק דאורייתא שהוא לחומרא מדרבנן עכ"פ וזה פשוט. גם עיין תשובות רמ"א סימן פ"ז דלא מחשיב לספק כלל בכסף לחוד דהעיקר כדעת רוב הפוסקים כר"י דדבר תורה מעות קונות בישראל ועכו"ם במשיכה. ועיין בעבודת הגרשוני סימן ק"ב בכסף ומקנינים הנהוגים. דפוסק שקנין שבדיניהם מהני. רק אם הוא הערמה הנראית י"ל דאין הסוחרים נהוגים כלל בקנין שנראה הערמה שיועיל וכן בדיניהם לזאת יחקור רו"מ על זה אם הקנין היה רק בהערמה אין הדעת נוטה כלל להתיר מטעם קנין שבדיניהם או סטימותא כמ"ש עבודת הגרשוני הנ"ל. ואם היה באמת כוונת קנין היה צד לסמוך שיטיל נכרי מום. כי מה שנראה מהפוסקים שזה הוי גרמא ואסור מה"ת בהטלת מום בבכור. צ"ע כי מצאתי בהרא"ש ז"ל ב"מ פרק הפועלים בשם הראב"ד דבעיא דחסימה לא איפשטא אזלינן לקולא ואע"ג דמסקינן דמטיל מום בקדשים דע"י נכרי נמי אסור ואפילו בזה"ז שאינו אסור אלא מדרבנן התם משום חומרא דקדשים ולא גמרינן מינה. ומה ראיה מבכור הא התם גרמא אסור מה"ת כדיליף בש"ס בכורות דף ל"ה וע"כ סברי ראב"ד ורא"ש דכיון שרק אומר לעכו"ם גרע מגרמא ואינו אלא מדרבנן. גם במבואר מדבריו דסובר ג"כ בזה"ז דרבנן והוא עמוד גדול לסמוך אולם יש לחלק בין שאר קדשים לבכור כמ"ש לעיל. וגם בהא דאמירה לנכרי אם כי לדבריו גרע מגרמא מ"מ הא קי"ל יש שליחות לעכו"ם לחומרא וא"כ מצד זה גרע הרבה כנ"ל והנראה לענ"ד כתבתי. הק' יצחק מאיר:
11