שו"ת חידושי הרי"מ, יורה דעה ז׳Chiddushei HaRim Responsa, Yoreh De'ah 7

א׳הנה בענין דם שמלחו או בשלו תפסו רמ"א וט"ז וש"ך ז"ל בפשיטות שהוא דרבנן ובאמת שיש לעיין הרבה בזה דהנה בש"ס מנחות דף כ"א טעמא דמיעט כו' הא לאו הכי הוה אמינא דם ליבעי מלח הא כיון דמלחי' נפיק ליה מתורת דם דאמר זעירי אמר ר' חנינא דם שבשלו אינו עובר עליו ורב יהודה אמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו כו' ומשני מהו דתימא משדיא ביה משהו למצוה קמ"ל ופרש"י דם שבשלו בין דחולין בין דקדשים ואכלו אינו עובר עליו דהא לא חייבה תורה אלא אדם הראוי לכפרה ודם קדשים משבשלו לא חזי למלתי' ונפיק לי' מתורת דם ומלוח הרי הוא כרותח כו' ואח"כ איתא גופא אמר זעירי כו' יתיב רבא כו' איתביה אביי הקפה את הדם ואכלו או שהמחה החלב כו' חייב לא קשיא כאן באור כאן בחמה הקפה באור לא הדר בחמה הדר בחמה נמי נימא הואיל ואידחי אדחי דבעי רבי מני מר' יוחנן דם שקרוש ואכלו וא"ל הואיל ואדחי ידחה אשתיק א"ל דלמא ודאי כאן בחטאות החיצוניות כאן בחטאות הפנימיות ופרש"י כאן הא דהקפה את הדם בחמה ואכלו חייב וה"ה לשל חולין הואיל וראוי לכפרה בקדשים כו' והא דזעירי אינו עובר עליו בחטאת הפנימיות כו' וטעמא מפרש לקמן. א"ל אדכרתן מלתא דאמר רב חסדא דם שקרש בחטאות החצוניות ואכלו חייב ולקח ונתן אמר רחמנא והא בר לקיחה ונתינה הוא בחטאות הפנימיות ואכלו פטור וטבל והזה כו' ורבא דידיה אמר אפילו בפנימיות חייב הואיל וכנגדו ראוי בחצוניות אמר רב פפא הלכך דם חמור שקירש ואכלו חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצוניות ופירש"י דם חמור אע"פ שאינו ראוי לקרבן וא"ל דלא חייבה תורה כרת אלא על דם הראוי לקרבן אלא אפילו חמור דאינו ראוי חייב עכ"ל. וכ' תוס' ישנים ד"ה כאן אפירש"י ז"ל ולא נהירא דא"כ בפנימיות נמי משמע לשיטת רש"י דאם בשלו צלול הואיל וראוי לטבילה והזאה חייב עלה אם אכלו ואין הסוגיא מוכיח כן דאמר לעיל כיון דמלחי' נפיק מתורת דם כו' עוד דרבא דידיה אמר אפי' בפנימיות חייב משמע לפירש"י דרבא לית ליה דזעירי ולעיל קאמר יתיב רבא וקאמר להא שמעתא משמע דס"ל כזעירי לכן נ"ל דבזעירי היינו בבשלו באור כ"ע לא פליגי דאינו עובר עלי' והא דמחלק הכא בין חטאות הפנימיות כו'. קאי אקפאו בחמה עכ"ל:

ב׳מבואר מזה דלשיטת רש"י ז"ל למסקנא פליג רבא אזעירי. רק לס"ד דלא ידע החילוק בין חטאות חיצונות כו' וא"כ ע"כ טעמא דדם שבשלו או מלחו שאינו עובר היינו משום דנפיק מתורת דם דאי לאו הכי למה לא יהיה ראוי לכפרה אף שבשלו וע"כ דאין תורת דם עלי' ולכך ממילא אינו עובר עלי'. ולכך כ' כרש"י בקושית הש"ס משבשלו לא חזי כו' ונפיק מתורת דם ולא כ' טעמא מפרש לקמן כמ"ש אח"כ משום דלס"ד היה הטעם כנ"ל ופריך שפיר והוצרך לשנוי' מ"ד משדי' ביה כו' אבל למסקנא בתר דאמר אדכרתן כו' אין הטעם כלל בהא דזעירי משום שמבושל נפיק מתורת דם רק משום דמסתמא נקרש ולאו בר טבילה והזאה הוא כיון דמיירי בפנימיות. ובאמת שוב לא קשה לזעירי קושית הש"ס דשפיר בעי קרא למעוטי דם ממלח דס"ד שיזרוק קודם שיקרש כמ"ש תוס'. והא דיתיב רבא וקאמר לשמעתתא דזעירי היינו קודם דאמר אדכרתן מלתא דרב חסדא והיה סבור ע"כ הטעם כס"ד הנ"ל דנפיק מתורת דם כיון שבשלו וקפה ולא היה חולק אזעירי אבל בתר דאמר אדכרתן מלתא דרב חסדא דמסיק דע"כ טעמא דזעירי אינו משום דנפיק מתורת דם רק משום דרב חסדא ומיירי בחטאות הפנימיות ואינו עובר משום דלאו בר טבילה כו' ובחיצוניות מודה ושוב בסברא זו פליג רבא עליו ומייתי ורבא דידיה אמר הואיל וכנגדו ראוי ליתא לדזעירי כיון דע"כ טעמא דידיה משום דרב חסדא. וממילא לרבא חייב בכל דם שבשלו בין באור ובין בחמה. ולכך פ' רש"י ז"ל כרבא ורב פפא דבתראי נינהו ופירש בברייתא דחולין ק"כ הקפה את הדם באור ע"ש. וכן פ' כ"ה גבי הלב קורעו כו' דמיירי בלב עוף כו' ע"ש. שוב ראיתי בכו"פ כ' לישב קושית התוס' כעין מ"ש רק שכ' דגרסינן רבה במקום רבא דלא יחלוק דידיה אדידיה. ולמ"ש אין צורך לזה:

ג׳וכן ראיתי מפורש בסמ"ג סי' קל"ז שנינו פ' כ"ה הלב כו' ופרש"י שענוש כרת אף לאחר שבשלו ור"ל שאינו סובר כאותו אמורא שאומר בהקומץ דם שבשלו אינו עובר שנאמר כי הדם כו' לא חייבה תורה אלא על דם הראוי לכפרה וזה הואיל וקירש ע"י בישול אינו ראוי לכפרה לכל הפחות בחטאות הפנימיות שנא' וטבל והזה אלא סובר רש"י כאותו אמורא שחייב על דם שבשלו הואיל וראוי לכפרה בחטאות החיצוניות שנאמר ולקח כו' ובר לקיחה ונתינה הוא אף שקרוש ע"ש. ומבואר דפי' בדברי רש"י ז"ל כמ"ש דלמסקנא פליג רבא אזעירי דכיון דטעמא דזעירי למסקנא משום דקרוש ואינו ראוי לטבילה וע"ז פליג רבא משום דראוי בחטאת חיצוניות שוב חייב בכל מקום. גם משמע מדברי סמ"ג דלא משכחת כלל צלול בבישול דלעולם נקרש מיד כשנתבטל או נמלח. ולא קשה קושית תוס'. ותוס' לא ניחא להו דלמסקנא יהי' נדחין דברי רבא דאמר משמי' דזעירי. וכן שיהיה קושית הש"ס דנפיק מתורת דם לס"ד כנ"ל:

ד׳והנה פשט הסוגיא לכאורה מוכחת כפי' רש"י ז"ל דלתוס' דמבשל באור אין הטעם כלל דנפיק מתורת דם משום שנקפה רק אף צלול לא מיקרי דם וכל פלפול הש"ס בין בחטאות חיצונות לפנימיות רק אקפאו בחמה כו' וקשה טובא חדא מאי פריך אביי אזעירי מהא דהקפה הדם ואכלו חייב מאי ענין זה לזה הא בדזעירי אינו כלל משום שהקפה דגם צלול נפיק מתורת דם ע"י הבישול. ושם תני הקפה ולא נזכר כלל בישול. והא גם מעצמו אפשר להיות נקרש כדתני במשנה יומא פ"ד ממרס שלא יקרש וא"ל מאי קמ"ל ז"א דקמ"ל אף דלאו בר טבילה והזאה. וצ"ל דלתוס' לשון הקפה משמע שעשה פעולה להקפות או ע"י בישול באור או בחמה דאל"ה הוי ליה למתני דם קפוי או דם שנקרש כו' ולרש"י ז"ל א"ש כפשטיה דגם לס"ד מאי דבישול מוציאו מתורת דם הוא ג"כ רק משום שנקפה ואינו ראוי לזריקה בכל חטאות כנ"ל ופריך שפיר מהקפה משא"כ לתוס' צריך לדחוק כנ"ל. ועוד קשה דכי משני כאן שהקפה בחמה מה פריך הואיל ונדחה ידחה מי אמר לו שנדחה כלל הא דוקא באור דאף שצלול יצא מתורת דם משא"כ מחמה לא יצא מתורת דם כלל מעולם. ואם קושיתו אר' יוחנן דאמר דם שקרש כו' הואיל ונדחה הוי ליה להקשות רק אר' יוחנן לא ארבא וזעירי דלא קשה עלייהו כלל גם עכשיו דמייתי דר' יוחנן דהא אינהו לא מיירי כלל משום שנקפה רק משום בישול אף בצלול ולרש"י א"ש כיון דבבישול רק משום שנקפה ופריך שפיר הא גם בחמה נדחה כיון שנקפה משא"כ לתוס' ועוד למה הוצרך רבא לומר בחמה הדר באור לא הדר. הא באור אין הטעם כלל משום דלא הדר להיות צלול דהא אף שעדיין לא נקרש כלל יצא מתורת דם. ועוד מאי זה דמשני רבא כאן שהקפה באור הא בהא דזעירי לא נזכר כלל קפוי ולא מיירי ביה כלל ולא הוי לרבא לשנויי רק התם בלא בישול רק בחמה דזה עיקר החילוק דבהא דזעירי אין צריך להקפה ולא לטעמא דלא הדר כנ"ל:

ה׳ונראה לענ"ד בפי' שיטת התוס' דהא כ' ד"ה דם דלכך דם שבשלו אינו עובר משום דלא חייבה תורה רק אדם הראוי לכפרה כו' ותמוה ג"כ מנ"ל דאינו ראוי לכפרה כיון שהוא צלול ונראה דהנה במנחות פ"ו אמר דיין ושמן מבושל פסול לנסכים. ובב"ב צ"ז כתבו תוס' והרא"ש בשם רש"י דאשתני לגריעותא והרא"ש כתב דאף דנשתנה למעליותא מ"מ כיון שנשתנה מברייתו פסול לנסכים כדאמר בכורות י"ז גפן שהדלה כו' דיליף מה זבח שלא שנתנה כו' ע"ש ובברכות ל"ח אף ירקות שנשתנו ע"י האור כו' ובכמה דוכתי דעכ"פ בבישול חשיב נשתנה מכמו שהיה. וי"ל למאי דאמר זבחים צ"ג בקיבל פחות מכדי הזאה בכלי זה וגם בכלי אחרת פסול משום דכתי' וטבל בדם שיהיה שיעור טבילה מעיקרו ופירש"י מדם הראשון משמע ע"ש. וא"כ י"ל הטעם בבישול בדם אף שהוא צלול אינו ראוי לכפרה כיון שע"י הבישול חשיב נשתנה א"כ אין זה מדם הראשון. וכמו יין מבושל דפסול מה"ט לנסכים כנ"ל:

ו׳והנה בנדה ריש פרק דם הנדה בהני דלא מטמאין אלא לחין ולא יבישין. אמר בש"ס התם בשרץ דיליף מדכתב במותם שיהיה כעין מותם וכשנתיבש ונשתנה מכמו שהיה לא מטמא ואמר התם דאם אפשר לשרות ולחזור כמו שהיה מטמא אף בעודו יבש דלא מיקרי נשתנה כיון שאפשר לחזור כמו שהיה לח כנ"ל ע"ש:

ז׳וא"כ מיושב הכל לשיטת התוספ' דדם שבישלו אמר דאין עובר עליו אף בצלול דאינו ראוי לכפרה כיון דנשתנה מחמת הבישול דחשיב נשתנה אף שהוא צלול כנ"ל ואינו דם הראשון ואינו ראוי לכפרה עוד ולכך אינו עובר עליו ופריך מהקפה הדם ואכלו חייב והא ג"כ נשתנה עכ"פ כיון שקפוי וכמו התם בנתייבש עכ"פ ואעפ"כ חייב ומוכח או דראוי לכפרה אף שנשתנה או דחייב אף שאינו ראוי לכפרה וממילא גם מבושל יהיה חייב כנ"ל. ומשני כאן בחמה כאן באור לא הדר ובחמה הדר כו' והיינו דבאור בבישול עכ"פ לא הדר כמקודם ואותו השינוי שע"י הבישול הוי נשתנה שא"א להיות כקודם הבישול ולכך אף צלול אינו ראוי לכפרה אבל בחמה דאין נקרא בישול רק השינוי מחמת שקפוי וממילא כיון דהדר ואפשר לחזור ולהיות צלול לא חשיב נשתנה גם בעודו קפוי כמו התם ושפיר ראוי לכפרה וחייב. ופריך נימא הואיל ואידחי אידחי דאמר ר' יוחנן דם שקרש כו' הואיל ונדחה כו'. דניהו דלא חשיב שינוי כיון דאפשר לחזור לכמו שהיה מ"מ עכ"פ כל זמן שהוא קרוש אינו ראוי לזריקה דא"א להזות בקרוש וממילא אף שיחזור להיות צלול אמרינן הואיל ונדחה ידחה ולא יהיה ראוי עוד לכפרה לעולם וא"כ למה יהיה חייב בהקפה בחמה הא אף שלא נשתנה מ"מ אינו ראוי לכפרה לעולם כיון שנקפה ונדחה ומשני כאן בפנימיות כו' דכ' וטבל והזה וכיון שנקרש אינו ראוי אף דלא חשיב שינוי ונדחה ושוב אינו ראוי לעולם פטור אבל בחיצוניות דכתי' ולקח כו' ובר לקיחה ונתינה הוא ושפיר ראוי לכפרה אף כשהוא קרוש כיון דשינוי לא חשיב בחמה שאפשר לחזור כמו שהיה ולכך חייב. אבל בבישול שנשתנה ושינוי זה לא יחזיר ממילא אינו ראוי לכפרה משום השינוי ולכולי עלמא פטור. ולכך אף לרבא ורב פפא דהואיל שכנגדו ראוי בחיצונות חייב גם בדם חמור דוקא בהקפה בחמה אבל באור דגם בחצונות אינו ראוי לכפרה אף בצלול מחמת השינוי דבישול שפיר לכ"ע פטור ואין עובר עליו ומיושב כנ"ל:

ח׳ובאמת תמוה לרש"י ז"ל כיון שע"כ לס"ד היה טעמא דזעירי דבישלו נפיק מתורת דם וע"ז לא היה חולק רבא א"כ אף למסקנא שהוכרח לחלק בזעירי בין חצונות לפנימיות וע"ז חולק רבא הואיל וכנגדו ראוי כו' מ"מ מנ"ל בבישלו באור למיפלג אזעירי הא יכול להיות נשאר סברת זעירי באור דנפיק מתורת דם ורק בחמה הקפה חייב בברייתא הואיל וכנגדו ראוי. וגם מנ"ל לרש"י לפרש כן בדרבא דלמא הא דמשני כאן בפנימיות כו' קאי על הקושיא מר' יוחנן דאמר דם שקירש הואיל ונדחה כו' מיירי בפנימיות וכאן היינו ברייתא דהקפה חייב בחיצוניות. ורק בחמה. אבל אזעירי באור לא פליג רבא כלל. ורש"י ז"ל בעצמו פי' ד"ה כאן בחטאת חיצוניות הא דקתני הקפה את הדם בחמה ואכלו חייב כו' ע"ש. ולמה לו לפרש בחמה. וכיון שפי' כן א"כ למה פי' אח"כ וכאן על זעירי דאינו עובר בפנימיות. והא י"ל שפיר באור כנ"ל. רק דר' יוחנן דם שקירש היינו בפנימיות שנדחה כנ"ל. וצ"ל דמשמע ליה לרש"י דהתירוץ כאן כו' קאי על מה שהקשה אביי הברייתא על זעירי ולא אדר' יוחנן שהביא רק לדחות התירוץ בין בחמה כו':

ט׳אמנם לתוס' ז"ל תמוה ניהו דלענין כרת דבעי דם הראוי לכפרה שייך דגם דם חמור בעי שיהיו שכנגדו ראוי כו' אבל לענין לאו דאתרבי דם התמצית ודם האיברים א"כ מה בכך שבישלו ואינו ראוי לכפרה עכ"פ לא גרע מהני דמעולם אין ראוין לכפרה ומ"מ בלאו הם. וגם אם נאמר דדם הנפש כיון שיש בו לאו וכרת שראוי לכפרה וכיון שנשתנה דאינו ראוי לכפר גם לאו לית ביה. אבל מ"מ דם האברים דיש לאו מיוחד כמ"ש ריש כריתות ה' לאוין כו' ודם התמצית ג"כ ע"ש אף שמעולם אינו ראוי לכפרה א"כ מה יועיל הבישול מה שאין ראוי לכפרה כנ"ל. ולא דמי למ"ש תוס' פסחים דף כ"ח. דכיון דיליף דלאו א' להנאה אמרינן בכולהו ע"ש דהטעם דהוי רק גלוי מלתא דלא תאכל הפי' אכילה וכיון שבכולן לשון אכילה כתיב הפי' שוה אבל לענין זה אין לדמות כיון דהני לאוין נאמרו דאף שאינו ראוי לכפרה מ"מ יעבור באלו. לא שייך לדמות שלא יהיה אסור בבשלו כיון דרק משום שאינו ראוי לכפרה. וזה הוא דאמרה תורה דדם אברים אף שאינו ראוי לכפר בלאו. וצ"ל בדוחק דמ"מ כיון דדם הנפש החמור שבכרת ומ"מ כשנשתנה ע"י בישול פקע איסורו לפי שאינו ראוי לכפרה שוב גם שאר דם דאתרבי בלאו אף שאינו ראוי לכפרה מ"מ ג"כ דוקא בלא נשתנו ושכנגדו בדם הנפש היה ראוי לכפרה דכמו בדם חמור מצריך שיהיה שכנגדו בחטאת ראוי לכפרה כן בדם אברים ותמצית. ומ"מ לא דמי כלל דחמור לענין כרת נכלל בלאו וכרת א' עם הטהורים דכ' לכפר בדם הנפש ובעי שיהיה שכנגדו ראוי מה שאין כן הני דאזהרתן מיוחד אף שאינו ראוי לכפרה מ"מ צ"ל כנ"ל. דלא אתרבי רק שכנגדו בדם הנפש הי' ראוי כנ"ל וכעין זה אמר בש"ס חולין ע"ד ע"ב לר"י דם וכל דם כל היכא דחייב אדם הנפש חייב אדם התמצית והיכא דלא מחייב כשליל כו' ע"ש כן י"ל לדידן כנ"ל:

י׳ולהנ"ל היה נראה דין חדש למאי דאמר חולין פ"ז וזבחים ע"ח בדם שנתערב במים דאמר ר' יוחנן ל"ש אלא מים לדם אבל דם למים ראשון ראשון בטל דהו"ל דחוי ואינו חוזר ונראה. ואמר עלה רב פפא לענין כסוי אינו כן דאין דחוי אצל מצות. והיינו משום דבידו כמ"ש תוס' סוכה ל"ג זבחים ל"ד. רק לכפרה חשיב דחוי ע"ש. וא"כ מה דקי"ל חוזר וניעור כשנפל מינו דראשון באיסור הוא ג"כ משום דאין דחוי באיסורין ע"ש. וא"כ כיון דאמר כאן במנחות דבעי מר' יוחנן דם שקירש ואכלו אם חייב ואמר ר' יוחנן הואיל ואידחי אידחי ע"ש ולתוס' מיירי בחמה ואעפ"כ אף שנעשה צלול וראוי לכפרה פטור מה"ת כשאכלו לפי שנדחה ולענין כפרה אינו חוזר ונראה שוב גם לאכילה פטור דתלי' בכפרה. וא"כ גם למסקנא ניהו דפליג שבחמה דהדר לא נדחה כלל בחטאת החיצונות דכ' ולקח ונתן מה"ט הוא דחייב אבל אם לא היה ראוי בחטאות חיצונות ג"כ גם למסקנא לא הי' עובר מה"ת לפי שנדחה לכפרה כנ"ל. א"כ ממילא גבי דם שנפל למים דלענין כפרה הוי דיחוי שאינו חוזר ונראה אף שנפל וניתוסף דם עד שיש מראה אדמומית ע"ש א"כ ממילא נדחה גם לענין איסור אף דאין דחוי באיסורין מ"מ כיון דלא חזי' לכפרה משום דחוי שוב ממילא אינו עובר עליו מה"ת כמו דם שבשלו לתוס' כנ"ל דאינו ראוי גם בשכנגדו בחטאת חיצונות כנ"ל כמו דם שקרש כנ"ל לס"ד ולר"י כנ"ל. ושפיר לא אמרינן חוזר וניעור שיהיה אסור מה"ת גבי דם רק מדרבנן אף שניתוסף כנ"ל. וכן אם אין במים מראה אודם אף שיש כדי ליתן טעם אף דטעם כעיקר דאורייתא בכל איסורין מ"מ גבי דם כנ"ל לא אסור מה"ת כיון שאינו ראוי לכפרה שכנגדו הוי כדם שבשלו כנ"ל שמחמת השינוי שאינו ראוי אינו עובר עליו כנ"ל. ולא מצינו זה בפוסקים ודוחק גדול לחלק בין שהשינוי בגוף הדם כבישול וקרוש כו' ובין שהשנוי שאינו ראוי לכפרה אינו מחמת עצמו רק ע"י התערובות מים ודוחק כיון דלשון הגמ' שוה בשתיהן שקורא נדחה כנ"ל ע"ש. והנה גוף הדבר תמוה ניהו דלענין כפרה שייך כיון שבשלו או מלחו או קרש נשתנה ואינו ראוי אבל לענין איסור כיון שהוא ראוי לכפרה ונאסר במה פקע איסורו ע"י שנעשה אינו ראוי והא בש"ס ע"ז כ"ט ע"ב אמר שנינו יין מבושל של נכרים כו' ופריך פשיטא משום דאיבשל פקע ליה איסור כו' ואף דמבושל אין בו משום יין נסך משום שאינו ראוי לנסך ע"ג מזבח מ"מ כיון שכבר נאסר כשהיה ראוי פשיטא ליה לש"ס דלא פקע איסוריה ע"י שנתבשל ע"ש והוא ממש כמו בדם ולמה יהיה פקע איסוריה ע"י בישול שנעשה אינו ראוי לזריקה כיון שהיה ראוי ונאסר ואטו אם נפסל הדם ביוצא ולן או לא נתקבל בכל וכה"ג לא יתחייב:

י״אאך הא עכ"פ זה מפורש בגמ' לענין חיוב גדם שקרש דהיה פטור כשאינו ראוי לזריקה אף דהיה ראוי קודם שנקרש והיה איסור כרת מ"מ פקע איסור כרת כשנשתנה שאינו ראוי וע"כ דיש איזה לימוד לגמ' ע"ז או דמשמע להו דהך כי כו' בנפש יכפר דהאיסור רק כל שראוי עדיין לכפרה כנ"ל. וממילא גם על שאר דם וי"ל דדוקא אם שכנגדו בדם הנפש ראוי לכפרה בלא שינוי כנ"ל. ולשון סמ"ג ג"כ כנ"ל כי הדם כו' לא חייבה התורה כו' הגם דבגמ' לא אמר זה הלשון רק למעט דם התמצית וכה"ג שמתחלתו אינו ראוי לכפרה דלא חל כלל איסור כרת עליו מ"מ משמע לגמ' דגם על דם הנפש קאי רק כל שראוי כנ"ל. גם נראה די"ל לתוס' אין הטעם כלל בבשלו באור משום שאינו ראוי לזריקה ואדרבא ק' הגמ' להיפוך והא כיון דמלחו נפיק ליה מתורת דם כשבשלו או מלחו ואין שם דם עליו להיות בלאו א"כ פשוט דכ"ש שאינו ראוי לזריקה. והיה אפשר דהטעם כדאמר ברכות ל"ח שלקות כו' בפה"א ור"י אמר שהכל כו' דדברים שנשתנו ע"י בישול לגריעותא לאו במלתייהו קיימי לכל הדברים ומייתי ממצה ומרור במבושל כו' ומר"י דזית מליח פי' תוס' משום דמליח כרותח ע"ש דסברי דדברים שדרכן לאכלן חיין וע"י בישול שינו לגריעותא אף שעדיין ראוי לאכילה ואם היה מתקלקל קצת בלא בישול ודאי דבמלתייהו קאי מ"מ כיון שע"י שינוי הבישול נתקלקל לאו במלתי' קאי. ורא"ה בב"ה בית ג' שער כ' דהדם נפגם במלח דלאו אורחי' כו' דדם שמלחו א"ע ע"ש וכן תוס' כ' שהמלח שורף הדם כו' וא"כ י"ל דמה"ט לאו במלתי' קאי ונפיק לי' מתורת דם ע"י השינוי לגריעותא שע"י בישול ומליחה כנ"ל. וי"ל דתוס' לטעמייהו שפי' שם בתומי וכרתי דלאו במלתייהו כנ"ל ולכן סברי גם כאן דדם שמלחו ובשלו אינו עובר עליו כנ"ל. ורי"ף ורמב"ם פ' שם אף בשינוי לגריעותא בבישול במלתייהו קיימי ע"ש ולכך סוברים גם כאן דאינו עובר עליו. גם אפשר דלגמרי מלח ובשול פוגם הדם עד שאינו ראוי לאכילה כלל. אך לא משמע כן מהפוסקים רק שנתקלקל כנ"ל:

י״בוהנה פסחים כ"ד באוכל חלב חי דפטור שהוא שלא כדרך אכילתו ובעי לסייע ממשקין ודחי דזיעה כו' בשלמא א"א פירי גופי' כו' ופירש"י דאי אכיל שלא כדרכו כגון שבישל אגוזין ואכלן וממילא משמע דלדידן דחלב חי פטור גם מה שטוב יותר חי ממבושל פטור במבושל דהוי שלא כדרך אכילה כנ"ל. ואף דלכאורה יש לחלק בין חי דראוי עדיין לבשל ואוכלו חי א"כ הוא שלא כדרך אכילתו וכה"ג בכל מה שעדיין אפשר כדרך אכילה. משא"כ בבשלו דא"א לאכלו חי א"כ עכשיו דרך אכילתו כמו שהוא דעדיין אוכל אדם הוא אף שטוב יותר. וחשיב שאוכל כדרך אכילתו. אך מרש"י ז"ל מוכח שגם זה חשיב שלא כדרך אכילתו מדכתב בישל אגוזים כו'. ואין סברא לחלק בין בישל בעצמו כדי לאכלן ובין שהוא מבושל. וכן משמעות הגמ' שם דמה"ט שאר משקין חוץ זתים וענבים אין כמותן לחייב דחשיב שלא כדרך אכילתו ואף שכבר הן משקין ועכשיו דרך אכילתו כך מ"מ חשיב שלא כדרך אכילתו שדרך לאכול הפרי לא למשקין. דדחוי דזיעה רק דלא לסייע לר"י:

י״גאמנם כבר הרבו לתמוה מסוגיא דחולין דף ק"כ ע"ש בח"צ סי' כ' ופי' בפסק חדש סובר כלח"מ רק לענין להתיר לגמרי מדרבנן כ' בסוף שאף הראבי' כו' אלא שלא כד"ה לגמרי בחלב חי משא"כ משקין היוצאין מפירות כמו זר נחשב בעיני לומר דאיכא מאן דשרי לכתחלה ע"ש. אבל לענין דאורייתא מסכים ע"ש:

י״דובאמת תמוה דא"כ למה אמר בש"ס ע"ז ס"ח בכורות כ"ג בנבילה דוקא סרוחה שאינו אוכל אדם אמרינן שאינו ראוי לגר אינו קרוי נבלה הא גם סרוחה קצת יחשב שלא כדרך אכילה דפטור דדרך לאכלו קודם שנסרח וע"כ כנ"ל דעכשיו דרך אכילתו כן וניהו דלענין טומאה שפיר איצטריך דמ"מ לא פקע שם נבלה מיניה כל שלא נפסל מאוכל אדם אף שיחשב שלא כדרך אכילה אך הש"ס מיתי לה גם לענין איסור. אך י"ל דלענין טעם מייתי שפיר דאם עדיין שם נבלה עליה רק משום שלא כד"ה הוא דפטור עכ"פ אסור מדרבנן. משא"כ דלא מיקרי נבלה מותר נותן טעם לפגם גם מדרבנן ע"ש וקרא צריך לטומאה דפקע:

ט״ווהנה הרמב"ם ז"ל פ' י"ד מה' מאכלות אסורות ה' י"א המחה החלב כו' חי כו' או שעירב דברים מרים כגון ראש כו' יין נסך או נבלה ואכלן כשהן מרים או שאכל אכול איסור אחר שהסריח ובטל מאוכל אדם פטור ע"ש וגבי חי לא כתב שבטל כו' וכן כשהן מרים רק בהסריח כו' משמע דס"ל חילוק הנ"ל דבחי דאפשר לבשלו או עירב דבר מה ואפשר להסירו והוא אוכלן מרים חשיב שלא כדרך אכילתו אף שעדיין אוכל אדם משא"כ הבאיש כו' אם עדיין אוכל אדם אין בו עכשיו דרך אכילה יותר וכיון שעדיין עוכל חייב. וצ"ל דדחוי דאביי דמשקין זיעה היינו דדחי גוף הדין דפירי גופיה כה"ג שאין בו אכילה חשובה יותר לא חשיב שלא כדרך אכילתו כנ"ל והפ"י בפ' חדש הנ"ל האריך בהנ"ל ג"כ א"כ כ"ש במשקין ע"ש היטב ולענ"ד די"ל דאי לא אתרבי משקין כמותן רק מצד שהמחה החלב וגמעו שפיר היה חשוב שלא כדרך אכילתו דלגבי שיהיה נקרא אוכל חלב שהיה יכול לאכלו בלא המחה והמחהו כמ"ש תוס' דבמידי דאכילה אין שתיה בכלל אכילה. אבל כיון דמרבי נפש כו' השותה ולענין השתיה משנעשו משקין אין דרך אכילתו רק לשתות ולגמעו והוי דרך כו' ככל איסור שלא היה טוב מעולם ומ"מ אוכל הוא דחשיב דרך אכילתו כמו שהוא משא"כ בהני דלא אתרבי משקין כמותן ואין לחייבו מצד השתי' רק על האכילה בדרך שתיה חשיב שלא כדרך אכילתו. ולכך ממילא גם בהני דלא אתרבי מ"מ איסור תורה יש אף שבמקומות כ' תוס' דשלא כדרך אכילתו דרבנן מ"מ הא קי"ל דיוצא מטמא אסור ע"ש בכורות דף ו' חלב בהמה טמאה וכה"ג ומדמי לה בש"ס להא דטמאים כו' צירן ורוטבן כו' והיינו הך דמייתי גם גבי משקין אי כמותן ע"ש ורמב"ם ז"ל פ"ו ממ"א דיוצא מטמא אסור מה"ת ואין לוקין ע"ש ומה"ט במור סבר הרא"ש ברכות פ' כיצד מברכין דלא כר"י ע"ש סי' ל"ה דאף דנשתנה ואינו אותו דבר מ"מ אסור מה"ת היוצא מאיסור. וא"כ בשלמא בשלא כדרך אכילה שחי או עירב מר כו' לתוס' דרבנן דלא שייך ביה איסור יוצא מטמא כו' דמ"מ אוכלו שלא כדרך אכילתו דאסור יוצא ג"כ מה"ת רק כדרך אכילתו. אבל במה שדרך לאכלו חי לבשלו או נעשו משקין ניהו דפקע דרך אכילתו וא"א עוד לאכלו כדרך אכילתו מ"מ עכ"פ איסור יוצא מטמא אית ביה ולענין איסור זה הוי דרך אכילתו שזה כשנשתנה ונעשה משקין ודרך בכך ושפיר אסור מה"ת אף שאין לוקין. ודוקא כשנפסל מאוכל אדם כנ"ל. ואין להאריך כאן בזה:

ט״זעכ"פ י"ל בדם שבשלו דניהו דנפיק מתורת דם מ"מ איסור יוצא מטמא שייך ביה דעכ"פ מה"ת אסור אלא שאינו עובר בלאו כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות מאכלות אסורות ה"ל דהוי כחצי שיעור ע"ש וזה הן לטעם דמחמת השינוי יוצא מתורת דם והן לטעם דחשיב שלא כדרך אכילתו מ"מ לא משמע שיהיה נפגם עד שלא יהיה ראוי למאכל אדם. רק שלא כדרך אכילתו. ומ"מ אסור יוצא כמו חלב טמאה יש בו כנ"ל. דלענין זה הוי כדרך אכילתו כנ"ל. ומיושב שפיר הא דאמר שם דחלב חדוש דדם נעכר ונעשה חלב ע"ש בבכורות מ' והא עכ"פ לא עדיף מדם שבשלו דהא אינו ראוי לכפרה עכ"פ כשנעשה חלב כנ"ל ולמ"ש א"ש דלענין אסור יוצא מטמא דלענין זה מיירי שם שפיר גם בבשלו כן דאף שנשתנה מ"מ איסור הנ"ל יש בו והתירה תורה ושפיר דדרך אכילתו דגם חלב טמאה לא יהיה איסור יוצא כו' כנ"ל. וא"כ להנ"ל דאסור מה"ת מטעם יוצא מאיסור עכ"פ י"ל דדוקא דם גמור שבשלו או מלחו דהיה אסור ולכך אחר השינוי אסור מה"ת כנ"ל אבל דם אברים שפירש ע"י בישול או מליחה דבזה קודם הבשול או המליחה לא היה אסור כלל ותחלתו פירש ע"י בישול כו' אינו יוצא מאיסור כלל וי"ל שפיר דמותר מה"ת. וכן לטעם אי נפגם לגמרי יש חלוק ג"כ להפוסקים דדוקא נפסל מאכילת כלב משא"כ סרוחה מעיקרא לכ"ע מותר מה"ת ושייך ג"כ חילוק הנ"ל דכשפירש ע"י בשול ומליח לא חל עליה שם אסור כלל משא"כ בדם ממש שבשלו:

י״זוהי' מיושב מה דאמר גבי כבדא עלוי בשרא דם דאורייתא ע"ש חולין דף קי"א. וכן הא דמחמירין בדם בעין שנפל על הצלי או מליחה יותר מדם פליטה דאין טעם לחלק רק שכ' הרא"ש דלא מצינו בדם בעין דשרק ע"ש פ' כ"ה סי' מ"א ובת"ח מביא: