שו"ת חידושי הרי"מ, יורה דעה ט׳Chiddushei HaRim Responsa, Yoreh De'ah 9

א׳הנה הא דאיסורא ברובא בטל מה"ת פירש"י פרק גיד הנשה ורשב"א ורא"ש ז"ל דילפינן מאחרי רבים להטות ע"ש. ויש לתמוה איך נוכל ללמוד מזה דודאי איסור יהיה ניתר. הא כל רוב כט' חנויות וכה"ג שאנו מסופקין מכריע הרוב דע"ז יש סברא דמסתמא פירש מהרוב יותר מהמיעוט דכשר הוא ואין כאן איסור וכחזקה וקורבה וס"ס וכה"ג. וסברא זו ילפינן מאחרי רבים להטות דמכריע שאמת כהרוב דיעות. ובפ"מ ראיתי אח"כ בפתיחה כ' ויש לעיין כו' ולא תי' כלום ע"ש:

ב׳והנה אי נימא דלא כהר"ן חולין צ"ה רק דגם בלא ביטול לא חשיב קבוע כשאינו ניכר מה"ת דקבוע חידוש הוא ודוקא בניכר וא"כ מה"ת אף דחד בחד לכ"ע אסור מה"ת דאיקבע איסורא וגם להרמב"ם ספק כזה מה"ת לחומרא. מ"מ חד בתרי מותרת כל ח' מטעם כל דפריש מרובא פריש והוי ככל רוב דעלמא בט' חנויות ונמצא כו' כיון דאין האיסור ניכר ולא חשיב קבוע. וא"כ אפשר דמותרים כל החתיכות כמ"ש תוס' פ"ק דחולין דף ט' וריש נדה לענין ספק טומאה ברשות הרבים דב' שבילין שהוא דבר שא"א להיות לא ילפינן מסוטה לטהר שניהם. אבל מטעם חזקה שפיר מטהרין שניהם אף דסתרי הדדי מ"מ כל חד מוקמינן אחזקה ולא אכפת לן בדחברי' ואף באו לשאול בבת אחת כ' תוס' פ"ק דפסחים דף י' דמדרבנן הוא דטמאין ומה"ת גם בבת אחת שניהם טהורין ע"ש וא"כ גם בהיתר מטעם רוב כיון דכל א' מותרת דמרובא הוא דכשר שוב כולם מותרין דעל כל א' איכא רוב דמהיתר הוא. אף דסתרי. ואחת ודאי איסורא הוי כב' שבילין בב"א דמה"ת פוסקין דשניהם טהורין כנ"ל. דרוב כחזקה כנ"ל. ואף דבהלך בשניהם זה אחר זה הוי ודאי טמא היינו דהא עכשיו ידוע שטמא. משא"כ באכילה שאוכל זה אחר זה וראשונה מותר לסמוך על הרוב דאין איסור ושוב גם השני' מותר לסמוך על הרוב דהיתר ואף דא"כ כבר אכל איסור מה בכך מ"מ זו החתיכה מותרת ג"כ ומה דהוי הוי ואם ראשונה הי' האסורה אין תוספת איסור במה שאוכל השניה אך א"א לומר כן דהא חזינן כריתות פ' דם שחוט' ס' אכל בב"ח אכל ראשונה ואח"כ השניה חייב חטאת. וכן בשבועות ל"ה עשה מלאכה בשני בין השמשות. והכה את זה וחזר והכה זה חייב מיתה למ"ד התראת ספק שמה התראה ואף להרמב"ם דס"ד מה"ת לקולא וא"כ מותר מה"ת בה"ש ראשון וכן הכה זה כו' ומ"מ לא הותר רק הספק לא לעשות ב' דברים שיהיה ודאי איסור ממ"נ אף שהם בזה אחר זה לא בב"א וחייב אפילו מיתה. וכן בחד בתרי מיד אסור לאכול כולן כיון שיהיה ודאי איסור ממ"נ אף דכל אחד בפני עצמו מותר מטעם רוב כנ"ל:

ג׳שוב ראיתי דאין הכרח מכל הנ"ל דבין השמשות חשיב הרמב"ם ז"ל איקבע איסורא דשבת וחול לפניו וא"י כו' ע"ש פ"ה מהל' שבת ה"ד ובמגיד משנה שם וכן הכה את זה כו' דס' בן ט' כו' עכ"פ א' אסור. ושפיר כיון דספק זה אסור מה"ת ובאשם קאי ממילא בעושה שניהם חייב חטאת. דמה שלא היה עלי' עונש ודאי רק מפני שלא היה ודאי אבל בשיש ודאי חייב. וכן למ"ד התראת ספק שמה התראה לענין מיתה. וכשאוכל חצי שיעור דאף שעדיין אין חיוב מ"מ כשאוכל עוד חתיכה שני כדי אכילת פרס נגמר חיובו כיון דשם האיסור על כולו. וכן גבי ב' חתיכות כריתות כ"ג במשנה הוא לר"י דלא בעי חתיכה מב' חתיכות ושפיר ספק הראשון מה"ת אסור וגם הב' ממילא חייב כנ"ל. ולכך בברייתא שם י"ח ע"א למאן דפטר בא א' ואכל ראשונה. והזכיר שם אכל ראשונה במזיד ושניה שוגג חייב היינו אשם תלוי על הראשונה ולהיפוך פטור. ואח"כ תני שניהם במזיד פטור שניהם בשוגג ע"ש ולא הזכיר שניהם בשוגג דחייב חטאת ע"ש. ולמ"ש א"ש דלמ"ד דלא חשיב איקבע כשנאכל ראשונה פטור אף שניהם בשוגג רק א"ת חייב הראשונה דעל השניה אינו שב מידיעתו דמותרת מה"ת ואף דמדרבנן אסור לא חשיב שב כדאמר יומא בחצי שיעור ע"ש וא"כ אף שעדיין ספק שמא שניה חלב ומ"מ פטור דהיתה מותרת מה"ת והרמב"ם ז"ל דפסק פרק ה' מהלכות שגגות דאכל שתיהן בשוגג חייב חטאת. לטעמיה דסובר דגם בא נכרי ואכל ראשונה חייב א"ת על השניה כיון שהיה איקבע וא"כ שניה מה"ת אסורה ויש חיוב חטאת ממ"נ משא"כ למ"ד איתחזק דוקא:

ד׳ואף למ"ד הנ"ל ובלא איקבע מ"מ לא התירה תורה הספק שיהיה חשיב אונס אם יש איסור רק כל שאינו ודאי אין הלאו אבל אונס לא הוי ומה"ט בהזה מחלון של יחיד ונכנס חייב פ' י"ב דפרה. ובסמוך לוסתה חייב קרבן אף אי וסתות דרבנן. משא"כ בהך דאיכא רוב ואמרה תורה לסמוך ארוב דמותר דבזה אף שנודע שהיה אסור פטור דאנוס הוא וכמו שלא בשעת וסת דפטור. וכן נמצא טריפה בסתר כיון דא"צ לחוש מטעם רוב שפיר י"ל דמותר מה"ת לאכול כולן זה אחר זה דאין תוספת איסור בחתיכה ב' כשתולין דכשרה הוא אף דא"כ כבר אכל איסור מ"מ אנוס הוי ומ"מ עכשיו מותרת זאת החתיכה ג"כ כנ"ל. דהא פ"ה דטהרות משנה ד' עשה טהרות ונאכלו טבל כו' טהורות כו' דמשמע דאין חילוק בנאכלו אף שהוא עצמו אכלן רשאי אח"כ לאכול גם השניה רק בקיימת הראשונות בזה וזה תלויות היינו דהוי כבאו לשאול בבת אחת כמ"ש הר"ש שם ע"ש וזה מדרבנן לתוס' הנ"ל:

ה׳אך בהא דכריתות י"ח ע"ב ושבועות י"ט בהלך בא' ונכנס למקדש והזה וטבל והלך בב' ונכנס דחייב כו' ופי' תוס' דבר"ה מיירי ע"ש ולמה יהיה חייב הא מה"ת מותר לכנוס למקדש בין בראשונה בין בשניה מטעם חזקה ככל ספק טומאה ברשות הרבים דאף דסותר מוקמינן אחזקה כנ"ל ואף די"ל בשניה ליכא חזקת טהרה דא"כ נטמא בראשונה ויצא מחזקתו אז ואדרבא חזקה שלא נטמא אז רק עתה. רק חזקה שלא נתבררא מיקרי כיון שהיה טהור אז בספק רק עתה נודע כו' אבל גם חזקת טהרה לא חשיב ויש לדחות כיון דהזה וטבל חשיב חזקת טהרה שהיה מוחזק לנו כנ"ל. ועוד גם בלא חזקת טהרה ספק טומאה בר"ה טהור מגזירת הכתוב כמ"ש תוס' חולין וריש נדה היכא שאפשר א"כ בראשונה שבא לשאול רק על עצמו היה טהור גמור. וכן עתה. ובל"ז הקשה המשנה למלך פ' י"א מה' שגגות מחלון של רבים והניח בצ"ע ע"ש וצ"ל דלענין גברא דאפשר להזות ולטבול לא חשיב אונס וכחלון יחיד דמי אף שהתירה תורה הספק כנ"ל. וגם די"ל דלענין החיוב קרבן בנכנס למקדש כיון דהתירה תורה רק הספק ומותר לכנוס גם בשניה כשטבל והזה מ"מ יש כאן ודאי חיוב קרבן עלי' וככל הספיקות דאף שמותר מ"מ כשנודע חייב קרבן היכא דלא אנוס. וכשחזר ונכנס נודע שחייב קרבן עכ"פ. ומ"מ לענין איסור י"ל דאין איסור מה"ת גם בכניסה שניה דספק טומאה בר"ה טהור ואמרינן לענין הכניסה דעכשיו טהור וכבר מחויב קרבן על כניסה הראשונה רק שלא נודע ואין איסור עלי' בכניסה שניה מה שיהיה נודע עי"ז שודאי עבר כיון דמצד עצמו אינו איסור כנ"ל. וכן בחד בתרי כנ"ל ביבש דמותרת כל א' מטעם רוב בזה אחר זה כנ"ל. רק מדרבנן אסור כבאו לשאול בבת אחת כנ"ל דודאי א' שלא כדין משא"כ מדאורייתא י"ל דמותר כנ"ל. וא"כ להנ"ל בבת אחת לאכול שלשתן אסור מה"ת דודאי איסור לא הותר מעולם. אך א"כ בלח בלח אף במינו ובא"מ בלאו טעם כעיקר ראוי להיות אסור מה"ת כיון שמעורב ונכלל האיסור בכולו. ובכל מה שאוכל מההיתר יש בו ודאי משהו איסור שאסור מה"ת ומה יהיה מותר כיון דלא שייך מרובא פריש דקי"ל יש בילה:

ו׳וכן אפילו יבש ביבש להר"ן ז"ל פרק גיד הנשה שכ' דהא דקבוע שאינו ניכר לא חשיב קבוע הוא מטעם דכיון דבטל ברוב אין כאן איסור ולא חשיב קבוע ע"ש. וא"כ אי נימא כנ"ל הא אדרבא כיון שהדין דקבוע כמחצה על מחצה לא יבטל ברוב מה"ט כיון שאינו נהפך להיתר שוב לא שייך להתיר מטעם כל א' מרובא פריש דהוי קבוע כנ"ל. וכבע"ח וכל הני דלא בטלי ועוד דהרא"ש ז"ל מתיר גם לאוכלן כולן בבת אחת. ותוס' בכורות כ"ג כתב גם כן דמסתברא דמה"ת מותר והא דבטומאת משא כמאן דאיתא דמי רק מדרבנן ע"ש. וכן רוב הפוסקים שכתבו דנהפך האיסור להיות היתר וקשה מנ"ל כמ"ש לעיל:

ז׳והנה נראה למה שהקשה המרדכי דקי"ל קבוע כמחצה על מחצה והא סנהדרין דילפינן רובא מינייהו קבוע מיעוט כהרוב ולשון של התי' אינו מובן ע"ש:

ח׳ונראה לענ"ד דהא רובא ככולו יליף הש"ס מלימוד אחר לא מאחרי רבים כו' דיליף כל רוב ע"ש בנזיר מ"ב ב' שערות כו' אמר ר"א כו' זאת אומרת רובו ככולו מדאורייתא מדגלי כו' בנזיר יגלחנו כו' הכא עד דאיכא כולה הא בעלמא רובו ככולו ע"ש והיינו דזה א"א ללמוד מאחרי רבים להטות דהא המועט קבוע כמו הרוב ואין כאן ספק רק שיהיה חשיב בגילוח הרוב ככולו. ומעין זה הוא בשחיטה דרובו כמוהו כו' ופרוץ כעומד. ובסוכה חמתה מרובה כו' כפירש"י ריש סוכה וכשר מרובה על הפסול כו' ובמשנה כלים רובו מתכות כו' ותנור יותץ ברובו והרבה כה"ג. והיינו שנדון על הדבר כולו אם נקרא הסימן שחוט או קיים אמרינן רובו ככולו שנקרא שחוט. וכן פסיקת קנה וטריפות שנקרא הסימן נפסק ובכל הני כיון דכולו דבר אחד וצריך להקרא או על שם הרוב או על שם המועט חשיב ככולו ע"י הרוב אף שהמיעוט קבוע. וזה אינו ענין לספק. ובט' חניות בנמצא וקטן וקטנה ושאר רוב א"א ללמוד מקרא הנ"ל דיגלחנו כו' דא"א לומר דבטל המיעוט כאילו אינו נמצא דהם דברים נפרדים שהחנויות שמוכרים נבילה הם בפ"ע וכן האיילונית והטריפות לא יתכשרן על ידי הרוב. וממילא כשדנין על א' אי מהרוב או מהמיעוט א"א ללמוד מהא דרובו ככולו. דמ"מ ע"ז שדנין יש ספק דאורייתא שאם הוא מהמיעוט טריפה. וזה ילפינן מאחרי רבים להטות דסנהדרין שהספק לכל הב"ד אם האמת כהרוב או כהמיעוט המזכין ופוסקין לחייב ואמרה תורה שהספק מוכרע ע"י הרוב שהאמת כן. כן בכל רוב אף דליתא קמן יש רוב סברות ע"ז הנמצא שכשר ומכריע הספק כנ"ל:

ט׳ובזה כשדנין על א' שהוא ספק אי מהרוב בזה אמרה תורה קבוע כמחצה על מחצה. ובסנהדרין יש ב' הדברים. דהא כשהרוב מחייבין כו' חשיב שכל הב"ד מחייבין דהא בש"ס סנהדרין דף ו' דא"צ לשלם בטעו חלק אותן שלא טעו משום דאי לאו את לא סליק דינא. ואם היה חשיב רק שהרוב יכולין לחייב הי' משלמים הכל. וע"כ דכולו חשיב שפוסקין הדין כיון דכ' אחרי רבים להטות. והיינו משום דכל הב"ד חשיב ב"ד אחד דכת' לא תעשו אגודות שיהיה פלג מורין כו'. ואו שיפסקו חייב או זכאי עכ"פ כל הב"ד צריך לפסוק הדין. ואם כן ע"כ סתרי אהדדי או שיכריע המיעוט את הרוב או הרוב המיעוט. שוב בזה רובו ככולו כמו בגילוח והסימן שיהיה נקרא כולו שחוט ונפסק. כיון שדנין על הכל ביחד חשיב מה שפוסקין כהרוב שכל הב"ד מחייב והמיעוט כמאן דליתא וכאילו פוסקין כולם כנ"ל. ומה"ט פרק קמא דהוריות קי"ל ק' שישבו להורות אף דהמיעוט חולקין רובו ככולו אף דכ' כל העדה. וכשלא ישבו כולן לא מיקרי כל ע"י הרוב ע"ש למסקנא דאיתותב ר"י. והוא מטעם דבישבו כולן דע"כ יכריעו כ"א וסתרי מכריע הרוב ורובו ככולו וחשיב כולן פסקו. משא"כ כשלא ישבו רק הרוב דאין שייך להם המיעוט א"כ פסקו רק רוב הראוין להורות ולא שייך רובו ככולו דאין דנין כלל על כולם שיהיה נקרא דבר א' כנ"ל. וזה כוונת תוס' ב"ק פרק המניח דאף דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ סנהדרין חשיב המיעוט כמי שאינו דב"ד מפקי' מיניה ע"ש שנתחבטו בפי' דברי תוס' ע"ש. ובאמת כוונתם כנ"ל דשוב רובו ככולו דחשיב שכל הבית דין מחייבין ואין כאן מיעוט כלל כיון שכולם צריכין לפסוק וכל הב"ד כחד כנ"ל וזה אינו ענין לספק רק מטעם רובו ככולו והמיעוט אף שהוא ודאי כמאן דליתא חשיב ככל הני דכ' לעיל וממילא מה"ט לא חשיב קבוע כלל בסנהדרין דהא אם יפסקו כהרוב אין כאן מיעוט כלל אף שניכרין וכמו בסימן וסכך וכל הני אף שהמיעוט ניכר ובמקומו מ"מ כשדנין על כל הספק חשיב נפסק כולו כנ"ל וזה הוא כוונת המרדכי פ"ק דחולין בתי':

י׳ומ"מ יליף הגמרא שפיר גם בספק דאזלינן בתר רובא מאחרי רבים להטות דאי לאו הכי למה יצטרכו הב"ד כולו לפסוק כהרוב לחייב מיתה וממון הא לכל הב"ד ביחד הספק שמא הדין עם המיעוט המזכין. ולא דמי כלל לרוב דגילוח וסימנין והנ"ל שהרוב ג"כ ודאי כהמיעוט שייך שרובו ככולו. משא"כ לענין הספק בדין אם הדין כהמיעוט זה פטור והרוב שלא כדין. וע"כ דגזירת הכתוב שבספק הולכין אחר הרוב שנאמר שהאמת כן. ושוב כשאמרה תורה אחרי רבים להטות דמסתמא האמת כן לסמוך ע"ז שוב ממילא לענין הפסק רובו ככולו וחשיב שכל הב"ד מחייבין כנ"ל ואין כאן קבוע כלל דכמאן דליתא:

י״אוא"ל דא"כ למה ליה קרא דרובו ככולו הא מצינו למילף מאחרי רבים להטות. דאל"כ הוי קבוע. וגם אין הולכין בממון א"ר וגם דבצרי להו ממנין הב"ד. ז"א דהוי מ"ל דגזירת הכתוב שהמיעוט יבטלו דעתם מפני הרוב כיון דסתרי וכמו זקן ממרא דכתי' ע"פ הדברים כו' וג"כ לא קשה כל הנ"ל. דממילא כל הב"ד פוסקין כהרוב. רק עכשיו דילפינן רובו ככולו י"ל גם בסנהדרין כן כנ"ל ומרובו ככולו א"י ללמוד על סנהדרין דשם דבר א' משא"כ בדברים נפרדים שא' מכריע לא הוי ידעינן כלל דחשיב כל הב"ד א' וצריך אחרי רבים להטות כנ"ל. ואם כן מזה נלמד אחרי רבים להטות כנ"ל. ואם כן מזה נלמד שפיר ביבש בחד בתרי דבטל ברוב לגמרי כיון שדנין על כל התערובות ביחד. וע"כ או שיהיה הכל אסור מספק ואז המיעוט יכריע הרוב היתר שיאסור מספק. או שיהיה מותר כולו שפיר כיון דסתרי המיעוט והרוב מכריע הרוב המיעוט שיהיה מותר כולו:

י״בובזה מובן מה דתמה פ"מ שלא מצינו היתר שנתערב בב' ח' אסור דנימא תהפוך לאסור שילקה על ח' א' ומ"ש מאיסור שנהפוך להיתר ע"ש. ולמ"ש לא קשה מידי דדוקא בהיתר שאם לא נהפוך האיסור להיתר יכריע המיעוט את הרוב היתר להיות אסור כולו מספק לכך מכריע הרוב ונהפך כנ"ל. משא"כ היתר ברוב איסור גם אם לא נהפך מ"מ נשאר כולו אסור מספק ולא יכריע כלל הרוב איסור להיות מותר ממילא לא נהפך כלל ונשאר ההיתר היתר ואיסור אסור והכל אסור מספק שקבוע כנ"ל (מלבד דבל"ז לא קשה דהר"ן נדרים בגדולין ורמב"ן ע"ז גבי קמא קמא בטל כ' דהיתר אין דרכו להתבטל רק להוסיף עלי' וחשיב ככבר ניתוסף ע"ש) מ"מ עיקר כנ"ל. דבאיסור מועט שיכריע ההיתר שיהיה אסור כולו מספק וספק באיקבע מה"ת לחומרא א"כ יהיה על כל התערובות שם אסור מה"ת כהמיעוט וכיון שא"א לחלק ועל כל התערובות צריכין לפסוק בשוה מותר או אסור הוי כסנהדרין שא"א לחלוק וכהאי דפסחים דאין קרבן ציבור חלוק דמבטל המיעוט לגמרי שיהיה דינו כהרוב. ונהפך כנ"ל משא"כ היתר באיסור כנ"ל דגם אם לא יבטל יהיה כל התערובות שם איסור מן התורה כהרוב. ואף דהא עכ"פ שם ודאי איסור יתבטל מהרוב ע"י המיעוט ולכאורה שייך ג"כ כנ"ל שהמיעוט יכריע שלא היה ודאי רק ספק איסור. ושוב נהפך המיעוט שיהיה הכל ודאי איסור כנ"ל שהרוב מכריע לודאי כנ"ל. דניהו שאין ההיתר מועט מכריע הרוב להיות כמוהו היתר עכ"פ יהיה הרוב מוכרע מהמיעוט שלא יהיה ודאי כמו שהיה דנראה דז"א דהא להרא"ש ופוסקים הנ"ל לא נהפך להיתר רק בנודע התערובות. ונראה דהוא מדאורייתא ואם אכל כל הג' ח' קודם שנודע חייב חטאת דודאי חלב אכל שלא נהפך להיתר. ולענין חטאת אפשר דאינו שב מידיעתו מיקרי דאלו ידע היה נהפך ומותר מה"ת וכל האיסור ע"י שלא נודע. ואינו מוכרח דמ"מ על ח' חלב האסורה היה שב מידיעתו וכיון דעתה לא נהפך להיתר חשיב שב מידיעתו. אבל עכ"פ איסור דאורייתא עביד בלא נודע. והטעם דדוקא בנודע שצריכין לדין על כולו אם מותר או אסור הרוב מכריע דיהיה מותר וכסנהדרין שצריכין לפסוק כנ"ל דמכריע. משא"כ בלא נודע שא"צ לדין על התערובות לא שייך שיכריע את המיעוט כדי שהמיעוט לא יכריע הרוב כיון דא"צ כלל לדין עליו נשאר כל אחד כמו שהוא. ולכך במאי דצריך הרמה למ"ד הרמתו מקדשתן כו' כיון דא"א להרוב להכריע להיתר כל שלא הרים ועדיין שם איסור עליו שוב לא נהפוך כלל כנ"ל:

י״גוא"כ ברוב איסור כיון דאם לא יכריע עכ"פ נשאר אסור מן התורה דס' באיקבע מה"ת ושם איסור על כל התערובות ובין ספק לודאי אין שום נ"מ לכתחילה כיון דמה"ת אסור ורק לענין אם יעבור א' אם ילקה א"כ שוב הוי כלא נודע דא"צ לדין כלל ע"ז אי בטל או לא כיון דבין כך ובין כך אסור מה"ת וא"צ לדין רק אחר שאכל אי חייב או לא א"כ ממילא אכל רק ספק איסור מה שלא נהפך כמו אלו אכל א' בלא נודע תערובתו ברוב אסור דהיה חשיב קבוע כיון דלא נהפך כנ"ל. וממילא גם בנודע כן כיון דקודם שאכל לא נתבטל ההיתר דגם אם לא יכריע יהיה אסור הכל כנ"ל: