חידושי הרי"מ על התורה, פרקי אבות ד׳Chiddushei HaRim on Torah, Pirkei Avot 4
א׳ולאשר כי בעת הזמן קצר ואין לי פנאי ארשום לך עוד בקצרה איזה דברים על פ"ד דאבות משנה א':
1
ב׳איזהו חכם הלומד מכל אדם אמרו בספרים הקדושים כי האדם צריך להבין מה שרואה בעיניו אין הקב"ה מראה להאדם רק מה שנוכל ללמוד מזה איזה דרך לעבודת השי"ת. והן אמת כך רק הדברים נאמרים למי שאין לו שום פנאי ולא כערכינו כלל. עכ"ז נפרש כי הלומד מכל אדם שמכל אדם ליקח לעצמו מוסר ודרך להקב"ה מן האדם הטוב כפשוטו שלומד ממעשיו ואף מן האיש לא טוב נוכל ללמוד איך בא הטעות וכ"ז מובן וע"ז מביא ראי' ממה שנא' מכל מלמדי השכלתי אף שיהי' לו ג"כ מלמדים רשעים כאחיתופל וא"כ הפי' כי אין הלימוד לפי גודל המלמד דיקא רק לפי הלימוד והיגיעה יכולין ללמוד ג"כ מן הרשע אולם וודאי צריכין חכמה והוא נקרא חכם כי אתו החכמה שאף מן ההיפוך הוא מכיר בחכמתו ללמוד שלא לעשות כן א"כ החכמה אצלו וכעין זה כתב בס' דרך החיים שם כי עיקר כוונת התנא לומר חכם מעצמיותו משא"כ ע"י שיודע הרבה תלוי חכמתו בהדברים שיודע כ"כ העשיר תלוי בעשרו שהוא חוץ ממנו אבל השמח בחלקו הוא בעצמיותו ולכך בחכם שעושה פעולה לזה ע"ש הסיום קצת דחוק ולמש"כ מובן היטב ע"ש:
2
ג׳איזהו גבור הכובש את יצרו כו' כבר נודע מש"כ רז"ל בס' רמזי תורה כי פי' כובש שלא לדחותו רק לכבשו להיות נכנע ומבוטל להקדושה וזה גבורה גדולה והפשט מובן כי ללחום וכדומה אף שעושה מה שלבו חפץ בגבורתו לא נוכל לומר שהוא גבור מאחר שרצון לבו אינו ברשותו נמצא כי לפעמים אינו עושה כרצונו כלל רק ברוח שטות שבא לו במהירות ואין זה רצונו שהרי מתחרט אח"כ ואדרבה ע"י הגבורה נגמר המעשה במהירות יותר ורע לו אח"כ נמצא כי הגבורה הוא רק כשלבו ברשותו שיכול להטותו כרצונו א"כ יש לו ענין הגבורה וממילא למי שיש לו כח לדבר הזה נקרא גבור אבל בלי הקדמה זו לכבוש יצרו אף אם לכל הדברים כחו עצום אינו גבור כנ"ל וע"ז הראי' טוב ארך אפים מגבור כו' נמצא כי החלש הכובש את יצרו עדיף מגבור ממילא אינו גבור רק אחר הקדמה של כבישת היצה"ר כנ"ל. ואינו קשיא שבפסוק נאמר כי טוב ארך אפים מגבור משמע שאין זה גבור רק טוב מגבור כי זה העיקר וראשון לענין הגבור' והחלש שיש לו זה עדיף מגבור ונמצא איזה גבור בכל גבורה שיש לו רק הכובש את יצרו כנ"ל:
3
ד׳איזהו עשיר השמח בחלקו כבר נודע כי הריבוי בא מברכת ד' כמ"ש ברכת ד' היא תעשיר אולם כשיש לו בחי' השמת בחלקו שמודה להשי"ת על מעט שיש לו שיודע ומבין שגם זה אינו כפי מעשיו א"כ שורה ע"ז ברכת ד'. עוד פי' השמח בחלקו שעיקר שמחתו בעשרו שיודע כי העושר מיוחד לו שבוודאי שייך עשירות אליו כי פועל אדם ישולם לו וממילא אינו חומד יותר שהרי אין שמחתו בעשרו רק בחלקו מצד זה שהעשירות חלקו הוא שהשי"ת חלק זה בפרט אליו וע"ז הרעיון נאמר יגיע כפיך כי תאכל כו' שבא מיגיע כפו שייך אליו בפרט ובזה נבין לשון תד"א שאמר על הקב"ה עשיר ושמח בחלקו הפי' שאין לומר ששמח בחלקו מצד הריבוי שהרי הכל משלו רק שלשון שמח שנאמר עליו מצד שחלקו הוא כלומר שהוא בראו והחיות ממנו ית' א"כ מצד שהוא חלק מעצמיותו עי"ז השמחה. וחלקו הוא ב"י כמ"ש כי חלק ד' עמו וכמ"ש המפרשים:
4
ה׳איזהו מכובד המכבד את הבריות כו' השי"ת מלך הכבוד וחולק כבוד ליריאיו כמ"ש חכז"ל בלשון הברכה של ראיית המלך שחלק מכבודו לבו"ד וכמו שאדם נכבד במעשיו יותר יש פאר וכבוד למי שבראו ומצד זה מיוחד לו יותר כבוד שהרי חלק הכבוד לו יותר שגורם כבוד כנ"ל ולפ"ז נמצא כי שורש הכבוד לבני אדם הוא מצד שהם בריותיו של הקב"ה ולכך צריכין לכבד הבריות מצד כי הם ברואיו וגורמים כבוד שמים וז"ש כי מכבדי אכבד ולכך המכבד את הבריות ואינו מקפיד כ"כ על טוב האיש רק מצד שהם ברואיו של הקב"ה כי באמת הכבוד של המרבה והממעיט הוא מעט נגד עיקר הכבוד מצד הבריאה ולכך אף שלפי מעשה האדם אין צריכין לכבדו עכ"ז עיקר הכבוד לכל הבריות כנ"ל וזה המכבד הוא מורה בזה שכל הכבוד הוא מצד הבורא ית"ש והוא מרבה כבוד שמים מאוד והוא נקרא בכלל מכבדי שהרי אינו יכול לכבד הקב"ה רק מצד הבריאה כנ"ל:
5
ו׳בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כו' ששכר מצוה כו' כי עיקר עשיית מצוה לעשות ציווי הקב"ה ואין הפרש בין קלה לחמורה אלא כי גורם נחת רוח בחמורה יותר אבל כשבא מצוה זו לפניו הרי כאילו הציווי עתה כי אין המשנה מדברת לדחות החמורה מפני הקלה רק שהרצון לקלה יהי' ממש באותו חשק ורצון לחמורה שהרי לענין המצוה אין אדם מגיע מצד שפלותו רק מצד ציווי השי"ת וזה טעם ברכת המצוות אשר קדשנו במצוותיו וצוונו מצד זה באין לקיים המצוה נמצא כי עשייתו רק מצד הציווי ואין לאדם לעשות המצוה מצד טעם המצוה רק מצד הציווי ואף שיש טעמים במצוות. ויש להבין למה הוצרך התנא לטעם גוררת מצוה הרי המצוה עצמה מצד הציווי יש לרוץ אחרי' לקיימה אך כי בא לומר יש באמת בקיום מצוה קלה ג"כ עשיית מצוה בכח ולא בפועל כי אנו אומרים על מצוה א' תרי"ג מצוות התלויים בה ופי' זה שהמצוות מסודרים זא"ז ותלוין זב"ז למשל דברים המקושרים זע"ז שבהגבהת אחת יגבה הכל וזה עצמו הפי' מצוה גוררת מצוה. שגוררת ממש שאר המצוות רק שבפרט הפעולה הוא במצוה זו שעושה ונמצא כי במצוה אחת נעשה כל המצוות רק לענין הפעולה. ולענין הפעולה ציווי של הקב"ה כמו החמורה ומובן היטב שאין שום הפרש לא מצד הפעולה ולא מצד נחת רוח שגורם כנ"ל רק לענין השכר שנוטל על הפעולה שעושה בפועל וא"כ על פעולת הקשה יתרשל מצד שיעלה על דעתו שבזה ימעט שכרו מצד החמורה וע"ז אומר ששכר מצוה מצוה כי עיקר השכר הוא קיום המצוה וכמ"ש יפה שעה א' כו' וזהו אמת כפשוטו כי זה קיים המצוה יותר מהשכר וזה מובן אך לזה צריכין להיות איש אמת להיות עבודה תמה להשי"ת ולא לגרמייהו. ועי' בפי' הר"מ בסנהד' על משנת כל ישראל המשל מנער קטן שהביאהו למלמד ללמדו. הכלל כי השכר היותר גדול הוא המצוה עצמה כנ"ל ומ"ש הרע"ב וגם הר"מ על שכר מצוה מצוה שבא ע"י למצוות חמורות הוא אמת נכון יותר בלשון המשנה דקאי על שמצוה גוררת מצוה אבל הנ"ל בפ"ע והר"מ ז"ל שם כתבו על שלא לקבל פרס ע"ש:
6
ז׳אל תהי בז לכל אדם כו' ר"ל כי כל מה שברא לכבודו א"כ הרשעים גורמים כבוד שמים בטובת' ושלא בטובת' וא"כ המבזה האדם ממעט כבוד שמים ומ"מ אין התנא מדבר ברשע גמור שמצוה לבזותו והרי זהו כש"כ שיש לבזות מעשיו אבל לא שם אדם שבו שהרי יוכל לתקן ולכל אדם יש תיקון עכ"פ ופי' שעה כתבו הספ"ק מלשון רצון כמו וישע ד' אל הבל כי שהוא מלשון ריצוי לקונו והפי' שלכל אדם יש איזה דבר טוב שיהי' מרוצה לקונו שע"ז נברא כנ"ל:
7
ח׳ואל תהי מפליג לכל דבר כלומר שכל דבר יש לו חיות מהשי"ת וזה החיות נק' מקום מקומו של עולם והקב"ה נקרא בלשון חכז"ל מקום ב"ה וד"ל. והכלל שהנקודה חיות שבכל דבר נקרא מקום כ"כ בסה"ק פי' הנה מקום אתי. ובמדרש שם וז"ל שלא יאמר על שום דבר שהוא מרוחק לגמרי מהקדושה אף שהוא דבר רע שמ"מ יש לו מקום והוא ניצוץ קדוש המחי' אותו ולשון מפליג לכל דבר הוא ניתוק וכריתה ממקום דביקותו שלא יאמר שאין זה מהקדושה ואדרבה ע"י שיודע שכל החיות בא מהקדושה יוכל לבטל בשורשו:
8
ט׳מאד מאד הוי שפל רוח כו' כבר כתבנו לעיל שעיקר התקווה הוא הביטול לאן אתה הולך וא"כ עיקר השפלות ואל יקשה כלל מה שמקשין העולם הלא כל אדם תקוותו רמה א"כ למה ישפל בפני ב"א כי אין זה טעם השפלות רק טעם על השפלות וזה עיקר התקווה כנ"ל:
9
י׳אל תעשה עטרה להתגדל בה כו' שלא יהא הרצון לתקן עצמיותו וזהו להתגדל בה וקרדום לחפור למצוא עומק החכמה לדחות הפסולת רק להיות רצון בוראו כנ"ל:
10
י״אומחמת מיעוט פנאי ומחמת נחיצת הש"ק כי נתעכב עד עתה עש"ק פ' חקת ולזאת אקצר ואבקשך מאד שלא ליתן לשום אדם להעתיק המכתב כי לא אוכל לכתוב מטעם זה ואל תדינני לכף חובה בזה כי אין זה מצד צרות עין רק טעמים אחרים אשר לא אוכל לפורטם ולזאת תצפין אתך המכתב עד אשר אראך אי"ה ותחזירנו לידי. ולאשר ידעתי כי לא תשנה מכל אשר כתבתי ובקשתי לזאת כתבתי לך המכתב אף שלא בטובתי כי מצדי לא אוכל לדבר ולהרחיב פה בענינים אשר איני נאה מקיים ונאה דורש לבד לא טוב. אולם על השי"ת בטחוני בחסדו הגדול כאשר עזרני וקיימני עד עתה כן יגמור לנו בחסדו ויעזרני על דבר כבוד שמו להכיר דרך אמת לעשות רצונו בלבב שלם ולהיות לבבינו אחד לעבודתו ית"ש דברי ידידך ש"ב הקטן.... אם תודיעני סדר לימודך ארשום לך בקצרה לכתוב כפי אשר תשיג ידי שמה ואשלח לך על איזה דפים או סי' בש"ע בקצרה. דברי הנ"ל:
11
י״בכל המבטל התורה מעושר סופו כו' הנה כ"כ רש"י הפי' כי איזהו עשיר השמח בחלקו. וזה ענין יקר להיות שמח הכל מחיות שהוא רצון הבורא ב"ה וב"ש מלבד שהוא רצון עליון גם כל דרכיו בחסד וברחמים. ואחכז"ל כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה פי' להבריך ולהרכיב הרעה תוך השורש להיות שמח ביסורין כדי להבין כוונת מוסר השי"ת ונמצא מוציא יקר מזולל. וכן בענין הטובה אם אינו מחובר אל השורש אין בו החיות וזהו ענין הברכה. וכן ברעה שהוא באופן זה שאדם לוקח מוסר מהשי"ת ונמצא מחובר אל הטוב ונעשה טוב. וז"ש חכז"ל במדרש בחוקותי. ולא עוד אלא שהם הפוכות אם זכותם כו' הפוך כו' כ"א אין על האדם יגיעה עצמיות נמצא הכל לטוב ונתהפך כו' וז"ש אם תשמעו ונתתי גשמיכם לשון עבר הגם שכתבו המדקדקים מ"מ גם זה אמת כי כתיב אם הוא לשון תנאי שלמפרע הי' הכל טוב ונמצא שהשמח בחלקו עשיר הוא כמ"ש בס' הקטן והק' מהבעש"ט זצללה"ה. גם אחז"ל אין עשיר אלא בדעת וא"כ יש לקחת מוסר השכל שאחז"ל כל המבטל תורה מעושר שלאחר כל עשירות בדעת וגם שמח בחלקו כנ"ל עכ"ז צריך שמירה שלא יבא ח"ו מתוך העשירות הזה לבטל תורה כ"כ ושבעת כו' השמרו כו' בוודאי פי' שביעה ששבע באמת בקדושת המקום ב"ה ועבודתו שצריך שמירה שלא להקל בעול מ"ש אף מעט לידע שהכל הוא רק מהשי"ת:
12