חכמת אדם א׳Chokhmat Adam 1
א׳מ"ע מה"ת שמי שרוצה לאכול בשר ישחוט אותו שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך: חיה מנין שנאמר בפסולי המוקדשין אך כאשר יאכל הצבי והאיל והלא פסולי המקודשין הוא בהמה והקיש הכתוב לצבי ואיל שהם חיות לבהמה ללמד מה בהמה בשחיטה אף חיה בשחיטה. עוף מנין שנאמר אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך דמו מלמד ששפיכת דם העוף כדם החיה מה חיה בשחיטה אף עוף בשחיטה: ואמנם כל הלכות שחיטה אינו מבואר בכתוב וכלם הם הלכה למשה מסיני שנאמר וזבחת מבקרך וכו' כאשר צויתיך ולא מצינו בכל התורה שצוה אותו וקבלו חז"ל דר"ל כאשר צויתך בעל פה הלכות שחיטה. ואע"ג דמדינא הכל שוחטים לכתחלה מ"מ נוהגין בכל אשכנז וצרפת שאין אדם שוחט אא"כ נטל קבלה מחכם ואין החכם רשאי ליתן לו קבלה עד שידע בו שהוא יודע הלכו' שחיטה ואומן יד ונוטל כתב מן החכם לראיי' שנתן לו קבלה: וכל שוחט אעפ"י שנטל קבלה יראה שיחזור לפרקים הלכו' שחיטה ובדיקות ריאה שיהיו שגורים בפיו ובלבו שלא ישכחם דהינו מתחלה יחזור בכל יום פעם אחת וכן יעשה ל' יום ואח"כ פ"א בכל חדש וכן יעשה שנה תמימה. ואחר שנה יחזור בכל תקופה פ"א וכן יעשה כל ימיו. וכל שוחט שאינו נוהג במדות הראוים לשוחט ה"ה מאכיל טרפות לישראל ושגגתו עולה זדון וענשו מפורש שמתגלגל בכלב וחטא הרבים תלוי בו ואין מספיקין בידו לעשות תשובה (תב"ש): והמנהג להתחיל לשחוט ג' תרנגולים ובתוכם יהיה תרנגול אחד מפני שהשחיטה קשה בו מחשש שמוטה. וצריך שישחוט כל ג' אלו כראוי ואם שחט א' שלא כראוי צריך לשחוט ג' אחרים בכשרות כדי שיתחזק ג"פ רצופים שהוא אומן יד שאינו מתעלף (שם): ואסור ליקח שכר ע"ז וגם התרנגולים אל יהנה ת"ח מהן אלא יתנם לעניים ואפילו מי שהוא בקי לשחוט תרנגולים אינו יכול לשחוט עופות קטנים כגון צפורים או תורים אלא מי ששחט אותם כבר ואתמחי ולכן אפילו המומחים הגדולים כשיבא לידם לשחוט עוף קטן מהדרים שישחטו אותו עם תרנגולת כדי להסתלק מחשש ברכה לבטלה או ששוחטים ב' צפורים או יונים יחד דכולי האי לא חששו שיתנבלו שניהם. ומקצת גדולים נהגו שכותבים בתוך כתב קבלה שלא יועיל רק עד ג' שנים ואז יצטרך ליקח קבלה חדשה (כרתי ופלתי) וראוי לב"ד לחקור ולדרוש אחר הבודקין והשוחטים שיהיו בקיאים וכשירים כי מסור לכל וראוי שלא ליתן קבלה אלא מי שיכול ללמוד קצת ולא לע"ה: וגם ראוי לתקן בכל עיר שעכ"פ לא ישחוט א' אלא שיהיה עוד שוחט א' עומד ע"ג שיבדוק הסכין אחריו קודם שחיטה ולאחריה ומכ"ש בזמן ששוחטים הרבה (תב"ש):
1
ב׳מדינא חייב השוחט להראות תמיד הסכין לחכם העיר ואם לא הראה ונמצא יפה גוערין אותו משום דפגם בכבוד החכם ואם נמצא פגום גוערין אותו ומעבירין אותו: והאידנא כיון שיש שוחטים קבועים כשהחכם נותן לו קבלה הרי זה כאלו מחל לו כבודו כי הם זהירים וזריזים. ובעירובין דף ס"ג מוכח דאפילו אם שוחט לעצמו צריך להראות סכינו לחכם וא"כ צריך ליטול קבלה דאמרינן התם צורבא מדרבנן חזי לנפשיה וא"כ דוקא צורבא מדרבנן אבל אינש דעלמא לא. ולכן אסור לאדם לשחוט אם לא נטל קבלה מחכם (סימן י"ח) אבל לא מהני מה שנוטל קבלה משוחטים אלא דקא מחכם (סימן ח' ט"ז סק"ד):
2
ג׳א"צ שידע כל חלוקי דינים אלא אם אומר על דבר זה אלו בא לידי הייתי מסתפק ושואל קרינן בו שפיר יודע: ומ"מ זהו מעיקר הדין אבל בזמה"ז שנדפסו הרבה חיבורים בהלכות שחיטות ובדיקות והם סדורים בסידור נכון ואם יאמר על דבר המפורש שם אינו יודע או אפילו על מותר אסור הרי חזינן שלא למד והרב המחבר בית הלל העביר שוחט אחד ל' יום מפני שלא ידע הסימן על אורך הסכין הגם שזה אינו מעכב כלל אם א"י מ"מ כיון שמוכח שהתרשל ללמוד או לחזור על לימודו. ולכן עכ"פ אין ראוי ליתן קבלה עד שידע כל הלכו' שח"וב בלא שום גמגום (תב"ש) ומ"מ הלומד שח"וב מתוך הש"ע ומכ"ש מספרי ראשונים אעפ"י שא"י סמנים כאלו אין לקנסו כלל וצריך שיהיה בקי בדין ובהל' בדיקת הסכין שיתבאר כלל ג' ובהל' שחיטה שיתבאר לקמן כלל ז' ובדין בדיקת סמנים שיתבאר שם ואם אינו יודע הלכו' שחיטה אפילו שאלו לו עשית כך וכך ומתוך תשובתו נראה ששחט כראוי אין לסמוך עליו ואפילו אמר ברי לי ששחטתי יפה דמאחר שבשעת שחיטה לא ידע לאו אדעתיה וסובר שעשה למה ששואלים: ומי שדרכו להתעלף ואנו יודעים שאינו מוחזק ושחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן ואפילו שתק ואינו אומר כלום מותר דכיון דיודע הלכות שחיטה ודאי אלו שהה או דרס לא היה שותק והיה אומר ששהה או דרס (סימן א') מי שיודעים בו שאינו יודע הלכות שחיטה יכולים ליתן לו לשחוט אם אחר עומד על גביו. ובלבד שיראה אותה מתחלת שחיטה עד סופה ואפילו ראה ששחט סימן א' יפה לא אמרינן כיון ששחט זה הסימן יפה מסתמא שחט גם השני יפה אלא חיישינן שמא שהה או דרס כן סתם בש"ע אבל אנו נוהגין וחוששין להמחמירים דדינו כאילו אינו בר זביחה כלל. ולכן עכ"פ לא יתנו לו לכתחלה לשחוט כ"ז שידעינן בודאי שא"י הלכות שחיטה אבל אם לא ידעינן אם יודע א"ל מותר ליתן לו לכתחלה כשאחרים עע"ג (סימן א' סעיף ט' ובש"ך):
3
ד׳חרש המדבר ואינו שומע לא ישחוט לכתחלה מפני שאינו שומע הברכה וכן ערום לא ישחוט שאינו יכול לברך. ובדיעבד כשר דאין הברכה מעכב אבל השומע ואינו מדבר שוחט אפילו לכתחלה דהיינו שאם אחר שוחט ג"כ אזי יברך האחר ויכוין להוציא גם זה וזה יכוין ג"כ שיוצא בברכה זו אבל אם האחר אינו שוחט לא מצי לברך דהוי כברכת הנהנין דאמרינן לא יהנה ואינו דומה לברכת המצות (שם אחרונים דלא כט"ז):
4
ה׳שכור אעפ"י שלא הגיע לשכרותו של לוט לא ישחוט לכתחלה. אף דדינו כפקח לכל דבר היינו במידי דתלוי בדעת אדם אבל לא בזה שתלוי בכבידות איבריו ויבא לידי דרסה ולכן צריך שמירה מעולה שכל שוחט יהיה נזהר שלא ישתה משקין המשכרים ומכ"ש יין שרף סמוך לשחיטה עד שירגיש בעצמו שכבר סר ממנו כח המשקה (שם):
5
ו׳העובר על חרם שחיטתו כשרה. ומ"מ אם נתנו קהל חרם ברשיון הממשלה שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר אם היה יודע מן החרם ועבר במזיד ה"ז כחשוד על אותו דבר ולכן שחיטתו פסולה אבל אם בשוגג מותר ואפי' אם הקהל תקנו ברשיון הממשלה בלא חרם אסו' (שם ש"ך ס"ק ל"ח ובפ"ח):
6
ז׳מומר אוכל טריפות לתאבון ר"ל שאם יש לפניו בשר כשר וטריפה אינו אוכל טריפה. אלא שאם אין לפניו בשר כשר אינו מטריח א"ע למצוא בשר כשר ואוכל נבילה א"כ הוא בר זביחה אלא כיון שאינו מטריח א"ע יש לחוש שמא לא יטריח עצמו לבדוק הסכין כראוי ולכן אסור לאכול משחיטתו ששחט בינו לבין עצמו אפילו אם ישבע ששחט בסכין בדוק שהרי כבר עבר על שבועה זו שנשבע בהר סיני ע"ז אבל כשישראל בודק סכין ונותן לו ויודעין בו שיודע הל"ש מותר לאכול משחיטתו אפילו שחט בינו לבין עצמו ואפילו אם הוא לא יאכל שלא חיישינן שמא עשה אותו פגום דלא חשוד ע"ז וגם לכתחילה יבדקו הסכין אחר שחיטה שמא נפגם בעור אעפ"י שידענו שהוא בדק אח"כ לכתחלה לא סמכינן עליה (סעיף ב' ג' ועיין שם עוד מזה) וכ' בה"י בזמנינו כשהוא חשוד לאכול נבילות לתיאבון אין אוכלין ממנו שום דבר מאכל ומכ"ש שלא לאכול משחיטתו ע"מ שיבדוק אחר. ומי שהוא מועד לעבור על עבירה אחת ממצות ה' לרמב"ם דינו כמומר לתאבון כיון דחזינן דפוקר בשביל תאותו באחד משאר עבירות חיישינן שמא פוקר שלא לקיים שום מצוה כהלכה ואין לו' נאמנות לשחוט אא"כ אחר בודק הסכין (סימן ב'):
7
ח׳אבל מי שעושה עבירה א' להכעיס. או שהוא מומר לחלל שבת בפרהסיא או מי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבלות אף על פי שאינו עושה להכעיס דינו כלהכעיס ולכן אפילו אחר בודק הסכין וזה שוחט ואפילו ישראל עומד ע"ג ורואה ששחט כתיקונו מכל מקום שחיטתו נבלה דכתיב וזבחת מי שהוא בר זביחה וזה כיון שפקר אינו בר זביחה. ודוקא מחלל שבת במלאכה דאורייתא אבל אם מחלל במקח וממכר וכיוצא בו בדבר שאין איסורו אלא מדרבנן כשר (תב"ש) ומי שאינו מאמין בדברי חז"ל חשיב כנכרי לענ"ז ומחלל שבתות (עיין סימן קי"ט בש"ך ס"ק ט"ז): והקראים בזמה"ז דינם כנכרים גמורים לענ"ז ואינם בר זביחה כלל (ש"כ סימן ב' ס"ק כ"ד):
8
ט׳השוחט צריך ליטול שכר מן הטריפות כמו מן הכשירות שלא לבא להקל כדי לקבל שכרו מן הכשרות. ומה שנהנו ליקח הכרכשתא אעפ"י שאינו נכון כבר ישבו האחרונים דמשום דבר קטן כזה לא יאכל טריפות ועוד דלא חשדינן ליה שיאכל טריפות אלא יצטרך למכרם ומתירא שמא ירגישו בו שאינו אוכל (ועיין סימן י"ח בכו"פ יישוב נכון למנהג זה בשוחט הקהלה שאפילו אם נטרף הבהמה ישחטו אחרת וא"כ אין לו שכר או הפסד במה שמכשיר זו דאפילו אם תטרף זו יקח מאחרת ולפ"ז בשוחט בהמה אחת כשוחטי כפרים אסור. מיהו כבר נהגו כן):
9
י׳מעיקר הדין מותר להיות שו"ב בהמות עצמו ומוכר לאחרים אם הוא מוחזק בכשרות. אבל נהגו בכמה מקומות שאין שום אדם רשאי להיות שו"ב לעצמו למכור כ"א הממונים מקהל. ומ"מ אם אירע לו הוראה בשחיטה אסור מדינא להורות לעצמו כיון דבחייה בחזקת איסור עומדת. אבל בבדיקות מותר להורות לעצמו. דנשחטה הותרה. וכן מותר לראות ולבדוק סכינו שהרי הסכין אין לו חזקת איסור ועוד שבידו לתקנו (ט"ז שם ססי' י"ח):
10
י״אדין שוחט שהעיד עליו עד א' ששחט שלא כהוגן מבואר לקמן כלל ע"א (ובי"ד ססי' א' ובש"ך שם):
11
י״בטבח שאמר בהמה זו טרפה ואחר כך אמר שהיא כשרה ולא אמר כן אלא כדי שלא יקחו אותו וישאר לו ליקח ממנו בשר נאמן כיון שנתן אמתלא לדבריו אבל אם עשה בו דבר נוסף כגון שעשה סימן שהיא טרפה לא מהני אמתלא (עיין בט"ז ססי' א' ס"ק כ"ב ובפ"ח שם) אבל אם לא עשה דבר נוסף ממה שעושה בכל בהמות כגון שרגיל לעשות סימן בכל טרפה מהני אמתלא. ומ"מ ראוי להחמיר לעצמו גם בזה (עיין ש"ך בי"ד סימן קפ"ה):
12
י״גהשוחט בהמה בפני עדים וכשבא ישראל לקנות ממנה אמר לא תקנה ממנה כי לא שחטתיה אם יכול לתרץ דבריו ולומר שכוונתו היה לא שחטתיה כראוי נאמן. ואם לאו אע"ג שיש לו מגו לומר שהיא טרפה כיון שאומר לא שחטתיה ועדים מעידין ששחטה אינו נאמן ומ"מ לעצמו שויא חד"א סימן א' סעיף י"ב) ועיין במל"מ פ' ט"ו מהל' אישות הלכה ט"ו שכ' שזה דוקא (כשעומד בדיבורו אבל אם חזר מדבריו הראשונים גם הוא מותר. ועיין בפ"ג מהלכות יבום וחליצה הלכ' י"ג שסותר דבריו. וצ"ע:
13
י״דשחיטת חולין א"צ שיכוין לשחיטה מדכתיב בקדשים ושחט את בן הבקר שתהא שחיטה לשם בן בקר ש"מ דבחולין א"צ כוונה. אבל אם נפלה סכין ושחטה פסולה דבעינן כח גברא עכ"פ דכתיב וזבחת כמו ועשית ר"ל שתעשה מעשה זבוח שתהא מכח גברא ולכן אם הפיל הסכין ושחט כראוי כשר כיון שהפילה בכוונה (סימן ג' וסימן ז'):
14
ט״ודין השוחט לשם כוכבים ולשם חמה ולבנה ולשם קדשים מבואר בש"ע סימן ד' ה'. ישמעאלים שאינם מניחים ישראל לשחוט אא"כ יהפוך פניו למזרח ראוי לגעור במי שעושה כן ומ"מ בדיעבד אינו אסור דזה מחשב וזה עובד ל"א (פ"ח שש) ולפי שאינו מצוי לא הארכתי:
15