חכמת אדם קל״בChokhmat Adam 132

א׳דין ריבית כסף בכסף ע"י הלואה באיזה צד מותר (ק"ס):
לא אסרה תורה אלא ריבית הבא מיד הלוה למלוה כדכתיב את כספך לא תתן כו' וכן גבי אזהרת הלוה כתיב לאחיך לא תשיך משמע דוקא מלוה למלוה או משליח לוה לשליח מלוה ואין הכוונה שהלוה אינו נותן בעצמו הריבית למלוה אלא ששולח לו ע"י שליח דזה ודאי אסור מדאוריית' שאפילו שלחו ע"י קוף הוי ריבית שכיון שהלוה לוה מן המלוה א"כ הרי המלוה מתרבה ממונו מן מעות הלוה (עיין מל"מ פ"ה) אלא הכוונה שאין הלוה נותן ריבית כלל דאע"פי שהמלוה מתרבה ממונו לא איכפת לן לפיכך מותר לאדם לומר לחבירו הילך דינר והלוה לפלוני י' דינרין שכיון שאין הלוה ניתן מכיסו כלום מותר לפיכך אסור לזה לחזור וליקח דינר זה שנתן מהלוה ויש אוסרין אם פייס הלוה לאותו פלוני שיתן עבורו דאם פייסו מחזי כשלוחו ואסור מדרבנן ורוב פוסקים מתירין בזה (סי' ק"ס סעי' י"ג) וכ"ש שלא יקדים לו הלוה לנותן מתנה דרך שכירות שישתדל לו הלואה ממלוה והוא חוזר ונותן למלוה המתנה ההיא או פחות או יותר קצת ריבית גמור הוא (ט"ז סק"ז) וי"א דאפי' חוזר הלוה ונותנו מותר דהא מדינ' לא הי' חייב הלוה לשלם לזה כלים ומאי דיהיב לי' שכר טרחו יהיב לי' מנפשי' (ע"ש מה שכתבתי בשם ריטב"א) אבל אם הבטיח הלוה לשליח זה לחזור לו מעותיו לכ"ע אסור מדרבנן ואם אמר הלוה כל מה שיתן לפלוני כדי שילוה לי אינו מפסיד בזה נחלקו הראשונים דיש אוסרין ויש מתירין (עיין ב"י ומל"מ שם) אבל אם אמר כ"ז שלא יתן לך פלוני מעות שאתה מלוה לו אתן לך כל חודש דינר אסור דמקבל עליו ריבית וכ"ז שאין הלוה פורע לו הקרן יש ע"ז חוב הריבית נמצא גם אחריות הקרן עליו (ט"ז סק"ו):

ב׳אם אמר הלוה למלוה פלוני יתן ריבית בשבילי אסור דהוי כשלוחו (שם ונ"ל דאינו אלא מפני הערמת ריבית עיין בקדושין דף ו' ע"ב בתוס' ד"ה דארווח) וי"א דלהמתירין ללוה לפייס לזה שיתן עבירו ה"ה דאפילו אמר הלוה למלוה פלוני יתן בעבורי מותר (מל"מ פ"ה וכ"כ בשם רמב"ן שם) דכיון דאין הלוה ניתן משלו כלום מותר ואם א"ל הלויני מנה וטול דינר מיד פלוני שאמר שיתן לי מותר כיון דלא זכה בו עדיין מותר (מל"מ בשם רשב"א שם):

ג׳ואם אמר המלוה ללוה פייס לפלוני שיתן לי ד' דינרין ואלוה לך אעפ"י שאין הלוה אומר תן לפלוני כדי שילויני וגם כשנותן אותו פ' למלוה אינו אומר כדי שתלוה לפלוני אפ"ה אסור כיון שהמלוה אומר אמור לפלוני שיתן לי מחזי כשלוחו ולא עוד אלא שאסור למלוה לומר פייס פלוני שיתן לך ד' דינרין ואלוה לך דכיון שרוצה בתקנתו ה"ל כאלו מהנה למלוה בשליחותו (סי' ק"ס ש"ך סק"כ ועיין במל"מ): ואם אמר המלוה ללוה אלוה לך מעות ע"מ שתקבל ממני מתנה אם הוא אדם חשוב שאינו מקבל מתנות בלא פיוס אסור (ט"ז ס"ק ק"ח):

ד׳ואם אמר המלו' ללוה פייס לפלוני שיתן דינר לפלוני אפי' להקדש או לנכרי או זרוק לים ואלוה לך הוי ריבית קצוצה ומוציאין מהמלוה ללוה כיון שהוא קצץ עמו ליתנו לפלוני (ש"ך ס"ק י"ט) דאע"ג דלא אתי זוזי לידי המלוה ולא לשלוחו ולא פרע בהן חובו מ"מ מה שנתן על פיו הרי הוא כאלו הגיעו לידו והוא יתן לפלוני או זרקו לים ואין חילוק דה"ה אם הלוה אמר כן למלוה ומשום זה הלוה לו (סעי' י"ג):

ה׳מותר לומר לחבירו הילך זוז ואמור לפלוני שילוני ואפילו לבן המלוה מותר לומר כן ודוקא כשהוא גדול ואינו סומך על שולחן אביו אבל בקטן אעפ"י שאינו סומך על שולחן אביו מ"מ אם לא יהי' לו הוא מוטל על האב לפרנסו וכ"ש בסמוך על שולחנו אפילו הוא גדול אסור דהוי כאלו נותן למלוה עצמו ומיהו י"א דווקא כשאין המקבל נותן מזה למלוה דאל"כ מחזי כשלוחו (סעי' ט"ז) אבל יש מתירין גם בזה (כ"כ בשיטה מקו' להדיא בשם הריטב"א שם ד"ה ואמר רבא שרי לי' בתירוץ ב' עיין בב"א סי' ב') ובלבד שיהי' גדול ואינו סומך ע"ש אביו:

ו׳וכ"ז כשהלוה לוקח ההלואה מיד המלוה או משלוחו או ששלח לו שטר בח"י ע"י שלוחו ולוה בין מהמלוה עצמו או משלוחו שהרי עכ"פ הלוה נשתעבד למלוה אבל אם ראובן שלח שלוחו שמעון שילוה מלוי ולוי מכיר אותו שהוא שליח ראובן או שכתב לו ראובן ששמעון הוא שלוחו ולוה שמעון מלוי בריבית על שם ראובן ואפילו נתן לו ג"כ שטר וחתם עצמו בפקודת ראובן מ"מ אין כאן ריבית כלל שהרי זה אפילו צוה לו ראובן שילוה בריבית קיי"ל דאין שליח לדבר עברה וא"כ אינו שלוחו כלל וה"ז כאלו השליח לוה לעצמו וחוזר השליח ומלוה ללוה והלוה כשנותן הריבית לשליח הרי אינו נותן הריבית שיחזיק לעצמו אלא ליתן להמלוה וה"ז כאלו אומר הילך זוזי ותלוה לפלוני דהיינו לשליח דמותר כדלעיל סי' א' וכשהשליח נותן הריבית למלוה אעפ"י שהוא הלוה כיון שאינו נותן משלו כלום אין כאן איסור כלל (מה שהאריך בזה הט"ז בסי' ק"ס בס"ק י"א עיין במל"מ פ"ה ולק"מ) וכ"ז בהלואה ע"פ או שהשליח חתם עצמו בפקודת המשלח שאין השליח משתעבד למלוה (עיין סי' ק"ע בט"ז סק"ב) והלוה לא כתב למלוה שילוה לו בריבית רק סתם שילוה לו והיינו בהיתר וגם לא אמר לשליח תן לי ואני פורע לך דזה אסור לכ"ע (עיין מל"מ שם ומה שנכתוב בב"א) אבל אם השליח נותן למלוה שט"ח בח"י הלוה שנכתב בו ריבית ה"ז ריבית מיד הלוה למלוה שהרי המלוה מתרבה והלוה נחסר ובאה מהלוה למלוה וה"ה ע"י שליח המלוה ואפי' אם שליח המלוה עשה שלא בידיעת המלוה ולכן המשולחי' שלוין מעות בירידים ונותנין שט"ח שלהם בר"ק עוברי' על איסור דאורייתא והרוצה לעשות כן ביארתי יפה בנ"א כיצד יעשה בהיתר:

ז׳מותר ליתן שכר לחבירו שיהי' ערב בשבילו אע"ג דמחזי כאלו הוא המלוה ומה שזה נותן לו שכר מחזי כריבית והוי כרבית מוקדמת מ"מ מותר דאין זה אלא שכר טרחתו מה שמתחייב עצמו בעד חבירו ואפילו אם לא יתרצה המלוה בערבו' לבד אלא דוקא שיהי' ערב שלוף דוץ וא"כ באמת הוא המלוה מ"מ מותר כיון שזה לא ביקש ממני שיהי' שלוף דוץ רק ערבות בלבד ואמנם כיון שהוא שלוף דוץ לא התירו אלא דוקא בשהקדים לו השכר קודם ההלואה אבל לאחר שהלוה לו אסור ליתן לו שכר דכיון דעכשיו הוא באמת המלוה מחזי כניטל שכר על מעותיו (בסימן ק"ע הט"ז סק"ג אוסר והש"ך בנק"הכ חוכך בזה ולא ראו דברי ריטב"א בשי' מקו' דף ס"ט ע"ב ד"ה א"ר הילך כו' שהעתקתי בב"א סי' ב') אבל אסור לו לבקש ממנו שיהי' שליף דוץ ודוקא בהלואה אבל אם מבקש מחבירו שיתן שט"ח לחבירו בעד סחורה שקונה ונותן לו סחורה בזה יש תקנה שיאמר הערב להמוכר אני קונה ממך הסחורה כיון שאני ניתן לך שט"ח ע"ז וא"כ מה שניתן לחבירו הוא בתורת מקח שקונה ממנו (ט"ז שם):

ח׳השותפין שהוצרכו ללות מעות מישמעאל בריבית צריכין שיבואו שניהם עה"ח או אם יש מנהג בין הסוחרים שכאשר יחתום א' שמו וכותב ושיתפו נתחייב בזה השתוף די בזה דאז שניהם הם הלוין אבל אם א' מלוה על שמו לבד א"כ הוא חוזר ומלוה לחבירו בריבית ואם שניהם עוסקי' בשותפות וא' מהם נוטל מישמעאל בריבית ומניחו לעסק השותפות יכול תחלה למלאות הפרעון במה שצריך לתת ריבית והמותר יחלוקו כי לא נעשה כאן הלואה מעולם אלא הריוח וההפסד מגיע לאותו סך ממון של הלואה והריבית הוא בכלל הפסד אבל אם א' מניח לחבירו ממון וחבירו מתעסק בשותפות לחוד וזה המניח הממון נטל ממון מישמעאל על ריבית לצורך השותפת אין לו ליטול מהשותפות לפרעון הריבית כיון שהוא אינו מתעסק אלא חבירו לא יוכל לומר שהריבית ממעט חלק בריוח אלא ה"ל כאילו מניח מכיסו אותו סך לצורך השותפות ואם לוה א' מישראל בעסקא ונותנו לשותפות שפיר יכול ליתן הריוח מן השותפו' דבדרך שהוא מקבלו בעסקא כך נותנו לשותפות בעסקא. ונ"ל דה"ה אם א' מלוה לשותפות ממעות שלו או שלוה מאחרים על שמו עפ"י היתר זקוקים צריך ללות המחצית לחבירו על דרך היתר דוקא או שחבירו יתן לו בתחלת השותפות או כ"ז שירצה שט"ח עפ"י היתר זקוקים על סך כפי שמשער שצריכים ללות תמיד ויתן לו רשות למכיר הזקוקים שלו לצורך השותפות כשיצטרך (ועיין כ"ז סי' ק"ע בט"ז ס"קג):

ט׳כבר נהגו להלוות זהב בזהב ר"ל שזה ליה אדומים ומחזיר לו אדומים ואע"ג דלפעמים מתיקרים ונמצא דהא ריבית עכ"פ מדרבנן וא"כ מצד הדין היה אסור אא"כ שיעשנו דמים דהיינו שאם יתיקר האדום זהב אזי לא יתן לו אלא מעות כסף כפי המקח שהיה בשעת הלואה כמו שנכתוב לקמן כלל קל"ד בדין ריבית אכל באכל מ"מ סמכו העולם על דעת הפוסקים דדינר זהב כיון שהוא יוצא בהוצאה אין לו דין פירות אלא דין מטבע ובמטבע מותר ללות לו מטבע לשלם לו אותו מטבע או אחרת דאף שלפעמים נתיקר אין היוקר והזול תלוי בו אלא הפירות הם זלים ויוקרים (סי' קס"ב) ול"נ כיון שאנו רואים לעינים שהאדום זהב היוקר והזול תלוי בו ולא בפירות ולכן יותר טוב שיזהר הלוה שכשיצטרך ללות אדומים יהיה לו עכ"פ אדום זהב אחד וא"כ דינו כדין הלואת סאה בסאה כדלקמן כלל קל"ד בכל דיניו ופרטיו דאם יש לו מותר לכ"ע וכן הדין בבאנק נאטען ובמדינתינו קוראין אסיג וכן בר"טיס האלענדער (ונ"ל שמש"כ הפוסקים שאין היוקר תלוי בהם אלא בפירות היינו שמנהגם היה שהכל נמכר כך וכך לטרות בעד ר"ט או בעד אדום זהב כמו שהמנהג עד היום ברוגע ובעיר לופאיי שהכל נמכר כך לטרות בעד ר"ט ולכן יש לו כל דין מטבע משא"כ במדינתינו ובמדינות שכל מו"מ הכל במטבע אסיג אזי הוא להיפך שהאסיג הוא מטבע והכסף נחשב לפירות ודינו כדין זהב):

י׳כבר נהגו בק"ק ווילנא וסביבותי' להלות בריבית בדרך היתר על ענין זה שכותבין בשט"ח וז"ל השט"ח: משמעות שט"ח על החתום דמע"לד ע"ס מאה זקוקים כסף צרוף מה שהודה החתים דמע"לד שיש בידו וברשותו סך כסף הנ"ל וקבל בק"גאס ונתן הברירה לבע"השט או ליתן לו סך הכסף הנ"ל או לשלם עבורם סך אלף זהו' במזומנים והזמ"פ כותבין שהוא באותו יום שנעשה ההלואה כגון שהלוה אותו ר"ח ניסן כותבין והזמ"פ ר"ח ניסן והלשון אינו מדוקדק שההיתר הוא כך שהלוה מודה שיש לו כסף דהיינו שאין בו צורה וחושבין כל זקוק שהוא שוה עשרים זהו' שכך היה שוה הזקוק בזמן שנתקן ההיתר זה ואף שעכשיו שוה יותר (כי זקוק הוא מארק והוא עכשיו ערך ס"ו זהו') מ"מ הולכין בזה אחר המנהג והלוה מוכר אותו בעד עשרה זהו' כי כיון שיש לו בביתו רשות לאדם למכור מטלטלין שיש לו אף שוה מנה בדינר וכיון שמודה שיש לו נאמן ומקבל בקג"אס ועי"ז נתחייב הלוה סך הזקוקים למלוה ונותן הברירה לבע"השט שהוא המלוה כשירצה חייב הלוה ליתן לו הזקוקים אלא שנתרצה המלוה שכאשר ירצה הלוה ליתן לו בעד כל זקוק ערך הרוחים שפוסק עמו אזי פוטר אותו מן הזקוקים וזהו שכותבים ויעלה רוחים לשנה כך למאה ר"ל כיון שכבר קנה המלוה הכסף והוא שוה הכפל עתה נתרצה ומוחל להלוה הכסף כשיסלק לו במזומן עם ריוח ולכן צריך לכתוב כך ונתן הברירה לבע"השט או שיתן החתום סך הכסף או שיתן עבורם סך אלף זהו' וגם צריכין ליזהר לכתוב ויעלה רוחים לשנה כך וכך וכן לפ"ע לחצי שנה או לפ"ע לכל חודש דהוי כאלו מרחיב לו זמן לשנה ואם יקדים לו מעות מוכר אותו בזול אבל אסור לכתוב ויעלה רוחים לחודש כך וכך וכן לפ"ע לכל חודש דלא יהא אלא שמוכר לו סחורה דאסור למכור לו בתנאי זה שאם תתן לי עכשיו או לאחר חודש המקח י' זהו' ואם תסלק לב' חדשים המקח י"א זהו' דהוי ריבית כאשר נבאר בדין ריבית שע"י מקח וממכר ומה שכותבים והזמ"פ ביום ההלואה הוא אינו מן הצורך שיוכל לכתוב והקנה לו בקג"אס מהיום שהרי כותבין יום שנכתב בו ג"כ בשטר וא"כ יוכלו לכתוב והזמ"פ לשנה או אימת שירצו אלא שכותבין כך משום דלפעמים מקיף לו סחורה בלא רוחים על זמן רק כשיעבור הזמן אזי יחשוב לו ריוח ולכן אם רוצים לחשוב רוחים מאותו היום לכן כותבים שהזמ"פ באותו יום ואינו מן הצורך (עיין ט"ז סי' קע"ג ס"קט) ועיין לקמן כלל קל"ט סי' י"א י"ב :

י״אהיתר זה של זקוקים הוא פורח באויר וטוב לפני ה' ימלט מזה ולדעתי לא התירו אלא במי שאין לו במה להתפרנס שהרי הלוה אין לו הכסף וגם המלוה יודע שמשקר ואין זה אלא כגונב דעת עליון כמו שהארכתי בב"א אך יש היתר שהוא בעצמו ההיתר של זקוקים ויוכל להעשות עפ"י דין בהיתר גמור דהיינו שהלוה יכתוב רייסטער מסחורותיו או מטלטליו שיהיו שוין אף יותר מן הכפל ממה שרוצה ללוות ויכתוב בשטר בקג"אס שמכר לו מעכשיו הסחורות או מטלטליו כפי הרשימה שביד בע"השט בעד סך כך וכך אפילו שוה מנה בדינר וכיון שיש לו רשות למכור לאדם כרצונו ושאם לא יעמידם לבע"השט לזמן פרעון אזי חייב לבע"השט כפי שיתפשרו וזה היתר גמור אלא שהט"ז בסי' קס"ז מחמיר שלא לומר בתחלה הלויני אלא תיכף יאמר הלוה למלוה יש לי סחורה שוה שני מאות ואמכור לך בעד ק' זהו' להעמיד לך לחצי שנה או לשנה כפי שירצו ואם לא אעמיד לך אזי הברירה בידך שתקח כך וכך והש"ך בנק"הכ מתיר אפילו אמר בתחלה הלויני (ועיין בסי' הסמוך) ועיין עוד היתרים להלוות לקמן בדין עסקא כלל קמ"ב ונוסח שט"ע:

י״בהמלוה לחבירו לכל הנאותיו ואינו מקבל ממנו ריוח אלא שהתנה שאם יצטרך לסלק מס המלך אע"ג דאפשר שלא יצטרך לסלק והוי צד א' בריבית אסור (קע"ז סעי' ח') וכן אסור לומר לחבירו הא לך עשר דינרין ופטרני ממה שאני חייב לפלוני י"ב דינרין אע"ג דאפשר שיפטור עצמו בי' דינרין דאע"ג דהלוה מותר לקנות החוב מן המלוה עצמו בפחות ממה שחייב לו כמבואר כלל קל"ט סי' ט' אבל כשנותן לאחר פחות מחובו כדי שהוא ישלם למלוה כשיגיע הזמן הוי ריבית גמור (סי' קע"ג סעי' ד' ובש"ך ס"ק י"ב) וכן כל חוב ברור שעליו כגון שצריך לעשות אומנות למלך ששוה ש' זהו' לאחר איזה זמן וא"ל הרי לך עכשיו ר' זהו' ותפול אתה לאומנות המלך כשיצטרך אסור וכן ראובן שמשכן בית לשמעון באלף זהו' על ה' שנים ונתן ללוי ת"ק זהו' עכשיו ע"מ שלוי ישתרר לו הבית אסור (שם וסי' קע"ז סעי' י' ובט"ז שם) אבל מותר לומר לחבירו הרי לך ר' זהו' ותשתדל למלטני מן אומנות המלך (שם):

י״גהמלוה מעות לחבירו לזמן והתנה עמו שאם לא יפרענו לזמ"פ הריני חייב לך מעכשיו לזמן העיכוב כך וכך אם התנאי היה שיסלק לו במעות אפילו קנו מידו בענין שאין בו אסמכתא אסור משום הערמת ריבית אבל אם התנה עמו שיסלק לו בפירות כפי השער שיהי' אז או בסחורה וכיוצא בו מותר וכן המוכר סחורה לחבירו בס' זהו' כפי השער אפילו אין לו או אם יש לו אפילו בפחות משוין דכיון דיש לו מותר לזלזל כדנכתוב בדין ריבית שע"י מכירה והתנה עמו שאם לא יסלק לו לזמן חצי שנה יתחייב לסלק לו בעד הסחורה ק' זהו' וקנו מידו והגיע הזמן ולא פרעו חייב ליתן לו מאה זהו' דהואיל דמכר לו סחורה ומסלק לו במעות או שהלוה לו מעות ומסלק לו בסחורה לא מחזי כריבית שהרי אין כאן אגר נטר כלל אלא קנס ותיכף כשהגיע הזמן נתחייב בפעם א' ק' זהו' ואפי' אם מתנה עמו שימתין לו הקנס עד כלות שנה מותר שהרי אינו ממתין לו אלא הקנס אבל אסור להתנות שאם לא יתן לו הסחורה לחצי שנה יתן לו ק' זהובים לשנה והמלוה מחוייב להמתין כל הק' זהו' עד שנה שהרי זה ריבית גמור דאגר נטר (סי' קע"ז סעי' י"ד וסעי' י"ח ואפי' א"ל תחלה הלויני מותר כ"כ בנק"הכ סי' ק"ס ודלא כט"ז בס"ק כ"ב) ואפי' להסוברים (דהיינו רשב"ם) דכשפסק על שער שבשוק אסור ליתן לו אח"כ מעות לקמן כלל קמ"א סי' ה' הכא שאני כיון שהוא דרך קנס אלא דאסור משום הערמת ריבית וכן במוכר לו סחורה אפילו הערמת ריבית אין כאן (ש"ך שם ס"ק ל"ח):

י״דאבל אם התנה עמו שאם לא יפרע לו לזמ"פ יתן לו כל חדש וחדש כך וכך אע"ג דכ' דרך קנס ואם היה פורע לו בזמנו אין כאן ריבית כלל מ"מ הואיל וכתב ליתן לו דבר קצוב בכל חדש אסור וי"א דהוי ר"ק וי"א דאינו אלא א"ר אבל אם לא כ' לו ליתן קצבה בכל חדש כגון שכ' אם לא אפרע לך בתשרי ס' זהו' ישלם לו בחשוון ס"ו לכ"ע אינו אלא איסור דרבנן (ש"ך ס"ק ל"ג ונ"ל דר"ל דאסור משום הערמת ריבית כמ"שכ בש"ע סעי' י"ד):

ט״ווכן המלוה על המשכון ובשעת הלואה א"ל אם לא אפדנו לזמן פרעון יהיה שלך מעכשיו (בענין שלא יהיה בו אסמכתא כדאי' בח"מ סי' ע"ג סעי' י"ז ובש"ך שם ס"ק מ"ח מ"ט נ') והמשכון שוה יותר מן החוב כיון שמתנה עמו כך בשעת הלואה מחזי כריבית וכתב הש"ך דזהו דוקא לדעת האוסרים בנותן מעות ומקבל סחורה וצ"ע אבל אם כבר הלוהו על המשכון ועתה אומר לו אם לא פרעתיך יהא המשכון מעכשיו שלך מותר דאין זה אלא קנס (שם ועש"ך ס"ק ל"ד ל"ה):

ט״זהמתחייב מתנה לחבירו ומתנה עמו שאם יעכב מליתן לו המתנה לזמן פ' יתן לו בכ"ח שיעכב כך וכך מותר שהרי אינו חייב לו כלום ואין זה אלא כמוסיף על המתנה אבל אם כבר נתן לו שט"ח על המתנה לסלק לו לזמן פ' דינו כחוב בעלמא ואסור להוסיף אם לא בדרך היתר לפיכך העושה שידוך עם בנו או בתו ובשעת השידוך פוסק לנדן כך וכך מותר להתנות שאם ימתין לו בפרעון יתן לו בעד כל חדש או שנה כך וכך דהוי כמתנה אבל אם כבר פסק לו ונכתב ההתקשרות והתנאים דאז כבר אין יכול לחזור בו אסור להוסיף אם לא ע"י היתר (סי' קע"ו סעי' ו' ובט"ז שם ובסי' קע"ז סעי' ט"ו):

י״זהמלוה את חבירו ונתן לו שטר שאם לא יסלק לו לזמן המוגבל ישלם לו ההזיקות והגיע הזמן ולא פרעו והלך המלוה והלוה ממקום אחר בריבית בין מנכרי או מישראל בדרך היתר ואפי' התנה עמו שנותן לו רשות ללות על ריבית מ"מ אסור ליקח ממנו הריבית (ט"ז) בסי' ק"ע ס"ק ג' וצ"ע שכ' שם דאפילו נתן מפקינן מיניה וקשה אמאי דהא אינו ר"ק וצ"ל דמאי שהתנה עמו להחזיר לו הריבית הוי כקצץ והוי ר"ק):

י״חהמפקיד מעות אצל חבירו והנפקד נשא ונתן בהם הנפקד חייב באונסין וא"צ ליתן להמפקיד מן הריוח שהרויח כלום ומ"מ אם הנפקד רוצה לתת לו ריוח מעצמו מותר כיון דלא נתנו בתורת מלוה וזה לא התנה עמו כלום (קע"ז סעיף י"ט):

י״טאסור להלות כ' זהו' על אחריות הסחורה ההולכת בספינה או משאר מקום שיש אחריות הדרך והמלוה מקבל עליו כל האחריות עד שובה ונגד זה יתן לו הלוה בביאת הסחורה כ"ד זהו' אפ"ה אסור דלא יצא מידי הלואה דכיון דניתן מעות ומקבל מעות הוי אבק ריבית אבל מותר לתת כך וכך למאה מי שמקבל עליו אחריות הדרך שאין כאן הלואה כלל אלא כעין ממכר ואפי' אם ניתן לו עכשיו כך וכך למאה וכשיהיה הפסד יצטרך זה ליתן בעדם כך וכך מאות והוי כריבית הדבר ידוע שלא יתן זה מאה ריוח בשביל דבר מועט שקיבל אלא מפני שקיבל עליו ההפסד ומה שנתן לו מתחלה כבר קנאם המקבל תחלה (סו' סי' קס"ג ובט"ז וש"ך):

כ׳הנצרך למעות על שעה חדא ויש לו בביתו אלא שנאבד המפתח וכיוצא בו ואמר לחבירו תן לי כך וכך מעות עד שאמצא המפתח ואתן לך יותר אע"פי שלא הזכיר לשון הלואה וגם הזכיר לו בהדיא עד שאמצא המפתח וא"כ הוי כמקח וממכר שמוכר לו המעות שבביתו בעד מעותיו אפ"ה הוי ריבית דאורייתא. ולאו דווקא מעות במעות דה"ה תבואה בתבואה דכיון דהוי הכל מין א' לא הוי כמכירה והוי ר"ק כיון שנתן לו יותר (סי' קע"ג סעי' ו' ועיין בנ"י בפ' הזהב דף פ"ע ועיין לקמן בדין ריבית שע"י מכירה סי' י"א י"ב):

כ״אי"א דמותר לומר לחבירו הלויני ק' זהובים על חדש ואני אחזיר ואליך ק' זהו' על חדש דזה דומה לאומר לחבירו עשה עמי מלאכה זו היום ואני אעשה עמך מלאכה זו למחר דמותר (סימן ק"ס) וע' לקמן בקונטרס הסמ"ע וע' לעיל כלל קנ"א סי' י"ד:

כ״באסור ללות לחבירו ע"מ שאם לא ישלם לו לזמן פ' יתן לו פירות כשער כל עכשיו אע"ג דמותר לפסוק על שער שבשוק כדלקמן כלל קל"ד הכא כיון שבא ע"י הלואה אסור (וע' לקמן כלל קל"ד סי' י' י"א):
דין המלוה על המטבע והוסיפו במשקלו מבואר בש"ע סי' קס"ה: