דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ב זמן ומקום במחשבה ומעשהDarkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 12
א׳שמעתתא י"ב זמן ומקום במחשבה ומעשה
ספיקו של המל"מ בהרצאת המתירים בפיגול, אם הוא רק לענין כרת, או גם להפסול גופא. - הנ"מ מזה. - הסתירה בזה מזבחים (פד, ב) למעילה (ה, ב). - ברש"י זבחים (לד, ב) מבואר להדיא דספק זה במחלוקת ר' יהודה ורבנן היא שנויה. - ולפ"ז מיושבת הסתירה, דר' יהודה לשיטתו.
ספיקו של המל"מ בהרצאת המתירים בפיגול, אם הוא רק לענין כרת, או גם להפסול גופא. - הנ"מ מזה. - הסתירה בזה מזבחים (פד, ב) למעילה (ה, ב). - ברש"י זבחים (לד, ב) מבואר להדיא דספק זה במחלוקת ר' יהודה ורבנן היא שנויה. - ולפ"ז מיושבת הסתירה, דר' יהודה לשיטתו.
1
ב׳בזבחים (כח, ב) ובמנחות (טז, ב) אמרינן: "לא ירצה, כהרצאת כשר כן הרצאת פסול, ומה הרצאת כשר עד שיקריבו כל מתיריו, אף הרצאת פסול עד שיקריבו כל מתיריו".
2
ג׳ואיבעיא מיבעיא ליה להרב משנה למלך (בפרק יח מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ז ד"ה ויש להסתפק), הרצאה זו למאי היא, אם היא רק לענין כרת, היינו, דכרת ליכא קודם שקרב כל מתיריו, אבל לעולם פסולי המוקדשין נעשה תיכף ומיד משעת המחשבה, או דלא נעשה כלל פסולי המוקדשין קודם הזריקה.
3
ד׳ונ"מ רבתי בדינא, לפי מאי דשנה לנו רבינו משה במשנה תורה (בפרק י"א מהלכות מעשה הקרבנות הל' א), דהאוכל מבשר הקרבנות קודם הזריקה הרי הוא לוקה משום "לא תוכל לאכול בשעריך", ובכל פסולי המוקדשין דעתו (בפרק יח מהלכות פסוהמ"ק הל' ג), דלוקה משום ל"ת כל תועבה; איך נורה באוכל כזית מבשר הקרבן שנתפגל קודם שקרבו כל מתיריו, משום מאי ילקה, אם משום ל"ת לאכול בשעריך כמו בכל הקרבנות, או משום הלאו דל"ת כל תועבה, כמו כל פסולי המוקדשים.
4
ה׳והנה מדאמרינן בזבחים (לד, ב) ובמעילה (ה, ב): "בעא מיניה ר"ל מר' יוחנן, פסול מהו שיעשה שיריים? א"ל אין עושה שיריים, אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצה לפיגולו", ומדקאמר "הואיל ומרצה" גם על חוץ למקומו נמי, ש"מ להדיא, דלא נפסל כלל קודם הזריקה, דאל"ה לא שייך מרצה בחוץ למקומו, דהא כרת גם עתה ליכא. אמנם בזבחים (פד, ב) אמרינן: "ור' יהודה מייתי לה מהכא, מפני מה אמרו לן בדם כשר, שהרי לן כשר באימורים, לן באימורים כשר שהרי לן כשר בבשר, יוצא, שהיוצא כשר בבמה, טמא, הואיל והותר לעבודות צבור, חוץ לזמנו, הואיל ומרצה לפיגולו, חוץ למקומו, הואיל ואיתקש לחוץ לזמנו"; ומוכח מכאן להיפך, דנפסל שפיר גם קודם שקרב כל מתיריו, ולהכי לא שייך בחוץ למקומו מרצה, ולפיכך צריך לדחוקי ולומר מחמת דאיתקש לחוץ לזמנו, דשם מרצה לענין כרת.
5
ו׳ונשאר הרב הנ"ל בצ"ע בסתירת דברי הגמרא.
6
ז׳ולאחר העיון כדבעיא, הנני אומר, מאן דקתני "הואיל ומרצה" לא אישתבש ומאן דקתני "הואיל ואיתקש" נמי לא אישתבש; דהנה בזבחים (לו, ב) אמרינן: "אמר רבא, ומודה רבי יהודה שחוזר וקובעו לפיגול. אמר רבא, תדע דפיגול לפני זריקה לאו כלום הוא, ואתיא זריקה וקבעה לה בפיגול". וכתב ע"ז רש"י (ד"ה אמר רבא תדע): "דמחשבת הינוח לר' יהודה לאו כמחשבת חוץ למקומו ושלא לשמו הוא לאפוקי מידי פיגול, דהא פיגול דשוחט על מנת לזרוק את דמו למחר לפני זריקה לאו כלום הוא, ואין המחשבה מועלת עד שיזרוק הדם היום, דבעינן קרב כל מתיריו, ומיהו מחשבה קמייתא מחשבת הינוח הוי, וכי זריק ליה אתיא זריקה וקבעי ליה, ולא אמרינן הואיל ומעיקרא פיגול לא חיילא איפסיל ליה במחשבת הינוח, וכי זריק ליה, אי בפיגול אי בשתיקה, לא ליחול פיגול".
7
ח׳העתקנו את כל לשונו, אשר ממתק שפתיו הננו רואים להדיא, דספק זה של הרב הנ"ל, במחלוקת ר' יהודה ורבנן היא שנויה, דבאמת "לפני זריקה לאו כלום הוא", אמנם לר' יהודה דאית ליה מחשבת הינוח, שפיר נפסל גם קודם.
8
ט׳ובאמת דבר זה מוכרח הוא; דהא הקרא דלא ירצה קאי על שניהם יחד אחוץ לזמנו וחוץ למקומו, וא"כ לשניהם בעינן הרצאה, וקודם ההרצאה לא נפסל כלל; אמנם לר' יהודה דאית ליה מחשבת הינוח, משום דסברא הוא (זבחים לו, א) "אי אתם מודים, שאם הניחו למחר שהוא פסול, אף חישב להניחו למחר נמי פסול" ומצד הסברא סבירא ליה, דמחשבה כמעשה; א"כ קודם הזריקה, נהי דלא נפסל מצד הגזה"כ דפיגול, אבל ס"ס הסברא דמחשבה כמעשה, הרי איכא ג"כ ונפסל שפיר מחמתו.
9
י׳ועתה אם נוסיף עוד על זה, דהרמב"ם (בפי"ג מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ח) פסק כחכמים, דלא אמרינן מחשבה כמעשה, הרי יש לנו תירוץ מרווח על קושית המל"מ.
10
י״אושפיר קאמר ר' יהודה במעילה חוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצה לפיגולו, ושפיר קאמר רבי יהודה בזבחים חוץ למקומו הואיל ואיתקש לשיטתו דאית ליה מחשבת הינוח, ונפסל גם קודם הקרבת המתירים, כנ"ל.
11
י״בדברי הגמ' בזבחים (מב, ב) אינם מובנים כלל. דקארי לה מאי קארי לה ודמתרץ לה מאי מתרץ לה. - ספק בגונא, דאיך שנימא נסתור את עצמנו, דע"י הפגול לא יהיה קרבו כל מתיריו, ולהיפך ע"י שלילת הפיגול יהיה קרבו כל מתיריו - איך נורה בזה. - הציור הנ"ל איכא בכאן. - ורבא מתרץ דבאופן כזה הוה פיגול. - נמצא דיצויר לפעמים פיגול בלא קרבו כל מתיריו.
12
י״גזבחים (מב, ב): "אמר מר, רבי מאיר אומר, פגול וחייבין עליו כרת, מכדי כרת לא מיחייב עד שיקרבו כל מתיריו, דאמר מר כהרצאת כשר כך הרצאת פסול, מה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתיריו, אף הרצאת פסול עד שיקרבו כל מתיריו, והא כיון דחשיב ביה בפנים פסולה, כמאן דלא אדי דמי, כי הדר מדי בהיכל מיא בעלמא הוא דקא אדי? וכו'. רבא אמר, אפילו תימא בפר אחד ושעיר אחד, לפיגולו מרצה ארבעים ושלש".
13
י״דומי חכם ויבין פשר דבר, דקארי לה מאי קארי לה, ודקמתרצי לה מאי קא מתרצי? ועיין ברש"י ותוס' שם שכרכרו כמה כרכורים, ועדיין הדבר צרור וחתום.
14
ט״וולהגיה אור נוגה על דבריהם נ"ל בזה; - דהנה יש להסתפק בגונא דאם יהיה פיגול, ממילא תו לא יהיו קרבו כל מתיריו, ואם לא יהיה פיגול אז ממילא תו יהיו קרבו כל מתיריו, איך נדייניה להאי דינא, דאיך שנימא הרי נסתור את עצמנו, דהא לפיגול הרי בעינן קרבו כל מתיריו, והכא הא אם נימא דהוי פיגול הרי לא יהיה קרבו כל מתיריו, ואם נימא דלא הוי פיגול משום דלא קרבו כל מתיריו, הרי שוב אנו תולים שני הפכים בנושא אחד, כנ"ל, ולאן נפנה וניזל בזה.
15
ט״זועתה לפי הנחתנו שהנחנו בפרק הקודם, דלחכמים דר' יהודה לא נפסל כלל בפיגול קודם ההרצאה, ונוסיף עוד לזה דברי התוס' במעילה (ד, א ד"ה קומץ), דכשזרק אמרינן איגלאי מילתא למפרע, דנעשה פיגול תיכף משעת המחשבה, הרי יראה כל הרוצה לראות, דחקירתנו זו היא הציר אשר עליה תסוב קושית המקשן והתרצן.
16
י״זושפיר הקשה המקשן, נהי דמפגלין בחצי מתיר, אבל איך משכחת בה דינא דפיגול, הא לפיגול בעינן, שיהיה הקרבת המתיריו, והכא הא אם נימא דהוה פיגול, הרי "כיון דחשיב ביה בפנים פסולה" דהא נאמר איגלאי מלתא למפרע, דנעשה פיגול משעת ההזאות שבפנים, וא"כ הא תו לא יהיה קרבו כל מתיריו, דהא איגלאי מילתא, דמה ש"הדר מדי לה מיא בעלמא הוא דקא אדי", וא"כ אם נימא דהוה פיגול משום דהוה קרבו כל מתיריו, הרי נסתור את עצמנו?
17
י״חושפיר תירץ לה התרצן, רבא, דהיאך בעית למימר דמה"ט לא יהיה פיגולו פגול, כמו בכ"מ היכא דלא קרבו כל מתיריו, והא בכ"מ היכא דלא קרבו, מלבד דכרת ליכא, גם איפסולי לא מיפסל כנ"ל, וכיון דלא יפסל הרי מה שאדי בפנים ובהיכל שפיר קא אדי, והוי שוב קרבו כל מתיריו, וא"כ אם נימא דפיגולו לא הוה פיגול, משום דלא קרבו כל מתיריו, הרי שוב אתה תולה תניא בדלא תניא?
18
י״טוזה שדייק בלשונו "לפיגולו מרצה ארבעים ושלש", דהא אימתי לא הוי קרבו כל מתיריו, בשעה שנימא דהוה פיגול, וא"כ הא "לפיגולו מרצה".
19
כ׳היוצא מדברינו הנ"ל, דאיכא לפעמים פיגול - בלא קרבו כל מתיריו, וזה שחפצנו לבאר בזה.
20
כ״אקושית התוס' בזבחים (ל, א) מרבא ארבא. - באמת רבא לטעמיה לא יכול לתרץ כאביי. - מהנחות הקודמות תצא לנו הנחה שלישית דר' יהודה לשיטתו, ולטעמיה דרבא, לא יכול לסבור דמפגלין בחצי מתיר.
21
כ״בזבחים (כט, ב) במתני' מחלוקת ר' יהודה וחכמים: "אמר ר' יהודה, זה הכלל, כל שמחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום פגול וחייבין עליו כרת, ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן פסול ואין בו כרת. וחכמים אומרים, זה וזה פסול ואין בו כרת". ואמרינן שם (ל, א): "תנן התם, הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים - הרי זו תמורת עולה, דברי ר' מאיר. אמר ר' יוסי, אם לכך נתכוון תחילה, הואיל ואי אפשר להוציא שתי שמות כאחת דבריו קימין וכו'. איבעיא להו, הרי זו תמורת עולה ושלמים מהו, לחצות מהו; אמר אביי, בהא ודאי מודה רבי מאיר. רבא אמר, עדיין היא מחלוקת. אמר רבא לאביי, לדידך דאמרת בהא ודאי מודה ר' מאיר, הרי שחיטה דלכי לחצות דמי ופליגי? אמר ליה מי סברת אינה לשחיטה אלא לבסוף, ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, ומשנתינו דאמר סימן ראשון חוץ לזמנו סימן שני חוץ למקומו".
22
כ״גוכתבו התוס' (ד"ה סימן) ע"ז: "וא"ת דמשמע הכא דרבא סבירא ליה אינה לשחיטה אלא לבסוף, והיינו כר"ל דפרק שני דחולין (כט, ב), ושמעינן ליה לרבא בפרק החולץ (יבמות לו, א), דבכולי הש"ס הילכתא כר' יוחנן לגבי ר"ל בר מתלת?"
23
כ״דולפי מה שביארנו בהפרקים הקודמים יש לנו די חומר לומר, דשפיר אית ליה לרבא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, דהלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל, ובכל זאת לא יכול למימר כאביי, ד"משנתינו דאמר סימן ראשון חוץ לזמנו סימן שני חוץ למקומו" ד"רבא לטעמיה".
24
כ״הדהנה מכל מה שביארנו בפרקים הקודמים יצא לנו שתי הנחות: א. דלר' יהודה דאית ליה מחשבת הינוח, נפסל הקרבן גם קודם שקרבו כל מתיריו. ב. דר"מ דאית ליה מפגלין בחצי מתיר, אע"ג דלא הוי קרבו כל מתיריו כנ"ל, הוא לפי טעמיה דרבא, משום דאי פיגולו לא הוי פיגול, הרי יהיה שוב קרבו כל מתיריו, דהא קודם הקרבת מתיריו לא נפסל כלל, ולכן אמרינן שפיר, דפיגולו פיגול.
25
כ״וואם נצטרף את שתי ההנחות האלו יחד, יצא לנו מזה הנחה שלישית: דר' יהודה לשיטתו, לא יכול לסבור דמפגלין בחצי מתיר, דהא לדידיה ליכא לתרוצי כהנ"ל, דגם אי פיגולו לא הוי פיגול, נמי לא הוה קרבו כל מתיריו, דהא ס"ס נפסל הקרבן תיכף ומיד, וא"כ עבודת חצי המתיר לא נחשב לכלום.
26
כ״זועתה אם נוסיף עוד דברי רש"י על הא דאמרינן שם "ומשנתינו דאמר סימן ראשון חוץ לזמנו, סימן שני חוץ למקומו" וז"ל: "ואית ליה לרבי יהודה מפגלים בחצי מתיר, דהיינו חד סימן ותרי דבורי נינהו ואיפגל ליה מדבורא קדמאה", הרי יש לנו תירוץ מרווח על קושית התוס'. ד"רבא לטעמיה" לא יכול למימר כאביי, דמיירי "באמר סימן ראשון חוץ לזמנו, סימן שני חוץ למקומו", דהא ישאר הקושיא לדידיה "מכדי כרת לא מיחייב עד שקרבו כל מתיריו, והא הכא כיון דחשיב בסימן ראשון, כמאן דלא שחט דמי, כי הדר שחט, עפרא בעלמא הוא דקא חתך"?
27
כ״חואביי יסבור כרבה, דמתרץ שם (מב, ב) "משכחת לה בארבעה פרים ובד' שעירים" ולדידיה הקשה בתוס' שם (ד"ה כי מדי), א"כ פיגל בקומץ ולא בלבונה אמאי הוי פיגול לרבי מאיר, דכי מקטר ללבונה עפרא בעלמא קא מקטר? ותירץ ר"ת, דבחד מקום לא קשה מידי, וכל הקושיא הוא בהזאות, דהוה בשתי מקומות, א"כ גם כאן בשחיטה נמי לא קשה, דהא הוי במקום אחד.
28
כ״טאבל לרבא לטעמיה לא קשה כלל מקומץ, דגם שם שייך תירוצו הנ"ל, וממילא לא נצטרך לדחוקי אנפשיה ולחלק בין מקום אחד לשתי מקומות.
29
ל׳וממילא לרבי יהודה גם במקום אחד לא יוכל להיות פיגול בחצי מתיר.
30
ל״אושפיר מוכרח דגם ב"לחצות עדיין היא מחלוקת".
31
ל״בקושית התוספות במנחות (ה, ב) דלמה לי טעמא דראוי לעבודה, תיפוק ליה דלא הוי קרבו כל מתיריו. - וביותר קשה כנ"ל בזבחים (כו, ב). - באמת גם בזה נסתור את עצמנו, דאם לא יהיה פיגול ממילא יהיה קרבו כל מתיריו, ורבא לטעמיה. - וז"ש "ראוי לעבודה", היינו דנהי דהקרבן ראוי אבל העבודה אינה ראויה.
32
ל״גמנחות (ה, ב) "ורבא אמר וכו', שאין מחשבה מועלת, אלא במי שראוי לעבודה, ובדבר הראוי לעבודה, ובמקום הראוי לעבודה".
33
ל״דוהקשה בתוס' שם (ד"ה במי), למה לי טעמא דראוי לעבודה, גם בלא"ה לא שייך פיגול במחשבת הפסולין, דהא לא קרבו כל מתיריו, דמלבד פסולא דפיגול איכא עוד חסרון בדבר, דעבודת הפסולין אינה עבודה? ותירוצם שם דחוק.
34
ל״הוביותר תמוה בזבחים (כו, ב), דמקשה שם לפי מאי דס"ד, דכל הפסולים פוסלים במחשבתם, וגם אם נשאר דם הנפש לא יכול לחזור ולזרוק: "ועוד מי פסלה מחשבה, והאמר רבא, אין מחשבה מועלת וכו'", דמשמע דאי לאו דאמר רבא, הוה אמינא שפיר דגם מחשבת הפסולין לעבודה מפגלת, והא מקרא מלא הוא "לא ירצה", דבעינן קרבו כל מתיריו?
35
ל״ווהנראה לי בזה, דהנה בשיטה מקובצת שם במנחות (אות לג) הקשה ע"ז, מאי נ"מ לן, אי מועיל מחשבתו או לא, הא בין כך ובין כך הרי נפסל הקרבן, דהא פסול הוא? ותירץ, דנ"מ אם נשאר עוד דם הנפש, דאי היה מועיל מחשבתו לא היה יכול לבא הכשר אחריו ולקבל, אבל כיון דאין מועלת מחשבתו, שפיר יכול לבא הכשר אחריו ולקבל.
36
ל״זועתה נחזי אנן, אם גם מטעמא "דלא ירצה" לבד, בלי טעמא ד"ראוי לעבודה" של רבא נמי היה הדין כן, דיכול לבא הכשר אחריו ולקבל, או לא.
37
ל״חובודאי לפי מה שביארנו (בפרק א), דקודם שקרבו כל מתיריו לא נפסל כלל הזבח, וא"כ הא ליכא כלל פסולא דפיגול, ורק פסול עבודה איכא כאן, ובפסול עבודה הרי אמרינן, דיכול לבא הכשר אחריו ולקבל.
38
ל״טואפילו לרבי יהודה שכתבנו שם, דלדידיה שפיר נפסל הזבח גם קודם, אבל הא אמרינן במעילה (ה, ב) "אין לך דבר שיעשה שיריים, אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצין לפיגולן", אבל בפסולא זו שנפסל קודם ההרצאה, הרי לא שייך לומר "הואיל ומרצה", כמובן, וא"כ בודאי אין עושה שיריים.
39
מ׳ויצא לנו איפה חשבונו של דבר, בלי טעמא דראוי לעבודה, כך: דמחשבת הפסול אינה מפגלת, אע"ג דאינה נבדלת בכחה מכל מחשבות הכשרים, אך משום דהא לא קרבו כל מתיריו, דמלבד חסרון הפיגול איכא עוד חסרון ופסול בקרבן, מחמת דהעבודות נעשו בידי אחד מהפסולין, וכיון דאינה מפגלת יכול לבא הכשר אחריו ולקבל ולזרוק, ואז יכשר הקרבן; וא"כ הרי נסתור את עצמנו, דאמרינן דאינה מפגלת וכשר הקרבן, כשנשאר דם הנפש, משום דלא קרבו כל מתיריו מחמת דאיכא עוד פסול בקרבן, מלבד הפיגול, הא זה הוי שני הפכים בנושא אחד.
40
מ״אאמנם אם נימא, דהוי פיגול, ובפיגול הרי נעשה שיריים, כנ"ל, וא"כ לא יכול לבא הכשר אחריו ולקבל, וא"כ הא לא הוי קרבו כל מתיריו, דמלבד החסרון דפיגול יהיה עוד חסרון מחמת פסול העובד.
41
מ״בובאופן כזה, שהיאך שנימא נסתור את עצמנו, בזה הרי כבר חקרנו (בפרק ב) וביארנו, דדעת רבא, דבאופן כזה הוי פיגול.
42
מ״גוא"כ רבא לשיטתו מוכרח לומר טעמא דראוי לעבודה, היינו, אף דבהקרבן גופא לא יהיה שום פסול אחר, אי נימא דלא הוה פיגול, כנ"ל, אך עצם המחשבה אין בכחה לפגל, כיון דהיא מחשבה של אינו ראוי לעבודה.
43
מ״דוז"ש "אין מחשבה מועלת, אלא במי שראוי לעבודה", היינו, נהי דהקרבן ראוי אבל העבודה הא איננה ראויה.
44
מ״ה[תשובה לגאון אחד, שכתבתי בשנת תרס"ד]
45
מ״וראיית הדר"ג מתוס' ב"ק (עו, א), דאינו נפסל כלל בפיגול קודם הקרבת המתירים, נסתרה מתירוצם שם, דא"כ לא הוי כלל בשריפה, אלא טעון עבור צורה קודם. - ואפשר, דגם באיכא איסור מחודש נמי שייך פדיון. - ספיקא בגוונא דע"י התהוות הפגול יהיו קרבו כל מתיריו, ואם נימא דאז הוי פיגול אפשר לבאר בזה דברי התוס'. - מה שסתר את דברי בהשקלא וטריא בזבחים (מב, ב) הנה באמת בתוס' מעילה (ד, א) מבואר ג"כ כעין זה. - מה שהביא ראיה דנפסל תיכף, דאל"כ איך ילקה במחשב בקדשים, הא הוי התראת ספק אינו ראיה, דר"י לשיטתו. - מה שהמציא, דנפסל מקודם מטעם דעבר אלאו דלא יחשב, זה אינו דא"כ איך משכחת לה משנה זו, דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן דכשרים. - באמת אין התעוב שבמחשבה יכולה לפעול יותר מהמחשבה כשהיא לעצמה.
46
מ״זהוכיח הדר"ג, דפיגול קודם שקרבו כל מתיריו לא נפסל כלל, וליכא רק הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך, מדברי התוס' ב"ק (עו, א ד"ה שחיטה), שכתבו דלא מהני בפיגול פדיה בשעה שהבהמה מפרכסת, משום שהיא בשריפה, ואם נימא דהפסול יחול תיכף ומיד, בלא"ה לא שייך פדיה, דלא מהני זאת רק לאיסור קדש להפקיעו להבא ולא לאיסור אחר.
47
מ״חאכן בעיני הדבר יפלא, אם זאת היא כונתם בקושיתם, א"כ הלא תירוצם שהיא בשריפה אינה מעלה כלל ארוכה לזה; אמת דבאלו הן הנשרפין בתמורה (לג, ב) גם כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנם וחוץ למקומם בכלל, אבל יוכל היות, דזהו דוקא בפיגול כדינו, היינו, לאחר שהורצה וקרבו כל מתיריו, אבל קודם לזה, אי הוי בשריפה בודאי מיתלי תלי בספקו של המל"מ (שהובא לעיל פרק א), דאם נימא דהפסול יעמוד תיכף ומיד בעצם הקרבן, שפיר הוי בשריפה, דהא הוי פסולו בגופו, אבל אם נימא דשום פסול לא יתהוה קודם שקרבו כל מתיריו, ורק חסרון זריקה איכא כאן, ככל קדשים לפני זריקה, וכיון דכללא כייל לנו מתני' "זה הכלל, כל שפסולו בגופו ישרף מיד, בדם ובבעלים תעובר צורתו ויצא אח"כ לבית השריפה", כדאיתא בפסחים (לד, ב ודף עג, ב ודף פב, ב), ג"כ לא הוי בשריפה רק לאחר שיעובר צורתו כמו נשפך הדם, או יצא חוץ לקלעים, או דנפסל בשקיעת החמה, וא"כ הרי לית נגר ובר נגד דיפרקיה את קושיתם דיהני פדיה, ולא יהיה שייך עוד מתירים לקדשים שנפדו, וממילא דלא הועמד כלל עליו מצות שריפה? ואמנם בשיטה מקובצת (ב"ק שם ד"ה שחיטה שאינה ראויה) משמע קצת דתפסו דגם היכא דאיכא איסור מחודש מלבד האיסור קדשים נמי שייך פדיון, משום דגם האיסור המחודש נמי לא נתפס רק על האיסור קדשים, וכיון דעל ידי הפדיון יופקעו הקדשים שבו, ממילא לא שייך בהו גם האיסור הנוסף עליו, וסברו, דגם בשחוטי חוץ איכא איסור מחודש משום פסולו בקודש, [ואם כי הדר"ג הביא ראיה מהתוס' בקדושין להיפך אך דברי התוס' שם בקדושין (נז, ב ד"ה מה) בלא"ה קשים להולמם, ויעוין במקנה שם, דהתוס' לא כתבו זאת רק לפי ההוה-אמינא, אבל לפי המסקנא, דילפינן חולין שנשחטו בעזרה דנפסל מקרא, תו ילפינן להיפך מה שלך בשלי, אף שלי בשלך וכו', וכן במעילה (ב, א), דאמרינן ד"שחטן בדרום כמאן דחנקינהון דמי", משמע נמי לכאורה דקדשים שלא נשחטו במקומם הראוי איכא פסול אחר מלבד האיסור קדשים] ואפ"ה הקשו מה שהקשו, דליהני פדיון; וא"כ ראיית הדר"ג אינה ראיה לענ"ד, דשפיר הוצרכו להטעם "שהיא בשריפה", גם אם נימא דהפסול פגול יתעמד תיכף ומיד, ואדרבא יש לנו לכאורה להכריח מדברי התוס', דע"כ אתה צריך לאמר כן, דאל"ה מנ"ל דהוה בשריפה אף בשעה שהבהמה עודנה מפרכסת, ולא קרבו עדיין כל מתיריו, הא אז לא הוה רק חסרון בדם, היינו דלא יכול לזרוק את הדם, משום דאם יזרוק מגרע גרע, דנעשה עי"ז פגול, ושריפה הא לא הוי רק בדבר שפסולו בגופו כנ"ל?
48
מ״טוליכא למימר, דהתוס' מיירי שכבר קרבו כל מתיריו אם כי הבהמה עודנה מפרכסת, ואה"נ דשייך פדיה קודם, דרק בפיגול לא מצינו דיועיל פדיה, אבל קודם הא לא הוי כלל פיגול; דהא להדיא אמרינן במנחות (קב, א) דפיגול בשחיטה אינו מטמא טומאת אוכלין לר"ש, משום דלא היה לו שעת הכושר, ואם נימא דמהני פדיה, הרי שפיר היה לו שעת הכושר כמו בפרה, דודאי אם נימא דמהני, יהיה גם מצוה לפדותו כדי שלא יבא לידי פסולי קדשים?
49
נ׳ואמת דלפי מאי דמסקי, דגם כשהבהמה עודנה מפרכסת לא נחשבה לבר העמדה והערכה ניחא, דר"ש לשיטתו, דאית ליה העמדה והערכה כדאמרינן בתמורה (לב, ב): "וזה וזה מודה לר"ש וכו' וקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה" אבל מעיקרא מאי קסברי להו?
50
נ״אואפשר, דגם אם סברתם בתחלה היתה דמהני פדיה קודם שקרבו מתיריו, בכל זאת שפיר קאמר ר"ש, דאינו מטמא טומאת אוכלין משום דלא הוה ליה שעת הכושר.
51
נ״בדהנה יש להסתפק בגונא דאם יהיה פיגולו פיגול ממילא יהא קרבו כל מתיריו, ולהיפך אם לא יהיה פיגולו פיגול ממילא לא נקרבו כל מתיריו, האיך נידייניה להאי דינא ולאיזה גיסא ניזל.
52
נ״גואופן כזה הרי משכחת לה שפיר כשפדה, כשהבהמה עודנה מפרכסת קודם הזריקה - אם נימא דמהני אז פדיה, ואח"כ קרבו כל מתיריו; דאי נימא דפיגולו הוה פיגול כדינו, וא"כ לפי דעת התוס' במעילה (ד, א ד"ה קומץ) דכשזרק אמרינן אגלאי מילתא למפרע, דנתפגל תיכף משעת המחשבה, וא"כ גם בנידון דידן הרי נתברר מילתא למפרע, דנפסל תיכף משעת השחיטה פסול פגול, וכיון דנפסל תיכף פסול הגוף, א"כ הלא היה מצותו בשריפה, א"כ הלא פדיתו אינה פדיה, וממילא הרי הוה קרבו כל מתיריו; או אולי כלך לאידך גיסא, ואימא דפיגולו לא הוה פיגול, וא"כ לא נפסלה לה פסול הגוף מעולם, וכיון דלא נפסלה פסול הגוף א"כ לא היה מצותו בשריפה, והוה פדיתו פדיה, וממילא הא לא קרבו כל מתיריו, דכשזרק הדם של חולין זרק.
53
נ״דומסתברא דגם בגונא זו הוי פיגולו פיגול, דאין הקרבת מתיריו סבה לחלות הפיגול, שנימא דהסבה צריך להיות קודם המסובב, כמובן, רק תנאי בשלילה הוא, ד"הלא קרבו כל מתיריו" מבטל את מחשבת הפיגול שלא יועיל לפסול, וכשליכא הדבר המבטל, יחול ממילא הפגול למפרע; וא"כ לא יכול לבטל, רק באופן, דגם אם נימא דפגולו פיגול בכל זאת לא קרבו מתיריו, אבל כיוון דאם פגולו פגול ממילא הוי קרבו כל מתיריו, א"כ הרי אין לנו במה לבטל את הפיגול.
54
נ״הואם הנחתנו זו צודקת, הרי נצדק ג"כ אם נימא מה שאמרנו לעיל, דשפיר קאמר ר"ש דלא הוה בפגול כדינו, היינו שקרבו כל מתיריו, שעת הכושר, דהא נתברר מלתא למפרע, דנפסל פסול הגוף תיכף משעת השחיטה, ואגלאי מלתא דמעולם לא היה לו אף רגע אחד שהיה יכול לפדותו, וא"כ הא לא היה לו אף רגע אחד שעת הכושר; ול"ד לפרה ולבשר בחלב, דגם כפי המצב שנתהוה עתה, דאסור בהנאה, בכל זאת בעבר הרי היה לו בזמן מן הזמנים שעת הכושר, משא"כ הכא דהעתיד היינו הקרבת המתיריו, הרי עוקר את שעת הכושר למפרע, ובודאי דזה שהיה יכול למנוע מלהקריב לא מיקרי שעת הכושר, כמו דלא נימא דהוה שעת הכושר משום דבידו היה לא להקדיש ולא לפגל, ועדיין צ"ע בכל זה.
55
נ״וומה שסתר את דברי, שאמרתי בפי' השקלא וטריא בזבחים (מב, ב) וכתב: "וז"א דבמאי פליג רבה, דמשני בד' פרים ובד' שעירים, דכיון דהדבר יתהפך כחומר חותם וכו' וכמש"כ התוס' בב"מ (ל, א ד"ה אף), דלהכי נפסלה הפרה, דא"נ דלא נפסלה שוב הוה ניחותא דבעלים" וכו'.
56
נ״זובודאי אין כונת הדר"ג להביא מזה ראיה מוכרחת, דזאת מובן בנקל, דדברים כאלה לא נוכל לדמות אחד למשנהו, ואפשר מאד, דהכי נימא איפכא בסגנונו של התוס': "דלהכי פגולן אינו פגול, דאי אמרת דהוה פגול, שוב לא הוי קרבו כל מתיריו, דהא יתברר מלתא למפרע, כנ"ל, דנפסלה תיכף משעת המחשבה, וא"כ שאר ההזאות הוי מיא בעלמא", דהא בין כך ובין כך הרי נסתור את עצמנו, ומי יאמר לנו לאן נפנה?
57
נ״חאולם באמת כעין זה מבואר להדיא בתוס' מעילה (הנ"ל): "והא קתני עלה, אם אחרים מביאים לידי פגול, הוא עצמו לא כ"ש", כלומר, ע"כ פקע פגולו, דאם הוא פגול כשמעלהו ע"ג המזבח, א"כ עפרא בעלמא הוי, וא"כ היאך מביא השיריים לידי פגול, הא בעינן כהרצאת כשר? "אלמא משמע שחל הפיגול משעת קמיצה דאי ס"ד דאינו חל עד שעת זריקה וכן במנחות עד שעת הקטרה וה"ה בזבח שחל משעת שחיטה, א"כ היכי מוכיח עולא דעפרא בעלמא הוא, אם לא פקע הפגול, דלמא לעולם לא פקע ומ"מ לא הוי עפרא בעלמא, שהרי אין הפגול חל עד שעת זריקה? וכו' ומשני, הא נמי איסורא דמייתי לידי פגול, כלומר, לעולם אין הפגול חל עד שעת זריקה, ומ"מ מוכיח עולא שפיר וכו', דאי לא פקע פגולו, הוה לן לאחשובי עפרא והוי לא קרב מתיריו".
58
נ״טדברי התוס' הללו אינם צריכים להסברה יתירה, דהם מדברים בעצמם, דבחקירה זו שחקרנו סובבים והולכים דברי המקשן והתרצן.
59
ס׳ועכ"פ הננו רואים להדיא, דדעת התרצן היא דאף אם קודם שהורצה לא נפסל כלל, א"כ א"נ דלא הוי פגול הוי ממילא קרבו כל מתיריו, בכל זאת, גם איפכא לא נוכל למימר דיהיה פגול, דא"כ הא יפסל למפרע תיכף משעת הקמיצה, כדאסיק אח"כ דאמרינן איגלאי מלתא למפרע, וממילא שוב לא הוי כהרצאת כשר, דהא מאי דמקטיר אח"כ עפרא בעלמא קא מקטיר.
60
ס״אוא"כ אין כל תימא, אם נימא, דזהו גם דעת המקשן וגם דעת רבה בזבחים (הנ"ל), דאף ע"ג דלא נפסל כלל קודם שהורצה, בכל זאת פיגול לא יכול להיות, משום דבעינן, דגם כשיהיה פגול יהיה קרבו כל מתיריו, וראיית הדר"ג מזה אינה מוכרחת כלל.
61
ס״בומה שהעיר מזבחים (כט, ב): "מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה, שנאמר לא יחשב וכו'", והא הוי התראת ספק, אי נימא דאינו נפסל כלל קודם הזריקה, דדלמא לא יוקרבו אח"כ כל מתיריו?
62
ס״גאמנם גם אנכי עמדתי על הדבר הזה, ולפי דרכי אמרתי, דהא בין כך ובין כך אמרינן, דמתני' ר' יהודה היא, ור' יהודה לשיטתו, דאית ליה מחשבת הינוח בזבחים (לו, א), א"כ שפיר נפסל לדידיה גם קודם שקרבו כל מתיריו, כמו דכתב שם רש"י (ע"ב ד"ה אמר רבא תדע), משום הסברא דמחשבה כמעשה, ושפיר הוי לדידיה התראת ודאי.
63
ס״דוחוץ לדרכנו י"ל, דר' יהודה היא דאית ליה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, מהא דבא הכתוב גבי נותר ליתן עשה אחר ל"ת, הא לאו הכי לוקין עליו, (שבועות ג, ב, סנהדרין סג, ב, חולין פב, ב ועוד בכמה מקומות), וממילא הרי מוכח ג"כ מזה, דהתראת ספק שמיה התראה ולוקין עליו כדאמרינן במכות (טז, א).
64
ס״הואולי יתישב בזה במאי דתפס ר' יהודה, ולא קאמר סתם "קסבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו", דהא איכא עוד תנאי דסברי כן? משום דיתורץ גם מהתראת ספק כנ"ל.
65
ס״וונרויח בזה ליישב קושית השיטה מקובצת בב"מ (מג, ב ד"ה וז"ל תוס' שאנץ) לשיטת התוס' בזבחים (ד, ב ד"ה מחשבה) ובפסחים (סג, א ד"ה רבי) ועוד בכמה מקומות וכן הוא גם דעת רש"י בזבחים (מא, ב ד"ה כגון שנתן את הקומץ במחשבה) ובמנחות (ב, ב ד"ה אבל מחשבה דמינכרא), דכל מחשבה דקדשים צריך הוצאה בפה, וקרי להו מחשבה לפי שאין בה מעשה, א"כ למה ליה למימר ר' יהודה היא, הא גם לרבנן ניחא, דבדיבורא קעביד מעשה, כדאמרינן בתמורה (ג, ב): "א"ל ר' יוחנן לתנא, לא תיתני מימר, משום דבדיבורו עשה מעשה"?
66
ס״זולמש"כ ניחא, דהא בין כך ובין כך היה צריך למימר דר' יהודה היא, ולמה ליה לדחוקי אנפשיה בתירוצים אחרים.
67
ס״חומה שהמציא בפלפולא חריפתא דבר חדש, דאף אם ההרצאה קאי על הפסול נמי, מ"מ נפסל גם מקודם מטעם אחר, דהא הלאו דלא יחשב עובר בודאי תיכף משעת המחשבה, וא"כ הרי נפסל משום לא תאכלו כל תועבה, כמטיל מום בידים, דהא נעשה בו מעשה תיעוב, ועי' ברמב"ם הלכות בכורות (פרק ב הל' ז) שכתב בהדיא, דמטיל מום לא הוה אלא קנס ובמל"מ (בפרק ד שם הל' א ד"ה הכלל העולה). ועי"ש.
68
ס״טותמוהים הדברים לפענ"ד, דא"כ היכי משכחת לה האי דינא ששנה לנו רבי במשנתינו: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לשם חובה" (זבחים ב, א), וכן "כל המנחות" (מנחות ב, א), וכו', מדוע לא נימא ג"כ כיון דלא עלה לשם חובה, א"כ הא עבר המחשב על הלאו, כדאיתא ברש"י זבחים (ב, ב ד"ה ונדבה מי שרי לשנויי בה), וא"כ הא נעשה בו מעשה תיעוב, ונהי דמצד המחשבה בעצמה דשלא לשמה כשר, מ"מ איפסולי מיפסיל משום לא תאכל כל תועבה?
69
ע׳וע"כ צ"ל, דלעולם אין התיעוב שבהמחשבה יכול לפעול יותר מכפי היכולת שמונחת בהמחשבה כשהיא לעצמה; - דהנה באמת, אף דכל המחשבות הפוסלות בקדשים לא אשכחינן רק בד' העבודות, מ"מ האיסור שבהם אינו על העבודות - דא"כ לא היה קורא זאת לאו שאין בו מעשה - אלא על המחשבה גרידתא, והמעשה שבהם הוא רק תנאי לדבר, והוה כאומר שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו, ה"נ האיסור על המחשבה, בתנאי דחשב כשעשה אחת מן העבודות; וא"כ גם התיעוב המסתעף מהאיסור איננו בהמעשה רק במחשבה גרידתא, ולא תאכל כל תועבה הלא נאמרה רק בדבר שנעשה בו מעשה תיעוב, והכא הא התיעוב לא נעשה כלל בהדבר, רק במחשבה בעלמא?
70
ע״אורק במדה כזו, שהמחשבה פועלת ומשפיעה בהדבר, במדה כזו יחשב גם התיעוב בהדבר.
71
ע״בומכלל הן אתה שומע לאו, דהיכא דהמחשבה כשהיא לעצמה, אין לה כח לפעול על הדבר לפסלו, גם בתיעוב שבה לא יחשב בנידון זה תיעוב בהדבר.
72
ע״גולכן כיון דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, ממילא ליכא גם תיעוב לענין לפסול את הזבח.
73
ע״דאו אם גם נניח, דהוי מעשה תיעוב, דהאיסור הוא גם בהמעשה, היינו, שאסור לעשות במחשבה כזו עבודה, הא ג"כ לכאורה לא דמי לכל מעשה תיעוב, כגון למשל לבשר בחלב (חולין קיד, ב) ולמטיל מום, דהדבר שנעשה בו התיעוב אותו הדבר ממש אנו באים לאסרו, אבל הכא הלא התיעוב נעשה רק בדם, היינו, בעבודת הדם, ואנו באים לאסרו את עצם הזבח?
74
ע״הורק ג"כ כנ"ל, דבמדה כזו שהדם שנעשה באופן כזה משפיע על עצם הזבח, במדה כזה יחשב גם התיעוב בהזבח.
75
ע״וואולי נרויח בזה לתת מעט טעם לשבח במה דברש"י בזבחים (ב, ב) הנ"ל משמע, דאיכא לא יחשב בשלא לשמה, גם בכל הזבחים שבשיריים, ובמנחות (ב, ב ד"ה ונדבה מי שרי לשנויי בה) משמע מרש"י דליכא בכהאי גונא הלאו דלא יחשב, וכבר הרגישו בזה, דמנ"ל להפריד בין הדביקים?
76
ע״זדלפ"ז מוכרח הוא קצת, דבזבחים אף דאיכא לא יחשב שפיר כשרים, דהא אין התיעוב רק בדם ועל הדם הא לא שייך לומר "כל שתיעבתי לך", כמובן, (ועיין בחולין צ, ב "ורבנן, מצותו בכך שאני") אבל במנחות אי נימא, דאיכא לא יחשב, גם אי דינא הוא דכשרים וליכא תיעוב בעצם המנחה, אבל עכ"פ בקומץ הא נעשה מעשה תיעוב, והוי בכל שתיעבתי לך, והא בעינן מן המותר לישראל (פסחים מח, א מנחות ה, א), וא"כ הקטרת הקומץ אינה הקטרה, וכיון דאינה הקטרה, א"כ ממילא תו יפסול כל המנחה, ומדדינא הוא דכשרים דילפינן הוא מקרא, ש"מ דאין כלל באופן כזה הלאו דלא יחשב.
77
ע״חאבל בכל האופנים ממילא נדחת סברתו, ואם נימא דקודם שקרבו כל מתיריו לא חל הפיגול אף לפסול, ממילא אין כאן גם פסול מטעם הלאו דלא תאכל תועבה, כנ"ל.
78
ע״ט[המשך מהתשובה הנ"ל]
79
פ׳ומה שהעיר בחולין (לט, א), הנה כיוצא בו יש להעיר בזבחים (מז, א) ושם הרי אי אפשר לומר כנ"ל. - מה דפשיטא ליה להדר"ג, דגם בקדשים קלים לריה"ג בעת חלות הפגול אינם של הבעלים אינו מוכרח כלל. - בעצם ספיקתו של המל"מ נ"ל, דע"ז מועיל הק"ו דשלא לשמה, דהעבודה שעבד במחשבת פגול דאינה מועלת. - ובזה יתישבו כמעט כל הדיוקים.
80
פ״אהעיר בחולין (לט, א) בקל וחומר דר' יוחנן שאין המחשבה הולכת אלא אחרי העובד. "מה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין וכו'", דמאי קל וחומר הוא, דבקדשים הבעלים שאינם עושים מעשה איך יאסרו דבר שאינו שלו, משא"כ בחולין דהוה שלו? וגם אם הקל וחומר מקדשים קלים דממון בעלים הם, אבל הא אין הפגול חל עד שקרבו כל מתיריו, ואז הא לא הוי שלהם, דלאחר שחיטה כי קא זכי משולחן גבוה קא זכי?
81
פ״בוהדר"ג השכיל בזה לומר, דמזה מוכרח, דכונתו על מחשבה דשלא לשמה, דנפסל גם קודם שקרבו מתיריו, וא"ש בזה מה דמקשה פנים לר"ל ולא קשה קושית התוס' שם.
82
פ״גוהנה כיוצא בו יש להעיר גם בזבחים (מז, א), דאמרינן שם: "אמר אביי, ר' אלעזר ברבי יוסי ורבי אליעזר ור"ש בן אלעזר כולהו סבירא להו, זה מחשב וזה עובד הויא מחשבה; ר' אלעזר ברבי יוסי הא דאמרן; רבי אליעזר, דתנן השוחט לעכו"ם שחיטתו כשרה ורבי אליעזר פוסל; ר"ש בן אלעזר דתנן, כלל אמר ר"ש בן אלעזר, כל שאין כשר להצניעו וכו'. תרוייהו אית להו דרבי אלעזר ברבי יוסי, השתא בחוץ אמרינן, בפנים מיבעיא". וגם שם קשה כנ"ל, דמאי ראיה הוא, דאה"נ בחוץ, כיון דהוא הבעלים בדין שיאסור במחשבתו, משא"כ בפנים בקדשים איך יאסרו דבר שאינו שלהם בלי מעשה? ושם כמובן ליכא לתרץ כהנ"ל.
83
פ״דאולם באמת מאי דפשיטא ליה למר, דגם בקדשים קלים לר' יוסי הגלילי בעת חלות הפיגול אינם עוד של הבעלים, לענ"ד אינו מוכרח מהטעמים האלה.
84
פ״הא) לפמש"כ רש"י בב"ק (עו, א ד"ה דר' יוסי הגלילי): "ולא נהירא לי, דבכי האי שחיטה לא אמר ר' יוסי הגלילי דמשולחן גבוה קא זכי, אלא במקדש בחלקו שחלקו בקדשים, דהויא התם שחיטה וזריקה והקטרת חלבים" (יעוין בשו"ת אבני מלואים סימן ב); והפיגול הא בודאי יחול תיכף לאחר הזריקה, דהקטרת אימורים לא חשיבה מתיר כדאיתא בתוס' בזבחים (מג, א ד"ה והלבונה) שכתבו: "ואע"ג דשייך פגול באימורים, וכמה דלא מיקטרי אימורים כהנים לא מצו אכלי, מ"מ לא חשיבה מתיר, כיון דאם נטמאו או אבדו שרי בשר באכילה", א"כ הא לעולם בעת חלות הפיגול עדיין לא נעשה של גבוה, ושפיר יוכלו הבעלים לאסור דשלהם הם.
85
פ״וב) לפמש"כ התוס' במעילה (ד, א ד"ה קומץ) שהבאנו לעיל ד"אמרינן משעת זריקה איגלאי מילתא למפרע שחל הפיגול משעת המחשבה", וא"כ מאי איכפת לי אם גם בעת הקרבת המתירין הוי אינו שלו, דהא זהו לא הוי רק תנאי בדבר, וכיון דס"ס נתקיים התנאי וקרבו כל מתיריו, ממילא יאסור מלמפרע בעודנו הדבר שלו.
86
פ״זבעיקר הדבר בספיקו של המל"מ (הנזכר לעיל פרק א), נ"ל להמציא דבר חדש; - דהנה אם נניח, כמו שמוכח מכמה מקומות, דאינו נפסל כלל קודם שקרבו כל מתיריו, יש לכאורה להעיר כמו שהעיר המל"מ בעצמו שם, וכבר הבאנו בהפרקים הקודמים, דאמאי לא נילף ק"ו משלא לשמן, דפסול אף אם לא קרבו מתיריו בפסח וחטאת, כדילפינן זאת לענין חטאות הפנימיות לר"ש בזבחים (יד, א), דאע"ג דסבירא ליה דכל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין בו משום פיגול, מ"מ איפסולי מיפסיל מטעם ק"ו הנ"ל?
87
פ״חאולם כפי שיתבאר אצלנו לקמן, דפסולא דשלא לשמה הוא רק בשלילה, היינו, דעבודה שנעשית במחשבה כזו אינה מועלת כאילו לא נעשית כלל, [ומה"ט אם נשאר דם הנפש שפיר יכול לחזור ולקבל, כדמוכח בזבחים (לד, ב) ובמעילה (ה, ב)] א"כ ק"ו זה לא יתן ולא יוסיף לנו כלום, דהא גם אז לא יהיה החסרון רק מטעם הלאו ד"לא תוכל לאכול בשעריך", וזה הא איכא בלאו הכי, כמו בכל הקרבנות לפני הזריקה, אבל פסולי המוקדשין אה"נ דלא הוי, דע"ז הא ליכא ק"ו.
88
פ״טאולם זאת הרי בודאי נוכל ללמוד בקל וחומר משלא לשמה, דעבודה שנעשה במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו, דאינה מועלת כנ"ל.
89
צ׳ויצא לנו מזה חדשות, דבפיגול קודם שקרבו כל מתיריו, מלבד חסרון הקרבת המתיריו דאיכא כאן לא פחות מבכל הקרבנות, עוד גריעותא יתירה נתוספת בה, היינו גם חסרון של העבודה שכבר נעשתה; למשל, אם פיגל בשחיטה קודם שנזרק הדם מלבד החסרון זריקה דאיכא כאן, עוד לא קידש הסכין את הדם (עיין במנחות טו, ב) וכן אם פיגל בקבלה כנ"ל.
90
צ״אואם הנחתנו זו צודקת הרי יש לנו חומר לבאר דברי הגמרא בזבחים (מב, ב) ובמנחות (טז, ב) אשר הדר"ג העיר, דקארי לה מאי קארי לה, אם נימא דאינו נפסל כלל קודם שקרבו כל מתיריו כנ"ל? דלפ"ז שפיר קא מקשה "והא כיון דחשיב ביה בפנים פסליה" היינו, נהי דקודם גמר הזריקה לא נפסל הקרבן, אבל פסולה - ההזאה פסולה, ומה היא פסולה ד"כמאן דלא אדי דמי", היינו דאינה מועלת כלום כמו בשלא לשמה, וכיון דהזאות שבהיכל לא הוי הזאות רק באופן כשהזה אותן אחר ההזאות שבפנים, א"כ בנידון דידן "כי הדר מדי בהיכל מיא בעלמא הוא דקא אדי".
91
צ״בושפיר הקשו ברש"י (מנחות שם ד"ה והאי כיוון דחשיב וכו') ותוס' (שם, ד"ה כי) לפ"ז, איך משכחת לה שיתפגל ממחשבתו שחשב בשחיטה או בקמיצה, דהא אמרינן בזבחים (מג, א) ובמעילה (ג, ב) "קומץ פגול שהעלהו ע"ג המזבח פקע פיגולו ממנה", משום ד"אם אחרים מביא לידי פגול את עצמו לא כ"ש", היינו, דאם לא פקע פיגולו אמאי הוי פיגול הא לא קרבו כל מתיריו; אבל לפ"ז עדיין יקשה, נהי דפקע פיגולו ממנו, אבל ס"ס הלא הקטרת הקומץ אינה הקטרה רק באופן שקדמה הקמיצה, וכיון דקמיצתו אינה מועלת כלום, הלא שוב מאי דמקטיר עפרא בעלמא הוא דקא מקטיר, וכן כשפיגל בשחיטה יקשה כנ"ל?
92
צ״גומובן דלפ"ז נוכל ליישב גם קושית הדר"ג השניה, אמאי לוקה במחשב מחשבת פיגול בקדשים, הא הוי התראת ספק, דשמא לא יזרוק את הדם כנ"ל? דלפ"ז שפיר לוקה על מה דעשה במחשבתו את עבודתו שעבד ללא מועלת, כמו דלוקה במחשבת דשלא לשמה, וזה כמובן, הא הוי התראת ודאי.
93
צ״דותתישב בזה גם קושית השטה מקובצת שהבאנו לעיל בפרק הקודם שהקשה, למה ליה למימר ר' יהודה היא, הלא גם לרבנן נמי ילקה, דבדיבורא קעביד מעשה? דהא כל המלקות שלוקין אותו הוא משום דגרם, שעבודתו אינה מועלת א"כ הא לא עביד בדיבורא מעשה, ורק אדרבא, דע"י דיבורו, המעשה שעשה אינה מעשה.
94
צ״הוגם קושיתו השלישית מחולין (לט, א) נוכל לתרץ כהנ"ל וק"ל.
95
צ״וקושית התוס' במנחות (עט, א). - לכאורה למה תלו פלוגתתם דוקא בחטאת. - לפי שיטת המל"מ הנ"ל, גם לענין חוץ לזמנו וחוץ למקומו חלוקים פסח וחטאת משאר קרבנות בזה דבהראשונים נעשה הפסול גם קודם הקרבת המתירים. - וממילא חטאת דייקא, דשם אין טעם שלא ירדו, כיון דהזריקה אינה מרצה כלל בזה.
96
צ״זמנחות (עט, א): "איתמר, חטאת ששחטה חוץ לזמנה, אם עלתה לא תרד; חוץ למקומה, רבא אמר תרד, רבה אמר לא תרד. רבא כרבי יהושע ורבה כרבי אליעזר".
97
צ״חוהקשו בתוס' (ד"ה והדר): "תימה, התנן בהדיא בפרק המזבח מקדש (זבחים פד, א) ואלו אם עלו לא ירדו כו' ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו?" ומפני קושיא זו דוחקים שם לגרוס גרסא חדשה.
98
צ״טולענ"ד נראה לקיים את הישן. - לכאורה למה תלו פלוגתתם בחטאת, הלא בכל הקרבנות גם כן שייך זאת (ועיין ברש"י (ד"ה התם) שדחק בזאת). אכן יתבארו הדברים עפ"י דברי המשנה למלך שהבאנו בהפרקים הקודמים, שחקר בהא דאמרינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול, אם הוא רק לענין כרת, או דלא נפסל כלל; וכבר הספקנו להוכיח, דבאמת ה"לא ירצה" הא קאי על שניהם יחד, גם על חוץ לזמנו וגם על חוץ למקומו, וא"כ מהראוי שקודם הקרבת כל המתיריו לא יפסל כלל.
99
ק׳אכן צדק המל"מ בהערתו מהא דזבחים (יד, א) דאמרינן שם, דאף לר"ש דסבירא ליה, ד"כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים, אין בו משום פיגול" מ"מ "מודה היה לפסול מקל וחומר, ומה שלא לשמן שהוכשרו בשלמים פסול בחטאת, חוץ לזמנו שפוסל בשלמים, אינו דין שיפסול בחטאת", וה"נ הרי נוכל למילף ק"ו משלא לשמה, דיפסול גם קודם הקרבת כל מתיריו.
100
ק״אוא"כ גם לענין חוץ לזמנו וחוץ למקומו חלוק חטאת ופסח משארי קרבנות; דבהקרבנות דשלא לשמן לא יפסל בהם, שם גם במחשבת פגול קודם הקרבת כל מתיריו לא יפסל כלל, אבל בהקרבנות שפוסל בהם מחשבת שלא לשמן, גם קודם הקרבת כל מתיריו נפסלים שפיר במחשבת פיגול.
101
ק״בוהנה באיזה פסולי מזבח אמרינן דאם עלו לא ירדו, נתבאר לנו בזבחים (פד, א) דהוא בשני סוגים, הסוג הא' - פסולים כאלה, שבמקום אחר לא יפסלו כלל, כמו יוצא "שהיוצא כשר בבמה", או טמא "שהותר לעבודת ציבור" וכדומה, לכן אף במקום דפוסלים הוא רק לכתחלה לענין העלאה ולא לענין הורדה. הסוג הב' - פסולים שהעבודות בהם מרצים לאיזה דבר, כמו "חוץ לזמנו דמרצה לפיגולו".
102
ק״גועתה לפי ההצעות הצודקות האלה נוסיף לחקור בסברא, בפסולא דחוץ למקומו לענין אם עלו לא ירדו ונאמר כך: בשלמא בשלא לשמן וחוץ לזמנו אמרינן שפיר בשניהם דאם עלו לא ירדו, בהראשון גם בחטאת ופסח, כיון דבשאר קרבנות לא יפסלו כלל, ושייך זאת להסוג הראשון ובחוץ לזמנו, אף בקרבנות דנפסל קודם הקרבת כל מתיריו, משום דהא ס"ס מרצה לענין כרת דלא הוה מקודם (הסוג הב').
103
ק״דאבל בחוץ למקומו צריך להיות הבדל בין חטאת ופסח לשארי קרבנות; דבאלה האחרונים כיון דלא נפסל קודם הזריקה כלל, א"כ הרי העבודות מרצין בהו, ושייך זאת להסוג הב', דאם עלו לא ירדו; אבל בחטאת ופסח לפי הנ"ל, דשם נפסל גם קודם הזריקה, הרי לא יכנס לפ"ז לא בהסוג הא' ולא בהסוג הב' כמובן, וא"כ גם אם עלו נמי ירדו.
104
ק״הומי לא יראה עתה נכוחות, דקושית התוס' שהתחלנו כבר נעלמה מאתנו פתאום, דאע"פ דמתני' מפורשת היא "ואילו אם עלו לא ירדו הלן וכו' ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו", בכ"ז אתמר חטאת ששחטה חוץ למקומה רבא אמר תרד, דשאני חטאת מכל הקרבנות שכשירים שלא לשמן, דשם גם חוץ למקומו מרצה, משא"כ כאן בחטאת.
105
ק״וקושית הגאון רעק"א על הגמ' ורש"י בזבחים (כז, א), דמה ענין זה למחשבת הינוח. - טעמו של דבר, דספקו של המל"מ בפיגול קודם הקרבת המתירים, תלוי במחלוקת ר' יהודה וחכמים. - חקירה, אם הפסול והכרת בפיגול הוא מושג אחד, או שני מושגים. - ובזה באמת מחלוקת ר' יהודה וחכמים, וממילא הוא הדין בכל הפרטים, דאנו ממעטינן בפיגול. - ובזה מסולקת הקושיא הנ"ל.
106
ק״זבזבחים (כו, ב) מקשינן על הא דאמר שמואל, דזרק שלא במקומו "פסול בשר אבל בעלים נתכפרו" מהא מתניתא "חישב ליתן את הניתנין למעלה - למטה, למטה - למעלה, לאלתר כשר וכו'. למחר פסול חזר וחישב בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו פסול ואין בו כרת; ואי שלא במקומו כמקומו דמי, האי פסול פיגול הוא? אמר מר זוטרא, זריקה דשריא בשר באכילה מייתי לידי פיגול, זריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פיגול וכו' דכתיב, ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי פיגול יהיה וכו' יצא זה שאין פיגולו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו. א"ה איפסולי נמי לא ליפסל? אמר רב נחמן בר יצחק, מידי דהוה אמחשבת הינוח, ואליבא דר' יהודה. ר"ל אמר, לעולם פסול ממש, ושלא במקומו כמקומו דמי, ול"ק, כאן שנתן בשתיקה כאן שנתן באמירה". - ופירש רש"י (ד"ה כאן שנתן בשתיקה): "במחשב לאכול בשר חוץ לזמנו, ואשמעינן דפסול ואין בו כרת, דמחשבת זריקה זו מחשבה היא לפסול דכמקומו דמי, ולא לפגל, דזריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פיגול".
107
ק״חוהקשה הגאון רע"א בתשובותיו (ס' קצה) בשולי המכתב "ותמהני, כיון דלא הוי פיגול, דזריקה דלא שריא לאכילה לא מייתי לידי פיגול, איפסולי ג"כ לא ליפסול, כדפרכינן לעיל; ושינויא דמידי דהוה מחשבת הינוח לא שייך הכא, דהא המחשבה היה לאכול, אבל הינוח אין כאן, דהא זרק מיד דמו למעלה ולמטה, דזהו אינו מזיק לכפרת בעלים, וכיון דמחשבת פגול ליכא, אמאי לא מתכפרי בעלים? וצע"ג".
108
ק״טאולם עפ"י מה שביארנו בפרקא קמא משמעתתא זו, דבפיגול קודם שקרבו כל מתיריו תלוי במחלוקת ר' יהודה ורבנן במחשבת הינוח, דלרבנן אינו נפסל כלל קודם, ולר' יהודה רק כרת אין כאן אבל פסול הפיגול חל תיכף, עפ"י זאת יש לנו די חומר להסיר גם את הקושיא החזקה הלזו.
109
ק״יונוסיף רק מעט תבלין בזה בטעמו של דבר חדושנו בפרק הנ"ל; - דהנה באמת ספיקתו של המל"מ בהא דפיגול קודם הקרבת המתירים, היא לא חקירה פרטית אך כללית בעצם הגדר דפיגול דפסול וחייבין עליו כרת, אם שני הדברים הללו הם שני מושגים, או רק מושג אחד, כלומר, אם הפסול הפיגולי והכרת המה אחוזים ודבוקים יחדיו שיתלכדו תמיד ולא יתפרדו, או לא, ויצויר ג"כ שיהיה "פלגינן דיבוריה", שיתהוה פסול פגולי בלא כרת.
110
קי״אוממילא נ"מ לדינא בכל הפרטים דמיעטן התורה, דלא הוה פיגול, אף דאין סברא במה למעטן, דאם נימא דהוה שני מושגים, כ"ז דלא חזינן בפירוש דמיעטן התורה גם מהפסול אמרינן דרק כרת אין בזה, אבל אם נימא דהוא מושג אחד, ממילא מוכח דאין בכל אלה גם הפסול הפיגולי.
111
קי״בומחלוקת בזה אנו מוצאים בין ר' יהודה וחכמים בהפרט הראשון בפיגול, היינו "ואם האכל יאכל" "בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח", ואם חשב "להניח את דמו או אימוריו למחר", דאין כאן לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח - דלחכמים כיון דאין כאן כרת הפיגולי, גם פסול אין כאן, ור' יהודה מפריד בין הדבקים, ופוסל, ומובן דפסול פגולי איכא כאן, אע"פ דכרת אין כאן; וא"כ הדבר ברור, דגם בשאר הפרטים שממעטינן מקרא מפיגול ג"כ במחלוקת ר' יהודה וחכמים היא שנויה, ולכן פירש רש"י, דגם בהפרט דלא ירצה, דבעינן קרבו כל מתיריו, ג"כ לר' יהודה פסול גם קודם, ולחכמים אין כאן גם פסול.
112
קי״גועתה יתבאר הדבר כמין חומר, דלכאורה אינה מובנת כלל קושית המקשן "א"ה איפסולי נמי לא ליפסל?" דקארי לה מאי קארי לה, דלמא המיעוט הוא רק לענין כרת, כמו שחפץ המל"מ לאמר באמת גבי קודם שקרבו כל מתיריו כנ"ל? אך כיון דהלכה כחכמים, א"כ הכרת והפסול הפיגולי הוא מושג אחד שאין להפריד ביניהם, ושפיר קא מקשה, הפסול בזה מאין יוקח? ומתרץ "מידי דהוה אמחשבת הינוח ואליבא דר' יהודה", שגם בזה איכא מיעוט להדיא, אך כיון דסובר דהוא שני מושגים, א"כ כ"ז דאין כתוב מפורש למיעוטא גם על הפסול, הוא פוסל, ממילא בכל המיעוטים כן, וגם המיעוט דמי שפיגולו גרם לו בכלל, - וז"ש מידי דהוה אמחשבת הינוח, דאין כונתו לאמר דהוה בזה מחשבת הינוח ממש כאשר הבין הגאון רע"א ז"ל, וקושיתו מסולקת ממילא.
113
קי״דהשגת הראב"ד על הרמב"ם (פט"ז מהל' פסולי המוקדשים הל' ו). - באמת הרמב"ם סובר דכל המעוטים בפיגול הוא רק לענין כרת - והא דקודם הקרבת המתירים אין גם פסול הוא מפני שאין פסול חל על פסול. - ומה שאמר "מידי דהוה אמחשבת הינוח", הוא רק ציור לזה. - הרמב"ם מחלק בין חסרון בעצם הדבר ובין חסרון בפרטי הדבר.
114
קי״הוברמב"ם (פרק טז מהל' פסולי המוקדשין הלכה ו) "חשב על הדם הניתן למעלה ליתן אותו למחר למטה, או על הדם הניתן למטה ליתן אותו למחר למעלה וכו' הואיל ושינה מקום נתינת הדם במחשבתו הר"ז פסול ואינו פיגול". - וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל: "א"א, כדומה לי, שיש כאן שיבוש". וכונתו מבוארת (עיין כס"מ), כיון דאמרינן בגמ', דטעמא מידי דהוה אמחשבת הינוח ור' יהודה היא, א"כ הרמב"ם דפסק כרבנן בזה, למה הוא פוסל?
115
קי״ווהנ"ל, דלהרמב"ם כ"ע מודו, דבכל הפרטים דאנו ממעטינן מפיגול, רק מהכרת שבו אנו ממעטים, אבל לא מהפסול, ועיין בדבריו (בפי"ח מהל' פסולי המוקדשין הלכה ז') "אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו בין לאדם בין למזבח, אבל אם אכל מן המתיר עצמו אינו חייב כרת, אלא לוקה כאוכל פסולי המוקדשין שאין בהם פיגול".
116
קי״זובזה הוא חולק על התוס' שכתבו בזבחים (כג, ב ד"ה הא אינו נושא): "וכל דבר שאין לו מתירים אין חייבין עליהם משום פיגול, כדתנן (מג, א), ואפילו פסולא נמי נראה דליכא מדאמר לעיל בסוף פ"ק (יד, א) דמודה ר' שמעון בהולכת חטאות הפנימיות, ופריך והא"ר שמעון כל שאינו על מזבח החיצון אין חייבין עליו משום פיגול? ומשני, מודה ר' שמעון דפסול מק"ו, ומה שלא לשמו הכשר בשלמים פסול בחטאת, חוץ לזמנו הפסול בשלמים, אינו דין שיפסל בחטאת; משמע דאי לא ק"ו אמינא דאפילו פסולא ליכא, א"כ במנחת כהנים ובמנחת נסכים דליכא ק"ו, דלא מיפסל בזו שלא לשמן, ליכא פסולא כלל".
117
קי״חאבל עכ"פ דעת הרמב"ם מבוארת דלא כן, ומפריד בין הדבקים בין הכרת והפסול - ואם כי לענין "כהרצאת כשר כך הרצאת פסול" הרי ביארנו, דבאמת קודם הקרבת המתיריו אינו נפסל כלל? אך כשתדקדק תראה, כי גם לענין זה משתמשת הגמ' תמיד בלשון "מכדי כרת לא מחייב" כדאיתא בזבחים (מב, ב) ובמנחות (טז, ב), דלכאורה משמע דהמיעוט הוא רק מכרת? אבל באמת שני הדברים אמת, אמת דהמיעוט הוא רק מכרת, ואמת ג"כ דבכ"ז אין כאן כלל גם הפסול, דהא קי"ל דאין איסור חל על איסור, וא"כ גם אין פסול חל על פסול, דאחת הוא, אך אם גם קודם הקרבת המתירים היה בו כרת, אז בודאי היה חל מטעם דאיסור חמור הוא, אבל כיון דקי"ל דאין כרת עד שקרבו כל המתירים, ממילא גם אם היה חל לא היה בו רק לאו, שוב איננו חל כלל כאמור דאין איסור חל על איסור ואין פסול חל על פסול, דהפסול מטעם חסרון הקרבת המתירים הרי הוא קודם.
118
קי״טאבל אה"נ בדברים שאין שייך בהם לאמר אין פסול חל על פסול, שוב גם אם ממעטינן מכרת אבל הפסול ישאר בתקפו. וא"כ למשל בנ"ד גבי זריקה שלא במקומו, דאמרינן פסול בשר, אבל בעלים נתכפרו, נהי דממעטינן מכרת משום דכתיב "פיגול יהיה, מי שפיגולו גרם לו, יצא זה שאין פיגולו גרם לו, אלא איסור דבר אחר גרם לו", ישאר בכ"ז הפסול פיגול, ול"ש בזה לאמר אין פסול חל על פסול, דכמו דאיסור חל על איסור באיסור מוסיף, ה"נ פסול חל על פסול בפסול מוסיף - והרי מוסיף הוא הפיגול בזה, דגם בעלים לא נתכפרו.
119
ק״כוהא דקאמר "מידי דהוה אמחשבת הינוח, ואליבא דר' יהודה", רק מידי דהוה הוא אומר, כלומר, ציור לזה, דהפסול פיגול והכרת אינם תאומים יחד שבלתי אפשר להפריד ביניהם, הוא מחשבת הינוח ואליבא דר' יהודה.
120
קכ״אואם כי חכמים פליגי עליו וסוברים דאינו נפסל כלל במחשבת הינוח? לדעת הרמב"ם הוא לא כשיטת רש"י, דבזה גופא הוא המחלוקת כנ"ל, דהרי טעמא דחכמים הוא רק מפני דאינם סוברים דמחשבה כמעשה, והסברא דר' יהודה אינה סברא כלל אצלם, אבל לו היה סברא כזאת אז גם הם הפרידו בין הדבקים בין הפסול והכרת.
121
קכ״בומחלק הרמב"ם בין חסרון בעצם הדבר ובין חסרון בפרטי הדבר; למשל גבי מחשבת הינוח לרבנן, דאינם סוברים מסברא דמחשבה כמעשה הרי חסר עצם הדבר המביא לידי פיגול, משא"כ לענין קרבו כל מתיריו, או דבר שאין לו מתירים, או מי שאיסור אחר גרם לו, דזהו רק פרטים המעכבים את הפיגול, הנה באלה, כ"ז דאין מעוט מיוחד על הפסול, אמרינן, דרק מכרת איתמעט.
122
קכ״גקושית התוס' בזבחים (לו, א) בטעמא דר' יהודה במחשבת הינוח. - תירוצם קשה מאד. - חקירה בהא דא"ר יהודה מחשבה כמעשה אם הוא בעצמותה או רק בהשפעתה. - נ"מ כשחשב לעשות איזה דבר למחר. - ראיה כהצד הראשון. - ולפ"ז מחשבה כמעשה ועדיפא ממילא ממעשה - וממילא, אע"פ דכשהניח אמוריו למחר לא נפסל הקרבן לגמרי, ע"י מחשבתו שפיר נפסל. - משא"כ במחשב בדמים הניתנין למעלה - למטה, דשם עצם המעשה אין בכחו לעכב את הכפרה.
123
קכ״דזבחים (לה, ב) מתני': "שחטו על מנת להניח את דמו או אימוריו למחר, או להוציאן לחוץ; ר' יהודה פוסל וחכמים מכשירים". ואמרינן בגמרא: "טעמא דר' יהודה סברא הוא, דתניא אמר להם רבי יהודה, אי אתם מודים, שאם הניחו למחר שהוא פסול, אף חישב להניחו למחר פסול".
124
קכ״הוכתבו בתוס' (לו, א ד"ה שיאכלוהו) ע"ז: "וא"ת, חישב להניח אימוריו למחר או להוציאן בחוץ, אמאי פסול, הלא אם הניח אימורים עד למחר או בחוץ, כיון שנזרק דמו כהלכתו לא נפסל קרבן מלרצות? וי"ל, דלא דמי, דלהניח אימורין למחר, אי עביד כמחשבתו מיפסיל כוליה קרבן בקדשים הנאכלים ליום ולילה, דכיון דהוו אימורין בעין, כל כמה דלא מיקטרי לא מישתרי בשר באכילה, וכי מטי למחר מיפסיל בשר משום נותר".
125
קכ״וותמוהים הדברים, דמאי העלו ארוכה לקושיתם, הא הלא הם בעצמם כתבו רק "וכי מטי למחר מיפסיל בשר" א"כ הא עדיין יקשה למה פוסל ר' יהודה את כל הזבח וגם מיכפר לא מכפר, הא לא אמרינן רק דמחשבה כמעשה, אבל לא עדיפא ממעשה, ובמעשה בכה"ג הא שפיר נתכפרו הבעלים?
126
קכ״זוכ"ת, דאה"נ דמאי דאמרינן "ר' יהודה פוסל" היינו דפסול הבשר, אבל הבעלים שפיר נתכפרו, דהא התוס' בעצמם כתבו שם (כז, א ד"ה יצא): "ותימה, כיון דמחשבה כמעשה לר' יהודה, א"כ לאלתר כשר היינו בעלים נתכפרו, אבל בשר פסול וכו', וא"כ חזר וחשב חוץ לזמנו בעבודה שניה, אמאי פיגול להתחייב כרת, הא זריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פיגול? ונראה דר' יהודה לא עביד מחשבה כמעשה, אלא היכא דבמעשה פסול גמור ולא נתכפרו בעלים", הרי לא בסתר דברו, דהיכא דבמעשה נתכפרו הבעלים, כשר במחשבה גם הבשר, וא"כ גם אם נפרש דה"פוסל" קאי על הבשר, נמי יקשה למה?
127
קכ״חוהנראה בזה, דהנה יש לחקור בהא דאמרינן לרבי יהודה מחשבה כמעשה, אם הוא בעצמותה, כלומר, דעצמותה של המחשבה הוי כמעשה, או דהוא רק בהשפעתה, כלומר, דאותה ההשפעה שהיה להמעשה על הקרבן, אם עשה כמחשבתו, אותה ההשפעה עצמה יש גם להמחשבה.
128
קכ״טונ"מ, אי חישב לעשות איזה פסול למחר, למשל, דאם נימא דמחשבה כמעשה היינו כהשפעת המעשה, וכיון דאם עשה כמחשבתו לא היה נפסל הקרבן רק למחר, גם עתה לא יפסל רק למחר; אבל אם נימא דהוי כעצמותה של המעשה שפיר נפסל תיכף ומיד, אף דבמעשה לא היה נפסל רק למחר משום דמציאותה לא היה רק למחר, אבל עצם המחשבה, גם אם חושב לעשות למחר, הא היא עתה ולא מחר.
129
ק״לוכבר הבאנו לעיל (בפרק א) דלר' יהודה נפסל בכ"מ בפיגול תיכף משעת המחשבה, אף דהיה חושב לעשות את המעשה לאחר איזה זמן, ומוכח כהצד הראשון.
130
קל״אויצא לנו איפוא מזה, דאף דאמרינן רק דמחשבה שוה כמעשה, מ"מ לפעמים היא עוד עדיפא ממעשה, כגון בגונא הנ"ל; ולא מחמת דהיא עדיפא בעצמותה ממעשה, אך אדרבא מחמת דשני זה לזה בעצמותם ממילא גדולה השפעתה של המחשבה על הקרבן יותר ממעשה, דהא המעשה לא היה רק לאחר איזה זמן, אבל המחשבה, גם אם חושב לעשות לאחר מאה שנה, היא עתה ולא אז.
131
קל״בוהנה היכא דהניח בפועל האימורין למחר, הרי אמרנו לעיל, דנפסל רק הבשר, אבל הבעלים שפיר נתכפרו, אך זה אינו רק מחמת דכבר הוזרק הדם וכבר נעשה הכפרה, דקודם הזריקה לא משכחת לה, דהא אז נפסל הדם בשקיעת החמה, וא"כ לאו מטעם האימורים קא אתינן לה. אבל אי הוה משכחת לה מציאות ואופן, שפסולא זו המונחת ב"להניח האימורים למחר" היתה קודם הזריקה, בודאי היינו אומרים דלא נתכפרו הבעלים, דהא אמרינן בפסחים (עט, ב), במנחות (ט, א) ובמעילה (טו, ב): "רבי יהושע אומר, כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר או כזית חלב זורק את הדם", דוקא שנשתייר כזית, אבל אם גם זאת לא נשתייר לא יוכל לזרוק. וכיון דב"להניח אימורין למחר" הרי מוטל פסול גם על הבשר וגם על האימורין, א"כ אם אין בשר אין דם, וכיון דליכא זריקה א"כ ממילא לא נתכפרו כלל הבעלים.
132
קל״גוהנה כששחט על מנת להניח אימורין למחר, אם נסבור דמחשבה כמעשה, מהו שיתכפרו הבעלים, בודאי תלוי בחקירתנו הנ"ל; דאם הוא רק כהשפעתה של המעשה על הקרבן בודאי מתכפרים הבעלים, דהא גם אם הניח בפועל נמי לא מיפסיל רק הבשר; אבל אם נימא כהצד הראשון דהוא כעצמותה של המעשה, גם הבעלים לא נתכפרו, ונהי דאם עשה כמחשבתו אין מעכב זאת את הכפרה, אבל הלא זאת לא הוה רק מחמת דהמעשה הוא לאחר הזריקה, אבל המחשבה הלא הוי כששחט, וא"כ הפסול המוטל "בלהניח" יעמוד כאן עוד קודם הזריקה, ונפסל תיכף משעת השחיטה הבשר והאימורין, וממילא דלא יכול לזרוק, וכיון דחסרה הזריקה לא נתכפרו כלל הבעלים, וכבר פתרנו את ספיקתנו זו כהצד הראשון.
133
קל״דושפיר אמר ר' יהודה, שחטו על מנת להניח אימורין למחר פסול הזבח לגמרי.
134
קל״הולא דמי לשחט על מנת ליתן את הניתנין למעלה - למטה, ואת הניתנין למטה - למעלה, דשם עצם המעשה אין בכחו לעכב את הכפרה, דהא המעשה הלא הוי בהזריקה עצמה, ואעפ"כ אמרינן דנתכפרו הבעלים, וא"כ גם אם נימא דעצם המחשבה הוי כמעשה, תיכף בשעת המחשבה, נמי לא מיפסיל רק הבשר, ובכה"ג לא עביד ר' יהודה מחשבה כמעשה, כמו שהבאנו לעיל דברי התוס' בזבחים.
135
קל״והשגת הראב"ד על הרמב"ם (בפ"א מהל' פסולי המוקדשין הל' כח). - לכאורה משנה מפורשת כדברי הראב"ד. - אבל מהגמ' שם אדרבא יש ראיה להרמב"ם. - אבל באמת אי אפשר לפרש את המשנה כפשוטה, דקשה לפ"ז מצד כמה דברים.
136
קל״זרמב"ם (בפ"א מהל' פסולי המוקדשין הלכה כח): "קיבל הפסול, אם נשאר דם הנפש חוזר הכשר ומקבל ומוליך וזורק, שאין הפסולין לעבודה עושין הדם הנשאר שיריים, חוץ מן הטמא הואיל והוא ראוי לעבודה בקרבן הבא בטומאה כמו שביארנו, עושה שיריים".
137
קל״חוכתב ע"ז הראב"ד ז"ל: "א"א, סבור אני שטעה בזה, שהוא סבר כשאמרו כוס עושה חבירו דחוי או שיריים בקבלה בלבד אמרו אפילו בלא זריקה, ואינו כן, שאין השאר לא דחוי ולא שיריים עד שיזרק מן האחר, ואפילו קיבל הכשר תחלה וכ"ש פסול".
138
קל״טולכאורה צדק הראב"ד מאד בריבו, דמשנה מפורשת כדבריו בריש כל הפסולין (זבחים לב, א): "וכולן שקבלו את הדם חוץ לזמנו וחוץ למקומו, אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל", והאי "וכולן" הא קאי גם על טמא, דחשיב מקודם בין כל הפסולין, ואפ"ה אינו עושה שיריים?
139
ק״מואל תשיבני "ולטעמיך", דגם לדעת הראב"ד לא א"ש, דהא אמרינן לעיל (כו, ב) על האי "וכולן שקבלו" "לא תימא, זרקו לא, אלא אימא, שחטו לא", ובזריקה הרי לכו"ע טמא עושה שיריים?
140
קמ״אדאין זה קושיא כלל, דלכאורה יל"ד כיון דאפילו זרקו נמי, אמאי לא קתני "וכולן שקבלו או זרקו" או "וכולן שזרקו" לבד, דהוה רבותא יותר גדולה? אכן לדעת הראב"ד א"ש, דבזרקו הרי לא יכול למיתני "וכולן", דהא בטמא אינו כן, להכי מיתני בקבלה, דגם בטמא אינו עושה שיריים; אבל בשאר פסולין, מלבד טמא "הוא הדין אפילו זרקו", אך לדעת הרמב"ם הא קשה מאד, האיך יכול למתני גם בקבלה "וכולן" הא בטמא איננו כן?
141
קמ״באולם אם המשנה היא "תנא דמסייע" להראב"ד, הרי גמרא ערוכה עומדת כנגדו לעיל (כו, ב הנ"ל): "ולהוי דחוי, דתנן, וכולן שקיבלו חוץ לזמנו וחוץ למקומו, אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל; קבלו אין, זרקו לא, מ"ט לאו משום דהוה דחוי? לא, משום דפסול במחשבה, אי הכי קבלה נמי?" הרי להדיא, דהא דחוץ לזמנו וחוץ למקומו עושה שיריים הוא אף בקבלה לבד, וטמא הרי מקשינן במעילה (ה, ב) לחוץ לזמנו וחוץ למקומו, דכמו דאלו עושים שיריים מטעם דמרצים לפיגולם, ה"נ טמא עושה שיריים בקבלה לבד, דמאי שנא מפיגול, כיון דטעם אחד לשניהם?
142
קמ״גולאחרי התבונני בזה נ"ל לענ"ד לפרש פירוש חדש בהמשנה הנ"ל, באופן שלא רק שפירכא לא תהיה ממנה לדעת הרמב"ם, אך עוד סיוע קא מסייע ליה.
143
קמ״דדהנה לכאורה יל"ד הרבה אם נפרש את המשנה כפשוטה.
144
קמ״הא) מאי בעיא ר"ל מר' יוחנן פסול מהו שיעשה שיריים, הלא מתניתין מפורשת היא כנ"ל? ואמנם רבותינו בעלי התוס' (זבחים לד, ב ד"ה פסול) דחקו לפרש, דהאיבעיא הוא, אי קיבלו דוקא או אפילו זרקו, עיי"ש; אבל גם ע"ז יקשה, דהא ר"ל סבירא ליה בעצמו ד"שלא במקומו כמקומו דמי" כמבואר לעיל (כז, א): "ר"ל אמר, לעולם פסול ממש, ושלא במקומו כמקומו דמי" ומאן דסבירא ליה הכי, הרי מוכח לעיל (כו, ב), דבע"כ מוכרח לאמר "לא תימא זרקו לא, אלא אימא שחטו לא" כנ"ל, ומאי קא מיבעיא ליה?
145
קמ״וב) יל"ד ד"טענו לו בחטין והודה לו בשעורים" הא הוא בעיא מיניה "פסול מהו", ומאי משני ליה "אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו", הא זה לא הוי פסול אלא מחשבה פסולה, וע"ז לא קא מיבעיא ליה?
146
קמ״זג) במעילה (ה, ב הנ"ל), דמתרצינן דברי ר' יוחנן דמה שאמר "אין לך דבר שעושה שיריים" כונתו הוא בכל הפסולים חוץ מטמא; וקשיא, אמאי לא פירש זאת בהדיא, ולמה סתם הדברים, דהא אמורא צריך לפרש את דבריו כידוע?
147
קמ״חחקירה בהא דאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה, אם משום דמי שאינו ראוי מחשבתו כמאן דליתא, או דמחשבתו לא תביא לידי אותן התוצאות. - נ"מ כשטמא יחשוב מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו. - ובאמת זהו דבעיא ר"ל מר' יוחנן. - ונוסיף עוד דברי התוס', דנתנו ע"ג הכבש מיירי ג"כ בטמא, ובזה יצא לנו פירוש חדש בהמשנה, וע"ז מיוסדים דברי הרמב"ם. - ובזה יתישבו גם דברי הרמב"ם (בפ"ב מהל' פסולי המוקדשין הל' י).
148
קמ״טומה שעלה במצודתי בפירוש המשנה והבעיא הנ"ל הוא זה.
149
ק״נדהנה יש לחקור בהאי כללא ד"אין מחשבה מועלת אלא במי שהוא ראוי לעבודה" (זבחים כו, ב מנחות ה, ב) אם הגדר הוא, דמי שאינו ראוי לעבודה מחשבתו שחשב כמאן דליתא כלל, דמבטלין אותה לגמרי; או דלא נוכל לעשות "בטול היש", דהא ס"ס חשב, ורק דמחשבתו לא תביא לידי אותן התוצאות שצריכה היתה להביא, כלומר, דאינה גורמת הפסול שמונח בה.
150
קנ״אונ"מ רבתי בדינא, כשטמא יחשוב מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, אם יעשה שיריים או לא, דהא איתא בתוס' בזבחים (כו, ב ד"ה הכא במאי עסקינן, דיהביה פסול): "תימה א"כ אפילו במקומו נמי? וי"ל דהאי פסול היינו טמא דאיירי בה לעיל, ואי יהביה במקומו כולי עלמא מודי, דהוי דיחוי ולא יחזור כשר ויקבל, כדאמר בפ"ק דמעילה (ה, ב), דאין לך עושה שיריים לפסול אלא טמא, הואיל ומרצה בקרבן ציבור". והננו רואים מזה, דאע"ג דכל אחד בלבד עושה שיריים - טמא כנ"ל, ושלא במקומו למאן דסבירא דכמקומו דמי, ד"מי איכא זריקה דלא מכפרת ושריא בשר באכילה", בכ"ז כשיצטרפו יחד טמא ושלא במקומו אינו עושה שיריים, וסברתם בנויה, כנראה, עפ"י הסכמת האחרונים, דתרי הואיל לא אמרינן, והבן. וה"נ בנ"ד לא יעשה שיריים, דאיך נימא, דעושה שיריים הואיל ומרצה לעבודת צבור, דהא גם בצבור לא ירצה דישאר החסרון דמחשבת פסול, ונצטרך לאמר עוד הואיל, הואיל ומרצה לפיגולו; או להיפוך איך נימא הואיל ומרצה לפיגולו, הא גם לפיגול אינו מרצה, דהא אין מחשבה מועלת אלא במי שהוא ראוי לעבודה, ונצטרך לאמר עוד הואיל, הואיל ומרצה לעבודת צבור לפיגולו, ותרי הואיל הרי לא אמרינן כנ"ל. אכן זהו מתלי תלי בחקירתנו הנ"ל, דאם נימא כהצד השני דאינה גורמת הפסול, יהיה בנ"ד כנ"ל, דנהי דפסול לא יפעול כלום, אבל לענין זה יועיל, דלא יעשה שיריים משום טמא, דתסתלק ה"הואיל", הואיל ומרצה לעבודת צבור, דבצבור הרי שוב לא ירצה מפני המחשבה, דהא לענין צבור מיקרי שפיר ראוי לעבודה; אבל אי נימא כהצד הראשון, אין הנידון דומה לראיה, דאף שטמא ושלא במקומו ביחד אינו עושה שיריים כנ"ל משום דתרי הואיל לא אמרינן, אבל בנידון דידן אין כאן רק חד הואיל, הואיל ומרצה לעבודת ציבור, ואם כי בצבור תשאר החסרון של המחשבה, היינו היכא דחשב, אבל הכא הרי הוה כמו לא חשב כלל, דאין מחשבה מועלת הוה כמאן דליתא כנ"ל, והא גם בצבור היכא דליתא מחשבה כלל רק הפסול טמא לבד הרי מרצה, ובחד הואיל הרי עושה שיריים.
151
קנ״בעל זה הציר תסוב האיבעיא דר"ל, דזה ידע דקבלו לאו דוקא. דה"ה אפילו זרקו, אך בכ"ז איבעיא ליה, דמזה אינו ראיה, דיוכל היות דפסול לבד עושה שיריים, והא דאמרינן "אם יש דם הנפש חוזר הכשר ומקבל", הוא משום הצטרפות המחשבה ד"חוץ לזמנו וחוץ למקומו"; וכיון דהאי הלכתא לא אתמר בפרק כל הזבחים שקבלו דמן, דשם לכאורה מקומה רק בפרק כל הפסולין ביחד עם מחשבת חוץ לזמנו, הלא יתכן מאד דהוא מטעם זה, ומתלי תלי זאת בחקירה הנ"ל, דלהצד השני יתכן זאת לאמר שפיר, אבל להצד הראשון הרי מוכרח לאמר דהוא רק מטעם החסרון של פסול הכהן לבד, דהא פסול המחשבה הוי כמאן דליתא.
152
קנ״גויובנו מאד לפ"ז דברי ר' יוחנן שדייקנו עליו בפרק הקודם "אין לך דבר שעושה שיריים, אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו, הואיל ומרצה לפיגול", כלומר, דרק בחוץ לזמנו וחוץ למקומו שייך הואיל, אבל בכל הפסולים גם בלי מחשבת פיגול אין כאן הואיל.
153
קנ״דאלא דלכאורה קשה לפ"ז הדיוק, למה לו לתנא לערב שניהם יחד, פסולים ומחשבה פסולה, ולא השמיענו מקודם זה גופא דהפסולים אינם עושים שיריים? את זה מבארת לנו הגמ' במעילה הנ"ל, דבטמא באמת עושה שיריים, ורק משום דהיה גם מחשבה פסולה אינו עושה שיריים; ור' יוחנן לא היה צריך לפרושי כ"כ, דמאליו מובן שיש אחד מן הפסולים דעושים שיריים, דאל"ה לא היה לו לתנא לערב הפרשיות, ורק לא ידענו איזהו, ובודאי מסתברא דהוא טמא דגם בו שייך הואיל.
154
קנ״הועתה אם נצרף עוד את דברי התוס' הנ"ל (כו, ב) דנתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד מיירי בטמא, יצא לנו פירוש חדש על המשנה הנ"ל וזהו הצעת המשנה: "וכולן שקיבלו חוץ לזמנו וחוץ למקומו" היינו אף טמא, דכ"א לבד בין טמא, ובין מחשבת פגול עושה שיריים; אך כשנצטרפו שני הדברים יחד, וכן "נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד, נתן את הניתנין למעלה - למטה, ואת הניתנין למטה - למעלה", ג"כ אף טמא, דכ"א לבד, בין טמא ובין שלא במקומו, עושה שיריים, אך כשנצטרפו שני הדברים יחד "אם יש בהן דם הנפש חוזר הכשר ומקבל", דתרי הואיל לא אמרינן כנ"ל.
155
קנ״וולמותר לנו להגיד עתה, כי מה שחפצנו להביא מעשה לסתור מדברי המשנה הנ"ל, יהפך לנו לפ"ז לתנא דמסייע להרמב"ם, דהא מוכח להדיא, דגם בקבלה לבדה, אי לאו דהיה גם מחשבה פסולה היה עושה שיריים כמובן מאליו.
156
קנ״זובזה יתיישבו גם דברי הרמב"ם (פ"ב מהל' פסולי המוקדשין הלכה י) שכתב: "דם שמצותו ליתן אותו למעלה מחצי המזבח שנתנו למטה, או שמצותו למטה שנתנו למעלה וכו', הרי בשר הזבח פסול, ואף על פי כן נתכפרו הבעלים בו כיון שהגיע דם למזבח וכו'. בד"א, בשהיה זה הזורק כשר לעבודה, אבל אם קיבל הכשר ונתן לפסול ונתן הפסול את הניתנין למעלן למטן וכו', לא נפסל בשר הזבח, אם נשאר דם הנפש, אלא יחזור הכשר ויקבל שאר דם הנפש ויזרוק הדם במקומו". - והקשה הלחם משנה: "קשה, דאמאי נקט קיבל הכשר, ולא אמר דהפסול קיבל וזרק?". אכן הרמב"ם לשיטתו, דטמא עושה שיריים בקבלה בלבד, ותופס דהטמא עושה פסול בעצם הקרבן כמו פיגול; וכיון שביארנו, דהמשנה מיירי בזה לענין טמא, הרי גם הרמב"ם מיירי בזה וכל טעמא דיחזור הכשר ויקבל, הוא משום דזרק גם שלא במקומו, א"כ "קיבל הכשר" דוקא, דאז אנו רוצים לפסול רק משום הזריקה, והזריקה הרי היתה שלא במקומו; אבל אם היה "קיבל הפסול", כלומר, הטמא, הרי היה כבר נפסל, ומובן, דהזריקה שלא במקומו לא תכשיר שוב.
157
קנ״חבזה יובנו לנו גם דברי הרמב"ם (פי"ד מהל' פסולי המוקדשין הל' ב) הסתומים מאד. - לכאורה יש לדקדק למה לא כלל התנא גם שלא לשמן. - לפ"ז אתי שפיר, דבזה לא יכול לאמר "וכולן", דבטמא אינו כן, - וזה גופא מפרש הרמב"ם בלשונו הזהב, דאף דטמא שחשב מחשבת פיגול אינו עושה שיריים, אבל בטמא שחשב שלא לשמה עושה שיריים.
158
קנ״טובזה יובנו לנו גם דבריו (פי"ד מהל' פסולי המוקדשין הלכה ב): "ואין המחשבה מועלת אלא ממי שהוא ראוי לעבודה וכו'. ממי שהוא ראוי לעבודה כיצד? אחד מכל הפסולין לעבודה שקבל הדם, או הוליך, או זרק, וחשב בשעת העבודה מחשבת מקום או מחשבת הזמן לא פסל במחשבתו, לפי שאינו ראוי לעבודה, ואותו הדם שקבל או שזרק מקצתו ישפך לאמה, ואם נשאר דם הנפש יחזור הראוי לעבודה ויקבל במחשבה נכונה. אבל אם חשב הפסול בשעת שחיטה פסל במחשבתו וכו'. יש קרבנות, שאם נעשו שלא לשמן כשרים כמו שיתבאר, לפיכך אם קיבל הדם כהן זה שאינו ראוי לעבודה וכו', פסל הזבח כאילו עשהו לשמו שהוא פסול; ואע"פ שיש דם הנפש וחזר הכשר וקבל וזרק כבר נפסל הזבח, ולא מפני מחשבת שינוי השם פסל אותם, אלא מפני שהוא פסול לעבודה כמו שביארנו".
159
ק״סוכל הרואה ישתומם על דבריו אלה האחרונים, "יש קרבנות שאם נעשו שלא לשמן כשרים", דהם כמדרש פליאה בעינינו ולא יובנו מתחלתם ועד סופם?
160
קס״אועיין בכס"מ שטרח ליישב וסיים "אכן צריך תלמוד מניין לו לרבינו דין זה", אך גם דבריו מחוסרים ביאור לגמרי, ואין אנו מבינים כלל מה היה חפץ לנו להגיד בזה - דהעיקר מוקשה, נניח גם דהוה כאילו עשאו לשמו, כיון דכשרים שלא לשמו, אבל גם בלשמו אם נשאר דם הנפש חוזר הכשר ומקבל?
161
קס״באבל לפי דברינו בפרק הקודם יראה המעיין ברור, דכל דבריו נכוחים "ומשה אמת ותורתו אמת". - דהנה לכאורה יש לדקדק, למה לא כלל התנא גם "שלא לשמן" ולתני "וכולן שקבלו חוץ לזמנו, חוץ למקומו ושלא לשמן יחזור הכשר ויקבל", דהא דאין מחשבה מועלת הלא הוא גם בשלא לשמן כמבואר להדיא במנחות (ה, ב) דמביא האי דרבא על "מנחת העומר שקמצה שלא לשמה"? אבל לפ"ד אתי שפיר; ד"חוץ לזמנו וחוץ למקומו" דוקא, אבל בשלא לשמן לא פסיקא ליה האי מלתא כלל וכלל, כיון דיש קרבנות שאם נעשו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לשם חובה, ובודאי דם הנשאר הוה שיריים, אחרי דהזריקה מועלת להכשיר את הבשר, וא"כ איך יכול למתני "וכולן וכו' אם נשאר דם הנפש חוזר הכשר ומקבל", דבודאי בטמא לא יהיה כך ד"הואיל ומרצה בקרבן צבור" עושה שיריים, והכא הא לא שייך למימר דתרי הואיל לא אמרינן, דאין כאן רק חד הואיל, דבצבור יכשר הקרבן באמת, ורק לא יעלה לשם חובה.
162
קס״גואת כל אלה ביאר לנו הרמב"ם בלשונו הזהב: "אחד מן הפסולין לעבודה וכו' לא פסל במחשבתו לפי שאינו ראוי לעבודה", כלומר, אף טמא, דגם בלי מחשבה פסל, אבל כשנצטרפה גם מחשבה לא פסל כנ"ל. "יש קרבנות שאם נעשו שלא לשמן כשרים", כלומר, דכ"ז לא משכחת רק במחשבת פגול או חוץ למקומו, אבל בשלא לשמן לאו כללא הוא, דהא בקרבנות האלה שאם נעשו שלא לשמן כשרים באמת בזה גם בשאינו ראוי לעבודה, כלומר, בטמא דאיירי לעיל "פסל הזבח כאילו עשהו לשמו שהוא פסל", דאין שייך כאן כמו בפיגול "תרי הואיל לא אמרינן"; ומפרש את דבריו ביתר ביאור, דנדע דמדבר בטמא "ולא מפני שינוי השם פסל אותו, אלא מפני שהוא פסול לעבודה כמו שביארנו", כלומר, היכא ד"מפני שהוא פסול לעבודה" גם אם יש דם הנפש כבר נפסל הזבח כנ"ל, הנה מחשבת שלא לשמן לא הוה למעליותא לסלק הפסול כמו בפיגול, - והכל מתיישב אל-נכון.
163
קס״דקושית התוס' בזבחים (מא, ב) בהסתירה לענין פיגול בחצי מתיר אי נפסל. - לכאורה מדוע אין אנו אומרים בחצי מתיר דהבעלים נתכפרו, אחרי דכל הפסול הוא רק מדרבנן. - אכן באמת יש למילף ק"ו משלא לשמן, אכן מהק"ו אי אפשר לנו לדעת רק פסול בשלילה. - ובזה מתישבת הסתירה הנ"ל.
164
קס״הקשה להו לרבותינו בעלי התוס' בזבחים (מא, ב ד"ה ממאי): "בכולי שמעתא משמע, דאע"ג דאין מפגלים בחצי מתיר פסול מיהא הוי. ותימה דבפ' תמיד נשחט (פסחים סא, א) גבי שחטו למולים ולערלים, ומוקי לה בשוחט סימן ראשון למולים, ור"מ לטעמיה, דאמר מפגלים בחצי מתיר, משמע התם דלרבנן הוי כשר גמור?" ותירוצם בזה שרצו לחלק בין הדבקים, דחוק מאד.
165
קס״ווהנ"ל בזה, דהנה לפלא גדול בעיני לפי המבואר במנחות (יד, ב), דכל הפסול כשפיגל בחצי מתיר לחכמים הוא רק מדרבנן, דגזרינן "קומץ אטו קומץ דמנחת חטא וכו'", ומשמע להדיא, דמדאורייתא בחצי מתיר גם איפסולא לא מיפסיל כלל; וא"כ לפ"מ דאמרינן ביבמות (צ, א) על הא ד"דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה", דהוא רק להתיר בשר באכילה, אבל בעלים נתכפרו, דאין בכחם של חכמים ל"עייל חולין לעזרה" ה"נ בפיגול בחצי המתיר רק פסול בשר יש כאן אבל בעלים נתכפרו, ומדוע סתמה המשנה סתם בזבחים (לו, ב) ובמנחות (טז, א) "פסולה ואין בו כרת", דמשמע דכל ההבדל הוא רק בכרת, אבל בפסול אין שום הבדל בזה מבכל פיגול? ואם כי דרכם של בעלי המשנה לקצר, אך גם בעלי הגמרא לא העירו בזה כלום כמו שהעירו בזבחים (כו, ב) "פסול בשר אבל בעלים נתכפרו"? וגם הפרשן הגדול רש"י שבזבחים (מה, ב ד"ה במזיד לא הורצה) על הא דאמרינן ש"דם שנטמא במזיד לא הורצה" חש לפרושי להצילנו מטעותא "ולא שיביא אחר, דא"כ נמצאו ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה ולהביא חולין בעזרה, אלא לא הורצה להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו", הנה בכ"מ שהוזכר בגמ' ובמשנה פסול לענין פיגול בחצי מתיר, לא העיר לא דבר ולא חצי דבר? וביותר יפלא על רבינו הגדול המורה דרך בכל התורה כולה הרמב"ם ז"ל, שסתם משנתו (פט"ז הל' ז ופי"ז הל' א מהל' פסולי המוקדשין) כשפיגל בקומץ ולא בלבונה, או אם נתן אחת שלא כתקונה בהדמים הניתנים על מזבח הפנימי "הרי זו פסולה", ואיך הוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, ושכח לומר, דהוא רק מדרבנן, בעוד שנ"מ גדול הוא לנו לדינא? וכל כה"ג היה לו לפרושי.
166
קס״זובעמדי על זה בצ"ע גדול, נתעוררה בלבי פליאה מצד אחר, אמאי באמת לא נפסל בפיגל בחצי מתיר רק מדרבנן ולא מדאורייתא, דהא בשלא לשמן מיפסיל גם בחצי מתיר, כמו בכל המתיר כמבואר במשנה זבחים (יג, א) ובמנחות (ב, א) ובפסחים (נט, ב), דגם "לשמן ושלא לשמן" בעבודה אחת מיפסיל כמו כולה "שלא לשמן", וא"כ אמאי לא נילף ק"ו גם בפיגול דיפסול מדאורייתא גם בחצי מתיר, כמו דאמרינן בזבחים (יד, א) לר"ש דאית ליה "דכל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבים עליו משום פיגול" דבכ"ז "מודה היה לפסול מק"ו ומה שלא לשמן שהוכשרו בשלמים פסול בחטאת, חוץ לזמנו שפוסל בשלמים, אינו דין שיפסול בחטאת"? וא"ת דיש איזה גזרת הכתוב ע"ז, הרי היה יכול לפרוך גם שם "מה לשלא לשמן שכן פוסל בחצי מתיר"?
167
קס״חואמנם כבר הערנו כזאת (עיין בפרק ו) גם בהא דאמרינן ד"כהרצאת כשר כך הרצאת פסול עד שיקריבו כל מתיריו", אמאי לא נילף ק"ו משלא לשמן דנפסל תיכף ומיד? אולם שם עלתה בידנו לישב, דהק"ו לא יתן ולא יוסיף לנו כלום, לפמ"ש אצלנו לקמן, דשלא לשמן הוא רק פסול בשלילה, ועובר רק משום הלאו ד"לא תוכל לאכול בשעריך", והלאו הזה הרי איכא בלא"ה קודם שקרבו כל מתיריו, דלא עדיף מקרבן כשר קודם הזריקה, משא"כ לענין פיגול בחצי מתיר, דלא שייך לאמר כנ"ל, כמובן, הרי קשה מאד?
168
קס״טאמנם אחרי העיון מצאתי "שני כתובים המכחישים זא"ז, כתוב שלישי שיבוא ויכריע ביניהם" והוא דברי רש"י בפירושו על הא ד"נתן כולן כתקנן ואחת שלא כתקנה פסולה ואין בו כרת" שכתב בלשונו הזהב: "הואיל וכולן מתירות אין זו מתרת בלא זו ואין זו מפגלת בלא זו, ואם נתן כולן כתקנן בשתיקה ואחת שלא כתקנה וכו' - פסול, שלא ניתר בראשונות ואין בו כרת, שאין האחרונה מפגלתו". מדבריו למדנו טעם חדש על הא דבחצי מתיר כשפיגל פסול, משום דהחצי שהיה שלא כתקנה איננו מתיר, וכיון "דאין זו מתרת בלא זו", מיפסיל מטעם דחסר המתיר; ולכאורה מנין לנו דכשלא כתקונה איננה מתרת אחרי דפיגול לא הוי? אך לדברינו ניחא, דבזאת הרי נוכל למילף ק"ו משלא לשמן שביארנו, דגדרו הוא כך, דעבודה שנעשה במחשבה כזו איננה מתרת, ובפיגול הוא החידוש דעושה פסול בעצם הקרבן, אבל גם במקום שאינו עושה הפגול פסול בעצם הקרבן, ישאר חסרון בעבודה דלא עדיף מ"שלא לשמן" וכן במנחה ה"נ.
169
ק״עוקשה לפ"ז למה מצריכה הגמרא לדחוקי במנחות למצוא גזירה מדרבנן, שיפסול בחצי מתיר, אחרי דגם מדאורייתא לא יוכשר?
170
קע״אאכן באמת לק"מ, דמדאורייתא רק לא יוכשר אבל גם איננו נפסל, ובמתני' הרי כתוב רק אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, ומשמע להדיא, דההבדל הוא רק לענין כרת, אבל לענין פסול אין שום הבדל בזה מבפיגול גמור, ומ"אינו כשר" ל"פסול" הוא מרחק רב, מלבד ד"זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד, בדם ובבעלים תעובר צורתו", עוד נ"מ לענין אם נשאר עוד דם הנפש, או כזית מהקומץ, דאם הוה פסול בעצם הדבר אינו מועיל מה שיזרוק ויקטיר אח"כ כמבואר בזבחים (לד, ב) ובמעילה (ה, ב), אבל אם נימא דלא אסר לה ולא שרי לה, הרי אם נשאר עוד מה לזרוק ומה להקטיר דיוכשר, וע"ז באה הגזרה דרבנן לאמר, שלא יוכל גם לתקן אח"כ.
171
קע״בולפי דרכנו למדנו, דאע"פ דנצריך לגזרה דרבנן, בכ"ז ישאר הפסול בעיקרו פסול דאורייתא, דע"י הגזרה אין בידו לתקן ע"י השיריים, וכיון דלא יתקן הרי ישאר קרבן או מנחה שלא קרבו כל מתיריהם, ושוב פסול מדאורייתא, וצריך להביא קרבן או מנחה אחרת.
172
קע״גורש"י בפרק בית שמאי שלא הזכיר הגזרה דרבנן, את הכל עשה בחכמה; דהמעיין יראה, דשם כתוב "פסולה" (בלשון נקבה) ולא "פסול", וכללא הוא ד"פסול" קאי על הזבח שהוא לשון זכר, אבל "פסולה" קאי על העבודה, והעבודה הרי מיפסלת, כלומר, דלא תועיל מדאורייתא, כנ"ל.
173
קע״דולכן במנחות (יד הנ"ל) כשרצה לדקדק ד"רבנן גזרו", היה צריך להוכיח מדיוקא דחכ"א "אין בו כרת", ולא הוכיח בפשוט ממתני' דבית שמאי, דשם נזכר בהדיא ד"פסולה", משום דשם קאי על העבודה והעבודה הרי נפסלת שפיר מדאורייתא כנ"ל.
174
קע״הועתה אם נקדים עוד את הודאי, דפסולא ד"שחטו לערלים" הוא רק בפסח לבד, אבל בשום קרבן אחר לא יפסול, ואת המסתבר, דהגזרה דרבנן לא הותקנה רק היכא דבלא"ה העבודה איננה עבודה כנ"ל, הרי יש לנו תירוץ מורווח על קושית התוס'; דבפיגול שפיר מיפסיל גם בחצי מתיר, דניליף ק"ו משלא לשמן, שהוכשרו בשלמים, ובכ"ז פוסל בחטאת ופסח אף בחצי מתיר, ולכן גם בפיגול בחצי מתיר, נהי דלא אסר לה לא שרי לה כנ"ל, אבל גבי שחטו לערלים, דכל הפסול הוא רק בפסח, וליכא למילף ק"ו, ממילא היכא דאינו פוסל אין שום פסול ואיסור בזה [ועיין בתוס' מנחות (כה, א) ד"ה הא אינו נושא], ותמיהתם מסולקת בזה.
175
קע״וקושית התוס' על רש"י בזבחים (כט, א). - לכאורה יש לדקדק מהו הלשון "אף אתה אל תתמה". - לרש"י א"ש, דהקושיא היא לר' אליעזר, דאית ליה במס' נדה (ז, ב) דהיא בחזקת טהרה.
176
קע״זתר, ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו, אמר ר' אליעזר, כוף אזניך לשמוע, במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר, או אינו אלא באוכל מזבחו ליום שלישי? אמרת, אחר שהוא כשר יחזור ויפסל. אמר לו רבי עקיבא, הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה, וכיון שראו סתרו, אף אתה אל תתמה על זה, שאע"פ שהוכשר שיחזור ויפסל" (זבחים כט, א).
177
קע״חוכתבו בתוס' (ד"ה וכיון שראו סתרו): "פי' הקונטרס דזב וזבה שפסקו והתחילו למנות ימי ספורן ומנו ארבעה או חמשה ימים, וקשה, דאין זה קרוי חזקת טהרה?"
178
קע״טולענ"ד נראה להצדיק את הצדיק, שאמנם מוכרח הוא כדבריו, דהנה לכאורה יל"ד הלשון אף אתה אל תתמה, למה הוא בא כאן? אכן יתבארו ויתלבנו הדברים עפ"י מה דאיתא במס' נדה (ז, ב): "הזב והזבה שבדקו עצמם יום ראשון ומצאו טהור, יום שביעי ומצאו טהור, ושאר הימים לא בדקו, רבי אליעזר אומר, הרי אלו בחזקת טהרה - וכו'. רבי עקיבא אומר, אין להם אלא יום שביעי בלבד". נמצא דבזה גופא, אם מיקרי בחזקת טהרה מכיון שהתחילו הזב והזבה לספור, שמחולקים בדעות רש"י ותוס', בזה גופא הוא מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא, ורבי אליעזר סבירא ליה דהוה בחזקת טהרה.
179
ק״פומה מדויק הלשון לרבינו הגדול רש"י ז"ל אף אתה אל תתמה על זה שאעפ"י וכו', כלומר, לדידי לא הוה פרכא, דלדידי זב וזבה לא הוה בחזקת טהרה, כקושית התוס', אך אתה, לשיטתך, דסבירא לך דזב וזבה תיכף משהתחילו לספור קאי בחזקת טהרה, אל תתמה כלום, שגם בפיגול, אעפ"י שהוכשר שיחזור ויפסל.
180
קפ״אוקושית התוס' מסולקת מאליה.
181