דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ד איכות המחשבות השונות הפוסלות במוקדשיןDarkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 14
א׳שמעתתא י"ד איכות המחשבות השונות הפוסלות במוקדשין
קושית המל"מ (בפ"ז מהל' חובל ומזיק הל' ד) על הא ד"הכהנים שפיגלו", אמאי לא נקט ג"כ שלא לשמן. - חקירה בהפסול דשלא לשמן אם הוא בחיוב או בשלילה. - הנ"מ מזה. - ראיות להצד הראשון מריש זבחים, ומהא דשחיטה לאו עבודה. - דחוי הראיות האלה. - באמת נראה כהצד השני מזבחים (י, ב ודף לד, ב). - בזה תתישב קושית התוס' בזבחים (כז, א). - ובזה תתישב קושית המל"מ, משום דמזיק בשלילה לא הוה אלא גרמא.
קושית המל"מ (בפ"ז מהל' חובל ומזיק הל' ד) על הא ד"הכהנים שפיגלו", אמאי לא נקט ג"כ שלא לשמן. - חקירה בהפסול דשלא לשמן אם הוא בחיוב או בשלילה. - הנ"מ מזה. - ראיות להצד הראשון מריש זבחים, ומהא דשחיטה לאו עבודה. - דחוי הראיות האלה. - באמת נראה כהצד השני מזבחים (י, ב ודף לד, ב). - בזה תתישב קושית התוס' בזבחים (כז, א). - ובזה תתישב קושית המל"מ, משום דמזיק בשלילה לא הוה אלא גרמא.
1
ב׳תמן תנינן: "הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין" (גיטין נד, ב) נדרים (לו, א) מנחות (מט, א).
2
ג׳והקשה המל"מ (פ"ז מהלכות חובל ומזיק הלכה ד), הלא מתני' לאו דיני דפיגול קמ"ל בזה, ורק דיני דמזיק בא לאשמעינן, וא"כ למה להו לדייקא דוקא "שפיגלו", הלא גם בשלא לשמה, בחטאת ששחט לשם עולה וכד', נמי חייב?
3
ד׳ולאחר כמה כרכורים שכרכר הרב הנ"ל, סיים "ועדיין צריך להתישב בדבר".
4
ה׳ולאחר ההתישבות בדבר נ"ל, דאם כי מתני' לאו דיני דפסולי המוקדשין קמ"ל, ורק דיני דאדם המזיק בכל זאת צריך למיתני דוקא "שפיגלו", דחילוקא רבא יש בין פיגול ובין שלא לשמה גם בתור מזיק.
5
ו׳דהנה יש לחקור בפסולא דשלא לשמן בפסח וחטאת, אם הוא בחיוב, כלומר, דבמחשבתו שחשב שלא לשמן הוא עושה את עצם הקרבן לפסולי המוקדשין, ורק דאימתי מועלת מחשבתו להסב זאת, כשהיתה באחת מד' העבודות; או דהוא רק בשלילה, כלומר, דגזה"כ הוא דכל העבודות המכשירות את הקרבן אינן מועלות רק כשעשאן לשמן או מסתמא דלשמן קאי, אבל כשחשב שלא לשמן אינן מועלות, וממילא חסר אחת מן העבודות המכשירות את הקרבן, והקרבן לא הוכשר ופסול.
6
ז׳ונ"מ רבתי בדינא:
7
ח׳א) להצד הראשון עובר האוכלו על הלאו דלא תאכל כל תועבה כמו בכל פסולי המוקדשין; אבל להצד השני אינו עובר אלא על הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך כמו בכ"מ באוכל מבשר הקרבן קודם הזריקה, דה"נ הרי החסרון לא הוה אלא באחת מן העבודות ולא קרבו עדיין כל מתיריו.
8
ט׳ב) להצד הראשון דינו בשריפה, דהא הוי פסולו בגופו, אבל להצד השני טעון קודם עיבור צורה דהא לא הוה אלא חסרון בדם, דחסר אחת מד' העבודות שבדם "וזה הכלל, כל שפסולו בגופו ישרף מיד, בדם ובבעלים תעובר צורתו ויצא לבית השריפה" (פסחים לד, ב ובכ"מ).
9
י׳והנה לכאורה יש להביא ראיה מהלכה זו ששנה לנו רב במשנתנו "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לשם חובה" (זבחים ב, א) וכן "כל המנחות שנקמצו שלא לשמן וכו'" (מנחות ב, א). דלהצד הראשון תהיה ההתחלקות בהמחשבה, היינו, דבכל הקרבנות מחשבת שלא לשמה אינה פועלת רק דבר אחד לפסול את הכפרה, אבל לא לפסול את הבשר; אבל להצד השני תהיה להיפך ההתחלקות בהעבודה, היינו, דבגונא כזו העבודה איננה מועלת רק לדבר אחד, להכשיר את הבשר, אבל לא לכפר על הבעלים, וזה לא יכול להיות, דהא אמרינן בפשיטות בזבחים (כו, ב): "מי איכא זריקה דלא מכפרת ושריא בשר באכילה"?
10
י״אאך באמת יש לדחות, דאה"נ דנוכל לחלק את העבודה ולומר, דמועלת רק להכשיר את הבשר ולא לכפר, כמו שמצינו להיפך דפלגינן את העבודה דמועלת לכפר, אבל לא להכשיר את הבשר כמו דאמרינן שם "פסול בשר אבל בעלים נתכפרו", ולא מקשינן "מי איכא זריקה" וכו'; ורק כל עיקר הקושיא כאן הוא כמו שכתב רש"י שם (ד"ה ומי איכא זריקה דלא מכפרת) "דהא איכפר ליה בקמייתא", וא"כ ק"ו הדברים מהא דאמרינן במעילה (ה, ב), דטמא עושה שיריים משום דמרצה לעבודת ציבור, אע"ג דכאן בעבודת יחיד איננה מרצה כלל, והכא דהזריקה קמייתא הורצה לכפרה בהקרבן בעצמו, וא"כ פשיטא, דהדם הנשאר נחשב לשיריים גם לענין הכשר הבשר, דתו ליכא במאי להכשיר.
11
י״באך לכאורה אי קשיא הא קשיא לפמש"כ בתוס' זבחים (יד, ב ד"ה הג"ה שחיטה לאו עבודה היא): "והר' יעקב דאורליינוש מפרש, לאו עבודה היא לפי ששוה בחולין ובקדשים, א"כ לאו מטעם עבודה צוה המקום שחיטה". ואם נפרש דה"לא עלו לשם חובה" הוא משום דהעבודה אינה מועלת לכפרה, קשה איך שייך לומר גבי כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן, דלא עלו לשם חובה, דהא בין כך ובין כך הזביחה לאו עבודה היא לענין כפרה, ורק להכשיר הבשר היא באה, כמו בחולין, וההכשר הא איכא גם כאן, וא"כ ממילא יתכפרו הבעלים ע"י שאר העבודות כמו בכ"מ?
12
י״גוש"מ כהצד הראשון, דמחשבתו פועלת בעצם הקרבן, ורק דתנאי הוא, דאימתי פועלת כשחשב באחד מן העבודות, ולכן גם שחיטה נחשבת לענין זה עבודה, דהא מכשרת את הבשר, ומחשבתו שחשב בה פועלת שפיר לפסול את הכפרה, הנעשית משאר העבודות.
13
י״דואמנם גם זה יש לדחות לפ"מ דאמרינן במנחות (טז, ב): "א"ל, מי סברת דם בצואר בהמה קדוש, דם סכין מקדשא ליה, והבא לקדש כבא להתיר דמי", וא"כ שפיר שייך למימר, דאם שחט שלא לשמן אינו מועיל הסכין לקדש את הדם לענין כפרה, ואינו מועיל אלא לקדש את הדם לענין להכשיר את הבשר לבד, ולעולם ההתחלקות הוי בעבודה שפיר.
14
ט״ואמנם באמת נראה יותר כהצד השני ע"י הראיות האלה:
15
ט״זא) מהא דאמרינן בזבחים (י, ב): "חזר רבי אליעזר ודנו דין אחר, חטאת נאמר בה היא בשחיטה, היא לשמה כשרה, שלא לשמה פסולה; ופסח נאמר בו הוא בזביחה, הוא לשמו כשר, שלא לשמו פסול; אף אשם נאמר בו הוא, הוא לשמו כשר, שלא לשמו פסול. אמר לו רבי יהושע, חטאת נאמר בה היא בשחיטה, היא לשמה כשירה שלא לשמה פסולה וכו' אבל אשם לא נאמר בו הוא, אלא לאחר הקטרת אימורין, והוא עצמו שלא הוקטרו אימורין כשר".
16
י״זוהנה שם (יג, א) אמרינן: "יכול לא תהא מחשבה מועלת אלא בזריקה בלבד, מנין לרבות שחיטה וקבלה, ת"ל ואם האכל יאכל וכו', בדברים המביאים לידי אכילה הכתוב מדבר; יכול שאני מרבה אף שפיכת שיריים והקטרת אימורין? ת"ל, ביום השלישי לא ירצה, המקריב אותו לא יחשב, זריקה בכלל היתה, ולמה יצתה להקיש אליה לומר לך מה זריקה וכו' אף כל עבודה ומעכבת כפרה, יצאו שפיכת שיריים והקטרת אימורין שאין מעכבין את הכפרה".
17
י״חולכאורה הננו רואים בזה תרתי דסתרי דהא מכאן משמע, דאי לאו דאיכא קרא יתירא "המקריב אותו לא יחשב" הוה אמינא מסברא, דגם בהקטרת אימורין נמי פוסלת מחשבת פיגול; ושם באשם דכתיב בהדיא הוא בהקטרת אימורין, המורה דשלא לשמה פסולה, ממעטינן מסברא, דזו לא יכול להיות משום דהוא עצמו שלא הוקטרו אימורין כשר, האין זו סברות הפוכות ממש מן הקצה אל הקצה?
18
י״טוע"כ עלינו לעשות ריוח בין הדבקים ונימא, דאף דגם פיגול וגם שלא לשמן שניהם הוו פסול מחשבה בעבודה, מ"מ חלוקים ומובדלים הם בסבתם - דבזאת הראשונה המחשבה הוא הדבר הפוסל, והסבה הגורמת לזה הוא העבודה שעבד בעת המחשבה; אבל בשלא לשמה הפוסל הוא חוסר העבודה מן העבודות הנצרכות בקרבן, והסבה הגורמת לזה דיחסר הוא המחשבה דעושה את העבודה לאי-מועלת.
19
כ׳ועתה יתבאר הדבר כמין חומר, דהקטרת אימורים הא לא הוה רק עבודה המעכבת, היינו, דכל זמן דאיתנייהו בעינם ולא הוקטרו אסור לאכול מבשר הקרבן, אבל לא עבודה מועלת בחיוב, דלאחר עשייתה תו איננו נצרכים לפעולתה, דהא אחר ההקטרה הוי תמיד נאבדו, דבלא"ה מותר, וא"כ לא נוכל למימר דהקטרתה מביאה לידי אכילה; ולכן בפיגול, דהעבודה איננה רק סבה דיפסל הקרבן ממחשבתו, שפיר הוה אמינא דגם זאת נחשב לעבודה, אי לאו דממעטינן מקרא ד"המקריב". אבל בשלא לשמן, דהמחשבה איננה רק סיבה לעשות את העבודה לאי-מועלת אם גם נימא דזה שייך גם בהקטרה, היינו, דעושה את ההקטרה לאי מועלת, נמי לא איכפת לנו כלום, דהא כבר נאבדו ובלא"ה מותר. וז"ש "והוא עצמו שלא הוקטרו אימורין כשר", היינו גם אם תימא ד"הוא" באשם הוי כ"הוא" בחטאת, לא מעלה ולא מוריד, דבחטאת דה"הוא" הוי בשחיטה תוכל למימר, דשלא לשמה שחיטתו איננה מועלת, וממילא יאסור ויפסול, אבל בהקטרה אם גם נניח דהקטרתו איננה מועלת, בכל זאת שפיר אמרנו, דבאשם כשרים כנ"ל.
20
כ״אועכ"פ מוכח מזה כהצד השני שבחקירתנו.
21
כ״בב) מזבחים (לד, ב) וממעילה (ה, ב) דאמרינן: "בעא מיניה ר"ל מר' יוחנן, פסול מהו שיעשה שיריים, א"ל, אין עושה שיריים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצה לפיגולו".
22
כ״גוכתב בספר "טהרת הקודש", דמזה מוכח דין חדש, דהא דאמרינן בכ"מ דשלא לשמן פסול בחטאת ופסח, זה לא הוה אלא היכא דליכא עוד דם הנפש, אבל אם נשאר עדיין דם הנפש, דיכול לחזור ולקבל ולזרוק בלי מחשבת שלא לשמן וכשר הקרבן; דהא מכאן משמע, דגם במחשבת דחוץ לזמנו וחוץ למקומו נמי, הוה אמינא כן לולי טעמא דמרצה לפיגולו, דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול אינו אלא עד שקרבו כל מתיריו, אבל בשלא לשמן דלא שייך זאת, דגם קודם הקרבת המתיריו נפסל, שפיר נימא דאין עושה שיריים. וליכא למימר דמקשינן זה לזה כיון דלא נקיש בהסיבה, ולא בעינן בשלא לשמן הרצאה, ממילא בטלה גם המסובב, היינו, דיעשה שיריים דהוא רק מסובב ותולדה מזה דמרצה לפיגולו.
23
כ״דובזה יש חומר בידנו ליישב קושית התוס' בזבחים (כז, א) על הא דאמרינן שם: "אמר ליה רב אשי למר זוטרא, מנא לך הא דכתיב 'ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו פיגול יהיה', מי שפיגולו גרם לו, יצא זה, שאין פיגולו גרם לו, אלא איסור דבר אחר גרם לו". שהקשו (ד"ה יצא): "וא"ת, אצטריך לקמן לא יחשב לומר שמחשבות מוציאות זו מידי זו, תפיקו ליה מהכא, מי שפיגולו גרם לו, יצא זה שאין פיגולו גרם לו, (אלא איסור דבר אחר גרם לו)?"
24
כ״הדלפ"ז ניחא, דנ"מ אם נשאר עדיין דם הנפש, דשם לא שייך למימר דלא הוי פיגול, משום דאיסור אחר גרם לו, וכיון דלא הוי פיגול, א"כ ישאר רק ה"איסור אחר" היינו הפסול דשלא לשמן, ובשלא לשמן הרי אמרנו, דאם נשאר דם הנפש דיכול לבא ולקבל ולזרוק וכשר הקרבן, דא"כ הרי אנו תולים שני הפכים בנושא אחד, דהא במה דמבטלין אנחנו את הפיגול הרי אנו מבטלין גם את ה"איסור אחר" ולהכי ילפינן מלא יחשב שמחשבות מוציאות זו מידי זו, היינו, אע"ג דבהקרבן ליכא פסול אחר מלבד הפסול דפיגול, אך עצם מחשבת דשלא לשמן מוציאה מעיקרה את מחשבת הפיגול.
25
כ״וועכ"פ לפי הנחה זו הנראית לצודקת לא יוכל היות בשלא לשמן רק הלאו דלא תוכל לאכול, דהא כל פסולא דשלא לשמן הוא משום דיחסר דם, דהדם שזרק הוי כנשפך, וחסרון בדם הלא לא הוה אלא חסרון בזריקה, ובחסרון זריקה הרי אמרנו, דליכא רק הלאו דלא תוכל, וא"כ מוכח כהצד השני, דלא הוה אלא חסרון בעבודה.
26
כ״זהכלל היוצא מכל דברינו הנ"ל: דפיגול פועל ומשפיע בהקרבן בחיוב, ושלא לשמן איננו פועל בהקרבן רק בשלילה.
27
כ״חועתה אם נניח את ההנחה הידועה, דמזיק ממש נקרא רק אז שפעולתו בהדבר הניזוק הוא בחיוב, אבל כשאיננה רק בשלילה אזי לא הוה רק גרמי או גרמא, הרי יש לנו תירוץ מרווח על קושית המל"מ הנ"ל.
28
כ״טובבטחה נוכל לומר "שפיגלו" דוקא קתני, דרק אז חייבין לשלם דהא ע"י מחשבתו נתקלקל הקרבן, דע"י הועמד עליו פסול בגופו, ונעשה תיעוב מה שלא היה מקודם; משא"כ בשלא לשמן, ההיזק והקלקול בהקרבן לא הוא הצמיחו והולידו, דהא גם מקודם היה אותו הלאו ד"לא תוכל" כמו עתה, ורק הוא הסיר את העצה אשר היתה מקודם להסיר את האריה דרביע עליה הזה, היינו, דמקודם היה דם במה לזרוק ולהסיר את הלאו דלא תוכל הנ"ל, והוא במחשבתו שפך את הדם הזה, וכמו זרק כלי מראש הגג והיה תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסלקו (ב"ק כו, ב), דלא הוה אלא גרמא, ה"נ בשברו את המקל המוכן לגרש את האריה דרביע עליה נמי לא הוה אלא גרמא לענין ההיזק שסבב האריה.
29
ל׳סתירה לדברינו מרש"י ב"ק (ה, א). - בלא"ה רש"י סותר את עצמו בגיטין (נג, א). - באמת בדיוק כתב רש"י כך, משום דהדבר תלוי אי היזק שאינו ניכר שמיה היזק או לא. - ר' יהודה לשיטתיה ור' חייא לשיטתיה.
30
ל״אאמנם לכאורה יש לסתור כל דברינו הקודמים מרש"י ב"ק (ה, א), שכתב שם על הא דאמרינן "מנינא דרבי חייא למעוטי מאי? למעוטי מפגל": "מפגל, כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשם שלמים, דאין הקרבן עולה לחובת בעליו וצריך אחר", הרי דגם במחשבת שלא לשמה נמי חייב לשלם?
31
ל״בואמת כי בלא"ה קשה בסתירת דברי רש"י: דבגיטין (נג, א ד"ה הכהנים) פירש רש"י על הא דהכהנים שפיגלו דהיינו מחשבה דחוץ לזמנו, ומשמע דבמכוון פירש כן, כדי שלא נטעה לומר, דמיירי גם בשלא לשמה ובב"ק שם פירש להדיא איפכא?
32
ל״גוכבר שאל שאלו זאת רבותינו האחרונים נוחי נפש.
33
ל״דאמנם אם נדקדק היטב בזה נוכל לצאת גם מהמבוכה הזאת, ורק נחוץ לנו להוסיף על ההנחות שהנחנו בפרק הקודם עוד איזה הנחות.
34
ל״הא) דקי"ל כר' מאיר, דדאין דינא דגרמי (ש"ע ח"מ ס' שפו סעיף א).
35
ל״וב) דגורם דגורם פטור, ולכן השולח את הבערה ביד חש"ו ושרפו שטרות פטור. (ש"ך שם ס"ק ג בשם בעל התרומות).
36
ל״זג) דמתניתין דהכהנים שפיגלו אתיא כרבי יהודה, והוא סובר, דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ובמזיד חייבין משום קנסא (גיטין שם).
37
ל״חד) דרבי חייא סובר כחזקיה בנו דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק, כמו דכתבו התוס' בב"ק שם (ד"ה דאי).
38
ל״טועתה תהיה הצעת הדברים כך: מחשבת שלא לשמן הוה גרמי אבל זאת לא יספיק עדיין לפטור אותו, דהא קי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי, אבל כיון שהקדמנו דגורם דגורם פטור משום דתרי קנסא לא עבדינן, א"כ אם נוכל לחייבו במחשבת שלא לשמן, מתלי תלי בזה, אי היזק שאינו ניכר שמיה היזק או לא שמיה היזק, דאי שמיה היזק שפיר חייבין, אבל אי לא שמיה היזק ורק במזיד חייבין מטעם קנסא, א"כ זה לא יוכל היות רק במזיק ממש, ורק דהיזקו אינו ניכר, אבל היכא דהוה רק גרמי, אז תרי קנסא לא עבדינן ופטור.
39
מ׳ועתה חובה עלינו להביט בכ"מ דאמרינן בגמרא דהכהנים שפיגלו חייבין, למאן קאי, אי למאן דסבירא ליה דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק או לא.
40
מ״אועתה א"ש הכל, דבגיטין דקאי לרבי יהודה, דאית ליה דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, הטעים בהדיא דמיירי במחשבת חוץ לזמנו ולא בשלא לשמן אבל בב"ק דקאי לרבי חייא, דאית ליה דשמיה היזק, שפיר פירש, דמיירי גם במחשבת שלא לשמן.
41
מ״בביאור הרשב"א בנדרים (לו, א) שקשה, דלפ"ז היה להקשות כל עיקר פיגול במנחות היכי משכחת. - אם נימא דנפסל מטעם חסרון שליחות בודאי לא יהא זה רק פסול שלילי. - החסרון דלתקוני שדרתיך וכו' הוא חסרון מצד המשלח ולא מצד השליח. - וממילא מסולקת הקושיא.
42
מ״גבמס' נדרים (לו, א): "תנן, הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין, הא שוגגין פטורין, אלא שפיגולן פיגול; אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא הוו היינו שפיגולן פיגול, אלא אי אמרת שלוחי דידן הוו, אמאי פיגולן פיגול, לימא ליה שליחא שויתיך לתקוני ולא לעוותי?"
43
מ״דוהקשה הרשב"א בחידושיו, דקארי לה מאי קארי לה, הא אמרינן אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה, וא"כ שפיר יכלו הכהנים העושים את העבודות לאסור, אף אם שלוחי דידן הוו?
44
מ״הותירץ, דהא קי"ל דפיגול לא הוה אלא היכא דקרבו כל מתיריו, ואם נימא דשלוחי דידן נינהו הרי תתבטל השליחות מטעם דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי ונפסל מטעם זה, ותו לא הוה קרבו כל מתיריו, וזוהי קושית המקשן, אמאי פיגולן פיגול, דלא צריך להיות אלא פסול לבד.
45
מ״וורבים ראו כן תמהו, דא"כ למה ליה להמקשן להקשות רק משוגג, ד"אע"פ שפטורין פיגולן פיגול", הלא גם ממזיד יקשה כנ"ל? ועיין בר"ן שמתרץ לה לפי דרכו, אבל לשיטת הרשב"א עדיין יקשה.
46
מ״זוביותר תמוה, דא"כ הוה ליה להמקשן להקשות כל עיקר דינא דפיגול במנחות היכי משכחת לה, בשלמא בקרבנות עדיין משכחת לה, כשהכהן בעצמו הוא בעל הקרבן, אבל במנחות דלא יוכל להיות בכהאי גונא, דהא אמרינן בזבחים (כח, ב) "מה שלמים מפגלין ומתפגלין, אף כל מפגלין ומתפגלין", יצא מנחת כהן דכולה לשריפה, ולא משכחת לה רק במנחת ישראל, וכיון דהישראל יאמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי הרי הוא מבטל את השליחות, הרי לא קרבו כל מתיריו?
47
מ״חודוחק, דבכ"מ דאמרינן במנחות פיגול מיירי שהבעל המנחה צוה אותו לפגל, ועוד, דאפי' לר"א ברבי יוסי (זבחים מז, א) דאית ליה שהבעלים מפגלין, לא נ"מ לן כלל במחשבת הכהן דאי לא חשבו הבעלים מחשבת הפיגול, גם אם חשבו הכהנים נמי אינו פועל כלום, ואם חשבו הבעלים, הלא מחשבת הכהן לא מעלה ולא מורידה?
48
מ״טאמנם גם זאת נוכל לתרץ בהחומר אשר יש לנו מהפרקים הקודמים, ורק נקדים לזה עוד שלש הנחות:
49
נ׳א) אי נימא דכהנים שלוחי דידן נינהו, והשליחות הוא לעיכובא, זאת אומרת, דבלי שליחות נפסל הקרבן, - דבאמת הלא ביארנו בשמעתתא י"ג (פרק ו) דלא כן; אכן מהרשב"א הנ"ל משמע דס"ל דהוא לעיכובא כנ"ל. הנה עכ"פ לא גרע זאת מכל הפסולים לעבודה כמו זה וכדומה, ובכל הפסולין הרי כבר הבאנו את דברי הגמ' בזבחים (לד, ב) ובמעילה (ה, ב) דאין לך עושה שיריים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצה לפיגולו, ובכל הפסולים אם נשאר דם הנפש חוזר הכשר ומקבל וזורק, משום דכל הפסולים עושים רק חסרון שלילי, דהוה כמו נשפך הדם על הרצפה.
50
נ״אב) יש להסתפק בהגדר ד"לתקוני שדרתיך ולא לעוותי" אם הוא מצד השליח, כלומר, דבזה ששינה גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בשליחותא, וממילא נתבטל השליחות; או מצד המשלח, היינו כיון דשינה השליח מדעתו תו איננו רוצה המשלח בשליחותו, ומבטל את השליחות לגמרי.
51
נ״בונ"מ בגונא, דמשום איזה טעם וסבה לא ניחא ליה להמשלח בכ"ז לבטל את השליחות, אם תתבטל ממילא בע"כ.
52
נ״גויותר קרוב הדבר לומר כהצד השני וממילא היכא דרצון המשלח חזק גם אז להחזיק בשליחותו, דהשליחות אינה מתבטלת.
53
נ״דובזה כבר מסתלקת קושיתנו, דאמנם אף לשיטת הרשב"א הנ"ל אי אפשר לו להקשות רק משוגג, דאע"פ שפטורין פיגולן פיגול, וקשיא לו כנ"ל, דלא הוי קרבו כל מתיריו מטעם דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי, אבל במזידין דחייבים, שם אי אפשר להקשות, כיון דאם נימא דלא יהיה פיגול וישאר החסרון של שליחות, דהוה כמו נשפך הדם כנ"ל הרי יהיו פטורים, דבאופן זה הרי לא יהיה אלא גרמי כנ"ל, א"כ הרי ניחא להמשלח יותר להחזיק בשליחותו כדי שיופסל מטעם פיגול ויהיה חייב לשלם.
54
נ״הוזהו שמקשה "שוגגין פטורין, אלא שפיגולן פיגול", זאת אומרת, כיון דבין כך ובין כך פטורין ממילא תו לא יהי' פיגולן פיגול.
55
נ״ובחקירתנו הנ"ל נחלקו אשלי רברבי רש"י ותוס' במנחות (מח, ב), רש"י סובר דהוא בשלילה והתוס' סובר דהוא בחיוב. - גם דברי התוס' במנחות (מז, א) סובבים על חקירה זו. - ובזה יש לתרץ קושית התוס' בזבחים (ד, ב).
56
נ״זאמנם בעיקר חקירתנו הנ"ל מצאתי כי בזה נחלקו אשלי רברבי רש"י ותוס' במנחות (מח, ב); דאיתא שם בגמ': "כי אתא רב יצחק תני, כבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן פסולין ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה", ופירש שם רש"י "שלא כמצותן, שלא לשמן", "ותעובר צורתן, לפי שאין שורפין קדשים עד שיפסלו בלינה משום בזיון קדשים, אלא א"כ פסולו בגופו כגון פיגול וטמא". הרי דבריו ברור מללו, דאף שבפיגול ישרף מיד דהוה "פסולו בגופו", מ"מ בשלא לשמן לא כן, אך נחוץ מקודם עיבור צורה.
57
נ״חורבותינו בעלי התוס' פרשו (ד"ה תעובר): "האי תנא דרבה בר אבוה הוא, דאפילו פיגול בעינן עיבור צורה, דבפ"ק דזבחים (ד, א) קרינן לשינוי קדש פסולו בגופו, ואיכא דאמרי כל שפסולו בגופו ישרף מיד". ונראה דאינם מחלקים בין פיגול לשלא לשמן, וסבירא להו דכולם מיקרו "פסולו בגופו", [אם כי ראייתם מפ"ק דזבחים אין ענין כלל לנ"ד כמובן].
58
נ״טוברור הדבר דרש"י סבירא ליה, דשלא לשמן הוא רק פסול בשלילה, והתוס' סבירא להו דהוא פסול בחיוב.
59
ס׳ועיין בתוס' מנחות (מז, א ד"ה עד) שהקשו: "למה לי זריקה, הא בפרק קמא דפסחים (יג, ב) מסקינן, דר' אלעזר בר' שמעון סבר לה כאבוה דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי? ותירץ ריב"א, זריקה שלא לשמה גרעה מנשפך הדם", והבן דקושיתם ותירוצם מתלי תלי ג"כ בחקירתנו, דאם הוא בשלילה הוא רק כמו נשפך הדם, וזהו שמקשים התוס' בקושיתם - אך לבסוף אסקו "אי נמי, הכא נמי בעי למימר ויהיה ראוי לזריקה", ואפשר דתפסו באמת כהנ"ל.
60
ס״אועכ"פ הננו רואים דדעת רש"י היא כהנחתנו הנ"ל וגם התוס' אפשר דמודה לזה לפי תירוצם האחרון הנ"ל.
61
ס״בואמנם גם מה שחפצתי (בפרק א) להביא ראיה מתחילה נגד הנחתנו זו מהא ד"כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן" (ב, א) חזרתי ונוכחתי, דאדרבא גם מזאת יש לנו "תנא דמסייע"; דהנה התוס' (ד, ב, ד"ה אימא) מקשים שם על קושית הגמ' "אימא, היכא דשחט להו שלא לשמן ליפסלו?: "תימה, הא בכל דוכתא בעינן שנה עליו הכתוב והכא לא שנה?" אבל לפ"ד הנ"ל דקארי לה שפיר קארי לה מצד טעמא זו ד"מי איכא זריקה דלא מכפרת ושריא בשר באכילה" (כו, ב) - וזוהי גם קושית ר"ל שם (ה, א) "אם כשירים הם ירצו, ואם אינן מרצין למה הן באין"? ולהכי נחוץ לנו הקרא דמוצא שפתיך וגו', להראות דזהו יוצא מן הכלל דאע"פ שאינו מכפר בכ"ז שריא באכילה.
62
ס״גובאמת דלכ"ז רמז רבינו הגדול רש"י ז"ל שכתב על דברי הגמ' הנ"ל "אימא, היכא דשחט להו שלא לשמן ליפסלו" בזה"ל: "הרי לא נעשו כהלכתן, ואין זריקתן מתרת בשרן לאכילה", והבן.
63
ס״דקושית התוס' בזבחים (יג, ב) מדר"ל אדר"ל. - סברת ר"ל היא משום דכל דבר חידוש אין לך בו אלא חידושו. - בשלא לשמן העבודה איננה סבה להפסול אך מסובב, משא"כ בפיגול. - וע"כ בפיגול לא נוכל להוסיף מסברא עוד עבודות, משא"כ בשלא לשמן, דהא המסובב הרי כבר מלתא דמסתבר.
64
ס״הבזבחים (יג, ב): "א"ר יהודה בריה דרבי חייא, שמעתי שטבילת אצבע מפגלת בחטאת פנימית וכו'. תהי בה ר"ל, כלום למדנו פיגול אלא משלמים, מה שלמים אין טבילת אצבע מפגלת בהן אף חטאת אין טבילת אצבע מפגלת?" והקשו ע"ז רבותינו בעלי התוס' (ד"ה הגה): "תימה, הא ר"ל גופיה קאמר לקמן (יד, א) מודה רבי שמעון בהולכת חטאות הפנימיות?" וכונתם מבוארת, דהא גם שם אם כי בשלמים איננה פוסלת בכ"ז בחטאות הפנימיות פוסלת? ואם כי לכאורה תמיהתם תתישב בנקל, דהא מסקינן שם, דרק לענין פסול דשלא לשמה קאמר ר"ל, דפוסל בהולכת חטאות הפנימיות, ושם הרי ליכא למפרך "כלום למדנו אלא משלמים", דהא בחטאת גופא כתיב הפסול דשלא לשמה, ודקארי לה מאי קארי לה? אכן באמת תירוץ זה איננו מעלה ארוכה לקושיתם, דהא מקשינן בזבחים (ח, א) דמשחט אותה לחטאת לא ידעינן רק למצוה, אך לעכב מנלן? ומתרצינן: "אלא אמר קרא, זאת התורה לעולה ולמנחה, הקישו הכתוב לשלמים, מה שלמים בין שנוי קודש בין שנוי בעלים בעינן לשמן למצוה הלכך מצוה משלמים והנך קראי לעכב", ונמצא דגם לענין "שלא לשמן" הננו צריכים בע"כ להלימוד משלמים, ושפיר קשה להם, לבעלי התוס', איך קאמר ר"ל דבחטאות הפנימיות פוסל שלא לשמן בהולכה, אם כי בשלמים איננו פוסל, הא גם שם יקשה, כלום למדנו שלא לשמן אלא משלמים?
65
ס״ואמנם לפי מה שביארנו בהפרקים הקודמים בהבדל שיש בין גדר פיגול לגדר שלא לשמן, תסתלק גם ה"ורמינהו" הזה מדר"ל אדר"ל; דהנה לכאורה סברת ר"ל "כלום למדנו פיגול אלא משלמים, מה שלמים אין טבילת אצבע מפגלת" איננה מובנת כלל, דגם בשלמים לו היה טבילת אצבע היתה פוסלת גם בם, אך "בדליכא שאני", ואיך דנין אפשר משאי אפשר? ועלינו לאמר דסברתו הוא משום דכללא הוא ד"כל דבר חידוש אין לך בו אלא חידושו", כלומר, דרק במלתא דמסתבר שייך היקישא דבר אחד לחבירו, דאם שהחיצוניות שלהם שונה, אך הפנימיות שלהם אחת היא; אבל בדבר חידוש לא שייך היקש, דהא הפנימיות של הדבר אין אנו יודעין וא"כ לא יוכל להיות בו כלל הגדר "שויון" (עיין בב"ק עב, ב) [והמבין יבין דזהו גם הסברא של הא דקי"ל "מקנסא לא גמרינן מיניה" כמבואר בב"ק (קיז, א) עי"ש].
66
ס״זוהנה אף כי שניהם, הפסול דפיגול והפסול דשלא לשמן הוי חידוש, דמסברא לא יפסל במחשבה בעלמא כאשר אמנם הננו רואים בכל איסורי התורה, דרק המעשה אוסר ולא המחשבה. אכן יתחלקו בזה לפ"ד, דשלא לשמה סבת הפסול היא רק אחת, המחשבה, אבל העבודה איננה סבה רק מסובב, כלומר, דע"י סבת המחשבה יסתבר דהעבודה איננה מכשרת; אבל בפיגול סבות הפסול המה שתים: א. העבודה, ב. המחשבה, דהא הפסול הוא בחיוב בעצם הקרבן, ולגרום הפסול לא יכול אחת בלי השנית, העבודה בלי המחשבה, והמחשבה בלי העבודה וכן שניהן ביחד.
67
ס״חועתה נדון איפוא, הנה גם דינא דפיגול, וגם דינא ד"שלא לשמן" מצינו מפורש בתורה בד' עבודות, שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה, אם נוכל ללמוד בדרך "בנין אב", עוד עבודה חמישית, הלא מובן מאליו, לפי הקדמתנו הנ"ל, דבפיגול לא נוכל למילף, דהא זהו יהיה להוסיף על הסבות הגורמות פיגול, עוד סבה אחת, וזאת אין אנו יכולים בנ"ד, כיון דכל עצם הדבר הרי הוי רק "חידוש", ובחידוש הרי לא שייך "צד השוה", דאין אנו יודעים איזה צד הוא הגורם; וכמו דפליגו חכמים על רבי יהודה דמוסיף בפיגול מחשבות שלא הוזכרו בפירוש בתורה, היינו "שחטו על מנת להניח את דמו או אימוריו למחר, או להוציאן לחוץ" משום ד"סברא הוא" (זבחים לה, ב ובדף לו, א) וכונתו דאנו נוכל להקיש בדרך "צד השוה", והם פליגו ומכשירים, דלא שייך בזה "צד השוה", ולא נוכל להוסיף עוד מחשבות, ה"נ לא נוכל להוסיף גם עוד עבודות כנ"ל. אבל בשלא לשמן נהי דלא נוכל להוסיף עוד מחשבות להיות לסבות גורמות, אבל עבודות בודאי נוכל להוסיף, דהא העבודות לא הוי "סבות" אך "מסובבים", והמסובב הרי הוא שוב מלתא דמסתבר ולא חידוש, והבן.
68
ס״טועתה מקשה ר"ל שפיר "כלום למדנו פיגול אלא משלמים" וסבירא ליה דלא נוכל ללמוד טבילת אצבע מארבע העבודות המפורשות אם כי הוי נמי "דבר המעכב", ובכ"ז אמר בבטחה מודה ר' שמעון בהולכת חטאות הפנימיות שמחשבה פוסלת בהו, פיגול לא קאמר, אך איפסולי שפיר מיפסיל בשלא לשמן.
69
ע׳קושית הרשב"א בגיטין (נד, ב) מדרבי אמי אדרבי אמי. - לכאורה יש לדקדק, למה נקטן בברייתא רק נתפגלו. - מחלוקת אביי ורבא שם תליא במחלוקתם של התוס' והרמב"ם, אם יש הבדל לענין נאמנות בין הדבר העיקרי ובין הדבר המסתעף. - אגב תתישב בזה קושית התוס' בחולין (צו, א). - מדברי התוס' יבמות (ל, ב) מבואר דאין מחזיקין מאיסור לאיסור. - ואחרי הנחתנו בהפרקים הקודמים בההבדל בין פיגול ושלא לשמן יתישב הכל. - ויש לעיין לפי הנחתנו מהתוס' זבחים (מד, ב).
70
ע״אגיטין (נד, ב): "ת"ר, היה עושה עמו בטהרות וכו' היה עושה עמו בזבחים, וא"ל, זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן וכו', מ"ש רישא ומ"ש סיפא? אמר אביי, כל שבידו נאמן, רבא אמר כגון דאשכחיה ולא א"ל ולא מידי ולבתר הכי אשכחיה וא"ל. " - ושיטת רש"י ותוס' בזה, דמחלוקתם היא, אם היה בידו קודם, אבל עכשיו אינו בידו, אי מהימן או לא, דלאביי אינו מהימן, רק כשעכשיו הדבר בידו: "כגון שהודיעו בין שחיטה לזריקה ואמר פגלתיה בשחיטה, שעדיין בידו לפגלו בשאר עבודות" (לשון רש"י ד"ה נאמן).
71
ע״בוהנה בח' הרשב"א הקשה לפי שיטה זו מדרבי אמי אדרבי אמי, דמ"ההוא דאמר ליה לחבריה טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו, אתא לקמיה דרבי אמי, א"ל, שורת הדין אינו נאמן", משמע דרבי אמי סובר כאביי, דרק היכא שבידו עכשיו הוא מהימן, ומ"ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי, א"ל, ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתי לשמן, א"ל, ס"ת ביד מי? א"ל, ביד לוקח וכו'" ומשמע להדיא דאם היה ביד מוכר נאמן, אע"פ שאין בידו עכשיו, דאזכרות שבו כבר הן כתובות, ושוב לא היה יכול לכתבן שלא לשמן, וה"ל כזבחים לאחר גמר עבודה שאינו נאמן?
72
ע״גוהנ"ל בזה, דהנה לכאורה יל"ד דלא נקט בברייתא רק "נתפגלו" ולא נקטן גם ב"שלא לשמן", דלכאורה גם בזה יהיה הדין כן, דיהיה חילוק אם אמר בעת העבודה, או לאחר שגמר את עבודתו?
73
ע״דאכן יתבארו ויתלבנו הדברים עפ"י ההנחות האלה:
74
ע״הא) הסברו של הפני יהושע בטעמא דאביי, אשר לכאורה קשה הא גם באיתחזק איסורא כתבו בתוס' בריש גיטין (ב, ב ד"ה עד) דנאמן, אע"פ שאין בידו עכשיו, דמעשים בכל יום שאדם נאמן על השחיטה, דהוא משום כיון דאיתחזק היתירא והוא רוצה לאסור ולהפסיד ממון חבירו, ה"ל כאיסורא דאית ביה ממונא, ובממונא פשיטא דבעינן ב' עדים מגזרת הכתוב.
75
ע״וויש להטעים הדבר ביותר עפ"י מה דמצינו מחלוקת בין הרמב"ם ותוס', דדעת הראשון (פט"ז מהל' סנהדרין הלכה ו), ד"אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק. כיצד, אמר עד אחד חלב כליות הוא זה, גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו, הר"ז לוקה". אולם בעלי התוס' לא הפרידו בזה וכתבו בחולין (צו, א ד"ה פלניא) שאף דמשיאין אשה על פי סמנים, בכ"ז אם לאחר מכאן באו עדים שזינתה לא קטלינן לה, אלא אמרינן שמא היה חי בעלה ולא הוי קדושיה קדושין. "וכן אם נשאת על פי עד אחד וזנתה לא קטלינן לה". ומרכז הכובד במחלוקת זו הוא, אם יש הבדל לענין נאמנות בין הדבר העיקריי ובין המסתעף, או לא. ועל זה הציר תסוב ג"כ פלוגתא דאביי ורבא, דאביי סובר כשיטת התוס', ולכן אף שבעיקרו הוא בא על איסורין לאסור את עצם הדבר, בכ"ז כיון שמסתעף מזה גם פסידא בממון לבעל הדבר שוב בעינן שני עדים או שיהיה בידו עכשיו, דמגו דשייך גם בממון. - ורבא סובר כדעת הרמב"ם, וה"נ כיון שיוחזק האיסור בהחפץ עפ"י עד אחד דזהו רק איסור גרידא, לא איכפת לן מהמסובב מזה פסידא לבעלים.
76
ע״זואגב יתישב בזה קושית התוס' בחולין (שם), שהקשו על דברי ר' יצחק בריה דרב משרשיא "תדע דאילו אתו בתרי ואמרו פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטן נפשא לא קטלינן ליה, ואילו אמרו אית לן טביעות עינא בגויה קטלינן ליה" ותמהו ע"ז: "וא"ת, והלא משיאין אשה על פי סימנים וכו' ואם לאחר שנשאת באו עדים שזינתה קטלינן לה, דסמכינן אסימנים?"
77
ע״חאבל לפ"ז יתישב, דהלא לרבא קאי שמעתתא הנ"ל שאמר שם: "מריש הוה אמינא סימנא עדיף מטביעות עינא וכו', השתא דשמעתינהו להני שמעתתא אמינא טביעת עינא עדיפא", וע"ז אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא "תדע", דלשיטת רבא הרי באמת ה"תדע" ראיה שאין עליה תשובה; ואם כי "משיאין אשה על פי סימנים ולאחר שנשאת באו עדים שזינתה קטלינן לה" בכ"ז אם "אתו בתרי ואמרו פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטן נפשא לא קטלינן ליה" דהבדל יש אם הקטלא הוא העיקר, או המסתעף; ואמנם קטלא לא תוכל להתהוות מסימנין, אבל איסור שפיר מתהוה, ואם יסתעף אח"כ מזה גם קטלא לא נעמוד ג"כ בחצי הדרך, דכיון שהוחזק הוחזק, והראיה - דטביעות עינא עדיפא מסימנין דהרי טביעות עינא מתהוה קטלא גם בתור דבר עיקרי.
78
ע״טב) דברי התוס' ביבמות (ל, ב ד"ה אשה) על הא דאמרינן שם "אמר רבה, אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק" וכתבו: "וא"ת, דהכא מוקמינן אשה בחזקת היתר לשוק, אע"פ שבשעה שנולד הספק היתה עומדת בחזקת איסור, שבעלה עדיין חי, ובפ"ק דחולין (ט, א) אמרינן, בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה; נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה; ומשמע דוקא לענין ריעותא דאתיליד אחר שחיטה וכו', אבל אם נולד הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא וכו'? ואור"י, דהתם חיישינן לספק דרוסה משום דשכיחא ומוכחא מלתא לאיסורא טפי מלהיתרא". מבואר מזה, דהיכא דהוה ספק שקול ואינו שכיח לאיסור יותר נקרא "חזקת היתר" גם כשנולד הספק בעידן איסורא, דכיון דהאיסור הראשון ודאי חלף הלך לו אין מחזיקין מאיסור לאיסור.
79
פ׳ג) הנחתנו בהפרקים הקודמים (א, ה) דהבדל יש בין פגול ל"שלא לשמן", דהראשון הוא פסול בחיוב והשני הוא רק בשלילה, כלומר, דהעבודה אינה מועלת.
80
פ״אוהרי יש לנו ממילא מזה תירוץ מרווח על הדיוק שדייקנו "למה נקט רק "שנתפגלו" ולא נקטן אותו הדין גם ב"שלא לשמן"? דהא כל טעמא מאי דבעינן בידו הוא משום דאיתחזק היתירא (הנחה א') א"כ זהו דוקא בפיגול, דגם אם נאמין אותו הוי העבודה - עבודה אלא שיולד מפיגולו פסול חדש, דהא בעינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול, לכן שפיר נקרא זאת איתחזק היתירא, דהא האיסור הראשון - איסור הקרבנות לפני הד' העבודות - כבר חלף הלך לו ואין מחזיקים מאיסור לאיסור; משא"כ בשלא לשמן הרי אם נאמין לו לא איתחזק כלל היתירא, דהא הוא אומר שעבודתו לא היתה עבודה ונשאר האיסור הראשון מ"לא תוכל לאכול בשעריך" (הנחה ג') שפיר נאמן אף אם אין בידו.
81
פ״בולמותר עוד לנו לאמר, דלפ"ז לקושית הרשב"א אין שום מקום, דבס"ת בודאי כן דהשלא לשמה הוא חסרון בהכתיבה ולא איתחזק היתירא מעולם.
82
פ״גאולם יש לעיין לפי הנחתינו הנ"ל מדברי התוס' זבחים (מד, ב ד"ה בדבר הנעשה בפנים) שכתבו: "והא דאמר בהניזקין (גיטין נד, ב) כהן גדול ביום הכפורים יוכיח דכי אמר פיגול מהימן? נהי דפיגול לא הוי פסול מיהא הוי מק"ו וכדאמר לעיל (יד, א) מודה היה רבי שמעון לפסול מק"ו, ומה שלא לשמו כו'", וכיון דרק מטעם שלא לשמו נגעו בה הלא אין ראיה מזה דמהימן בכ"מ דאיתחזק היתירא כנ"ל?
83
פ״דאכן הדבר צ"ע בכ"מ דילפינן דבר מדבר בק"ו דפסול אם בכה"ג באופן שהדבר המלמד איננו פוסל מצד דאין אנו מאמינים להאדם המספר זאת, ובדבר הלמד אין טעם לבלי להאמינו, אי נימא ס"ס כיון דדיו לבא מן הדין להיות כנדון גם בזה לא נפסל, או דלמא כיון דאם היו מאמינים לו גם הדבר המלמד היה פוסל שפיר נפסל בזה.
84
פ״הוהציור הזה איכא בכאן, דילפינן זאת משלא לשמן ומחוץ לזמנו, ואם נימא כהצד הראשון תתישב הערתנו הנ"ל, ושפיר הוכיח מזה דמהימן כנ"ל.
85
פ״ומחלוקת הרא"ש והר"ן בנדרים (יב, א). - לכאורה מחלוקתם תלויה אי הלכה כרב גידל, דזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה. - ספק האם בפיגול ישאר עוד חסרון בעבודה. - ואפשר לומר דבזה הוא מחלוקת הרא"ש והר"ן וגם מחלוקת רב גידל ובר פלוגתיה. - אכן באמת קשה לומר כנ"ל, דהא אדרבא הקרבת המתירים היא סבה להפיגול. - ומחלוקת דרב גידל ובר פלוגתיה היא אם השעת היתר להכהנים הוא בכח או בפועל. - נמצא, דפיגול הוא דבר האסור ושלא לשמן הוא דבר הנדור.
86
פ״זנדרים (יא, ב - יב, א): "אמר רבא, ת"ש נותר ופיגול, והא נותר ופיגול לאחר זריקת דמים הוא".
87
פ״חוכתב בר"ן ע"ז: "אית דלא גרסי פיגול, שהרי מכיון שנתפגל אין זריקתו מתירתו, אלא מנותר קפריך, דאיסור נדריה פקע ליה בזריקת דם, ואפ"ה תנן דאסור".
88
פ״טוברא"ש כתב ע"ז: "ופגול נמי לא מיקבע בפגול עד שיקריבו כל מתיריו, וכי מתפיס בהו לאו באיסור נותר ופגול קא מתפיס, דדבר האסור הוא, אלא בעיקר הזבח קא מתפיס וכבר יצא הזבח מידי מעילה".
89
צ׳והנה לכאורה מחלוקת הרא"ש והר"ן הלא גמרא מפורשת היא במעילה (ג, ב): "אמר רב גידל אמר רב, זריקת פגול אינו מוציא מידי מעילה בקדשי קדשים"; ובמנחות (מז, ב): "זריקת פגול מי מקדשא, והאמר רב גידל אמר רב, זריקת פגול אינה מביאה לידי מעילה ואינה מוציאה מידי מעילה? וכו' לאו איתותב דרב גידל אמר רב".
90
צ״אועי' ברמב"ם הלכות מעילה (פרק ג הלכה ג): "כבר ביארנו, שאין בקדשים קלים מעילה לעולם, חוץ מאימוריהן אחר זריקת הדם והוא שתהיה זריקת המועלת, אבל קדשים קלים שנתפגלו אע"פ שנזרק הדם אין מועלין באימוריהן". ועי' בכ"מ שם שהביא בשם מהר"י קורקוס: "שטעם רבינו משום דלא אתותב רב גידל אלא במאי דאמר בזריקת פגול אינה מוציאה, אבל במאי דאמר אינה מביאה הלכתא כותיה".
91
צ״בועי' בתוספתא דמנחות פ"ד (הלכה ח) וכ' שם במנחת ביכורים דס"ל דזריקת פגול מוציאה מידי מעילה.
92
צ״געכ"פ פלא גדול על רבותינו הרא"ש והר"ן, דחולקים בדבר שיש בו מחלוקת של תנאים ואמוראים בגמ' גופא?
93
צ״דאכן נחוץ לנו להתבונן בעצם המחלוקת של הרא"ש והר"ן. דהנה זה ודאי דפגול עושה פסול בעצם הקרבן, אך ספק הוא אם מלבד הפסול בעצם הקרבן ישאר עוד חסרון בעבודה, לאמר, דעבודה שנעשית ע"י מחשבת פגול אינה עבודה; ועל ציר הנ"ל תסוב מחלוקת הרא"ש והר"ן, דהאיסור בקדשים מפני חסרון העבודות המתירים בודאי הוי דבר הנדור, דהאיסור הוא בשביל הקדשו, אבל הפסולים האחרים בקדשים הוי דבר האסור דלאו הוא פעל זאת, אך התורה אסרתן.
94
צ״הולכאורה היה אפשר לומר דעל ציר הנ"ל תסוב גם מחלוקת רב גידל ובר פלוגתיה, אם זריקת פגול מוציאה מידי מעילה ומביאה לידי מעילה או לא; דהמעילה ג"כ עיקרה בשביל האיסור קדשים אך לא בשביל איסורים ופסולים אחרים, ואי נימא דמלבד הפסול בעצם הקרבן שיש בפגול, מלבד זה העבודה אינה מועלת, ישאר ממילא איסור קדשים ומועל, אבל להצד השני כמובן אינו מועל.
95
צ״ואבל באמת קשה לאמר, דבפגול ישאר גם חסרון בעבודה, דא"כ היה לו ללקות בפגול גם משום הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך? ועיין ברמב"ם (פי"ח מהל' פסולי המוקדשין הלכה ג): "כל קרבן שנאמר שהוא פסול בין שנפסל במחשבה בין במעשה וכו', כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה, שנאמר לא תאכל כל תועבה". הרי רק משום לאו זה הוא לוקה.
96
צ״זלכן נ"ל דבזה כ"ע מודים, דבפיגול אין כאן פסול גם מפני חסרון המתירים, דהא ע"ז טרחינן לאמר דלא הוי פגול עד שיקרבו כל מתיריו ואם לא יתירו במאי הוי מתירים? ועי' בזבחים (מג, א) ובמעילה (ג, ב) ובכריתות (יד, א): "אמר עולא, קומץ פיגול שהעלו לגבי המזבח פקע פיגולו ממנו, אם אחרים מביא לידי פגול הוא עצמו לא כ"ש; מאי קאמר? הכי קאמר, אם אינו מתקבל האיך מביא אחרים לידי פגול", כלומר, דהא חסרו המתירים. ונראה מזה ג"כ דהתנאי הראשי בפיגול, דבעינן שיקרבו כל מתיריו, הוא לא על הכמות - פעולות העבודה - נאמר, אך על האיכות, כלומר, על ההרצאה שבהעבודות, וההרצאה הוא בזה דיסלקו את הפסול מפני חסרון המתירים, ונשאר רק פסול הפיגול.
97
צ״חומחלוקת רב גידל ובר פלוגתיה תסוב על ספק זה, דהנה "כלל א"ר יהושע, כל שהיתה לה שעת היתר לכהנים אין מועלין בה, וכל שלא היתה לה שעת היתר לכהנים מועלים בה" (מעילה ב, א), ויש לחקור, האי שעת היתר לכהנים דקאמר, אם בכח הוא או דבעינן היתר בפועל; דאי נימא דסגי היתר בכח, זאת איכא תמיד בכל פיגול כדאמרן, דההרצאה נעשית, אלא דבבת אחת יועמד פסול הפגולי, אבל אי בעינן היתר לכהנים בפועל, ס"ס זאת חסר בכאן.
98
צ״טוזאת כמובן אינו תלוי בהא דאיבעיא לן במעילה (ד, ב - ה, א), אם היתר שחיטה שנינו, או היתר זריקה שנינו, או היתר אכילה שנינו, דבכל היתר יש לחקור, אם בכח הוא, או בפועל הוא, ועיין שם בתוס' (ו, א ד"ה ת"ש). וזהו דמחדש רב גידל דבעינן היתר לכהנים בפועל, ולכן זריקת פגול אינה מוציאה מידי מעילה, דס"ס לא היה אף רגע אחד שהיה בו היתר בפועל.
99
ק׳נמצא, דלפ"ז בזאת כ"ע מודים דבפיגול ההרצאה נעשית ורק פסול אחר נתחדש בזה, וצדק איפוא הרא"ש באמרו, דפיגול הוי דבר האסור ולא דבר הנדור, ואין צריך למחוק את הספרים.
100
ק״אובכן לפי מה שביארנו בהפרקים הקודמים בההבדל בין פיגול לשלא לשמן יתחדש לנו עוד הבדל, דפיגול הוי דבר האסור, אבל שלא לשמן דהוא רק בשלילה, כלומר, דהעבודה אינה מועלת יהיה דבר הנדור.
101
ק״בועי' בזבחים (סו, ב) במשנה: "א"ר אליעזר, ומה אם חטאת שאין מועלין בה לשמה, כששינה את שמה מועלין בה", אע"ג דבפיגול פלוגתא רבתי הוא בזה והחולקים על רב גידל סוברים דזריקת פגול מוציאה מידי מעילה, אבל בשלא לשמה משמע דכו"ע מודו דאינה מוציאה מידי מעילה, וגם זה ג"כ מפני ההבדל שהבדלנו בין פיגול לשלא לשמן, דהאחרון עושה רק חסרון בהעבודה, וא"כ אין שום טעם שתסור המעילה.
102
ק״גדברי רש"י בזבחים (יג, ב) תמוהים, דהא באמת לא מלא ירצה ילפינן זאת, אך מלא יחשב. - אכן באמת רש"י היה מוכרח לזה, דאל"ה לא היינו יכולים למילף שלא לשמן מזה. - אבל הא קשיא למה לן כלל האי דלא יחשב. - לולי דמסתפינא הייתי מחדש, דבשלא לשמן גם ר' יהודה מודה דמוציא ממחשבת פיגול, מטעם דלא הוי קרבו כל מתיריו. - שאני שלא לשמן מחוץ למקומו עפ"י מה שביארנו בהפרקים הקודמים. - ואם כי סובר הוא תפוס לשון ראשון אין הכונה דהלשון אחרון לא הוה כלל לשון, אלא דאינו פועל את פעולתו, ורק במקום דשניהם פועלים בדבר אחד.
103
ק״דזבחים (יג, ב): "א"ר יהודה בריה דר' חייא, שמעתי, שטבילת אצבע מפגלת בחטאת פנימית. שמעה אילפא אמרה קמיה דרב פדא, אמר, כלום למדנו פיגול אלא משלמים, מה שלמים אין טבילת אצבע מפגלת בהן, אף חטאת אין טבילת אצבע מפגלת בהן. וכי הכל משלמים למדו, אי מה שלמים שלא לשמן אין מוציא מידי פיגול, אף חטאת שלא לשמה אין מוציא מידי פיגול; אלא מאי אית לך למימר מריבוייא דקראי קאתי, ה"נ מריבוייא דקרא קאתי".
104
ק״הובסוף אמרינן אותו מימרא משמיה דר' יהושע בן לוי ואסקינן "אלא מאי אית לך למימר, דבר הפוסל בהן מוציאן מידי פיגול, דבר המעכב בהן מביאן לידי פגול, ה"נ דבר הפוסל בה מוציאה מידי פגול, דבר המעכב בה מביאה לידי פיגול".
105
ק״ווהנה ברש"י שם (ד"ה אף חטאת) כתב: "אע"פ שלא לשמו פסול בה לא תוציאנה מידי פיגול, ואנן תנן בפ"ב (כט, ב), הפסח והחטאת ששחטן חוץ לזמנו וקבל והלך וזרק שלא לשמו, זהו שלא קרב המתיר כמצותו, ואינה פיגול ליענש כרת על אכילתו, כדיליף בפ"ב מקרא כהרצאת כשר כך הרצאת פיגול, שיקרבו כל מתיריו, דהיינו, ארבע עבודות בלא פסול מחשבה אחרת".
106
ק״זותמוהים הדברים, דהא דאמרינן דמחשבה הפוסלת מוציאה מידי פיגול לאו מ"לא ירצה" ילפינן לה, אך מ"לא יחשב" "לא יערב בו מחשבות אחרות" כדאמרינן להדיא בזבחים (כח, ב ודף כט, א): "לא ירצה כהרצאת כשר כך הרצאת פסול, ומה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתיריו, אף הרצאת פסול עד שיקרבו כל מתיריו וכו'. לא יחשב לא יערב בו מחשבות אחרות". ושם (כט, ב): "אמר רבי ינאי, מנין למחשבות שמוציאות זו מזו, שנאמר לא יחשב, לא יערב בו מחשבות אחרות". והראי' דבזאת כ"ע מודים דאם לא קרבו אחד מהמתירים דאינו פיגול, אבל במחשבה הפוסלת אחר מחשבת הפגול בזה כבר יש מחלוקת ר' יהודה וחכמים שם במשנה?
107
ק״חאמנם באמת רש"י היה מוכרח בכאן לפרש החסרון משום דלא קרבו כל מתיריו ולא משום דלא יחשב, דהא לבסוף אסקינן "אלא מאי אית לך למימר, דבר הפוסל בהן מוציאה מידי פיגול, דבר המעכב בהן מביאן לידי פיגול, ה"נ דבר הפוסל בהן מוציאן מידי פיגול, דבר המעכב בהן מביאן לידי פיגול", ואם הא דמחשבת חוץ למקומו מוציאה מידי פיגול הוא מצד דעצם המחשבה פועלת זאת, הלא לא נוכל למילף שלא לשמו מזאת, דהא איכא למיפרך כדפרכינן "מה לחוץ למקומו הפוסל בשלמים, שכן נוהג בכל הזבחים, תאמר בשלא לשמו, שאינו נוהג אלא בפסח וחטאת בלבד"? אבל אי נימא דהוא מצד התוצאות שיש במחשבה, כלומר, הפסול שהיא גורמת, אז לא שייך למיפרך, דזאת לא הוה כלל "במה מצינו" דבר מדבר, אך דבר אחד היא, דהשם פסול חד הוא.
108
ק״טוזהו ההבדל בין "לא יחשב" לבין "לא ירצה", דאם היה מפרש מצד "לא יחשב מחשבות מוציאות זו מידי זו" הלא הוא מצד עצם המחשבה דמוציאה, ולא היה יכולין למילף מזאת שלא לשמה, אחרי דהכתוב מיירי בחוץ למקומו, ולכן מפרש הוא מצד "לא ירצה", כלומר, דאין כאן הקרבת כל מתיריו, מצד דהמחשבה דחוץ למקומו גורמת פסול, א"כ תו לא צריכין למילף שלא לשמו במה מצינו, דהא זאת כתוב בהדיא, דשלא לשמו גורם פסול.
109
ק״יאבל אי קשיא הא קשיא, א"כ למה לי האי לא יחשב. - לא יערב בו מחשבות אחרות, ותיפוק ליה מלא ירצה כנ"ל? וע"כ דבלאו "לא יחשב" הוה אמינא, דאחרי מחשבת פיגול תו אין מקום כלל לחול מחשבה אחרת, כמו דסבר ר' יהודה באמת "אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום פגול וחייבין עליו כרת" (זבחים כט, ב), אע"ג דהוא בודאי מודה, דבעינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול, וע"כ דהוא מבדיל בין היכא דהוה חסרון בעצם העבודה, לבין היכא דרק משום הפסול שיש במחשבה נגעו בה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה על דברי רש"י הנ"ל?
110
קי״אולולי דמסתפינא, הייתי מחדש דבר חדש במשנה זו של מחלוקת ר' יהודה וחכמים, אחרי שנדקדק בלשון המשנה: "כיצד לא קרב המתיר כמצותו? שחט חוץ למקומו קיבל והלך וזרק חוץ לזמנו, או ששחט חוץ לזמנו קיבל והלך וזרק חוץ למקומו. הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן וקיבל והלך וזרק חוץ לזמנן, או ששחט חוץ לזמנן קיבל והלך וזרק שלא לשמן וכו', זהו שלא קרב המתיר כמצותו וכו'. אמר ר' יהודה, זה הכלל, כל שמחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום פגול וחייבין עליו כרת, ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן פסול ואין בו כרת". - הרי דחכמים מיירי בשני דברים, בשלא לשמו ובחוץ למקומו, ור' יהודה לא הזכיר במחלוקתו רק "חוץ למקומו", ולמה לא אמר "אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום ושלא לשמו" הלא דבר הוא?
111
קי״בוביותר יפלא לקמן (סה, א) דרבנן לא הזכירו בחטאת העוף רק שלא לשמה בלבד ובכ"ז ר' יהודה סתם גם שם כנ"ל ומשלא לשמה שותק.
112
קי״גלכן רוצה אני לאמר דרק במחשבת חוץ למקומו פליג ר' יהודה, אבל במחשבת שלא לשמו גם הוא מודה. - אחרי דהא ר' יהודה בודאי ג"כ סבירא ליה הא דבעינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול, ורק על הא דמחשבות מוציאות זו מידי זו פליג כנ"ל; ואחרי שכבר ביארנו למדי בהפרקים הקודמים (לעיל א, ה-ז) בההבדל שיש בין מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו לבין מחשבת שלא לשמו, דהראשונים המה פסולים בעצם הקרבן ודבר אין להם עם המתירים של העבודות, משא"כ שלא לשמה דהוא רק פסול שליליי, כלומר, דהעבודה אינה מתרת במחשבת שלא לשמה; נוסף לזה מה שביארנו ג"כ, דהא דאמרינן דבעינן עד שקרבו כל מתיריו גם על חוץ למקומו נאמר זאת. - לכן במחשבת חוץ למקומו שפיר פליג ר' יהודה אחרי דלית ליה הא דמחשבות מוציאות זו מידי זו, ואי משום דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול, הא חוץ למקומו אינו עושה חסרון בהמתירים, אך פסול צדדיי בעצם הקרבן; וביותר איך נוכל לאמר דמחשבת חוץ למקומו תסבב שלא יקרא זאת קרבו כל מתיריו, אחרי, דכאמור, להיפך הוא, דאי לא היה קרבו כל מתיריו לא היה גם הפסול דחוץ למקומו. ולכן הוא אומר "אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום פגול וחייבין עליו כרת", אבל בשלא לשמה דאין לה שייכות עם עצם הקרבן, אך פועלת חסרון בהעבודה המתרת, ובזה לא בעינן שיקרבו כל מתיריו, בודאי כיון דנעשה מחשבת שלא לשמה באיזה מן העבודות, הרי חסרה העבודה זו, ואיך יועמד הפיגול אחרי דהוה לא קרבו כל מתיריו ובזה הלא כ"ע מודים.
113
קי״דואי משום דר' יהודה סובר תפוס לשון ראשון כדאמרינן שם (ל, א)? אך נראה, דגם מי שסובר תפוס לשון ראשון, אין אומר, דהלשון אחרון לא הוה כלל לשון, אלא דאיננו פועל את פעולתו הראויה, כמו תמורת עולה תמורת שלמים; אבל מחשבת שלא לשמן לפי הנ"ל איננה פועלת מאומה בהקרבן אך אדרבא, דע"י המחשבה העבודה אינה פועלת, וס"ס הלא חשב דלא נוכל לעשות "ביטול היש". - נוסף לזה כל ענין דתפוס לשון ראשון או לשון אחרון הוא היכא דשני הלשונות באים לפעול בדבר אחד, אך בתוצאות שונות המתנגדות זו לזו, כמו למשל תמורת עולה תמורת שלמים, דשניהם באים לפעול קדושה בדבר אחד, אך בתרתי דסתרי, דאי עולה לאו שלמים הוא ואם שלמים לאו עולה הוא. - אבל בשלא לשמן, בניגוד למחשבת חוץ לזמנו, אינם פועלים כלל בדבר אחד, והתוצאות אינן מתנגדות כלל בדרך ישרה, דהא חוץ לזמנו פועל בעצם הקרבן ושלא לשמן רק בהעבודה, ואינם כלל תרתי דסתרי בעצם, דהא יצויר לנו ברעיון שיהיו גם תוצאות שני הדברים, אלא דחסרון צדדיי בזה, דהקפידה התורה דבעינן לגדר פיגול תנאי של קרבו כל מתיריו.
114
קי״הולכן במכוון פירש רש"י כנ"ל בשלא לשמו דמוציא מידי פיגול מטעם דלא קרבו כל מתיריו, להראות כי בזה כ"ע מודים - ולקמן (כט, ב) במשנה על הא דאמרינן "ובלבד שיקרב המתיר כמצותו" פירש משום דמחשבות מוציאות זו מידי זו משום דשם מיירי ביחוד לענין חוץ למקומו.
115
קי״ואולם מסתפינא לחדש חידוש גדול כזה מה שלא העירו הראשונים בפירוש, אך ראוים הם הדברים כשהם לעצמם להתישב עליהם הרבה.
116
קי״זבפה"מ להרמב"ם שם משמע דכל טעמא דמתני' הוא משום דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול, שזהו לכאורה נגד הגמ' הנ"ל. - באמת הוא סובר דהלאו ד"לא יחשב" איננו סבה להסתלקות הפיגול, אך טעם, שגם זה נכנס תחת הגדר דלא קרבו כל מתיריו.
117
קי״חוהנה בפה"מ להרמב"ם על המשנה הנ"ל כתב: "ואמרו בגמ', דין הפיגול לא ירצה, כהרצאת כשר כך הרצאת פגול, מה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתיריו, אף הרצאת פגול עד שיקרבו כל מתיריו, וזה ענין מה שאמר ובלבד שיקרב המתיר כמצותו, רוצה לומר, כי מה שאמרנו חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת ע"מ שלא קדמה למחשבה הזאת וכו', ולא תבא אחריה עוד מחשבה מן המחשבות הפוסלות, שזהו הפיגול שחייבים עליו כרת וכו'; אבל במקום שקדמה או איחרה למחשבת הזמן שום דבר שפוסל הקרבן מצד אחר וכו' אותו הזבח פסול ואין חייבים עליו כרת, לפי שלא קרב המתיר כמצותו וכו'. ועלה מזה מה שאמרנו כהרצאת כשר כך הרצאת פיגול, והתחיל לבאר זה בשתי דוגמות, ואמר, כיצד קרב המתיר כמצותו וכו'".
118
קי״טודבריו ברור מללו, דכל טעמא דמתני' הוא משום דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול, וזה הוא לכאורה נגד דברי הגמ' כנ"ל?
119
ק״כונראה מזה, דהרמב"ם סובר דהא דלא יחשב מחשבות מוציאות זו מידי זו איננה סבה להסתלקות הפיגול, אך סבה שיוכנס גם זאת תחת הגדר שלא קרבו כל מתיריו, והסבה להסתלקות נשארת איפה הא דליכא כאן כהרצאת כשר; דבאמת ה"לא יחשב" בא רק ללמדנו שמחשבות מוציאות זו מידי זו, אבל מי חכם ויגד לנו איזה מחשבה מוציאה מידי חברתה, אם החוץ למקומו מחוץ לזמנו או להיפך; וה"לא ירצה" אם שבא להגיד דבעינן קרבו כל מתיריו, אבל אולי כיון דהעבודה הרי נעשית בהכשר, אלא דמחשבה פסולה יש כאן, אולי אין כלל בכחה של המחשבה השניה לקבוע הפסול המסתעף מזה, אחרי דכבר חלה המחשבה הראשונה, ובא ה"לא יחשב" לומר, שאמנם מחשבות מוציאות זו מידי זו, וממילא חלה המחשבה השניה גם על המחשבה הראשונה, וכיון דחלה ממילא הרי חסר כאן התנאי של קרבו כל מתיריו, דהא איכא פסול בדבר. וז"ש הרמב"ם דבא לתת הטעם האחרון, דאין כאן פיגול הוא משום דלא קרבו כל מתיריו, - ור' יהודה כיון דלית ליה מחשבות מוציאות זו מידי זו, ואין המחשבה השניה חלה כלל, ממילא יחשב זאת לקרבו כל מתיריו כנ"ל.
120
קכ״אלשיטת הרמב"ם קשה דברי המקשן בזבחים (לו, ב). - חקירה בהא דמחשבות מוציאות זו מזו אם משום דעצמותן של המחשבות שונות או משום דהפסולים שונים. - ונ"מ במחשבות שונות ופסול אחד. - וע"ז תסוב השקלא וטריא בכאן. - אכן יש להעיר, דהא ר' יהודה לית ליה כלל דמחשבות מוציאות זו מזו. - אכן מדברי תוס' זבחים (כז, א) משמע דגם ר' יהודה סובר הא, אלא דפליג בזה דסובר, תפוס לשון ראשון. - בזה תתישב קושית התוס' בזבחים (שם), דנ"מ כשאיננו איסור אחר, אבל ס"ס היא מחשבה אחרת.
121
קכ״בזבחים (לו, ב): "אמר רבי אבא, ומודה ר' יהודה שחוזר וקובעו לפיגול. אמר רבא תדע, דפיגול לפני זריקה לא כלום הוא ואתיא זריקה קבעה לה בפיגול; ולא היא, התם הוא חדא מחשבה הכא תרי מחשבות. איתיביה רב הונא לר' אבא, ליתן את הניתנין למעלה למטה, למטה למעלה - לאלתר כשר וכו' למחר פסול. חזר וחישב בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו פסול ואין בו כרת; תיובתא דרבי אבא תיובתא". - ופירש רש"י (ד"ה למחר פסול) דהקושיא היא משום דאוקי בפרק שני משום מחשבת הינוח כר' יהודה. ולכאורה קשה מזה לדעת הרמב"ם שהבאנו לעיל (שמע' יב, פ"ט) דמתני' קאי אף לחכמים, והא דאמר מידי דהוה אמחשבת הינוח ואליבא דר' יהודה הוא רק לדוגמא, א"כ דקארי לה מאי קארי לה?
122
קכ״גאכן לפי דברינו יוטעם גם הדבר הזה, דהנה יש לחקור בהא דאמרינן דמחשבות מוציאות זו מידי זו, אם הוא מפני דעצמותן של המחשבות שונות זו מזו, או משום דהפסולים המסתעפים מהמחשבות שונים זה מזה, ונ"מ במחשבות שונות ופסול אחד אם הוה פיגול או לא.
123
קכ״דוע"ז תסוב השקלא וטריא בכאן, דהא מחשבת הינוח לר' יהודה פועלת פסול פיגולי בלי הכרת שיש תמיד בפיגול, וכשחשב אח"כ מחשבת פיגול אמיתית, הנה המחשבות שונות אבל הפסול אחד. ואת זה בא ר' אבא להשמיענו, דרק הפסולים השונים המסתעפים מהמחשבות מוציאים זה מידי זה, ולכן כשחפץ רבא להביא ראיה מפיגול לפני זריקה, מדחינן "התם חדא מחשבה היא הכא תרי מחשבות"; ואולי כהצד הראשון דעצמותן השונות של המחשבות מוציאות, וא"כ גם בכאן אף דהפסול אחד הוא אבל ס"ס המחשבות שונות ולא הוי פיגול.
124
קכ״הוע"ז מותיב שפיר תיובתא ממחשבת זריקה שלא במקומו, אף דאתיא גם לחכמים, אבל הלא אמרנו בטעמן, דגם הם סוברים דהפסול והכרת שיש בפיגול שני מושגים הם, ובזה רק מכרת ממעטינן אבל הפסול הפיגולי ישאר. וא"כ כשחשב אח"כ מחשבת פיגול אמיתית, הלא ג"כ, פסול אחד הוא, אם כי מחשבות שונות, ובכ"ז אמרינן דאין בו כרת, ומחכמים נשמע לר' יהודה.
125
קכ״ואמנם יש להעיר לפ"מ דכתב רש"י (כט, ב ד"ה ר' יהודה אומר): "אכולה מתני' פליג, דלית ליה מחשבות מוציאות זו מידי זו" וא"כ אין ראיה מחכמים לר' יהודה, דרק לחכמים דאית להו מחשבות מוציאות זו מידי זו אמרינן כיון דהמחשבות שונות אין בהן כרת?
126
קכ״זאך עיין בתוס' זבחים (כז, א ד"ה אלא) שכתבו: "והקשה הר' חיים, מידי דבר אחר כתיב כו'? וי"ל, דסמיך אקרא דלא יחשב לא יערב בו מחשבות אחרות", אע"ג דלשיטת רש"י ותוס' קאי זה לר' יהודה? ומשמע דגם הוא סובר הא דמחשבות מוציאות זו מידי זו, אלא דפליג בהא דאית ליה תפוס לשון ראשון, אבל הא דמחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן דגם הוא מודה דאין בו כרת, הוא ג"כ מטעם דמחשבות מוציאות זו מידי זו.
127
קכ״חועי' בלשון רש"י (כח, ב) על הא דקאמר כהרצאת כשר כך הרצאת פסול: "לא ירצה המקריב - משמע דאזריקה קאי, לא תהא זריקה זו מרצה, ש"מ דעד שיזרק הדם מחשבת פיגול תלויה ועומדת, נזרק הדם הוקבע הפיגול, לא נזרק הדם כגון שנשפך בטל הפיגול". ועי' במשנה (לב, א): "וכולן שקיבלו את הדם חוץ לזמנו וחוץ למקומו, אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל" ופירש רש"י ע"ז: "לפי שאין ראוין לה, ואין מחשבה פוסלת, אלא במי שראוי לעבודה, דכתיב המקריב אותו לא יחשב בראוי להקרבה הכתוב מדבר"; ומכל הלין משמע דמכהרצאת כשר לא נוכל למעט היכא דאיכא פסול אחר, דלא ירצה המקריב לא נאמר רק דהפיגול תלוי ועומד עד פעולת הזריקה, אבל אחת היא לנו אם הי' בהעבודות עוד איזה פסול או לא, ולכן נחוצים לנו על כל אלה למודים מיוחדים, על פסולים בהעובד מדכתיב המקריב בראוי להקרבה, ועל פסולים במחשבה מדכתיב לא יחשב, וא"כ גם ר' יהודה סובר הא דלא יחשב - וא"ש הכל.
128
קכ״טובזה יש חומר בידינו לישב קושית התוס' בזבחים (כז, א ד"ה יצא) שכבר דברנו בזה והוא: "וא"ת, אמאי איצטריך לקמן לא יחשב לומר, שמחשבות מוציאות זו מזו, תיפוק ליה מהכא מי שפיגולו גרם לו יצא זה שאין פיגולו גרם לו"?
129
ק״לדנ"מ רבתי בין שני המעוטים הללו - למשל, כשחשב מחשבת הינוח לר' יהודה ואח"כ חשב מחשבת פיגול, או חשב מחשבת הזמן בשלא במקומו, ואח"כ חשב מחשבת פיגול כהוגן, דכאמור, בשני הדברים הללו הפסול אחד הוא, פסול פיגולי, אך המחשבות שונות זו מזו, דמטעם איסור אחר גרם לו לא אפשר למעטינן, דלאו איסור אחר הוא, אך פסול פיגול, ושפיר קורין ע"ז מי שפיגולו גרם לו, אבל מטעם לא יחשב מחשבות מוציאות זו מידי זו שפיר ממעטינן, דהא ס"ס המחשבות שונות זו מזו - כנ"ל.
130
קל״אקושית ה"תפארת ישראל" בטעמא דפיגול חשיב מעשה, דמ"ש מכלאים. - באמת הבדל המושגים יש בכאן, ההבדל בין מחשבה במעשה ובין מעשה ורצון. - והראי', דבפיגול בעינן דוקא המחשבה בעת העבודה, וגם עקירה בטעות שמה עקירה. - ובשלא לשמן הדבר פשוט, דנהי דלא אסר לה, לא שרי לה.
131
קל״בוהנה ה"תפארת ישראל" על משניות הקשה על הא דכתב הר"ן כנ"ל בהפרקים הקודמים, דפיגול חשיב מעשה ואוסר אף דאינו שלו מתוס' יבמות (פג, ב ד"ה אין), שהקשו על הא דאמרינן שם במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו: "וא"ת, ומ"ש מנותן נבילה או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר? ואור"י, דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי כגון המשתחוה לבהמת חבירו דספ"ב דחולין (מ, א), דאפילו עשה בה מעשה כגון ששחטה איכא למ"ד, דלא אסרה; ואיסור כלאים נמי תלוי במחשבה כדאמר במס' כלאים (פ"ה מ"ו) גבי הרואה ירק כשאגיע אלקטנו אפילו הוסיף מאתים מותר, לכשאחזור אלקטנו אסור". אלמא דבדברים שהמעשה בצירוף המחשבה גורמים להאיסור, אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומ"ש פיגול דאוסר אף דהעיקר הגורם הוא המחשבה? ונשאר בצ"ע.
132
קל״גולאחר העיון בזה נ"ל דהבדל המושגים יש בכאן, היינו ההבדל בין מחשבה ומעשה לבין מעשה ורצון - דכלאים בודאי שייכים להסוג האחרון - והראי', דשם משפיע הרצון אף שלא היה ביחד עם המעשה, כדאמר "הרואה ירק כשאגיע אלקטנו אפילו הוסיף מאתים מותר", הנה אע"ג דמעשה הכלאים היה מקודם והרצון ללקטו היה אח"כ, בכ"ז מותר, אבל פיגול בודאי שייך להסוג הראשון, ולכן המחשבה אחר העבודה איננה כלום. זאת ועוד אחרת, דבדבר המתהוה ממעשה ורצון, הנה בודאי אם רצונו היה עפ"י טעות דאינו משפיע מאומה, דרצון וטעות הלא זהו תרתי דסתרי; - אבל בפיגול הלא מצינו דגם עקירה בטעות שמה עקירה כמבואר במנחות (מט, א) דזהו פיגול בשוגג, ש"מ דפיגול לאו מצד רצון הוא, אלא מפני דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול, כלומר, דכשם שיש ארבע עבודות להכשר הקרבן, כך יש ארבע עבודות לפיגול הקרבן, והמחשבה גורמת דהעבודות נחשבות לעבודות פיגול, ומפני זה נפסל הקרבן. ולכך בכלאים שפיר שייך לומר, אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, כיון דבעינן לזה רצון, ורצון של איש אחר, שאין לו שום יחוס להדבר אינו משפיע מאומה; משא"כ בפיגול אחרי דהוא רק מחשבה במעשה וגם מחשבה עפ"י טעות נמי הוי מחשבה, אע"ג דבטעות הרי ליכא רצון כמובן, ש"מ דהעיקר הוא דע"י המחשבה נחשב העבודה לעבודת פיגול, ולכן "אין מחשבה הולכת בזה אלא אחרי העובד".
133
קל״דובשלא לשמן הנה מובן מאליו דאי אפשר לבוא בזה מצד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, לפי הנחתנו דזהו עושה רק חסרון בהעבודה, וידועה היא שיטת הרא"ה (הובאה לעיל שמע' י פרקים כב, כד), דהא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו "נהי דלא אסר לה, לא שרי לה" אכן בזה, אף החולקים עליו, יודו שפיר בזה, וקל להבין הטעם.
134
קל״החקירה בהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה. אם החידוש הוא בהמחשבה או בהעבודה. - בהרמב"ם מבואר להדיא כהצד השני. - בזה הסיר את קושית התוס' בזבחים (י, א). - ובזה יש לישב גם קושית התוס' שם (ד, ב).
135
קל״ובזבחים (ט, ב) וחולין (לט, א) איתא: "אתמר, שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה, ר' יוחנן אמר פסולה, ור"ל אמר כשירה; ר' יוחנן אמר פסולה, מחשבים מעבודה לעבודה וכו' ור"ל אמר כשירה, אין מחשבים מעבודה לעבודה" והלכה כרבי יוחנן.
136
קל״זויש לחקור בגדרא דהאי מלתא, אם החידוש הוא במחשבה, כלומר, דאף דהמחשבה היתה בעבודה אחרת, בכ"ז הוי כאילו חשב אודות העבודה זו בעצמה שעובד אותה, או דהחידוש הוא בהעבודה, כלומר, דאף דבעת חשבו עבד עבודה אחרת, בכ"ז הוי כאילו עבד את אותה העבודה בעצמה שעליה חשב; למשל, כשחשב בעת השחיטה על הזריקה, להצד הראשון יהיה החסרון בהשחיטה, אבל להצד השני יהיה החסרון בהזריקה, כמובן מאליו.
137
קל״חוהנה מצאתי דהרמב"ם המורה לנו כל סתום והמגלה כל טמיר בא לנו לעזר גם בזה, בבארו לנו בלשונו הזהב (פרק טו מהל' פסולי המוקדשין הלכה י): "שחטה לשמה וחשב בשעת השחיטה לזרוק דמה שלא לשמה, הרי זו פסולה, לפי שמחשבין מעבודה לעבודה, וזאת המחשבה שחשב בשעת השחיטה כאילו חשבה בשעת זריקה ולפיכך פסולה". ונראה ברור, דדעתו כהצד השני דהוי כאילו עבד את העבודה שעליה חשב, ולכאורה מנין לו זאת ולמאי נ"מ כתב כ"ז מה שאין דרכו מעולם לכתוב רק לשון הגמ'?
138
קל״טאכן הכל בחכמה עשה, דבעקימת שפתיו הסיר את קושית רבותינו בעלי התוס' שם (י, א ד"ה מקום), שכתבו: "וא"ת, שוחט שלא לשם אוכלים בפסח יוכיח, דשוחט שלא לשם אוכלים פסול ושוחט ע"מ לזרוק שלא לשם אוכלים כשר? וי"ל, דלא דמי התם דזורק עצמו שלא לשם אוכלים כשר".
139
ק״מובאמת קושיתם ופרוקם מתלי תלי בחקירתנו הנ"ל; דלהצד הראשון הרי הקושיא, קושיא חזקה דכיון דהוי כאילו חשב אודות העבודה זו בעצמה שעובד עתה, א"כ נהי דכשיחשוב בזריקה כשר, בכ"ז כשחושב בשחיטה אודות הזריקה היה צריך להיות פסול; אבל להצד השני דהוי כאילו עבד כנ"ל, אין כאן קושיא כלל כדבריהם "דזורק עצמו שלא לשם אוכלים" כשר.
140
קמ״אובזה יש בידינו לישב קושית התוס' (ד, ב ד"ה רב אשי) שנשארו בתמיהא על הא דאמר רב אשי, אמר קרא ונרצה לו לכפר עליו ולא על חבירו שכתבו: "תימה למה לי קרא לשינוי בעלים בזריקה, הא אפילו שאר עבודות לא מיפסלי אלא בשוחט ע"מ לזרוק כ"ש בזורק עצמו שלא לשם בעלים?"
141
קמ״בדהנה לכאורה יל"ד לפ"ז על הא דפרכינן בזבחים (ח, א) "אשכחן זריקה בשינוי בעלים בין למצוה בין לעכב וכו', בשאר עבודות בשינוי בעלים בין למצוה בין לעכב מנלן" דלפי מאי דקי"ל כרבי יוחנן, דמחשבים מעבודה לעבודה, דילפינן ממחשבת פגול, א"כ גם בלי קרא מיוחד לשאר עבודות ממילא ידעינן דפוסל בהן מחשבת שינוי בעלים, היינו שחושב לזרוק לשם בעלים אחרים אחרי שהנחנו כהצד השני?
142
קמ״גאבל באמת איננה קושיא כלל, דאמנם לפי המסקנא בגמ' שם (י, א), דמשינוי בעלים הוא דילפינן דמחשבים מעבודה לעבודה שפיר תפס הרמב"ם כהצד השני ד"זאת המחשבה שחשב בשעת השחיטה כאילו חשבה בשעת זריקה ולפיכך פסולה", דלהצד הראשון הרי לא יפסל כלל דהא כשחושב בשחיטה גופה כשר; אבל לולא האי קרא דפוסל שינוי בעלים בשאר עבודות והוה ילפינן דמחשבים מעבודה לעבודה ממחשבת פגול לא היה כלל הכרח לומר כהצד השני, ואדרבא היה מזה עוד סתירה, דהא פגול פוסל גם כשחושב ע"מ להקטיר את האימורין חוץ לזמנו או לאכול כזית בשר, ולא נוכל לאמר דהוי "כאילו עבד אותה העבודה בעצמה שעליה חשב", דהא בהקטרה גופה אינה פוסלת מחשבת פגול כמבואר בזבחים (יג, א) ובע"כ דהוי החסרון בעבודה שעשה, ולכן שפיר ניחא דנצריך קרא לשאר עבודות בשינוי בעלים כנ"ל.
143
קמ״דוממילא יש חומר בידינו לישב גם קושית רבותינו בעלי התוס' הנ"ל, שהקשו בהיפך למה לי קרא לשינוי בעלים בזריקה? דלולא האי קרא הוה ילפינן במחשבים מעבודה לעבודה מפיגול, ונתפוס כהצד הראשון דהחסרון בעבודה שעשה, והיה נאמר שפיר, דאף שבזריקה גופה אינה פוסל בכ"ז בשוחט ע"מ לזרוק פסול כמו פגול כנ"ל, ועכ"פ לא היינו יכולים למילף דבזריקה פוסלת מהא דשוחט ע"מ לזרוק פסול, אחרי דשם לולא קרא הוה אמינא דהחסרון בשחיטה ולא בזריקה.
144
קמ״הקשה לפי הנ"ל, איך אמרינן בע"ז דמחשבים מעבודה לעבודה, אחרי דשם אינה פוסלת המחשבה בהזריקה גופה. - באמת הא דבזריקה אינה פוסלת מחשבת ע"ז הוא מפני ד"אחר שהוכשר איך יחזור ויפסול". - ולפי מה שביארנו במק"א, דלהמחשבה יש משפט קדימה להמעשה, ממילא מסולקת קושיתנו הנ"ל.
145
קמ״וזבחים (י, א) חולין (לט, א): "אתמר, השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם ולהקטיר חלבה לעכו"ם ר' יוחנן אמר אסורה מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן חוץ מפנים ר"ל אמר מותרת אין מחשבין וכו'".
146
קמ״זוקשה לפי מה שביארנו בפרק הקודם דהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה הוא דהוי כאילו עבד אז את אותה העבודה בעצמה שעליה חשב, ולפי מאי שהוכיחו בחולין בתוס' (לט, ב ד"ה מקום), דבזריקת דם לעבודת כוכבים לא מיתסר בשר, - א"כ נהי דמחשבים מעבודה לעבודה, למה תהא פסולה, דהא גם אם עבד את אותה העבודה בעצמה שעליה חשב - היינו הזריקה נמי לא היה נפסל כנ"ל ודיו לבא מן הדין להיות כנדון? ויהיה מכאן ראיה מוכרחת להיפך, דהגדר הוא דהוי כאילו חשב אודות העבודה זו בעצמה שעובד עתה, ולכן נפסל שפיר?
147
קמ״חוזוהי לכאורה קושיא עצומה.
148
קמ״טאכן מצאנו בעזה"י עצה גם לזה, - דהנה לכאורה נחוץ להבין, מדוע באמת לא נפסל מחשבתו בזריקה, בשלמא בקבלה והולכה, משום דאין דרכם לעבוד עכו"ם בכך, אבל זריקה, שכנראה היתה עבודה לעכו"ם מאיזה טעם לא תפסול? וביותר בלתי מובנים מסקנת התוס' בחולין (שם): "וצ"ל, נהי דבהמה לא מיתסרא, דם מיהא איתסר" איזה טעם יש להפריד בין הדבקים?
149
ק״נועלינו לאמר, דהציור בזה הוא כעין דאמרינן בזבחים (כט, א) "אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי, אמר רבי אליעזר וכו', במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר, או אינו אלא באוכל מזבחו ביום השלישי, אמרת אחר שהוכשר יחזור ויפסל"; כלומר, אף דמצינן כמה דברים בקדשים דפוסלים גם אחר שהוכשר, כמו יוצא וטמא שפסול הבשר גם אחר הזריקה, אבל שם הרי הפסול לא יעמוד רק במה דהיה הדבר הפוסל, כמו יוצא וטמא, שמה שיצא ונטמא זאת יפסול, אבל לאמר דאם גם אכל כזית ביום השלישי דיופסל כל הזבח זהו לא יכול להיות רק קודם שהוכשר, אבל לא אחר שהוכשר. - וזהו ג"כ ההבדל בין מחשבת קדשים לחולין, אף שבשניהם הזריקה היא עבודה, אכן בקדשים דקודם הזריקה לא הוכשר, לכן אף דהדבר הפוסל - היינו המחשבה - לא היה רק בהקורטוב דם, מ"מ שפיר נפסל כל הזבח; אבל בחולין דיוכשר תיכף בהשחיטה לבדה, נהי דגם הזריקה היא עבודה לעכו"ם לא יעמוד הפסול רק במה דהיה הדבר הפוסל היינו בהדם, אבל לא כל הבהמה, דאחר שהוכשר איך יחזור ויפסל.
150
קנ״אומצאתי אחר כתבי זאת הדבר מבואר להדיא בחדושי הרשב"א (חולין שם) שאחר שהוכיח דבזריקה לא תפסל מחשבת עכו"ם כתב: "והדין נותן, דבשלמא קדשים כיון דלא מיתכשרי אלא בזריקת דמים ובד' עבודות, הדין נותן, שאף בהן תפסול המחשבה את הזבח, אבל בחולין שאין הכל תלוי אלא בשחיטה, כיון דנשחטו הותרו והאיך חוזרים ונאסרים".
151
קנ״בוא"כ לפ"ז יוצא לנו דבר חדש, דאם היה משכחת איזה מציאות, דעבודת הזריקה תהיה גם בחולין קודם שהוכשר, דהיתה נפסלת כל הבהמה, אלא דלא יתכן זאת לעולם, דהא קודם השחיטה לא תוכל להיות זריקה.
152
קנ״גובזה הרי נסתלקה ממילא קושיתנו דשפיר קאמר רבי יוחנן פסולה דמחשבים מעבודה לעבודה, אם כי הפסול הוא - כמו שביארנו - מטעם הזריקה, ובזריקה גופה כשיחשוב לא נפסל, דהא טעמא הוא לאו משום דהזריקה בעצם אין לה כח לפסול, אלא משום דלאחר שהוכשר הוא; אבל כאן כיון שחשב בעת השחיטה והרי ביארנו כבר בפרק י' משמעתתא י"ב דמחשבה עדיפא ממעשה בזה, דאם גם חושב לעשות את הדבר אחר זמן רב, אבל המחשבה הלא היא עתה תיכף, ולאו משום דעדיפא ממעשה, אלא כיון דשוה למעשה, ממילא הדבר כך. א"כ בנ"ד, אמת דהפסול הוא מטעם הזריקה אבל בכאן הרי יש מציאות דפסול הזריקה הוא קודם שהוכשר, קודם שגמר עוד את השחיטה, דהא המחשבה היא עתה, ובכה"ג גם בזריקה שפיר נפסל; ולא יקשה "דיו לבא מן הדין להיות כנדון", דגם בהנדון גופא במציאות כזו שפיר היה נפסל. משא"כ בשוחט על מנת לזרוק שלא לשם אוכלים שפיר כתבו בתוס' שם, דלא שייך שם הגדר דמחשבים מעבודה לעבודה, דהא שם בקדשים לעולם הזריקה קודם ההכשר, ואפ"ה כשחשב בזריקה גופא לא נפסל, אלמא דעצם הזריקה אין לה כח לפסול במחשבה זו, א"כ "דיו לבא מן הדין להיות כנדון".
153
קנ״דקושית התוס' בפסחים (ס, א) לפירוש רש"י, מדוע נקט רב פפא ולא נקט ר' יוחנן. - מסוגיא זו ראיה שאין עליה תשובה להנ"ל בהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה דאל"כ הרי שוב היינו צריכים לאמר תפוס לשון ראשון. - ומקושית רב פפא בזבחים נמי מוכח להדיא כהנ"ל, ובשביל זה נקט רב פפא, ומסולקת קושית התוס'.
154
קנ״הפסחים (נט, ב ודף ס, א): "בעי רב פפא (ולגירסת רש"ל רבא) בעבודה אחת תנן, או בשתי עבודות תנן וכו'. ת"ש, הפסח ששחטו שלא לשמו וקבל והלך וזרק שלא לשמו וכו'. אימא סיפא לשמו ושלא לשמו היכי דמי, אי נימא בשתי עבודות היינו רישא, אלא לאו בעבודה אחת ור' יוסי היא דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס. לא, לעולם בשתי עבודות ורישא דקאי בשחיטה וקא מחשב בשחיטה, א"נ קאי בזריקה וקא מחשב בזריקה; סיפא דקאי בשחיטה וקא מחשב בזריקה וכו'; וקמ"ל, דמחשבין מעבודה לעבודה, והיינו בעיא דרב פפא". ופירש"י (ד"ה והיינו בעיא דרב פפא) ע"ז: "דאמר מחשבים מעבודה לעבודה בזבחים (י, א), דאמרינן התם מתקיף לה רב פפא, דלמא הא קמ"ל דמחשבין מעבודה לעבודה". - ובתוס' (ד"ה הנ"ל) שם כתבו: "פי' הקונטרס דחוק, דנקט רב פפא ולא נקט ר' יוחנן דאמר התם בהדיא מחשבין מעבודה לעבודה? ונראה לריב"א, דגרס לעיל בעי ר' פפא בעבודה אחת תנן, ומסיק, היינו בעי דרב פפא, פי' שפיר מיתוקמא בעי' דרב פפא שאינו יכול לפושטה מן המשנה". והמבין יבין, דגם זהו דוחק, כי לא אשכחינן מעולם היכי דדוחה דלא נפשוט, שיסיים ע"ז והיינו בעיא דר' פלוני כדאסיק הכא?
155
קנ״ווהנ"ל להצדיק את הצדיק רש"י ז"ל, עפ"י מה שחקרנו לעיל בהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה אם החסרון הוא בהעבודה שעבד או בהעבודה שחשב, והוכחנו כהצד השני כנ"ל; ובאמת דוק ותשכח, דמסוגיא זו ראיה שאין עליה תשובה להנ"ל. - דהא בכאן עיקר הספק הוא לאמר דבעבודה אחת לא יפסול כשחשב לשמו ושלא לשמו משום דתפוס לשון ראשון, וכשרוצה לפשוט ממתניתין דאף בעבודה אחת נפסל, משום דאף בגמר דבריו אדם נתפס, הוא מדחה דבאמת בעבודה אחת אמרינן תפוס לשון ראשון, והכא היינו טעמא דפסול, משום דאמר הריני שוחט לשמו עמ"נ לזרוק שלא לשמו, וכדברי רש"י (ד"ה דאמר הריני לשמו) שם שכתב: "והכא ליכא למימר תפוס לשון ראשון, דהא אעבודה אחריתי קאי לשון שני, וקמ"ל מתניתין דמחשבין מעבודה לעבודה", ואי נימא כהצד הראשון, א"כ הרי לא עדיף זאת ממחשבת בשעת שחיטה ע"ד השחיטה גופא; וכיון דס"ס הרי חשב בשחיטה גופא גם מחשבת לשמו, שוב נימא תפוס לשון ראשון, "ודיו לבא מן הדין להיות כנדון", כלומר, מה דאמרינן דהוי כאילו חשב ע"ד השחיטה לא עדיף כשהמציאות היתה באמת כך, אלא ש"מ כהצד השני, וא"ש, דכאן לא שייך תפוס לשון ראשון אחרי דישאר החסרון מצד הזריקה, והיא היתה כולה במחשבת שלא לשמו.
156
קנ״זוהנה עי' בזבחים שם בהסוגיא דמחשבים מעבודה לעבודה ותראה, כי אם ר' יוחנן הוא מריה דעובדא דמחשבים, אבל מה שהוא סתם - כי לא ידעינן מדבריו הגדר מזה, אם הוא כהצד הראשון או כהצד השני - פירש לנו רב פפא שם, דאמרינן שם: "ר' אילא לסיועי לריש לקיש, לא תאמר בזריקה ותיתי מק"ו מבינייא משחיטה וקבלה, למאי הלכתא כתב רחמנא לאמר דאין מחשבין מעבודה לעבודה. מתקיף לה רב פפא, ודלמא דמחשבין מעבודה לעבודה". - וא"כ לפי דבריו כל עיקר מחשבת שלא לשמו דכתב רחמנא בזריקה לפסול, אין הכונה על המחשבה בשעת הזריקה גופא, אלא על המחשבה בעת העבודות רק מצד הזריקה, כדאמרי' שם בזבחים (ד, א) "הזורק את דם השלמים שתהא זריקה לשם שלמים" - הרי להדיא דהחסרון הוא מצד העבודה שחשב, - ובכאן בפסחים שרוצה לחדש, דכשחושב בשחיטה ע"ד הזריקה עוד גרע מכפי שחשב ע"ד השחיטה גופא, דשם לא יפסול מצד תפוס לשון ראשון, ובכאן נפסל, מפרש הגמ' זאת ביתר ביאור "והיינו בעיא דרב פפא", דלדידיה חזינן להדיא, דישאר החסרון מצד הזריקה כנ"ל ונצדק קודש.
157
קנ״חבאמת התוס' בפסחים הדרי מהא דזבחים. - אולם הרמב"ם בשיטתו עומד גם בהלכות פסח. - ובאמת בכל האופנים צדק הרמב"ם. הא גם אם נימא דהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה הוא כהצד הראשון, נמי כשר בכה"ג, דהוה לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר.
158
קנ״טשבתי וראיתי, דדברינו בהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה אינו פשוט וברור כ"כ, והתוס' בפסחים הדרי בהו מהא דזבחים עי"ש (סא, א-ב), שכתבו על המחלוקת שם בגמ': "שחטו למולין עמ"נ שיתכפרו בו ערלים בזריקה, רב חסדא אמר פסול, רבה אמר כשר. רב חסדא אמר פסול, יש מחשבת ערלים בזריקה; רבה אמר כשר, אין מחשבת ערלים בזריקה". - ופרשו הם ז"ל (ד"ה שחטו למולין): "ומיהו נראה לר"י, דה"נ פליגי בשחט לאוכליו עמ"נ שיתכפרו שאינם אוכלים כגון חולה וזקן, דפסיל ביה רב חסדא כמו בערלים וכו', ודוקא בשחט למולים עמ"נ שיתכפרו ערלים פסל רב חסדא, אבל נזרק לשם ערלים אפילו רב חסדא מודה דכשר, דאין מחשבת אוכלין בזריקה, דהא בכ"מ פשוט זה למסדר הש"ס בכולה שמעתין ובריש זבחים וכו' דליכא מאן דפליג דאין מחשבת אוכלין בזריקה, ועוד דרב אשי מסיק, דרבה לא פליג בהא אדרב חסדא". הרי דלרב חסדא שהלכה כמותו בזה, ובפרט לרב אשי דגם רבה לא פליג בזה, הנה אע"פ כשחשב מחשבת אוכלין בזריקה גופא, הדבר פשוט דאיננו נפסל, בכ"ז כשמחשב בשחיטה עמ"נ שיתכפרו שאינם אוכלים פסול; והרי מוכח להדיא, דתפסו בכאן דאמנם הגדר דמחשבים מעבודה לעבודה ישאר החסרון בעבודה שעבד בעת המחשבה, וא"כ הוה בכאן כאילו שחט שלא לשם אוכליו.
159
ק״סאולם לא כן הרמב"ם ז"ל, בשיטתו הוא עומד גם בהלכות פסח, שכתב שם (פ"ב הלכה ו): "שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול, שהזריקה חמורה שהיא עיקר הקרבן. שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים פסול, שהרי יש מחשבת ערלים בזריקה. שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר. ואין אדם יוצא בו ידי חובתו, לפי שאין מחשבת אוכלים בזריקה". - ותורתו תורה תמימה היא משיבת נפש, דוק בלשונו הזהב שהסביר את הדברים, דלהכי כשמחשב בשעת שחיטה שיתכפרו בו ערלים פסול "שהרי יש מחשבת ערלים בזריקה", אבל כששחטו לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר "לפי שאין מחשבת אוכלים בזריקה" - ולשיטתו קאי, שהניח לדבר פשוט, שהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה הוא מצד "שהמחשבה שחשב בשעת השחיטה כאילו חשבה בשעת הזריקה" וע"כ "דיו לבא מן הדין להיות כנדון" - ופליג על התוס' - וסבירא ליה דיש מחשבת ערלים בזריקה, שלשיטתו הוא מוכיח זאת מכל הסוגיא.
160
קס״אובאמת נראה, דבכל האופנים צדק הרמב"ם באמרו ד"שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר" - אף אם נתפוס בהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה דישאר חסרון בעבודה שעבד בעת המחשבה; אבל הלא הוכחנו בפרק הקודם, דאם נימא כן אז כשמחשב מעבודה לעבודה הוה זאת בגדר דלשמו ושלא לשמו, דהא לא עדיף מה דהוה בדינא כאילו חשב ע"ד השחיטה מכפי שבאמת היתה המציאות כך, וס"ס הרי חשב בה גם מחשבת לשמן, ולר"מ דס"ל תפוס לשון ראשון לפ"ז לא משכחת לה כלל האי דינא דמחשבים מעבודה לעבודה; הן אמת דלא קי"ל כר"מ בזה אך כר' יוסי, דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס, דר"מ ור"י הלכה כר' יוסי כדאיתא בעירובין (מו, ב) וכ"פ הרמב"ם (בפ"ב מהל' תמורה הלכה ד); ובפרט לפי מה שכתבו בתוס' פסחים (נט, ב ד"ה דאי), דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף לכו"ע פסלה מחשבת לשמו ושלא לשמו והרמב"ם הרי פסק (פ"א מהל' פסוהמ"ק הלכה יח), דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. אבל כל זה יתכן בשחט לשמו לזרוק דמו שלא לשמו, דגם אם נחשב זאת בגדר דלשמו ושלא לשמו נמי פסול; אבל בשוחט לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו, ישאר זאת לפ"ז בגדר לאוכליו ושלא לאוכליו דהלכה פסוקה דכשר כמבואר בפסחים (סא, א) וברמב"ם (פ"ב מהל' קרבן פסח הלכה ה), וא"כ איך שנפרש את הגדר דמחשבים מעבודה לעבודה הרי המסקנא אחת היא, דכששוחט עמ"נ לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר ודברי התוס' צ"ע.
161
קס״בכל דברינו הנ"ל מבואר בתלמוד ירושלמי, באופן שחקירתנו היא מחלוקת אמוראים שם. - ושאלת הירושלמי מה נ"מ הוא לא בין ר"י ור"ל, אך בין שני הטעמים בדינא דר"י. - וע"ז אמר פסח בשאר ימות השנה איכא בינייהו. - מלבד זה יש עוד נ"מ: א) לר"מ דס"ל תפוס לשון ראשון. ב) כששחט עמ"נ שיתכפרו בו ערלים. - וא"כ יש ראיה ברורה להרמב"ם מהגמ' דידן. - בזה תסולקנה איזו קושיות של התוס'. - ובזה יתבארו דברי הירושלמי.
162
קס״גוראה זה מצאתי אח"כ דכל דברינו בזה, גם החקירה בהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה, וגם ההלכה המסתעף מזה לענין שחטו לאוכליו עמ"נ לזרוק דמו שלא לאוכליו, דבכל האופנים יוכשר כהנ"ל, הכל מפורש ומבואר באר היטב בתלמודא דמערבא; דז"ל הירושלמי בפסחים (פ"ה ה"ב): "א"ר יוסה, אנא חמית לר' ירמיה, דתפיס לרבי בא אמר ליה אמור לי טעמא דר' יוחנן, למה שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול. (אמר ליה) נעשית משעה הראשונה כשוחטו לשמו ושלא לשמו והוא פסול וכו'. ר' יוסי נסיב חייליה מן תרין טעמא דר' יוחנן, למה שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול, נעשה משעה הראשונה כשוחטו לשמו ושלא לשמו והוא פסול; למה שוחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר, נעשה משעה הראשונה כשוחטו לאוכליו ושלא לאוכליו והוא כשר. ר' חנניא אמר קומי רבי מנא בשם ר' יודן, טעמיה דר' יוחנן, כל שאילו יבא (לידי פסול) באותה העבודה ואינו מחשב לה, מחשב הוא מעבודה אחרת לה, (אילו זרקו שלא לשמו שמא אינו פסול), שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול, אילו שחטו לשמו לקבל דמו שלא לשמו שמא הוא כשר, הרי בשעת קבלה מחשב הוא, הוי כל שאילו יבא לידי פסול באותה העבודה ואינו מחשב לה הוא מחשב מעבודה אחרת לה וכו' מה נפיק מן ביניהון, אמר ר' שמואל בר אבדומוס, חליפון בשאר ימות השנה, שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו".
163
קס״דועי' בהמפרשים שהאריכו בזה מחקו וגרסו ככל העולה על רוחם, ומה תמוהים דבריהם, שהשאלה "מה נפיק מן ביניהון", הכונה, מה נ"מ בין ר' יוחנן לריש לקיש, הלא מבואר ומפורש הנ"מ לגבי בר בי רב דחד יומא?
164
קס״האולם אחרי כל דברינו האמורים לעיל למותר לנו להגיד כי כל זה מבואר ומפורש בירושלמי וחקירתנו בהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה במחלוקת אמוראים היא שנויה - ור' יוסי סבר כהצד הראשון, דהחסרון בעבודה שעבד, ור' חנניא בשם ר' יודן סובר כהצד השני, דהחסרון בעבודה שחשב; וגם זאת, דלמ"ד בהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה כהצד הראשון הוה זאת בגדר דלשמו ושלא לשמו, ומינה, דשחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר לכו"ע - [ולפ"ז קושית התוס' בזבחים (י, א ד"ה מקום) על הא דר' יוחנן משחטו לאוכליו עמ"נ לזרוק דמו שלא לאוכליו מפורש זאת בגמ' דירושלמי גופא, ותירוצו מרווח יותר, דבכל האופנים צריך להיות בזה כשר].
165
קס״ווכששואל הירושלמי מה נ"מ, הוא לא בין ר"י לר"ל, אך כמובן השאלה היא על הנ"מ בין שני הטעמים בהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה, אחרי דכששוחטו לאוכליו עמ"נ לזרוק שלא לאוכליו כשר לשניהם; וע"ז מתרץ בחכמה בפסח בשאר ימות השנה, דשם הדין להיפך, דלשמו פסול ושלא לשמו כשר, אך כמובן, דכל זה רק במחשבה בעבודת השחיטה, ובכן, אם שחט פסח בשאר ימות השנה לשם פסח עמ"נ לזרוק את הדם לשם שלמים, להצד הראשון כשר, דכמו דאמרינן מחשבים מעבודה לעבודה לחומרא, ה"נ לקולא, והוי כאילו חשב בשעת השחיטה לשם פסח ולשם שלמים ביחד, ושם הדין דלשמו ושלא לשמו כשר, כמבואר בפסחים (ס, ב), אבל להצד השני, אע"ג שאמרינן, דמחשבין מעבודה לעבודה הוי רק כאילו שחט לשם פסח וזרק לשם שלמים, דבכ"ז מחשבת הזריקה בזה אינה מעלה ואינה מורידה ופסול.
166
קס״זהן אמת, דמלבד זאת יש עוד נ"מ ביניהם:
167
קס״חא. לר"מ דס"ל תפוס לשון ראשון, ואם נימא דאין לשחיטה אלא לבסוף, אז להצד הראשון לא יתכן כלל הגדר דמחשבים מעבודה לעבודה, אבל להצד השני גם להמ"ד הנ"ל שפיר אמרינן דמחשבים.
168
קס״טב. כששחטו למולים עמ"נ שיתכפרו בו ערלים, להרמב"ם, דס"ל דיש מחשבת ערלים בזריקה וחמירה עוד משחיטה בזה, דבשחיטה מקצת ערלים לא פסלה, ובזריקה אף מקצת ערלים פסלה, וא"כ בזה להצד הראשון לא נפסל, דהא הוי כמו שחטו למולים ולערלים דלא נפסל, אבל להצד השני שפיר נפסל, והיה יכול לאמר נ"מ גם לענין זה, אך חדא מינייהו נקט.
169
ק״ענחזור לעניננו בשיטת הרמב"ם, שכתב לדבר פשוט, דהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה הוא "מפני שזאת המחשבה שחשב בשעת השחיטה כאילו חשבה בשעת הזריקה ולפיכך פסלה" שלכאורה מנין לו זאת, אחרי דבגמ' דידן נאמר סתם דמחשבים ולא נתפרש מאיזה צד, ובירושלמי מחלוקת אמוראים בזה ולא נפסק הלכה כמאן? ומה שאמרנו מקודם דהוכיח זאת מהא דשחטו לאוכליו עמ"נ לזרוק שלא לאוכליו כשר, הנה ממרוצת דברינו הרי נסתר זאת מהירושלמי, דבזה לכו"ע כשר? אולם לפ"ז הוכיח הרמב"ם זאת מסוגיא שלימה בגמ', זוהי הסוגיא בפסחים בשחטו למולין עמ"נ שיתכפרו בו ערלים בזריקה, דכל המחלוקת בין רבה ורב חסדא הוא רק אי יש מחשבת ערלים בזריקה או לא, אבל בזאת כו"ע מודים, דאי יש מחשבת ערלים בזריקה נפסל הפסח, אע"ג דשניהם סוברים דבשחיטה מקצת ערלים לא פסלה, הרי ש"מ להדיא, דמחשבים מעבודה לעבודה החסרון הוא לא בהשחיטה אך בהזריקה, ואע"ג דבירושלמי הגדר דמחשבים מעבודה לעבודה במחלוקת שנויה, הלכה כסתימת הבבלי.
170
קע״אועי' בתוס' (פסחים סא, א ד"ה רב חסדא) שכתבו: "וא"ת, מ"ש משחטו למולים ולערלים? תריץ, דהתם יש מחשבת מולים בשחיטה, אבל הכא לא פתיכי מולים בזריקה". אבל באמת דוק והתבונן, דתירוצם יתכן רק לשיטת הרמב"ם בהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה, אבל לשיטתם יש בתירוצם סתירה הגיונית כדמוכח להדיא מהירושלמי.
171
קע״בונצטרך להכנס בפרצה דחוקה בישוב דבריהם, דזאת גופא גזה"כ כדאמרינן שם בגמ': "ת"ל זאת, שחיטה הוא דמקצתה לא פסלה, אבל זריקה אפילו מקצתה פסלה", ולשיטתם, ע"כ הכונה "זריקה" היא לא דהיתה המחשבה בזריקה ממש, דהרי שם לדבריהם כו"ע מודו דאין מחשבת ערלים בזריקה, אלא דמחשב בשחיטה ע"ד הזריקה, וחידוש הוא דשם גם מקצת ערלים פסלה וממילא לא תקשה קושית התוס', ולא נצטרך לאמר כדבריהם דטעמא דכשר משום "דלא פתיכי מולים בזריקה", דאף אם פתיכי מולים נמי פסול מצד הגזה"כ ועי' במהרש"א.
172
קע״גועי' עוד בתוס' שם (ד"ה רבה), שהקשו משינוי בעלים? ולשיטת הרמב"ם בהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה אין כלל התחלת קושיא, ואדרבא דה"כשר" שאמור בכאן וה"פסול" הנאמר בשינוי בעלים שניהם עולים משרש אחד וגדר אחד להם, הגדר שכלל זאת הרמב"ם בדבריו הקצרים "וזאת המחשבה שחשב בשעת השחיטה כאילו חשבה בשעת הזריקה ולפיכך פסולה".
173
קע״דועי' בירושלמי פסחים שם ובירושלמי שקלים (פרק שני הלכה ד): "לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה, ר' בון בר חייה בשם שמואל בר אבא, מכיון שאין לו שם נעשה כשוחטו לשמו ושלא לשמו בשתיקה והוא כשר; אמר ליה, ואין כיני אפילו שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו ויעשה משעה ראשונה כשוחטו לשמו ושלא לשמו בשתיקה ויהא כשר? אמר ר' אבא מרי, מאן אמר בשתיקה כשר, או נאמר בשתיקה פסול" ועי' בהמפרשים שדחקו בזה הרבה, ולדברינו מובן מאליו, דהדברים מבוארים, דגם זה סובב על ציר חקירתנו הנ"ל; והמקשן סבר, דהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה הוא דהוה כאילו חשב בהעבודה הראשונה, וא"כ צריך להיות כשר בפסח בשאר ימות השנה כששחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו כנ"ל, והמתרץ דחי ד"או נאמר בשתיקה פסול", זאת אומרת, דהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה הוא דהוה כאילו חשב בהעבודה השניה, וא"כ הויא העבודה הראשונה בשתיקה וממילא פסול.
174
קע״התמיהת הריב"א בפסחים (סא, ב). - באמת תמיהת הריב"א היא רק לשיטתו, דכל עיקר מחלוקת רבה ורב חסדא הוא מצד הזריקה. - אבל לשיטת הר"י דמרכז המחלוקת הוא בהשחיטה, הנה קושית הריב"א ל"ק כלל, דהא ע"ז גופא אנו דנין. - וגם לשיטת הרמב"ם לא קשה קושית הריב"א, משום דלדידיה מחשבת אוכלין ומחשבת ערלים שני ענינים נפרדים הם.
175
קע״ופסחים (סא, ב): "אמר רבה, מנא אמינא לה, דתניא, יכול יפסול בני חבורה הבאים עמו וכו', ת"ל זאת, מאי זאת, אילימא דכולה ערלה פסלה, מקצתה לא פסלה, האי מוכל ערל נפקא; אלא לאו הכי קתני, ת"ל וכל ערל, כולה ערלה פסלה מקצתה לא פסלה, וכי תימא הוא הדין לזריקה, דכולה ערלה מיהא פסלה, ת"ל זאת, בשחיטה הוא דכולה ערלה מיהא פסלה, אבל זריקה אפילו כולה ערלה נמי לא פסלה. וכי תימא מאי קולא דזריקה, דאין מחשבת אוכלין בזריקה".
176
קע״זוכתבו בתוס' (ד"ה וכי) ע"ז: "תימה לריב"א, כיון דזריקה קילא, דאין בה מחשבת אוכלין, היכי יליף משחיטה ואמאי איצטריך השתא זאת"?
177
קע״חוהנ"ל, דהריב"א מתמה בזה רק לשיטתו, שפירש שם (ע"א) בד"ה שחטו למולין: "דדוקא נקט על מנת שיתכפרו, שחישב להתכפר בו ערלים, אבל אם לא חישב להתכפר, אלא חישב לזרוק להאכיל הבשר לערלים, אפילו רב חסדא מודה דכשר, דלא שייך בזריקה מחשבת פסול דאכילה, אלא פסול דכפרה; ובשחיטה דוקא אם חישב להאכיל שלא לאוכלים ולערלים פסול, דשחיטה ודאי בעינן לשם בעלים הראויים לאוכלו, כדכתיב איש לפי אכלו תכוסו, והיינו דאין מחשבת אוכלין בזריקה", ונמצא דלשיטתו כל עיקר המחלוקת דרבה ורב חסדא הוא מצד הזריקה, זאת אומרת, אם כחה של הזריקה יפה שתהא בה פסול דמחשבת ערלים, דרב חסדא סבר "יש מחשבת ערלים בזריקה" ורבה סבר "אין מחשבת ערלים בזריקה". וממילא מובן, דהא דנקטן "שחטו למולין עמ"נ שיתכפרו בו ערלים" הוא רק בשביל רבותיו דרב חסדא, דאף בכה"ג נמי פוסל, אבל אה"נ, דגם בזריקה גופא, אם זרק עמ"נ שיתכפרו בו ערלים חולקים כנ"ל, דהא מרכז המחלוקת הלא מסתעף רק מצד הזריקה, אם כחה יפה לפסול בזה כנ"ל. וממילא שפיר היה קשה לו אחרי דאף לרב חסדא קילא זריקה משחיטה, דאין בה מחשבת אוכלין, וא"כ היכי אנו יכולין למילף דכוחה יפה לענין מחשבת ערלים.
178
קע״טאכן לשיטת הר"י שהבאנו בהפרקים הקודמים, וכפי המבואר, באותו הדיבור הנ"ל שכתבו: "ומיהו נראה לר"י, דה"נ פליגי בשחט לאוכליו על מנת שיתכפרו שאינם אוכלין כגון חולה וזקן, דפסל ביה רב חסדא כמו בערלים וכו'. ודוקא בשחט למולים עמ"נ שיתכפרו בו ערלים פסל רב חסדא, אבל נזרק לשם ערלים אפי' רב חסדא מודה דכשר, דאין מחשבת אוכלין בזריקה". וא"כ לפ"ז, אע"ג דהגמ' קאמר בטעם מחלוקתם, דהוא בזה אם יש מחשבת ערלים בזריקה, אבל באמת מרכז המחלוקת אינו נוגע כלל להזריקה, דהרי כו"ע מודים, דאין מחשבת ערלים בזריקה גופא, וכל המחלוקת היא מצד השחיטה, ששחט עמ"נ שיתכפרו בו ערלים. ולשיטה זו צריכים אנו להטעים את מחלוקתם דסובבת על ציר חקירתנו הנ"ל בהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה, דרבה סבר דנשאר החסרון בזה מצד העבודה שעליה חשב היינו הזריקה, ולכן כשר בכה"ג, ורב חסדא סובר דנשאר החסרון מצד העבודה, שבעת עבודתה חשב, היינו השחיטה, ולכן פסול בזה, וממילא מסולקת בזה קושית הריב"א הנ"ל.
179
ק״פדהא לפ"ז כשאומר רבה "מנא אמינא לה" הרי הוא מבקש ראיה לזה, דלא נימא כרב חסדא דנשאר החסרון בזה מצד השחיטה, וא"כ איך אפשר לו למימר, דגם בלי מעוטא דקרא אי אפשר למילף משחיטה, דבכה"ג פסול משום דזריקה קולא, דאין מחשבת אוכלין בזריקה, אחרי, דע"ז גופא אנו דנין ויש סברא דאין כלל בזה חסרון מצד זריקה, אך מצד השחיטה, כמו שסבירא ליה באמת לרב חסדא, וא"כ יהיה תלוי תניא בדלא תניא, ורק אחרי שיש מעוט בפסוק, אך אין אנו יודעים מה למעט, אנו משתמשים גם בסברא כל שהיא לומר, דהמיעוט הוא בכה"ג.
180
קפ״אאכן לשיטת הרמב"ם, כפי שביארנו בהפרקים הקודמים, דגם לדידיה מרכז המחלוקת היא בהזריקה, לכאורה נשארת ג"כ תמיהתו של הריב"א הנ"ל, דגם בלי מעוטא, איך יכולין אנו למילף זריקה משחיטה, אחרי דקילא דאין מחשבת אוכלין בזריקה?
181
קפ״באכן באמת גם להרמב"ם יש לישב, דהא ע"כ לדידיה לפי הפסק דפסק כרב חסדא הנה מחשבת אוכלין ומחשבת ערלים שני ענינים נפרדים לגמרי הם, והראי' דאם כי אין מחשבת אוכלין בזריקה, אבל לענין מחשבת ערלים עוד חמורה זריקה משחיטה, דבשחיטה למולין ולערלים כשר, ובזריקה אף בכה"ג פסול כדפסק שם (פ"ב מהל' קרבן פסח הל' ה-ו) ועי' בהשגת הראב"ד שם; וא"כ גם רבה אי אפשר לו להביא ראיה דלא כרב חסדא, מצד דאי אפשר למילף זריקה משחיטה דאין מחשבת אוכלין בזריקה, דהא בזה גופא אנו דנין לומר, דאין כלל שייכות למחשבת ערלים עם מחשבת אוכלין ושוב יהיה "תלי תניא בדלא תניא", ורק אחרי שיש מיעוט, תו די גם בפרכא כל דהו לאוקמי המיעוט על זריקה.
182
קפ״גוהתמיהה נשארה שוב רק לשיטת הריב"א, דאף לרב חסדא הנה מחשבת ערלים ואוכלין ענין אחד הוא, והראי', דכמו דאין מחשבת אוכלין בזריקה ה"נ אין מחשבת ערלים בה, ואם "חישב להאכיל הבשר לערלים אפילו רב חסדא מודה דכשר", ורק בשחישב להתכפר בו ערלים פוסל, ולדידיה נשארה באמת התמיהה הנ"ל.
183
קפ״דקושית התוס' בפסחים (סב, א) ותירוצם דחוק ולשיטת הרמב"ם לא יתכן כלל תירוצם. - אולם באמת הרמב"ם לשיטתו וקושית התוס' מעיקרה ליתא, דלדידיה באופן כזה גם רבה מודה דלא עלה לבעלים לשם חובה. - ולכאורה לפי מה דפסק הרמב"ם דפסח לשם חולין פסול היה צריך להיות בכה"ג פסול לגמרי אף לרבה. - אכן בכאן לא שייך הטעם ד"זבח פסח הוא לד'".
184
קפ״השם (סב, א): "אלא אמר רב אשי רב חסדא ורבה בהאי קרא קמיפלגי, 'ונרצה לו לכפר עליו', עליו ולא על חבירו, רבה סבר, חבירו דומיא דידיה, מה הוא דבר כפרה, אף חבירו דבר כפרה, לאפוקי האי ערל, דלאו בר כפרה הוא; ורב חסדא סבר האי ערל נמי כיון דבר חיובא הוא, בר כפרה הוא, הואיל דאי בעי מתקן נפשיה. ומי אית ליה לרב חסדא הואיל, והא אתמר, האופה מיו"ט לחול וכו'? אמרי, כי לית ליה לרב חסדא הואיל לקולא, לחומרא אית ליה".
185
קפ״וובתוס' שם (ד"ה כי) כתבו: "נראה, דרב חסדא לא פסל אלא מדרבנן, דמדאורייתא לא שייך לחלק בין לחומרא בין לקולא ומדאורייתא לא אמרינן הואיל כלל אפילו לחומרא וכו'. ואין להקשות, אי מדרבנן היאך יתחייב פסח לאחר, הא קמייתי חולין לעזרה? לא הוא, כיון דלא יזרוק הדם אינו יוצא ומותר לצאת באחר".
186
קפ״זאכן באמת הלשון "פסול" משמע דבכל האופנים פסול וצריך להביא אחר, אף אם עבר וזרק את הדם? אכן גם אם נקבל את הדוחק הזה, הנה כ"ז ניחא לשיטת התוס' דכל מחלוקתם היא רק בהשחיטה, ואם כי לשון המחלוקת הוא אם יש מחשבת ערלים בזריקה, אבל הכוונה היא רק כשחשב בשחיטה על הזריקה, דכשחשב בזריקה גופא כו"ע מודו דכשר, וע"כ גם לרב אשי כל מחלוקתם היא בהשחיטה, ואם יחשוב בהזריקה ג"כ כו"ע מודו דאיננו מחויב להביא אחר כנ"ל; אבל לשיטת הרמב"ם הנ"ל, שמפרש מקודם את הדברים כפשוטם, דהמחלוקת אי יש מחשבת ערלים בזריקה או לא היא באמת בהזריקה גופא, וא"כ הרי גם לנוסחו של רב אשי הרי נשארת המחלוקת בעיקרה - ג"כ רק בהזריקה, והשחיטה היא רק דבר המסתעף, דאם אינו פוסל בזריקה ממילא אינו פוסל ג"כ בחושב בשחיטה ע"ד הזריקה, א"כ הרי נשארת קושית התוס', דאיך יתכן שלרב חסדא יופסל בזורק עמ"נ שיתכפרו בו ערלים, ויצטרך להביא קרבן אחר, אחרי דמדאורייתא כשר?
187
קפ״חאולם באמת להרמב"ם לשיטתו קושית התוס' מעיקרה ליתא, דהא דעתו (פט"ו מהל' פסולי המוקדשין הלכה ח-ט) דאם "שחטה (את החטאת) לשם אחר שהוא מחוייב עולה הרי זו כשרה ולא עלתה לבעלים שנא' וכיפר עליו, עליו ולא על חבירו שהוא מחוייב חטאת כמותו. שחטה לשם מת כשרה ולא עלתה לבעלים, שאין כפרה למתים"; וכבר ביארנו בשמעתתא יג (פרק טו) בטעמו של הרמב"ם שלא עלתה לבעלים, משום דתרי מיני סתמא יש, יש סתמא דלשמן קאי, דזהו גופא נחשב לשמן, ויש סתמא דחסר השלא לשמן, אם כי גם הלשמן אינו כאן, וזהו שייך גם בה"לשם זבח" וגם בה"לשם זובח"; ויש חילוק בין תרי מיני סתמא אלה גם בדינא, היינו דבסתמא באופן הראשון כשר ועולה לשם חובה, אבל בסתמא בשל מין השני כשר ולא עלה לבעלים לשם חובה, והציור מאופן האחרון, הוא בנ"ד ששחט לשם מי שהוא מחוייב עולה או לשם מת, דנהי דאין כאן שלא לשמן ממש, לשם זובח אחר, אבל גם הלשמן חסר כאן, דהא ס"ס לא מיקרי זאת לשם זובח, עיי"ש בדברינו שם.
188
קפ״טוממילא לפ"ז אף לרבה דסבר "חברו דומיא דידיה, מה הוא דבר כפרה, אף חבירו דבר כפרה, לאפוקי האי ערל דלאו בר כפרה הוא", אבל גם לדידיה, נהי דאינו בכלל שינוי בעלים, אבל ס"ס חסר בזה גם ה"לשם זובח" ולא עלה לבעלים לשם חובה. וא"כ ממילא קושית התוס' מסולקת מעיקרה, דלפ"ז אף לרבה הוא מחוייב להביא פסח אחר מדאורייתא, כיון דלא עלה לבעלים לשם חובה מן הדין, ורק דלרבה כשר הבשר, אכן לרב חסדא דפסיל מדרבנן ממילא תו מחוייב להביא פסח אחר מדאורייתא.
189
ק״צואע"ג דדעת הרמב"ם (פט"ו מהל' פסולי המוקדשין הלכה יא) דבפסח אף לשם חולין פסול, אע"ג דאמרינן בזבחים (ג, א), דזהו ג"כ נכלל בכלל סתמא כיון "דלאו מינה לא מחריב בה", וא"כ חזינן מזה, דהרמב"ם סובר, דבסתמא ממין השני, כשחסר גם הלשמן וגם השלא לשמן פסול בפסח לגמרי כמבואר אצלנו שם (פרק ה), וא"כ לפ"ז יוקשה, מאי דעתיה דרבה דס"ל דכשר בזה מצד דאינו מחוייב כפרה כמותו, הא ס"ס חסר הלשם בעלים בזה?
190
קצ״אהא ל"ק, כיון דכל טעמיה דהרמב"ם בזה הוא כמו דכתב שם: "שנאמר זבח פסח הוא לד'", הנה אפשר למעט מזה רק "לשם חולין", דחסר בזה ה"לד'" לגמרי, משא"כ בכאן דס"ס הוא בכלל "זבח פסח הוא לד'", ואי משום שינוי בעלים תו לא שאני בזה מחטאת, שבאופן זה כשר ולא עלה לבעלים לשם חובה.
191