דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ב' נדרי האיסורים נדר ושבועהDarkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 2
א׳שמעתתא ב' נדרי האיסורים נדר ושבועה
קושית הלח"מ על הרמב"ם בפרק יב מהלכות אישות - תירוץ האבני מילואים דהיכא דהנדר בגופו אינו חל לבטל מצוה - כבר קדמהו הגאון המחנה אפרים שחידש דהא דקונמות מפקיעה מידי שיעבוד הוא דוקא כשהקונם הוא על הנכסים אבל כשהקונם הוא על גופו לא חייל נדריה. - הגאונים הנ"ל בנו את דבריהם על יסוד רעוע ובאמת אותו ההבדל שיש בין נדר לשבועה באיסורים מחפצא אותו ההבדל יש ג"כ באיסורים ממעשה - קושית המחנה אפרים היא באמת קושית הגמ' בנדרים (יג, ב) - גם באופן ששניהם גם המצוה וגם הנדר הוא בחפצא נמי חייל הנדר.
קושית הלח"מ על הרמב"ם בפרק יב מהלכות אישות - תירוץ האבני מילואים דהיכא דהנדר בגופו אינו חל לבטל מצוה - כבר קדמהו הגאון המחנה אפרים שחידש דהא דקונמות מפקיעה מידי שיעבוד הוא דוקא כשהקונם הוא על הנכסים אבל כשהקונם הוא על גופו לא חייל נדריה. - הגאונים הנ"ל בנו את דבריהם על יסוד רעוע ובאמת אותו ההבדל שיש בין נדר לשבועה באיסורים מחפצא אותו ההבדל יש ג"כ באיסורים ממעשה - קושית המחנה אפרים היא באמת קושית הגמ' בנדרים (יג, ב) - גם באופן ששניהם גם המצוה וגם הנדר הוא בחפצא נמי חייל הנדר.
1
ב׳הלח"מ ברמב"ם פרק יב מהל' אישות (הלכה כג) הקשה, - לפ"מ דפסק של "המדיר את אשתו מליהנות לו כו' ממתינין לו ל' יום - כו' - ואם לאו יוציא ויתן כתובה" ולא הזכיר, מה שאמרו בגמ' בריש פרק המדיר (כתובות ע, ב) דדוקא דקאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך. דע"כ צ"ל, דסובר כדעת הר"ן בהלכות שם (דף לא, ב, מדפי הרי"ף), דסוגית הגמ' אזלא, כמאן דאמר, קונמות אין מפקיעין מידי שיעבוד, אבל אנן דקי"ל, דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד א"צ לזה, דאע"ג דמשועבד חל הנדר. וא"כ האיך כתב רבינו, בפ' יד מהל' אישות (הלכה ו) "אמר לה תשמישי אסור עליך או שנשבע וכו', לא נדר כלום ואם נשבע נשבע לשוא מפני שהוא משועבד לה" הא קונמות מפקיעה מידי שיעבוד? והוא מותיב לה והוא מפרק לה, לחלק בין ממון שניתן למחילה, דע"ז שייך לומר דקונמות מפקיע מידי שיעבוד, ובין עונה, שאינה ניתנת למחילה, לכן גם קונם אין מועיל להפקיע. וראיתי להגאון בספרו אבני מלואים (סימן עב ס"ק ב) שכתב ע"ז, דקושיא מעיקרה ליתא, משום דהא דנדרים חלים ע"ד מצוה הוא משום, דנדר הוא איסור חפצא, והמצוה איננה על החפץ, רק גוף האדם מצווה על קיומה, ומש"ה שבועה לא חלה על המצוה, שהיא ג"כ על האדם. אבל בנ"ד, באומר קונם גופי לתשמישך, שגופו הוא החפץ המוזהר מהר סיני והוא בעצמו חפץ הנדור, הרי הוה כמו שבועה, דאין חלה ע"ד מצוה, מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה.
2
ג׳אמנם באמת כבר קדמהו בזה הגאון בספרו מחנה אפרים הלכות נדרים (סימן א). ומכח זה רוצה לחדש, כשנשבע לומר דבר לחבירו ואח"כ אמר קונם פי מלדבר לו, או שאומר קונם פי מלקרות קריאת שמע, דלא חל נדריה, אחרי שפיו מצווה ועומד לומר ולקרות ק"ש, הוה כמו שבועה דאין חלה על שבועה לא לבטלה ולא לקיימה. ומוסיף עוד לאמר, דהא דקונמות מפקיע מידי שיעבוד היינו דוקא, כשהקונם הוא על הנכסים, אבל, כשהקונם הוא על גופו מלפרוע לו לא חייל נדריה, אחרי דגופו מושבע ועומד לקיים מצות פריעת בע"ח.
3
ד׳והביא ראיה לזה מהא דפ"ק דנזיר (ד, א) על הא דפרכינן שם על הדרשה, דדריש יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות "הא מושבע ועומד מהר סיני?" ופרש"י "ואע"ג, דנדרים חלים ע"ד מצוה, היינו היכא, שאוסר החפץ על עצמו, אבל נזיר אסר נפשו אחפצא", אלמא, דגם בנדרים אי אסר נפשיה אחפציה לא חייל נדריה לבטל דבר מצוה, ומכח זה הוא מתמה על דברי התוס' בשבועות (כה, א ד"ה מה), שתרצו על קושיתם מהו חומר בנדרים משבועות, והלא כי האי גונא דאוסר החפץ עליו, שבועה נמי חיילא, אי אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה? משום דנדרים בכל גווני דחייל ארשות חייל ע"ד מצוה, "דהיינו כשאוסר חפץ על עצמו, אבל כשאוסר עצמו על החפץ אינו חל אפילו על דבר הרשות", דהדברים לא יתכנו, דהלא גם בנדרים משכחת לה, שיאסור עצמו על החפץ ומשנה שלימה שנינו פ"ק דנדרים (יג, ב), קונם פי מלדבר עמך וקונם עיני בשינה דהר"ז נדר.
4
ה׳והנלענ"ד, שהגאונים הנ"ל בנו את דבריהם על יסוד רעוע. נראה, דהיה להם לודאי, שהחילוק בין גדר נדר לגדר שבועה הוא רק באיסורים שמקבל עליו מאיזה חפצא, דשם הננו מבדילים לאמר, דבנדר הגדר הוא, דאוסר חפצא אנפשיה, ובשבועה הוא ליהפך, דאוסר נפשו אחפצא. אבל באיסורים שמקבל עליו להזהר מאיזה מעשה, שם גדר הנדר והשבועה אחד הוא, דבשניהם הוי איסור גברא, ומפני זה בא הגאון המחנ"א לקושיא מוזרה כזו על הא דכתבו בתוס' לדבר פשוט דבנדר לא משכחת לה איסור גברא, דהרי משכחת לה כנ"ל. אבל כמה רחוק זאת מהאמת. והאמת היא, דאותו ההבדל שיש בין נדר לשבועה באיסורים מחפצא אותו ההבדל יש ג"כ באיסורים ממעשה, דגם שם הרי יש לחקור במהותו: אם דהפעולה נאסרת על האדם, או, להיפוך, דהאדם או, יותר נכון, האבר שבו, שע"י נעשית הפעולה נאסר גופו להפעולה הנ"ל, וזהו ההבדל בזה בין נדר לשבועה, דבראשון יאסר האבר להפעולה, ובהשני הוא להיפך דנאסרה הפעולה להאדם. וקושית המחנ"א היא באמת קושית הגמ' בנדרים (דף יג, ב) דוק ותשכח. וע"ז מתרצינן שם: "א"ר יהודה, באומר יאסר פי לדבורי, ידי למעשיהם רגלי להילוכן". כלומר, דאמנם דברי התוס' בשבועות אמת ויציב, דבנדרים לא משכחת לה שיאסור עצמו על החפץ, אך בכאן החפץ הוא הפה, הידים או הרגלים, וג"כ הוא לא מהגדר של שבועה, שנאסר הדיבור על הפה, אך להיפך, שהפה נאסר על הדיבור וכדומה, ואם נפל היסוד ממילא נופל הבנין. וברם, כשנשבע לומר דבר לחבירו ואח"כ אמר קונם פי מלדבר דחייל נדריה, משום דהנדר והשבועה אינם מתנגשים בזה בנקודה אחת, דהשבועה סבבה עליו חיוב פעולה, אבל הנדר אינו גורם איסור פעולה, שיהיו תרתי דסתרי, אך פוגע בדבר אחר - בהפה, שהוא משמש בזה בתור חפצא, וכה"ג בקונם פי מלקרות ק"ש הנה המצוה היא רק בחיוב הקריאה, והנדר פועל איסור בעצם הפה ממש, כמו באומר קונם סוכה שאני עושה.
5
ו׳ולא כמו שחשבו הגאונים הנ"ל לאמר, שכל טעמא, דנדר חל ע"ד מצוה, הוא משום שהמצוה הוא בגברא והנדר הוא בחפצא, אך יש לנו ציור גם באופן, ששניהם, גם המצוה וגם הנדר, הוא בחפצא, ובכ"ז חל הנדר. ציור כזה הוא מה דקי"ל, דקונמות מפקיעה מידי שיעבוד כדאיתא בכתובות (נט, ב), אע"ג למדס"ל שיעבודא דאורייתא, הנה מלבד מה שעל קרקפתא דגברא מונח לקיים מצות פריעת בע"ח, הלא עצם הנכסים משועבדים למלוה, דבשביל זה גובה אף מן היורשים ומן הלקוחות, כמבואר בקדושין (יג, ב ובב"ב קעה, ב) ובכ"מ, ובכ"ז הקונמות דהוא ג"כ בנכסים מפקיע זאת. ומ"ט? משום דהחוב הוא רק שיעבוד, כלומר קנין מקופיא, והקונמות חלה בעצם הדבר דהוא שלו; כן הוא הציור במקום שגם המצוה וגם הנדר הוא בגברא ובכ"ז יפה כח הנדר לבטל את המצוה, משום דהמצוה מטלת עליו רק שיעבוד לעשותה, בעוד שהנדר חל בגופו ממש; וזה שהקשו הראשונים על הא דתשמישי עליך, דכופין אותו ומשמשתו, הלא קונמות מפקיע מידי שיעבוד, כלומר, דכמו התם, שניהם הוא בנכסים ה"נ שניהם הם בגברא, ומובן דעל זה תירוץ המחנ"א והא"מ אינו מספיק כלל. והראי' שהביא המחנ"א מהא דנזירות אינה ראיה כלל, דכבר ביארנו במק"א, ששיטת המפרש שם, דנזירות הוי איסור גברא כמו שבועה, דע"י הנזירות הוא נאסר לשתות יין ושאר דברים - והראב"ן אמנם פליג ע"ז משום דסובר כדעת המהרי"ט, דנזירות הוא תואר קדושה וממילא הוא נאסר בכל הדברים ולדידיה נזירות חלה לבטל דבר מצוה, ומפשטות הגמ' שם ראיה להיפך, דאמרינן שם "כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה" (נזיר שם), אע"ג דהוכחנו בכמה ראיות דנזירות הוא בגופו והשבועה הוא ג"כ בגברא ובכ"ז חלה הנזירות על שבועה, משום, דכאמרינן, דבר שבגופו וחובת או אסור גברא שני דברים נפרדים הם. ועי' בספר ידות נדרים (ס' רו יד שאול אות ד), שהביא דברי הירושלמי והריטב"א דנזירות חלה על יין של ערלה, וע"כ משום, דכל האיסורים הם איסור גברא, אע"ג דגם נזירות לדברינו, הוא לא איסור חפצא אך דבר שבגופו, כנ"ל.
6
ז׳מחלוקת הרמב"ם והטור במתפיס בחבירו בשבועה - המחלוקת תלויה בהחקירה בהגדר של איסור גברא בשבועה אם זהו האיסור דבל יחל או דיש עליו שני איסורים - ראיות לכן ולכאן - שיטת הגאונים המחנ"א והא"מ הנ"ל בפרק הקודם קרובה לשיטת הטור הנ"ל - שיטת הריטב"א דשבועה חלה על נדר.
7
ח׳טור יו"ד (ס' רל"ט, ט-י) "ומטעם זה נמי מתפיס בנדר נתפס, שהרי, האיסור הוא על החפץ, וכשאומר על ככר אחר יהא כמוהו הרי הוא כמוהו. אבל שבועה, שנשבע על ככר שלא יאכלנו אין שום איסור על הככר, לפיכך אם אמר על אחר יהא כמוהו אינו כלום וכו' ולפ"ז, אם שמע חבירו שנשבע ואמר ואני כמותך הויא שבועה גמורה, אבל הרמב"ם (שבועות פרק ב הל' ח-ט) השוה מתפיס בחבירו שנשבע למתפיס בככר שנאסר בשבועה, וכתב שבשניהם אינה שבועה לחיוב אלא לאסור".
8
ט׳ובב"י שם "ומ"ש, ולפי"ז אם שמע חבירו שנשבע ואמר ואני כמותך הוא שבועה גמורה, כלומר, דלפי הטעם שנתן לחלק בין מתפיס בנדר למתפיס בשבועה, דהוי משום דבנדר החפץ אסור, ובשבועה החפץ מותר. אם התפיס עצמו בחבירו בשבועה נמי אסור, דהא כיון דחבירו אסור לעשות דבר שנשבע עליו, כי מתפיס גרמיה בחברי' שפיר מתפיס ומיתסר". והנלענ"ד דמחלוקתם היא בהגדר של איסור גברא דשבועה, אם כל האיסור שעליו הוא רק מצד ה"בל יחל דברו". או, דכמו, שבנדרים יש איסור חפצא מלבד ה"בל יחל דברו", כן בשבועה יש ג"כ איסור גברא, כלומר, שמתהוה איסור בגופו מצד עצם השבועה, וה"בל יחל" הוא לאו נוסף המשותף לשניהם - גם לנדר וגם לשבועה יחד.
9
י׳ועי' בר"ן (יח, א) ד"ה הלכך שכתב "וליכא למימר, דכי היכי דאיסור חפצא דנדרים חייל אאיסור גברא דשבועות, ה"נ איסור גברא דשבועות ליחול אאיסור חפצא דנדרים, משום דבנדרים כי היכי דאית בהו איסור חפצא איסור גברא נמי אית בהו, שהרי מכיון שנאסרו עליו קאי עליה בלא יחל דברו, והאי לא ככל איסור גברא הוא ככל ל"ת שבתורה". משמע כהצד הראשון דאיסור גברא ולא יחל דברו אינם שני דברים נפרדים אך זה הוא מושג אחד.
10
י״אועי' עוד בר"ן נדרים (יג, ב) ד"ה שהנדרים חלים ע"ד מצוה שכתב "בפ"ב מוכחינן לה מקרא, שהשבועות חלות ע"ד שאין בו ממש, משום דמיתסר גברא הוא שלא יעשה כן ואיהו אית ביה ממש, מה שאין כן בנדרים דמיתסר חפצא הוא הלכך אי לית ביה מששא לא אסר מידי", משמע לכאורה מזה יותר קרוב להצד השני, דהאיסור בשבועה הוא לא רק איסור פעולה מצד הבל יחל, דא"כ היה לו לחלק בפשיטות, דבשבועה לא שייך כלל הצורך של דבר ממש, אחרי דאין האיסור בזה על שם עצם אך על פעולה. ומדבריו נראה, דגם שבועה הוא איסור על עצם מיוחד, אך העצם בזה הוא הגברא ואיהו אית ביה ממש.
11
י״בוברור דעל צור החקירה הלזו תסוב בכאן מחלוקת הרמב"ם והטור. דהאחרון סובר כהצד השני, א"כ ההבדל בין נדר לשבועה, הוא לא רק מה שבהראשון יש איסור חפצא מה שבשבועה איננה. אך גם זאת ששבועה יש איסור גברא, שהוא איסור בגופו, מה שבנדר איננו. וכשאנו מניחים שנדר הוא איסור חפצא ושבועה הוי איסור גברא, הוא תרתי דסתרי, כלומר, שמה שיש בזה אין בזה, כי ע"כ, כמו דמחלקינן לענין התפסה בהככר, דבנדרים הוי התפסה ובשבועה לא הוי, משום, דהתפסה בככר לא שייך רק במקום שיש על הככר איסור חפצא, כן הוא ההבדל להיפך בהתפסה בגברא, דבשבועה, כשיאמר ואני כמותך הוי שבועה, דנקרא התפסה בגוף האיסור, משא"כ בנדר, דאם כי גם בו יש איסור דבל יחל דברו, זהו רק איסור פעולה, אבל לא איסור בגופו כנ"ל. - [ועי' במחנ"א הלכות נדרים ס' ב]. והרמב"ם סובר כהצד הראשון, א"כ בשבועה לא רק שאין בה איסור בחפצא, אך אין בה גם איסור בגופו זולת ה"בל יחל", שהוא רק איסור פעולה, דלא שייך בזה כמובן שום התפסה, דאין בזה דבר המתפיס.
12
י״גוכשתעמיק בדבר תראה, כי דעת הטור קרובה לשיטת הגאונים המחנ"א והאבנ"מ שהבאנו בפרק הקודם. דלפ"ז, כשאומר, למשל, קונם גופי שאינו משמשך או קונם פי מלקרות ק"ש, הוה כאומר, שבועה שלא אשמשך או שבועה שלא אקרא ק"ש, דבשניהם נתפס האיסור בגופו ובכ"ז אמרינן דאין שבועה מועלת לבטל דבר מצוה, ה"נ בנדר. אבל לפי שיטת הרמב"ם שביארנו, דבשבועה כל האיסור הוא רק הבל יחל, אבל בנדרים לעולם יש איסור נוסף זולת הבל יחל, בין כשהנדר הוא בחפצא, דשם מתהוה איסור חפצא, בין שהנדר הוא בגופו, דשם מתהוה איסור בגופו, ולכן אע"ג דאין שבועה חלה לבטל דבר מצוה בנדר חיילא כנ"ל.
13
י״דאכן יש להתבונן לפי שיטת הטור, מדוע באמת לא תחול שבועה על נדר, כמו שחל נדר על שבועה? ותירוץ הר"ן, דבנדר נמי יש איסור גברא הלאו דלא יחל דברו, לא יתכן לדידיה, דסבר דבשבועה יש ג"כ איסור גברא מיוחד מלבד הלאו דלא יחל דברו כנ"ל.
14
ט״ואמנם מצאתי, דיש מן הראשונים, שסוברים דבאמת כן, דשבועה חלה על נדר עי' בנימוקי הריטב"א למס' נדרים על המשנה דזה חומר בשבועות מנדרים (טז, א) שכתב "ומיהו בשבועה על הנדר, איכא מ"ד דשבועה חלה על הנדר לקיים וכו' דכיון דנדר איסור חפצא ושבועה איסור גברא ועניניה חלוקין הם, כשם שהנדר חל על שבועה וכו' כך השבועה חלה על הנדר וכו', וזו היא שיטת מורי נ"ר, אבל בירושלמי משמע דשבועה לא חיילא אנדר כלל, דכיון דאסריה איסור חפצא, הא איתסר ליה ממילא באיסור גברא משום בל יחל דברו, ותו לא חיילא עליה שבועה, כשם שאין שבועה חלה על שבועה אפילו לקיים, דגרסינן התם בירושלמי (נדרים א, א) גבי הא דאמרינן, דאין שבועה חלה על שבועה כו'. א"ר יודן והוא שהזכיר נדר ואח"כ הזכיר שבועה. פירוש דלא חיילא שבועה אנדר אפילו לקיימה, דהוי כמו שבועה על שבועה, דבנדר קמא שבועה נמי אית ביה, שכבר נשבע בהר סיני לקיים את נדרו ולעשות כל היוצא מפיו".
15
ט״זוברור, דדעת מורו של הריטב"א הוא ג"כ כשיטת הטור לפי הסברתינו, דבשבועה יש איסור גברא נוסף על הבל יחל המשותף לנדרים ולשבועות ביחד.
16
י״זועוד יותר תמצא דעתו של הריטב"א בשבועות (כב, ב) על הא דאיתא שם "בעי רב אשי, נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה, דכיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהתירא קא משתבע ודעתיה אמשהו, או דלמא, כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית" ופירש הוא ז"ל ע"ז "פירוש רש"י ז"ל ואין כאן שבועה. ונראה מדברי רבינו ז"ל, דנזירות חיוב גברא הוא, דאי איסור חפצא הוא הא קי"ל שהשבועה חלה על הנדר ונדר על שבועה לקיים, דהאי איסור חפצא והאי איסור גברא, וכן הוא בירושלמי וכו' וכן עיקר דהא נזיר לא אסר עליה מידי, אלא שקיבל עליו נזירות ורחמנא אסריה ביוצא מן הגפן וטומאת מתים כשם שאסר לישראל חזיר ונבילה ואסר לכהנים טומאה".
17
י״חומדבריו אלו אנו לומדים שני דברים: א) את הנ"ל, דאיסור גברא חייל על איסור חפצא, ושע"כ אם נזירות היתה גדר של איסור חפצא היתה השבועה חלה על נזירות. ב) בדרך אגב הננו לומדים מדבריו מהו הגדר של איסור גברא לדידיה. דהרי לדרכו, להכי לא חלה שבועה על נזירות, משום דמהות האיסור שלהם אחת הוא: איסור גברא. ומשמע, דכמו, דנזירות הוא איסור הגוף כדאסיק, כן הכא נמי גם שבועה, כפי דברינו הנ"ל, שזה הוא באמת הטעם ששבועה חיילא על נדר. ומשמע ג"כ דסובר, דכמו דאין שבועה חל על נזירות כך אין נזירות חלה על שבועה כדעת הרשב"א בתשובה (סימן תרט"ו), אך לא מטעמיה. דאילו טעם הרשב"א הוא, דבכלל אין איסור חפצא חל על איסור גברא, אכן להריטב"א, אע"ג דסובר דהיכא דהאסורים נפרדים זה איסור חפצא וזה איסור גברא אחע"א, אך לדעתו נזירות אם כי הוא איסור בגופו הוא קרוב למהות שבועה משום דגם שבועה הוי בגדר זה כדברינו הנ"ל.
18
י״טאולם לפי"ז יוקשה על הריטב"א דברי הגמ' בנזיר (דף ד, א) "דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות וחיילא על שבועה". ואמאי, כיון דלדידיה לנזירות ולשבועה גדר אחד? בשלמא להרשב"א דסובר ג"כ דאין נזירות חלה על שבועה לקיימה לא קשה בכ"ז, דהוא יכול לסבור דאמנם נזירות הוא מעין נדר, אך גם בנדר גופא סובר, דאין חל על שבועה לקיימה אך לבטלה. [ומצאתי אח"כ דאמנם כן כתב הרשב"א להדיא בתשובה (ח"ד סי' קט ד"ה ועתה אשוב) "והנדרים והנזירות אחד הן, שכן הקישן הכתוב דכתב נדר נזיר להזיר, וכדאיתא בריש פ"ק דנדרים, ועוד שהרי שנינו חומר בשבועות וכו' ואחר משנה זו מיד שנינו יש נדר בתוך נדר וקא מפרש נזירות, אלמא שהנדרים והנזירות אחד הן כו' ועוד כי הטעם בנדרים ובנזירות אחד דכאן וכאן אוסר החפץ על עצמו"] אבל להריטב"א, דסובר דאין חילוק בין ביטול ובין קיום, וכל טעמא דשבועה אינה חלה על נזירות הוא משום דגדר אחד לנזירות ולשבועה, א"כ גם נזירות לא תחול על שבועה אף לבטלה? וצ"ע.
19
כ׳מתפיס בנדר אם הוה נדר אי לא, - שיטת רש"י בשבועות (כ, ב) - קושיות הראשונים ע"ז - עצה לצאת מן המבוכה הזו - הא דמתפיס בנדר נדר והא דהתפסת נדר הוי התפסה שני גדרים הם - חקירה בנדר דיש בזה איסור חפצא ובל יחל אם הוא דבר אחד או שני דברים נפרדים. - בזה מיושב הכל.
20
כ״אשבועות (כ, א) "ואזדו לטעמיהו, דאיתמר: מתפיס בשבועה אביי אמר כמוציא שבועה מפיו דמי. ורבא אמר, לאו כמוציא שבועה מפיו דמי. מיתיבי, איזה איסור האמור בתורה? האומר, הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין, כיום שמת בו אביו וכו'. בשלמא לאביי מדמתפיס בנדר נדר, מתפיס בשבועה שבועה, אלא לרבא קשיא? אמר לך רבא, תריץ ואימא הכי, איזהו איסור נדר האמור בתורה, האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו".
21
כ״בופשטות הדברים מורין כרש"י (שם, ב ד"ה תריץ), שלרבא גם מתפיס בנדר לאו נדר היא כדפי' "ואשמעינן שאינו חייב בנדר, אא"כ פרשהו ואח"כ תלאו בדבר הנידר עליו כבר וכו' אבל מתפיס בנדר לאו נדר הוא".
22
כ״גותמהו כל הראשונים ע"ז, דמלתא דפשיטא אצלם, שכו"ע מודו, דמתפיס בנדר הוי התפסה, דמשנה שלימה היא "מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני כולם נזירים (נזיר כ, ב). וגם מהא דאיתא בנזיר (ד, א) "הריני כשמשון כבן מנוח וכו' - הרי זה נזיר שמשון". וגם מהא דאיתא בנדרים (י, ב) "כאימרא, כדירים, כעצים, כאשים וכו' ה"ז נדר בקרבן"?
23
כ״דוהנה, הקושיות האחרונות יש לישב בנקל, דשמשון וכן מנוח, כפי פירוש הגמ' שם, הוא לא שם פרטי, אך הוא תואר כללי לנזירות, שזהו סוג מיוחד בנזירות, שנקרא נזירות שמשון עם דינים מיוחדים, והוה כאילו אמר הריני נזיר, דהוה נזיר סתם, ה"נ כשאמר הריני כשמשון, דהוה נזיר שמשון ולא משום התפסה הוא. והראי', דגדר התפסה הוא שמתפיס את התואר קדושה של חפץ זה על חפץ אחר, אבל, כשאמר הריני כשמשון הוא אף בעת ששמשון איננו כבר בעולם, בכ"ז הוי נזיר. וכן גם הא דכאימרא וכו', גם כל אלה המה שמות כלליים, כמו השם "קרבן", ולאו משום התפסה של חפץ הוא. אבל הקושיא הראשונה עדיין בתקפה עומדת, לכאורה, ואם כי הגמ' אסיק שם "והוא שהתפיסו כולן בתוך כדי דיבור" אבל ס"ס הלא מוכח משם, דמשום התפסה הוא, דהא תני שם "הותר הראשון הותרו כולן", והא דבעינן שיהיה בתוכ"ד הוא כמו שפירש הר"ן, דאם היה אומר "ואני כמוך ה"נ אלא התם לא אמר אלא "ואני" ולאחר כדי דיבור לא משמע מידי.
24
כ״הובשביל זה דחקו הראשונים לפרש דלא כרש"י, אלא דעיקר הקושיה היתה, דקסבר מדתני "איזהו איסר", אלמא "איסר" התפסת לשון הוא, וקשיא לרבא דאיהו אמר "איסר" לא היינו מתפיס?
25
כ״ווע"ז מתרץ, דהכונה הוא איזהו איסר נדר האמור בתורה. כלומר, דלאו ב"איסר" דקרא איירי אלא דקאי על עיקר נדר, דעיקר נדר האמור בתורה היינו, שתלאו בדבר הנדור, ורק לפיכך המתפיס בנדר נדר, כיון שעיקר הנדר הוא בהתפסה, וממילא אין ללמוד שבועה מנדר לענין זה, דשאני נדר, דכל עיקרו ע"י התפסה הוא, דבאופן אחר לא יתכן.
26
כ״זאבל הרואה יראה את הדוחק שיש בזה, דפשטא דלישנא מורין כדברי רש"י.
27
כ״חוהנ"ל בזה, דכשנדייק בלשונו הזהב של רש"י נמצא עצה איך לצאת מן המבוכה הלזו דז"ל (שבועות שם, א ד"ה והוא שנדור) "והוא שנדר ובא מאותו היום וכו' וקסלקא דעתך השתא, דהיינו מתפיס בנדר, וקתני איזהו איסר האמור בתורה, שהוא בלא יחל דברו האומר הרי עלי וכו', אלמא המתפיס בנדר הרי הוא בלא יחל כנדר עצמו". ונראה ברור מזה, דהשקלא וטריא הוא רק בזה, דלא יעבור במתפיס בנדר על "בל יחל" לרבא, אבל איסור של נדר בודאי יש בזה, אם כדעת רש"י נוטה, כפי שכתב הריטב"א בחידושיו, דלרבא, דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי גם איסורא ליכא.
28
כ״טובזה השמיע לנו, לדעתנו, דהא דמתפיס בנדר נדר והא דמתפיס בנדר הוי התפסה, זהו שני גדרים נפרדים. ולרבא, אם אמנם מתפיס בנדר לא הוי נדר ובכ"ז הוי התפסה. דהנה יש לחקור בנדרים דהוי איסור חפצא ועובר עליהם בבל יחל, אם זהו דבר אחד, כלומר, דמהות האיסור הוא איסור חפצא, ועבירתו הוא עבירת הלאו של בל יחל. או, דזהו שני דברים נפרדים המתהוים ע"י הנדר; על החפץ מתהוה איסור חפצא ועל האדם איסור של בל יחל דהוא איסור גברא. אכן, לפי מה שיתבאר אצלנו בהפרקים הבאים דה"בל יחל" אינו מסתעף בנדרים מהאיסור חפצא, דאדרבא היה לנו לאמר כיון דכבר נתהוה איסור חפצא תו נתקיימו דבריו בזה גופא שנעשה ע"י דיבורו איסור חדש, אך הוא עובר גם על בל יחל מצד דבנדר יש שני איסורים גם איסור חפצא וגם איסור גברא, כלומר, דמלבד מצד האיסור שנתהוה על החפץ יש עליו חיוב ג"כ מצד הקבלה. לפ"ז נקל להבין דהאיסור חפצא והבל יחל זהו שני דברים נפרדים המתהוים יחד.
29
ל׳והנה נתבונן נא בהמחלוקת אם מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי או לא, אע"ג דכו"ע מודים בודאי, דשבועה הוה רק איסור גברא והאיך יוכל לכאורה להתפיס לומר ככר זה כזה, אחרי דגם בהככר הראשון אין איסור בגופו?
30
ל״אאך דוק בלישניה. דע"ז אמר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי, כלומר, והוי קבלה מפורשת גם על הככר השני, כי ע"כ אם שאמר זאת בלשון נדר, דלא אסר את עצמו אך את החפץ, נמי מהני, דהא מבואר בר"ן נדרים (ב, ב) ועוד, דנדר שאמר בלשון שבועה ושבועה שאמר בלשון נדר, מהני מדין ידות, כיון דפיו ולבו שוין. אכן, לענין מתפיס בנדר הוי להיפך, דזאת כו"ע מודים, דבנדר שייכת התפסה אחרי דהוא איסור חפצא, ויכול להתפיס את האיסור מחפץ זה על חפץ אחר. אך, כ"ז הוא רק לענין האיסור חפצא, אבל לענין האיסור גברא שיש בנדר, דלזה כמובן לא שייכת התפסה, כמו דאינה שייכת התפסה לשבועה, הנה אם נימא דמתפיס בשבועה כמוצא שבועה מפיו דמי, הרי יש בזה גם קבלה מפורשת, אבל אם נימא, דמתפיס בשבועה לאו כמוצא שבועה מפיו דמי, הנה בזה נהי דיתהוה איסור חפצא מצד ההתפסה גופא, אבל על בל יחל, דהוא בעיקרו איסור גברא מצד הקבלה, לא יעבור. הוא אשר אמרנו, דמתפיס בנדר נדר והא דהתפסה בנדר הוי התפסה זהו שני גדרים נפרדים. וזהו שמקשה: "בשלמא לאביי, דמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה, אבל לרבא קשיא", דאם כי גם בודאי לדידיה התפסה בנדר הוי התפסה ונתהוה איסור חפצא, אבל לא הוי נדר בזה שיהיה גם קבלה על בל יחל.
31
ל״בויוטעם בזה גם התירוץ לפי שיטת רש"י, דאשמועינן שאינו חייב בנדר אא"כ פרשו ואח"כ "תלאו בדבר הנודר עליו כבר, כדיליף לה ואזיל מקרא" ולכאורה, כיון דלרבא התפסה בנדר לאו כלום היא, מה נ"מ לן אם תלאו בדבר הנידר או לא? אבל לפ"ז א"ש, דגם לדבריו התפסה בנדר נדר שיש בו ממש הוא, אלא דאינו עובר על בל יחל מצד דקבלה אין כאן, אבל אם פירש וגם תלאו בדבר הנידר הרי יש גם שני הדברים, היינו, גם איסור חפצא וגם קבלה.
32
ל״גוממילא מובן, דלא יוקשה לפ"ז מהא ד"מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני כולם נזירים" דהתם, כיון דמוקמינן לה דמיירי "שהתפיסו כולן בתוך כדי דיבור", הרי זהו גופא הוי קבלה, ויש גם בזה שני הדברים יחד, גם תואר קדושה על הגוף מצד ההתפסה, וגם קבלה מצד האמירה בתוך כ"ד, ואפשר דמשו"ה מוקמינן לה דמיירי בתוך כ"ד, דאל"ה לא יעבור בבל יחל מצד דקבלה אין כאן.
33
ל״דראיה דבל יחל ואיסור חפצא בנדרים המה שני דברים נפרדים מר"ן נדרים (יח, א). לכאורה יש להקשות ע"ז לפי "הנקודה הנפלאה" של הרמב"ם - אבל לפ"ד הנ"ל ניחא. -
34
ל״הוראי' מוכרחת לזה, דה"בל יחל" והאיסור חפצא הם שני דברים נפרדים המתהוים ע"י הנדר מר"ן נדרים (יח, א) שכתב "ובודאי, דכי היכי דנדר חל ע"ד מצוה חייל נמי אשבועה שמצוה ושבועות שתיהן איסור גברא הן וחייל עלייהו איסור חפצא דנדרים לבטלן בשב ואל תעשה. ואפשר ג"כ, שכשם שהנדר חל על השבועה לבטלה, כך הוא חל לקיימה, שהנשבע שלא יאכל ככר זו וחזר ואסרו עליו בקונם ואכלו חייב שתים. וכן בדין אם לבטל הן חלין לקיים לא כ"ש, ומההוא טעמא גופיה דכתיבנא, דכיון דבשבועות ליתנהו אלא איסור גברא כי אמר קונם מיתוסף ביה איסור חפצא". ורואים אנו ברור, דבא בזה מצד איסור מוסיף, כלומר, דבשבועה יש רק איסור גברא ובנדר יש גם איסור גברא מצד בל יחל וגם איסור חפצא. וחולק הוא על דעת הריטב"א, שסובר הוא דלכן חל נדר על שבועה משום דאיסור חפצא ואיסור גברא ענינים חלוקים הם, שע"כ אין בזה כלל הנדר דאין אחע"א, דלפ"ז גם שבועה חלה על נדר, שאמנם כן היא באמת דעת הריטב"א בנדרים בנימוקו על המשנה דזה חומר בשבועות מנדרים. אבל לשיטת הר"ן באמת שייך הגדר דאין אחע"א גם כשהאיסורים מחולקים, דאחד הוא איסור חפצא והשני איסור גברא, אלא דאתינן בזה מצד איסור מוסיף כבכ"מ היכי שהאיסור השני מוסיף על הראשון.
35
ל״וולכאורה יש להקשות ע"ז לפי "הנקודה הנפלאה" של הרמב"ם בפה"מ בכריתות (פ"ג מ"ד), בטעמא של דבר, דאין חל איסור בשר בחלב על חלב מצד איסור מוסיף, דמקודם היה מותר בהנאה ועכשיו נאסר בהנאה? משום, דהאיסור בשר בחלב הוא דבר שלם שלא ניתן להתפרד ולהתחלק, ולכן לא שייך למימר אגב דאסור באכילה אסור בהנאה, דאדרבא זיל לאידך גיסא אגב דאינו אסור באכילה מצד בב"ח אינו אסור גם בהנאה זהו קוטב דבריו שם. והנה, איך שייך לומר, איסור מוסיף מצד דנתוסף איסור חפצא, לכן עובר הוא גם בבל יחל, אדרבא זיל לאידך גיסא, כיון דאינו עובר בבל יחל מצד נדר תו לא יאסר גם באיסור חפצא?
36
ל״זאבל לפ"ד הנ"ל ניחא, דזהו שני דברים נפרדים, דיתכן בנדרים שיאסר באיסור חפצא ולא יעבור על בל יחל כמו שהבאנו במתפיס בנדר לרבא, ע"כ בנדר, הלא אף אם נימא דנדר על שבועה אין אחע"א, בכ"ז הלא יהיה בדבר איסור חפצא, ממילא עובר הוא גם בבל יחל מצד איסור מוסיף.
37
ל״חהפליאה הידועה על דברי התוס' בכריתות (יג, ב). - ישוב לזה עפ"י שלש ההנחות האלה א) מחלוקת הרמב"ם והטור אם יכול לאסור דבר שלו על חבירו בשבועה.
38
ל״טב) דבאוסר דבר על חבירו בשבועה בודאי לא יכול מי שנאסר עליו להתיר ע"י שאלה.
39
מ׳ג) רבא סובר דכשאמר ישיבת סוכה עלי בשבועה דחיילא לבטל דבר מצוה - ע"כ רבא לשיטתו.
40
מ״אכריתות (יג, ב) בתוס' ד"ה ארבע חטאות ואשם אחד וז"ל: "וא"ת אמאי לא חשיב ה' כגון נשבע שלא יאכלנו ואכלה? וי"ל מידי דאיתיה בשאלה לא קתני, ומוקדשין דתני אע"ג דהוו בשאלה. מ"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה. אבל ליכא למימר דאיירי בבכור שהרי קאמר בגמ', אקדשיה מיגו דאתוסף בה איסורו כו' ואי הוה מיירי בבכור לא הוה אומר אקדשיה, שהרי קדש בפטר רחם". עכ"ל.
41
מ״בוהתמיה מבוארת בזה, שלכאורה אשתמיט להו גמ' מפורשת במס' שביעית (כד, ב), שמקשינן שם לרבא, דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, מיגו דחל אענבים חייל נמי אתאנים, מהמשנה הנ"ל. ומתרצינן "כי קתני, מידי דלית ליה שאלה, שבועה דאית ליה שאלה לא קתני. והרי הקדש? הא אוקמינן בבכור". הרי דלא אסתפק הגמ' בזה דכיון שנזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה?
42
מ״גוהנ"ל לישב זאת עפ"י ההנחות הללו:
43
מ״דא) מחלוקת הרמב"ם עם התוס' והטור אם יכול אדם לאסור דבר שלו על חבירו בשבועה עי' רמב"ם בפ"ה מהלכות שבועות (הלכה ד) ובטור (סימן רלו, ג) שבאמת הוא מחלוקת אמוראים בירושלמי פ"ק דנדרים (ה' א) דאיתא שם "ר' יוסי פתר וכו' שבועה הרי עלי אסור, הרי עליו בשבועה אסור א"ר יודן בנדרים אסור ובשבועת מותר וכו'. שבועה הרי עלי אסור שבועה הרי עליו מותר". ונ"ל, דתלי במחלוקת הראשונים על הא דקי"ל בנדרים (טז, א) "שאין נשבעין לעבור על המצוות". ומה הדין, אם יאמר ישיבת סוכה עלי שבועה - עי' בתוס' שבועות (כה, א ד"ה מה שאין כן), שמקודם חפצו לומר, דאמנם כי אמר ישיבת סוכה עלי שבועה דאסור חפצא עליה הוה כנדרים דחל גם ע"ד מצוה. ואח"כ הביאו בשם ר"י "דבשבועה, אפי' כשאומר ישיבת סוכה עלי שבועה אסר נפשיה מן חפצא דלשון שבועה לא שייך אלא על עצמו".
44
מ״הועי' בר"ן שבועות, שדעתו שאם אמר ישיבת סוכה עלי שבועה, דחייל אף ע"ד מצוה. וחזינן מזה, דאף הא גופא דשבועה הוי איסור גברא, אינו מוסכם אליבא דכו"ע, ויש שסוברים דיכול ג"כ ע"י שבועה לסבב איסור חפצא. ובזה גופא הוא מחלוקת הרמב"ם עם התוס' והטור. דהרמב"ם סובר ג"כ דיכול ע"י שבועה לסבב איסור חפצא, ולכן כשאוסר איזה דבר שלו על חבירו בודאי מתהוה בזה איסור חפצא, דאיסור גברא בודאי לא שייך בזה, כמובן. והטור סובר בזה כדעת הר"י, דבכלל לא יתכן בשבועה איסור חפצא, ולשיטתו שאל בצדק אחרי דחלה רק השבועה על האדם איך יכול לאסור על חבירו.
45
מ״וב) דבר שאין צריך לפנים הוא, דבאוסר פירותיו על חבירו, בין ע"י נדר בין ע"י שבועה, אין ביד חבירו להתיר זאת ע"י שאלה.
46
מ״זג) פשטות הדברים של רבא (נדרים טז, ב): "הא דאמר ישיבת סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה", מורין לכאורה כמו שסברו בתוס' מקודם, דכשאמר ישיבת סוכה עלי שבועה, דהוה כנדר, דחל גם ע"ד מצוה, ועכ"פ דעת רבא הוא כן. וכן גם מהא דאמר רבא בשבועות (כט, א) ובנדרים (כד, ב) "יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה, אם לא ראיתי גמל פורח באויר". לפי גרסתנו מורין ג"כ, דדעת רבא דבאסר חפצא עליה חלה נמי שבועה, והר"י דפליג ע"ז וסובר דלעולם אינה חלה שבועה לבטל את המצוה, אף כשאומר ישיבת סוכה עלי שבועה, אולי, יתכן זאת עפ"י מה דמבואר ברמב"ם בפ"ג מהלכות נדרים (הלכה ח), דעוד טעם בזה בהבדל שיש בין שבועה לנדר, משום דבשבועה כתיבה "להרע או להיטיב" מה הרעה רשות אף הטבה רשות, אבל בנדרים כתיב, ככל היוצא מפיו יעשה. ולפ"ז, בכל האופנים אינה חלה שבועה לבטל דבר מצוה.
47
מ״חוממילא מובן, דבזה כבר יש לנו חומר לישב גם קושית הגמ' בשבועות וגם תירוצו של התוס' בכריתות. דבאמת בהקדש אע"ג דבמציאות ליתא עתה בשאלה, כהערת התוס' כיון שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן, אבל הלא בשבועה ג"כ משכחת לה דלא תועיל במציאות שאלה, לשיטת הרמב"ם דיכול להשביע גם את חבירו שלא יהנה ממנו, שבזה לא שייך שאלה כנ"ל. ובשבועות הלא הקושיה היא לרבא, ורבא לשיטתו דשייכת בשבועה גם איסור חפצא בודאי דיכול להשביע לפ"ז גם את חבירו כנ"ל. ולכן לדידיה שפיר קא מקשה, דממ"נ אם תביט על המציאות, הלא גם בשבועה משכחת, דבמציאות לא תועיל שאלה ואם תביט על העיקר, דבעצם הדבר של שבועה הרי היא נכנסת תחת הגדר של שאלה, הרי עצם הקדש הוא ג"כ דבר שניתן להשאל.
48
מ״טאבל בכריתות קאי התוס' אליבא דמסקנתם בשבועות לפי שיטת הר"י, דבשבועה לא שייך איסור חפצא כלל, וממילא אין שייך כלל בשבועה על אחרים, ולפ"ז לא נצטרך לדחוקי לאוקמי דוקא בבכור, דבל"ז החילוק בין קדשים לשבועה הוא פשוט, דבקדשים במציאות ליתא כעת בשאלה משא"כ בשבועה.
49
נ׳קושית שער המלך, להסוברים דישיבת סוכה עלי בשבועה חיילא, גם באומר אכילת נבילה עלי בשבועה תחול? - תירוץ ע"ז - ההבדל בין המהות ובין הסבה - בהסבר יותר רחב ההבדל בין תוצאות הדבר ובין עצמותו של הדבר.
50
נ״אבס' שער המלך על הרמב"ם פ"ג מהל' נדרים (הלכה ו) הקשה, לדעת הסוברים, דהאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה חייל אף ע"ד מצוה, א"כ, לפי דעת רש"י ז"ל בפ"ג דשבועות (דף כ, ב ד"ה ה"ג סד"א), דנדרים, כי היכי דחיילי לבטל את המצוה, ה"נ חיילי לקיים את המצוה, שכן הוא ג"כ דעת הרא"ש והטור בסי' רטו, לפ"ז גם באומר אכילת נבילה עלי בשבועה, חייל שפיר לקיים את המצוה, כי היכי דחייל לבטל את המצוה.
51
נ״בוא"כ, למה זה מקשינן בשבועות (דף כד, ב) הנ"ל לרבא דאית ליה כולל באיסור הבא מעצמו, הלא בלא זה יקשה, דמשכחת לה באומר אכילת חלב עלי בשבועה, דחייל לקיים את המצוה, כי היכי דחייל לבטל את המצוה. ואי משום דליתא בלאו והן, הא משכחת לה שפיר, באוסר עליו כל מין חלב, בין חלב טהור בין חלב טמא, דאיתא בלאו והן בחלב טהור? וליכא למימר, דס"ל דשבועה שאומר בלשון נדר דין נדר יש לה ואינו חייב קרבן, שהרי ממ"ש רש"י ז"ל שם (כ, א) ד"ה ה"ק מבטא שבועה, נראה בהדיא דס"ל דשבועה שאמרה בלשון נדר דין שבועה יש לה ומביא קרבן עולה ויורד, וכ"כ הר"ן ז"ל שם (ז, ב מדפי הרי"ף ד"ה ת"ר מבטא שבועה), שכן דעת רש"י ז"ל?
52
נ״גוהנ"ל לישב, עפ"י מה שביארנו בשמעתתא א' (פרק א) גדרי האיסור דיתחלקו לשנים שהן ארבע: א) איסור חפצא ב) איסור גברא, וההבדל שביניהם הוא במהות האיסור, דבראשון מהות האיסור הוא החפץ על האדם, ובשני הוא להיפך, דמהות האיסור הוא בהאדם על החפץ. אכן איסור גברא גופו יתחלק לשני חלקים א) איסור גופו גרם לו, ככל איסורין שבתורה, למשל חלב, נבילה וכדומה, דנהי דמהות האיסור הוא בהאדם אבל הלא סיבת האיסור הוא בהחפץ. ב) איסור דבר אחר גרם לו, כמו מוקצה, למדס"ל מוקצה דאורייתא, או אכילה ביוהכ"פ, דלא רק שמהות האיסור הוא בהאדם, אך הן גם סיבת האיסור הוא לא בהחפץ אך בהאדם, שמחיוב הוא לשבות בשבת או לענות את נפשו ביוהכ"פ. ושם חדשנו ג"כ, דכל מצוה, הנה לא רק שמהותה היא בהאדם, אך גם סבתה היא בו, דלא בשביל הסוכה מתהוה המצוה לשבת בה, אך להיפך, שבשביל המצוה שעליו הוא מחיוב לעשות הסוכה וגם זאת אמרנו שם דשבועה היא לא רק שמהותה היא איסור גברא, אך גם סבתה היא ג"כ בגברא, שבשביל זה אינה חלה לבטל דבר מצוה, מפני שמתנגשים יחד בסיבה אחת. והסוברים דנדר חל על איסור תורה, הוא מפני שאע"פ שגם האיסור הוא מפני סיבת החפץ, אך מפני שהמהות הוא דבר חדש, שמקודם הוה איסור גברא ועכשיו ע"י הנדר נעשה איסור חפצא.
53
נ״דוהנה הא ודאי, דלענין שאר דברים המבדילים בין נדר לשבועה, למשל, דהמתפיס בשבועה פטור ובנדרים חייב [כמבואר בנדרים (י, ב) ובנזיר (כ, ב) וברמב"ם פ"ג מהל' נדרים (הלכה א)], אחת היא, אם יאמר שבועה שלא אוכל ככר זה או יאמר אכילת ככר זה עלי בשבועה, כלומר, דבכל האופנים אם יתפיס אח"כ בככר זה לא תהיה התפסה, דהלכה כרבא, דאמר מתפיס בשבועה לאו כמוצא שבועה מפיו דמי, כמבואר בשבועות (כ, א), משום, דהתפסה לא תתכן, רק היכא דהחפץ גופא נתפס באיזה קדושה או איסור, אבל בשבועה, אף אם יאמר בלשון אכילת ככר זה עלי בשבועה, הרי אי אפשר להכחיש את המציאות, דס"ס בהחפץ מצד עצמו אין בו שום מהות איסור.
54
נ״הואחרי כל דברי אלה יש לנו תירוץ מרווח על קושיית השעה"מ הנ"ל. דאם באומר ישיבת סוכה עלי בשבועה חייל לבטל דבר מצוה, הוא לא משום דע"י זה נעשה במציאות איסור חפצא, דכאמור, זה לא יתכן. אך לפ"מ שביארנו במקום אחר, דגדר הבל יחל בשבועה הוא מצד הקיום, דצריך לקיים דבריו, וכיון דבדבריו תלה את סיבת האיסור שקבל בהחפץ - היינו בהסוכה - הוא מחיוב לקיים זאת להחזיק את עצם הסוכה לסיבת האיסור, וכיון דכל מצוה סבתה היא בהאדם, ממילא, כשאומר בלשון זה אינם מתנגשים הסבות בנקודה אחת, ולכן חלה השבועה וממילא תתבטל המצוה. אבל לענין איסור חל על איסור, שכאמור גם כל איסורי תורה נחשבים לאיסורי גופו, כלומר, שסיבת האיסור היא בחפצא, ואם חל נדר עליהם, הוא רק משום, דבנדר מהות האיסור הוא בחפצא, וזה לא יתכן בשבועה, אף אם יתלה את סיבת השבועה בחפצא, דס"ס המהות של האיסור לא ישתנה דא"א להכחיש את המציאות.
55
נ״וויש להסביר זאת עוד ביותר ביאור. דבאמת גם כשאמר ישיבת סוכה עלי בשבועה, א"א לאמר שבעצם נעשה על הסוכה איסור חפצא, דשבועה ואיסור חפצא הלא הוא תרתי דסתרי. אלא דכיון דכל גדרו של לא יחל הוא דמחויב לקיים דבריו, הנה ממילא, כשאמר בלשון זה, יעמוד על האדם האומרו אותן התוצאות והדינים של איסור חפצא. וא"כ זהו לא שייך, רק כשאנו דנים מצד השפעת האיסור על האדם, אבל, במקום שאנו דנים על עצם החפץ מצד עצמו, בודאי לא יתכן לכלול זאת בשם איסור חפצא. ולכן, לענין שבועה לעבור על המצוה, דשם אנו באים מצד דא"א לו לקיים מצוה בדבר האסור לו, שפיר נקרא באופן זה, כשאמר ישיבת סוכה עלי בשבועה דבר האסור לו. אבל לענין איסור חל על איסור, שכבר ביארנו במק"א, דשם הרי הוא לא מצד האדם דבו יתכנו הרבה איסורים מצד פעולה אחת כדאמרינן "יש חורש תלם אחד וחייבין עלייהו משום שמונה לאוין" אך כל עיקרו הוא מצד החפץ והדבר, שלא יתכן בו איסור על איסור, אם לא, שהראשון הוא איסור גברא והשני איסור חפצא. הנה גם באופן זה, דאסר חפצא אנפשיה, ס"ס החפץ מצד עצמו אינו נכלל בשם איסור חפצא, וזהו ההסבר ג"כ, שלא שייכת התפסה בשבועה, אף כשתלה את השבועה בחפץ כנ"ל, כי שם אנו דנים ג"כ על החפץ מצד עצמו. ועי' בב"ח על הטור (ס' רלט), שהעיר באמת לפי השיטה הנ"ל, מ"ט אמרו שהמתפיס בשבועה לאו כמוצא שבועה מפיו דמי, הרי אף בשבועה איכא גווני דמצי מתפיס, כגון דאסר חפצא אנפשיה? אבל לפי דברינו לק"מ.
56
נ״זנדרים (יב, ויג) לענין התפסה בבכור - סתירה מיניה וביה - להסוברים דכל האיסורים שבתורה איסורי גברא הם א"כ ל"ל המיעוט עד שידור בדבר הנדור? - לא משכחת רק בקדשים כגון בכור או נותר ופיגול. - לר' יעקב דאוסר בבכור יאסור גם בפיגול ונותר. - בזה תתישב הסתירה.
57
נ״חנדרים (יב, ב; יג, א) "הרי עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יהודה מתיר וכו' לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים, ומ"ט דמאן דשרי אמר קרא "כי ידור", עד שידור בדבר הנדור, לאפוקי בכור, דדבר האסור הוא. ומאן דאסר, אמר קרא "לד'", לרבות דבר האסור. ומאן דשרי "לד'" מאי עביד ליה? מבעיא ליה, למתפיס בחטאת ואשם וכו', ומאן דאסר, בכור נמי מתפיסו בנדר הוא, דתניא משום רבי אמרו, מנין לנולד בכור בתוך ביתו, שמצוה להקדישו, שנאמר "הזכר תקדיש". ומאן דשרי, כי לא מקדיש ליה מי לא מיקדיש".
58
נ״טולכאורה הדברים סותרים את עצמם מיניה וביה. דפתח, דמאן דאסר אמר קרא "לד'" לרבות דבר האסור, ומשמע דבכל דבר האסור הוי התפסה, ומסיים, דכל טעמיה הוא משום דמצוה להקדישו והוי ג"כ דבר הנדור, אבל בל"ז לא הוי התפסה?
59
ס׳ועיין בר"ן (יב, ב ד"ה לד' לרבות דבר האסור) שפירש ע"ז "כלומר, כיון דמצוה להקדישו כדמפרש הש"ס לקמן" וברא"ש (יג, א ד"ה לרבות דבר האסור) שם שכתב "פירוש כי האי שהוא לשם ואינו נדור, אבל בנבילות וטריפות מודה, דלא הוי נדר". אבל מה דחוקים הדברים, דפשטיה דלישנא כשאומר "לרבות דבר האסור" משמע דאף נבילות וטריפות בכלל?
60
ס״אוהנ"ל בזה, דהנה לכאורה יש לדקדק, לשיטת הסוברים, דכל האיסורים מלבד נדר הוי בגדר איסורי גברא, דמה"ט לדעתם חל נדר על נבילות וטריפות,כמו דחל נדר על שבועה, א"כ ל"ל קרא למעוטי דבדבר האסור לא הוי התפסה, הא גם בלא קרא הוה ידעינן זאת מסברא, דמה עדיפא זאת ממתפיס בשבועה, דקי"ל דלא הוי התפסה כמבואר טעמו של דבר בר"ן נדרים (יד, א ד"ה הלכך לענין הלכה) משום ד"גוף החפץ אין עליו נדר וקדושה כלל"?
61
ס״בוע"כ צ"ל, דאמנם משכחת לה שיהיה דבר האסור, ובכ"ז יהיה איסור חפצא, למשל, בכור לר' יהודה, דמיקרי דבר האסור, משום "דכי לא מקדיש ליה מי לא מיקדיש", אבל, כמובן, הוא איסור חפצא, דיש קדושה ס"ס בגופו. או נותר ופיגול בכשמפרש בהדיא, כאיסור נותר, או כאיסור פיגול, דלא הוי התפסה, כמבואר שם בנדרים (יב, א) "ס"ד אמינא, כאיסור נותר כאיסור פיגול והוי ליה כמתפיס בדבר האסור ולא מיתסר", אע"ג, דבודאי איסור פיגול ואיסור נותר הוי איסור חפצא, אבל עכ"פ לא משכחת לה, שיהיה איסור חפצא, ובכ"ז יהיה דבר האסור רק בקדשים, כנ"ל.
62
ס״גאכן נ"ל, דלר' יעקב דאוסר בבכור, משום דמצוה להקדישו יאסור גם בפיגול ונותר. דהא גם בבכור אין ההקדש שלו סיבה להאיסור, דהא מודה בודאי, דגם כי לא מקדיש ליה הוא קדוש, ובכ"ז, כיון דס"ס היה בזה מעשה הקדש, ס"ל דהוי דבר הנדור. א"כ גם בפיגול ונותר, נהי דעכשיו התהוה על הדבר איסור חדש, אך, ס"ס ההשתלשות הרי הוא מחמת ההקדש שהקדישו, דלולא זאת לא תוכל להיות בזה איסור פיגול ונותר, כמובן.
63
ס״דוממילא לפ"ז יתישבו הדברים כפשוטם. שבתחילה אמר "לד'" לרבות דבר האסור ולבסוף מסיק משום דבכור מצוה להקדישו. שזהו לא תרתי דסתרי, אך דבר אחד הוא. דגם מקודם, כשאמר לרבות דבר האסור, לא משכחת לה רק בבכור וכדומה ולא בנבילות וטריפות, דכולם איסורי גברא הם. וכיון דבבכור וכדומה ס"ל דהוי התפסה, הרי שפיר קאמר לרבות דבר האסור בסתם, דלא משכחת ליה לדידיה שנמעט איזה דבר מצד דהוי דבר האסור כנ"ל, דהא דנבילות וטריפות וכדומה דלא הוי התפסה, הרי הוא מצד אחר, מצד דהוי איסורי גברא כנ"ל. ולא תקשה לפ"ז למה אמרינן שם "לא דכו"ע לפני זריקת דמים", ומשמע, דלאחר זריקה כולי עלמא מודו דשרי, משום דבהיתירא קא מתפיס, ולדברינו הרי יכול לאוקמא, דהמחלוקת הוא גם בלפני זריקה וגם בלאחר זריקה, כיון דאמרינן, דלדידיה בכל דבר שהיה בזה מעשה הקדש, אע"ג שהאיסור הוא עכשיו לא מחמת ההקדש יחשב בכ"ז לדבר הנדור? דהרי הר"ן כתב שם (יא, ב ד"ה בעיקרו קא מתפיס) בטעמו של דבר, דמתפיס בבשר שלמים לאחר זריקה דלא הוי התפסה, אע"ג דאסור לטמאים מחמת נדרו. משום: "דלבתר זריקת דמים פקע ליה נדרו, ואיסורא דטמאים ודחזה ושוק לזרים לאו משום נדרא הוא, דא"ה היה אסור לכל, אלא איסורא הוא דרמי רחמנא עליה". אבל לר' יעקב, לפי דברינו הנ"ל, הרי לא שייך זאת, והדרא קושיא לדוכתה, דלפ"ז היה יכול למוקמי לה דמיירי בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה?
64
ס״הדאי משום הא לא אריא; דכבר ביארנו במק"א דבזה אין אנו צריכים כלל לסברת הר"ן דהוי דבר האסור, אך מצד דהוה לא איסור חפצא רק איסור גברא, כיון דאסור הדבר לא לכולם אך ורק לטמאים ולזרים, משא"כ פיגול ונותר דאסור לכל ולא נוכל לבא בזה רק מצד דהוה דבר האסור, אבל לר' יעקב יחשב זאת, שפיר לדבר הנדור כנ"ל.
65
ס״ומחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"א מהלכות נדרים בטעמו של דבר דכשמתפים בחטאת ואשם דהוי התפסה - לכאורה מחלקתם היא במהות גדר הנזירות - באמת לא כן, דכו"ע מודים, דקרבנות חטאת ואשם בנזיר המה כנדר חובה. - המחלוקת היא בהגדר, דדבר הנדור אם מביטים אנו בזה על הסיבה או על המסובב. - ההבדל בין סבה ישרה ובין סיבה בלתי ישרה.
66
ס״זרמב"ם פ"א מהלכות נדרים (הלכה י, יא) "החטאת והאשם, אע"פ שאינן באין בנדר ונדבה כמו שיתבאר במקומו, אפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו, שהנודר בנזיר מביא חטאת, ואם נטמא מביא אשם, כמו שיתבאר וכו' אבל האומר פירות אלו עלי כחלת אהרן או כתרומתו הרי אלו מותרין, שאין שם דרך להביא אלו בנדר ונדבה".
67
ס״חוכתב ע"ז הראב"ד: "א"א אנו רגילין לפרש, מפני שהחלה והתרומה לכהן נכסיו הן וכחולין לגבי ישראל הן, והחטאת והאשם, כיון שקדושתן ע"י אדם מתפיס בנדר הוא, שאין דוקא נדר ונדבה, וזהו שרבי יעקב אומר מתפיס בבכור אסור מפני שמצוה להקדישו, ואף ע"פ שאינו נדר. אבל מתפיס בחלת אהרן ותרומתו מותר אע"פ שחייב להקדישן, והטעם כמו שפירשתי, שזה נכסי כהן ונכסי אשתו ובנותיו, אבל הבכור אינו אלא לזכרים, שכל דברים אלו ענינם כאומר הרי הן כקרבן הקרב בירושלים".
68
ס״טוהנה אנו רואים דמחלוקתם היא באחת שהן שתים. עיקר פלוגתתם היא בטעמא של דבר, דמתפיס בחטאת ואשם דהוי נדר, דלהרמב"ם הטעם משום דמשכחת שיביא את הקרבנות הנ"ל מחמת נדר, למשל, בנזיר. ולהראב"ד הוא מצד כיון שקדושתן על ידי אדם מתפיס בנדר הוא, שאין דוקא נדר ונדבה. וממילא תסתעף מזה פלוגתא גם בהא ד"כחלת אהרן ותרומתו מותר". להרמב"ם הטעם פשוט בזה, כיון דבעינן שיהיה מציאות שיבוא בנדר ונדבה ובאלו אין דין שיבוא בנדר ונדבה. אבל להראב"ד, שאין דוקא נדר ונדבה אך כיון שקדושתן על ידי אדם מתפיס בנדר הוא כנ"ל, והלא גם חלת אהרן ותרומתו נמי קדושתו ע"י אדם, ע"כ הוכרח הראב"ד בזה לומר טעם אחר, מפני שהחלה והתרומה לגבי כהן החולין לגבי ישראל הן.
69
ע׳והיה נראה לכאורה לאמר, דמחלוקתם מיתלי תלי בחקירת האחרונים במהות גדר הנזירות. הרמב"ם סובר כשיטת מהריב"ל (מובא בתשובת אבני מלואים סי' כב), דנזירות הינה איסור חפצא, וע"כ לדידיה אם יתפיס הנזיר גרוגרות ביין, שאמר הרי אלו כיין, דהוי התפסה דנחשב היין לדבר הנדור. ולכן זאת ודאי, דאם יתפיס בדבר שיהיה כחטאת וכאשם של נזיר דהוי התפסה, משום דנחשב לדבר הנדור, וממילא אף אם אומר כחטאת וכאשם סתם נמי הוה נדר. - אבל הראב"ד יסבור כשיטת המהרי"ט (ח"א ס' נג-נד), וא"כ דוקא כשההתפסה הוא בעצם קדושת הנזירות, כמו הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני, דהוה התפסה, משום דעצם הקדושה הרי הוטל עליו מכח נדרו דהוא קבלתו. אבל אם יתפיס ביין, שוב לא הוי התפסה דה"ל כנדר בנדר האסור, א"כ גם אם יאמר בפירוש דמתפיס בחטאת ואשם של נזיר נמי צריך טעמא אמאי הוי התפסה, כיון דזהו לא בא עליו מצד נדרו, אך מצד חיוב התורה. ולא עוד אלא אף במתפיס בעולה ושלמים של נזיר נמי לא יהא התפסה, ואדרבא דמה שהזכיר של נזיר הוא עוד לגריעותא, דבכ"מ עולה ושלמים הוא דבר הנידר ונידב, אבל בנזיר לפי השיטה הנ"ל הן בכלל חובה. ולכן הוכרח לפרש דלאו מצד נזירות היא, אך הא דנדר ונדבה לאו דוקא ורק "כיון שקדושתן על ידי אדם מתפיס בנדר הוא".
70
ע״אאבל באמת א"א לומר, גם לשיטת המהר"י בן לב, דחטאת ואשם בנזיר הוא מצד קבלתו והתחייבותו, כאשר יתבאר אצלנו במקומו (לקמן שמעתתא ג פרק א) וכפי מסקנת הגמ' בזבחים (קיז, ב) "דחטאת ואשם דברי הכל חובות נינהו ולא קרבי". וא"כ, שוב עלינו להבין מ"ט של הרמב"ם בזה?
71
ע״בוכדי לבאר את זאת ובכלל לתפוס את נקודת המרכז של מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בזה נ"ל עפ"י ההקדמה הקצרה הלזו:
72
ע״גדהנה יש לחקור בהאי כללא, דבעינן שיתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור, אם מביטים אנחנו בזה על הסיבה או על המסובב. כלומר, דבר שתחילתו יש עליו איסור מצד הנדר, אבל מזה יסתעף אח"כ איסור דממילא אם הוי זאת בכלל דבר הנדור מצד הסבה, או בכלל דבר האסור מצד המסובב.
73
ע״דומצאתי הדבר מבואר בתוס' נדרים (יב, א) על הא דאמרינן שם בגמ' "נותר ופיגול דעולה איצטריכא, ס"ד אמינא, כאיסור נותר כאיסור פיגול והוה ליה כמתפיס בדבר האסור ולא מיתסר קמ"ל". וכתבו ע"ז וז"ל "וא"ת מ"מ תפשוט בעיא, כי היכי דאמר הכא, דאע"ג דאיכא למיתלי בדבר האסור דהשתא, אפ"ה תלינן ליה בדבר האסור דמעיקרא, ה"נ דאיכא למיתלי בהיתרא דהשתא תלינן לומר בעיקרא מתפיס? וי"ל דלא דמי, הכא שס"ס מוכיח שלאיסור עצמו קמתכוין, כי תלינן, תלינן בדבר האסור, אבל לעיל, דאיכא למיתלי בהיתר דהשתא ולא בא לאסור עצמו, איכא למימר בהיתר קא מתפיס, א"נ שאני הכא, דדבר האסור דהשתא לא חייל כ"א מכח קדושת דבר הנדור דמעיקרא" עכ"ל.
74
ע״הוהננו רואים כי בקושיתם תפסו, דמביטים בזה על המסובב, דאסור כעת מצד נותר ופיגול דהוא דבר האסור, אבל בתירוצם האחרון הם סוברים, דהעיקר הוא הסיבה, כי ע"כ נהי דשם האיסור של עכשיו הוא נותר או פיגול, אבל זאת גופא הלא התהוה רק מכח הקדושה שהקדיש, וא"כ הסיבה של איסור הוא דבר הנדור. אע"ג, שלפ"ז נחוץ להתבונן ל"ל לאוקמא דוקא בנותר של עולה, הלא גם בכל הקרבנות כן, דלולא ההקדש לא היה השם נותר? ונחוץ לחלק לפ"ז, בין סיבה ישרה ובין סיבה בלתי ישרה. כלומר, דבנותר של עולה, דבהרגע שנעשה נותר עדיין הקדושה לא פקעה, א"כ הנותר הוא מסובב ישר מהקדושה, שהיא דבר הנדור, אבל בשאר הקדשים דהאיסור הקדש נפקע תיכף מהזריקה, אע"ג, שלולא היה הקדש באיזה זמן לא היה באפשר מציאות האיסור נותר, זהו נקרא סיבה בלתי ישרה, כיון דבעת התהוות המסובב לא היתה כבר הסיבה בעולם.
75
ע״וועי' בר"ן שם (שם יא, ב ד"ה בעיקרו), שמקשה "אפי' תמצא לומר דבהיתירא קמתפיס וכו' אכתי ליתסר, דהא אסור לטמאים מחמת נדרו? תו אקשי, והא איכא נמי חזה ושוק, שאסור לזרים מחמת נדרו? ולדידי לא קשיא, דאי מחמת נדרו ראוי היה שיהא אסור לכל דהוא הא אקדשיה ואסריה לכו"ע, אלא דלבתר זריקת דמים פקע ליה נדרא, ואיסורא דטמאים ודחזה ושוק לזרים לאו משום נדרא הוא דא"ה היה אסור לכל אלא איסורא הוא דרמי רחמנא עליה". אכן לפ"ז, דמביטים אנחנו בעיקר על הסיבה, וכיון דבכאן ברגע שנפסקה הקדושה יתהוה איסור לטמאים ולזרים, א"כ, הלא ג"כ הקדושה היא סיבה ישרה להאיסור ויחשב לדבר הנדור?
76
ע״זאך באמת אפשר לומר בזה טעם אחר. כיון דהתפסה מועלת דוקא בנדר אבל לא בשבועה כמבואר בר"ן נדרים (דף יד, א ד"ה הלכך) דטעמא "משום דנדר חל על החפץ שאסר את החפץ עליו בנדר, ולפיכך, כשהוא מתפיס חפץ בחפץ ראוי הוא שיחול, אבל שבועה הוא אוסר עצמו מן החפץ, אבל גוף החפץ אין עליו נדר וקדושה כלל, הלכך אי אמר זה כזה לא אמר כלום". וה"נ, איסור של קדושה הוא כמובן איסור חפצא, אבל איסור של זרים וטמאים הרי לא הוה רק איסור גברא, שרק איסור דבר אחר של הזרות והטומאה גרם לו, ובאיסור גברא הרי לא שייך התפסה כנ"ל.
77
ע״חועי' בר"ן נדרים (יד, ב): "הנודר בתורה, כלומר, שנשבע בתורה, דקרי ליה תנא לנשבע נודר" וכו' - אבל הראב"ד ז"ל פירש דכי קתני נודר נודר ממש קאמר, שאומר ככר זה עלי בתורה, ולא אמר כלום לפי שאין זה מתפיס אלא בגוילין אבל אמר במה שכתוב בה, כלומר, ככר זה עלי במה שכתוב בה הר"ז אסור כמתפיס בדבר הנדור, משום דדעתיה אהזכרות והזכרות שבה נדורין הן, שע"י הכתיבה והכנה לשם קדושה הם קדושות וכו' א"נ, דכי אמרינן, דעתיה אהזכרות שבה על כל מה שנתפס בה קאמר דהיינו קרבנות וכלי שרת".
78
ע״טוהתבונן, דגם זאת מיתלי תלי בחקירתנו הנ"ל, דבודאי קדושת ההזכרות היא לא קדושת אדם אך קדושת התורה, ורק דבעינן לזה הכנה של אדם, שהיא סבה להקדושה.
79
פ׳ומתחלה סובר, דכיון, דהסיבה היא דבר הנדור שייך בזה התפסה, אבל בה"אי נמי" תפס, דמביטים בזה על המסובב, כי ע"כ א"א לומר, דהתפסה הוא בהזכרות והוכרח לומר, דהתפסה היא בקרבנות וכלי שרת, שעצם הקדושה נעשה מכח נדרו.
80
פ״אועל חקירה זו, לדעתי, תסוב גם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד. דהנה בחטאת ואשם הוא להיפך, דהסיבה היא חיוב התורה על חטאו ואשמו, והמסובב מזה, דצריך להקדיש דזהו דבר הנדור. כי ע"כ שיטת הרמב"ם הוא דמביטים בזה על הסיבה, ומה"ט מתפיס בכחלת אהרן וכתרומתו מותר, משום דגם שם הסיבה לזה הוא חיוב ההפרשה דחייבתו התורה. אע"ג, דהמסובב מזה הוא מאמר פיו, דעי"ז יוקבע השם תרומה ומעשר. והוה קשה לו, א"כ לפ"ז, מ"ט הוי התפסה בחטאת ואשם, כי ע"כ הוכרח לדחוק הטעם, שהנודר בנזיר מביא חטאת. אבל הראב"ד סובר, דהעיקר בזה הוא המסובב וממילא בחטאת ואשם הדברים כפשוטם "כיון שקדושתם ע"י אדם מתפיס בנדר הוא".
81
פ״בוממילא יובן, דלפ"ז, שפיר אסתעיה ליה הרמב"ם מהא דנודר בנזיר, אע"ג שביארנו, דבנזיר גופא החטאת ואשם באים מצד חובה. אך הרי הדבר בא מצד ממה נפשך, דאם מביטים אנחנו על המסובב הרי בכל החטאות נוכל לכלול בשם דבר הנדור, וכל עיקר טעמא, שאנו צריכים לדחוקי בזה הוא משום דהעיקר הוא הסבה. אך א"כ בנזיר בודאי בכל האופנים שנימא ראשית הסבה לזה הוא נדרו, דנהי דכיון שמקבל עליו את הנזירות הרי הוא חייב כבר מן התורה בכל הפרטים, אבל כיון שהעיקר בנ"ד היא הסבה, וס"ס, לולי קבלתו לא היה מחויב בזה, ושפיר נתן הרמב"ם טעם לשבח מצד נזיר, דשם גם מצד הסיבה וגם מצד המסובב בכלל דבר הנדור יחשב.
82
פ״גועי' בתוס' נזיר (כה, א ד"ה רבי) על הא דאמרינן שם היו לו מעות סתומין יפלו לנדבה, וילפינן זאת לפדר"ל מהא דכתיב "לכל נדריהם ולכל נדבותם" התורה אמרה מותר נדר יהא לנדבה. וכתבו ע"ז: "וכל קרבנות נזיר בנדר הם באים ע"י שנדר בנזיר". והוא ג"כ כדברי הרמב"ם הנ"ל.
83
פ״דמחלוקת הרמב"ם והר"ן במדיר ומודר מי עובר בבל יחל. - קושית הר"ן על הרמב"ם מנדה (מו, ב) - חקירה בהגדר דבל יחל אם הוא מצד הקבלה או מצד הקיום. - ההבדל בזה בין נדר לשבועה. - בכל הקדש יש שני דברים קנין ואיסור. - יש מיני הקדש שיש בהם רק אחד משני הדברים האלה.
84
פ״הנדרים (טו, א) "תנן, שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג, הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח וכו' אסורה ולוקה" - ובר"ן שם (ד"ה הלכה): "כלומר, לוקה היא אבל הוא אינו לוקה, שהרי לא עשה שום איסור, אלא שהדירה וכו'. אבל הרמב"ם ז"ל (הל' נדרים י, יב) כתב, לוקה הוא שהדירה אם ההנה אותה, אבל היא אינה לוקה, דכיון דלא נדרה כלל לא שייך בה לא יחל דברו. וליתא, דודאי הוא אינו לוקה, מדאמרינן לקמן בפרק אין בין המודר (לה, א) גבי יש מעילה בקונמות, אמר ליה רב אחא בריה דרב איקא לרב אשי, ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל למעול נותן הא לא אסירא עליה. אלמא, אין האוסר עובר כלל, והמודר נמי ודאי עבר, דאע"ג דכתיב לא יחל דברו לא יחל אדבור קאמר. וראיה לדבר, מדאמרינן בפרק יוצא דופן (נדה מו, ב) לפי שמצינו שהשוה הכתוב את הקטן לגדול לזדון שבועה לאיסור ולבל יחל, ומפרש התם לאיסור בל יחל קאמר, וכגון שהקדישו הוא ואכלו אחרים, שהאחרים לוקים על הקדישו משום בל יחל, אלמא מודר לוקה אע"ג דלא אמר מידי".
85
פ״ווהנה על קושיתו הראשונה, עי' בלח"מ שם ברמב"ם בפ"ה מהלכות נדרים (הלכה א) שמתרץ בצדק, דאין ללמוד ממעילה למלקות, דמעילה שהוא על החפץ מצד הקדושה שיש בו הוי לכולי עלמא, אבל בל יחל, שהוא איסור גברא אינו - רק על המדיר.
86
פ״זאולם קושיתו השניה מהא דנדה עדיין קמה וגם נצבה?
87
פ״חוביותר יפלא, דבשבועה פסק הרמב"ם בפ"ה מהל' שבועות (הלכה ד) "אם נשבע ראובן, שלא יכנס שמעון בביתו ושלא יהנה מנכסיו שלא מדעת ראובן, ראובן פטור, שהרי הוא אנוס ושמעון חייב שעבר על דבר האסור לו לעשותו" ופשטות הדברים משמע, דחייב מלקות מצד לא יחל אע"ג דהוא לו נשבע כלל?
88
פ״טועי' בטור (סימן רלו, ג) שכתב ע"ז "ואיני מבין דבריו, שאין אדם יכול לאסור שלו על חבירו אלא בקונם, לפי שהוא חל על החפץ שאוסר אותו על חבירו בקונם, אבל לא בלשון שבועה לפי שהיא חלה על האדם ואינה חלה עליו ליאסר בשבועה אא"כ יקבל עליו השבועה" עכ"ל.
89
צ׳וכן הוא ג"כ דעת התוס' שם בנדה ד"ה כגון.
90
צ״אאבל עכ"פ נחוץ להתבונן בשיטת הרמב"ם, שתפס סברא הפוכה מהקצה אל הקצה, דאדרבא בנדרים המודר אינו עובר על בל יחל ובשבועה דוקא חייב, אע"ג שהוא בעצמו לא נשבע כלל?
91
צ״בוהנלענ"ד להאיר אור נגלה ע"ז לפי ההנחות הללו:
92
צ״גא) הנה יש לחקור בהגדר דבל יחל אם הוא מצד הקבלה, כלומר, דכשעובר על נדרו או שבועתו נמצא דקבלתו היתה בלתי נכונה. או דהוא מצד הקיום, כלומר, דע"י עבירתו נעשו הדברים לבלתו מתקיימים. ומובן, דלהצד הראשון אינו עובר בבל יחל רק המדיר, אבל לא המודר שלא קבל עליו מאומה. אבל להצד השני, כיון דס"ס יכול כל אחד לאסור את נכסיו לכל מי שירצה וקיום דבריו ע"ז חובה לכ"ע, הלא כל מי שיעבור ע"ז עובר הוא על בל יחל דהרי הוא עושה את הדברים לבלתי מתקיימים.
93
צ״דב) במקום אחר פרשנו את ביאור הדברים בנדרים (דף ג, ב), שמתרץ על הקושיא "אלא בל יחל דנזירות היכי משכחת לה, כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר, אכל קם ליה בבל יאכל, שתה קם ליה בבל ישתה? אמר רבא לעבור עליו בשנים". שבזה היתה השקלא וטריא שמה, שהמקשן סבר בהגדר דבל יחל כהצד השני, ולפ"ז לא שייך זאת בנזירות, דהרי איך שיהיה הלא נתקיימו הדברים בזה גופא דהועמד עליו תאר קדושה של נזיר ואם יאכל או ישתה הוא קם באיסורי תורה של בל יאכל ובל ישתה. והתרצן מתרץ, דאמנם בבל יחל יש גם שני הגדרים יחד. ושם אמרנו, דגם בקונם ככר זה עלי נכנס ג"כ תחת השקלא וטריא הלזו, דלהצד השני לא שייך ע"ז בל יחל דהרי הדברים נתקיימו בזה גופא שכבר עמד על הדבר איסור חפצא, וכשיאכל זאת הוא אוכל דבר האסור, אך ג"כ מטעם הנ"ל, אחרי דבל יחל כלול משני הגדרים יחד הנה בקונם ככר זה עלי הלא יש ג"כ קבלה עליו שלא יאכל, ולכן יש בעבירתו הלאו הנ"ל, אם כי הדברים נתקיימו כנ"ל.
94
צ״הושתי ההנחות הללו כבר דין להטעים את שיטת הרמב"ם בזה, גם בנדר וגם בשבועה. בהראשון אחרי דאין בזה הצד השני של הגדר דבל יחל וכל עבירתו הוא מצד הקבלה, הנה לא יעבור ע"ז רק מי שקיבל עליו את הדבר, אבל המודר אין שייך לזה מאומה. אבל בשבועה, דהוא רק איסור גברא ועל החפצא לא התהוה מאומה, ומהות איסור גברא היא זאת גופא החובה שהדברים יתקיימו, ואחרי דיכול הוא בנכסיו להשביע את כל מי שירצה על השתמשותם, הנה מי שיעבור ע"ז הרי עושה הוא את הדברים לבלתי מתקיימים ולוקה. וצדקו דבריו יחד. גם מה דפסק בשאת נהנית לי עד החג דהיא אינה לוקה, וגם מה דפסק, אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו שמעון חייב.
95
צ״וג) בכל הקדש יש שני דברים: א) קנין מצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ב) איסור מצד בל יחל דברו. אבל, כמובן, גם שם לא שייך בל יחל רק מצד הגדר הראשון דהגדר השני לא שייך בזה דהרי נתקיימא הדברים מצד זה גופא, דבכל הקדש יש קנין כנ"ל:
96
צ״זד) אע"ג דאמרנו "בכל הקדש יש שני דברים" הנה אין למדין מן הכללות - דלפעמים משכחת שלא יהיה בהקדש רק אחד משני הדברים הנ"ל, למשל: הקדש נכרי עי' בנזיר (סא, ב) ד"ה הניחא שכתבו וז"ל: "ודבר תימה הוא, דבישראל ליתיה אלא מדרבנן ובנכרים איתיה? ופר"י דודאי ישראל דלא הוי בכלל בל יחל עד דהוי גדול וכי הוי גדול מיהא איתא בכלל בל יחל, הלכך דרשינן כל דליתיה בבל יחל ליתיה בהפלאה וכדאמר בפרק יוצא דופן שם, וממעטינן מופלא סמוך לאיש דישראל, אבל נכרי שאינו ראוי לבוא לכלל בל יחל לא שייך למיעוטי". עכ"ל.
97
צ״חועי' בתוס' ע"ז (ה', ב ד"ה מנין) שהקשו מ"ט לא חשיב מחוסר אבר בהדי שבע מצוות שנצטוו? ותרצו "דהאי קום עשה היא, דמאיש איש מרבינן, שהנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל, ואם נדר מחוסר אבר אמרינן ליה קום והבא קרבן שלם, וקום ועשה לא קא חשיב". - וכבר עמד על סתירת הדברים המשנה למלך בפ"י מהל' מלכים (הל' ז ד"ה וראיתי לרבותינו) אך הדבר פשוט, כמו שתירץ באבני מלואים (אה"ע סי' ב, ב), דאמנם בנכרי ליתא הלאו דבל יחל משום דעליו לא שייך איסורין, זולת אלה המפורטין בשבע מצוות, אבל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, דהוא גדר קנין בודאי נאמר גם בו, דהא שייך בכל הקנינים.
98
צ״טהרי יש לנו אופן הקדש, שיש בו רק הדבר הראשון הקנין, מבלי הדבר השני האיסור. אבל יש גם להיפך, למשל, בקטן, היינו מופלא סמוך לאיש שהקדיש, דאם כי מרבינן מ"איש כי יפליא" דקטן שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל הוא כמובן רק על האיסור שיש בהקדש, אבל מצד הקנין ליתא אצלו דאינו בכלל הקנינים. וזהו הפירוש שם בנדה שאמרינן, "לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסור ולבל יחל יכול יהא חייב על הקדשו קרבן, ת"ל וזה הדבר" כלומר, רק לבל יחל שהוא גדר איסור נאמרה ההשואה, אבל לא למעילה שהיא מצד הקנין שיש בהקדש, כדאמרינן במעילה (טו, א) דעיקר המעילה הוא מצד דמיוחדין לד', כלומר מצד הקנין שיש בהקדש.
99
ק׳ועתה אחרי כל ההנחות הנראות לצודקות האלה, הרי יש לנו תירוץ מרווח גם על קושיתו השניה מהא דנדה. דהא דאמרינן שם דכשהקדיש הוא ואכלו אחרים שהאחרים לוקים, הלא בקטן מיירי שם, כדאמר לפי שהשוה הכתוב את הקטן לגדול. ובקטן, כיון דלא שייך ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, א"כ אין בזה החלטת הקדש, הרי שוב שייך ביה הלאו דבל יחל גם מהגדר השני, מצד שלא נתקיימו הדברים, וממילא אין בזה חילוק מה שהאחרים לא הקדישו. אבל בגדול שהקדיש, אה"נ דרק אם המקדיש בעצמו יאכל יעבור על בל יחל, אבל על אחרים אין הלאו הנ"ל, ובאמת, לא אשכחינן, בשום מקום אחר בש"ס וברמב"ם שיהיה בכל הקדש מלקות גם מצד בל יחל.
100
ק״אהקושיא הידועה בנדר על מצוה דליתי עשה ולדחי ל"ת - אם נימא דגדר בל יחל הוא מצד הקבלה תתישב קושיא זו בנקל דלפ"ז לא הוי בעידנא. - גם מס' החינוך מוכח דגדר בל יחל הוא מצד הקבלה.
101
ק״בידועה היא קושית הראשונים על הא דנדרים חלין ע"ד מצוה, דאמאי לא נימא אתי עשה ודחי ל"ת? וכבר דברנו בזה בשמעתתא הקודמת (פרק יא).
102
ק״גאולם לפי דרכנו בפרק הקודם נמצא מזה גם חומר להסיר את הקושיא הלזו.
103
ק״דדהנה מחקירתנו הנ"ל בהגדר דבל יחל תצא לנו עוד "נפקא מינה", אם מעשה העבירה הוא בהלמפרע, היינו בהוצאת הדברים מפיו, או בהלהבא, על שבפועל עשה באופן אחר מכפי שאמר. דמובן, דאם נימא דהבל יחל הוא מצד הקבלה הוי העבירה בהלעבר, אבל אם נימא, דהיא מצד הקיום, העבירה הוא בהלהבא, היינו, מה שלא קיים לבסוף.
104
ק״הולכאורה, יש להביא ראיה להצד השני דהעבירה היא בהלהבא, דאי נימא כהצד הראשון מדוע מלקי לקי, כשאומר קונם ככר זה עלי או שבועה שלא אוכלנה ואכלה, כמבואר בשבועות (ג, ב; כא, א) "ה"ד אילימא שבועה שלא אוכל ואכל, לאו שיש בו מעשה הוא", אבל ב"שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה אינו לוקה, משום דה"ל לאו שאין בו מעשה" וכן פוסק הרמב"ם בפ"א מהל' נדרים (הל' ז) דגם בנדר כה"ג לוקה. דלפ"ז, כיון, דבין כך ובין כך, סבת העבירה הוא בהוצאת הדברים מפיו דא ודא אחת היא לאו שאין בו מעשה?
105
ק״ואמנם מזה אינו ראיה, דכבר ידועה שיטת הרמב"ם דאף בלאו שאין בו מעשה אם בא לידי עבירתו ע"י מעשה לוקין, דלהכי פסק בפ"ה מהלכות נזירות (הלכה כא) דנזיר טהור שטמא עצמו במזיד לוקה, משום לאו דבל תאחר, וכן פסק בפרק א מהל' חמץ ומצה (הל' ג) בקנה חמץ בפסח או חמצו בידים דלוקה משום לאו דבל יראה, ולכן דעת הירושלמי בפ"ג דשבועות (הלכה ז), דגם בשבועה, שאוכל ככר זה היום והשליכה לים דלוקה. וא"כ אין שוב קושיא, אף אם נימא דעצם העבירה הוא בהוצאות הדברים מפיו, בכ"ז בשבועה שלא אוכל ואכל לוקה, כיון דבא לידי העבירה ע"י מעשה וכן באמת מבואר ברש"י שבועות שם (ג, ב) ד"ה בשלמא שכתב: "ועל לא אוכל ואכל נמי לקי, דלאו שיש בו מעשה הוא דבשעה שאכל עבר על לא תשבעו ואכילה מעשה הוא". אלמא, אע"ג, דעצם העבירה הוא השבועה ולא האכילה, בכ"ז כיון דבשעה שאכל עבר ע"ז, לאו שיש בו מעשה נקרא.
106
ק״זועי' בחינוך (מצוה תז) שכתב: "ונדר או אסר איסור על נפשו בלא שבועה ולא קיימו עבר על לאו זה, אבל אינו לוקה עליו, לפי שאין בו מעשה. וזהו שאמרו ז"ל (תמורה יג, א) שהנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם לוקה אע"פ שאין שם מעשה, זהו נשבע, אבל משום לאו דלא יחל בנדר או איסור שלא בשבועה אין בו מלקות".
107
ק״חוכתב ע"ז בהגהת משנה למלך (במהד' מכון ירושלים מובא בהערות אות ג) "לא ידעתי למה, שאם אסר על עצמו איזה דבר ואכל מן האיסור אין לך מעשה גדול מזה, ובפי' כתב הר"מ שלוקה על לאו זה, ומה שהוצרכו לומר שהנשבע לוקה אע"פ שאין בו מעשה, היינו בשבועה דלעבר, כגון שנשבע שאכל ולא אכל או שלא אכל ואכל, אבל בנשבע שלא יאכל ואכל פשיטא דלקי". אכן נראה דהחינוך סובר בהגדר דבל יחל כהצד הראשון, והעבירה היא איפוא בהלמפרע, בהדיבור שאין בו מעשה, ולשיטתו אזיל בכמה פעמים בספרו וביחוד בסי' שעה וסי' שעו, דפליג על שיטת הרמב"ם, אך כיון דעצם הלאו הוא לאו שאין בו מעשה אף דבא לידי עבירתו ע"י מעשה נמי אין לוקין.
108
ק״טעכ"פ, איך שיהיה לענין מלקות, אבל לענין עשה דוחה ל"ת אם נתפוס כהצד הראשון, דהעבירה הוא למפרע תסולק הקושיא מעיקרה. דהרי זהו כלל גדול בתורה דבעינן בעידנא דקא מיעקר לאו מקיים עשה, והכא הרי העשה הוא מקיים בעת ישיבתו בסוכה והעבירה אגלאי מלתא למפרע, דעבר עוד בעת קבלת הנדר.
109
ק״יויוצדק לפי תירוצא זו, גם הא דבנזיר מצורע אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה, משום דבנזיר, לפי דרכנו, דהוא תאר קדושה והאיסורים הם איסורי תורה, בודאי העבירה מתחלת רק בעת המעשה ושפיר הוי בעידנא.
110
קי״אהחקירה שחקרנו בהגדר דבל יחל היא מחלוקת הראשונים כמבואר בחי' הרשב"א והרב המאירי. - התוס' סוברים כהצד הראשון והרשב"א והרב המאירי סוברים כהצד השני.
111
קי״בובעיקר הדבר בהחקירה שחקרנו בהגדר דבל יחל עי' בנדרים (טו, א) "אלא דאמר קונם עיני בשינה, ואי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן ליה עד דעבר איסור בל יחל והא"ר יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר".
112
קי״גועי' בחדושי הרשב"א והרב המאירי (שם) שנחלקו בזה גדולי עולם וז"ל האחרון: "פירשו בתוס', כלומר, ואף בנדר כן, ר"ל, שמלקין אותו על שסופו לעבור בבל יחל וישן לאלתר, ולמדו מכאן, שאף בנדר כל שנדר במה שאי אפשר לו, כגון קונם עיני בשינה שלשה ימים, או לעולם, או קונם כל אכילה עלי עשרה ימים או לעולם שמלקים אותו וישן או אוכל לאלתר. ואין זה נכון, שלא אמרוה אלא בשבועה, שתיכף שהוציא דבר זה מפיו כבר נשבע לשוא ולוקה מיד על שעבר על שבועה שוא, אבל זה כל שלא ישן לא עבר בבל יחל והאיך מלקין אותו עד שלא עבר בכלום, אלא עיקר הדברים שזו של ר' יוחנן לא הביאוה אלא לדוגמא, ומה שאמר מי שבקינן ליה עד דעבר בבל יחל פירושו, מי הוי נדר כלל עד שנהא אנו משמרים בו שתאנסהו שינה ויעבור בבל יחל כדי להלקותו, והא לא חייל עליה נדרא כלל, דהא בשבועה דיינינן ליה לאלתר כשבועת שוא כמו שכל שנודר במה שאי אפשר לו לקיים בשום פנים דבריו בטלים לשעתם".
113
קי״דומבואר הדבר, דהתוס' סוברים כהצד הראשון, ולכן אע"פ דבכ"מ בנדרים בודאי לא ילקה מצד בל יחל עד שיעבור על הלאו בפועל, אבל הלא כל העבירה הוא מצד דאגלאי מלתא דקבלתו היתה בלתי נכונה, ורק קודם שעבר בפועל הרי עוד לא נודע דאולי ישמור את קבלתו, אבל בנ"ד דזאת ידעינן תיכף, דא"א לו לעשות דבורו הוא עובר על בל יחל תיכף משעת קבלתו. ואם כי גדר דברי שוא מעין שבועת שוא אין בנדרים, למשל, אם יאמר בלשון נדר על זהב שהוא אבן, משום דאין בזה קבלת פעולה או אי-פעולה על עצמו ורק פטומי דברים בעלמא לשנות את הידוע. אבל הרשב"א והרב המאירי סוברים כהצד השני, וא"כ העבירה היא לא בהלשעבר אך בהלהבא, שלא קיים כפי שאמר, ובכאן הרי אי אפשר לו לחייבו על אי-קיומו, אחרי דהוא דבר שאי אפשר לקיים בשום אופן, ואין האשם בו במה שלא קיים דבר שהוא מן הנמנעות.
114
קי״הקושית האבני מלואים על הסוברים דנדר חל על האיסורים מכריתות (יד, א) וכן משם (כג, ב). - תירוץ מספיק ע"ז בהקדם ההנחות האלה. א) ההבדל בין הגדר דאין אסור חל על אסור ובין הגדר דמושבע ועומד מהר סיני, דהראשון נאמר רק לענין העונש והשני נאמר לענין עצם החלות. - בנדר על נבילות וטריפות למשל א"א לבוא בזה מצד דמושבע ועומד מהר סיני אך מצד דאין אסור חל על אסור. ב) מחלוקת הר"ן והרשב"א מתלי תלי בחקירתנו הנ"ל בנדר דבל יחל. -
115
קי״ובאבני מלואים בתשובותיו (ס' יב) מקשה לדעת הסוברים, דנדרים חלים על אסורים, למשל, על נבילות וטריפות, משום דכל האיסורים הם איסורי גברא ונדרים הוי איסור חפצא, מהא דכריתות (דף יד, א) "דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד", דמפרשינן בטעמו של דבר דמוקדשין חל על איסור חלב, מיגו דאתוסף בה איסור הנאה חל נמי איסור אכילה על החלב. ולפ"ז ל"ל טעמא זו, תפ"ל מצד דמוקדשין הוי איסור חפצא, דהא נדר הוי האומר כקרבן כאומרא ואיסור חפצא חל על כל האיסורים.
116
קי״זוכן מהא דכריתות (כג, ב) דמרבינן שם, דבקדשים איסור חל על אסור מקרא ד"כל חלב לד' - לרבות אימורי קדשים קלים למעילה", דחל איסור קדשים על איסור חלב. ולפ"ז ל"ל קרא, תפ"ל דאימורים ה"ל איסור חפצא וחל על כל האיסורים דהוי רק איסורי גברא?
117
קי״חומכח זה רוצה הגאון הנ"ל להביא ראיה שאין עליה תשובה לדעת הרשב"א, דס"ל, דאע"ג דנדרים חלין לבטל את המצוה, כמו קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל, מ"מ בקיומם אינם חלים, ואם אמר קונם שלא אוכל נבילות וטריפות אין אחע"א.
118
קי״טוהנ"ל לישב דעת הסוברים דנדרים חלים על איסורים - בהקדם ההנחות הללו:
119
ק״כא) האבני מלואים בעצמו בתשובתו שם מסביר את ההבדל, בין הגדר דאין אחע"א ובין הגדר דמושבע ועומד מהר סיני. דהגדר דאין אחע"א הוא, דאין להאיסור השני החלות לענין עונשין, אבל עכ"פ עצם האיסור רכיב עליה. למשל, אשת אח ואח"כ נעשה אחות אשה, דודאי איסורא דרמי רחמנא על אחות אשה לא פקע במה שהיא אשת אח, דהרי אכתי היא גם אחות אשתו, אלא, דאין עונשין על האיסור השני. או בהמה שנתנבלה ביוהכ"פ, בודאי איסור נבילה לא פקע בשביל שהיום יוהכ"פ, אך ג"כ, דאין עונשין על איסור יוהכ"פ, אבל עכ"פ תרתי איסורי רביעי עליה. אכן הגדר דמושבע ועומד מהר סיני הוא, דאין כלל במציאות האיסור שבועה, משום דזהו איסור הבא מעצמו, וכל שמושבע ועומד אין בידו לאסור על נפשו, וא"כ לא חלה כלל מעיקרה.
120
קכ״אאמנם בנדר על נבילות וטריפות, מסיק שם האבנ"מ, גם הרשב"א מודה, דאי אפשר לבוא בזה מצד דמושבע ועומד מהר סיני. דכמו בנדר שלא לאכול מצה הנדר חל, משום דאין החפץ מושבע עליו, הרי ה"נ באיסורין אין החפץ מושבע עליו. אלא, דשם, לדעת הרשב"א, אתינן בזה מצד דאין אחע"א, כמו למשל בנתנבלה ביוהכ"פ, דאע"ג דכאמור, בודאי איסור יוהכ"פ יש במציאות, בכ"ז לא נוכל לענוש עליו, משום דאין אחע"א, ה"נ בנדרים, אע"ג דנדר חייל עליה דחפצא, וישנו להאיסור במציאות בכ"ז לא נוכל לעונשו משום בל יחל, דהוא איסור גברא ככל איסורין שבתורה, כיון דקדים ליה איסור ועונש של נבילה.
121
קכ״בב) ולכאורה בלתי מובן לפי"ז טעמא דהר"ן וליכא למימר דאתינן בזה משום איסור מוסיף, דמיגו דאתוסף איסור חפצא, משו"ה חייל נמי בל יחל, דע"ז העיר בצדק הא"מ (ד"ה ואכתי צריך התבוננות) שם, דהא כתב הרמב"ם בפ"ד מהל' שגגות (הלכה ג), דכל היכא דאמרינן כולל צריך שיהא אותו פלוני נמצא בעולם, אבל אם אינו בעולם אינו כולל, וא"כ ה"ה מוסיף נחוץ שיהא נפקותא לאדם בעולם, אבל זה שנתוסף איסור חפצא ולא אתוסף אגברא מידי לא הוי איסור מוסיף?
122
קכ״גכי ע"כ נ"ל, דמחלוקת הר"ן והרשב"א מיתלי תלויה בחקירתנו, בהגדר דבל יחל אם הוא מצד הקבלה או מצד הקיום, דמזה מסתעף "נפקא מינה" גם בזה, אם מעשה העבירה הוא בהלשעבר, היינו, בהוצאת הדברים מפיו או בהלהבא, על שבפועל עשה באופן אחר מכפי שאמר - שכבר דברנו ע"ד חקירתנו הנ"ל בהרבה אופנים.
123
קכ״דוקרוב מאד הדבר דבזה היא גם מחלוקת הר"ן והרשב"א, דהר"ן סובר כהצד הראשון, כי ע"כ אחרי שעצם הנדר חל לכל האופנים מטעם דהוי איסור חפצא ממילא מלקי לקי גם מצד בל יחל. ולא שייך לבוא בכאן מצד דאין איסור חל על איסור כבכ"מ, דהא בנ"ד אין העונשים משום דבר אחד, אך משום שני דברים, דהאיסור נבילה מונח בהאכילה והאיסור נדר הוא מצד הוצאת הדברים מפיו למפרע, והאכילה בזה היא רק בגדר אגלאי מלתא למפרע, דע"י האכילה נתברר שהחל בנדרו. והרשב"א סובר כהצד השני, כאשר נתבאר בפרק הקודם א"כ סבת העבירה דא ודא אחת היא - בהאכילה, ושוב שייך ע"ז הגדר דאין איסור חל על איסור.
124
קכ״הוממילא מובן, דכ"ז שייך לדעת הר"ן רק לענין בל יחל דברו, אבל בהקדש, דאם כי הוא בודאי איסור חפצא, אך עכ"פ זאת ודאי, דהעונש כשאוכל הקדש הוא מצד אכילתו ולא מצד מעשה ההקדש למפרע, הנה, אע"ג דעצם ההקדש בודאי חל, אבל בכל האופנים הרי לא נוכל להלקות בזה מצד דאין אחע"א, לולי הטעם דאיסור מוסיף.
125
קכ״וואם כנים אנחנו בזה, נוכל להטעים עוד ביתר ביאור, מה דאנו משתמשים בכ"מ בהגדר דמושבע ועומד מהר סיני, ולא אתינן בזה מצד דאין אחע"א. דאמנם דלולא הטעם, דמושבע ועומד מהר סיני, אם היה נשבע על נבילות וטריפות, הנה לא רק שעצם האיסור של שבועה היה רכיב עליה, אלא דגם העונש של שבועה היה בכאן, דהיה נלקה גם מצד בל יחל כנ"ל, משום דהמלקות של נבילה הוא מצד האכילה והמלקות של בל יחל הוא מצד האמירה למפרע, מש"ה אנו צריכין לבוא בזה מצד דמושבע ועומד מהר סיני.
126
קכ״זהעונג יו"ט מביא ראיה לשיטת הרמב"ם דהמדיר עובר בבל יחל ולא המודר, מנדה (מו, ב) ומקשה עליו מנדרים (פג, ב). - באמת לא תיובתא ולא סייעתא יש בזה - כי בל יחל ואיסור חפצא המה שני דברים נפרדים. - יש איסור חפצא בלי בל יחל ויש בל יחל בנדר בלי איסור חפצא.
127
קכ״חבעונג יו"ט (ס' פח) מביא ראיה לדעת הרמב"ם בהלכות נדרים פרק י (הלכה יב) דהמדיר את חבירו וההנהו, דלוקה המדיר ולא המודר, מהא דאמרינן בנדה (דף מו, ב), דפרכינן התם למ"ד מופלא סמוך לאיש מן התורה, מהא דתניא יתומה שנדרה בעלה מיפר לה, א"א בשלמא מופלא סמוך לאיש מדרבנן, אתי נשואין דרבנן ושרי נדר דרבנן, אבל אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא היכי אתי נשואין דרבנן ושרי נדר דאורייתא? ומשני דבעלה מיפר לה ממ"נ אי דרבנן דרבנן ואי דאורייתא קטן אוכל נבילות הוא ואין ב"ד מצווין להפרישו. וקשה דהא בברייתא סתמא קתני יתומה שנדרה, ומי לא עסקינן נמי שאסרה הנאתה עליו, כמו הנאת תשמישו עליך, או בשאר דברים, וכיון דמדאורייתא חל נדרה, דמופלא סמוך לאיש דאורייתא ושיעבוד דידיה נמי הוא רק מדרבנן מנשואין דרבנן, ומאי מהני מה דמיפר לה וע"ז לא שייך לשנויי קטן אוכל נבילות הוא דהא הוא נהנה ועביד איסורא? אלא ודאי כדעת הר"מ ז"ל, דאם הדירה אותו והוא נהנה האיסור עליה אם תהנהו, שהיא נדרה ועברה אבל יחל ושפיר מיקרי קטן אוכל נבילות.
128
קכ״טאבל לאידך גיסא הוא מקשה לשיטת הרמב"ם הנ"ל מהא דתנן בנדרים (פג, ב) "קונם כהנים לויים נהנים לי יטלו על כרחו" ושם (פד, ב) פרכינן "אלמא אמרינן טובת הנאה אינה ממון, אימא סיפא כהנים אלו ולוים אלו נהנים לי יטלו אחרים, אבל להני לא, אלמא טובת הנאה ממון". ומוקי לה שם כתנאי ורבא משני שם "שאני תרומה וכו' דלא חזיה אלא לכהנים, וכיון דקאתי למיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמא" ולדעת הרמב"ם הא לא קשה מידי, דכיון דנתינה לכהן הוי מ"ע מיוחדת, מלבד מצות ההפרשה, כמו שמבואר בתוס' רי"ד קדושין (נח, ב ד"ה חלה), וא"כ נימא דאתי עשה דנתינת תרומה לכהן ודחי ל"ת דבל יחל? ואע"ג, דנדרים הוי נמי עשה ול"ת מ"מ הא אמרינן ביבמות (ה, א) דעשה דחי ל"ת ועשה שישנו בשאלה, (ול"ד להא דאומר ישיבת סוכה עלי, דאסור לישב בסוכה, מטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דנדרים, כמו שכתב הרשב"א שם, דשאני התם, דגם עשה דסוכה יש בה קולא שאינה שוה בכל) ומוכח מזה כשיטת הר"ן, דהמודר עובר בבל יחל, וא"כ הכהנים אסורים בלקיחה, ובדידהו הרי ליכא עשה, ושפיר מקשה למה יטלו בע"כ.
129
ק״לולענ"ד תיוהא קא חזינא הכא, דנראה דהגאון הנ"ל תפס לדבר פשוט, דלשיטת הרמב"ם הנ"ל על המודר אין כלל איסור, שבשביל זה הוא מביא סייעתא לדבריו מהא דנדר, ומקשה עליו מהא דנדרים. - אבל באמת כבר הארכנו בכ"מ, דבנדרים האיסור חפצא והבל יחל הוא שני דברים נפרדים, ויש לפעמים שיהיה איסור חפצא בלי הלאו של בל יחל כדהבאנו (בפרק ג) במתפיס בנדר. וגם להיפך, שיהיה הלאו של בל יחל בלי איסור חפצא, שזאת באמת משכחת לה לשיטת הרמב"ם במדיר את חבירו, דודאי לענין המדיר שייך רק הלאו של בל יחל, אבל לא שייך לדידיה האיסור חפצא. ולא עוד, אלא לפי מה שנתבאר אצלנו בפרקים הקודמים, הנה אדרבא, לכן בנדרים אינו עובר המודר בבל יחל ובשבועה הוא עובר, משום דבנדרים, כיון דלהמודר יש בזה איסור חפצא הרי כבר נתקיימו הדברים, וא"כ לא שייך בזה בל יחל רק מצד הקבלה, דזהו שייך רק להמדיר ולא להמודר, משא"כ בשבועה, דלית בה איסור חפצא עובר המושבע בבל יחל.
130
קל״אאבל עכ"פ זאת כו"ע מודים להמודר יש איסור חפצא, והראי' מהא דכתב שם בלח"מ (נדרים ה, א) דלענין מעילה למדס"ל יש מעילה בקונמות לית מאן דפליג, דהיא על הנאסר ולא על האוסר, מטעם דמעילה היא מצד האיסור חפצא, דהיא מעין גדר קדושה.
131
קל״בוא"כ, לא סייעתא ולא תיובתא קא חזינא מדבריו, דגם לשיטת הרמב"ם ניחא הא, דתפסינן בנדרים לדבר ודאי דבקונם כהנים ולוים נהנים לי דלמדס"ל טובת הנאה ממון אסור, ולא שייך לבוא בזה מצד דאתי עשה ודחי ל"ת, דעכ"פ לענין הכהנים יש בזה איסור חפצא. - וקושיתו מהא דנדה יוקשה לכו"ע, דאם אסרה הנאתה עליו גם לשיטת הרמב"ם ישאר עליו האיסור חפצא, אם כי לא יעבור על הלאו של בל יחל.
132
קל״גקושית הרשב"א בשבועות (כג, ב) דגם בסתם תיקשי הא מושבע ועומד מהר סיני הוא. - אמנם כן דבסתם אין אנו זקוקים לבוא מצד כולל עפ"י דברי הירושלמי בנדרים. - הגדר דאין אחע"א נאמר רק באיסורים שהם בחפצא, אבל במקום דכל עצמותו של האיסור הוא בגברא לא שייך זאת. - שבועה אם כי היא איסור גברא אבל במפרש הוי האיסור גברא בחפצא, לא כן בסתם.
133
קל״דשבועות (כג, ב) מקשינן על מתני', דשבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה פטור, שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב. "הא גופא קשיא, אמרת, שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראוין לאכילה, ושתה משקין שאין ראוין לשתיה פטור, והדר תני, שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב, מ"ש רישא דפטור ומ"ש סיפא דחייב? הא לא קשיא, רישא בסתם וסיפא במפרש. מפרש נמי גופיה תיקשי, אמאי מושבע מהר סיני הוא? רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי, בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין".
134
קל״הועי' בחי' הרשב"א, שהקשה, אמאי נטר הגמ' בהקושיא של "אמאי מושבע ועומד מהר סיני הוא", עד דפירש סיפא במפרש "מפרש נמי גופיה תיקשי". ולא הקשה את הקושיא הזאת תיכף על המשנה, דאיך יצויר, שיהא חייב מצד שבועה בנבילות וטריפות הא מושבע ועומד מהר סיני הוא?
135
קל״וותירוצו דחוק בזה.
136
קל״זואמנם פשטות הדברים משמע מזה, דאם היינו יכולים לאוקמא, הא דנבילות וטריפות בסתם, כלומר, דאמר שלא אוכל סתם, לא היתה קשה כלל הקושיא של מושבע ועומד מהר סיני, גם בלא טעמא דכולל.
137
קל״חובאמת כן משמע גם ממסקנת הגמ' שם (כד, א), דאמרינן "בשלמא לר"ל משכחת לה בלאו והן, אלא לר' יוחנן, בשלמא לאו משכחת לה, אלא הן היכי משכחת לה? אלא כדרבא, דאמר רבא, שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור" ועי' ברש"י (ד"ה ה"ג אלא כדרבא), שפירש בזה, דהכי פרושה: "לא תשני לעיל קושיא דרישא וסיפא כאן בסתם כאן במפרש, אלא כולה בסתם, ואוכלין שאינן ראוין לאכילה דקתני רישא פטור כדרבא מפרשא, כגון עפר שאין ראוי לאכילה, אבל נבילות ראויות לאכילה הן ואריה הוא דרביע עלייהו. ותו לא קשיא מידי לר' יוחנן, דמשכחת לה בלאו והן, אף בשיעור שלם, דהא לא אוכל, סתמא קאמר, אם אכל נבילה חייב, שהרי כלל בסתמו בדברים המותרים והאסורים ומיתסרי אסורים ע"י כולל. והן משכחת לה דהא אוכל סתם קאמר ומקיים שבועתו בדברים המותרים, ואם לא אכל חייב". ודבריו ברור מללו, דאף בסתמא אנו זקוקים לכולל. אבל א"כ לא שייך בזאת לאמר הלשון "אלא", המורה דנייד לגמרי מהתירוצים הקודמים, דלפי"ז, הרי עדיין התירוץ הראשון על הקושיא של "אמאי מושבע ועומד מהר סיני" במקומו עומד.
138
קל״טוגם מכאן משמע כהנ"ל, דבמתניתא אין אנו זקוקים כלל לבוא בזה מצד כולל.
139
ק״מוגם בתוס' (ד"ה אלא כדרבא) הקשו שם: "וא"ת לפ"ה אמאי אצטריך למימר לקמן בסמוך, שבועה שלא אוכל תאנים, וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים בחזר ואמר שבועה שלא אוכל סתמא סגי? וי"ל דאין הכי נמי דלאו דוקא נקט תאנים וענבים, אלא כלומר שאמר שלא אוכל סתם". דחוק כמובן.
140
קמ״אוהנ"ל בזה לע"ד לחדש, דאמנם כשאמר שלא אוכל סתמא, גם בלי טעמא דכולל חייב אף על נבילות וטריפות, ואי אפשר לבוא בזה מצד דמושבע ועומד מהר סיני - עפ"י דברי הירושלמי בנדרים פרק שני (הלכה ג), דאיתא שם בגמ' על המתני' דיש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה - "ר' יוסי בעי, שבועה, שבועה, שבועה שלא אוכל ואכל אמר ר' יוסי בי ר' בון נשמעינה מן הדא, שבועה שלא אוכל ככר זה, שבועה שלא אוכל, שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת, מפני שאמר זו, הא אם לא אמר זו חייב על כל אחת ואחת".
141
קמ״בועי' בתוס' רי"ד (להרידב"ז, שם) שמבאר בטוב טעם, דהגדר דאין איסור חל על איסור נאמר רק על איסור שהוא בחפצא, כלומר, דאע"ג דשבועה היא איסור גברא, אבל עכ"פ כשאומר שבועה שלא אוכל ככר זה הנה הגברא אסור בהחפץ וחלוק הוא מנדרים רק בזה דשם החפץ אסור על האדם, ובכאן הגברא אסור בהחפץ, ובחפץ אחד א"א לחול שני איסורים; אבל במקום, דלא רק שמהות האיסור הוא איסור גברא, אך כל עצמותו הוא בגברא, שם לא שייך הגדר דאין איסור חל על איסור. דוגמא לזה "יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין, החורש בשור וחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם ובשביעית ויו"ט" וכו' כמבואר במכות (דף כא, ב) דאנו רואים, דיתכן הרבה איסורים בחרישה אחת, משום, דכל האיסורים האלה הם לא רק איסורי גברא, אך גם איסורים בגברא, דכל עיקרם הם על האדם, שלא יחרוש באופן זה. וכן ראה סלע שנפלה, נטלה לפני יאוש על מנת לגזלה עובר בכולן משום לא תגזול, ומשום השב תשיב ומשום לא תוכל להתעלם, כדאיתא בב"מ (כו, ב) דג"כ אי אפשר לבוא בזה מצד דאין אחע"א משום דהאיסור הוא רק בגברא, בהנטילה. דבזה חלוק איסור גזילה מאיסור חלב, למשל, דאם כי גם איסור חלב הוא איסור גברא, אבל עכ"פ הא אסור על גברא מצד דהוא חלב, אבל איסור גזילה בסלע של חבירו אין האיסור מצד הסלע, אך כל האיסור הוא מצד הגברא, דעליו נאמר לא תגזול. וזהו ע"כ כונת הירושלמי בכאן, דרק כשאמר בלשון שבועה שלא אוכל ככר זה שייך לומר הגדר דאין שבועה בתוך שבועה, משום דבאופן זה אף דעצם מהות האיסור הוא איסור גברא, אבל ס"ס, האיסור גברא הזה הוא בהחפצא, בהככר, וא"א לחול על הככר הזה איסור של שתי שבועות, כמו בכ"מ, שאי אפשר לחול על חפץ אחד שני איסורים. אבל, אם לא אמר זו אלא שלא אוכל סתמא, שם אין הגדר, דנאסר עליו כל הככרים שבעולם, אלא, דנאסרה עליו פעולת האכילה לבד. וראיה מהא, דמבואר בנדרים (יג, ב) דנדרים אינן חלין באומר, שאינו ישן, שאינו מדבר, שאינו מהלך, משום דהוה דבר שאין בו ממש, עד שיאמר, עיני בשינה וידי לעושיהן ורגלי להליכה, ואין אנו אומרים בשאומר איני מהלך, למשל, שאסר עליו כל ד' אמות שבעולם, וזהו הלא הוה דבר שיש בו ממש, אלא דאמרינן דלא נאסר עליו רק פעולת ההליכה לבד, ה"נ, בשאומר שלא אוכל לבד לא נאסרו עליו כל הככרים שבעולם, אך פעולת האכילה לבד הוא דנאסרה עליו. וא"כ הנה לא רק דמהות האיסור הוא בגברא, אך גם כל עצמותו של האיסור הוא בגברא, ע"ז לא שייך הגדר דאין שבועה בתוך שבועה, כמו דלא שייך בזה הגדר דאין איסור חל על איסור, וזהו שאמר הירושלמי "הא אם לא אמר זו חייב על כל אחת ואחת".
142
קמ״גולפ"ז יתבארו היטב דברי הגמ' בשבועות שהתחלנו, דכל הקושיא של "מושבע ועומד מהר סיני", הוא רק לפי מה דמוקי במפרש, דאם מפרש שלא אוכל הוא בסתמא, ונאמר דנבילות וטריפות ג"כ בכלל אכילה הם, לא היה קשיא כלל, דליכא לבוא בזה מצד דמושבע ועומד מהר סיני, וא"כ לא הוה זאת בגדר, דאין שבועה בתוך שבועה, דהכא הרי הוי איסור בגברא ויתכן בזה כמה איסורים בבת אחת. אלא דהיה קשה לו מתחלה ע"ז מרישא, דבשבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה ושתה משקין שאינן ראויין לשתיה פטור, וא"כ הרי ג"כ נבילות לא היה בכלל אכילה, וע"כ נחוץ לומר דמיירי במפרש, הרי תו יוקשה מפרש נמי גופיה תקשיה "מושבע ועומד מהר סיני הוא".
143
קמ״דאבל במסקנא אמרינן "אלא כדרבא, דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור" וכפירוש רש"י דרק בעפר פטור, משום דעפר בעצם לאו בר אכילה הוא לא כן בנבילות וטריפות, דרק אריה הוא דרביע עלייהו, וא"כ לפ"ז לא רק דאין אנו זקוקים להתירוץ על הקושיא הראשונה של הסתירה מרישא דסיפא, דרישא בסתם וסיפא במפרש, אך גם הקושיא השניה של מושבע ועומד מהר סיני ליתא מעיקרא, ואין אנו צריכים כלל להגדר דכולל, כנ"ל, דבשלא אוכל סתמא שבועה חלה על שבועה.
144
קמ״הוממילא מובן, דלפ"ז לא קשיא כלל קושית התוס' דל"ל לרבא למימר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים בחזר ואמר שבועה שלא אוכל סתמא סגי, דרבא דין כולל אתי לאשמעינן.
145
קמ״ובאמת הבבלי חולק בזה על הירושלמי. - ראיה לזה משבועות (כג, א) - מקור המחלוקת בין הבבלי והירושלמי. - הבבלי סובר דגם בשבועה על נבילות וטריפות הטעם דאינה חלה מצד דמושבע ועומד מהר סיני, בעוד שהירושלמי סובר, כמבואר שם, דאף בשבועה על שבועה הטעם הוא מצד דאין אחע"א. - הירושלמי לשיטתו והבבלי לשיטתו - בזה יוסבר לנו מה דזקוק הבבלי בכ"מ להא דמושבע ועומד מהר סיני - תירוץ על קושית הפלתי.
146
קמ״זאולם שיטת רש"י מבוארת להדיא, דאף בשלא אוכל סתמא אנו זקוקים לכולל, כדפירש להדיא שם בשבועות (כא, ב) ד"ה בכולל: "כלומר, אם היה נשבע על הנבילות לבדן לא היתה שבועה חלה, אבל זה שאמר לא אוכל סתם, כלל דברים המותרין והאסורין יחד, ומגו דחיילא שבועה על המותרים חיילא נמי אדברים אסורין באיסור שבועה". ואע"ג דבדף כג, ב כתב: "בכולל - שפירש ואמר שבועה שלא אוכל נבילות ושחוטות"? דזהו לפי ההוה אמינא, דמיירי במפרש, אבל לפי מה דמסיק הגמ' "אלא כדרבא" מיירי בסתמא, ובדף כא פירש לפי האמת כמסקנת הגמ', וזהו נגד הירושלמי הנ"ל.
147
קמ״חאולם באמת בבבלי מבואר להדיא, דלא כהירושלמי. דהא איתא בשבועות (כג, א) "אמר ליה אביי, אלא מאי שתיה בכלל אכילה, אימא סיפא, שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתיים, כיון דאמר שלא אוכל איתסר ליה בשתיה, כי אמר שלא אשתה. אמאי חייב, אילו אמר שלא אשתה תרי זימני מי מחייב תרתי?" ומבואר להדיא, דהבבלי אינו מחלק בין "זה" ובין "סתמא", דלעולם אמרינן דאין שבועה חלה על שבועה.
148
קמ״טובאמת, המחלוקת בין הירושלמי והבבלי נובעת ממקור אחר. - דהנה בבבלי אנו דנין לענין שבועה על נבילות וטריפות, מצד, דמושבע ועומד מהר סיני, ולאו מטעם דאין אחע"א, ובירושלמי (שם) בנדרים אנו מוצאים סברה הפוכה לגמרי, דאיתא שם: "בעי חיפה מיבדקיניה, היו לפניו ה' ככרים ואמר שבועה שלא אוכל ככר זו וחזר ואמר שנים אלו וחזר ואמר ג' אלו וחזר ואמר ד' אלו וחזר ואמר חמשה אלו ואכל את הראשון מהו? א"ל, חייב על כל אחת ואחת, א"ל אינו חייב אלא אחת, מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבילה, מכאן ואילך כמיחל שבועות על האיסורין, ואין שבועות חלות על האיסורין". דרואים אנו מזה, דאף בכאן, דאין שבועה חלה על שבועה אנו זקוקים לטעמא, דאין איסור חל על איסור, דרק יען "דמכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבילה" לכן איננה חלה השבועה השניה. דזוהי ממש סברה הפוכה לגמרי מהבבלי, דאילו לדידיה - להבבלי, אף בשבועה על נבילה הטעם הוא מצד השבועה שיש בנבילה, המושבע ועומד מהר סיני, ולהירושלמי הוא להיפך, אף בשבועה על שבועה הטעם דאינה חלה השבועה השניה הוא מצד הנבילה שיש בשבועה הראשונה.
149
ק״נולכן הירושלמי לשיטתו, דלעולם בשבועה בתוך שבועה אנו זקוקים לטעמא דאין אחע"א, שפיר מחלק בין אמר זו ללא אמר זו, מפני, שכשאמר לא אוכל סתמא, לא שייך בזה הגדר דאין אחע"א, כהנ"ל. מפני דהוא איסור גברא בגברא. אבל הבבלי לשיטתו, דאף דשבועה על נבילה הטעם הוא מפני דמושבע ועומד מהר סיני, אין חילוק בין ככר זה ללא אוכל סתמא, דאף באופן האחרון, נהי דלא שייך בזה הגדר דאין אחע"א, כהנ"ל, אבל עצם השבועה אינה חלה מצד השבועה הקודמת, דמושבע ועומד מהר סיני.
150
קנ״אואם כנים אנחנו בזה ישמש לנו זאת גם בתור חומר להסביר טעמא של דבר, דאנו באים מצד דמושבע ועומד מהר סיני ולא מצד מה שפשוט ביותר, דאין אחע"א, כאשר הקשה הנו"ב (מהדו"ק או"ח סי' לו) משום דהבבלי סובר, דגם במפרש אין שייך לומר בשבועה אין אחע"א, דזהו נאמר רק בכל האיסורים, דאע"פ שנימא דכולם איסורי גברא הן, אבל סבתם הוא בחפצא, והסבה הראשונה אין מניחה והשניה שתתפשט. לא כן בשבועה, דגם הסבה היא בגברא, כאשר ביארנו בשמעתתא א', ולכן בא הבבלי בזה מצד אחר, מצד דמושבע ועומד מהר סיני.
151
קנ״בובזה נבין את שיטת התוס', דשבועה חלה על איסור של חצי שיעור, אף לר' יוחנן דסבירא ליה, דחצי שיעור אסור מן התורה כפי שכתבו בשבועות (כב, ב ד"ה אהיתירא קמשתבע): "אפי' לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה, אתיא בעיא דרב אשי, דמסתמא כר' יוחנן סבירא ליה דקיימא לן כוותיה והיינו טעמא, דכיון דליכא אלא איסורא בעלמא לא, חשיב ליה מושבע ועומד". שלכאורה הדברים בלתי מובנים דדל מהכא מה דמושבע ועומד, אבל ס"ס "איסורא בעלמא", איסור מן התורה הלא איכא גם בחצי שיעור לר' יוחנן, ואיך חל איסור על איסור? אבל לפ"ז ניחא, דהמניעה הזאת אין בכאן, אחרי דבאיסורים שסבתם הם בגברא איסור חל על איסור, ואחרי דדבר שאינו מפורש בתורה לא חשיב ליה מושבע ועומד, ולא נשאר רק האיסורא בעלמא, שבזה נאמר איסור חל על איסור, כנ"ל.
152
קנ״גובזה תסולק קושית הפליתי ס' פז (ס"ק יג) לשיטת הסוברים, דשבועה חלה על ח"ש, א"כ אמאי ליכא איסור בב"ח בחצי זית נבילה עם חצי זית חלב, הא כיון, דנבילה ליכא אלא ח"ש שפיר מצי למיחל עליו איסור בב"ח, כשהוא זית שלם מצד צירוף חצי זית חלב? אבל לפ"ז קושיא מעיקרה ליתא, דשם הרי אנו באים בזה מצד דאין איסור חל על איסור, כבכל איסורים שבתורה, שסבתם הם בחפצא.
153
קנ״דקושית הישועות יעקב דתחול שבועה לאכול נבילות ושחוטות - תירוצו מצד נדר שבטל מקצתו בטל כולו. - עירבוב המושגים. - ברם דהא דנדר שבטל מקצתו בטל כולו הוא בתור סבה ומסובב. - הסבה צריכה להיות קודם המסובב. - הגדר כולל הוא לאו מצד סבה ומסובב. - ראיות לזה. - אי אפשר לדמות זאת "להנקודה הנפלאה" של הרמב"ם בפה"מ בכריתות.
154
קנ״הוראיתי בס' "ישועות יעקב" שמתקשה בהא דשבועה אינה חלה לעבור על ל"ת מצד כולל, למשל, כשנשבע לאכול נבילות ושחוטות, כמו דחלה על קיום ל"ת, כשנשבע, שלא לאכול נבילות ושחוטות כמבואר בשבועות (כא, ב)? ומתרץ זאת לפי דרכו, דכיון דקי"ל בנדר ושבועה כשבטלה מקצתה בטלה כולה, כמבואר בנדרים (כה, ב), א"כ איך נימא, יען שחלה השבועה על השחוטות תחול גם על נבילות, הרי כלך לאידך גיסא כיון שלא חלה השבועה על נבילות ובטלה מקצתה בטלה כולה. אבל בשבועה לקיום ל"ת, כשנשבע שלא לאכול נבילות ושחוטות, לא שייך זאת, דכל טעמא דנדר שהותר מקצתו בטל כולו, הוא משום דבעינן דכל היוצא מפיו יעשה, ובכאן הרי ס"ס מתקיים דבריו גם לענין הנבילות, דס"ס, הרי לא יאכלם, יהיה מאיזה טעם שיהיה.
155
קנ״ואבל, לענ"ד, הדבר אינו נכון, דא"כ יקשה לדבריו מדוע איתא בירושלמי והובא שם בשבועות (כד, א בתוס' ד"ה אלא הן), דשבועה שלא אוכל מצה ואכל מצה בלילי פסח חייב מצד כולל של שאר הימים, נימא ג"כ להיפך, דשבועה שבטלה מקצתה לגבי ימות הפסח בטלה כולה?
156
קנ״זוהאמת, דערבוב המושגים הנני רואה בכאן. דהא דנדר שבטל מקצתו בטל כולו הוא בתור סבה ומסובב, כלומר, יען שבטל מקצתו זהו הגורם לבטל כולו. וכאשר זהו מהמושכלות הראשונות, כי הסבה צריכה להיות קודם המסובב, א"כ זהו לא יתכן רק במקום דאף אם לא נימא דבטל כולו, בכ"ז בטל מקצתו. אולם במקום, דהא בהא תליא, כלומר, שאם לא נימא דבטל כולו איננו בטל אף מקצתו, הרי תו אין סבה במה לבטל את הנדר או את השבועה.
157
קנ״חוהציור הזה הרי איכא בנ"ד, דמה תימא, כיון שבטלה שבועתו שלא יאכל מצה בליל פסח בטלה כולה, והרי אם לא תימא דבטלה כולה, ואסור יהיה לו לאכול מצה בשאר הימים, תו לא יבטול אף מקצתה דהא אסור לו לאכול אף בפסח מצד כולל, כנ"ל, הרי תו אין סבה במה לבטל את השבועה.
158
קנ״טואל תשיבנו לאמר, דהא גם כל טעמא דכולל הוא מצד מיגו, כלומר, דיען שחלה השבועה על שחוטות חלה גם על נבילות, א"כ הלא הוא ג"כ בתור סבה ומסובב, דהסבה צריכה להיות מקודם, וכאן הלא אי אפשר שתחול על שחוטות בלי נבילות, דהא נדר שבטל מקצתו בטל כולו?
159
ק״סדהא לא קשיא, דבאמת בכולל הוא לא בתור סבה ומסובב שתצטרך להיות הסבה קודם המסובב, אך נעשה בבת אחת. כלומר, כיון שיש רק מקום להאיסור להתפשט על עוד דברים מתפשט הוא בבת אחת בכל. והראי' מהירושלמי גופא, הנ"ל, דשבועה שלא אוכל מצה, דחייב מצד כולל של שאר הימים, ומי לא עסקינן דקאי בערב פסח, וא"כ הרי מתהוה קודם חלות השבועה על היום של פסח ואח"כ על שאר הימים.
160
קס״אוכן במכות (כב, א) על הא דיש חורש תלם אחד דפרכינן שם ולחשוב נמי, כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול ובין ביו"ט דמיגו דחל עליה שבועה בחול חלה עליה נמי ביו"ט?" וסתמא מיירי אף דקאי ביו"ט, דמכל הני מוכח, דהוא לאו בגדר סבה ומסובב.
161
קס״בועי' ברמב"ם פ"ד משבועות (הלכה י) שכתב דאם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ואמר שבועה שלא אוכלנה לא חלה שבועה שניה, והראב"ד השיג עליו "שבתחלה לא נשבע אלא ליומו, ולבסוף נשבע, שלא על אותו ככר לעולם". והננו רואים להדיא, דלהראב"ד חלה השבועה השניה גם על היום מיגו דחל על למחר, אע"ג דהמחר בא אחר היום, וגם להרמב"ם דסובר דאינה חלה טעם אחר יש בזה. עי' בתשובות אבני מלואים (ס' טו). ועי' בתשובות רעק"א (סי' קע) מבנו הגאון ר' שלמה ז"ל, שהוכיח מדברי התוס' זבחים (ע, א תוס' ד"ה יבא) לענין איסור מוסיף דגם במקום שהאיסור השני בהויתו, וכמו שהוא עכשיו לפנינו אין בו תוספות איסור, אלא דע"י שינוי, שאפשר שיפול בו בזמן העתיד יהיה אז מוסיף איסור, כבר נותנים לו מעתה דין מוסיף לחול על איסור שקדם לו. דהרי התוס' כתבו שם, דנבילה חלה על איסור חלב מצד מוסיף, מצד דנתוסף איסור לגבוה, אף דקרא בבהמת חולין מיירי, ומה מוסיף לגבוה שייך בו עכשיו, אע"כ כיון, דאפשר שיקדשנה ויהיה בה תוספות איסור ע"י נבלותה, מיקרי נבילה מעכשיו איסור מוסיף. ויתר מזה נשמע, דאף דגם עתה אסור לאותו גוף מצד איסור אחר, מ"מ כיון דאפשר ע"י מקרה שיקרה, יהיה אסור של עכשיו הולך ממנה, ותהיה אז אסורה לגוף זה מחמת איסור זה השני שבא עליה, מיקרי ג"כ מוסיף, דהלא א"א שיהא חלב זה עכשיו מותר לגבוה, דהא אסור וקאי משום חולין בעזרה, אלא כיון דאם יקדישנה להבהמה ילך ממנה איסור של חולין ויהיה אז החלב מותר לגבוה מיקרי איסור נבילה מוסיף משום זה.
162
קס״גוגם זאת אנו רואים, כנ"ל, דהוא לאו מצד סבה ומסובב הוא, אלא דהגדר הוא, דכיון דיש רק מקום להאיסור שיתפשט, או על עוד איזה דברים, או עוד לאיזה גופים תו מתפשט הוא בכולו.
163
קס״דולא דמי ל"הנקודה הנפלאה" של הרמב"ם הידועה בפירוש המשניות בכריתות (פ"ג מ"ד) לענין בשר בחלב על חלב. דהתם עצם ה"דבר איסור", איסור הנאה בבשר וחלב בלי איסור אכילה לא יתכן, אחרי דכל עיקרו מסתעף מאכילה. משא"כ בכאן, דהא ודאי יתכן איסור שבועה על שחוטות לבד, אלא דלהיפך, דאתה בא לבטלו, מצד נדר שבטל מקצתו בטל כולו, הרי אימא להיפך דלא בטלה כולה, משום דלא בטלה אף מקצתה מצד איסור כולל, כנ"ל.
164
קס״העצם היסוד של ה"ישועות יעקב" אינו נכון כלל - דלפ"ז יש להקשות על הגדר מיגו המבואר בנדרים (יז, ב). - אמנם באמת הדבר מבואר בתוס' נדרים (שם) דהגדר מיגו הוא לאו מטעם כולל. - הגמ' בנדרים והגמ' בשבועות אם כי הלשון אחד הנה בעצם שני גדרים נפרדים המה. - הגדר מיגו הוא דאנו עושים את כל הטצדקאות שבעולם שיתקיים הדבר ולא שיתבטל. - זה יתכן רק בדברים המסתעפים ע"י האדם אבל לא במידי דממילא. - סברות הפוכות.
165
קס״ואולם, באמת, מלבד כל זה, הנה עצם היסוד של הישועות יעקב אינו נכון כלל.
166
קס״זדהא הנה לכאורה יש להקשות לפי "הנקודה הנפלאה" של הרמב"ם על הא דאמרינן בנדרים (יז, ב) "שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחל שבועה על ענבים חיילא נמי אתאנים", הא כיון דשבועתו היתה שלא יאכל תאנים וענבים כאחת, וכל חד וחד הוה חצי שיעור, א"כ אין שייך בזה כולל לאמר, מיגו דחייל אענבים, הא על ענבים גופו בלי התאנים איננה חלה השבועה, מצד דהוה חצי שיעור? ואע"ג, דכ"מ חצי שיעור אסור מן התורה, הלא כל טעמא הוא משום, דחזו לאיצטרופי, א"כ גם בכאן אמנם יהיה אסור בענבים לבד, משום דחזי לאיצטרופי עם תאנים. אבל הרי אנו באים בזה שוב ל"הנקודה הנפלאה" הנ"ל, דאיך נימא מיגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים, אחרי דעל הענבים גופו לא חלה השבועה רק מצד מה דחלה על התאנים, א"כ הרי היה עלינו לומר, להיפך, כיון דלא חלה על התאנים לא חלה נמי אף על הענבים?
167
קס״חומצאתי שכבר עמד ע"ז בס' עמק יהושע (סימן י) אבל באמת הדבר מבואר להדיא בתוס' נדרים (שם ד"ה והאמר רבה): "אור"י, דמיירי אמר שלא אוכל תאנים וענבים ביחד כזית מכל חד וחד, והשתא שבועה שניה אינה מחייבת לו על כזית תאנים לבד ולא על כזית ענבים לבד, אלא על כזית מכל חד וחד, להכי קרי ענבים חצי שיעורא וכו', אבל אין לפרש וחזר ואמר תאנים וענבים, דאמר לא כזית תאנים לבד ולא כזית ענבים לבד. והא דקאמר בסמוך דחיילי אענבים וכו' מטעם איסור כולל קאמר, וכי ההוא דרבה בפרק שלישי דשבועות, אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר, שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מגו דחיילא וכו', דמיירי נמי באיסור כולל כדפרישית, מדמייתי לה גבי כולל דברים המותרים על דברים האסורים, אין לפרש כן, דאם כן הוה להו ענבים שיעור שלם, וחייב נמי על כזית ענבים לבד והיכי קרי ליה חצי שיעור".
168
קס״טודבריהם ברור מללו, דאמנם כאן לאו משום כולל קא אתינן בזה, דכולל לא יתכן אלא במקום דאמר, לא כזית תאנים לבד ולא כזית ענבים לבד, דהוה ליה ענבים שיעור שלם, אבל במקום דענבים הוה ליה חצי שיעור, א"א להכניס זאת תחת סוג כולל. בודאי דטעמם הוא ג"כ מצד "הנקודה הנפלאה" של הרמב"ם, וע"כ צ"ל לפ"ז, דהגמ' בנדרים והגמ' בשבועות אם כי הלשון אחד הוא, הנה בעצם שני גדרים נפרדים יש בזה, דהגמ' בשבועות אמנם מיירי, כשנשבע בפעם השניה על תאנים לבד ועל ענבים לבד, דבזה שייך שפיר הגדר כולל. אבל הגמ' בנדרים, דמיירי שאמר בשבועה הב' שלא יאכל תאנים וענבים ביחד, הנה לאו משום כולל אתינן בזה, אלא מטעם מיגו. והוא כעין ציור דאמרינן בנדרים (דף פב, ב) "נדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אין מתענה, מתוך שהוא מיפר למתענה מיפר נמי לשאינו מתענה", או כמו דאמרינן בב"מ (דף ח, א) שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור, דאין שליח לדבר עבירה, ושותפין שגנבו חייבין משום דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, דזהו מצד הגדר דאנו עושים את כל הטצדקאות שיתקיים הדבר ולא יתבטל, והצד האפשרי של הקיום גורר אחריו את צד הביטול, ולא להיפך, אחרי דיש רצון בכך מצד האדם שממנו מסתעף הדבר לקיום ולא לביטול.
169
ק״עוה"נ בנשבע שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, הנה דוקא, יען בשביל שנשבע שלא אוכל תאנים וענבים ביחד, ואם לא יתקיים דבריו בנוגע להתאנים הרי יתבטלו דבריו גם בנוגע להענבים, דהא הוי ענבים חצי שיעור, כנ"ל, ורצונו הרי הוא בקיום השבועה ולא בביטולה, שע"כ אמרינן מיגו.
170
קע״אאמנם, כמובן, בבשר וחלב לענין "הנקודה הנפלאה" של הרמב"ם לא שייך זאת, דזה יתכן רק בדברים המסתעפים ע"י האדם, שמגלה דעתו מראש שחפץ בקיומם ולא בביטולם, אבל לא במידי דממילא.
171
קע״בונמצא דיש בזה סברות הפוכות, דלענין כולל יש יותר מקום לאמר כולל, באיסור הבא מאליו מאיסור הבא ע"י עצמו, כמבואר בשבועות (כד, א) אבל לענין מיגו כנ"ל הוא להיפך, דשייך דוקא באיסור הבא ע"י עצמו ולא באיסור הבא מאליו.
172
קע״גומובן דלפ"ז יסודו של הישוע"י מעיקרא ליתא, דהא דאמרינן בנדר ושבועה דמתוך שבטלה מקצתה בטלה כולה הוא דוקא במקום שנכנס לביטול, אבל בנ"ד הוא להיפך, דהצד המקיים גורר את הצד המתבטל שיתקיים גם הוא ולא להיפך, כנ"ל.
173