דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י' העבודות המתירות ומכשירי העבודות בקרבנות ומנחותDarkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 10

א׳שמעתתא י' העבודות המתירות ומכשירי העבודות בקרבנות ומנחות
מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (בפ"ח מהלכות כלי המקדש) לענין אבנט שלא בשעת עבודה. - מחלוקת הנ"ל (בפ"ט מהל' ביאת המקדש) לענין הדלקת הנרות אי כשירה לכתחילה בזרים. - לכאורה אפשר לומר דמחלוקתם האחרונה במחלוקתם הראשונה תלויה ולשיטתייהו אזלי. - להרמב"ם לשיטתו לא יצויר כלל, שלכתחילה נבעי כהונה, אך בדיעבד יכושר בזר, דזהו תרתי דסתרי, משא"כ להראב"ד.

ב׳זבחים (יז, ב): "מחוסר בגדים מנלן? אמר רבי אבוה אמר רבי יוחנן ומטו בה משמיה דר' אליעזר ב"ר שמעון, דאמר קרא וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו, וחבשת להם מגבעות, והיתה להם כהונה לחקת עולם, בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם".

ג׳והנה פלוגתא עתיקא אצל רבותינו הראשונים, הרמב"ם והראב"ד ז"ל, בלבישת הבגדים, דעת הראשון (בפ"ח מהל' כלי המקדש הלכה יא): "בגדי כהונה מותר ליהנות בהן, לפיכך לובש אותן ביום עבודתו, ואפילו שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט, מפני שהוא שעטנז אסור לכהן ההדיוט ללובשו, אלא בשעת העבודה", ודעת השני "א"א לא מחוור מן הגמרא הכי, אלא כל היום מותר במקדש". ועי' בכס"מ דמבאר דטעם הראב"ד הוא, מהא דמבואר בתמיד (כז, ב) "בגדי כהונה היוצא מהם למדינה אסור, ובמקדש בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה מותר", והרמב"ם סובר דהך ברייתא לענין היתר בגדי כהונה מיתני, אבל לא לענין היתר כלאים.

ד׳וברמב"ם (בפ"ט מהל' ביאת המקדש הלכה ז) כתב: "וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים, לפיכך אם הטיב הכהן הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן", וגם ע"ז פליג הראב"ד באמרו "א"א הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן, אלא שאם הדליקן כשרות".

ה׳והיה נ"ל לאמר, דהמחלוקת האחרונה הנ"ל במחלוקת הראשונה לענין בגדי כהונה מיתלי תלי ובעלי המחלוקת לשיטתייהו אזלי; והרמב"ם לשיטתו, דשלא בשעת עבודה אסור לו ללבוש האבנט, א"כ תופס דגם בשעת עבודה לבישתו הוא רק מצד דחיה דאתי עשה של מצות העבודה ודחי ל"ת דכלאים, והרי כללא הוא, דכ"מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים שניהם אין שייך גדר דחיה (יבמות כ, ב ועוד), ובמנחות (עב, א) אמרינן: "ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר, אמאי דחי שבת ניקצריה מערב שבת, אלא מדדחי שבת, ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול". ובתוס' שם (ד"ה אמאי) כתבו: "ואע"ג דלכתחלה מצותו בלילה כיון דדיעבד כשר לא הוה דומיא דתמיד", אלמא דמצוה שבדיעבד כשרה בלי דחית הל"ת, אע"פ שלכתחלה לא תוכל להיות כך, בכ"ז מיקרי זאת אפשר לקיים שניהם. א"כ לשיטתו לא הפליג כלל על המדה, דמאי נימא "שרק אם הדליקן כשירות" אבל לכתחלה בעינן כהן לזה, הא ס"ס גם הכהן אסור יהיה לו אז להלביש את האבנט, דהא כיון דבדיעבד כשר גם ע"י זר, שוב מיקרי זאת אפשר לקיים שניהם כנ"ל, וכיון דיעשה את ההדלקה בלי אבנט, הרי יהיה שוב גם הכהן זר לענין העבודה הזו, דהא אמרינן אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, וא"כ ממילא כיון דאם רק נתפוס דבדיעבד כשר בזר שוב גם לכתחלה כן, דהא גם בני אהרן זרים לזה, ולא נרויח כלל מכהונתו, והיא איננה מעלה ואיננה מורדת.

ו׳והראב"ד לשיטתו, דמותר ללבוש את האבנט גם שלא בשעת עבודה, א"כ הלבישה הוא מצד היתר ולא מצד דחיה, ואף בדבר שבדיעבד כשר בזר, הלא בודאי ג"כ יהיה מותר להכהן ללבוש את כל בגדיו, וישאר בכהונתו עליו א"כ שפיר שייך לומר דלכתחלה בעינן ההידור של כהן.

ז׳סתירה נגד הנ"ל משחיטה דס"ד בזבחים (לב, א) דלכתחילה בעינן כהונה. - משאר העבודות כמו הולכת אברים לכבש לא קשיא. - חקירה בהא דאמרינן בזמן שבגדיהם עליהם וכו' מהו בזה הסבה החיובית ומהו העדר הסבה. - ונ"מ בעבודה שאין בה כלל המצוה של "בגדיהם עליהם". - על מדוכא זו ישבו בעלי התוס' בזבחים (יג, א) והשטה מקובצת שם (יט, ב ודף כ' א).

ח׳אולם באמת יש להעיר ע"ז מהא דאמרינן בזבחים (לב, א) "שחטו דיעבד אין לכתחלה לא" ואע"ג דלבסוף אסקא "הוא הדין דאפילו לכתחלה נמי", אבל מעיקרא מאי ס"ד לשיטת הרמב"ם, דהא יש בזה סתירה עצמית, דכיון דבדיעבד כשרה בזר, שוב לא יכול להיות לכתחלה כהן, דהא הכל זרים הם בלי בגדים?

ט׳ובמכוון אני שואל מזאת ולא משאר עבודות, דבדיעבד כשרה בלעדי בגדי כהונה כמו הולכת איברים לכבש כמבואר בזבחים (יד, ב) או נתינת אש למזבח כמבואר שם (יח, א),ואפ"ה עובד בהן הכהן בבגדיו?

י׳דאי משם לא איריא, דשם הכשר הבדיעבד הוא משום דעצם עבודתן אינן מעכבות בגוף הקרבן, אבל העבודות כשהן לעצמן מצד המצוה שיש בהן גם בדיעבד אינן כשרות בזר, כלומר, דאם עבדן זר אין כלל מצוה בזה, ושוב שייך לאמר אתי עשה דהעבודה ודחי את ל"ת דכלאים. לא כן בשחיטה, דאדרבא דהעבודה ביחוסה לעצם הקרבן הרי גם בדיעבד מעכבא, אלא דמצות הכהונה לפי ס"ד הוא רק לכתחלה, וא"כ שוב לא יהיה שייך דחוי ואין כלל כהן גם לכתחלה כנ"ל?

י״אומדי חשבי בהתבוננות מרובה בזה נתעוררו ברעיוני חקירה חדשה בעצם הגדר דמחוסר בגדים, דכאמור בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, מה הוא בהן הסבה החיובית ומה הוא בהן העדר הסבה; כלומר, אם הלבשת הבגדים היא סבה חיובית לקדושת הכהונה להעבודות, זאת אומרת, דלאו מה שהוא בן אהרן לבד קדשו, אך בהצטרפות "בגדיהם עליהם" ישיג את קדושתו, וא"כ, "אין בגדיהם עליהם" הוא העדר הסבה, סבת קדושתו, וממילא ישאר זר לענין העבודות; או להיפך, דאי הלבשת הבגדים הוא סבה חיובית להסתלקות הקדושה, וא"כ הלבשת הבגדים הוא העדר הסבה, דבאמת קדושתו מרחם, וכשאין סבה להסתלקות הקדושה ממילא בקדושתו הוא עומד.

י״בונ"מ לדינא באופן שיצויר באיזה עבודה דלא תהיה כלל המצוה של "בגדיהם עליהם" - אם הוא בקדושתו לענין עבודה זו. דאם נימא כהצד הראשון נהי דאינו עובר על מצות הלבישה, אך ס"ס גם קדושה, קדושת כהונה, אין כאן; אבל אם נימא כהצד השני הרי להיפך דאין כאן סבה להסתלקות הקדושה, אחרי דאין כלל המצוה דהלבשה.

י״גוציור שכזה הרי נמצא בהנ"ל בפרק הקודם בהעבודות שבדיעבד הן כשרות בזר, אלא לכתחלה בעינן כהן, ואמרנו, דכיון דלדעת הרמב"ם על הכהן לעבוד את העבודות הללו בלי הבגדים, א"כ אין אנו מרויחים בהלכתחלה כלום, דהא גם הכהן איננו כהן, אחרי דאין בגדיהם עליהם, אבל זהו רק להצד הראשון, אולם להצד השני נימא בהיפך, כיון דאין בזה כלל מצות ההלבשה שוב בקדושתו עומד, דהא אין סבה להסתלקותו.

י״דומצאתי דעל מדוכה זו כבר ישבו רבותינו בעלי התוס' דהנה בזבחים (יג, א בד"ה בכהן כשר ובכלי שרת) כתבו: "פירש בקונטרס, כלי שרת בגדי כהונה, וקשה דהא נפקא לקמן בפ' שני (יז, ב) מקרא דאין בגדיהם עליהן אין כהונה עליהן והוו להו זרים, ואפילו בעבודה דלא מעכבא כפרה? וי"ל, דאי לאו גזירה שוה דהכא הוה אמרינן מה שהקפידה תורה אמחוסר בגדים היינו היכא דכתיבי בגדים, אבל היכא דלא כתיבי בגדים לא, וגבי נתינת אש וסדור איברים לא הוה בעינא בגדים מכהן בכהונו, אלא מדגלי רחמנא גבי קבלה גז"ש, ילפינן בכל דוכתא דהכהן הוי בכיהונו".

ט״ודבקושיתם תפסו כהצד הראשון שבחקירתנו, וא"כ כהונה ובגדים שניהם מושג אחד הוא, וכיון דכתיב גבי קבלה הכהנים שוב אי-אפשר לספק דתהיה בלי כלי שרת, דאי נימא דלא בעינן בזה בגדים הרי אין כאן עליהם כהונה ג"כ.

ט״זובתירוצם תפסו כהצד השני, וא"כ אע"ג דבעינן בהעבודות גם כהונה וגם בגדים, אך לא מושג אחד הוא, אלא שני מושגים נפרדים בסבתם ובמהותם, דמן הסתם כהן בקדושתו הוא עומד, אלא דחסרון הבגדים הוא סבה לההסתלקות וא"כ צריך להגביל מקודם את החסרון, כלומר, דרק במקום דנחוץ הוי זאת חסרון, וז"ש "מה שהקפידה תורה במחוסר בגדים היינו היכא דכתיבא בגדים", ורק הגז"ש בא ללמדנו, דגם היכא דלאו בפירוש אתמר בגדים, מכללא אתמר, דמצות הלבשה עליהן בעת עבודתם.

י״זובזבחים (יט, ב ודף כ, א) "ושלא רחוץ ידים ורגלים אתיא חוקה חוקה ממחוסר בגדים, להקטיר אשה ל"ל? מהו דתימא, הני מילי עבודה דמעכבא כפרה, אבל עבודה דלא מעכבא כפרה לא קמ"ל".

י״חוכתב ע"ז בשטה מקובצת (אות א): "תימא, הא שלא רחוץ ידים ורגלים ילפינן ממחוסר בגדים דמחלל בין בעבודה דמעכבא כפרה ובין בעבודה דלא מעכבא כפרה? ותירץ מורי, דהא דילפינן ממחוסר בגדים היינו היכא דצריך קדוש, שיחלל אם לא קידש", עכת"ד.

י״טוגם שקלא וטריא זו בסוג חקירתנו היא, דכיון דשלא רחוץ ידים ורגלים ממחוסר בגדים ילפינן, הרי אותו הספק נופל ממילא גם שם, אם הרחיצה היא סבה לקדושתו, קדושת הכהונה, או להיפך דה"שלא רחוץ" הוא סבה להסתלקות הקדושה. ונ"מ אם יצויר כהן בעבודה בלי קידוש, ותפס בקושיתו כהצד הראשון, וממילא הלמוד שלא רחוץ ידים ורגלים ממחוסר בגדים הוא בזה בעיקרו של דבר, דגורמי קדושת הכהונה הוא שני דברים, הלבשת הבגדים וקידוש ידים ורגלים, וא"כ לא שייך שוב להסתפק בפרטים, דידעינן דבכ"מ דבעינן כהונה, בעינן גם שני התאומים הללו, ובתירוצו תפס כהצד השני, א"כ הלמוד בשלא רחוץ ממחוסר בגדים הוא רק בזה, דכמו היכא דצריך בגדים והוא לא הוציא זאת אל הפועל דמסתלקת הקדושה, כן היכא דצריך קדוש מסתלקת הקדושה, אם לא עבד כן; אבל לענין עצם הצריכות לא ילפינן מהדדי, דרק לענין הרושם שהם פועלים בקדושת הכהונה לענין זה אנו למדים זה מזה, לא כן עצם הנחיצות ללבוש או לרחוץ הלא הם מצוות פרטיות שאינן שייכות זה לזה, ולהכי אע"ג דמחוסר בגדים מחלל תמיד בין בעבודה דמעכבא ובין בעבודה דלא מעכבא, הוה אמינא דקידוש בעבודה דלא מעכבא לא בעינן כלל וממילא בקדושתו הוא עומד.

כ׳קושית רש"י בזבחים (כג, ב ודף כד, א) לענין יושב. - קושיתו ממחוסר בגדים יש לדחות כמו שכתבו בתוס' שם. - אכן צדק רש"י, דלא שייך לאמר אין מלמדין בדבר המסתעף ממילא, - חקירה אם המיתה בכל אלה דאין כהונתם עליהם הוא דבר המסתעף או יסוד חדש. - זאת מתלי תלוי בחקירתנו הנ"ל. - רש"י תפס כהצד הראשון.

כ״אוהנה בזבחים (כג, ב ודף כד, א) אמרינן: "יושב מנלן? אמר רבא אמר ר' נחמן אמר קרא, 'לעמוד לשרת', לעמידה בחרתיו ולא לישיבה וכו' מכדי יושב כזר דמי, ומחיל עבודה, אימא מה זר במיתה אף יושב במיתה, אלמה תניא, אבל ערל אונן יושב אונן במיתה, אלא באזהרה? משום דהוי מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין". והקשה ע"ז רבינו הגדול רש"י ז"ל (ד"ה שני כתובין הבאין כאחד): "קשיא לי בגוה, חדא דמה לו ללמוד מהן, הא מיתה בגופה כתיב דכיון דזר הוא והזר הקרב יומת, דהא מחוסר בגדים נמי הכי ילפי' ליה בסנהדרין, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, והוו להו זרים? ועוד א"כ חילול עבודה לא נילף מיניה, דבחלול נמי קראי טובא איכא?"

כ״בואולם ראיתו ממחוסר בגדים דילפינן מיתה מצד הסברא, משום דאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, יש לדחות כמו שכתבו בתוס' (סוד"ה אימא), דבהדיא כתיב מיתה "ולא ישאו עון ומתו" ואע"ג דהכתוב מיירי במכנסים לבד, כיון דגלי גלי, דה"ה בכל הבגדים.

כ״גאך קושיתו גם בלי ראיה זו עדיין בתקפה כמובן - דלא שייך ע"ז לאמר "אין מלמדין" בדבר דמסתעף ממילא מדין זרות שיש בו?

כ״דאכן באמת אנו צריכים לדון בזה גופא אם המיתה בכל אלה דאמרינן ד"אין כהונתם עליהם" הוא מסתעף ממילא מדין זרות, או דהוא יסוד חדש בדיני כהונה. והנה אם נימא כהצד הראשון שבחקירתנו, דכל אלה הן סבות חיוביות גורמות לקדושת הכהונה לעבודות, מובן, דאם סבה אין כאן, מסובב אין כאן, ואחרי דאין בו קדושת הכהונה ממילא הוא בכלל והזר הקרב יומת; אבל אם נימא כהצד השני דאדרבא העדר כל אלה הדברים הן סבות גורמות להסתלקות הקדושה, ואחרי דלא נסתלקה הקדושה ממנו לגמרי, דהא לכל דיני הכהונה כהן הוא, ורק לענין העבודות אנו שוללים ממנו זאת, וא"כ רק פסול זרות יש בזה, אך לא זרות ממש, א"כ הרי הדבר יכול להתחלק, דיש לאמר דהפסול זרות הוא רק בהעבודה, ויש לאמר דהוא גם בהעובד.

כ״האמנם מצינו גבי מחוסר בגדים ושלא רחוץ, דמלבד דמחללים את עבודתם גם חיוב מיתה מצד הזר הקרב יש בהו, וא"כ רמי בהו התורה הפסול זרות גם בהעבודה וגם בהעובדם, אבל כיון דע"ז יש שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, ולהראות הוא בא דהמיתה איננה מסתעף ממילא, אך שני דינים נפרדים המה, והפסול זרות שיש בזה גורם שני הדברים יחד, אבל זולתם, כגון יושב, גורם הפסול זרות רק דבר אחד לענין העבודה ולא לענין העובד.

כ״וורש"י דהיה קשה לו זאת, נראה דתפס כהצד הראשון, ולכן שאל בצדק הא מיתה בגופה כתיב, וכיון דהוכחנו כהצד השני סרה קושיתו ממילא.

כ״זדברי התוס' בקדושין (לו, א) לכאורה תמוהים מראשם לסופם. - בביאור קושיתם הראשונה משום דהכשר לבד בלי המצוה לא יתכן דחסרה השליחות דרחמנא. - והקושיא השניה היא משום דא"א להן ללבוש את האבנט מטעם כלאים. - ובתירוץ הראשון תפסו כהצד הראשון של חקירתנו הנ"ל ובתירוץ השני כהצד השני.

כ״חובקדושין (לו, א) בתוס' ד"ה הקבלות כתבו: "וא"ת, אמאי איצטריך קרא בגמ' למעוטי נשים, תפ"ל, דכולהו מ"ע שהזמן גרמא הוו, שהרי אינן נוהגות אלא ביום כדכתיב 'ביום צוותו להקריב קרבניהם'? וי"ל, דמ"מ איצטריך קרא למעוטינהו ולמפסל קרבן בנשים, דאי לאו קרא לא הוה ידעינן שהעבודה פסולה בהן, להכי איצטריך קרא למעוטי לאמר, דמחללי עבודה וכו'". ושם עמוד ב כתבו בתוס' (ד"ה חוץ): "וא"ת, תיפוק ליה דכל הני אינם כשרות בנשים, לפי שהן מחוסרי בגדים, דהא אמר בפ"ב דזבחים, דאפי' כהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם? וי"ל, דמיירי שלבשו את הבגדים, א"נ י"ל, כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוו מחוסרי בגדים".

כ״טוהנה לכאורה דבריהם תמוהים מראשם ועד סופם, ואין אנו יודעים, דקארי לה מאי קארי לה גם בהקושיא הראשונה וגם בהקושיא השניה. בהקושיא הראשונה - דהאם אנו עסקינן בזה לענין אם הנשים מחויבות במצות עבודה, הלא רק לענין אם הנשים רשאות לעשות את העבודות אנו מדברים, ומה ענין זה למצות עשה שהזמן גרמא, דהנשים שפיר רשאים לעשות, ולא עוד אלא דיכולים ג"כ לברך אשר קדשנו במצותיו כמבואר בקדושין (לא, א) בתוס' ד"ה דלא מפקידנא ועבדינא? והקושיא השניה אינה מובנת עוד ביותר הא ע"ז גופא אנו דנין, אם כל העבודות ומצוות הכהונה שצותה התורה, רק על האנשים נאמרו או גם על הנשים, וע"ז אמרינן דהקפידה התורה בכ"מ לאמר "בני אהרן ולא בנות אהרן", וא"כ מאי מקשו דהוי מחוסרי בגדים, הא ע"ז גופא אנו דנין, ולולי המיעוט הוי אמינא, דגם מצות לבישת הבגדים עליהן, כיון דיהיה כל זרע אהרן בכלל המצוות?

ל׳והנ"ל בביאור דבריהם הק', דהלא בנדרים (לה, ב ודף לו, א) איבעיא לן, אם הני כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דרחמנא ופשטינן כהצד האחרון; ונחזי אנן, אם היה הדין דשלוחי דידן הם והבעלים לא התרצו על השליחות דלא ירצה הקרבן, הלא ג"כ צריך להיות אם נתפוס דשלוחי דרחמנא הם אם יחסר מנוי השליחות מרחמנא - ואימתי היתה המנוי שליחות מצד הרחמנא? - ונראה בזה, דיש בעבודת הכהנים שני דברים ביחד, א) המצוה לעבוד את העבודות, ב) ההכשר, דעבודתם מכשרת ועושה ריצוי וא"כ הצווי גורם ההכשר, דמה שנצטוו בכך זה גופא מנוי השליחות מצד רחמנא; ושפיר הקשה לפ"ז המקשן, ל"ל כלל המיעוט של בני אהרן ולא בנות אהרן, הלא גם לולי זאת, לא היה מצות רחמנא על הנשים, דהוה מ"ע שהז"ג, וכיון שבטל הא' בטל גם הב' כנ"ל, דהא מספקינן רק בזה שלוחים של מי הם, אבל זאת פשיטא לן דהדבר נעשה בשליחות, דלולי זאת לא יתכן?

ל״אוע"ז תרצו "דאי לאו קרא לא הוה ידעינן שהעבודה פסולה בהן" כלומר, נהי דגם בלא קרא אנו יודעים דאינן מרצות כנ"ל, אבל כמו שיתבאר אצלנו במק"א בספרנו זה דגם אם נימא דשלוחי דידן, בכ"ז אם היה חסר מנוי השליחות ג"כ לא היה נפסל הקרבן, דאלת"ה היה קשה מכמה משניות, כגון ההלכה הפסוקה דעכו"ם נודרין נדרים ונדבות כישראל (חולין יג, ב ומנחות עג, ב) ומהאי משנה ששנה לנו רבי במנחות (נא, ב) "גר שמת והניח קרבנות אם יש לו נסכים קרבין משלו ואם לאו קרבין משל צבור" ועוד ועוד; ולהכי תרצו שפיר, דלפי האמת דשלוחי דרחמנא בכ"ז גם בלי שליחות היה הקרבן כשר, וע"ז בא הכתוב למעט בני אהרן ולא בנות אהרן.

ל״בנמצא לפ"ז, דאף בלא מעוטי ג"כ לא היו בנות אהרן שוו לגמרי לבני אהרן, דבעבודת הכהנים יש שני דברים כנ"ל, א) המצוה, ב) ההכשר, אבל הכהנות היו כשרות בעבודה, אך לא מצוות כנ"ל.

ל״גולכן שפיר הקשו הקושיא השניה, תפ"ל דהוי מחוסרי בגדים, ל"מ לדעת הרמב"ם דלבישת האבנט הוא מצד דחיה דאתי עשה דעבודה ודחי ל"ת דכלאים, וכיון דבנשים אין מצות עשה ממילא אין כאן גם דחוי ל"ת, אלא אף לדעת הראב"ד דהוא מצד היתר, הא כבר הוכיח השאג"א (סי' כט), דבכ"ז הוא מודה בנשים, דאסור להן ללבוש ציצית שיש בהם כלאים - ואפילו בטומטום ואדרוגינוס כתב הראב"ד (בפ"ג מהל' ציצית הלכה ט) דמותרים דוקא בציצית שאין בהם כלאים. וא"כ גם אם נימא, דהנשים יש להן היתר לעבוד בעבודת הקרבנות, אבל עכ"פ שבודאי אינן מצוות, וא"כ ממילא אסור להן ללבוש את האבנט ושוב אין כהונתן עליהן אף לענין הכשר וזהו שהקשו דל"ל קרא?

ל״דוע"ז תרצו "דמיירי שלבשו את הבגדים", כלומר, דעברו על איסור כלאים "א"נ כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוו מחוסרי בגדים". והננו רואים להדיא דעל ציר חקירתנו יסובו שני התירוצים הללו, דאי נימא כהצד הראשון הנה גם נשים הן בכלל מחוסרי בגדים, אע"ג דמצות לבישת הבגדים לא שייכא בהן, בכ"ז גם קדושה אין כאן ס"ס, דרק בזמן שבגדיהן עליהן כהונתן עליהן, ולפ"ז אנו צריכים לדחוק ולאמר, דעברו על האיסור ולבשו; אבל אם נתפוס כהצד השני הוא בהיפך, כיון דאין כאן מצות לבישה, הלא אין סבה במה לסלק ולפסול את קדושתן, וזהו שאמרו "כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוו מחוסרי בגדים", אע"ג, דכמובן, לא מיקרי ג"כ לבושי בגדים, אך, כאמור, דלאו הלבישה היא סבה להכשר, אך להיפך החסרון הוא הסבה להפסול, וכיון דחסרון אין כאן ממילא הן כשרות.

ל״הבזה נמצא מעין ישוב לקושית האחרונים על הרמב"ם. - ראה זה דבר חדש, דפעמים כהונתם עליהם גם בלי בגדי כהונה. גם בנשים מצות ההלבשה עליהן בכח אלא שבפועל א"א למלא זאת. - ובכ"ז קשה לחדש דבר כזה וצ"ע.

ל״וובזה אולי נמצא מעין ישוב לקושית האחרונים על הרמב"ם:

ל״זא) מהא דחטאת העוף באה על הספק כמבואר בנזיר (כט, א) ועוד מקומות?

ל״חב) מהא דזבחים (עז, א): "איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה רבי אליעזר אומר יתן למעלה, ורואה אני את בשר החטאת מלמעלה כאילו הן עצים"?

ל״טג) מהא דאדם מדיר את בנו בנזיר כדי לחנכו (שם בנזיר הנ"ל)?

מ׳שבכולם קשה, אם ילבוש את בגדיו הרי יעבור על איסור כלאים מספיקא לכה"פ, ואם לא ילבוש הרי אין כהונתו עליהם?

מ״אאך לפי הנ"ל הרי נוכל לאמר ראה זה דבר חדש, דפעמים כהונתם עליהם גם בלי בגדי כהונה, כמו נשים אלמלא מיעטן התורה בפירוש. א"כ בכל אלה הדברים, דלא שייך בהו למימר אתי עשה ודחי ל"ת, ואין מצות הלבשה עליהם תו לא הוי מחוסרי בגדים, אף בלא בגדים; ואף שיש לטעון ע"ז, הא מידי ספיקא לא נפקא, ואולי חייבים הם בבגדי כהונה וכשיעשו בלא בגדים הרי אין כהונתם עליהם? אך הלא גם בנשים אלמלא מיעטן קרא הרי היה גם מצות ההלבשה עליהן בכח, אך כיון דס"ס אין מצות הלבשה עליהן בפועל, דהל"ת עומדת כנגדה, משום דדחוי לא שייך בהן כנ"ל, א"כ ה"נ יהיה מאיזה טעם שיהיה, אך ס"ס כיון דבנידון כל אלה לא נוכל לרמות עליהן מצות ההלבשה בפועל, א"כ להצד השני שפיר הוי כהונתם עליהם.

מ״באולם בכ"ז קשה לחדש דבר שכזה ולא באתי בדברי האחרונים אלה רק להעיר את לב המעיין וצ"ע.

מ״גמחלוקת רש"י ותוס' בזבחים (כא, ב ודף כב, א) בפירוש הדבר של "קודח מתוכו". - חקירה בהא דכיור שאין בו כדי לקדש ארבע כהנים דאין מקדשין, אם החסרון הוא בהמים או בהאדם המתקדש. - רש"י תפס כהצד השני ותוס' תפס כהצד הראשון. - רש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי בפירוש קושית הגמ' שם "והא ממנו אמר רחמנא".

מ״דזבחים (כא, ב ודף כב, א) "אמר רבי יוסי ברבי חנינא כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין מקדשין בו שנאמר 'ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו' וכו'. מיתיבי, כל הכלים מקדשין, בין שיש בהן רביעית בין שאין בהם רביעית, ובלבד שיהו כלי שרת? אמר רב אדא בר אהבה, בקודח מתוכו. והא ממנו אמר רחמנא? ירחצו לרבות כלי שרת, א"ה, כלי חול נמי? אמר אביי, כלי חול לא מצית אמרת וכו'".

מ״הוהנה בפירושו של דבר דקודח מתוכו יש מחלוקת רש"י (ד"ה בקודח מתוכו) ותוס' (ד"ה בקודח), דהראשון מפרש: "קודח דופנו של כיור ותוחב בתוכו כלי קטן ומקצתו לחוץ ויונק מימי הכיור ומוציא, אבל באנפי נפשיה בעינן שיעור ארבעה כהנים", והאחרונים מפרשים: "פי' שנוטל ממימיו בכלי קטן וכשירה לקדש כיון דבאין מכלי גדול".

מ״וולהבין במאי פליגי רבותינו הראשונים הנ"ל? נ"ל, דהנה יש לחקור בהאי דינא דכיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים אין מקדשים, במה הוא מקור החסרון אם בהמים המקדשים דלא ישיגו בעצמם השם קדושה או בהאדם המתקדש דהוא לא יתקדש מהמים באופן שכזה.

מ״זונ"מ לדינא מזה באופן שהמים ס"ס באיזה אופן שהיא כבר נתקדשו בלי השיעור הנ"ל. דאי נימא כהצד הראשון מקדשים בהם, דכיון דנסתלק החסרון מהסבה, רצוני, מהמים ממילא מסתבב המסובב, קדושת האדם; אבל אי נימא כהצד השני לא מעלה ולא מוריד זאת, דהא בין כך ובין כך החסרון בהאדם נשאר דהוא לא יתקדש כשאין בהם כדי השיעור הנ"ל.

מ״חוציור שכזה יש לנו בנקל, לפי פירוש התוס' בקודח מתוכו כנ"ל, דהא מכיור שיש בו כדי לקדש ארבעה כהנים באו המים האלה וא"כ הרי כבר השיגו את קדושתם, ומובן, דע"י מה שעירה אותן לתוך כלי קטן לא נסתלקה קדושתם, דנהי דאין בו כדי לקדש, אבל הלא אין זה ג"כ דבר הפוסל, דלהצד הראשון שפיר דמי, אבל להצד השני גם באופן זה לא יתכן.

מ״טורש"י תפס כהצד השני, ולכן לא ניחא ליה בפירוש זה, ופירש כנ"ל, שהכלי קטן הוא בתוך הכלי גדול ויונק ממנו, וכשמתקדש ממנו הרי הוה כמו שמתקדש מהגדול, ותוס' תפסו כהצד הראשון, לכן איננו צריכים ליניקה וכדומה, דכיון דהמים היו כבר בהכלי גדול, הרי השיגו את קדושתם, ותו לא איכפת לן.

נ׳ויובן ממילא בזה גם פלוגתייהו בקושית הגמ' "והא ממנו אמר רחמנא", דרש"י (ד"ה והא ממנו) פירש: "אמתני' פריך, דאמר כל כלי שרת ראוים הם לקדש", ובתוס' (ד"ה והא ממנו) פרשו: "דקאי אהא דשני בקודח מתוכו, ופריך והא ממנו אמר רחמנא, דאין לקדש אפי' קודח אלא א"כ יהא כמוהו שיהא בו כשיעור". - דכל אחד לשיטתו אזיל, רש"י לשיטתו מוכרח לפרש, דאמתני' פריך ולא על אהא דשני, דאדרבא לפי התירוץ הנ"ל גם על המתני' לא קשה מהא ד"בין שאין בהם רביעית", דהא זה מיירי דוקא בקודח מתוכו לפי פירושו הנ"ל כשיונק ממנו, והרי מקרי זאת שפיר ממנו, והקושיא הוא רק על הא דמקדש "בין שיש בהן רביעית", דזהו הלא מיירי אף בלי קודח מתוכו וע"ז קשה "והא ממנו אמר רחמנא". - והתוס' לשיטתן שפיר פרשו דקאי על האי שינויא, דזאת יוטעם יותר, דאם כי הקודח מתוכו כחו יפה לסלק את החסרון שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים, משום דזאת הוי רק חסרון בהמים ולא בפעולת הרחיצה, אבל הכא הלא אמר קרא ורחצו ממנו ומה יועיל הקודח מתוכו, הא ס"ס פעולת הרחיצה לא הוי ממנו.

נ״אקושית התוס' בהא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן, אמאי לא נימא כל שאינו ראוי לבילה וכו'. - חקירה בנשים שאינן מחויבות ואינן רשאות לסמוך מה בזה הסבה ומהו המסובב. - ע"ז תסוב השקלא וטריא במנחות (סא, ב) לענין נשים בתנופה. - ולפי המסקנא אנו רואים ברור, דה"אינן רשאות" זהו הסבה ש"אינן מחויבות". - וממילא אפשר ללמוד ערל וטמא מנשים. - דא עקא דהגמ' במנחות קאי לר' יוסי, ואיהו ס"ל, דנשים סומכות רשות. - ומלבד זאת קשה לומר כן. - נראה לנסח את החקירה בסגנון אחר, אם הסבה הוא בהקרבן או בהנשים. - וגם בזה תתישב הקושיא הנ"ל.

נ״בהנה בתוס' גיטין (כח, א ד"ה והא בעי סמיכה) ובתוס' מנחות (סב, ב ד"ה וכן השולח) עמדו על הדבר בהא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן בקושיא: "נהי דסמיכה לא מעכבא, מ"מ ערל וטמא שאין יכולין לסמוך, לימא כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו?" ודחקו הרבה בתירוצם בזה עי"ש.

נ״גוהנ"ל ליישב, דהנה בעירובין (צו, ב) ובחולין (פה, א) אנו מוצאים מחלוקת לענין נשים בסמיכה: "בני ישראל סומכין, ואין בנות ישראל סומכות ר' יוסי ור' שמעון אומרים, נשים סומכות רשות", והלכה כחכמים, וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מהל' מעשה הקרבנות הלכה ח). וא"כ המיעוט של נשים בסמיכה הוא בשני דברים, דאינן מחויבות וג"כ אינן רשאות. אך ממילא יתעורר לנו ספק, מהו בזה הסבה ומהו המסובב, אם בשביל שאינן מחויבות בסמיכה לכן אינן רשאות ממילא, או בהיפך, דבשביל שאינן רשאות בסמיכה, ממילא אינן מחויבות כלל.

נ״דויש לפשוט ספיקתנו דא ממנחות (סא, ב) דאיתא שם: "ת"ר בני ישראל מניפין, ואין העכו"ם מניפין, בני ישראל מניפין ואין הנשים מניפות. א"ר יוסי, מצינו שחלק הכתוב בין קרבן ישראל לקרבן עכו"ם לקרבן נשים בסמיכה, יכול נחלוק בתנופה, לא; מה לי חלק בסמיכה שהסמיכה בבעלים, נחלוק בתנופה שהתנופה בכהנים, א"כ מה ת"ל בני ישראל, בני ישראל מניפין ואין העכו"ם מניפין, בני ישראל מניפין ואין הנשים מניפות". דהנה הלא הקישה התורה תנופה לסמיכה לענין נשים ועכו"ם, דכמו דבסמיכה מיעטה התורה לאמר: בני ישראל ואין בנות ישראל, כן לענין תנופה טרח קרא ג"כ וכתב בני ישראל דייקא, ורק בדבר זה לבד חלקה התורה תנופה מסמיכה, דהאחרונה היא דוקא בבעלים כדאמרינן במנחות (צג, ב) "ידו ולא יד שליחו", והראשונה היא בין בבעלים בין בכהנים מצד שליחות.

נ״האבל אם החילוק הזה יכול לסבב גם חילוק והבדל לענין מעוטא דנשים השוה בתרוייהו, זה תלוי בחקירתנו הנ"ל. דאם נימא כהצד הראשון, א"כ הלא עצם המיעוט הוא לענין החיוב, ובזה הרי יכולים להיות שוים תרוייהו גם סמיכה וגם תנופה, שאין בנשים חיוב בשתיהם, אם כי בהדבר המסתעף מזה יבדלו, היינו דסמיכה הלא ג"כ אינן רשאות, אבל בתנופה יש עצה שיהיו רשאות לעשות ע"י כהנים, אבל הלא אין סבה המחייבת אותן לעשות את העצה הנ"ל; אכן אם נימא כהצד השני הרי כיון דבהסבה אינן יכולות להיות שוות ממילא אין כל דמיון ביניהם לענין המסובב, כלומר, כיון דכל הטעם שאינן מחויבות הוא בשביל שאינן רשאות, ואין עצה שיעשו זאת, וא"כ כיון דבתנופה גם אם אינן רשאות שפיר יש בכ"ז עצה לזה, ממילא הלא אין סבה במה לבטל ולסלק את חיובן.

נ״ווהתבונן היטב, שע"ז תסוב השקלא וטריא, שמתחלה חפץ לאמר "מצינו שחלק הכתוב בין קרבן ישראל לקרבן עכו"ם לקרבן נשים בסמיכה, יכול נחלוק בתנופה" - כהצד הראשון, - ומסיק דלא כן, "אלא מה לי חלק בסמיכה שהסמיכה בבעלים נחלוק בתנופה שהתנופה בכהנים" - כהצד השני.

נ״זוכיון דהוכחנו כהצד השני הרי אנו רואים בזה דבר חדש, דאע"פ שבאמת בכח גם הנשים מחויבות בסמיכה, כמו שמחויבות הן בתנופה, אך כיון דבפועל אינן יכולות למלאות את החיוב הנ"ל ממילא כשר הקרבן גם בלעדה.

נ״חממילא מתורצת קושית התוס' הנ"ל, דנימא לענין ערל וטמא כל שאינו ראוי לבילה וכו', דהא מקרבן נשים אנו רואים דלא אמרינן כאן כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, דהא התורה לא מיעטא נשים רק מסמיכה, אבל מקרבנות לא מעטן, וקרבנותיהן כשירות אע"ג דגם הן מחוייבות בסמיכה בכח, כנ"ל, אך כיון דבפועל א"א להן למלאות זאת שפיר כשר הקרבן ואין אנו אומרים כל שאינו ראוי לבילה ממילא אף בערל וטמא הדין כן.

נ״טאך באמת הרי כל דברינו שטרחנו בזה הוא לחכמים דאמרי "ואין בנות ישראל סומכות", אך דא עקא דהראי' שהביאנו ממנחות (סא, ב) הלא מאן תנא הוא ר' יוסי ואיהו הלא סבירא ליה נשים סומכות רשות?

ס׳ובר מן דין נחוץ להבין כיון דלדידיה הרי הנשים גם בסמיכה אם תרצנה הרי יכולות הן לסמוך, ולא דהיכולת אינה מביאה לידי צורך ומה מועיל מה שהתנופה בכהנים, כיון דצורך אין כאן?

ס״אומלבד זאת קשה לאמר כנ"ל, דהאיסור בסמיכה הוא סבה לאי חיובן, אחרי דכל האיסור הוא לפי דעת רש"י (עירובין שם עמוד א בכל הסוגיא) משום בל תוסיף, ולדעת תוס' (שם ד"ה מיכל) משום עבודה בקדשים וזהו מראה, כי האיסור הוא מסובב ולא סבה?

ס״בלכן נראה לי לנסח את חקירתנו בסגנון אחר באופן שיתכנו דברינו גם לר' יוסי; דהנה אף הוא איננו סובר רק שסמיכת נשים רשות, אף הוא איננו סובר רק שסמיכת נשים רשות, אך מצוה גם הוא מודה דאין כאן, וא"כ מצות סמיכה לא תתקיים על ידן, ועדיין יש לחקור במה הוה סבת הדבר הזה אם בהקרבן או בהנשים. כלומר אם דהקרבן ששייך לנשים הוא בעצם משונה בדין מקרבנות אנשים בזה, דעליו לא נאמרה הדין סמיכה וממילא לא תוכל להתקיים מצות סמיכה ע"י נשים, אחרי דזהו תנאי דסמיכה בבעלים דוקא; או דלא כך, דדיני דקרבנות שוין הן לכל ואחת הוא לנו, מי הם בעליהם נשים או אנשים והסבה הוא בהנשים גופייהו דמחולקות במצותן מאנשים, ומחולקות הן גם בזה דמצות סמיכה לא תתקיים על ידן, וזהו ממילא אחרי דסמיכה דוקא בבעלים, אין בקרבנותיהן סמיכה.

ס״גונ"מ מזה, באופן שיצויר דמצות סמיכה תוכל להתקיים גם ע"י שליחות הכהנים. דאי נימא כהצד הראשון הרי ס"ס אין כאן כלל המצוה; אבל אם נימא כהצד השני הרי מה דאין בקרבנן דין סמיכה, הוא רק דבר המסתעף מה דע"י נשים לא תתקיים מצות סמיכה, אך כיון דשייך בזה שליחות, שוב ממילא יש בקרבנן דין סמיכה.

ס״דומה שבסמיכה הוא רק ציור בעלמא הלא בתנופה היא עובדא, דהתנופה היא בבעלים וגם ע"י כהנים, וזהו שמחדש ר' יוסי דהאמת כהצד השני.

ס״הוא"כ הרי ס"ס אנו רואים גם לר' יוסי, דאע"ג שבעצם הקרבן אין כל סבה המסלקת את דין הסמיכה, אך כיון דע"י הבעלים אי אפשר שתתקיים מצות הסמיכה בפועל שוב אין טעון סמיכה ושוב שייך תירוצנו הנ"ל לכ"ע כנ"ל.

ס״והשגת הכ"מ על דברי הראב"ד (בפ"א מהל' בית הבחירה הלכה י). - הא דפשיטא ליה להכ"מ, דמספק אין לנו לפסול את העבודה, מספקא לי טובא. - באמת רק בשלשה פרטים פסק הרמב"ם, דמספק כשרה העבודה. - גדר חזקה בכ"מ הנה הוא לא כפשוטו, שאנו מניחין את הדבר כדאתמול, אך טעם הגיוני יש בדבר, דכיון שהוא ספק השקול, ממילא נשאר הצד של העדר הסבה. - בזה יש לפרש מחלוקת רש"י ותוס' בהא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת - תוס' סבר בגדר חזקה כפשוטו, ורש"י סבר כהטעם הנ"ל. - בזה יש לנו טעם מספיק מה דבשלשה מקומות הנ"ל פסק הרמב"ם דעבודתן כשירה משום דבכולם העדר הסבה מביא להכשר. - ומסולקת ממילא בזה קושית הכ"מ הנ"ל.

ס״זזבחים (כד, א): "עומד על גבי כלים וכו' פסול. מנלן, דתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשים, מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת, אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה וכו'. בעי רבי אמי, נדלדלה האבן ועמד עליה מהו וכו'. רבה זוטי בעי לה הכי, בעי רבי אמי נעקרה האבן ועמד במקומה מהו, מאי קא מבעיא ליה כי קדיש דוד רצפה עליונה קדיש, או דלמא עד לארעית דתהומא קדיש; ותבעי ליה כל העזרה כולה? לעולם פשיטא ליה דעד ארעית דתהומא קדיש, והכי קא מבעיא ליה דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך, תיקו".

ס״חוהרמב"ם (בפ"ה מהל' ביאת המקדש הלכה יט) כתב: נתנדדה אבן מאבני העזרה לא יעמוד עליה בשעת העבודה עד שתחובר בארץ. ואם עבד עבודתו כשירה הואיל ובמקומה עומדת". וברמב"ם (בפ"א מהל' בית הבחירה הל' י) כתב: "ומרצפין כל העזרה באבנים יקרות. ואם נעקרה אבן, אע"פ שהיא עומדת במקומה הואיל ונתקלקלה פסולה, ואסור לכהן העובד לעמוד עליה בשעת העבודה עד שתקבע בארץ". - וכתב ע"ז הראב"ד: "א"א, עוד אמרו שאם נעקרה האבן ועמד הכהן במקומה בגומא אין דרך שירות בכך".

ס״טובכס"מ בהלכות ביאת המקדש השיג על הראב"ד באמרו: "למה החליט המאמר דאין דרך שירות בכך, דמשמע דעבודתו פסולה, והלא כיון שעלתה בתיקו אין לנו לפסול העבודה מספק?"

ע׳והנה הא דפשיטא ליה להרב בכ"מ דמספק אין לנו לפסול את העבודה אבעיא מבעיא לי טובא טעמו של דבר מאי? אמת דלא שייך בזה לומר ספיקא דאורייתא לחומרא, דהא חומרא דאתי לידי קולא הוא להביא חולין לעזרה, אבל להיפך הא מידי ספיקא לא נפקא ולמה סתם דכשירה בודאי. ומלבד זאת, הלא העבודות להתיר הן באות, דמשהוקדש איסור קודש רביע על זה והעבודות צריכות הן לסלק את האיסור, וכללא הוא דבכל ספיקות מכריעה החזקה דמעיקרא, וכמו בספק בשחיטה בכ"מ אף בחולין אמרינן בביצה (כה, א) "בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה", והספק היתר לא יסלק את הודאי איסור אכילה, ולכאורה ה"נ איך יסלק הספק מתיר את האיסור אכילה והנאה גם יחד?

ע״אובחשבי בעיון מרובה בזה ראה זה מצאתי, דרק בשלשה פרטים המעכבים בהעבודות פסק הרמב"ם בספיקתם דהעבודה כשירה - היינו: א. לענין מחוסר בגדים שבזבחים (יט, א) מבעיא לן לענין כמה דברים כמו "נכנסה לו רוח בבגדו", או "כינה מהו שתחוץ", "בית השחי מהו שיחוץ", "תפילין מהו שיחוצו" וכדומה, דבכולם פסק הרמב"ם (בפ"י מהל' כלי המקדש הלכה ז) דעבודתו כשירה. ב. לענין קידוש ידים ורגלים, דגם בזה מבעיא לן בכמה פרטים בזבחים (כ, ב) כמו "יציאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים" או "טומאה מהו שתועיל לקידוש ידים ורגלים" - ועוד, שבכולם פסק הרמב"ם (בפ"ה מהל' ביאת המקדש הל' ד-ה) דעבודתו כשירה. ג. לענין האבעיות בפרטים שונים אי הוה חציצה בינו לבין הרצפה או לא הנ"ל, שגם בזה פסק הרמב"ם דכשירה העבודה כנ"ל.

ע״בוהנה לפי מה שביארנו באורך בחדושנו במק"א דרך חדשה בגדר חזקה בכ"מ, שבאמת זהו דרך הקודש אשר להרמב"ם בפה"מ לנזיר (בפרק ט משנה ב), שהוא לא כפשוטו, שבכל ספק מניחין את הדבר "כדאתמול" אך טעם הגיוני רבתי יש בדבר ובנוי על היסודות הנאמנים האלה:

ע״גא) כל ספק מובן דמתהוה לנו מצד דמספקינן בשני דברים המתנגדים זה לזה, או, ביתר דיוק, דמספקא לן בדבר והפוכו.

ע״דב) כל דבר והפוכו לא יתכן בשום אופן, שכל אחד מהצדדים ידרוש סבה מיוחדת להתהוותו, שזוהי שני הפכים. כי באמרנו שאחד מהצדדים דורש סבה, הלא זאת אומרת שבאין הסבה הזאת יתהוה ממילא הצד המתנגד לזה; ולכן הנחה הגיונית מוסכמה שבכל תרתי דסתרי רק אחת מהתרי מסתעפת מסבה גורמת, והשנית מסתעפת ממילא מהעדר הסבה.

ע״הג) בכל ספק השקול איך נדון בהאי דינא. - לקבל את שני חלקי-הספיקות אי אפשר, דכאמור באות א שכל ספק הוא משני דברים המתנגדים זה לזה, ואי אפשר לקבל דבר והפוכו ביחד; לקבל צד אחד אי אפרש ג"כ, כיון דשקולין הן שני חלקי הספיקות, הי מינייהו מפקת. ולכן השכל מחייב שלא נקבל לא הא ולא הא, ועלינו לצייר ציור באופן שלא יהיה לא ה"הדבר" ולא ה"הפוכו", וכמובן, דאז לא יקום אותו הצד הדרוש סבה, אם כי גם הצד המתנגד חסר, אך כאמור דזה הא מסתעף ממילא מהעדר הסבה, וזהו כשתתבונן היטב גדר חזקה בכ"מ, דוק ותשכח.

ע״ולמשל חזקת פנויה, הספק בזה הוא אם נעשית אשת איש או לא, זהו דבר והפוכו (אות א). אחת מחלקי הספיקות דרושה לסבה גורמת והשנית מסתעפת ממילא; היינו האשות דרושה לסבה, אבל פנויה לא נימא דנעשית מסבת אי-הקדושין, דזו אינה דרושה לסבה כלל, דהא באמרנו שכדי להעשות אשת איש דרושה היא לסבת הקדושין, הלא זאת אומרת, דבלא זה ממילא היא פנויה בלי שום סבה (אות ב). ואם היה באפשרותנו לצייר ציור שלא יהיה גם שניהם, היינו שלא יהיה לא מעשה הקדושין וגם לא אי-קדושין, בכ"ז הלא היתה נשארת פנויה, כיון דס"ס חסרה הסבה הגורמת להאשות, וכיון דספק השקול לפנינו ממילא אין אנו מקבלים שני חלקי הספיקות לא הא ולא הא והרי לפנינו הציור הנ"ל (אות ג), וזוהי חזקת פנויה.

ע״זולמותר לנו להגיד, כי זה הדבר גם בחזקת אשת איש, בחזקת טומאה ובחזקת טהרה, בחזקת איסור ובחזקת היתר וגם בחזקת מרא קמא.

ע״חובזה אמרנו לפרש מחלוקת רש"י ותוס' בהא דאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כנ"ל, שרש"י (שם ביצה שם ד"ה לאפוקי מדרב הונא) פירש, דהוא מטעם אבר מן החי, והתוס' (ד"ה בחזקת) הקשו דהא כשמתה כבר פקעה לה איסור אבר מן החי? ופרשו, דהוא מטעם דבהמה בחזקת איסור אינו זבוח קאי דהאיסור הזה אחת הוא בין בחייה ובין כשנתנבלה.

ע״טואמנם כבר כתבו לתרץ קושית התוס' על רש"י, אבל לכאורה למה לו לרש"י להכנס בפרצה דחוקה ולא פירש כהתוס'?

פ׳אולם אם גם נתפוס כדעתם, דבכל בהמה בחייה איכא שני איסורים: א. איסור אבר מן החי. ב. איסור אינו זבוח והשחיטה מתרת שני האיסורים יחד; אבל הנה בנוגע להאיסור הראשון השחיטה היא סבה גורמת להסתלקותו, ואי-השחיטה הוא העדר הסבה, דממילא כיון דלא נעשית שחיטה איסור אבר מן החי בתקפו עומד; אכן בנוגע להאיסור השני הלא בהיפך הוא, דאי השחיטה הוא סבה להאיסור, דהא כל סבת איסורו הוא האינו זבוח, כלומר, דכל רגע ורגע שלא נשחט מתהוה איסור חדש, וממילא השחיטה לענין זה הוי רק העדר הסבה, דמן הרגע שנשחט תו ליכא סבת האיסור של אינו זבוח.

פ״אוממילא באיסור אבר מן החי שייך בודאי חזקה בספיקתו, בין אם נתפוס גדר חזקה כפשוטו, דנניח את הדבר כדאתמול, בין אם נאמר לפי דרכנו אנו - אבל לענין איסור אינו זבוח אם שייך חזקה, זה תלוי איך שנקבע הגדר חזקה בכ"מ.

פ״בוזהו מחלוקתם, דרש"י תפס כדרך הקודש אשר להרמב"ם כנ"ל, וא"כ לענין ספק באיסור אינו זבוח הרי ישאר הדבר להיפך היתר; והתוס' תפסו כהמובן הפשוט וס"ס מעיקרא קודם שנולד הספק היה הדבר אסור יהיה מאיזה טעם שיהיה.

פ״גוהנה הלא כבר בארנו בהפרקים הקודמים בראיות חזקות, דבמחוסר בגדים החיסור הוא הסבה הגורמת להסתלקות קדושתו, והלבשת הבגדים הוא העדר הסבה, דממילא ישאר קדושתו מרחם; - ואמרנו דגם לענין קידוש ידים ורגלים נמי כן דהא ילפינן זה מזה. וכעת נוסיף דגם בהא דרצפה מקדשת נמי כן, דלא הרצפה היא הסבה להקדושה אך להיפך, דהחציצה של הרצפה היא סבה גורמת לההסתלקות; כיון דכל עיקר דינא זו ילפינן מהא "הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשים מה כלי שרת", ועיין בתוס' (זבחים כד, א ד"ה הואיל) שם דכלי שרת היינו בגדי כהונה, ודיו לבא מן הדין להיות כנדון.

פ״דובכן יש לנו טעם מספיק מה דבהשלשה ספיקות הנ"ל פסק הרמב"ם דעבודתן כשירה כיון דנשאר בכל ספק ההעדר הסבה כנ"ל.

פ״הומסולקת בזה ממילא קושית הכ"מ על הראב"ד; דלענין נעקרה האבן ועמד במקומה הלא אמרינן דהא פשיטא, דעד ארעית דתהומא קדיש ולא ע"ז אנו מספקינן, אלא דהספק הוא אם דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך, הרי הספק הוא בהעצם העבודה אי הוה עבודה או לא; וכיון דהעצם העבודה הלא בודאי הוה סבה לההיתר, הלא בספיקתן ישאר ממילא הדבר בחזקת איסור, ושפיר כתב הראב"ד בפשיטות דאין דרך שירות בכך.

פ״וקשה לפ"ז בהא דפסק הרמב"ם (בפ"ב מהל' פסוהמ"ק) בספק אם דרך הקטרה בכך, דג"כ אם עשה הורצה. - אולי כל עצם הספק הוא רק לכתחילה. - קצת ראיה לזה ממנחות (כו, ב). - ואולי לכך ערבב הרמב"ם את האיברים והקומץ ביחד. - ואולי גם הא דאין דרך שירות בכך נמי הוא רק לכתחילה ובזה יוצדקו דברי הראב"ד. וצ"ע בזה.

פ״זאולם קשה מהא דפסק הרמב"ם (בפ"ב מהל' פסוהמ"ק הלכה כו): "איברים שסדרן וכן קומץ שסידרו וסידר העצים של מערכה למעלה מהם, או שסדרן מצדי העצים הר"ז ספק, אם דרך הקטרה בכך או אין דרך הקטרה בכך, לפיכך לא יעשה כן ואם עשה הורצה". ולפי דברינו הרי בזה בקומץ מספיקא צריכה להיות פסולה כל המנחה, דהא ההקטרה להתיר ולכפר היא באה?

פ״חואולי בזה כל הספק הוא רק כלתחלה, דהא אין אנו מוצאים עכובא אם לא עשה כדרך הקטרה, דהא ס"ס עצם הקטרה הרי נעשית, וקצת ראיה לזה דהא במנחות (כו, ב) אמרינן: "אתמר, קומץ מאימתי מתיר שיריים באכילה, ר' חנינא אומר, משמשלה בו האור ר' יוחנן אמר משתצית בו האור ברובו", אע"ג דלכתחלה בעינן בודאי שנקטיר הקומץ כולו, וא"כ לא הוי דרך הקטרה כשאינו מקטיר כולו, ובפרט כשרק משלה בו האור במקצת.

פ״טואולי לכך עירב הרמב"ם את האיברים והקומץ ביחד, להראות כי כמו בהאיברים הספק הוא רק בהמצוה, דהא כל עיקרן הן באין רק לזה דגם בלעדן כיון שזרק הורצה, כן בהקומץ כל הספק הוא רק בהמצוה.

צ׳ואולי גם הא "דאין דרך שירות בכך", נמי הוא רק לכתחלה ולא לענין לפסול כל הקרבן; דהא העבודה הרי נעשית בזה א"א להכחיש ולא ע"ז אנו מספקינן, אלא כיון דכתיב "לעמוד לשרת" בעינן דרך שירות, והא אמרינן בזבחים (כג, ב): "ת"ר לעמוד לשרת מצוה, כשהוא אומר העומדין שנה עליו הכתוב לעכב", הרי דגם לענין עמידה דג"כ בודאי כשיושב לא הוה דרך שירות בכך כדמוכח מזבחים (יט, ב): "וליתיב מיתב ולקדש? אמר קרא לשרת ושירות מעומד הוא", ובכ"ז בעינן עכובא מיוחדת לעמידה, ולולי זאת לא היה נפסל, א"כ בשאר דברים שאין דרך שירות בכך עכובא מנא לן.

צ״אואם כנים אנחנו בזה הרי צדקו דברי הראב"ד הנ"ל גם בלי תירוצים, שקושיא מעיקרה ליתא; דהא לענין עשיה לכתחלה בודאי אין נ"מ לן בין ודאי לספק, דגם בספק בודאי אסור לו לעשות לכתחלה, ושפיר סתם בדרך ודאי "דאין דרך שירות בכך".

צ״בוצ"ע בזה, דאפשר יש איזה עיכוב מפסוק גם על הא דבעינן דרך שירות - וראיתנו מהא דאמר "ושירות מעומד הוא", ובכ"ז בעינן עכוב מיוחד ליושב, יש לדחות, דלאו משום דעצם השירות הוה מעומד מסברא, אך כיון דכתיב לעמוד לשרת, ילפינן מזה דלשירות צריכה להיות עמידה.

צ״גאכן תו יקשה אם נימא דגם דרך שירות מעכבא ל"ל למכתב "העומדין" לעכב על עמידה, לכתוב רק "לעמוד לשרת" וממילא נדע מזה דישיבה לאו דרך שירות הוא, ופסול? אם לאו, דכל עיקרא דאין דרך שירות בכך הוא רק לכתחלה - וצ"ע בזה טובא.

צ״דעוד טעם בדבר, משום דבאלה הפרטים, שאנו מספקים, שאין כל צורך בהם וגם ה"מצוה" שבהם אינה ברורה, ממילא זהו ודאי. שאין בזה השנה עליו הכתוב לעכב. - בזה תתישב קושית הלח"מ על הרמב"ם (בפ"ב מהל' פסוהמ"ק הלכה כג) וקושית הכ"מ שם (הלכה יד), כי בכל הדברים האלה לא שייכים הטעמים שלנו.

צ״הועוד נ"ל לאמר בטעמו של דבר, דמספק אין לנו לפסול עבודה, דהלא אנו רואים את ההבדל מקדשים לחולין בזה דבקדשים "כ"מ שלא שנה עליו הכתוב אינו אלא למצוה ולא לעכובא", משא"כ בחולין.

צ״ווהננו רואים מזה, דבחולין נחיצות הדבר וההכרחיות הכל חד הוא, כלומר, כיון דצריך הוא איזה דבר ממילא הוא מוכרח ג"כ, שאי אפשר בלעדו; אבל בקדשים הן שני מושגים נפרדים.

צ״זוגם בדברים כאלה בקדשים, שבעיקרם הם הכרחיים, אך כ"ז שאין אנו מוצאים בפרטיהם השונים עכוב אמרינן תו - בהפרטים - דהם רק למצוה.

צ״חלמשל, בהעבודות המתירות, דבעיקרן הן בודאי הכרחיים, אך בפרטיהן הרי אנו מוצאים הרבה דברים, דרק נחוצין הן, אך לא מוכרחין - כמו "לשם השם לשם אשים לשם ריח נחוח", דרק לכתחלה בעינן שיחשוב כדכתבו בתוס' זבחים (ב, א ד"ה כל) או הא "דהשוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר" (שם כה, א), דהוא רק למצוה כדכתבו בתוס' זבחים (לד, ב ד"ה למעוטי) או בזריקה דבעינן שתי מתנות שהן ארבע, ובכ"ז "אף חטאת שנתנה במתנה אחת כיפר". כדאיתא בזבחים (לו, ב) והרבה כיוצא בהן.

צ״טועתה הגע עצמך, בפרטים שאנו מספקים שאין כל צורך בהם עד שיתכן שיהיה טוב בלעדן גם לכתחלה, הלא גם אם באמת לא כן ונחוצות הן, אבל היכן ה"שנה עליו הכתוב לעכב" בזה אחרי שהדבר אינו ברור לנו כ"כ, עד כי גם על ה"מצוה" שבזה אנו מספקינן.

ק׳ואע"פ שאנו מספקינן בהפרטים אם שייכים הם לאותו הסוג הידוע, ואותו הסוג מעכב, למשל, בכל הספיקות שהביאנו לעיל דהרמב"ם פסק דעבודתן כשירה? אין זה קושיא, דהא ס"ס אנו רואים, דהפרטים המסופקים רחוקים הם כ"כ מהסוג הודאית, עד כי יתכן אצלנו דגם מצוה אין בהם, שוב הרי אין בהם שנה עליו הכתוב בפירוש, ולא עדיפי הם מהדברים שהקפידה עליהם התורה בפירוש שנחוצין הן, ובכ"ז אין אנו מבינים דבר מתוך דבר לאמר, כיון דנחוצין הן שוב לא יתכן כלל בלעדם.

100

ק״אדוק ותשכח זאת בכל הספיקות. למשל, כל הספיקות במחוסר בגדים, דמספקא לן אמנם אם נכנסים הן לסוג חציצה ואמנם "ועל בשרו" מעכב בדיעבד ג"כ, אבל הלא ע"כ רחוקין הן מהסוג עד כי יתכן כי גם לכתחלה אין קפידא בזה, דהא ס"ס "דרך לבישה בכך" - לשון הגמ' שם, - הרי אין בזה השנה עליו הכתוב לעכב אף באופן שנקפיד ע"ז לכתחלה - והבן דכנ"ל הוא בהספיקות בקידוש ידים ורגלים, ובהספיקות ברצפה מקדשת - ובכלל בכל הפרטים שיתכן בהן ספיקא דדינא אף על ה"לכתחלה".

101

ק״בעכ"פ איך שנימא בטעמו של דבר, דהעבודה כשירה בספק, בין אם נתפוס את הלשון ראשון, בין אם נתפוס את הלשון אחרון מדברינו, אין כלל מקום לקושית הלחם משנה על דברי הרמב"ם (בפ"ב מהל' פסוהמ"ק הלכה כג) שכתב: "דם הקדשים, שנתערב בדם פסולי המזבח או בדם קדשים שנפסלו בשחיטתן ישפך הכל לאמה. ואפילו קרבו כל הכוסות חוץ מאחד ישפך לאמה. וכל אותן הזבחים פסולין", והקשה הנ"ל: "מ"ש הר"ב כ"מ ז"ל שהוא פשוט, לע"ד אינו פשוט כ"כ, דאין ראוי לפסול הזבחים מספק כיון דקרבו כל הכוסות חוץ מא', דלמא הנשאר הוא הפסול וההכשרים נקרבו, וכיון שכן אין ראוי להביא זבח אחר על הספק, דדלמא הראשונים כשירים, ומדקאמר רבינו ז"ל הזבחים פסולים משמע, דיביא זבחים אחרים והראשונים לא עלו כלל?"

102

ק״גאך לפ"ד מובן דצדק רבינו הכ"מ באמרו, שהדבר פשוט; דהא כל טעמו של דבר דאין אנו מעמידים את הקדשים בחזקתן לא שייך כאן, דהספק הוא לא בסבות חדשות לפסול, אך בחסרון העבודה מעיקרה, חסרון כל הזריקה - וליכא כאן טעם הלשון ראשון - והספק הוא לא בדינא, לאמר, דאולי אין כלל צורך בזה, אך במציאות הדבר, ואם באמת לא הוזרק הדם אין לנו לבקש ע"ז עכובים מיוחדים, דבודאי מעכב דהא כל ההרצאה נעשית ע"י זריקה - וליכא כאן הטעם הב' - ממילא אוקי קדשים אחזקתן דמעיקרא, דהוא ב"בל ירצה", משום דחסרו הקרבת המתירין להכשיר. ועי' שם (הלכה יד): "וכן אם גמר הזיות שבקודש הקדשים והוציאן להיכל, והזה מקצת הזיות והוציאן חוץ להיכל וחזר והכניסן להיכל, אינו גומר הזיות שבהיכל, שכיון שיצא הדם חוץ למקומו נפסל". ובכ"מ שם: "והרי"ק ז"ל כתב, שיש לתמוה על רבינו, שהיה לו לכתוב בבבא השלישית לא יעשה מספק ואם עשה הורצה?" ולפי דרכנו תתישב גם זו; דבודאי עבודת דם פסולין איננה עבודה כלל, ולא שייך בזה טעם הא', וכיון דהספק נתעורר קודם העבודה בודאי אוקי אחזקתן וחסר המתירין - וגם הטעם הב' לא שייך לפ"מ דאמרינן בזבחים (עג, ב) "אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי", משום כיון דנדחה אין חוזר ונראה, ומכש"כ בכאן דהוי נראה ונדחה. ולא דמיא לכל המקומות שהביאנו לעיל דהספק נתעורר אחר העבודה, משא"כ בכאן דהספק הוי קודם העבודה, וכיון דעכ"פ מספק אין לו לעשות, גם אם נימא דאין כאן עכובא, ממילא גם אם עבד לא הורצה כהנ"ל.

103

ק״דקושית הבית הלוי לשיטת רש"י, בהא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, דעכ"פ בקדשים גם הוא מודה, דיש מלבד איסור אמה"ח גם חזקת אינו זבוח. והקשה על הגמ' בחולין (יא, ב), דמאי פריך לר"מ דווקא. - לפי דברינו לא קשה כלל. - מלבד זאת אפשר לומר בטעמו של רש"י, משום דאיסור אינו זבוח זהו איסור אחר גרם לו, דלא שייך בזה חזקה.

104

ק״הוראיתי בס' בית הלוי (ח"ב ס' כג), דמקשה לשיטת רש"י (ביצה כה, א ד"ה לאפוקי מדרב הונא) דמפרש הא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דהוא משום אבר מן החי; דע"כ צ"ל בטעמו של דבר שלא פירש כשיטת התוס', דהוא מטעם איסור עשה שאינה זבוחה משום דס"ל כהריצב"א בתוס' שבועות (כד, א ד"ה האוכל), דקרא דזבחת ואכלת איננו ציווי ואזהרה רק הכתוב בא להתיר, וגלה לנו במה אפקע ממנו אמה"ח ואיסור נבילה דהוא על ידי זביחה. - אבל כמובן דזה אפשר לאמר רק בחולין, אכן בקדשים הרי ודאי דשחיטה דידהו היא מ"ע גמורה מצד הקרא דושחט את בן הבקר; והראי' מחולין (יז, א), דמבואר שם, דאף לר"ע, דס"ל דבמדבר הותר להם בשר נחירה, ואפ"ה מבואר שם, דבקדשים בעינן שחיטה דוקא; - וגם מהא דבחולין כשר גם מתעסק כמבואר בחולין (לא, א), ובקדשים הלכה פסוקה דפסול בזה. וע"כ מוכרח מכאן דבקדשים השחיטה הוא לאו רק משום איסור אמה"ח ונבילה, אך דהיא מ"ע מצד עצמה - ואע"ג דאמרינן בזבחים (יד, ב), דשחיטה לאו עבודה היא ומבואר בתוס' שם (ד"ה הג"ה) ובמס' מנחות (ה, א ד"ה שחיטה) וביומא (מב, א ד"ה שחיטה) בשם הר"י דאורליינש דלפי ששוה בחולין ובקדשים, א"כ לאו מטעם עבודה צותה התורה שחיטה בקרבן? אין מזה סתירה להנ"ל דאמנם שחיטה איננה עבודה, אבל בקדשים ודאי נחשבת השחיטה למצוה, דזהו שני גדרים נפרדים בקדשים - וכמה דברים יש בקדשים דאינם נחשבים לעבודה אבל נחשבים שפיר למצוה. אכן עכ"פ גם לשיטת רש"י, דבחולין יש רק חזקת איסור אמה"ח, הנה בקדשים יש גם משום אמה"ח וגם משום אינו זבוח אחרי דשם בודאי הזביחה היא למצוה; וא"כ קשה לפמש"כ הריב"ש בתשובה והביאו הב"י באה"ע (סימן יז), דאפילו לרבנן החולקים על ר' מאיר וס"ל דלא חיישינן למעוטא גם במקום דחזקה מסייעה למעוטא, אבל במקום דיש שתי חזקות שמסייעות למעוטא שם גם רבנן מודו; וא"כ קשה על דברי הגמ' בחולין (יא, ב) דאמרינן שם: "היכא דלא אפשר שאני, דאלת"ה לר"מ דחייש למעוטא היכי אכיל בשרא (ניחוש שמא במקום נקב שחיט) וכ"ת הכ"נ דלא אכיל, פסח וקדשים מאי איכא למימר", ולפ"ז יוקשה למה מזכירים בזה "לר"מ", הא אף לרבנן, דלא חיישי למעוטא, אבל בכאן בפסח וקדשים אף לדידיהו אנו צריכים לחוש, דהא יש בזה שתי חזקות המסייעות למעוטא, א. חזקת אבר מן החי, ב. חזקת אינו זבוח?

105

ק״ואכן לפי דברינו הנ"ל לא יוקשה כלל, דגם רש"י מודה דזבחת היא מצות עשה, אכן לשיטתו לא שייך בזה גדר חזקה כנ"ל, וא"כ בין בחולין ובין בקדשים יש רק חזקת אבר מן החי.

106

ק״זומלבד סברתנו הנ"ל יש עוד בידינו לומר בטעמא של רש"י, דלא שייך חזקת איסור מצד אינו זבוח, עפ"י מה שביארנו בח"א (שמעתתא ג פ' יז) דברי הש"ך ביו"ד (ס' רח ס"ק א), דמי ששכח אם נשבע או לא, דאסור מספק, ולא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה בחזקת שלא נשבע? משום דחזקה לא שייכת רק בדבר שאיסור גופו גרם לו, ולא בדבר שאיסור אחר גרם לו; דהלא גם אם נפרש גדר חזקה כפשוטה, דהוא מצד דכ"ז שאין ידוע לנו הדבר בבירור א"א לנו לעשות שום השתנות בדבר, אבל כיון דרק איסור אחר גרם לו הרי לא נעשה שום השתנות בדבר - וכיון דכל איסור עשה הוא בודאי איסור אחר גרם לו, דעשה לא תוכל להיות בחפצא, כמובן.

107

ק״חולכן שפיר הצדק עם רש"י, דלא שייך לומר חזקת איסור מצד אינו זבוח אף אם יסבור בגדר חזקה כפשוטה כהנ"ל, משום דמצד איסור העשה של אינו זבוח לא היה רק איסור דבר אחר גרם לו.

108

ק״טקושית הלחם משנה על הרמב"ם (פ"ה מהל' תמידין הלכה ז) דזהו נגד הגמ' במנחות (צה, ב). - קושיתו ותירוצו של התוס' במנחות (נא, א). - לפ"ז הדבר מתהפך כחומר חותם, ושאלה רבתי לאיזה גיסא נלך בזה. - עצה לצאת מן המבוכה מפי' דברי התוס' במנחות (נא, א). - הגמ' במנחות קאי לר' יהודה דס"ל כר"א, והרמב"ם לשיטתו דפוסק כר"ע.

109

ק״ימנחות (צה, ב) במשנה: "אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים, ואינן דוחות את השבת". - ובגמרא: "אי קשיא הא קשיא ואפייתן בפנים, אלמא תנור מקדש, ואין דוחות את השבת איפסלה בלינה? וכו' אמר ר' אשי מאי קושיא, דלמא מאי מבפנים במקום זריזין - והא דר' אשי ברותא היא, מ"נ, אי אפיה בעינן זריזין, לישה ועריכה נמי בעינן זריזין, ואי לישה ועריכה לא בעינן זריזין, אפיה נמי לא בעינן זריזין? אלא דר' אשי ברותא היא".

110

קי״אוברמב"ם (פ"ה מהל' תמידין ומוספין הלכה ז): "לישתן ועריכתן בחוץ ואפיתן בפנים בעזרה כשאר המנחות".

111

קי״בוכבר הקשה הלחם משנה, דזהו סותר להגמרא, דאמרינן הא דרב אשי ברותא היא, ונראה דמי ששנה זו לא שנה זו?

112

קי״גועוד בלאו הכי מ"ש מחביתי כ"ג, דכתב רבינו לעיל בפ"ג (הל' יח), דדוחה את השבת משום שהמרחשת מכלי קודש הוא ונפסל בלינה, ה"נ כיון דתנור מקדש איתיה להך טעמא? ועי' שדחק בזה הרבה.

113

קי״דוהנלענ"ד בזה עפ"י הקדמת דברי התוס' במנחות (נא, א ד"ה אפי לה מאתמול): "ותימה היכי מוכח, דאי אפי לה מאתמול איפסלה בלינה, הא כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן? וי"ל כדפי' לעיל כיון דכתיב בקרא על מחבת על כרחך בעי קידוש כלי. - מיהו קשיא לקמן גבי שתי הלחם, דהא לא כתיב תנור בקרא, והיכי מוכח דאפייתן דוחה שבת? וי"ל, כיון דלא דחו שבת אם כן מאתמול נמי הוי זמנן", א"כ אם נחשוב חשבונו של דבר בשתי הלחם, הרי הדבר מתהפך כחומר חותם - דאם דינא הוא דדוחה שבת, הרי גם אם אפה לה מאתמול לא איפסלא בלינה, דהא כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן, אבל זיל לאידך גיסא, דאיך תאמר דבשביל זה אינן דוחות את השבת, א"כ הרי הוה הזמן מאתמול ושוב פוסל בלינה; ועלינו לאמר איפה דדוחה את השבת - ושאלה רבתי היא, לאיזה גיסא נלך וניזול בזה.

114

קי״האבל באמת כשנסתכל בזה היטב הרי יש עצה טובה איך לצאת מן המבוכה הלזו עפ"י דברי התוס' במנחות (עב, א) על הא דאמרינן שם: "ר' אלעזר ב"ר שמעון בשיטת ר' עקיבא רבו של אביו אמרה, דתנן כלל אמר ר' עקיבא, כל מלאכה שאפשר לו לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת; וסבר לה כרבי ישמעאל דאמר קצירת העומר מצוה, דתנן ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה. ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר, אמאי דחי שבת נקצריה מערב שבת אלא מדדחי שבת, ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול". וכתבו ע"ז (ד"ה אמאי): "ואע"ג, דלכתחילה מצותו בלילה, כיון דדיעבד כשר לא הוה דומיא דתמיד, דכתיב ביה במועדו לאמר דדחי שבת, ומסתברא דדומיא דתמיד בעינן". אלמא דכל דבר בקדשים שאינו מעכב בדיעבד, אע"ג דלכתחלה המצוה שיעשה בשבת, הרי הוה זאת בכלל אפשר לו לעשותה מערב שבת; לא כן הא דכלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן, דשם אנו מביטים ביחוד על זמן הלכתחלה דזהו פשוט, א"כ כיון דבאמת דינא הוא דדוחה שבת הרי הזמן של האפיה הוא בשבת, וממילא כשאופה גם מערב שבת לא יופסל בלינה דכלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן. - וא"ת כיון דדוחה שבת מדוע לא יאפה בשבת כמצותן לכתחלה? ע"ז נשיב כדברי התוס', כיון דדיעבד כשר גם מאתמול לא הוה דומיא דתמיד ושוב הרי ליכא למימר כדברי התוס' "דכיון דלא דחי שבת א"כ מאתמול נמי הוה זמנן", דהלא כל טעמא דלא דחי שבת, הוא משום דמאתמול לא הוה זמנן ולכן כשר בדיעבד, ואיך נתלי תניא בדלא תניא?

115

קי״ונמצא, דלפ"ז אין כל סתירה מהא דאפיתן בפנים להא דאמרינן דדוחה את השבת דשניהם אמת.

116

קי״זאולם כל זה יתכן רק לפי האמת, דהלכה כר' עקיבא, דכל מלאכה שאפשר לו לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת.

117

קי״חאבל לר' אליעזר דפליג ע"ז וסבירא ליה דגם בנ"ד דוחה את השבת, הרי אם נימא דדין הוא דדוחה שבת, שוב הרי אי אפשר לבוא בזה מצד דבדיעבד כשר, דס"ס הרי מצותה לכתחילה להעשות בשבת.

118

קי״טוהנה בשבת (קל, א): "ר' אליעזר אומר, אם לא הביא כלי מע"ש מביאו בשבת מגולה, ובסכנה מכסהו עפ"י עדים", ובגמרא שם: "תניא אידך, מביאו מגולה ואין מביאו מכוסה, דברי ר"א, ר' יהודה אומר משום ר"א נוהגין היו בשעת הסכנה שהיו מביאין מכוסה עפ"י עדים". - הרי דר' יהודה סובר כר"א בעצם הדין, דאף מלאכה שאפשר לו לעשותה מערב שבת דוחה את השבת.

119

ק״כואולי זהו טעמא דהרמב"ם, דבמנחות שם במשנה הלא איתא "ואפיתן בפנים ואינן דוחות את השבת, ר' יהודה אומר כל מעשיהן בפנים", הלא דפליג רק על הא דאמר ת"ק "לישתן ועריכתן בחוץ", אבל בשאר הדברים מודה, ולכן שפיר פרכינן "ואינן דוחות את השבת איפסלה בלינה?" וליכא לתרוצי כהנ"ל, דזהו לא יתכן לר' יהודה, אבל לפי האמת דפסקינן כר"ע גם הא דאפיתן בפנים וגם הא דאינן דוחות את השבת אלו ואלו דברי אלקים חיים".

120

קכ״אקושית התוס' בזבחים (נו, א), ל"ל קרא דדם נפסל בשקה"ח הא בלא"ה אינו יכול לזרוק בלילה. - תירוצם לא יתכן להרמב"ם. - באמת אפשר לישב קושיתם מצדדים שונים. א - דנ"מ שיהיה נחשב הדם לפסולו בגופו. ב - נ"מ לענין מי כיור דנפסלין בלינה. ג - נ"מ כשזרק בעודנו יום ושקעה עליו החמה טרם שהגיע להמזבח.

121

קכ״ברמב"ם (פ"ד מהל' מעה"ק הלכה א): "כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום, שנאמר ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה, לפיכך אין שוחטין זבחים אלא ביום. ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה, שנאמר ביום הקריבו את זבחו ביום הזביחה תהיה ההקרבה, וכיון ששקעה החמה נפסל הדם".

122

קכ״גועי' בגמ' זבחים (נו, א) ברש"י (ד"ה ביום שאתה זובח): "והכי פירושה, ביום הקריבו את זבחו, שתהא הקרבה וזביחה ביום אחד, ולא מהניא ליה הלנה בראש המזבח לאכשורי לזריקה למחר". שבזה תירץ בלשונו הזהב קושיא עצומה שהקשו שם בתוס' (ד"ה מניין) "ל"ל קרא דדם נפסל בשקיעת החמה, הא גם בלא"ה הנה בלילה אין יכול לזרוק דביום צוותו כתיב ולמחר מיפסיל בעמוד שחר כאימורים"? וע"ז תירץ הפרשנדתא, דנ"מ לענין הלנה אך בעלי התוס' לא נתקררו דעתם גם בזה ובצדק שאלו "הניחא למ"ד אין לינה מועלת בראשו של מזבח, אלא למ"ד לינה מועלת קרא ל"ל? ובשביל זה הוכרחו לחדש דשקה"ח "היינו תחילת שקיעה קודם צאת הכוכבים", דאע"פ דעודנו יום ממעט ליה הכא מפסוק מיותר.

123

קכ״דאבל מה נעשה להבין את דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שתירוצא דרש"י לא יתכן לדידיה, שפסק (בפ"ג מהל' פסוהמ"ק הלכה יא) "איברים וחלבים וקמצים שלנו בראשו של מזבח כאילו לנו בעזרה, ואם ירדו לא יעלו", וגם תירוצא דתוס' כנראה אינו סובר שפתח וכתב בלשון "ואין זורקין דמן אלא ביום השחיטה" ומשמע להדיא דרק לילה הוא ממעט, ולא כהתוס' דגם בעודנו יום ממעט ליה הכא, דכל כה"ג הוה ליה לפרושי?

124

קכ״הולישב זאת נ"ל בדרכים אחדים, שכמדומה לי שבעזה"י כולם פשוטים וברורים:

125

קכ״וא) הלא אנו רואים את ההבדל בקדשים בין פסולא בגופא לפסולא מחמת דבר אחר, ד"זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו ויצא לבית השריפה", כמבואר בפסחים (לד, ב) ובכ"מ וברמב"ם (בפרק יט מהל' פסוהמ"ק). אע"ג דגם באופן השני הלא ידיעה ברורה אצלנו, דסופו להפסל פסול בגוף, דע"כ יהיה נותר, בכ"ז אינו פועל העתיד על ההוה מאומה, ואנו דנין על הדבר באשר הוא שם; וכיון דעתה בעצם הדבר שם פסול איננו הולמו, אסור לנו לשרוף קדשים בידים עד שיבוא יומו, כלומר, עד שיעשה נותר, שזוהי ההסבר של עיבור צורה, לא אוכלין ולא שורפין.

126

קכ״זוהנה במקום שריפה בבשר הקרבנות ובמנחות הלא הוא שפיכה לאמה בדם. אך כמובן, דגם בדם גופא יש פסול בגופו ויש פסול מחמת דבר אחר; למשל, נטמא או יצא או נעשה נותר זהו פסול בגופו; אבל כשמתו הבעלים, למשל, או לר' יהושע דקי"ל כותיה דאם אין בשר אין דם, הלא הוא פסול מחמת דבר אחר, ואע"פ שידיעה ברורה לפנינו שסופן להפסל פסול גופן, בודאי שם ג"כ היה הדין דתעובר צורתן וישפכו אח"כ לאמה; וראי' ברורה לזה מלקמן זבחים (פא, ב), דאמרינן שם במתני' "הניתנין בפנים שנתערבו בניתנין בחוץ ישפכו לאמה". ועי' שם ברש"י (פב, א ד"ה כיון דאיכא חטאת ואשם) שכתב: "וא"ת לפסלינהו לחיצונים להכשיר פנימים? למפסלינהו בידים לא קאמר ר' אליעזר ומוטב להמתין עד שקיעת החמה ויפסלו מאליהן וישפכו לאמה", הרי דאע"פ דתיכף כשנתערבו הרי אינן ראוין עוד לזריקה, בכ"ז טרם הועמד ע"ז פסול בגופא לא אמרינן דישפכו לאמה.

127

קכ״חא"כ הרי הדבר פשוט, דבעינן פסוק מיוחד דדם נפסל בשקה"ח, כלומר, דנעשין נותר, כמו אימורין דנעשין נותר משיעלה עמוד השחר; דלולי זאת הלא הוה אמינא דאינן נעשין נותר ג"כ עד שיעלה עמוד השחר, ואי משום "דבלילה אין יכול לזרוק, דביום צוותו כתיב", הלא זהו רק חסרון בהכהן הזורק, דאסור לו לזרוק בלילה, ולא בהדם, והיה לנו להמתין בשפיכתם לאמה עד בוקר, וזהו שסיים הרמב"ם "וכיון ששקעה עליו חמה נפסל הדם".

128

קכ״טב) וגם נ"מ גדולה לענין מי כיור דהלכה דנפסלין בלינה כמבואר בזבחים (יט, ב), שלינה מועלת בקידוש ידים ורגלים, וגם להאומר אין לינה מועלת מספקא להו בגמ' שם (כ, א), דבמי כיור הוא מודה, וכן פסק הרמב"ם (בפ"ה מהל' ביאת המקדש הלכה יד) - ועי' בזבחים (כא, א): "אמר רבי חייא בר יוסף, מי כיור נפסלין למתירין כמתירין, לאיברים כאיברים", וברש"י (ד"ה מי כיור): שם "לפי זמן עבודה, שהקידוש צריך לה, הוי זמן מימיו ליפסל, אם עבודת מתיר הוא כגון עבודת דם, או קמצים שנפסלים בבא הלילה עליהם, כדאמרינן (נו, א) מנין לדם שנפסלין בשקה"ח, מי כיור נפסלין בשקה"ח, אם לא נשקע הכיור בבור לפני שקה"ח נפסלים מימיו לקדש עוד מהם לצורך עבודת יום מחר, אפי' שיקעו קודם עמוד השחר העושה לינה בכ"מ, אינו מועיל לו שלפי עבודתו הוא חשובו". - ומובן, דאם לא היה פסוק מיוחד דהדם נפסל בשקה"ח, ורק מצד דאין יכול לזרוק בלילה, הרי לא שייך זאת בהמי-כיור, ואם היה שוקעו קודם עמוד השחר הרי היה כשר לקדש ממנו למחר, ורק כיון דאיכא פסוק מיוחד דהדם נפסל בשקה"ח, ממילא הוא הדין ג"כ לענין מי כיור - וגם זה פשוט.

129

ק״לג) וגם נ"מ, כשהיה זורק בעודנו יום ושקעה עליו החמה עד שלא הגיע דם לאויר המזבח. דבודאי אם הדם נפסל אחר השקיעה ממילא הקרבן פסול, אף שהוא זרק לפני השקיעה; אבל אם היה כל הטעם מצד דכתיב ביום צוותו להקריב, א"כ הרי כל החסרון מצד המקריב, והוא הרי הקריב בעודנו יום. - ואע"פ דאמרינן בזבחים (טו, א): "בעא מיניה ר' ירמיה ממר זירא, היה מזה ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם לאויר המזבח, מהו? וא"ל פסולה, מ"ט והזה ונתן בעינן"? אולי שאני הכא, דכל המיעוט הוא רק מביום צוותו, דבלילה איננו מצווה להקריב, וכיון דעדיין יום הוא הרי עודנו מצווה, ול"ד לבעל מום דהעבודה לא הוי עבודה כשנעשית ע"י בעל מום, ולהכי בעינן לפסול מיוחד, שהדם נפסל בעצם. וצ"ע בזה.

130

קל״אקושית הכ"מ על דעת הרמב"ם, דדם קדשים אינו מקבל טומאה כלל. - רש"י פליג ע"ז, אך התוס' ס"ל ג"כ כדעת הרמב"ם. - הרמב"ם לשיטתו, דמשקים שאין בכוחם להכשיר אינם מקבלים טומאה ג"כ, והראב"ד פליג ע"ז. - המחלוקת היא בזה, אם במשקים אין כלל דינא דהכשר, או מפני שהם מכשירים את עצמם. - חקירה עם ה"נשפך כמים" הוא סבה לההכשר, או להיפך דה"אינו נשפך כמים" הוא סבה למנוע את ההכשר. - וממילא אפשר לומר דדם קדשים יקבלו טומאה ויהיו תו נשפכים כמים, ורק כיון דהציץ מרצה שוב אינם מקבלים טומאה כלל. - ונמצא, דאף להרמב"ם בעינן שפיר רצוי הציץ.

131

קל״ברמב"ם (בפ"א מהל' פסוהמ"ק הלכה לו): "וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה כלל, שנאמר 'בדם על הארץ תשפכנו כמים', דם שנשפך כמים הוא הנחשב כמים ויקבל טומאה, אבל דם קדשים שאינו נשפך כמים אינו מקבל טומאה".

132

קל״גוכתב בכסף משנה: "וק"ל, מדתנן בפרק כיצד צולין (פסחים פ, ב) הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם, ומשמע, דמדאורייתא טמא הדם מדקתני הציץ מרצה". - והעיר ע"ז הלח"מ: "ומה שהקשה הרב בעל כ"מ ז"ל וכו'. תמהני עליו, מי אלימא מברייתא, דעל מה הציץ מרצה על הדם וכו' שתרצו שם (בפסחים טז, ב) מדרבנן, ואע"ג דהזכירו שם הרצאת הציץ?"

133

קל״דויפה העיר ע"ז הצאן קדשים בזבחים (מה, ב) באמרו: "ותמיה לי על שני מאורות הגדולים שלא יבינו דברי הכ"מ, דפריך שפיר ממתני' דוקא. בשלמא בברייתא אע"ג דמדאורייתא הדם טהור, כיון דמדרבנן טמא אהני הציץ דמרצה להיות בשר הקרבן נאכל לכהנים; אבל במתני' דקאי שנטמא דם הפסח והציץ מרצה לפטור מפסח שני וכ"כ רש"י ותוס' בהדיא, ואי מדאורייתא הדם אינו מקבל טומאה ופסח כשר הוא, לא מצי רבנן למימר ליה זיל אייתי חולין לעזרה ולעשות פסח שני, וא"כ הציץ ל"ל לרצויה לפטור מפסח שני. אלא ע"כ מדאורייתא הדם טמא ומ"ה צריכה הציץ לרצות לפטור מפסח שני ומ"ה דייק בלישניה מדקתני הציץ מרצה", וא"כ הדרא קושית הכ"מ לדוכתה?

134

קל״הוהנה רש"י כנראה אמנם פליג על הרמב"ם, והראי' דשם בפסחים פירש רש"י בכל הקושיות שהקשה מ"דם שנטמא" ומ"ועל מה הציץ מרצה על הדם" ומ"ונשא אהרן את עון הקדשים" שבכולם פירש דהקושיא למ"ד "דכן ממש", ולהרמב"ם הרי אלו קושיות בפ"ע על הא דאמר דדם קדשים אינו מכשיר; וכנראה סובר רש"י דהוא שני ענינים נפרדים, דאע"ג דדם קדשים אינו מכשיר, בכ"ז מקבל טומאה לולא הטעם דמשקי בית מטבחיא דכן. אבל דעת התוס' משמע דהוא כדעת הרמב"ם והראי' שהקשו שם בפסחים (יז, ב ד"ה אבל) על הא דאמר שם "הא דאמרת בקרקע טהורין לא שנו אלא מים, אבל דם לא", מהא דאמרינן דדם קדשים אינו מכשיר, אלמא דתפסו דכיון דאינם מכשירים, ה"ה דאינם מקבלים טומאה.

135

קל״ווהנלענ"ד בישוב קושית הכ"מ הנ"ל, דהנה לכאורה מנין לו להרמב"ם דדם קדשים אינו מקבל טומאה כלל, הא בגמ' לא ממעטינן רק מהכשר? ונראה דהרמב"ם אזיל לשיטתו (בפ"א מהל' טומאת אוכלין הלכה ד) שכתב: "אין שם משקה שמקבל טומאה אלא שבעת המשקין שמנינו בלבד. אבל שאר מי פירות כדרך שאין מכשירין, כך אין מקבלין טומאה כלל", והראב"ד פליג ע"ז ואומר: "לא מצאתי, שאין מקבלין טומאה כלל, אלא שאין מצרפין אוכלין בשבעת המשקין". וציר מחלוקתם כנראה בזה החקירה, אם הא דמשקין מקבלין טומאה בלי הכשר, אם משום דעצם דינא דהכשר לא שייך רק באוכלין, או דגם הן שייכות בהכשר, אך כיון דכל עיקר ההכשר הוא שאחת ממיני המשקין יכשירו, וא"כ בנ"ד המה מכשירים את עצמם.

136

קל״זוהרמב"ם תפס כהצד השני וא"כ רק המשקין שיש בכחן להכשיר הן מקבלין טומאה, כאמור, דהן מכשירין את עצמן, אבל אותן המשקין שאינן מכשירין, א"כ במה יקבלו טומאה דמי מכשירן; - והראב"ד תופס כהצד הראשון, וא"כ לא תלוי זב"ז, דאע"פ שאינן מכשירין מאכלים, אין סבה שיעכבן מלקבל טומאה בעצמן. - וא"כ הרמב"ם לשיטתו הוכיח שפיר, דכיון דדם קדשים אינו מכשיר אין בכחן לקבל טומאה, דהא חסר ההכשר בו בעצמו.

137

קל״חונחקור נא עוד חקירה בהא דאמרינן, דדם הנשפך כמים מכשיר ושאינו נשפך כמים אינו מכשיר, אם יצויר באופן שיהיה הא בהא תלי, כלומר, דאם יכשירו יהיו נשפכים כמים, ואם לא יכשירו אינם נשפכים כמים, איך נדון בזה; דנוכל לאמר, כיון דיכשירו הרי יהיו נשפכים כמים, אין סבה המעכבתן, שלא יכשירו, או דלמא כלך לאידך גיסא, כיון דאם לא יכשירו לא יהיו נשפכים כמים אין סבה שיכשירו. - ומרכז הספק הוא בזה, אם הנשפך כמים הוא סבה לההכשר, או להיפך דה"אינו נשפך כמים" הוא סבה המונעת את ההכשר.

138

קל״טוהציור הזה הרי איכא תמיד בדם קדשים שנטמאו, דכאמור, דלא יטמאו משום דאינן מכשירין את עצמן, ולא יכשירו משום דאינן נשפכים כמים כפירש"י (פסחים טז, א ד"ה שנשפך כמים) משום דצריך למזבח כיון דטהורין הן; או דלמא כלך לאידך גיסא, נימא דמכשירין, וממילא יקבלו טומאה דיכשירו את עצמן, וכיון דיטמאו תו יהיו נשפכים כמים דלא יהיו ראוין למזבח. אך כיון דדינא הוא, דהציץ מרצה על הטומאה, א"כ אף אם היה הדין דמקבלין טומאה נמי יהיו ראוין למזבח, דהא הציץ מרצה, א"כ ממילא תו לא יקבלו טומאה כלל, דהא אינן נשפכין כמים; וסרה ממילא קושית הכ"מ דאף לפי האמת, דדם קדשים אינן מקבלין טומאה כלל, בכ"ז שפיר אמרינן על מה הציץ מרצה על הדם, דרק בשביל רצוי הציץ שיש בדם אח"כ, אמרינן דאינם מקבלים טומאה כלל, כנ"ל.

139

ק״ממחלוקת רש"י ותוס' בזבחים (יד, ב) בפירוש הגמ' "והא שחיטה לאו עבודה היא": - רש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי במחלוקתם בטעמו של דבר, דשחיטה לאו עבודה היא. - לשיטת רש"י אם רק נמצא באיזה מקום, דשחיטה בעי כהונה, תו לא שייך האי תירוצא דשחיטה לאו עבודה, משא"כ לשיטת התוס'. - במנחות (יט, א) מבואר, דר"ש ס"ל, דשחיטת פרו בזר פסולה, ולכן רש"י לשיטתו לא יוכל לפרש, דהקושיא קאי לר"ש. - ובאמת קשה לומר כדעת הר"י דאורלינוש מצד כמה טעמים.

140

קמ״אזבחים (יד, ב): "רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו, הולכה בזר מחלוקת ר' שמעון ורבנן, ר' שמעון דאמר, עבודה שאפשר לבטלה לאו עבודה היא כשירה בזר, לרבנן פסולה. א"ל אביי, והא שחיטה דעבודה שא"א לבטלה וכשירה בזר? א"ל, שחיטה לאו עבודה היא. - ולא והאמר ר"ז אמר רב שחיטת פרה בזר פסולה? וכו' שאני פרה, דקדשי בדק הבית היא".

141

קמ״בובתוס' (ד"ה והא שחיטה): "פירש"י, אלמא לאו באפשר לבטלה תלי, ואת אמרת לרבנן פסול. ותימה דמאי פירכא, לרבנן ודאי לא בהא תלי, והא דפסלי בהולכה משום דמקבלה ואילך מצות כהונה? אלא פריך, דמכשיר לר' שמעון משום דאפשר לבטל, הא לא תלי בהא דמכשר זר בשחיטה אע"ג דאי אפשר לבטלה".

142

קמ״גונ"ל בזה, דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי. דהנה בטעמו של דבר דשחיטה לאו עבודה היא אנו מוצאים מחלוקת רש"י (ד"ה ומשני שחיטה לאו עבודה היא) ותוס' (ד"ה הג"ה) דהראשון מפרש "מדאתכשרו בה כל הפסולים", ובתוס' כתבו: "ואי אפשר לאמר כן, דאהכשר זר גופא מייתי לה הכא ובפרק קמא דמנחות (ו, ב). ומיהו יש ליישב פי', דכיון דבשום מקום לא בעי כהן בשחיטה לאו עבודה היא, ולהכי פריך עליה מפרה. והר' יעקב דאורלינש מפרש, לאו עבודה היא לפי ששוה בחולין ובקדשים, א"כ לאו מטעם עבודה צוה המקום שחיטה. ולי נראה לאו עבודה היא, מדמכשרינן לקמן בפ' שני (כו, א) עומד בדרום והושיט ידו לצפון וכו'". - וא"כ לרש"י אם נמצא רק באיזה מקום דשחיטה צריכה כהן, יהיה מאיזה טעם שיהיה תו אין שייך לומר האי תירוצא שחיטה לאו עבודה היא, דזהו רק מפני דבשום מקום לא בעיא כהן בשחיטה; משא"כ לדעת התוס', דהכשר זרות בשחיטה הוא מסובב מהא דשחיטה לאו עבודה היא ולא סבה לזה, א"כ גם אם נמצא באיזה מקום דשחיטה בעיא כהן, אין בכ"ז פרכא אם נמצא טעם מיוחד לזה.

143

קמ״דוהנה במנחות (יט, א) אמרינן שם לר"ש דס"ל "וי"ו מוסיף על ענין ראשון" "אי מה סמיכה בבעלים, אף שחיטה בבעלים? ההוא לא מצית אמרת, ק"ו, ומה זריקה דעיקר כפרה לא בעיא בעלים, שחיטה דלאו עיקר כפרה לכ"ש, וכי תימא אין דנין אפשר משאי אפשר, גלי רחמנא ביה"כ, 'ושחט את פר החטאת אשר לו', מכלל דשחיטה בעלמא לא בעינן בעלים" ועי' בתוס' (ד"ה גלי רחמנא) שם, דכתבו "משמע הכא, דלר"ש שחיטת פרו בזר פסולה".

144

קמ״הוא"כ רש"י לשיטתו לא יוכל לפרש דהקושיא משחיטה הוא לר"ש, דלדידיה לא יוכל לתרוצי שחיטה לאו עבודה היא כיון דלר"ש הא נמצא בשחיטת פרו דבעינן כהן דוקא; אבל התוס' לשיטתייהו אין זה תרתי דסתרי, דלעולם בכ"מ הא דשחיטה לאו עבודה היא הוה סבה שלא בעינן כהונה בה, ובכ"ז שחיטת פרו בזר פסולה הוא משום דבר אחר, דהשחיטה שם דרושה דוקא ע"י הבעלים, והבעלים כמובן כהן ולא זר.

145

קמ״וובאמת קשה לאמר כדעת הר' יעקב דאורלינש "דלפי ששוה בחולין ובקדשים א"כ לאו מטעם עבודה צוה המקום שחיטה", וכל השחיטה לפ"ז היא רק להסיר את האיסור אבר מן החי ונבילה; דהא במנחות (טז, ב) אמרינן: "מי סברת דם בצואר בהמה קדוש, דם סכין מקדשא ליה, והבא לקדש כבא להתיר דמי", אלמא דהשחיטה מועלת בקדשים לקדש את הדם; ובר מן דין איך שייך לאמר "דשוה בחולין ובקדשים", הא כמה חלוקים אתה מוצא בזה, דקדשי קדשים שחיטתן בצפון (זבחים מז, א) "וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח והחטאת" שם (ב, א) "ומתעסק בקדשים שהוא פסול, שנאמר 'ושחט את בן הבקר לפני ד'' עד שתהא שחיטה לשם בן בקר" שם (מז, א) ומנחות (קי, א).

146

קמ״זולכן פירשו בתוס': "ולי נראה לאו עבודה היא מדמכשרינן עומד בדרום והושיט ידו לצפון, וכן נתלה ושחט". כלומר, דכל החלוקים שאנו מוצאים בשחיטת קדשים מבחולין הוא רק מצד פעולת הסכין ולא מצד פעולת השוחט, כלומר יען דבקדשים צריך הסכין לקדש את הדם, לכן נאמרו הרבה פרטים בזה המעכבים, אבל לא מצד עבודת השוחט, דהא כל הענינים הנוגעים להעובד לא בעינן בזה; והראי' דכשר ג"כ עומד בדרום וגם נתלה. ולכן גם לענין כהונה דזהו נוגע רק להשוחט, כמובן, דבעצם השחיטה אין הבדל ע"י מי נעשית אם ע"י כהן או ע"י ישראל, גם לענין זה שחיטה לאו עבודה היא.

147

קמ״חקושית הלח"מ על הרמב"ם (בפ"ג מהל' פסוהמ"ק הלכה יט) שכתב דכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב דזהו סותר להא דכתב (בפרק ד הלכה יט) לענין אשם תלוי. - ואם גם נימא דלא ס"ל דכל העומד לזרוק כזרוק דמי, עדיין קשה מדוע פסק דהדם ישפך. - לכאורה יש לבוא בזה מצד דאם אין בשר אין דם. - אכן כבר נתבאר אצלנו, דמצד חסרון זריקה לא נחשב לאין בשר. - וממילא ניחא דבאשם תלוי נשאר פסול בגופו, פסול דחולין שנשחטו בעזרה. - לכאורה כיון דכלי שרת מקדשין דם הפסול יקדשו גם את הפסול של אין בשר. - חקירה בהא דכ"שׁ מקדשין את הפסול, אם הוא משום דהם מסלקים את הפסול לגמרי, או משום דדינא הוא דיוקרבו בפסולן. - ראיה להצד הראשון, וממילא אי אפשר לבוא בזה מצד כ"ש מקדשין.

148

קמ״טרמב"ם (בפ"ג מהל' פסולי המקודשין הלכה יט): "וכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב" - ועי' בלח"מ שהמקור לזה מהא דזבחים (פז, א-ב): "בעא מיניה ר"ל מר"י, כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולין וכד' לכתחלה ליקרבן" ומפרש כפירוש רש"י, דהפשיטות הוא בחיוב - [ועי' עוד במנחות (ז, א) ובתוס' שם ד"ה אין מקדשים, ובתוס' זבחים (כז, ב) בד"ה האי ריצפה יעו"ש)] אכן תמה הלח"מ ע"ז קושית ורמינהו עצומה מהא דלקמן (פרק ד הלכה יט) שכתב שם: "המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא או שחטא ודאי וכו'. ואם אחר שנשחט נודע לו, הדם ישפך והבשר ישרף כשאר פסוהמ"ק", וא"כ הלא פסק דלא כר' יוסי דאמר בכריתות (כג, ב) "אפילו הדם בכוס יזרק והבשר יאכל", דטעמיה מפרשי בגמרא שם (כד, ב) משום דסובר, כלי שרת מקדשין בו את הפסול לכתחלה ליקרב וכל העומד לזרוק כזרוק דמי, א"כ הרי סותר את דבריו בכאן שסתם דמקדשין לכתחלה ליקרב?

149

ק״נאמנם י"ל, כיון דטעמיה דר' יוסי הוא משני דברים: א) מהא דכ"ש מקדשין לכתחלה ליקרב כאמור. ב) הא דכל העומד לזרוק כזרוק דמי; ואולי רק בהדבר השני חולק הרמב"ם, ולכן פסק דלא כותיה - ומצאתי בחלקת מחוקק באהע"ז (סימן קכד ס"ק א) דכתב ג"כ כנ"ל. אבל קשה, מדוע פסק דג"כ הדם ישפך, הא לענין הדם הרי דינו בטעם הא' דיזרק, והדרא קושיא לדוכתה?

150

קנ״אוהנ"ל בזה, דהנה הא ודאי אף דנימא דכלי שרת מקדשין פסולין ליקרב, הוא רק לענין זה דיש להם הדין מזבח, דשם בודאי אם עלו לא ירדו, רק זה גופא שנתקבל בכלי שרת נקרא זאת "עלו" וממילא להקרבה הוא עומד אף לכתחלה; אבל בודאי כמו במזבח גופא אמרינן בזבחים (פב, א) במשנה "כל הדמים פסולין שנתנו ע"ג המזבח לא הרצה הציץ אלא על הטמא, שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא"; ועי' ברש"י (ד"ה ואין הציץ מרצה על היוצא) שם "ואע"ג דפסולין שעלו לא ירדו, ארצויי מיהו לא מרצו", ועי' בתוספתא פ"ד דקרבנות (הל' ג): "דאין ציץ מרצה לא על לן ולא על יוצא"; ה"נ בודאי בכלי שרת אם הדם יהיה פסול זולת פסול טמא, דהקרבן לא הורצה, וכן כשקבלו פסולין הלא משנה מפורשת היא זבחים (טו, ב) "כל הזבחים שקבלו דמן זר אונן וכו' פסול".

151

קנ״באמנם דעת רש"י שם (פז, ב ד"ה מאי לאו - בעמ' קודם), דאי נימא דמקדשין ליקרב "לכתחלה נמי יעלו האיברים, דזריקה מעליא הוא", אכן בודאי הוא רק לענין האיברים למזבח, אבל אכילת אדם אין ספק שאסור. ועי' בתוס' שם בשיטת ר"ת דמשמע להדיא, דגם האיברים לכתחלה לא יעלו שז"ל שם: "ומשני, לא, שקיבלו פסולין וא"נ זרקו פסולין, כלומר, שקיבלו פסולין אם עלה הבשר לא ירד והדם יעלה ויזרק, דכלי שרת מקדשין לכתחלה ליקרב"; הרי דבריו ברור מללו, דהכלי שרת אינן מועילין רק למה דנתקבלו בהם ולא לד"א - וכן משמע ג"כ לשון הרמב"ם "וכ"ש מקדשין דם הפסול ליקרב", משמע רק לענין דם הפסול מקדשין - וכן מוכח גם מהא דסתם ופסק (בפרק הנ"ל הלכה ז) כשלן הדם או שיצא או שנטמא אם עלה לא ירד, אבל לכתחלה לא.

152

קנ״גוא"כ לכאורה קשה כיון דפסק בעצמו כר' יהושע, דאם אין בשר אין דם (בפ"א מהל' פסוהמ"ק הלכה לא) א"כ מאי הועילו חכמים באמרן דכלי שרת מקדשין דם לכתחלה ליקרב, הא שוב יהיה לו אסור לכתחלה לזרוק דהא "אין בשר", כיון דבין הבשר ובין האימורין אסורין לכתחלה? ואי משום דאם עלו לא ירדו, הא בכ"מ כשנפסל האימורין כן ובכ"ז לכתחלה לא יזרוק? ולא משכחת דינא דהרמב"ם רק בפסול טומאה בהדם, דשם הלא הציץ מרצה כאמור וכל כה"ג הו"ל לפרש ולא לסתום?

153

קנ״דאכן לפי מה שביארנו בשמעתתא הקודמת (פרק ה) דרק אז נקרא "אין בשר" כשיש בהן פסול בגופן, אבל פסול מחמת חסרון זריקה לא יחשב ל"אין בשר", דהא בכ"מ לפני הזריקה הרי איכא החסרון הנ"ל - ולפ"ז קושיתנו אין קושיא, דהא בין בקבלו פסולין בין כשהדם פסול הרי כל החסרון בהבשר הוא רק החסרון זריקה, כמובן דהזריקה אינה מועלת באופן שכזה.

154

קנ״הוא"כ הרי יש לנו בזה פרפרת נאה להסיר את קושית הלח"מ; דאמנם כאן פסק שפיר הרמב"ם דמקדשין ליקרב, אבל גבי אשם תלוי כיון דבזה לא קי"ל כר' יוסי, דכל העומד לזרוק כזרוק דמי, ולא נקרא זאת "והוא לא ידע ונסלח לו", וא"כ נשאר על הבשר והאימורין פסול דחולין שנשחטו בעזרה, וכדכתב רש"י שם במשנה (כריתות כג, ב ד"ה לבית השריפה) "דאע"ג דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה בעלמא, האי בשריפה דהוי כזבח פסול", עכ"פ דהוה זאת פסולו בגופו, והראי' דישרף מיד, א"כ ממילא גם הדם ישפך, ונהי דחסרון הזה, דחולין בעזרה, ליכא כאן משום דכלי שרת מקדשין לכתחלה, אבל משום דהא אם אין בשר אין דם כנ"ל.

155

קנ״ואכן לכאורה יש להעיר כיון דכלי שרת מקדשין דם פסולין א"כ גם פסול זה ד"אם אין בשר אין דם" נמי יקדשו, דמ"ש האי פסול בדם שהוא פסול מחמת ד"א מכל הפסולין שבגופן דבכ"ז הכלי שרת מקדשן לכתחלה? אבל באמת א"א לאמר, דגם בזה כ"ש מקדשין, דהא כל המחלוקת דר"א ור' יהושע הלא הוא דוקא כשחסר אחר הקבלה ולפני הזריקה, דכשאין בשר לפני הקבלה הלא בזה כ"ע מודו דפסול, מטעם אחר מצד בעל מום, כמבואר בזבחים (כה, ב): "הצורם אוזן הפר ואח"כ קיבל דמו פסול" וכן מבואר ברמב"ם (פ"א מהל' פסוהמ"ק הלכה כט-ל), וא"כ חזינן להדיא, דאע"ג דקבל הדם בכלי שרת, בכ"ז כשנאבדו אח"כ הבשר אמרינן דאין דם, ולא אמרינן דכ"ש מקדשין וטעמא בעיא אמאי?

156

קנ״זאולם הא לא קשיא באמת, דהנה יש לחקור בהא דאמרינן כלי שרת מקדשין לכתחלה ליקרב, אם הוא משום דהכלי שרת מסלקין את הפסול לגמרי לענין הקרבה, או דאע"פ שהפסול בתקפו הוא עומד, דינא הוא בכ"ז כיון דנתקדשו ע"י כלי שרת דיוקרבו בפסולן. - ונ"מ בכה"ג דלא יתכן לאמר, שנסתלק הפסול לענין הקרבה.

157

קנ״חונ"ל ברור כהצד הראשון, דהא כל דינא דכלי שרת מקדשין כתבו בתוס' (הנ"ל), דהוא משום דכי היכי דמזבח מקדש מה שנגע בו ולא ירדו, כן כלי מקדש מה שנגע בו ולא ירדו.

158

קנ״טובזבחים (מג, א): "אמר עולא קומץ פיגול שהעלו ע"ג המזבח פקע פגולו ממנו, אם אחרים מביא לידי פיגול הוא עצמו לא כ"ש" ועי' ברש"י שם (ד"ה היאך מביא אחרים לידי פיגול) שפירש: "המקטיר קומץ ע"מ שיאכל שיריים למחר, היאך מנחה מתפגלת אם אין הקטרתו הקטרה, וה"ק הוא עצמו לא כ"ש שיתקבל, אחרי שמתקבל לרצות אחרים לפיגולו". - ומסקינן שם, דלענין זה פקע פיגולו דאם עלו לא ירדו, וכשמשלה בהן האור גם אם ירדו יעלו. אלמא דהגדר דאם עלו לא ירדו במזבח הוא כהצד הראשון משום דנפקע לגמרי הפסול לענין המזבח, ולכן יש בזה הרצאה גם להביא אחרים לידי פיגול, דבעינן בזה הרצאת המתירים; דאי אמרת כהצד השני, הרי אין בזה שום שייכות לענין ההרצאה, דהוא דבר אחר לגמרי, דאע"פ שאין מרצה כלל משום הפסול, בכ"ז דינא הוא דלא ירדו.

159

ק״סועתה א"ש, דאם כי בכל הפסולין אמרינן, דכלי שרת מקדשין הוא משום דהפסול בגופן, כלומר בהדבר שנמצא בתוך הכלי שרת, וכיון דכלי שרת מקדשין יסלקו את הפסול לגמרי לענין מזבח כאמור; אבל הא דאין בשר אין דם הרי בהדם רק עכוב חצוני יש והפסול הוא בדבר אחר בהבשר, כמובן, דהפסול הזה אינן יכולים הכלי שרת לסלק, אחרי דהמה אינן בתוך הכלי שרת.

160

קס״אדיוקים אחדים בהגמ' זבחים (כה, ב, ודף כו, א). - נ"ל, דמצד "עד שתהא כולה בפנים", אי אפשר לבוא כשאין לה רגלים כלל, דהא מה שיש לה הוי שפיר בפנים. - ובזה יתישבו כל הדיוקים הנ"ל.

161

קס״בזבחים (כה, ב ודף כו, א): "אמר ר' אמי אמר רבי אלעזר, היא בפנים ורגליה בחוץ חתך ואח"כ שחט כשירה, שחט ואח"כ חתך פסולה. חתך ואח"כ שחט כשרה, בעל מום קא מקריב? אלא אימא, חתך ואח"כ קיבל כשרה, קיבל ואח"כ חתך פסולה. חתך ואח"כ קיבל כשרה, והא אמר ר"ז הצורם אוזן בבכור ואח"כ קיבל דמו פסול? וכו' אמר רב חסדא אמר אבימי, חותך באבר עד שמגיע לעצם. קיבל ואח"כ חתך פסולה, ש"מ, דם המובלע באיברים דם הוא? דלמא משום שמנונית".

162

קס״גויל"ד בזה דיוקים אחדים:

163

קס״דא) כיון דבין כך ובין כך מוקי דחתך לאו דוקא את כל הרגל, אך עד שמגיע לעצם, א"כ למה ליה להגיה מ"שחט" ל"קיבל", הא גם בשחט מיתוקמא שפיר ולא הוי בעל מום? ואת זאת העיר כבר הלח"מ ומתרץ לפי שיטת הרמב"ם (בפ"א מהל' פסוהמ"ק הלכה יד) ד"היתה הבהמה כולה בפנים ורגלה בחוץ ושחטה הזבח פסול, שנאמר, והביאום לד', עד שתהיה כולה בפנים", ונראה ברור, דסובר דפוסל גם בדיעבד ולא כשיטת תוס' (ד"ה חתך) דהוא רק לכתחילה, ואם כי המקשה הקשה מטעם בעל מום, אבל באמת היה יכול להקשות גם מזאת דהא לא הוי כולה בפנים, ולכן אף שלבסוף הקושיא מבעל מום מסולקת, בכ"ז הוא מוכרח להגיה דבקבלה מיירי כדי שלא יקשה הקושיא השניה הנ"ל; אך מה דחוקים אלו הדברים שהעיקר שבשביל זה הוצרך לשבש ולעשות ט"ס חסר מן הספר? ולמה לכתחלה לא הקשה גם מהא דבעינן שתהא כולה בפנים?

164

קס״הב) למה אמר "קיבל ואח"כ חתך פסולה ש"מ דם המובלע באיברים דם הוא", דמשמע דרק משום דאוקמיה בקבלה מוכח זאת, הא הלא גם לפי מאי דס"ד מעיקרא "דשחט ואח"כ חתך פסולה" נמי ש"מ כן, ולמה ליה ההקדמה "קיבל ואח"כ חתך פסולה"? ורש"י (ד"ה קבל ואח"כ חתך פסולה) פירש ע"ז, דהוא "כמו אמר מר", אך הדוחק מבואר?

165

קס״וולתרץ כ"ז נראה לי ברור, דהא דאמרינן לשיטת הרמב"ם, דרגליה בחוץ הזבח פסול מצד והביאום לד' היינו שיש לה רגלים, אלא שהמה בחוץ, אבל אם אין לה רגלים כלל בזה אינו פסול; דהא כל טעמא הוא משום דכתיב, והביאום לד' עד שתהא כולה בפנים, וכיון דאין לה רגלים הרי קרינן שפיר כולה בפנים, דמה שיש לה הרי הוי בפנים; וכעין זה כתב הכס"מ לקמן (בהלכה כו) דאע"פ דאמרינן השוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר, אבל היכא דנשפך מעט דם על הרצפה, הדם הנשאר היינו כל הפר עיי"ש.

166

קס״זועתה א"ש הכל, דלכתחלה לא היה יכול להקשות מהא דבעינן שתהא כולה בפנים, דכיון דחתך ואח"כ שחט, א"כ בעת השחיטה לא היו כלל הרגלים מחוברים, הרי מיקרי שפיר "כולה בפנים", דמה שיש לה הרי הוה כולה בעזרה, ואין אנו מחויבים לחקור דלמה היה לה לפנים עוד בשר שאין עכשיו עליה.

167

קס״חוכל דבריו מתפרשים בטוב לפ"ז, דחתך ואח"כ שחט כשירה, כיון דבעת השחיטה קרינן בה "כולה בפנים", אבל שחט ואח"כ חתך פסולה, דהא בעת השחיטה היה מקצת ממנה בחוץ.

168

קס״טאלא שקשה היה להמקשן "בעל מום קא מקריב", כיון דע"כ צ"ל דחתך את כל הרגל, דאל"ה שוב לא קרינן בה כולה בפנים, ובחתך את כל הרגל הרי הוה זאת מום לכל הדעות?

169

ק״עולכן מתרץ, דאמנם בשחיטה לא יצויר האי דינא, דממ"נ בין אם חתך את כל הרגל, בין אם חתך רק את הבשר תמיד פסול, בהצד הראשון מצד בעל מום ובהצד השני מטעם דלא הוה כולה בפנים, ולא יצויר רק בקבלה, דשם לא בעינן שתהא כולה בפנים, ומשכחת דחתך רק את הבשר.

170

קע״אוא"ש דקאמר "קיבל ואח"כ חתך פסולה ש"מ דם המובלע באיברים דם הוא", דלפי הס"ד דמיירי בשחיטה אין ראיה כלל בזה כנ"ל, דיש לומר דטעמא הוא משום דלא הוה כולה בפנים; אבל כיון דקאמר דבקבלה מיירי, הרי ע"כ ש"מ, דדם המובלע באיברים דם הוא, דלולי זאת מ"ט פסול.

171

קע״במחלוקת בן בתירא ורבנן במנחות (ו, א) תלויה אם הפסולין פוסלין בחיוב או רק בשלילה. - ואם כי פסול אינו עושה שיריים עדיין יש לחקור, אם הדם שתחת ידו נפסל בחיוב. - נ"מ מזה במנחות וגם בזבחים בהוליכו זר. - ולכאורה מחלוקת האמוראים בזבחים (טו, א) תלויה במחלוקת התנאים הנ"ל? - ההבדל שיש בזה. - בזה מתורצת קושית השטה מקובצת במנחות (יג, ב). - מדוע לא נימא במנחות ג"כ כמו בזבחים דיביא מתוך ביתו ויעשה קמיצה מחדש? - ההבדל שיש בין זבחים למנחות.

172

קע״גמנחות (ו, א) במשנה: "קמץ בשמאל פסול. בן בתירא אומר, יחזיר ויקמוץ בימין", וע' שם (ע"ב): "אמר רב, זר שקמץ יחזיר וכו', מהו דתימא, עד כאן לא קא מכשר בן בתירא אלא בשמאל, אבל בשאר פסולין לא, קמ"ל".

173

קע״דונראה לכאורה דמחלוקתם הוא בכל הפסולין, אם פועלים רק חסרון שליליי, היינו דעבודתם אינה עבודה, או דגורמים פסול חיוביי בעצם הדבר.

174

קע״הוהנה מהא דאמרינן בזבחים (לד, ב) ובמעילה (ה, ב) דפסול אינו עושה שיריים, משמע לכאורה דאינו עושה פסול בעצם הקרבן; אבל עדיין יש לחקור, אולי פועל פסול בהדם שתחת ידו, או דגם זאת אינו נפסל ורק חסרון עבודה איכא כאן.

175

קע״ואמנם בזבחים כמעט שאין נ"מ בחקירתנו זו, דבין כך ובין כך, אם נשאר דם הנפש הרי יכול לבוא הכשר לקבל ולזרוק, ואם לא נשאר גם אם אינו פועל פסול בהדם, מה יעשה, אחרי דעבודתו בודאי אינה עבודה.

176

קע״זוהנ"מ מזה הוא בעיקר במנחות, ורבנן סברי כהצד הראשון שבחקירתנו, וא"כ נהי דעצם המנחה לא נפסלה אבל הלא הקומץ שתחת ידם נעשה פסוהמ"ק וממילא נפסל המנחה, ובן בתירא סובר כהצד השני, ולכן אינו דומה לדידיה מנחות לזבחים, דבזבחים אם לא נשאר דם הנפש הרי הנעשה אין להשיב, אבל במנחות הלא יש עצה לשנות את הקמיצה.

177

קע״חאכן באמת גם בזבחים יש נ"מ מחקירתנו זו גבי הולכה כשנעשה ע"י אחד מהפסולין, דגם שם אם נימא דהפסול פוסל את הדם שמחזיק בידו, הרי אי אפשר לתקונה, אבל אם רק עבודתו אינה עבודה, הרי יש יכולת לשנות את ההליכה ע"י כשר.

178

קע״טועי' בזבחים (טו, א): "הוליכו זר והחזירו כהן וחזר והוליכו, פליגי בה בני ר' חייא ור' ינאי, חד אמר, כשר, וחד אמר, פסול; מר סבר אפשר לתקונה, ומר סבר, לא אפשר לתקונה".

179

ק״פולכאורה הלא מחלוקתם במחלוקת בן-בתירא ורבנן תליא "ולימא כתנאי"?

180

קפ״אוהנ"ל בזה עפ"י מה דכתב הכס"מ (בפרק יא מהל' פסוהמ"ק הלכה ב) על דברי הרמב"ם שם: "קמץ הכשר ונתן לפסול, קמץ בימינו ונתן לשמאלו ואח"כ נתנו לכלי, קמץ מכלי קודש ונתן לכלי חול פסל". אע"ג דגבי דם אמרינן בזבחים (לב, א): "קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר, קיבל בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו, קיבל בכלי קודש ונתן לכלי-חול יחזיר לכלי קודש" וז"ל הכס"מ: "וא"ת, ולחכמים מאי שנא קמיצה מדם? וי"ל, דבפרק הקומץ רבה (מנחות כו, ב) וכו' קאמר עלה בגמ' מ"ט משום דבעי לקדושי בכלי, וכיון שנתן לשמאל נעשה כדם שנשפך מצואר בהמה על הרצפה ואספו שפסול. ופי' רש"י (ד"ה פסלתו מתנתו), פסלתו מתנתו ושוב אין לו תקנה בחזרה וכו'. ושמאל בלא כלי הרי היא כרצפה" עכ"ל. - ונראה מדבריו דגם החזקת הפסול בידו הוה כמו רצפה, ולכן בדם דהוה אחרי הקבלה בכלי שרת, דאז כשנשפך על הרצפה ואספו כשר, אמרינן דיחזיר לכשר, משא"כ בקומץ דנתן לפסול לפני הקדוש כלי שוב אינו מועיל מה דיחזיר לכשר. - ולפ"ז נאמר דאמנם שניהם - בני ר' חייא ור' ינאי סוברים דהלכה כחכמים ולא כבן בתירא, ובכ"ז פליגי בהולכת הדם; דבשלמא גבי קמיצה פוסלים חכמים הוא משום דסברי דקמיצת פסולין עבודה הוא כמבואר שם (ו, ב), וכיון דהוי עבודה, א"כ מה שמחזיק זאת הפסול בידו הוי כמו רצפה דנפסל ממילא הקומץ; משא"כ בהולכה דהוי אחרי הקבלה, והחזקת הפסול שוב אינו פוסל זאת, והמחלוקת הוא בזה, אם טעמא דחכמים כהנ"ל, וממילא לא שייך זאת בהולכה, או דטעמייהו משום דכיון דעבודת פסולין הוי עבודה לא יתכן שוב לשנות עוד פעם, וזהו ההסבר "מר סבר, אפשר לתקונה, ומר סבר, לא אפשר לתקונה".

181

קפ״בובמנחות (יג, ב): "א"ר ינאי, ליקוט לבונה בזר פסול, מ"ט? א"ר ירמיה, משום הולכה נגעו בה; קסבר, הולכה שלא ברגל שמה הולכה, והולכה בזר פסולה". - ועי' בשטה מקובצת (אות ח) שם שהקשה מזה על הא דזבחים הנ"ל במחלוקת בני ר' חייא ור' ינאי "אמאי לא קאמר תסתיים דר' ינאי הוא דקאמר, לא אפשר לתקוניה, מדקאמר הכא ליקוט לבונה בזר פסולה? וצ"ע".

182

קפ״גולפי דרכנו יתישב גם זאת, דאין זה סמיכת הפרשה, דאף אם בהולכת דם דהיא אחרי הקבלה סובר דאפשר לתקונה, בכ"ז בליקוט לבונה דהוא לפני הקבלה בכלי, ואם נפלה על הרצפה פסולה, גם מעשה הזר פוסל כנ"ל. - [אמנם בזבחים (מב, ב) וביותר במנחות (טז, א-ב) משמע להדיא דלבונה איננה טעונה קדוש כלי, וממילא הרי לא תפסל ג"כ בנפלה על הרצפה, אך דעת הרמב"ם (בפט"ז מהל' פסוהמ"ק הלכה ז), דגם לבונה טעונה קדוש, עי' שם: "ואינה פגול עד שיחשב מחשבת הזמן בכל המתיר, שהוא הקומץ עם הלבונה בשעת קמיצת הקומץ וליקוט הלבונה, או בשעת נתינת שניהן בכלי"; (ובפי"ג מהל' מעשה הקרבנות הלכה יב) כתב: "ונותנה קומץ לכלי שרת וכו' ומלקט את כל לבונתה ונותנה על הקומץ שבכלי" שבאמת כן מבואר להדיא בסוטה (יד, ב), ועי' עוד (בפ"ב מהל' פסוהמ"ק הלכה כד) שכתב "הקמצים והלבונה ומנחות הנשרפות אחר שנתקדשו בכלי שרת", - ולפ"ז, בודאי בנפלה על הרצפה קודם הקבלה דנפסלת, וצדקו דברינו].

183

קפ״דאמנם גם זה צריך עיון לי, אחרי, כאמור, בקרבנות פסול אינו עושה שיריים, ואם נשאר דם הנפש חוזר הכשר ומקבל, מדוע לא נימא ג"כ במנחות לר' יוחנן דקי"ל כותיה ד"מנחה שחסרה קודם קמיצה דיביא מתוך ביתו וימלאנה"; א"כ נהי דלא יכול לרבנן לחזור ולקמוץ אותה הקמיצה עוד פעם, משום דהקמיצה שמחזיק בידו נפסלת, אבל הלא יש עצה להביא מתוך ביתו ולמלאות ולקמוץ, דהא הפסול אינו עושה רק חסרון, ולא פסול בעצם הקרבן או המנחה כנ"ל?

184

קפ״הואחרי העיון נ"ל עפ"י מה דמבואר שם (מנחות ו, ב) שחפץ הגמ' לאמר: "אי דאיתיה לקומץ בעיניה לא פליגי רבנן עליה דבן-בתירא, כי פליגי דחסר קומץ; רבנן סברי לא יביא מתוך ביתו וימלאנו, בן בתירא סבר, יביא מתוך ביתו וימלאנו". - והנה רש"י (ד"ה לא יביא מתוך ביתו וימלאנו) שם פירש בפשטות, דהמחלוקת הוא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל, אי קמיצה קבעה או קדושת כלי קבעה. - אך רבותינו בעלי התוס' (הנ"ל) מאנו בזה, ושאלו לאמר: "הא ר"ל איתותב לקמן, דאמר מנחה שחסרה קודם קמיצה לא יביא מתוך ביתו וימלאנה, וע"ק למה לי קרא לבן בתירא וכו' מנא תיתי לן דקדושת כלי קבעה?" ע"כ פירשו דכולהו ס"ל כר' יוחנן, דקדושת כלי לא קבעה, אלא בקמיצת פסולין פליגי אי קבעה או לא קבעה. והננו רואים מזה, דאנו "אוחזין את החבל בתרי ראשין", דאע"ג דהקמיצה איננה קמיצה כלל לא להכשיר וגם לא לפסול, דהא "אי דאיתיה לקומץ בעיניה לא פליגי רבנן עליה דבן בתירא", בכ"ז הוה קמיצה לענין קביעות המנחה לקרות בה "מן המנחה פרט לכשחסרה"; - א"כ מכש"כ לפי האמת, דלרבנן גם כשאיתיה לקומץ בעיניה אינה מועלת קמיצה מחדש, משום דסברי ד"קמיצת פסולין עבודה היא", וא"כ אי יחסר הקומץ אח"כ לא יועיל מלוי מתוך ביתו, וממילא כיון דהפסול מסבב פסול בהקמיצה, הרי בבת-אחת הוי חסרון.

185

קפ״וויצא לנו מזה ציור חדש, דהמנחה שחסרה קודם קמיצה הרי מועיל מלוי מתוך ביתו, וכשחסרה אחר הקמיצה תו לית תקנתא, וכאן הוא לא קודם ולא אחר, אך בבת אחת, דג"כ לית תקנתא לזה.

186

קפ״זוזהו ההבדל בין זבחים למנחות; דבזבחים הלא אין שום פסול מצד חסרון, ואם נשפך מעט דם בין קודם הזריקה בין לאחר הזריקה לא אכפת לן מאומה, ו"שיריים" לא שייך רק היכא דהזריקה מביאה איזה "פועל-היוצא", לכן אמרינן שפיר דיחזור הכשר ויקבל, משא"כ במנחות ד"חסרון" גופא הוי פסול אחר הקמיצה.

187

קפ״חקושית המל"מ על הרמב"ם (בפי"א מהל' פסוהמ"ק הלכה א) כיון דהוא סובר דהולכה שלא ברגל ל"ש הולכה. - מנחות שאני מזבחים גם בזה, דבמנחות יש שני מיני הולכה, הולכה דהקטרה והולכה דמתן כלי. - הא דהולכה שלא ברגל ל"ש הולכה שייך רק על הולכה דהקטרה ולא על הולכה דמתן כלי. - ובזה מסולקת קושיתו.

188

קפ״טונבוא בזה לישב ג"כ קושית המשנה למלך על הרמב"ם (בפי"א מהל' פסוהמ"ק הלכה א): "כל המנחות שקמצן אחד מן הפסולין לעבודה הרי הם פסולות. וכן אם לקט הלבונה פסל, אע"פ שלא קמץ". והקשה הלא בגמ' מנחות (יג, ב) אמרינן ע"ז "מ"ט אמר ר' ירמיה משום הולכה נגעו בה, קסבר, הולכה שלא ברגל שמה הולכה, והולכה בזר פסולה" והרמב"ם הלא פוסק (בפ"א מהל' פסוהמ"ק הלכה כג), דהולכה שלא ברגל ל"ש הולכה, ולכן אם עשאה זר לא נפסל?

189

ק״צדבאמת מנחות שאני מזבחים גם בזה, דבהן, במנחות, יש שני מיני הולכה עי' לקמן (טז, ב): "ת"ש בד"א בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך מאי לאו הילוך דהקטרה? לא הילוך דמתן כלי"; אלמא דבמנחות מלבד ההילוך דהקטרה, שהוא במקום ההילוך בזבחים, יש עוד הילוך לפני המתן כלי. והנה בודאי אף אם נסבור, דהולכה שלא ברגל ל"ש הולכה, זהו דוקא בההילוך דהקטרה, אבל בהילוך דמתן כלי לא שייך זאת, והראי', דלא לישתמט שום תנא שיאמר, דאם היה המתן-כלי בלי הולכת רגל, אך בהושטת יד, דתפסל המנחה, כמו דאמרינן בקרבנות בזריקת הדם בלי הולכת רגל כלל - ואפ"ה הרי חזינן, דהמנחה מתפגלת גם בהולכת המתן כלי, ומשמע אפילו למד"ס דהולכה שלא ברגל ל"ש הולכה; דהא סוגית הגמ' קאי שם לר' יוחנן, ואיהו סבירא ליה בזבחים (יד, ב), דלא שמיה הולכה, וע"כ דבהולכה זו כו"ע סבירא, דאף שלא ברגל הוי הולכה; דמאן דסובר דל"ש הולכה, הוא לאו משום דבעצם הדבר לא יתכן ע"ז שם הולכה, אך רק משום דבעינן הולכה ברגל, כיון דאפקיה רחמנא בלשון "והקריבו", וא"כ זהו שייך רק בהולכת ההקטרה, שהוא במקום הולכת הזריקה, אבל בהולכת המתן כלי, דאין ע"ז מקרא מיוחד, ורק מצד הסברא היא מוכרחת, בזה כו"ע סוברים דהוי הולכה.

190

קצ״אוא"כ קושית המשנה למלך אינה קושיא כלל. דכשאמרינן לקוט לבונה משום הולכה נגעו בה, בודאי אין הכונה על ההולכה דהקטרה, דהא לשיטת הרמב"ם בעינן מקודם מתן כלי, וע"כ דהכונה על הולכה קמא, ובזה בודאי סובר הרמב"ם להלכה, דהולכה שלא ברגל הוי הולכה, ולא תפסל המנחה אם יעשה זאת בהושטת יד לבד כנ"ל, וע"כ זר פוסל.

191

קצ״בהערת המל"מ (בפ"א מהל' פסוהמ"ק הלכה כז) דבהולכת איברים לכבש ע"י זר דיפסל הזבח. - בזה היה מקום לישב קושית הרש"ש בסתירת דברי רש"י במנחות (ו, א) מהגמ' זבחים (יד, ב). - לפ"ד המל"מ הנ"ל הנה עצם ההולכה אינה מעכבת, אבל הכהונה שבהולכה מעכבת. - אולם באמת דברי המל"מ לא יתכנו כלל.

192

קצ״גרמב"ם (בפ"א מהל' פסוהמ"ק הלכה כז): "כל הזבחים שקבל דמם אחד מן הפסולין לעבודה, או שהוליך את הדם למזבח, או שזרקו למזבח כהלכתו, נפסל הזבח".

193

קצ״דוכתב המל"מ: "נראה מדברים אלו, דדוקא בקבלה והולכה וזריקה אם עשה אחת מכל אלו אחד מן הפסולין נפסל הזבח, אך בהולכת איברים לכבש לא נפסל הזבח אף דלמצוה צריך כהן כשר, וכמ"ש בדין כ"ב. אך קשה מההיא דפ"ק דזבחים (יד, ב), דפריך, והרי הולכת איברים לכבש, דעבודה שאפשר לבטלה היא ופסולה בזר דכתיב והקריב הכהן את הכל המזבחה, ואמר מר זו הולכה לכבש, ומשמע התם דמדמינן הולכת איברים להולכת דם לענין פסול?"

194

קצ״הוכונתו בעיקרו להמסקנא דגמ' שם: "ולאו כל דכן הוא, ומה הולכת איברים לכבש, דלא מעכבא כפרה בעיא כהונה, הולכת דם, דמעכבא כפרה לא כ"ש" ובשביל זה אמרינן שם: "אתמר נמי אמר עולא א"ר אלעזר הולכה בזר פסולה אפילו לר' שמעון", ואם נימא דבהולכת איברים לכבש לא נפסל הזבח, איך יפסל בהולכת דם, הא דיו לבא מן הדין להיות כנדון?

195

קצ״וואמנם אם היה יתכן הדבר, דע"י זה היה נפסל הזבח כפי שתפס המל"מ מפשטות הגמ', אע"ג דאם לא הוליך כלל כשר, כדאשכחינן גבי בלילה במנחות, דאע"ג דאם לא בלל כלל כשר, "מ"מ בלל זר גרע דמיחל עבודה" עי' מנחות (יח, ב) תוס' (ד"ה ור' שמעון) - היה בזה מקום לישב קושיא חזקה על דברי רש"י במנחות (י, א) על הא דאמרינן שם "והרי הולכת איברים לכבש, דכתיב בהו כהונה ותנן הרגל של ימין בשמאל? כי אמרינן או אצבע או כהונה, בדבר המעכב כפרה" עכת"ד הגמרא. ופרש"י (ד"ה ומשני לעולם או אצבע או כהונה) ז"ל: וכי אמרינן אינה אלא ימין בדבר המעכב כפרה, דומיא דהזאות דמצורע, לאפוקי הולכה דלא מעכבא, דאפשר ליפשוט ולנתח אצל הכבש, א"נ, אם יש כהנים הרבה יושיטו זה לזה". והקשה ע"ז אדם קשה כברזל הרש"ש ז"ל, הא הדבר פשוט דהוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר, ולמה ליה לדחוקי כ"כ ולבקש עצות מרחוק?

196

קצ״זואיך יפרנס הגמ' בזבחים הנ"ל "ומה הולכת איברים לכבש, דלא מעכבא כפרה, בעיא כהונה, הולכת דם, דמעכבא כפרה לכ"ש דבעיא כהונה" אם משום דאפשר להושיט זה לזה, הלא ג"כ בהולכת דם נמי אפשר לעשות כנ"ל?

197

קצ״חאבל לפ"ז יתישב בטוטו"ד, דהא אם ההנחה זו צודקת, הרי עצם ההולכה לא מעכבא כפרה, דהוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר, אך הכהונה שבהולכה הרי מעכבא כפרה, דהא אם עבד זר נפסל הזבח. - וא"כ נחוץ להתבונן במאי עסקינן, אם בעצם ההולכה, או בהכהונה שבהולכה, ולכן בזבחים הנ"ל דשם הרי מדבר לענין הראשון, דהא הכהונה הוא רוצה עתה ללמוד, שם בודאי הדבר פשוט, דהוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר; אבל במנחות הנ"ל, דהוא בא לתרץ את הקושיא שמקשה על הנחתו דכ"מ שנאמרה כהונה אינה אלא ימין, מהא דגם הולכת איברים לכבש כתיב כהונה ואפ"ה הוי בשמאל, ומחלק בין הכהונה בהולכה להכהונה דכתיב בכ"מ, משום דבהולכה לא מעכבא כפרה, הרי קאי שם על הכהונה שבהולכה, וע"ז היה קשה לו לרש"י הא זאת באמת מעכבא הכפרה? והוכרח לפרש "משום דאפשר לפשוט ולנתח אצל הכבש, א"נ, אם יש כהנים הרבה יושיטו זה לזה", כלומר, נהי דזר מחלל אמנם את הכפרה, אך ס"ס הכהונה אינה מעכבא הכפרה, דהא אפשר לעשות גם בלי כהונה, וגם בלי זרות כנ"ל.

198

קצ״טאמנם בזבחים (כד, ב) דגם שם יש אותה הסוגיא מאצבע וכהונה כנ"ל פירש רש"י (ד"ה המעכב כפרה) שם: "אבל הולכת איברים דלא מעכבא כפרה דהוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר". - אך התבונן דאם כי לשון הסוגיות בזבחים ומנחות שוים ממש, אך בזה יבדלו, דבמנחות הוא אומר המימרא משמו של ר"ל ובזבחים משמו של ר' יוחנן, ועי' בזבחים (יד, ב ודף טו, א) דר' יוחנן ס"ל, דהולכה שלא ברגל לא שמיה הולכה וגם אי אפשר לתקוני, ולדידיה אי אפשר לפרש כמו שפירש במנחות דהא אי יפשיט וינתח אצל הכבש א"נ יושיטו זה לזה, הרי לא יקיים בזה כלל מצות הולכה, וא"כ אי אפשר לצייר שיקוים מצות הולכה בלי כהונה; וע"כ הוכרח רש"י לדחוקי לדידיה, דלאו על הכהונה שבהולכה קאי אך על עצם הולכה, כלומר, כיון דס"ס לא נוכל לדמות קמיצה להולכה דיבדלו בעצמותם, חלוקים הם גם לענין ימין.

199

ר׳כך היה אפשר לאמר לכאורה והיה זה פרפרת נאה בדיוק הלשונות.

200

ר״אאכן לענ"ד כל הדבר מופרך מעיקרו לאמר דע"י זר בהולכת איברים נפסל הזבח, דהא בזבחים (כט, א) אמרינן, דכל ההוכחה דפיגול היא במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי ולא באוכל מזבחו ביום השלישי, משום ד"אחר שהוא כשר יחזור ויפסל", ואי אמרת כנ"ל, הרי נוכל למימר הולכת איברים לכבש ע"י זר תוכיח?

201

ר״בובודאי זהו בדותא, וע"י זה לא נפסל הזבח, והדרא לכאורה קושית המל"מ הנ"ל לדוכתה?

202

ר״גנ"ל ברור, דהא דאמר הולכה פסולה אפי' לר' שמעון, לא על הזבח קאי, אך על העבודה. - חקירה ראשית בקדשים בדברים שאינם רק לכתחילה, אם מקפידים אנחנו על אופני העשיה. - ובזה יובנו דברי הגמ' בזבחים (סג, ב). - שמור הכלל בידך בההבדל שבין "פסולה" ובין "פסול".

203

ר״דאמנם לענ"ד נ"ל ברור, דהא דאמר הולכה בזר פסולה אפילו לר' שמעון, לא על הזבח קאי אך על העבודה; והראי' דפסול לא כתיב - דהזבח לשון זכר - אך פסולה, כלומר, דהעבודה איננה עבודה, אבל לענין עצם הזבח זאת תלוי בהשפעת העבודה על הקרבן; וממילא לרבנן, דגם הולכה עבודה שאי אפשר לבטלה היא נפסל הקרבן, אבל לר' שמעון, נהי דחסר ההולכה, אבל ס"ס דבר אין לזה עם עצם הקרבן, דהוא רק הכשר להזריקה, וזאת עכ"פ נעשית.

204

ר״הוהשקלא וטריא בגמ' אם הולכה בזר כשירה לר' שמעון או לא, נוגעת בחקירה ראשית בקדשים, אם דברים שאינם מעכבים בדיעבד, או אם גם שמעכבים, אך אינם תכליתיים בהקרבן או בהמנחה ורק הכשר לדבר אחר, כמו הולכה לר"ש, אם מקפידים אנחנו בזה על אופני העשיה, כלומר, ע"י איזה אופן יצא הדבר מכח אל הפועל לכתחלה, דאפשר כיון דבדיעבד כשר גם בלי כל הדבר תו לא נבעיא גם לכתחלה רק שיעשה הדבר, אבל אחת הוא לנו באיזה אופן היה דרך עשיתה, וביותר יפול לנו הספק בדברים שאינם תכליתיים.

205

ר״ווזהו שחפץ לאמר מקודם, הולכה בזר כשירה לר' שמעון אף לכתחלה, ואסיק דלא כן, אך ס"ס כיון דנעשה ע"י זר לא הוי הולכה; והראי' מהולכת איברים לכבש דשם עוד "תרתי לריעותא" דאיננה מעכבת וגם איננה תכליתיית, כלומר אפשר לבטלה, ובכ"ז הוגבל דינה באופני העשיה - לכתחלה - ומובן דבזה מסולקת ממילא קושית המל"מ לגמרי.

206

ר״זועי' לקמן בזבחים (סג, ב): "ה"ק, מלקה בכ"מ במזבח כשירה, מיצה דמה בכ"מ במזבח כשירה, שאם היזה ולא מיצה כשירה", שלכאורה מאי קמ"ל, כיון דלא מיצה כלל כשירה, איך יפסל בזה שעשה המצוי שלא במקומו? וגם שם לא נוכל למימר כד' התוס' במנחות שהביאנו לעיל גבי בלל זר, דהא המצוי הוא לאחר הכפרה ואחר שהוכשר איך יחזור ויפסל? אך הפירוש הוא מיצה דמה בכ"מ במזבח כשירה - המצוי - מפני שאם היזה ולא מיצה כשירה - העוף - כלומר, כיון דכל המצוי הוא רק לכתחלה, גם לכתחלה אין אנו מקפידים רק שיצא הדבר אל הפועל, אבל אין אנו מקפידים איך יצא הדבר, ואין אנו קובעים בזה מסמרות לאמר, דבאופן עשיה כזה הוא טוב, ובאופן אחר לא, זולת היכא דאשכחינן בהדיא הקפדת התורה כמו הגשה, והוא כדברינו הנ"ל.

207

ר״חושמור הכלל הזה בידך, דבכ"מ דאמרינן בקרבנות "פסולה" ולא "פסול" קאי זאת על העבודה ולא על הקרבן, ובמק"א ביארנו דברי הגמ' בזבחים (מב, ב) "מכדי כיון דחשיב ביה בפנים פסולה", דגם שם הכונה על העבודה ולא על הקרבן.

208

ר״טקושית הרשב"א על הרא"ה דשוחט בהמת חבירו לעכו"ם דלא שרי לה מהגמ' דחולין (מ, א). - באמת לפ"ד רש"י שם איננה קושיא כלל. - מצד כל שאינו ראוי לבוא אל פתח אהל מועד, אי אפשר לנו למעט רק במקום שמקודם השחיטה לא היה ראוי, ולא במקום שנעשה אינו ראוי ע"י השחיטה גופה. - הרשב"א בקושיתו נראה דתפס דגם זה בכלל שאינו ראוי לבוא לפתח אהל מועד. - וכן הוא דעת התוס' בב"ק (עב, א), אבל דעת רש"י לא כן. - ראיות לשיטת רש"י, ובתוס' יומא (סג, א) נראה דתפסו ג"כ כשיטת רש"י הנ"ל.

209

ר״יהנה ידועה היא דעת הרא"ה ז"ל שכתב ב"בדק הבית" (בית א סוף שער א דף י, ב), דבשוחט בהמת חבירו לשם עכו"ם, הנה אע"ג דלא אסרה, למ"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף ע"י מעשה, מ"מ באכילה אסורה.

210

רי״אזאת אומרת, - כמו שהסביר זאת הר"ן (חולין ח, ב מדפי הרי"ף): "ליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהכא לאו איהו אסר לה, אלא דלא שרי לה והוה כלא נשחטה ומתה מאליה".

211

רי״בוהנה הרשב"א ב"משמרת הבית" הקשה ע"ז מהא דחולין (מ, א) דפריך שם לעולא, דאמר, אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה מברייתא ד"השוחט חטאת בחוץ בשבת לעכו"ם חייב ג' חטאות, ואי אמרת (אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה) כיון ששחט בה סימן אחד אסרה, אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר הוא?", ולדעת הרא"ה ז"ל הנ"ל הרי אפשר לאמר להמקשן "ולטעמיך", דס"ל, דאין אדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה הרי נמי קשה, דהא מ"מ אסרה באכילה, וה"ל כנותר תיכף בהתחלת שחיטה, ותו לא יחייב משום שחוטי חוץ?

212

רי״גוהנ"ל בזה ליישב, דבאמת כבר רמז לזה רש"י בלשונו הזהב, שכתב בביאור הדברים "מחתך בעפר הוא" בזה הלשון: "דכיון דנאסר משום עבודת כוכבים פקע שם קדשים מינה ונעשית של עבודת כוכבים, ועפרא בעלמא הוא ותו לא מחייב עליה משום שחוטי חוץ". כל אריכת דבריו אלה בודאי לא למותר הם, אך להבליט דרק אז אפשר לבוא בזה לפוטרו מצד שחוטי חוץ מטעם דמחתך בעפר הוא, היכא דכבר פקע שם קדשים מיניה, אבל במקום דהקדושה שבו עדיין קיימת, אם כי נתהוה בזה בראשית השחיטה איזה איסור אכילה מצד איזה סבה שהיא, שם אי אפשר לפוטרו מחיוב שחוטי חוץ.

213

רי״דובאמת מאיזה מעוט יש לנו למעט בכהאי גונא, דלא יחייב משום שחוטי חוץ, - דאמנם אם אנו ממעטינן "רובע ונרבע, מוקצה ונעבד, טריפה ויוצא דופן" וכדומה, הרי אנו ממעטינן אלו מפסוק מפורש "שנאמר לפני משכן ד' כל שאינו ראוי לבוא לפני משכן ד' אין חייבין עליו", כמבואר בזבחים (קיב, א); אכן, כמובן, ממעוט זה אי אפשר לנו למעט רק במקום שבתחלה קודם השחיטה לא היה כלל ראוי לבוא לפני משכן ד', אבל היכא דנתהוה איזה איסור אכילה רק אחרי התחלת השחיטה, הרי שפיר קרינן ביה "ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לפני משכן ד'", דהא אפשר היה לו לעשות הכל במשכן ד' בהכשר גמור.

214

רי״הוממילא מובן, דבזה מסולקת קושית הרשב"א על הרא"ה מעיקרה; דאמנם למ"ד דאין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ניחא שפיר, דאם כי לדעת הרא"ה הנ"ל עכ"פ התהוה ע"י מחשבתו לע"ז איסור אכילה, אבל ס"ס הוא עובר שפיר על "ואל פתח אהל מועד לא הביאו", כי היה לו להביא באהל מועד ולשחוט בהכשר בלי מחשבת ע"ז, "וקטיגור" זה, שעבר גם על ע"ז, לא יעשה "סניגור" בעדו לפוטרו גם מחיוב שחוטי חוץ.

215

רי״ואכן למדס"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה הננו באים בזה לפוטרו מחיוב שחוטי חוץ מצד אחר; דהא ס"ס כל שחוטי חוץ הוא רק בקדשים, ובכאן כיון דנעשית של עכו"ם פקע שם קדשים מינה לגמרי - כדברי רש"י הנ"ל "ונעשית של עכו"ם", כלומר, דכמו שיש קנין הקדש כך יש קנין עכו"ם, שנתפס בה קנינה של הע"ז, ונפקע ע"י התפסת העכו"ם קנינו של הקדש ממילא, וא"כ אי אפשר לחייבו מצד שחוטי חוץ, דנמצא דבסוף השחיטה לא שחט כלל קדשים; אבל למדס"ל דאין אדם אוסר דשא"ש, אם גם נימא כשיטת הרא"ה והויא כמתה מאליה, אבל עכ"פ שם קדשים לא פקע מינה, דאע"ג דאמרינן "קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת" כמבואר במעילה (ב, א), הנה עיין בח' מהר"ם לובלין בקדושין (נז, ב על דברי התוס' ד"ה מה שלי בשלך), שתפס לדבר פשוט, דאם כי יצאו מידי מעילה, אבל מאיסורא דהקדש לא יצאו אף מדאורייתא, ובאמת כן משמע להדיא בתוס' זבחים (סט, ב ד"ה רבי), שהקשו שם דלא יחול איסור נבילה על איסור קדשים, הרי שתפסו לדבר פשוט, דאיסור קדשים לא נפקע מדאורייתא אף אחרי שנעשה נבילה, וכיון דעדיין קדושתו עליה שפיר מחייב משום שחוטי חוץ - למרות מה שנאסרה תיכף בהתחלת השחיטה.

216

רי״זוהרשב"א, כנראה בקושיתו הנ"ל, תפס לדבר פשוט, דגם בלי הטעם דפקע שם קדשים מינה אי אפשר לחייב משום שחוטי חוץ במקום דנתהוה איזה איסור תיכף בהתחלת שחיטה יהיה מאיזה טעם שיהיה, וכן היא באמת דעת התוס' בב"ק (עב, א, ד"ה דאי ישנה): "ממאי דחייב רחמנא אחולין בעזרה ואשחוטי חוץ לא מצי למיפרך, אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, מכי שחטה פורתא אסרה, ואידך מחתך עפר בעלמא הוא וכו', דכיון דאין שם פסול אחר אלא דשחוטי חוץ לבדו, איכא למימר דבהכי חייב רחמנא, אבל כשיש פסול אחר עמו, אז יש לפטור אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, כיון דבסוף שחיטה הוי כמחתך עפר בעלמא" ודבריהם ברור מללו, דלאו משום דפקע שם קדשים מינה נפטר, אך משום דיש פסול אחר עמו.

217

רי״חאבל עכ"פ דעת רש"י מבוארת להדיא כנ"ל, דרק אז יש לפטור מצד שחוטי חוץ כשנפסל בהתחלת השחיטה, במקום שע"י הפסול נפקע שם קדשים מיניה לגמרי, אבל זולת זאת שפיר חייב אף דיש פסול אחר עמו, וזאת היא באמת גם דעת הרא"ה.

218

רי״טובאמת כבר אמרנו שבלתי מובן מאיזה מקור יש לנו לפטור מצד דיש פסול אחר עמו לבד, וביותר אחרי דבקדשים גם ר"ש מודה דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, דזה גופא גמרינן משחוטי חוץ כמבואר בחולין (פה, א); אם לא שנימא, דהם, התוס' והרשב"א, מפרשים ד"כל שאינו ראוי לבוא אל פתח אהל מועד" הנה המיעוט הוא לאו מצד הביאה, אך מצד השחיטה, זאת אומרת, דעל שחיטה כזו שאינה ראויה באהל מועד אין חייבים עליה. ולכן אף במקום דהיה ראוי לבוא אל פתח אהל מועד ולשחוט בהכשר, אך כיון דס"ס שחט שחיטה כזו, שאף באהל מועד לא היתה כשרה, אין חייבים עליה, אבל באמת זאת אי אפשר לאמר בשום אופן, וראיות ברורות כנגד זה:

219

ר״כא) מהא דמבואר להדיא בזבחים (קטו, א), דאם שחט חטאת בחוץ שלא לשמה חייב בכ"ז משום שחוטי חוץ, אע"ג דשחיטה כזו בודאי אינה ראויה באהל מועד; וטעמא כדפירש"י (ד"ה ור"א היא) שם, "דאי הוה מעייל ליה לפנים הוה כשר למשחטיה כסתמא וכו' הלכך כי שחיט ליה ראוי לפנים לשמו היה". אלמא להדיא, דאין אנו מביטים על ה"דיעבד" שלו, אך על ה"לכתחלה", דהיה אפשר לו סוף סוף לעשות באהל מועד בהכשר.

220

רכ״אב) מהאי הלכה פסוקה בזבחים (קז, א) דבעוף חייב על שחיטתו בחוץ ולא על מליקתו; ואי נימא דה"דיעבד" שלו צריך להיות כשר באהל מועד, הרי היה צריך להיות להיפך, דיהא חייב על המליקה בחוץ ולא על השחיטה, ואמנם על המליקה לא שייך שחוטי חוץ, אבל עכ"פ גם על השחיטה איך אפשר לחייבו, דס"ס אם עשה זאת באהל מועד לא היה ראוי, אלא ודאי דחייב על ה"לכתחלה", דהיה לו להביא באהל מועד ולעשות מליקה כדין.

221

רכ״בואמנם עי' בתוס' יומא (סג, א ד"ה שלמים) שכתבו: "תימה, אמאי פטור בשלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל לפי מה שפירש"י וכו', דדוקא שלמים וכו' אבל שאר קדשים לא, א"כ וכו' אם עלו לא ירדו, מידי דהוה אפסח וחטאת ששחטן שלא לשמן בחוץ דחייב עליהם וכו' משום דמתקבל בפנים, שיש לו היתר בשאר זבחים? וי"ל, דהתם הבהמה ראויה לשחיטה בפנים בההיא שעתא לשמה, אבל הכא אינם ראויים לפנים קודם פתיחת הדלתות". ודבריהם ברור מללו, דבהקושיא סברו כשיטתם בב"ק הנ"ל, ולכן הוצרכו לדחוקי דהטעם שלא לשמן הוא משום דאם עלו לא ירדו, אבל בתירוצם תפסו הם בעצמם כשיטת רש"י הנ"ל. והדבר מוכרח, דאל"ה היה צריך להיות חייב גם בשלמים ששחטן קודם פתיחת דלתי ההיכל, ועכ"פ יש לנו ראיות ברורות כשיטת רש"י הנ"ל.

222

רכ״געצם האיסור דשחוטי חוץ אינו ברור כלל. - סתירת פירוש הרש"ש בקדושין (נז, ב) מכמה מקומות. - וביחוד לפי מה שביארנו במק"א, דקדשים שמתו מידי איסורא לא יצאו מדאורייתא. - ואפילו אם נימא דפקעה איסורא לגמרי, זהו לא שייך במקום דמותר להדיוט, והרש"ש סותר את עצמו.

223

רכ״דוהנה עצם האיסור בשחוטי חוץ אינו ברור כל כך, דזה לשון התוס' בקדושין (נז, ב ד"ה מה שלי בשלך) שהביאנו לעיל בפרק הקודם: "פי' בקונטרס, אסור בהנאה לפי שאין להם מי יתירם, דכיון דהוקדשו אינם יכולין להיות מותרים אלא ע"י זריקה מתרת בקדשים, ואלו שנשחטו בחוץ אין נזרקין. והקשה הר"מ, דכמו כן מצינו שזריקה מוציאה מידי מעילה, ואפילו הכי אמרינן במעילה (יב, א), קדשים שמתו יצאו מידי במעילה, ואע"ג שלא נזרק הדם, וכמו כן נאמר שהשחיטה תוציא מידי איסור אבר מן החי ויהיו מותרים באכילה? לפיכך פירש הר"מ, מה שלי בשלך אסור ואין להם תורת קדשים לעלות למזבח לפטור הבעלים וכו'", ובפירוש דברי התוס' הנ"ל דחקו כל המפרשים, - עי' במהרש"א ומהר"ם - ובהגהת הרש"ש מפרש את דבריהם בזה דר"ל, מידי מעילה ודאי יצאו כמו אם מתו, כיון דלא חזי לגבוה, אלא דבמתו אסורין באכילה משום נבילה; והכא, דנשחטו, יצאו ג"כ מידי איסור אבר מן החי כדאיתא בפסחים (עג, א), ויהיו מותרין באכילה מדאורייתא, אבל מדרבנן מיהא אסורין, וא"כ לפי דבריו הנה באמת לפי מסקנת התוס' כל איסור דשחוטי חוץ להדיוט אינו אלא מדרבנן.

224

רכ״האולם באמת הדבר הזה לא יתכן כלל, דאין שום ספק בזה דשחיטת חוץ אסורה מדאורייתא אף להדיוט; דהא מבואר בחולין במשנה מפורשת (פה, א), דכששחט בחוץ פטור מכסוי לחכמים דס"ל דשחיטה שאינה ראוי ל"ש שחיטה, ואי נימא דהוי רק איסור דרבנן בודאי הוה בכלל שחיטה ראויה; ודבר אין לזה עם חקירת האחרונים בכל איסורי דרבנן, אם מיקרי אינם ראויים מדאורייתא, דכבר בארנו בח"א מספרנו זה (בשמעתתא א פרק ה), דכל היכא דאנו דנים על הבכח, זאת אומרת, על הדין המופשט נחשבים בודאי לראויים מדאורייתא; וביחוד דהרי גמ' מפורשת שם בחולין (כז, ב) על הא דאמרינן ד"השוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות", דדייקינן על זה דאי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה מאי פטור? הרי דתפסינן לדבר פשוט דכיון דאין האיסור אלא מדרבנן בכלל שחיטה ראויה היא, וא"כ הדבר ברור מזה דשחוטי חוץ אסורין מדאורייתא; וכן הרי מבואר להדיא בב"ק (עו, א) דשחוטי חוץ הוי בכלל שחיטה שאינה ראויה, דאמרינן שם "מכדי שמעינן ליה לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא", ועי' בתוס' שם (ד"ה שחיטה שאינה ראויה), שהקשו שם מ"ט לא יוכל לפדות שחוטי חוץ, דאין לך מום גדול מזה, ובהמשך דבריהם כתבו שם "ודוחק לאמר, דמדרבנן הוא דאין נפדין לפי שעשה מום זה בידים", הרי דתפסו לדבר פשוט, דשחוטי חוץ אסורים מדאורייתא, ועיין עוד בתוס' בב"ק (עב, ב ד"ה דאי ס"ד), שכתבו שם בפירוש, דבכל מקום שאסור באכילה רק מדרבנן חשיב ליה שפיר שחיטה ראויה כמו מעשה שבת למאן דאמר דרבנן. וא"כ כיון דתפסינן לדבר פשוט בכ"מ דשחוטי חוץ הוה בכלל שחיטה שאינה ראויה, הרי אין הדבר צריך לפנים, דהוי אסור מדאורייתא.

225

רכ״ואולם באמת עיקר יסודו של הג' הרש"ש אינו נכון כלל, לפי מה שביארנו כבר (פרק כב), דקדשים שמתו רק מידי מעילה יצאו, אבל מידי קדושה לא יצאו אף מדאורייתא, וממילא הרי יש בודאי בכל שחוטי חוץ איסור מדאורייתא לפי שאין מי שיתיר את האיסור קודש שבהם.

226

רכ״זאכן אפילו אם נימא דקדשים שמתו יצאו מדאורייתא גם מהקדושה שבהם, הנה בהנחת הרש"ש הנ"ל יש בזה סתירה הגיונית מינה ובה.

227

רכ״חדהנה לכאורה קשה לפי שיטת רש"י (בחולין מז הנ"ל פרק כב), דע"י ע"ז פקע שם קדשים מיניה, מהא דזבחים (קיב, א) הנ"ל, דממעטינן מוקצה ונעבד, דאינן חייבים עליהם משום שחוטי חוץ מהפסוק "לפני משכן ד'", כל שאינו ראוי לבוא לפני משכן ד' אין חייבים עליו, ועל שאלת הגמ' שם (קיד, א): "מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו"? מתרצינן בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר, קדשים קלים ממון בעלים; אבל לשיטת רש"י הנ"ל עדיין יקשה, א"כ למה לן ע"ז מיעוטא דקרא דאין חייבים עליהם משום שחוטי חוץ, תיפוק ליה דע"י חלות שם הע"ז ע"י המוקצה והנעבד נפק שם קדשים מהם לגמרי, ולא שחט כלל קדשים בחוץ?

228

רכ״טואמנם מצאתי אח"כ, שכבר עמד ע"ז בס' "ברוך טעם" (דין אין אדם אוסר דשא"ש ד"ה אמנם, דף סז, ב), והוא מותיב לה והוא מפרק לה; דלא שייך לומר דפקע שם קדשים מיניה רק כשנאסרו גם להדיוט, אבל באם לא נאסרו רק לגבוה ולהדיוט אינם נאסרים, הנה בקדושתייהו קיימו ואינם אלא כשאר פסוהמ"ק; ובזה הוא מתרץ קושית הלח"מ (בפ"ד מהל' איסורי מזבח הלכה ה) שהקשה דקארי לה מאי קארי לה דלמא מיירי בעשה מעשה בהקצאתו ועבדתו לבהמה, וע"י מעשה הרי כו"ע מודים, דאדם אוסר דבר שאינו שלו? אבל לפ"ז יתישב, דבאופן זה הרי נאסר גם להדיוט כמבואר ברמב"ם (הל' ע"ז פ"ח הלכה א) ובאופן זה הרי פקע שם קדשים מיניה לגמרי כנ"ל, ותו אין אנו צריכים לקרא, דבלא קרא הרי ידעינן, דאין בזה משום שחוטי חוץ, אחרי דלא הוי תו כלל בגדר קדשים כנ"ל.

229

ר״לוממילא לפי הנחה זו הנראית לצודקת מופרכת סברת הרש"ש הנ"ל מעיקרה, דהוא תופס את החבל בשני ראשין לאמר, דכיון דנפקע שם קדשים ע"י השחוטי חוץ כמו קדשים שמתו, שוב תתיר השחיטה מידי איסור אבמה"ח ונבילה ככל שחיטת חולין, בעוד שהדבר הוא ממש להיפך; דכל טעמא מה דקדשים שמתו פקע שם קדשים מיניה - למאן דסובר ככה - הוא רק מפני שאינם ראוים גם להדיוט ואין על מה שיוחזק השם קדושה; אבל אם נימא בשחוטי חוץ דשחיטתם מתירתם להדיוט, תו הרי לא נפקע מהם שם קדושה כלל וכלל, וממ"נ יש בזה איסור מדאורייתא.

230

רל״אהתבוננתי בלשונו של הרשב"א וראיתי, דבא בזה מצד דהוה נחירת חוץ. - פשיטא לי, דבכל תקרובות עכו"ם אין כאן טומאת נבילה והרבה ראיות לזה. - הרשב"א בא בזה מטענת ממ"נ. - באמת דעת הרא"ה הוא, דה"לא אסר לה" הוא סבה לה"לא שרי לה", ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. - ביתר ביאור, דדעת הרא"ה הוא, דנהי שאינו בעל הבהמה, אבל הוא בעל הפעולה.

231

רל״בשוב התבוננתי בלשונו של הרשב"א במשמרת הבית שם וראיתי, דהוא בא בקושיתו זו מצד אחר, דזה לשונו שם "ואי איתא (כדעת הרא"ה) מאי קא מקשי ליה רב נחמן לרב הונא וכו'. והא איהו נמי סבר, דאין שחיטתו של זה אלא כנחירה, ואשחיטת חוץ לא מחייב, דהא אמרינן אשר ישחט ולא אנוחר?" והרי דבריו ברור מללו, דלאו מצד דאינו ראוי לבוא אל פתח אהל מועד הוא בא בקושיתו, אלא מצד דהעיקר חסר מן הספר, דלא הוי שחיטת חוץ אך נחירת חוץ.

232

רל״גאכן לענ"ד גם מצד זה אין תיובתא לשיטת הרא"ה הנ"ל; דהנה הא ודאי פשיטא לי, דבכל תקרובת עכו"ם אם כי נאסר גם באכילה וגם בהנאה לא נאמר בכ"ז, דהשחיטה אינה אלא כנחירה בעלמא ותהיה עליה טומאת נבילה, דהא מבואר להדיא בב"ק (עא, א) דבגונב וטבח לע"ז חייב ד' וה' למאן דס"ל דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה; וכן מבואר בחולין (פא, ב), דהשוחט לע"ז חייב באותו ואת בנו לחכמים, וזה דבר שאצ"ל, דשני הדברים הללו, חיוב ד' וה' וחיוב דאותו ואת בנו, אינם בנחירה, אך בשחיטה; וש"מ להדיא, דלא אמרינן בתקרובת עכו"ם דהוה כמתה מאליה.

233

רל״דובר מן דין הרי מהגמ' דחולין (מ, ב) גופא שמשם בא הרשב"א בקושיא הנ"ל מוכח כן, דאל"כ מאי מתרצינן שם על קושית הגמ' הנ"ל: "אמר רב פפא, הכא בחטאת העוף עסקינן, דכולהו בהדי הדדי קאתי", או "באומר בגמר זביחה הוא עובדה", דמה הועילו חכמים אלה בתקנתם, הלא ס"ס לא היה בכאן גמר שחיטה, אך גמר נחירה, דהא כל התירוצים האלה באים רק לתרץ ולצייר, שמשכחת לה שלא יאסר בתחילת השחיטה באופן שנימא על סוף השחיטה מחתך בעפר הוא, אבל מה יועילו התירוצים האלה היכא דבעצם לא הוה שחיטה כלל אלא נחירה? והאם יש כלל "הוה אמינא" שיתחייב גם על נחירת חוץ?

234

רל״הומכל זה ש"מ, דגם הרשב"א ידע דבתקרובות עכו"ם בבהמה שלו, או בבהמה של חבירו למדס"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה, דהאיסור, איסור של תקרובת עכו"ם, אינו מסלק בכ"ז את השחיטה לגמרי, דנימא דלא הוה אלא כנחירה בעלמא; אלא שרוצה לאמר, דלהיפך דלמ"ד דאין אדם אוסר דבר שא"ש עוד מגרע גרע, דאז הוה כמתה מאליה ממש.

235

רל״וואם כי לכאורה גם במשקל הראשון היה נראה זאת לסברא הפוכה, דהיתכן הדבר שלמדס"ל דאין אדם אוסר דשא"ש עוד יהיה חמור לדידיה ממדס"ל דאדם אוסר בזה, או שיהיה חומר יותר גדול בשוחט בהמת חבירו לע"ז מבשוחט בהמה שלו? אלא שהרשב"א תפס ביחוד את המרובה בזה כדי לסתור גם את המועט, כלומר, דהוא בא ממ"נ דאם נימא דלא שרי לה הרי אתה צריך לתפוס את המרובה דתהא נבילה וזה הרי בודאי לא יתכן, וע"כ דעכ"פ שרי לה בשחיטתו, וממילא הרי צריכה להיות מותרת גם באכילה, כיון דהאיסור של ע"ז אין כאן ואיך אפשר לחלק בין הדבקים?

236

רל״זאבל באמת דעת הרא"ה נראה ברור דה"לא אסר לה" הוא סבה לה"לא שרי לה" שמסתבב מזה, זאת אומרת, ששלילת האיסור מביאה ביחד גם שלילת ההיתר; וא"כ אי אפשר שבהמסובב יהיה יותר ממה שיש בהסבה ושלילת ההיתר לא תוכל להיות בכמות יותר גדולה משלילת האיסור, כלומר, ממה שהיה מונח בהאיסור גופא, ד"דיו לבא מן הדין להיות כנדון; ואם בעצם האיסור של שחיטה לע"ז אין טומאת נבילה ורק איסור אכילה יש בה, וא"כ הרי השלילה, שלילת האיסור של ע"ז, הרי שללה רק את האיסור הנ"ל, הנה ממילא גם שלילת ההיתר הוא רק על הנ"ל, והיא כמתה מאליה רק לענין היתר אכילה, אבל לא לענין נבילה, והוה כציור כל שחיטה שאינה ראויה.

237

רל״חואפשר עוד להסביר את הדבר ביתר ביאור, דהרא"ה בא בזה מצד אחר. דהא כל טעמא דמ"ד דאין אוסר בשוחט לע"ז בהמתו של חבירו הוא, כאמור, משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אכן באמת אם כי גוף הבהמה אינה שלו, אבל הפעולה - פעולת השחיטה, הרי אי אפשר לשלול ממנו, וס"ס הוא בעל הפעולה, כלומר דהפעולה היא שלו, וא"כ גם בהבהמה גופה הוא נחשב לבעלים באותה המדה שפעולתו - פעולת השחיטה משפיעה בה; וממילא בנ"ד הבהמה לא נאסרה בהנאה משום דלענין הנאה הרי לא השפיעה שחיטתו, דגם מקודם הרי היתה מותרת בהנאה, אבל גם נבילה לא הוי, כמובן מאליו, אע"ג דהטהרה מידי נבילה הוא מסובב מפעולתו, אבל כאן, דכאמור, כל האיסור הוא רק משום דהפעולה היא שלו וחל עליה האיסור של ע"ז, אבל הרי בעצם האיסור של שחיטת ע"ז גם בבהמתו גופא אין הדין של נבילה.

238

רל״טבקצור, לשיטת הרא"ה אין נאסר ע"י שחיטה כזו רק מה שמסתעף בתור מסובב מהשחיטה, וגם בזה רק מה שיש גם באיסור שחיטת ע"ז; וממילא בהנאה אינה נאסרת משום דהיתר הנאה אינו מסובב מהשחיטה, ונבילה איננה, אע"ג דזהו אמנם מסובב מהשחיטה, כיון דזה לא הוי גם בשחיטת ע"ז גופא.

239

ר״מוכיון דעכ"פ נתבאר, דגם לשיטת הרא"ה איננה בכלל נבילה, ממילא סרה קושית הרשב"א מהא דהשוחט חטאת, אחרי דכבר נתבאר דמצד שאינו ראוי לבוא אל פתח אהל מועד אי אפשר לבוא בזה, ומצד נחירה ג"כ אי אפשר לבוא כנ"ל.

240

רמ״אקושית התוס' ביומא (ס"ד, א) אמאי אמרינן דעגלה ערופה אינה משנה, נימא דשוחט היינו עורף. - המחלוקת אי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה לאו בשם תליא מילתא אך במושג. - המחלוקת הוא בהעדר התכלית מצד איזה סבה צדדית, אם מטילים אנו זאת בקולר השחיטה. - וממילא בעגלה ערופה אי נימא דעריפתה זו היא שחיטתה לא שייכת כלל המחלוקת הנ"ל.

241

רמ״בבתוס' יומא (סד, א ד"ה דחיתו לצוק זו היא שחיטתו) כתבו: "הקשה הרב ר' משה מפונטיי"ז זצ"ל, דבפרק אותו ואת בנו (חולין פא, ב) תנן השוחט עגלה ערופה ושור הנסקל וכו' חייב, ור"ש פוטר, פירוש, דה"ל שחיטה שאינה ראויה, ופריך בגמ' (שם פב, א) והתנן, נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר, אלמא לא מיתסרא מחיים, ואמאי פוטר ר' שמעון? ומשום הכי קאמר עגלה ערופה אינה משנה; ואמאי לא קאמר, דשוחט דמתניתין היינו עורף, ור' שמעון פוטר משום דלא חזיא לאכילה, וחייב לרבנן דעריפתה זו היא שחיטתה, כדאמרינן הכא דחיתו לצוק זו היא שחיטתו, ובפרק חטאת העוף בזבחים (ע, ב) אמרינן, דעריפה מטהרת מידי נבילה? ותירץ ר"ת, דלא הוה ליה למיתני השוחט, אלא העורף, ודוחק הוא וכו'".

242

רמ״גוכדי לתרץ את הדבר בלי דוחק נ"ל בזה:

243

רמ״דדהנה דבר פשוט הוא לדעתי, דמחלוקת ר"ש ורבנן, אי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה או לא שמה שחיטה, שלאו בשם תליא מלתא אך בעצם מהות השחיטה מיפלגי.

244

רמ״הוהמחלוקת היא בזה - דהנה בעצם פעולת השחיטה כלולות שתי תכליות, א) לטהר מידי טומאת נבילה, ב) להתיר לאכילה; וא"כ ממילא נופל הספק, במקום שיש איזה חסרון צדדי שהחסרון הזה מעכב את היתר האכילה, אם אנו תולים גם את הקולר הזה בהשחיטה לאמר שהשחיטה לא הביאה לתכליתה, ואחרי שבכל דבר העיקר הוא התכלית הרי נמצא דאין בזה כלל דין דשחיטה; או דכיון דרק מונע צדדי היה בזה אבל עצם פעולת השחיטה נעשה כדת, הנה גם העדר התכלית הרצויה איננו מתיחס אל השחיטה גופה, אך אל הדבר אחר שגרם לזה.

245

רמ״ווהגמ' קאמר זאת בקצור כדרכם, רבנן סברי, שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה - זהו כהצד השני, ור"ש ס"ל, שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה - כהצד הראשון.

246

רמ״זוממילא מובן דלפ"ז אין כאן קושיא כלל, דכ"ז שייך בשחיטה דבעצמותה מונחות שתי התכליות הנ"ל, וכשחסר בה אחת הרי יש מקום לאמר דהוי חסרון בהשחיטה גופה; אבל בעגלה ערופה אם נימא דעריפתה זהו שחיטתה, הרי הגדר יהיה משום דהעריפה זו היא תכליתה כמו השחיטה בכל הבהמות, וא"כ רק אז אפשר היה לנו להשתמש בגדר שחיטה שאינה ראויה לענין עריפה, כשיהיה איזה חסרון המונע את התכלית מהעריפה; אבל כשאין חסרון הזה, והעריפה פועלת מה שצריכה לפעול, קיום המצוה, מצות העריפה והטהרה מידי נבילה, הרי היא שחיטה ראויה לכו"ע.

247

רמ״חולכן קאמרינן שפיר עגלה ערופה אינה משנה, דדבר אין לזה עם שחיטה שאינה ראויה.

248