דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"א גדר "כל העומד" במוקדשיםDarkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 11
א׳שמעתתא י"א גדר "כל העומד" במוקדשים
סתירה מגמ' מנחות (יא, ב) על הגמ' שם (ח, א) וכמו כן קשה על הרמב"ם. - חקירה בהגדר דכל העומד אם הוא במציאות או דהוא רק בדינא. - ונ"מ היכא דע"י כל העומד יופסל. - ואי נימא כהצד השני יתישב הכל.
סתירה מגמ' מנחות (יא, ב) על הגמ' שם (ח, א) וכמו כן קשה על הרמב"ם. - חקירה בהגדר דכל העומד אם הוא במציאות או דהוא רק בדינא. - ונ"מ היכא דע"י כל העומד יופסל. - ואי נימא כהצד השני יתישב הכל.
1
ב׳מנחות (יא, ב) "ואמר רמי בר חמא, הפריש ארבעה קמצים לשני בזיכין ואבדו שנים מהן, קודם סילוק בזיכין לא הוקבעו, לאחר סילוק בזיכין הוקבעו; הא תו ל"ל, היינו הך? מהו דתימא, כיון דבריר קומץ דידה, כיון שהגיע זמנה לפורקה, כמאן דפריקה דמיא קמ"ל".
2
ג׳ולכאורה קשה מלעיל (ח, א) "עד שלא פרקה נפרס לחמה הלחם פסול ואין מקטיר עליו את הבזיכין, משפרקה נפרס לחמה הלחם פסול ומקטיר עליו את הבזיכין, ואמר ר' אלעזר, לא פרקה ממש, אלא כיון שהגיעה זמנה לפרק, אע"פ שלא פרקה כמי שפרקה דמיא", ומה דאמר רמי בר חמא בס"ד אומר ר' אליעזר במסקנא לפי האמת, והרי סברות הפוכות חזינן בכאן? והרמב"ם (בפ"ה מהלכות תמידין ומוספין הלכה טז) כתב: "הגיע זמן הלחם להסירו ה"ז כמי שהסירו, ואם נפרס הלחם מקטיר הבזיכין, ואע"פ שלא פרק המערכה". (ובפי"א מהל' פסולי המוקדשין הלכה יח) "וכן אם הפריש ד' קמצים לב' בזיכי לחם ואבדו ב' מהם קודם סילוק הבזיכים לא הוקבעו וכשרים, לאחר סילוק הבזיכים הוקבעו ופסולין מפני הרבוי"; ונחוץ להבין מ"ש הכא מהתם, דשם סגי בהגיע הזמן, ובכאן בעינן סילוק הבזיכים ממש?
3
ד׳והנ"ל, דהנה יש לחקור בהגדר ד"כל העומד", כמו "כל העומד לזרוק כזרוק דמי", "כל העומד לפדות כפדוי דמי" וכדומה, אם הוא במציאות, דכיון דעומד שתעשה בו מציאות שכזה הוי כאילו נעשה באמת; או דהוא רק בדינא, היינו דהדין שעומד להתהוות אח"כ הוי כאילו כבר נתהוה.
4
ה׳ונ"מ מזה היכא דע"י זה שנימא, למשל, דכזרוק דמי במציאות יופסל בשביל זה הקרבן, דאי נימא כהצד השני לא שייך בזה הגדר הנ"ל, דהרי עצם הקרבן בא ועומד להכשר ולא לפסול.
5
ו׳והשכל מחייב יותר כהצד השני. - והנה הא דאמרינן כיון שהגיע זמנה לפרק כמי שפרקה דמי, הוא נמי מטעם הגדר דכל העומד; - ולכן גבי נפרס לחמה, דבזה דאמרינן דכמי שפרקה דמי יבוא הדבר למטרתו, דאמרינן דמקטיר עליו את הבזיכין, שפיר שייך הגדר הזה; משא"כ גבי הפריש ארבעה קמצים, דאדרבא דע"י זה דנימא דכמי שפרקה דמי הרי יופסל לגמרי דהוה יתר דפסול כמו חסר, ובדינא הרי בודאי לא עמד לפסול, דהא הובא למטרת ההכשר, וז"ש "מהו דתימא כיון שהגיע הזמן לפורקה כמאן דפרקה דמיא", היינו דנימא כהצד הראשון דהוא במציאות, ואחת היא לנו מה הן תוצאות הדבר בדינא, "קמ"ל" כהצד השני.
6
ז׳קושית הלח"מ על הרמב"ם (פ"ה מהל' עבודת יום הכפורים) דזהו נגד הגמ' בחולין (יא, ב). - שיטת הרשב"א דבודאי טריפה לא מהני י"ב חודש. - הא ד"כל שאין כמוה חיה" הוא לא בגדר סבה ומסובב, אך בגדר סימן. - ובזה תתישב קושית הלח"מ. - כדי שיהיה התירוץ תירוץ מספיק נחוץ להקדים, דלא שייך ספק ב"כל העומד". - ראיה לזה מהתוס' ב"ק (יז, ב).
7
ח׳רמב"ם (פ"ה מהל' עבודת יום הכפורים הלכה יז-יח): "המום פוסל בשעיר המשתלח, אפילו מום עובר וכו'. היה טריפה פסול שנאמר יעמד חי".
8
ט׳ועי' בלח"מ שהקשה מפ"ק דחולין (יא, ב) דטעמא אחרינא בזה, משום דאין הגורל קובע לעזאזל אלא הראוי לשם וקרא למה לי? אמנם ע"ז תירץ המל"מ דאיצטריך להיכא דנטרף אחרי ההגרלה; אך עדיין קשה מדוע דחקינן בגמ' לבקש טעמים אחרים, אחרי דאיכא מקרא מיוחד ו"יהודה ועוד לקרא"?
9
י׳והנ"ל בזה עפ"י שיטת הרשב"א הידועה, דבודאי טריפה לא מהני י"ב חודש; ובאמת כנראה כן הוא גם שיטת רש"י, עי' חולין (נז, ב ד"ה סימן), שכתב "לספק טריפה" ושם (נח, א ד"ה והלכתא בזכר) כתב "ספק טריפה דידיה, אי שהה שנים עשר חודש ודאי לא נטרף", ומשמע, דגם הוא סובר דבודאי טריפה אף אם חי י"ב חודש לא מהני להכשיר. ודעתם כנראה, דהא דאמרינן "זה הכלל, כל שאין כמוה חיה טריפה" (חולין מב, א) הוא לא בתורת סבה ומסובב לאמר, דכל גדר הטריפות הוא מצד שנפסק כח החיות, דא"כ לא משכחת לה מעולם שיחיו י"ב חודש ויוטרף; אלא דהוא רק בתורת סימן, כלומר, דעצם הטריפות הוא מצד עצמו, מצד החסרון שיש בזה עתה, אך איזה חסרון מטריף ואיזה לא סימנא מלתא דכל שאין כמוה חיה. והנה אי נימא כהצד הראשון היה ראוי לאמר, דאף בודאי טריפה יועיל י"ב חודש, דהרי בזה אין כלל הסבה המטרפת; אבל להצד השני הנה כל סימנא הוא רק מצד הרוב, ובספק אמנם אזלינן בתר רובא, אבל בודאי טריפה הרי חזינן דהיא מן המיעוט. - וממילא לפ"ז אפשר לישב קושית הלחם משנה בנקל, דודאי לפי האמת דאזלינן בתר רובא, שפיר כתב הרמב"ם דטריפה פסול, משום שנאמר יעמד חי, ורוב טריפות הרי אינן חיין י"ב חודש; אבל שם בחולין הרי טרחינן להביא ראיה דאזלינן בתר רובא, וע"ז מביא ר' אחא בר יעקב ראיה משעיר המשתלח "וליחוש דלמא חד מנייהו טריפה הוא", בזה ע"כ צריך לדחוקי משום ד"אין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לשם", דאי משום ד"יעמד חי" הרי תלי תניא בדלא תניא, דדלמא דזו היא הנותנת יען דלא אזלינן בתר רובא, א"כ אף טריפה לא ממעטינן מ"יעמד חי", דהא יש מיעוט טריפות דחיין.
10
י״אאולם לכאורה עדיין יש מקום למקשן לשאול, נהי דהס"ד הוא דלא אזלינן בתר רובא, אבל הלא ס"ס מידי ספיקא לא נפקא, ואולי הוא מהטריפות שאינן חיין והתורה הלא אמרה "יעמד חי", וא"כ חזרה קושיא למקומה, דלהרמב"ם היה להגמ' לאמר במקום "וליחוש דלמא חד מנייהו טריפה הוא" "וליחוש דלמא חד מנייהו מהטריפות שאינן חיין הוא, והתורה אמרה יעמד חי"?
11
י״בוכדי שיהיה התירוץ הנ"ל תירוץ מספיק, נחוץ להקדים עוד הקדמה אחת בהגדר ד"כל העומד"; דהנה יש לחקור בגונא דזהו גופא אם עומד הדבר לכך מידי ספיקא לא נפקי מפני שאין ודאות ע"ז, אם תוצאות הספק הזה בדינא תהיינה ככל הספיקות שבתורה, או לא.
12
י״גונ"ל מסברא, דכיון דהספק הוא לא על הדבר "באשר הוא שם", וכל עיקר הגדר דכל העומד הוא משום שנדון הדבר על שם סופו, הנה כל עיקר ההשפעה שיש להעתיד על ההוה, הוא רק מצד ההכרחיות, דלא יתכן שיסובב באופן אחר, א"כ הוי בכח כאילו כבר נעשה בהוה; אבל כיון שהעתיד גופא עודנו מכוסה בספק, א"כ הרי זאת ודאי דאין בזה הכרחיות וממילא הרי אין כאן הגדר דכל העומד מצד ודאי, ולא מצד ספק.
13
י״דציור לזה אמרתי בהסברו של דברי התוס' בב"ק (יז, ב ד"ה זרק): "נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו, דפשיטא דחייב, ולא שייך כאן מנא תבירא תבר וכו'. וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבל לזורק כלי עצמו", והסברא הפשוטה היא משום דבזורק אבן או חץ לא ברי היזיקא, דאפשר שלא יקלע אל המטרה; אבל עדיין אין זה מספיק, דהרי דינא הוא דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ואדרבא היה לנו לאמר, כיון דאפשר מאוד דהחץ היה שובר את הכלי, א"כ הרי לא היה הפסידו מאומה?
14
ט״ואבל הוא הדבר אשר דברנו, דגם הא דאמרינן בתר מעיקרא אזלינן ומנא תבירא תבר, הוא ג"כ מצד הגדר ד"כל העומד", דאע"פ שהכלי במצבו ההוה הוא שלם, אבל כיון דעומד להשבר בעתיד הוא כבר נידון גם עתה ע"ש סופו - והיינו מצד ההכרחיות שיש בדבר, דלא יתכן שיתהוה באופן אחר; אבל בחץ כיון דספק הוא אם יקלע אל המטרה, שוב בדינא לא יחשב כלל לספק, דגם אם האמת יהיה שישבר בעתיד ע"י החץ, אבל לע"ע בודאי אין שום סבה שנחשוב למנא תבירא.
15
ט״זנחזור לענינינו, דלפ"ז ניחא, דרק אז נוכל למעט טריפה מ"יעמד חי" כשהלכה פסוקה היא דאזלינן בתר רובא, והרוב עושה זאת לודאי, א"כ שייך זאת להגדר דכל העומד; אבל אם לא ניזול בתר רובא, אז מלבד שאין מיעוט ודאי על טריפה אך גם בסוג הספיקות לא יוכנס, דהא לפי המצב של עתה הרי הוא חי, ובעתיד הרי אין נמנע האפשרות לחיות, ולא יוכנס כלל להגדר דכל העומד.
16
י״זוראיתי לאחד מן האחרונים שהביא ראיה, דהיכא שיש הכרחיות שיעשה הדבר לבסוף אף לרבנן אמרינן כל העומד, מהא דאמרינן בלולב ואתרוג של אשירה דפסולין, כיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שעורייהו, והכי קמ"ל כמ"ש הרמב"ם (בפ"ח מהלכות לולב הל' א) ובש"ע סימן תרמ"ט (סעי' ג), אף דלא קי"ל כר"ש? אלא ע"כ משום דבדבר שיעשה בודאי גם רבנן מודו - וזהו לכאורה סתירה לכללנו בהגדר ד"כל העומד"?
17
י״חאבל באמת ממנחות (קב, ב) משמע להדיא דלא כן, ולרבנן גם בעומד לשרוף לא אמרינן דכשרוף דמי אע"פ שבודאי ישרף. - וקושיתו מהא דכתותי מיכתת שיעוריה לק"מ, ולא ראה דברי הר"ן בגיטין (י, א מדפי הרי"ף ד"ה שלחו) שכתב דבגט ל"ש כתותי מכתת שיעוריה, כיון דאין שיעור לגט, אבל מ"מ לר"ש דס"ל דכל העומד לשרוף כשרוף דמי והוי כמאן דליתנהו וכשרוף ממש דמי ושייך זה גם בגט עי"ש; ומזה נראה להדיא דזהו שני גדרים נפרדים הגדר דכל העומד והגדר דכתותי מיכתת שיעוריה ועי' בתשובת רע"א (ס' קסה) שבכללא זו ישב הא דקשה לו מדוע לא נימא ג"כ בשחט לע"ז, דכתותי מיכתת שיעוריה ולא הוה שחיטה? וישב ג"כ כנ"ל, דשחיטה אין לה שיעור במדה, אלא דצריך לשחוט רובו של סימן אבל הסימן בעצמותו אין לו שיעור מוגבל.
18
י״טועי' במנחות (קא, ב) ובכריתות (כד, ב) ובב"ק (עו, ב), דלא אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי רק היכא דמצוה לזרוק, והוא ג"כ מטעם הנ"ל, דכל הגדר דכל העומד הוא רק היכא שיש הכרחיות בדבר, וההכרחיות היא מצד המצוה. נמצא כי כדברינו כן הוא, דגם לר"ש לא אמרינן כל העומד רק היכא שיש הכרחיות בדבר, וגם אז רבנן פליגי וס"ל דלא אמרינן זאת, זולת בדבר הצריך שיעור, דאז שייך הגדר דכתותי מיכתת שיעוריה.
19
כ׳קושית השטה מקובצת על הגמ' הנ"ל בב"ק אמאי לא פשטינן ליה מהא דאמרינן בפ' הזורק. - הגדר דכל העומד הוא מה שקוראים בעלי ההגיון בכח ולא בפועל. - ולכן לא שייך הגדר דכל העומד במקום דדרוש לנו הבפועל. - ובזה תתישב קושית השטה מקובצת הנ"ל.
20
כ״אומענין לענין באותו ענין, - הקשה השטה מקובצת הגמרא הנ"ל בב"ק (יז, ב ד"ה בעי רבא), דאיבעיא לן אי בתר מעיקרא אזלינן או בתר תבר מנא אזלינן וז"ל: "הקשה ריב"ק ב"ר מאיר ז"ל, אמאי לא פשיטא ליה מהאי דאמרינן בפרק הזורק (גיטין עט, א) ל"ש אלא שקדמה גט לדליקה, אבל קדמה דליקה לגט לא, מ"ט, מעיקרא לשריפה קאזיל - אלמא בתר מעיקרא אזלינן; וליכא למימר שאני התם דאכתי לאו ברשותה, דא"כ מה היה צריך לאמר מעיקרא לשריפה אזלי?"
21
כ״בוהנ"ל בזה לאמר, דהנה יש מי שהעירו (עיין שער המלך גירושין ד, ב) לר"ש, דס"ל דכל העומד לזרוק כזרוק דמי, א"כ לשתרי בשר באכילה בנתקבל הדם בכוס ונשפך הדם; וזהו בודאי לא ישתמט שום איש לאמר, דהלכה פסוקה דיש בזה הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך, והלאו דלא יאכל כי קודש הוא?
22
כ״גאבל באמת הצעת הדברים כך הוא. דהגדר דכל העומד הוא מה שקוראים בעלי ההגיון "דבר בכח", כלומר, שכל דבר אם כי טרם יצא לפעולות בפועל הנה ישנו במציאות בכח, כי כל פעולה הוא רק התהוות הדבר מכח אל הפועל, והן הן הדברים בלשון חז"ל "כל העומד לזרוק כזרוק דמי", כי הזריקה בכח הנה במציאות תיכף כשנתקבל הדם בכוס, [עי' בפסחים (יג, ב) ובתוס' חולין (פ, ב ד"ה דכמה) ובב"ק (עו, ב)] וכן כל עניני "כל העומד" שבש"ס.
23
כ״דומעתה דוק ותשכח, דרק אז נוכל להשתמש בהגדר דכל העומד כשדרוש לנו רק מציאות הדבר בכח, אבל כשדרוש לנו מציאות הדבר בפועל מה יועיל לנו ה"כל העומד" כי האם אפשר לנו להכחיש את המציאות.
24
כ״הלמשל בפסחים (יג, ב) אמרינן, דאפילו לר' אלעזר בר"ש, דס"ל "לעולם אינו קדוש הלחם עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן", בכ"ז מודה, דכשנתקבל הדם בכוס ונשפך דקדוש הלחם דכל העומד לזרוק כזרוק דמי; משום דגם לדידיה קדושת הלחם איננה מתהוה מפעולת הזריקה ממש, דהא לא שייך בהלחם מציאות הזריקה ממש, כמובן, ורק דין המסתעף מהזריקה משפיע על קדושת הלחם; נמצא דלא בעינן בזה זריקה בפועל אך בכח, ע"ז שפיר משתמשים אנו בהכלל דכל העומד; משא"כ בעצם הקרבן בודאי בעינן עצם הזריקה ממש, דשייך בזה, מפני שהוא דם הנפש, בזה לא יועיל כלל הגדר דכל העומד, דהא ס"ס לא יצא הדבר מכח אל הפועל.
25
כ״וובזה יש חומר בידינו ליישב קושית השטה מקובצת הנ"ל, דשם בגיטין הלא הכתוב מדבר על הא דאמרינן: "הוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקו לה, כיון שיצא מרשות הגג, נמחק או נשרף הרי זו מגורשת" אע"ג דלא הגיע לחצירה ממש, אך "קלוטה כמי שהונחה דמיא", כלומר, אע"ג דלא הונח בפועל, אך בכח הרי עומד להנוח, או מהטעם "דהא מינטרא", שהוא ג"כ מעין הגדר הנ"ל, ע"ז שפיר אמר "אבל קדמה דליקה לגט לא, מ"ט, מעיקרא לשריפה קאזיל" דהא ממ"נ אם תסתכל על ה"בפועל", הרי לא הגיע להחצר ממש, ואם תסתכל על ה"בכח", הלא עליך לאמר ג"כ "כל העומד לשרוף כשרוף דמי", דהא בכח הרי עומד הדבר להשרף.
26
כ״זמשא"כ בב"ק לענין נזקין, הרי התשלומין הוא בעד פעולת ההיזק ממש, כלומר בעד ההפסד בפועל, ע"ז שפיר מסתפקינן, דלא שייך בזה לאמר בתר מעיקרא אזלינן, דהוא מצד כל העומד, דנהי ד"כשבור דמי", אך ס"ס אין שבור בפועל ממש.
27
כ״חואולי בזה גופא מסתפקת הגמ', אם חיובו של מזיק הוא מצד הפעולה שיש בכחה להזיק, או מצד עצם ההיזק בפועל; והבן, דלכללינו הנ"ל, אי נימא כהצד הראשון היה ראוי לאמר, דבתר מעיקרא אזלינן, אבל להצד השני בתר תבר מנא אזלינן.
28
כ״טקשה על פסק הרמב"ם (פ"ד מהל' פסוהמ"ק הל' א), דממ"נ איך הוא פוסק אם כר"ש או כרבנן. - באמת אין דבר זה ענין כלל למחלוקת ר"ש ורבנן. - חקירה בהא דאין חטאת מתה אלא כשנמצאת אחר שכיפרו הבעלים אם הכפרה בכאן היא בגדר סבה, או בגדר העדר הסבה.
29
ל׳ובמס' תמורה (כב, ב): "בעי רב פפא, אבודה בכוס מהו? אליבא דמאן, אילימא אליבא דרבי, האמר אבודה בשעת הפרשה מתה; אלא כי קמיבעיא ליה אליבא דרבנן, מי אמרינן כי אמרי רבנן בשעת הפרשה רועה קודם שיקבל דמה בכוס, אבל הכא סבירא להו כל העומד לזרק כזרוק דמי, או דלמא כמה דלא איזדריק דם, כי אבדה בשעת הפרשה דמיא ורעיא".
30
ל״אוברמב"ם (פ"ד מהל' פסולי המוקדשין הלכה א) "ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה וחטאת שאבדה ונמצאת אחר שכיפרו הבעלים הרי אלו ימותו. נמצאת אחר שנשחטה החטאת השניה שהפריש קודם שיזרק דמה, הר"ז ספק, אם תמות או תרעה עד שיפול בו מום".
31
ל״בועיין בשער המלך (פ"ד מהל' גירושין הלכה ב) שהביא הרבה ראיות, דהרמב"ם פוסק כר"ש, אם כי הביא ג"כ ראיות כנגד. אבל בכאן דפסק "הר"ז ספק" ממ"נ קשה, אם הוא פוסק כר"ש, הרי הוא ודאי דתמות, ולהיפך אם הוא פוסק כרבנן הרי ג"כ ודאי דתרעה?
32
ל״גאולם לפי דברינו הקודמים תתיישב גם זו, דבאמת ספיקא דא אינה ענין כלל למחלוקת ר"ש ורבנן - דלא מיבעיא לן בכאן אי הלכה כר"ש או כרבנן; אך איבעיא מיבעיא לן בעצם הגדר ד"אין חטאת מתה אלא שנמצאת מאחר שכיפרו הבעלים", אם הכפרת הבעלים היא הסבה למיתת החטאת, וכשנמצאת קודם הכפרה דהסבה איננה בטל המסובב ממילא, או דלהיפך, דהא דנמצאת קודם הכפרה והיתה רגע אחד אחרי אבדתה ראויה למזבח, זהו סבה להצילה ממיתה, וכפרת הבעלים היא רק העדר הסבה, כיון דהמציאה היתה אחרי שכבר איננה ראויה.
33
ל״דוכשנתקבל הדם בכוס ונשפך, אם נימא כהצד הראשון, גם בזה תרעה עד שתסתאב, ולא שייך בזה לאמר כל העומד, לא רק לרבנן אך גם לר"ש דהא, כאמור, היכא דדרוש לנו מציאות הדבר בפועל אין כאן הגדר דכל העומד, ומה גם בזה דלאו מציאות הזריקה ממש היא הסבה, אך התוצאה מהזריקה - הכפרה - שאיננה כאן לכל הדעות, דלא לישתמט שום תנא שיאמר דיתכפרו הבעלים בלי זריקה ממש. אבל אם נימא כהצד השני הוא בהיפך, דלא מיבעיא לר"ש מרא דשמעתתא דכל העומד, אך גם לרבנן נמי תמות, כיון דכל טעמייהו הוא כאמור משום דהיתה רגע אחת אחרי אבידתה ראויה למזבח, אבל אחרי דכבר נתקבל הדם בכוס מהאחת, אפילו אם לא נימא "כל העומד", אבל ס"ס כיון דלא יתכן שנשפוך את הדם ההוא בחנם ולהשתמש בזבח אחר, דהא קי"ל דכלי שרת מקדשין אפילו דם הפסול ליקרב כמבואר בזבחים (פז, א-ב) וברמב"ם (בפ"ג מהל' פסולי המוקדשין הלכה יט), הרי שוב החטאת האבודה לא היתה ראויה מעולם; דרק אז חולקים רבנן היכא שאנו רוצים ע"י הכל העומד לברוא דבר חיובי כמו קידוש הלחם וכדומה - אבל בכאן ה"כל העומד" הוא רק בשלילה לבטל את הראוי שבזבח - דגם כאן הרי הדבר ממ"נ, אם תביט על הבפועל, אין כאן ראוי, ואם תביט על הבכח, הרי ג"כ בכח עמד הזבח האחר ליזרק.
34
ל״ההתוס' סותרים את עצמם מיניה וביה בפסחים (נט, ב), שבתחילה תפסו, דבמקום דאינו ראוי להקטרה מדרבנן הוי כאינו ראוי מדאורייתא, ולבסוף תפסו להיפך. - לפ"מ שבארנו, דאיסור מדרבנן נקרא ראוי בכח ואינו ראוי בפועל ניחא. - בהא דהכהנים אוכלים לא בעינן אכילה ממש, אך חזי לאכילה בכח לבד. - אכן לפי מסקנת התוס' שם, דהא דחזי לאכילה הוא סבה לגריעותא הדרא קושיא לדוכתא לכאורה, - הנחות הגיוניות: אי אפשר שמסבה חיובית יולד דבר שלילי, הבכח הוא סבה להבפועל, וממילא אי אפשר שהבכח יהיה סבה לשלילת הדבר, ובזה יתישב הכל.
35
ל״ובפסחים (נט, ב) בתוס' ד"ה עשאום כמי שנטמאו האימורין או אבדו: "למ"ד לקמן (עז, ב) אין הציץ מרצה על העולין ניחא הא דנקט הכא שנטמאו או אבדו, אבל ברייתא דלקמן (פ, ב) על מה הציץ מרצה על הדם ועל החלב, צ"ל הואיל ומדרבנן לא מרצה הוי כאילו אבדו האימורין".
36
ל״זוהנה תפסו לדבר פשוט, דכיון דמדרבנן אינו ראוי להקטיר הוי כאינו ראוי מדאורייתא, עד דמשתמשין אנו בזה גם לקולא להתיר באכילת הבשר.
37
ל״חאמנם עיין בתוס' שאחרי זה ד"ה יכול נטמאו או שאבדו כתבו "הכי סלקא מסקנא הכא, דאי לא אכלי כהנים לא מכפרי בעלים ולא משתרו לאכול בקדשים. ומקשה ריב"א, דבהאשה רבה (יבמות צ, א) אמר, ת"ש, דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה כו'; ומשני מאי לא הורצה להתיר בשר באכילה, אבל בעלים מתכפרים, אלמא אע"ג דבשר אינו נאכל בעלים מתכפרים? וי"ל דהיכא דחזי לאכילה מדאורייתא מתכפרים, והכא בעי למימר, דכל כמה דלא חזי כהנים לאכילת בשר, לא מתכפרים בעלים". - הנה תפסו בכאן לדבר פשוט, דאע"ג דכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם, מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, בכ"ז במקום דמדאורייתא יכולים לאכול, אע"ג דאסירי מדרבנן הוה זאת בכלל הכהנים אוכלים, והרי זו סתירה מינה ובה דבר והפוכו זה אחרי זה?
38
ל״טוהנ"ל בזה עפ"י מה שביארנו בחלק ראשון (שמעתתא א פרק ) בההבדל בין היכא דבעינן קיום הדבר בפועל ובין היכא דסגי בכח לבד; דבאמת דבר שמותר מדאורייתא ואסור מדרבנן, הנה בכח שפיר נקרא הדבר ראוי, דלולי זאת הרי היתה התורה מתירתו, אבל במקום דבעינן קיום הדבר בפועל, הרי ס"ס כיון דרבנן אסרוהו, הרי אין באפשרות בזה אכילה בפועל. והנה הא דאמרינן דבנטמאו האימורים או אבדו מותר לאכול הבשר, אין הטעם מצד דהדבר כבר אין עומד להקטרה גם בכח, אלא אף במקום דעומדים בכח להקטרה, אך מצד איזה סבה אין באפשרות ההקטרה בפועל, נמי מותר; והראי', דאמרינן בכאן "כיון דלא אפשר עשאום כמו שנטמאו או אבדו", זאת אומרת, כיון דלא אפשר להקטירם היום משום עשה דהשלמה, אע"ג דלמחר שפיר אפשר להקטירם, וגם היום אין המניעה רק מצד העשה המוטלת על הכהנים, אבל בעצם האימורים אין שום עיכוב להקטרתם, ובכ"ז כיון דס"ס אי אפשר לבוא היום להקטרה בפועל, שוב מותר הבשר; ולכן שפיר צדקו בתוס', דגם במקום דמדרבנן לא מרצה הוי כאילו אבדו האימורים, דהא ס"ס אי אפשר הדבר לבוא בפועל לידי הקטרה.
39
מ׳אבל לענין הא דאמרינן שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים לפי תירוץ התוס' הנ"ל, דלא בעינן "אוכלים" בפועל ממש, אלא כיון דרק "חזי לאכילה" בכח שוב הבעלים מתכפרים, אע"ג דלא אכלו עדיין בפועל, וע"כ שפיר אמרינן "לא הורצה להתיר בשר באכילה, אבל בעלים מתכפרים", אע"ג דמדרבנן יש בזה איסור אכילה; אבל לפ"ד הנ"ל כל איסור דרבנן הנה בפועל אינו עומד לאכילה, אבל בכח נקרא שפיר עומד לאכילה, כיון דלא אסרתו התורה.
40
מ״אוהנה לבסוף מסקו בתוס' שם "ומיהו קשה מנטמא בשר היאך זורק את הדם, הא אין לבשר שעת היתר לכהנים? ונראה לפרש, דכל זמן דחזי בשר לאכילה לא מתכפרי בעלים עד שיאכלו כהנים, אבל אם נטמא אחרי כן או יצא או נעשה נותר מתכפרי בעלים".
41
מ״בוא"כ הדרו בהו מתירוץ קמא, ותפסו להיפך דהא דחזי לאכילה איננה סבה למעליותא דנימא דבשביל זה מתכפרים הבעלים, אך סיבה לגריעותא, דדוקא בשביל דחזי לאכילה לא מתכפרי בעלים עד שיאכלו הכהנים; ולכאורה לפ"ז הרי הדרא קושיא לדוכתה מהא דדם שנטמא, דאמרינן לא הורצה להתיר בשר באכילה, אבל בעלים מתכפרים, לא כיון דלא הורצה רק מדרבנן ומדאורייתא חזי לאכילה, ולפי הנחת התוס' הנ"ל בתירוצם קמא, הרי תפסו, דאע"ג דאסור מדרבנן נקרא שפיר חזי לאכילה, בשביל הדאורייתא, וא"כ איך יתכן דהבעלים מתכפרים בזה?
42
מ״גוהנ"ל, דכל דבריהם אמת צדקו יחדיו עפ"י ההנחה ההגיונית הזו: דכל דבר חיובי נולד מסבה חיובית, ודבר שלילי מסבה שלילית, אבל אי אפשר להיפך, שמסבה חיובית יולד מאליה דבר שליליי; והנה תמיד יולד הבפועל מהבכח, זאת אומרת, שהבכח הוא סבה להבפועל היינו סבה חיובית, וע"כ אי אפשר להיפך, שהבכח יהיה סבה לשלילת הדבר, שנימא שיען שיש הדבר בכח לכן הוא עוד גרוע מאילו לא היה כלל.
43
מ״דאבאר את דברי, למשל, כשאנו אומרים, כשהאימורים עומדים להקטרה אסור לאכול הבשר עד ההקטרה, אבל אם נטמאו האימורים או נאבדו שאינם עומדים להקטרה תו מותר לאכול - אי אפשר, דהעמדת האימורין להקטרה בכח, זו היא סבה לאסור, דזהו נגד ההגיון; דאפשר לאמר דהעמדת הדבר בכח הוי כאילו נעשה בפועל, כמו שביארנו בהפרקים הקודמים את הגדר דכל העומד בכ"מ, אבל אי אפשר לאמר להיפך, דזהו עוד לחסרון יחשב. - וע"כ דלא העמדת הדבר, שהיא סבה חיובית, גורמת את השלילה - האיסור לאכול - אך הסבה השלילית מה שאינם מביאים את הדבר בכח שיוצא אל הפועל זו מביאה לתוצאה שלילית להאיסור, וע"כ במקום דהדבר לא יכול לבוא אל הפועל תו אין איסור כלל.
44
מ״הוכעין ציור זה הוא לפי התירוץ האחרון שבתוס', גם הא דאמרינן דהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, דכשאין הדבר עומד לאכילה כלל מתכפרים תיכף ומיד, ורק כשהדבר עומד לאכילה אינם מתכפרים עד שיאכלו וע"כ דגם בזה אין העמדת הדבר לאכילה עושה חסרון, דזהו נגד ההגיון שסבה חיובית תגרום שלילה, ובודאי דגם בזה השלילה - אי הוצאת הדבר מכח אל הפועל - גורמת את השלילה - עכוב הכפרה וע"כ במקום דאי אפשר הדבר כלל להיות בפועל, כמו בדם שנטמא, דיש בזה איסור דרבנן ס"ס, תו הבעלים מתכפרים, ומיושב הכל.
45
מ״וקושית המל"מ על דברי התוס' (חולין כב, ב) דכשהביא ליד כהן יצא ידי נדרו ממשנה דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן. - לפי דברי התוס' במנחות (מז, א), דשלא לשמן גרע מנשפך הדם וגם מפסול בגופו כמו פיגול, אין מזה קושיא.
46
מ״זרמב"ם (פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה ה): "מה בין נדרים לנדבות, שהנודר אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב חייב באחריותו, עד שיקריב כמו שנדר". ובמל"מ שם: "דקדק רבינו לאמר, עד שיקריב כמו שנדר, לומר, שאפילו הביאו ליד כהן כל שלא הקריבו כמו שנדר לא יצא י"ח נדרו, ודין זה הוא פשוט. ולא מיבעיא היכא דנפסל הקרבן, דפשיטא דלא יצא ידי נדרו, אלא אפי' שהקרבן כשר, אפ"ה לא יצא ידי נדרו, וכדתנן בריש זבחים, כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכו'. ובזבחים (ב, א-ב) אמרינן, מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לד' אלקיך נדבה, האי נדבה נדר הוא, אלא אם כמו שנדרת עשית יהא נדר, ופירש"י יהא נדר ויעלה לנדריך, והן הן הדברים שכ' רבינו, עד שיקריב כמו שנדר. וראיתי להתוס' בפ"ק דחולין (כב, ב ד"ה והביא) אההיא דבעיא ר' זירא, האומר הרי עלי עולה מן התורים או מן בני יונה והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה מהו, שהקשו, וא"ת, כיון דממ"נ האחד פסול האיך יכול להקריבן? וי"ל, דמיבעיא ליה כגון דאם עבר כהן והקריב, א"נ כיון שהביא ליד הכהן יצא ידי נדרו, מאחר דמ"מ האחד מהם ראוי להקריב. והנה תירוץ זה האחרון הוא תמוה בעיני, דמאחר שאין הכהן יכול להקריב משום ספק, איך יתכן דיצא זה ידי נדרו, והלא אף שהקריבו אלא ששחטו הכהן שלא לשמו לא יצא ידי נדרו כ"ש היכא דאין הכהן יכול להקריבו, דפשיטא דלא יצא ידי נדרו? וכעת דברי התוס' צריכים אצלי תלמוד".
47
מ״חואחרי ה"תלמוד" בזה כדבעי כי "תורה היא וללמוד אנו צריכין" נ"ל דהא לא קשיא. עפ"י דברי התוס' במנחות (מז, א ד"ה עד) שכתבו על הא דאמרינן שם בגמ' "ר"א ב"ר שמעון אומר, לעולם אינו קדוש (הלחם) עד שישחוט (כבשי עצרת) לשמן ויזרוק דמן לשמן". וז"ל: "תימה, ל"ל זריקה הא פ"ק דפסחים (יג, ב) מסקינן דר' אלעזר בר' שמעון סבר לה כאבוה, דאמר, כל העומד לזרוק כזרוק דמי? ותירץ ריב"א, זריקה שלא לשמה גרע גריעא מנשפך הדם. וקשה, דלקמן פרק המנחות והנסכים (קב, א) מוכח, דאע"ג דנעשה פסול בזריקה שזרק ע"מ לאכול חוץ לזמנן, אמר, כל העומד ליזרק כזרוק דמי, והכי איתא בגמ' התם לא דפיגל בשחיטה, ומקשה אבל פיגל בזריקה מאי, ה"נ דמטמא טומאת אוכלין? יש לחלק, דשלא לשמה עוקר הקרבן ועושהו קרבן אחר. א"נ, ה"נ בעי למימר ויהיה ראוי לזריקה". עכ"ל [ועי' גם בתוס' פסחים (יג, ב ד"ה כל העומד לזרוק) - ששם כתבו: "ודוחק לחלק בין פיגול לשלא לשמו, וי"ל, דלגבי גופיה דזבח חשיב כזרוק אע"ג דפיגל בזריקה, אבל לגבי דברים המתקדשים עם הזבח כגון לחם לא חשיב כזרוק כשנעשה הזריקה שלא בהכשר".] - עכ"פ הננו רואים לפי מאי דתפסו במנחות, הנה שלא לשמן גם במקום דפועל רק מה שלא עלו לבעלים לשם חובה כמו כבשי עצרת דהוי שלמים, בכ"ז לא רק שגריעא מנשפך הדם דשם הוא רק חסרון בדם, ובכאן בשלא לשמן יש פסול בגופו לכה"פ בהרצאה שבקרבן, אך עוד יותר דגרע גם מפסול בגופו כמו פיגול, דשם נהי דהקרבן פסול, אבל שם "כהרצאת כשר כך הרצאת פסול", ושם הקרבן ישאר כמו שהיה, אלא שבמקום הכשירו בא הפסול ופוסלו, לא כן בשלא לשמן, דמחשבתו פועלת דנעקר שם הקרבן "ועושהו קרבן אחר"; וכבר הארכתי בסברת התוס' הנ"ל במק"א, כי ע"כ אע"פ שכשנשפך הדם לגמרי או זרק במחשבת פיגול קדוש הלחם מצד קבלת הכוס לבד, בכ"ז במחשב שלא לשמן "איגלאי מילתא, דלא הוה כזרוק בשעת קבלה" - לשון התוס' בפסחים שם.
48
מ״טוהנה הא דתפסו בתוס' בחולין "דכשהביאן ליד כהן יצא ידי נדרו, דמ"מ האחד מהם ראוי להקריב" הלא הוא ג"כ מעין גדר דכל העומד, כלומר, דאנו דנין ע"ש סופו, דראוי לקריב, וזהו אינו מועיל רק להסיר את החסרון של ההקרבה בפועל, לא כן בשלא לשמן, דאיגלאי מלתא, דהובא להקרבה קרבן אחר לגמרי.
49
נ׳אולם עדיין קשה מהא דהכהנים שפגלו במקדש. - וביותר יקשה מהא דב"ק (עו, א). - עצם הדבר במחלוקת שנויה בגמ' מפורשת במעילה (יט, א). - סתירה מר' שמעון לר' שמעון. - ועי' בספרי פ' ראה ומשם סתירה לר"י שסותר את עצמו. - וגם דברי רש"י בחולין (קלט, א) קשים.
50
נ״אאולם אי קשיא הא קשיא ממשנתנו זו "הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין", גיטין (נד, ב), ולפ"ז הרי לא גרם לו כלל הפסד, כיון דיוצא בזה ידי נדרו? אמת דבזה נוכל לאמר פרפרת נאה בהא דדחק רש"י לפרש בב"ק (ה, א) לפרש מפגל "כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשם שלמים, דאין הקרבן עולה לחובת בעליו וצריך אחר" דהיינו שלא לשמן, ויגעו כולם, מדוע לא פירש מפגל פשוטו כמשמעו, היינו, מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו? ולפ"ז ניחא, דהכל בחכמה ובכונה עשה, כי בפיגול ממש, כיון דיצא ידי נדרו לא הפסידו מאומה, אלא רק בשלא לשמן, דעושהו קרבן אחר צריך להביא קרבן מחדש. אולם עדיין אין זה מספיק, דהא בגיטין (נג, א ד"ה כהנים שפסלו) פירש רש"י שם להדיא "קרבנות ששחטום וזרקום חוץ לזמנם", ועדיין הדרא קושיא לדוכתה?
51
נ״בוביותר יקשה מהא דב"ק (עו, א) מגמרא ערוכה, דמקשינן התם על ר' שמעון דאמר קדשים שחייב באחריותן משלם תשלומי כפל "מכדי שמעינן ליה לר"ש, דאמר שחיטה שאינה ראויה ל"ש שחיטה, קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא? כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן, בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים. והרי חזרה קרן לבעלים? א"ר יצחק בר אבין, שנשפך הדם". הרי להדיא דאף בנשפך הדם חייב באחריותו; ואף אם נדחוק בהא דהכהנים שפיגלו לומר, דגם פיגול שאני, כיון דהוא פסול בגופו - כדמשמע אמנם בתוס' פסחים (יג, ב הנ"ל), דפיגול לא דמיא לנפשך הדם, וגם בפיגול לא בכל המקומות אמרינן כל העומד, אבל מה נעשה בגמ' זו, דמיירי להדיא בנשפך הדם?
52
נ״גאמנם גם מלבד דברי התוס' בחולין הנ"ל, הרי עצם הדבר, אם האחריות נפקעת בהבאה ליד כהן לבד, או דווקא אחרי ההקרבה בפועל, במחלוקת תנאים שנויה בגמ' מפורשת במעילה (יט, א) דאיתא שם: "אי מה חטא האמור בתרומה עד שיצא מן הקודש לחול, מן הקודש לקודש, כגון לקח קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות ושקל שקלו והביא חטאתו ואשמו מן ההקדש, כיון שהוציא מעל, דברי ר' שמעון, ר' יהודה אומר, עד שיזרוק הדם" ועי' ברש"י שם (ד"ה עד שיצא מן ההקדש לחול), דר' שמעון קסבר, דמאן דמחייב חטאת או אשם לעולם הוא חייב באחריותו, עד שיביאנו לעזרה, וכיון שהביאו נפטר מאחריותו, לכן גם במוציא מקודש לקודש, כיון שהביאו לעזרה יצא ידי חובת אחריותו ומעלי; ור' יהודה סבר, לעולם הוא חייב באחריותו עד שיזרק הדם, וה"נ כיון שנזרק הדם ויצא בו ידי חובתו, כמו שהוציאו לחולין דמי ומעל.
53
נ״דעכ"פ הננו רואים מזה להדיא, דר' שמעון סובר דכיון שהביאו לעזרה נפטר מאחריותו, וזהו סתירה גלויה להא דב"ק, דהא שם קאי לר' שמעון שלדידיה קא מקשה "מכדי שמעינן ליה לר"ש", ולדידיה גם אחרי שמתרץ שנשפך הדם עדיין הקושיא במקומה עומדת "והא חזרה קרן לבעלים", כיון דס"ס ע"י זה יצא ידי חובתו ונפקע אחריותו לדידיה?
54
נ״הועי' בספרי פ' ראה (דברים יב, כו אות מה במהד' מלבי"ם): "תשא ובאת, שחייב בטפול בהבאתו עד שיביאם לבית הבחירה. ר' יהודה אומר, עד שיביאם עד באר הגולה חייב באחריותם, מבאר הגולה ואילך אין חייב באחריותם". ואם מהגמ' דב"ק חזינן סתירה להא דר"ש במעילה, הנה מהספרי הנ"ל סתירה מפורשת להא דר' יהודה?
55
נ״וועי' בחולין (קלט, א) במחלוקת דר' יוחנן ורשב"ל בהאומר מנה זה לבדק הבית ונגנבו או נאבדו - ר' יוחנן אמר, חייב באחריותן, ורשב"ל אמר, כל היכי דאיתא בגזא דרחמנא איתא; דמקשינן שם: "מכלל דרשב"ל אע"ג דאמר עלי לא מחייב והתניא וכו' נדר, מתה או שנגנבה או שאבדה חייב באחריותה וכו'? אמר לך ר"ל, ה"מ קדשי מזבח דמחוסר הקרבה" - ועי' ברש"י (ד"ה דמחסר) שפירש ע"ז: "דמיחסר הקרבה דכי אמר עלי הכי קאמר, עלי להביאו לעזרה" סתם הדברים דבהבאה לעזרה לבד יוצא ידי חובתו כאילו אין חולק בזה.
56
נ״זועכ"פ אנו רואים מכל אלה כמה מסובכת ומלאה סתירות היא הלכה זו.
57
נ״חעבודת הקרבנות פועלת שלשה דברים: א) היתר אכילה. ב) הרצאה. ג) לצאת הבעלים ידי חובתם. - שני הדברים הראשונים באים רק אחרי גמר העבודות, והדיון על השלישי בלבד. - בקרבנות הבאים על חטא יש להסתפק אם הדבר ניתן להתחלק כנ"ל. - הדבר תלוי בזה, אם החטא הוא סבת החיוב, או דחסרון כפרה הוא הסבה. - ובזה מסולקת הקושיא מהגמ' דמעילה על הספרי וגם מהא דהכהנים שפגלו במקדש. -
58
נ״טולהגיה אור נוגה בהלכות העמומות הנ"ל נ"ל בזה:
59
ס׳הנה עבודת הקרבנות פועלת שלשה דברים כאחד. א) היתר אכילה, בין אכילת אדם, בין אכילת מזבח. ב) הרצאה לזובח שיתכפר בו [עי' רש"י זבחים (כט, ב ד"ה דלאו בר הרצאה הוא) שכתב דכל הקדשים, מלבד בכור, באים לרצות, ואף שלמים באים לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים; ועי' ברש"י (ר"ה ה, ב ד"ה קדשים דבני הרצאה נינהו), שפירש "אם לכפרה או לדורון", ועכ"פ בכל הקדשים יש הרצאה]. ג) לצאת להבעלים ידי חובתם; לא מיבעיא בקרבנות שבאים על חטא, דהחטא מטיל עלי' חובה להביא קרבן, אך גם בקרבנות שבאים בנדר ונדבה, הנה ס"ס הוא הכניס עצמו לידי חיוב, ושוב הוא מחויב מצד התורה; וגם בנדבה הלא יש הלאו דבל תאחר כמבואר בר"ה (ה, ב) ובספרי תצא פסקא רס"ד רס"ה וברמב"ם (פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה יג) ובר"ן נדרים (ט, ב ד"ה נדבה נמי), וגם לשיטת רש"י שם (ד"ה נדבה נמי) דליתא בנדבה הלאו דבל תאחר הנ"ל, אך עכ"פ מודה דיש בזה העשה של ובאתם שמה והבאתם שמה.
60
ס״אוהנה זאת למעלה מכל ספק, דשני הדברים הראשונים, היינו היתר אכילה והרצאה לזובח אינם מתהוים רק אחרי גמר העבודות, היינו הזריקה; דלפניה הרי לענין אכילה איכא הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך כמבואר במכות (יז, ב) וברמב"ם (פי"א מהל' מעשה הקרבנות הלכה ד) והרצאה בודאי א"א להיות קודם כדאמרינן בזבחים (ו, א): "והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר"; ואינו מועיל לענין הדברים הנ"ל גם הא דכל העומד לזרוק כזרוק דמי כאשר ביארנו כבר וכדפירש"י בפסחים (יג, ב ד"ה כזרוק דמי), דאעפ"י שעומד לזרוק "לאשתרויי לא משתרי עד דזריק". אך על מה נוכל לדון על הדבר השלישי לצאת ידי חובה, אם גם זאת אינו יוצא מן הכלל הנ"ל, או דלמא דבזה אחרי שעשו הבעלים את המוטל עליהם להביאו ליד כהן תו יצאו ידי חובתם, דמעשה העבודות בעצמם הלא על הכהנים לבד מוטל, כדאמרינן כהנים שלוחי דרחמנא נינהו.
61
ס״בונראה דהאמת כהצד השני; וזהו שאמר הספרי "תשא ובאת", הרי רק חיוב הבאה יש עליו ולא חיוב הקרבה, דבזאת כו"ע מודים, והמחלוקת היא רק עד היכן מגיע חיוב הבאתו, אם רק לבית הבחירה, או לבאר הגולה - וז"ש בתוס' (חולין כב, ב הנ"ל פרק ו), "כיון שהביאן ליד כהן יצא ידי נדרו", דחובת נדרו מסולקת בזה, אבל ההרצאה חסרה; למשל, אם נדר להביא עולה, דקי"ל דעולה מכפרת על חייבי עשה, עיין יומא (לו, א) זבחים (ה, ב) ובתו"כ ויקרא פ"ד פרשה ג', וברמב"ם (פ"ג מהל' מעשה הקרבנות הלכה יד), והביא ליד כהן ואל נעשה ההקרבה כהוגן, בודאי אין לו כפרה על העשה; אבל אם לא היה מביא כלל, הנה מלבד העשה הנשארת עליו בעבירה עוד עבירת הנדר עליו, ובכאן הוי כאלו לא נדר כלל, דנשאר בעבירת העשה לבד.
62
ס״געד כאן בקרבנות הבאים בנדר ונדבה, דהדבר פשוט שנוכל לחלק ולאמר דהרצאה חסירה, ובכ"ז ידי חובתם יצאו; אבל בקרבנות שבאים על חטא בזה הרי יתעורר הספק מאליו, אם גם בזה נוכל לחלק בין הדבקים ולאמר, דאף שבודאי כשחסרה אחת מן העבודות לא יתכפר על חטאו אשר חטא, בכ"ז ידי חובתו יצא, כלומר, דמועיל הבאתו, שלא עבר על מ"ע דהבאת חטאת גופא, והוה בכאן כאילו לא היה חיוב קרבן חטאת בתורה, דודאי הוא מחוסר כפרה על חטא אשר חטא, אבל לא היה עובר על מ"ע בשביל אי הבאתו קרבן; או דבכאן הא בהא תליא, ואחרי דס"ס אין לו כפרה בזה על חטאו, תו ממילא בחיובו הוא עומד להביא חטאת, וכשאינו מביא עובר גם על בל תאחר כמבואר בר"ה (ד, א), דגם בחטאות ואשמות איכא בל תאחר.
63
ס״דותמצית הספק הנ"ל הוא משום דיש לחקור בכל חיובי חטאות ואשמות וכדומה, אם החטא הוא סבת החיוב, או דהחסרון כפרה מביא את החיוב; דלהצד הראשון סבת החיוב הוא אחת הרגע שעשה את מעשה החטא, אבל להצד השני הלא כל רגע ורגע קודם שהשיג כפרתו יתעורר עליו חיוב מחדש.
64
ס״הומובן דלהצד הראשון עוד אפשר להפריד בין הדבקים כנ"ל, אבל להצד השני לא יתכן זאת, דהלא ס"ס כיון דעדיין הוא מחוסר כפרה, אם גם נימא דבהבאת הקרבן לבד תקן את חיובו העבר, אבל כיון דנפסל בהקרבה הרי שוב יתעורר עליו חיוב מחדש.
65
ס״ווהמבין יבין דבזה סלקנו ממילא את ה"ורמינהו" שהקדמנו מהגמ' דמעילה על הספרי; דבמעילה הלא הכתוב מדבר "בקיני זבים זבות חטאות ואשמות", שם הוא מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון, דר' יהודה סובר כהצד השני שבחקירתינו הנ"ל, ולכן אמר דגם החיוב נשאר עליו עד שיזרק הדם, ור' שמעון סובר כהצד הראשון, ולכן גם בזה כיון שהביאו נפטר מאחריותו, כלומר, מחיובו. לא כן בספרי לענין תשא ובאת דמיירי בנדרים ונדבות, שם כו"ע מודים, דבהבאה לבד נפטר מחיובו, והמחלוקת הוא עד היכן ההבאה מגיעה, אם לבית הבחירה לבד, או דוקא לבאר הגולה.
66
ס״זועתה לא קשה, כמובן, מהא דהכהנים שפיגלו במקדש דהא ס"ס הקרבן אינו מרצה כאמור, ועי' ברש"י גיטין (נג, א ד"ה חייבין) שכתב: "ואי נמי נדבה הוא קשה בעינו שלא הקריב קרבנו, שהרי להביא דורון היה מבקש", אע"ג דאינו מחויב בזה להביא אחר, בכ"ז חייבין הכהנים לשלם בשביל זה שגרמו, שהקרבן אינו מרצה.
67
ס״חושפיר קא מתרצינן בגמרא ב"ק על הקושיא והא חזרה קרן לבעלים? שנשפך הדם, ואם כי גם בזה כבר יצאו הבעלים ידי חובתן, אך ס"ס הלא חזרה אין כאן, כיון דהקרבן אינו מביא למטרתו וההבאה לא פעלה רק דהוה כאילו לא נדר כלל, כנ"ל.
68
ס״טהשגת הראב"ד על הרמב"ם (בפרק ב מהלכות שגגות הלכה ד), ותירוץ הכ"מ דחוק, דהאם הכפרה נתנה למחצה לשליש ולרביע. - לשיטתנו דבהרצאה יש שני גדרים, ניחא. - ההבדל בין הלשון "אינו מרצה" ובין הלשון "אינו מכפר" בקרבנות. - ולכן אשכחינן לפעמים "לא כיפר" מצד הבעלים, אע"ג דאין מחשבה הולכת אלא אחרי העובד. - ובזה יסולק דקדוקו של הרב מהרי"ק, שהקשה ל"ל קרא דאינו מכפר קרבן האב על הבן.
69
ע׳רמב"ם (פרק ב מהל' שגגות הלכה ד): "חטא ונודע לו חטאתו וחזר ושכחו, ה"ז מביא חטאת לשם מה שהוא ותאכל כשאר חטאות הנאכלות". ובראב"ד: "א"א סיפא דתוספתא קשיא לי, דקתני וחוזר ומביא חטאת על הידיעה ותשחט לשם מה שהיא ותאכל" - ועי' בכס"מ: "ומאי דקשיא ליה הוא מבואר, דמשמע מלישנא דתוספתא, שאע"פ שהביא חטאת חוזר ומביא חטאת אחרת; וקשה דכיון שהביא חטאת לשם מה שהיא ונתכפר, כשאח"כ נודע לו באיזה חטא חטא, האיך יביא חטאת אחרת הא ה"ל חולין בעזרה וכו'. ומאי דק"ל להראב"ד אפשר לישבו, דחטאת שמביא ראשונה מכפר קצת, ולכשיודע לו חטאו ויביא חטאת אחרת, תגמר הכפרה". ומה תמוהים הדברים, דהאם הכפרה נתונה למחצה לשליש ולרביע, שיתכן שחטאת אחת תתחיל הכפרה והשנית תבא לגומרה? ולאמר, דהקרבן חטאת הראשון כשר ואינו מרצה, א"א, דהא הכא לענין לכתחלה עסקינן, ובודאי דאסור לכתחלה להביא קרבן שאינו מרצה, עי' בזבחים (ו, א) "ואלא מאי לא כפרו, למה הוא קרב"?
70
ע״אאולם לשיטתנו, דבהרצאה יש שני גדרים, א) הרצאה לכפרה, ב) הרצאה לחובתו - ויש לפעמים, שיוצא ידי חובתו ובכ"ז איננו מתכפר, ניחא גם בכאן; דאמנם גם החטאת הראשונה לא בכדי היא באה, דע"י מסולקת ממנו חובת החטאת, ובכ"ז לכשיודע כשירצה בכפרתו מביא עוד חטאת.
71
ע״בורוצה אני לחדש לענ"ד, דזהו ההבדל בין הלשון "אינו מרצה" ובין הלשון "אינו מכפר" בקרבנות, דבהראשון אינו עולה לשום חובה, ובהשני רק חסרון כפרה יש בכאן.
72
ע״גלמשל עי' בכריתות (ז, א): "האומר לא יתכפר לי חטאתי, אביי אמר, אינה מכפרת, ורבא אמר, מכפרת. היכי דאמר לא תיקרב דכו"ע לא פליגי דלא מכפרת, דכתיב 'יקריב אותו' לרצונו; כי פליגי, דאמר תיקרב ולא תכפר, אביי אמר, אין מכפרת, דהא אמר לא תכפר וכו'". וכן עי' ברמב"ם (פ"ג מהל' שגגות הלכה ג) לפי גרסה המובאת בלחם משנה שם "יתר ע"ז אמרו, הפריש חטאתו על חלב שאכל אמש לא יביאנה על חלב שאכל היום, ואם הביא לא כיפר".
73
ע״דדדוק ותשכח, דבאמת כל הדברים האלה בחדא מחתא מחתינהו; דכל החסרון באלו הג' דברים הוא רק מצד הבעלים, בהראשון שאינו יודע את פרט העבירה, בהשני שאינו רוצה בכפרה, ובהשלישי שמשנה מחלב שאכל אמש לחלב שאכל היום; אבל ניחזי אנן הרי כללא הוא, דאין מחשבה הולכת אלא אחרי העובד, ועי' בזבחים (מו, ב), ומשמע שם להדיא, דאין מחשבת הבעלים פועלת כלל, אף לענין זה דאינו מרצה.
74
ע״האלא דבכל אלו הג' דברים מצד אחר קאתינן בזה, דהא קי"ל כל הקרבנות צריכים דעת בעלים עי' בנדרים (לה, ב) וזאת חסרה בכאן, אבל כמובן רק באותה המדה שחסרה דעתו, באותה המדה אינו פועל הקרבן את מטרתו; וז"ש דאמר תיקרב ולא תכפר, הרי דלעצם הקרבה יש דעתו ורוצה הוא לצאת ידי חובתו, אלא שאינו רוצה בכפרה וישאר הקרבן כמו שהיה בדעתו דיוצא ידי חובתו, אלא שאינו מכפר.
75
ע״ווזהו ג"כ ההסבר ביודע שהוא מחויב חטאת אלא ששכח על איזה חטא, דבהחיוב יש ידיעה אבל בהכפרה אין ידיעה, דאין ידוע לו על מה יתכפר; או כששינה בדעתו מהחלב שאכל אמש על החלב שאכל היום, דג"כ השינוי הוא לא בהחיוב, אך בהכפרה, בכולן רק חסרון כפרה יש בכאן אבל ידי חובתו יצא.
76
ע״זובזה יסולק דקדוקו של הרב מהר"י קורקוס שהביא שם הלח"מ, לפי מה דגרסינן לא כיפר, א"כ ל"ל קרא למעט בפ' בתרא דכריתות (כז, ב) דאינו מכפר קרבן האב לבן, השתא קרבן בעצמו אינו מכפר מחטא על חטא, כ"ש קרבן אביו שאינו מכפר על קרבן עצמו? דלק"מ, דז"ל הגמ' שם: "קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו", כלומר, דאינו יוצא כלל ידי חובתו, וזהו ההבדל בין אביו לאותו בעצמו, דבאב אחרי דגם שינוי החוב יש בכאן, דחיובו של אביו איננו חיובו שלו לא יצא כלל, משא"כ בקרבן עצמו, הלא החיוב אחד, ורק שינוי כפרה יש בכאן כתב הרמב"ם רק "לא כיפר".
77
ע״חוראה זה דבר חדש, דשלשה דברים יש בקרבנות, א' פסול, ב' אינו מרצה, ג' אינו מכפר וכל אחד מהם הוא מהות בפני עצמו; ההבדל מהראשון לשני הרי מובן מאליו, ומהשני להשלישי ג"כ מרחק רב, דבהשני אינו יוצא ידי חובתו כלל, אבל בהשלישי חיובו כבר נסתלק ורק כפרה חסרה לו; ונ"מ. א' לענין חיוב העשה של ההבאה, דבהשני עובר באי הבאתו ובהשלישי לא. ב' כשעבר עליו יוהכ"פ, דעי' בכריתות (כו, א), דטעמא מאי דיוהכ"פ אינו מכפר על חייבי חטאות משום "דממונא הוא", ויוהכ"פ אינו מסלק את החיובי ממון; א"כ במקום דאינו מרצה, והחובה רובצת עליו עדיין, בודאי אינו מועיל מה דעבר עליו יוהכ"פ, אבל במקום דאינו מכפר אפשר דכשעבר עליו יוהכ"פ, די בזה לפוטרו לגמרי, כיון דגם מקודם רק חסרון כפרה היה בדבר שלזה מועיל יוהכ"פ לכפר.
78
ע״ט[ולא קשיא מהא דהנחנו בפרק הקודם דלר' יהודה שהלכה כמותו, א"א לחלק ולהפריד בחטאת בין החיוב להכפרה? כמובן, דשאני היכי דלא נעשו כלל העבודות לכאן, דס"ס הרי לענין סילוק החיוב כבר נעשו העבודות, ורק חסרון צדדי יש בכאן המבטל את הכפרה וד"ל].
79
פ׳חקירה אם תוכל להיות מציאות בקרבנות שיתכפרו ולא יעלו בכ"ז לשם חובה. - מזה מסתעף ספק בטעמו של דבר, דכי מתודע מחוייב להביא חטאת אם כי כבר הביא אשם תלוי. - ונ"מ מזה לדינא. - ראיה מזבחים (ו, א), דא"א להפריד בין הדבקים, ומאחר דכיפר ממילא עולה לשם חובתו ג"כ.
80
פ״אהרי באנו לכלל זה, דיתכן בקרבנות שיועילו לסלק את החיוב, אם כי אינם מכפרים, עתה נחקור נא, אם יתכן גם להיפך, כלומר, אם תוכל להיות מציאות בקרבנות שיכפרו ולא יעלו לשם חובה; למשל, בהא דקי"ל בכריתות (כה, א; ודף כו, ב), דאע"ג דהביא אשם תלוי, בכ"ז כי מתוודע ליה מייתי חטאת, משום דכתיב "או הודע אליו מכל מקום", אם כי דהאשם תלוי הואיל - "להגן עליו מן היסורין"; ויש להסתפק, אם הוא מצד דהאשם תלוי מכפר רק כ"ז שלא היתה אצלו ידיעה ודאית, אבל תיכף כשנודע לו צריך כפרה חדשה; או דלמא דבאמת האשם תלוי כבר כיפר עליו בכל האופנים, ורק כי מתוודע ליה הוא מחויב להביא חטאת, משום דס"ס חיובו חיוב חטאת, לא נפקע ע"י האשם. ומובן דספיקא זה מתלי תלוי בחקירתנו הנ"ל אם יתכן בקרבנות שיתכפר ולא יעלה לשם חובה, דאם לא יתכן הנה מובן דא"א לומר כהצד השני הנ"ל.
81
פ״בונ"מ מזה גם לדינא כשיאמר אח"כ בהקרבת החטאת לא יתכפר לי חטאתי, דלהצד השני לא איכפת לן בזה, כמובן - ועי' ברש"י כריתות (כה, א ד"ה להגן עליו) שם שכתב וז"ל: "מן היסורין עד שיודע לו", ונראה, דתפס כהצד הראשון, ותיכף כשיודע לו צריך כפרה חדשה.
82
פ״גאולם לאחר העיון נ"ל דחקירתנו זו בעיא מפורשת היא במס' זבחים, ונפשט שם דלא יתכן שיועילו לכפר ולא להעלאה לשם חובה - עי' שם (ו, א): "איבעיא להו, כפרו על מה שבאו, או לא כיפרו, אמר רב ששת בריה דרב אידי, מסתברא דלא כיפרו, דאי סלקא דעתך כפרו, שני למה הוא בא".
83
פ״דובתוס' שם (ד"ה דאי): "תימא, כמה קרבנות אדם מתנדב ומביא זה אחר זה מיד, אע"פ שכיפר הראשון שנעשה לשמו? וי"ל, דפריך שני למה חייב להביא". והדברים תמוהים מאד, דהא זהו גופא ילפינן מקרא ד"מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לד' אלקיך נדבה, אם כמה שנדרת עשית יהא נדבה, ואם לאו נדבה יהא" (זבחים ב, א-ב) - ועי' ברש"י (ד"ה ואם לא יהא לנדבה) שם שכתב: "כאילו התנדבת לזה נדבה אחרת ולא לשם הראשונה", ואז הרי בודאי אע"ג דהכפרה יש לו מצד הנדבה, בכ"ז הוא חייב להביא אחר מצד נדרו, וה"נ הרי שפיר חייב להביא, אע"ג שנימא דכפרו על מה שבאו ומה הועילו בתירוצם?
84
פ״הוהנראה דבדברי רב ששת בריה דרב אידי נפתרה חקירתנו; דדבר פשוט שא"א להפריד בין הדברים לאמר דיכפר ולא יעלה לשום חובה, אם כי להיפך, דיעלה ולא יכפר יתכן ויתכן כנ"ל, - וז"ש בפשיטות "אי סלקא דעתך כפרו, שני למה הוא בא" וכדברי התוס' "למה חייב להביא", ולא דמי לכשהקריב באמצע קרבן אחר בתור נדבה, דודאי חייב בכ"ז להביא את הקרבן שנדר, דהתם שאני משום דסיים הרי הקרבן שנדר לא פעל עוד לפני הקרבתו מאומה, משא"כ בכאן דאותו הקרבן עצמו שנדר פעל את מטרתו בכפרה, שוב א"א לנתח את הדבר ולהפריד בין הדבקים לומר דאת חובתו לא יצא עדיין, דזהו דבר שלא ניתן להתחלק, כנ"ל.
85
פ״והלישנא אחרינא שהביא רש"י בב"ק (עו, א) והשגתו ע"ז. - טעמו של דבר, דמחלקינן לר' יוסי בין מחיים לאחר שחיטה פירש"י משום "שאחריות הוא עליו", וכדברי הגהות אבני מלואים. ולפ"ז אם נאמר דהבעלים יצאו ידי חובתם בהבאה לבד סרה השגת רש"י על הל"א.
86
פ״זב"ק (עו, א) "גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם ד' וה' וכו'. אהקדש ליחייב, מה לי מכרו להדיוט, מה לי מכרו לשמים? וכו'. אלא הכא במאי עסקינן, בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי, דאמר, קדשים קלים ממון בעלים הוא וברשותיה קיימי".
87
פ״חועי' ברש"י (ד"ה דר' יוסי הגלילי) שכתב ע"ז: "הלכך לאו מכירה היא, ומיהו מרשות מרה קמא אפקינהו שם הקדש, וכי קא טבח לאו דמרה קא טבח. ל"א בטביחה מש"ה לא מחייב, דבשעת טביחה דהקדש נינהו, דאמר בפ"ק דכי אמר ר' יוסי הגלילי ממון בעלים מחיים, אבל לאחר טביחה לא, אלא משולחן גבוה קא זכו. ולא נהירא לי, דבכי האי שחיטה לא אמר ר' יוסי הגלילי דמשולחן גבוה קא זכי, אלא במקדש בחלקו שחלקו בקדשים, דהויא התם שחיטה וזריקה והקטרת חלבים, אבל בשעת טביחה אכתי ממון בעלים הם".
88
פ״טאכן עפ"י דברינו הנ"ל בהפרקים הקודמים יש חומר בידינו ליישב גם את השיטה של כת הראשונים בלישנא אחרינא זו.
89
צ׳דהנה בטעמו של דבר, דמחלקינן לר' יוסי בין מחיים לאחר שחיטה, דמחיים ממון בעלים הוא ולאחר שחיטה משולחן גבוה קא זכי, עי' לעיל בב"ק (יב, ב) ברש"י שפירש: "מחיים, שאחריות הוא עליו" - ועי' בפני יהושע שם ובשו"ת אבני מלואים (ס' ב) שהבינו את הדברים כפשוטן, ולפ"ז דינא דר' יוסי הוא דוקא בקדשים קלים שחייב באחריותן; - ועי' בהגהות אבני מלואים שם שהרבה לתמוה ע"ז, והצדק אתו, דא"כ הל"ל "ר' יוסי הגלילי סבר קדשים קלים שחייב באחריותן ממון בעלים הן", כי היכא דאמר לר"ש, קדשים שחייב באחריותן? ועוד הרי ס"ד שם, דמיירי בבכור, ומאי שייך בזה אחריות? ועוד כמה השגות השיג ע"ז; ע"כ הוא מפרש שכונת רש"י באחריות הוא מה דעל הבעלים להשתדל ולטפל שיתקיימו בהן העבודות הראויות להן, ואז הן נקנין לשמים, ודברי רש"י ז"ל הוא בדיוק שלא כתב "מפני שחייב באחריותו", אלא "שאחריות הוא עליו".
90
צ״אוזהו כנ"ל, דעכ"פ על הבעלים להשתדל שיתקיימו בו העבודות, ולכן דינא דר' יוסי יתכן בכל קדשים קלים, אף בקדשים שאינו חייב באחריותן, דס"ס בכולן הרי יש על הבעלים חיוב הבאה.
91
צ״בוממילא אם נקבל את השיטה שהבאנו לעיל, דבהבאה לעזרה לשחיטה יצא ידי חובת הבאה ותו אין חיוב מיוחד על הבעלים, הרי יצדקו מאד הכת הראשונים של הל"א שכתבו, דמש"ה על הטביחה לא מחייב, דאז כבר לאו ממון בעלים הוא, דכיון שבא הקרבן לידי טביחה תו כבר נפקע בעלותו, דבטלה הסבה שהיא חיוב הבאתו, וממילא בטל המסובב - בעלותו המסתעף מזה כנ"ל.
92
צ״גדיוק במה דאמר לענין בל תאחר "בכל יום ויום" דוקא. - חקירה בהלאו דבל תאחר, אם הוא דבר בפני עצמו, או רק דבר המסתעף. - ראיה מהטורי אבן בר"ה (ה, א) דהוא רק דבר המסתעף. - ובזה יובנו דברי הר"ן בנדרים (ז, א). - ולפ"ז האי בכל יום ויום הוא דוקא, דבלילה אינו עובר ע"ז.
93
צ״דר"ה (ו, ב): "אמר רבא, כיון שעברו עליו ג' רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר". ולכאורה האי "בכל יום" למעוטי מאי, הלא ביחוד בא להורות, שהוא לאו הנכפל במשך הזמן, כעין הלאו דבל יראה בפסח. וא"כ בכל רגע ורגע אחר שלש רגלים יעבור בבל תאחר?
94
צ״הוהנ"ל דדבר גדול בא לאשמעינן בזה, דהנה יש לחקור אם הלאו דבל תאחר הוא דבר המסתעף מחיוב הקרבה שעליו רמיא בהרגע הנוכחי; או שהוא דבר בפני עצמו, דאחר השלש רגלים עובר בלאו כל זמן שלא הקריב.
95
צ״ווהנ"ל להביא ראיה לזה מהא דאמרינן שם (ה, א): "ופסח בר מיקריב ברגלים הוא, פסח זימניה קביעא ליה, אי אקרביה אקרביה ואי לא אקרביה אידחיה ליה", ופי' התוס' (ד"ה ואי) ד"מיד עובר עליו", והקשה הטורי אבן ע"ז מהא דאמרינן בזבחים (ק, א): "לה יטמא מצוה, לא רצה מטמאין אותו בע"כ", ופי' רש"י (ד"ה דילמא) הטעם, משום דעשה דלה יטמא ה"ל עשה שאין לו תשלומין, הלכך מטמינן ליה, וממילא אזיל ליה כרת, דה"ל טמא, דפסח יש לו תשלומין בפסח שני; ואם נאמר, דבפסח עובר על בל תאחר, א"כ הלא יש בפסח עשה ול"ת, עשה דפסח ול"ת דבל תאחר, ואיך אתי עשה דלה יטמא ודחי לל"ת ועשה דפסח, דהא אמרינן בשילהי חולין (קמא, א) דאין עשה דאלים דוחה לעשה הקל כשיש ל"ת עמה? ותירץ, דה"מ היכי דהעשה והל"ת שניהן באין בפני עצמן, אבל הכא אין הל"ת דבל תאחר בא מצד עצמו, אלא דהעשה גורם את הל"ת לבוא; וכיון דהעשה דלה יטמא דאלימא דוחה לעשה דפסח דקילא, אין כאן לאו דבל תאחר כלל; נמצא דבכאן לא העשה דוחה לל"ת ועשה אך הדחוי הוא להעשה, וממילא אין כאן ל"ת במציאות כלל, ע"כ תוכן תירוצו. - ודבר שאצ"ל, דחזינן דתפס להדיא כהצד הראשון, דלאו הזמן גורם את הל"ת, אך רק חיוב הקרבתו, שמזה מסתעף הל"ת.
96
צ״זועי' בר"ן נדרים (ז, א ד"ה ולענין) על הא דאבעיא לן שם, יש לצדקה או אין יד לצדקה, שלדעת הרמב"ן, כיון דלא איפשטא קי"ל דכל ספיקא דאיסורא לחומרא, וחייב לתת לעניים, והר"ן ז"ל הרבה להשיג עליו ולהוכיח, דגם בזה הרי הוא ככל ספק ממון דאזלינן לקולא; ולכאורה יש להקשות, דל דררא דממונא מזה, הלא עדיין ישאר ספק איסורא משום איסור דבל תאחר, וה"ל למימר ספק איסורא לחומרא? אבל לפ"ז ניחא, דכמו דבקרבנות הל"ת דבל תאחר מסתעף מחיוב הקרבתו, כן בצדקה הל"ת מסתעף מחיוב הנתינה שעליו רמיא כעת, וכיון דס"ס ספק ממונא לקולא, ואין עליו חיוב נתינה בפועל, תו אין כאן כלל ספק איסורא, דבודאי אין כאן איסור כלל.
97
צ״חוזהו שמדייק רבא בכל יום ויום לומר לך, כי בלילה, שלאו זמן הקרבה נינהו, אין עובר על בל תאחר, אחרי דכל עיקרו הוא דבר המסתעף מחיוב הקרבתו בהרגע הנוכחי.
98
צ״טואם כי לפי דעת התוס' בחולין (כב, ב) הנ"ל (פרק ו) בהבאה ליד כהן בלבד יוצא ידי נדרו, וזאת הרי יכול לעשות גם בלילה, והדרא קושיא לדוכתה, דיעבור על בל תאחר גם בלילה? דהא לא קשיא, דהלא כל טעמא מה דבהבאה בלבד יוצא ידי נדרו, הוא כדאסקו שם בתוס' משום דראוי להקריב, וא"כ אם הביא בלילה, אמת דיוצא ידי נדרו אבל כל טעמיה משום דראוי להקריב ביום, א"כ "דיו לבא מן הדין להיות כנדון", דלא יעבור על בל תאחר רק ביום, כיון דהוא דבר המסתעף מחיוב של יום.
99