דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ט' הקדש בתור מושג איסוריDarkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 9
א׳שמעתתא ט' הקדש בתור מושג איסורי
דקדוק המל"מ (בפי"ח מהלכות פסוהמ"ק הלכה יב), דגם בבשר טמא לפני זריקה יש הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך. - לשון הרמב"ם מוכח להיפך. - לר' שמעון דס"ל דאין איסור חל על איסור בקדשים קשה ל"ל האי קרא דלא ירצה בפיגול. - עצם הלאו של לא תוכל לאכול בשעריך כולל כל הדברים שלא נעשו בהם מצותם. - וא"כ בפיגול קודם שקרבו כל מתיריו לא שייך כלל הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך. - וקצת ראיה לזה מדברי הרמב"ם (בפ"ג מה' מעילה הלכה א). - ולפ"ז בבשר קדשים שנטמאו לפני זריקה אין כאן מלקות כלל מדאורייתא. - ומעין ציור לזה ע' בחולין (קא, א).
דקדוק המל"מ (בפי"ח מהלכות פסוהמ"ק הלכה יב), דגם בבשר טמא לפני זריקה יש הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך. - לשון הרמב"ם מוכח להיפך. - לר' שמעון דס"ל דאין איסור חל על איסור בקדשים קשה ל"ל האי קרא דלא ירצה בפיגול. - עצם הלאו של לא תוכל לאכול בשעריך כולל כל הדברים שלא נעשו בהם מצותם. - וא"כ בפיגול קודם שקרבו כל מתיריו לא שייך כלל הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך. - וקצת ראיה לזה מדברי הרמב"ם (בפ"ג מה' מעילה הלכה א). - ולפ"ז בבשר קדשים שנטמאו לפני זריקה אין כאן מלקות כלל מדאורייתא. - ומעין ציור לזה ע' בחולין (קא, א).
1
ב׳רמב"ם (פי"ח מהל' פסולי המוקדשין הלכה יב): "אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה, שנאמר 'והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל' וכו', ואינו לוקה אלא האוכל אחר זריקת דמים, אבל אם אכל קודם זריקה אינו לוקה משום אוכל קודש טמא, אבל מכין אותו מכת מרדות". ואח"כ (בהלכה טז) לענין אדם שנטמא בטומאת הגוף כתב: "אינו חייב כרת על אכילת קודש שיש לו מתירין עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו, אבל אם אכל את הבשר קודם זריקת הדם אינו לוקה משום טמא שאכל את הקודש".
2
ג׳ובמל"מ (בהלכה יב הנ"ל) כתב: "ודקדק לומר אינו לוקה משום אוכל קודש טמא, לפי שהוא לוקה משום לא תוכל לאכול בשעריך וכמו שפסק (בפי"א מהל' מעשה הקרבנות הל' א וד) יע"ש".
3
ד׳אכן תמוהים מאד הדברים הללו, דשפיל לסיפא דקרא "אבל מכין אותו מכת מרדות" וזה הלא מראה להדיא, דרק איסור דרבנן הוא, ואם היה בזה איסור דאורייתא משום לא תוכל לאכול בשעריך ולוקה בשביל זה, למה נחוץ עוד לאיסורי וסיגי דרבנן אתמהה? [ועי' בתוס' במכות (יג, א ד"ה גרושה וחלוצה) דכיון שיש בזה חיוב מלקות משום גרושה דאורייתא לא חייבו עליה מכת מרדות מדרבנן משום חלוצה].
4
ה׳וגם זאת הרי נחוץ להבין, למה בהלכה הנ"ל לענין טומאת בשר לפני זריקה הוסיף את הדברים "אבל מכין אותו מכת מרדות", ובהלכה טז לענין טומאת הגוף לפני זריקה שתק מזה, הלא דבר הוא?
5
ו׳והנראה לי בעזה"י לומר בזה דבר חדש, דהנה בתוס' בזבחים (מה, ב ד"ה אבל העצים) כתבו: "וא"ת, מאי איריא משום דאין נאכלין, תפ"ל דאין איסור טומאה חל עליהם, דהא יש בהן מעילה, ורבי שמעון היא דאמר אין פיגול בעולין ואין נותר בעולין לפי שאין איסור חל על איסור (כריתות כג, ב)? ועוד חטאות הפנימיות אמאי צריך למעוטינהו מפיגול לר' שמעון, ואמאי חייבין עליהם משום נותר וטמא והא אית בהו מעילה ואין איסור חל על איסור? ומיהו בזה י"ל, דמשכחת לה לאחר שניתך הבשר ועדיין ראוים לאכילה, דתנן במעילה (ט, ב) דמועלין בהן עד שיתוך הבשר. ומ"מ קשה מפיגול, שהרי פקע פיגולו מכי משלה בו האור, ומעצים קשה דיש בהן מעילה לעולם? וי"ל דתנא דר' שמעון דהכא סבר ליה כההוא תנא דר' שמעון דאמר התם, יש פיגול בעולין ויש נותר בעולין". - אבל לכאורה הרי עדיין יקשה לר' שמעון למה לי האי "לא ירצה" לאמר "כהרצאת כשר כך הרצאת פסול וכו' עד שקרבו כל מתיריו" כמבואר בזבחים (כח, ב) ובכ"מ, תפ"ל דאין איסור פיגול חל על איסור קדשים של הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך?
6
ז׳ונחוץ לנו להתבונן בעצם הגדר דקדשים לפני זריקה לוקה משום הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך, והיכן רמיזא זאת בהפסוק? עי' ברמב"ם (בפי"א מהל' מעשה הקרבנות) בכל הפרטים שיש בהם מלקות בשביל זה ותראה, כי הלאו הזה כולל כל הדברים שלא נעשו בהם מצותם, כמו עולה, דלוקה בין לפני זריקה בין לאחר זריקה, דחסר בזה המצות "כליל תהיה", או באוכל מבשר קדשי קדשים חוץ לעזרה, או קדשים קלים לחומת ירושלים דחסר בזה המקום הראוי להם, - וזהו שכתב (בהלכה ד) שם: "כל האוכל כזית מבשר הקדשים אפילו קדשים קלים קודם זריקת דמים לוקה שנא' 'לא תוכל לאכול בשעריך' וכו', כלומר, לא תוכל לאכול נדבותיך בשעריך קודם שזורקין דמם בשערי המקום", היינו כנ"ל משום דחסרה מצותן מצות הזריקה בשערי המקום; וא"כ האי בשעריך איננה הסבה להיתר, אך הסבה לאיסור, דיען שעומד הדבר להזרק, לכן אסור מקודם.
7
ח׳וא"כ הגע עצמך, בפיגול קודם שקרבו כל מתיריו דמלבד שאינו עומד להזרק, אך אדרבא איסור זריקה איכא כאן, דע"י הזריקה הלא יוקבע הפיגול ואסור לכתחלה לעלות דם פסולין למזבח, ומשנה שלימה שנינו בזבחים (פד, א): "כשם שאם עלו לא ירדו, כך אם ירדו לא יעלו". ואם כי בפיגול אמרינן שם (מג, א), דאף אם ירדו יעלו, הלא הוא דוקא כשמשלה בהן האור, אבל עכ"פ לכתחלה בודאי אסור לו לעלות, איך שייך בזה הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך; וקצת ראי' לזה דהלא הרמב"ם (בפ"א מהל' מעילה הלכה ג) כתב: "ואזהרה של מעילה מזה שנאמר, 'לא תוכל לאכול בשעריך וכו' מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה הואיל וכולה לשם". (ובפ"ג שם הלכה א) כתב: "קדשי מזבח שמתו יצאו ידי מעילה דבר תורה אבל מועלין בהן מדברי סופרים. וכן אם נפסלו בדברים שיפסלו בהן הקרבנות שכבר בארנום, מועלין בהן מד"ס וכו' כיצד קדשי קדשים שנפסלו קודם שיגיע הדם למזבח כהלכתו כגון ששחטן בדרום וכו', או ששחט בלילה וכו'". אלמא לענין מעילה דמסתעפת להרמב"ם מן הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך, לא שייך מדאורייתא היכא דאין כאן היתר זריקה.
8
ט׳ומובן דבזה מסולקת קושיתנו, דלא שייך בכאן לאמר אין איסור חל על איסור, דזהו רק בשביל שיש האיסור הקודם אין חל האיסור החדש; אבל בכאן הרי אדרבא, בבת אחת שיעמוד האיסור החדש נפקע לגמרי האיסור הישן, דתיכף מכשחשב מחשבת פיגול, הלא אף אם נימא דלא יחול משום דאין אחע"א, אבל ס"ס הרי לענין זה יחול, דיוקבע הפיגול לאחר זריקה כשנפקע האיסור קמא, וממילא הרי נפקע תיכף האיסור דלא תוכל לאכול בשעריך, ולכן בעינן שפיר הקרא ד"לא ירצה".
9
י׳ועתה יתבארו דברי הרמב"ם כמין חומר, דלפ"ז בטהור שאכל מקדשים שנטמאו קודם זריקה אין כאן מלקות מדאורייתא כלל, לא משום טומאה ולא משום לא תוכל, משום טומאה כדאמרינן שם בזבחים (לד, א) "כיון דלא קרינא ביה 'וטומאתו עליו ונכרתה' לא קרינא ביה 'והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל'" ומשום הלאו דלא תוכל נמי לא כנ"ל, דאין כאן היתר זריקה, דאדרבא ע"י הזריקה יוקבע האיסור טומאה ויהיה בכרת, ורק מדרבנן לוקה מכת מרדות. [ואם כי עדיין יש בזה הלאו דלא יאכל כי קודש הוא, דכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו - ועי' רש"י פסחים (כד, א ד"ה כל שבקדש פסול), אבל עכ"פ אין לוקין ע"ז, דהוה לאו שבכללות כדאמרינן שם].
10
י״אאבל לענין אדם שנטמא בטומאת הגוף שאוכל מבשר קדשים טהור קודם הזריקה, הנה נהי דלדידיה לא תועיל הזריקה, אבל בעצם הבשר הרי הזריקה באה עכ"פ בתור מתיר, וא"כ איכא מלקות מקודם משום הלאו דלא תוכל, ובזה דייק וכתב "אינו לוקה משום טמא שאכל את הקודש" ולא כתב בזה מכת מרדות, דהא איכא בזה מלקות מדאורייתא, כנ"ל.
11
י״בועי' בחולין (קא, א) "האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה, ר' יהודה מחייב שתיים ור' שמעון פוטר. ור"ש ממ"נ אי איסור חל על איסור לחייב נמי משום גיד, אי אין אחע"א לחייב משום טומאה דקדים, ואי אין בגידין בנ"ט לחייב משום גיד? אמר רבא, לעולם קסבר אין בגידין בנ"ט, ושאני התם דאמר קרא, 'על כן לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה' מי שגידו אסור ובשרו מותר, יצתה זו שגידו אסור ובשרו אסור". ואם אין ראיה מכאן לדברינו, אך כעין ציור לזה אנו רואים מכאן, דפעמים ע"י הצטרפות שני אסורים ביחד המה מבטלים זה את זה דאין אף אחד, ה"נ בבשר טמא לפני זריקה.
12
י״גראיה להנחתנו בפרק הקודם מ"זה הכלל כל שפסולו בגופו" וכו'. - באמת אין ראיה דאף לר"ש הגדר דאין איסור חל על איסור הוא לא בגוף העבירות אך בהאדם העובר. - ביאור רש"י (פסחים כד, א) משום דר"שׁ לשיטתו. - וגם לדידן ניחא כיון דס"ס אין חייבים משום נותר עד שיקרבו המתירים. - ביאור רש"י (פסחים לד, א) ד"ה ותעובר צורתן. - לכאורה זהו סותר לדברי רש"י לעיל, אך לפ"ז ניחא הכל.
13
י״דולכאורה נוכל להביא ראיה להנחתנו בפרק הקודם גם מהכלל הגדול בקדשים "זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד, בדם ובבעלים תעובר צורתו ויצא לבית השרפה" (פסחים לד, ב), ויל"ד לר' שמעון דאית ליה אין איסור חל על איסור אף בקדשים, מה תועיל מה שתעובר צורתו ויעשה נותר, אבל איך חל האיסור נותר על האיסור של הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך?
14
ט״ווא"א לאמר, דהא דאין אחע"א הוא רק לענין החיוב בעונש המסתעף מהאיסור השני, אבל עצם האיסור הרי ס"ס נתוסף; דהא ר' שמעון משמע דסובר דלא נתוסף כלל, כמבואר ביבמות (לב, א): "ת"ר בא עליה חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה, דברי ר' יוסי. ור"ש אומר, אינו חייב אלא משום אשת אח". ומסקינן שם, דכ"ע אית להו דאין אחע"א, אך ת"ק סובר ד"מעלה אני כאילו עשה שתים וכו' למאי נ"מ, לקוברו בין רשעים גמורים", ונראה מזה, דר"ש סובר דלא רק דלא ענשינן ליה מפני האיסור המחודש, אך עצם העבירה מפני האיסור המחודש אין כאן, וקשה כנ"ל?
15
ט״זויהיה גם מזה ראיה להנחתנו, דכל האיסור מפני הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך הוא רק כשהבשר עומד להיות נתרת ע"י הזריקה, דכיון שנעשה הבשר נותר ממילא מסתלק האיסור הזה; דרק אז אמרינן אין אחע"א, כשהאיסור קמא יומשך גם אחר ההתחדשות סבת האיסור החדש, משא"כ הכא כנ"ל.
16
י״זאמנם כיון דאמרינן דר"ש מודה באיסור בת אחת כגון שהביא שתי שערות אחר כך, כדאיתא ביבמות (לג, א) אין מזה ראיה כלל, דהא חזינן מזה דאף לר"ש הגדר דאין אחע"א הוא לא בגוף העבירות, אך בהאדם העובר, דהא גם בהביא שתי שערות בבת-אחת הרי ס"ס עבירה אחת קדמה להשניה, אך כיון דלהאדם נולדו שני האיסורים ביחד חייב שתים; וא"כ לענין שריפה בקדשים דהוא לא מצד האדם העובר, אך מצד שפסולו בגופו, ואם גם האדם לא יעבור ע"ז משום נותר, אך המציאות לא תשתנה בשביל זה, וס"ס הא גוף הדבר נעשה נותר, ואם כי איננו נקבר בין רשעים גמורים הוא רק משום דאיננו עובר בשנים, אבל ס"ס סבות העבירות שתים הן.
17
י״חועי' רש"י (פסחים כד, א) דעל הא דאמרינן שם: "ר' שמעון אומר בקודש באש תשרף לימד על חטאת ששורפין אותה בקודש, ואין לי אלא זו בלבד פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים מנין, ת"ל בקודש באש תשרף" ופירש הוא ז"ל: "פסולי. כל שאר ק"ק כגון מנחה ועולה ואשם, שנטמאו או שנשפך דמן ומנחה שלא נקטר קומצה"; ולכאורה קשה הא באמת בשני הדברים האחרונים הרי לא ישרפו מיד, אך טעונין עיבור-צורה ואח"כ הרי נשרפין הן מצד נותר ול"ל לרבוי מיוחד? [ועי' לקמן (בפסחים פב, א) ד"ה בשלמא, והבן.] אולם לפי מה שביארנו ניחא, דלר"ש לשיטתו, דאית ליה אין איסור חל על איסור בקדשים וסובר דעצם העבירה של האיסור המחודש אין כאן, א"כ גם כשיעובר צורתן אינן נשרפין מפני נותר, דאינו חל על הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך, וצריכים הם גם כשיעובר צורתן ללמודים מיוחדים. - וגם לדידן ניחא, כיון דס"ס לכ"ע אין חייבין משום נותר עד שיקרבו מתירין ושוה לטומאה, דגם מלקות אין בזה משום נותר, ולפי דברינו לעיל גם הלאו דלא תוכל לאכול נמי אין בזה, אך הלאו דלא יאכל כי קודש הוא, עכ"פ כיון דאין בזה משום נותר גם כשתעובר צורתן לכן בעינן על שריפתן לרבויים מיוחדים.
18
י״טועי' רש"י שם (לד, א) ד"ה ותעובר צורתה שכתב: "היינו פסול לינה עיבור צורת מראית בשר בלינת לילה אחד הוא, וכיון שלנה בלילה הרי הוא נותר וטעון שריפה ונשרף" - ולכאורה זהו סותר לדברי רש"י לעיל? אבל לפ"ד ניחא הכל, דשם גבי נשפך הדם כיון דלא יועמד כלל פסול נותר ע"כ השרפה הוא מצד פסול הדם, וא"כ דינא דשריפה יועמד תיכף כשנשפך הדם, אלא דצריך להמתין בשריפתן עד שיעובר צורתן; אבל בכאן דמיירי גבי חטאת העוף על הספק, דאם הוא באמת חטאת העוף הרי קרבו כל מתיריו ויועמד הפסול נותר כשיעובר צורתן הנה דינא דשריפה יתהוה אח"כ ואיננו נחוץ בזה ללמודים מיוחדים.
19
כ׳קושית התוס' (במנחות ט, ב). - תירוצם דחוק, דבאמת כשאנו למדים דבר מדבר, הנה לא על הפרטים אנו דנים אך על הכלל היוצא מזה. - מה דבנטמא הבשר לא יזרוק את הדם הוא משום הגדר דכל העומד. - גם במנחות יהיה הבדל כמו בקרבנות בין פסול בגופו לפסול בהקטרה לבד. - הא דשיריים אסורים באכילה הוא רק מצד איסור הקטרה שיש בדבר. - ובזה מיושבת ממילא קושית התוס'.
20
כ״אמנחות (ט, א): "אתמר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה; ר' יוחנן אמר, מקטיר קומץ עליהן; ור"ל אמר, אין מקטיר קומץ עליהן". ושם (ע"ב) אמרינן: "לדברי האומר שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהן, אותן שיריים מה הן באכילה? אמר זעירי אמר קרא, 'והנותרת' ולא הנותרת מן הנותרת".
21
כ״בוהקשו בתוס' (ד"ה אותן שיריים אסורין באכילה): "וא"ת, כיון דאסירי הרי הוא כאילו לא נשתייר כלום, והאיך מקטיר קומץ עליהם, הא בכל זבחים קא"ר יהושע, דהיכא דלא נשתייר כלום דאין זורק את הדם? וי"ל, כיון דילפי' מנחה מזבח תהא כזבח, דכיון דלא אבדו הוי כאילו הן בעין, וצריך לחלק בין זה לנטמא, דכיון דאין זבח נפסל ע"י חסרון, אע"ג דשיריים נפסלים עבדינן ליה כזבח להקטיר קומץ עליהם".
22
כ״גוהדברים קשים מאד, דבכ"מ כשילפינן דבר מדבר הוא לא על הפרטים אנו דנים, אך על הכלל היוצא מזה, כדאמרינן (בזבחים יג, ב) דאע"ג: "דכלום למדנו פיגול אלא משלמים" בכ"ז, לא נימא "מה שלמים אין טבילת אצבע מפגלת אף חטאת אין טבילת אצבע מפגלת" משום דהלמוד הוא לא בפרטים, אך בהמושכל והמושג היוצא מהם, דהוא ד"דבר המעכב בהן מביאן לידי פיגול" ובכל דבר עלינו לבקש את המעכבים המיוחדים לו; וא"כ ה"נ נהי דבזבח לא נפסל בכה"ג, אבל הלא הלמוד הוא ב"הצד השוה" שבהן, כלומר דכמו דאין בשר אין דם כן אם אין שיריים אין הקטרה, ואחת היא לנו מה הן הסבות המביאות לה"אין"?
23
כ״דוהנלענ"ד לתרץ את קושית התוס' מצד אחר, עפ"י ההנחות האלה.
24
כ״הא) באמת מנא לן דגם בנטמא הבשר לא יזרוק את הדם, הא כל הלמוד הוא מהא ד"'ועשית עולותיך הבשר והדם' אם אין בשר אין דם" (עי' זבחים קד, א ופסחים עז, א) ובנטמא הרי רק איסורא רביע עליה, אבל מנלן דחשוב זאת לאין בשר במציאות? ומובן דהוא מצד דכל העומד, כדאמרינן להדיא (במנחות קב, ב): "מדאמר ר' שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי, כל העומד לשרוף נמי כשרוף דמי", והוה אין בשר באמת.
25
כ״וב) הכלל הגדול בקדשים "זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד, בדם ובבעלים תעובר צורתו ויצא לבית השריפה" (עי' פסחים לד, ב ובכ"מ) - וברור כיון דהקטרה במנחות הוא נגד זריקה בקרבנות, דגם שם יש הבדל בין פסול בגופו לפסול בהקטרה לבד, דאז רק חסרון שליליי יש בדבר אבל לא פסול בחיוב, ונהי דלא יאכלו משום דחסרו המכשירים, אבל ג"כ לא ישרפו דדרוש לזה סבה עצמיית, וממילא הן תלוין ועומדין עד שיעשו נותר.
26
כ״זג) נ"ל ברור, דהא דשיריים אסורין באכילה הוא רק מצד איסור הקטרה שיש בדבר, כלומר דההקטרה אינה מתרת באופן שכזה, דהא בעצם אין שום פסול - וכל מקור האיסור הלא הוא מהא דכתיב "והנותרת ולא הנותרת מן הנותרת" וא"כ הוא רק מיעוטא מהמתיר, דרק אז מתרת ההקטרה כשנשאר "כל הנותרת" אבל הלא אין בזה רבוי לפסול בגופו.
27
כ״חועפ"י ההנחות האלה מובן ממילא דזאת לא נקרא "אין בשר", כמו שלא יהיה חסרון אם בלי שום טענה לא יאכל את הבשר, ה"נ רק אריה הוא דרביע עליה, ונהי דהוא האדם לא יכול לאכול, אבל הדבר הוא דבר מאכל כ"ז שלא נעשה נותר.
28
כ״טחקירה כש"האין בשר" יתהוה בבת אחת עם הרצאת הזריקה. - ראיה מזבחים (כו, ב). - וממילא מסולקת בזה קושית התוס'.
29
ל׳ועוד נ"ל בזה עצה אחרת, דהנה יש לחקור בהאי דינא. ד"אם אין בשר אין דם" (פסחים עז, א וזבחים קד, א), דכמובן הוא רק היכא דאין בשר קודם הזריקה, אבל אחר הזריקה אין אנו מקפידים על הבשר; ויש להסתפק איך נדון ונורה כש"האין בשר" יתהוה לא קודם לא אחר הזריקה, אך בבת אחת עם הרצאת הזריקה.
30
ל״אומרכז הספק הוא בזה אם ה"אין בשר" הוא סבה ל"האין דם", וממילא כמובן צריכה להיות קודם המסובב, או בהיפוך, דה"יש בשר" היא סבה ל"יש דם" והא דלא אכפת לן כשנאבד אחר הזריקה הוא משום ד"אחר שהוכשר איך יחזור ויפסל" כדאמרינן בזבחים (כט, א).
31
ל״בונ"ל להביא ראיה ברורה לזה מהא דזבחים (כו, ב) גבי זרק שלא במקומו דאמרינן "אמר שמואל פסול בשר אבל בעלים נתכפרו" וכן פסק הרמב"ם (בפ"ב מהל' פסוהמ"ק הלכה י), ולכאורה קשה מדוע יתכפרו הבעלים אמאי לא נימא כיון דס"ס פסול הבשר "ואם אין בשר אין דם"?
32
ל״גואם כי מבואר בפסחים (עח, ב ודף עט, א) דבנטמא או נפסל לכתחלה לא יזרוק, אבל אם זרק הורצה, והכא הלא תמיד אחר הזריקה הוא? התם שאני משום דהציץ מרצה על הטומאה, עי' בתוס' פרק כל שעה (פסחים לד, ב ד"ה שאם זרק), אבל הכא דהבשר נפסל מסבת הזריקה, הלא על הבשר לא הועילה כלום הזריקה והדרא קושיא לדוכתא? אכן בנ"ד יש לנו ציור חקירתנו, דמדוע פסול בשר הלא הוא רק משום דשאני זריקה זו מכ"מ, דבכ"מ היא פועלת שני דברים היתר הבשר וכפרה, וכאן היא פועלת רק דבר אחד כפרה ולענין היתר נשאר כמו קודם הזריקה, ונשאר ממילא האיסור קודש.
33
ל״דאבל האיסור הזה הרי איכא בכ"מ קודם הזריקה, ובמה יובדל בכאן רק בזה, דכ"מ עם הרצאת הזריקה יסולק האיסור וכאן הוא נשאר, וא"כ גם אם נניח דבשביל איסור שכזה נמי נחשב זאת ל"אין בשר", אבל זה יתהוה רק ביחד עם הרצאת הזריקה.
34
ל״הוש"מ כהצד הראשון, ורק אז אמרינן "אין בשר אין דם" כשיתכן זאת בדרך סבה ומסובב, אבל לא בכאן, דזוהי מן המושכלות הראשונות, דסבה ומסובב לא יוכל להתהוות שניהם ברגע אחד.
35
ל״ווממילא מסולקת גם קושית התוס', דהא כבר ביארנו דהאיסור "ולא הנותרת מן הנותרת" הוא רק חסרון הקטרה בתור מתיר לענין השירים, וזהו בכ"מ במנחה קודם ההקטרה, אלא שבכ"מ ההקטרה מסלקת האיסור קודש ובכאן לא, וזהו ציור בבת אחת והוה כנ"ל.
36
ל״ז[תשובה לגאון אחד]
37
ל״חהשגה על חדושי בפרק א' מהא דמכות (יז, ב). - הא ל"ק, דחדושי הוא רק בבשר העומד לאכילת אדם. - וגם באכילת אדם לא שייך חדושי ביוצא, אחרי דקי"ל דזריקה מועלת ליוצא - משא"כ בטומאה דאין הציץ מרצה על אכילות. - קושית הלח"מ כיון דהרמב"ם פוסק שאין הציץ מרצה על אכילות מדוע כשנטמא הבשר והחלב כשזרק הורצה בדיעבד? - חקירה בהגדר דאם אין בשר אין דם אם הוא שם פסול בפני עצמו או לא. - התוס' סוברים כהצד הראשון והרמב"ם סובר כהצד השני. - מדברי הגמ' שם בפסחים משמע כהרמב"ם.
38
ל״טע"ד מה שהשיג הדר"ג על חדושי בפרק א', דבבשר קדשים טמא לפני זריקה ליכא הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך, מהא דמכות (יד, ב) "אמר רבא, זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר"ש לוקה חמש", ואחת מן המלקות הוא מצד הלאו הנ"ל, אע"ג דהזריקה לא תועיל עוד לבשר היוצא, ומה לי פסול יוצא או פסול טומאה, ע"כ ת"ד.
39
מ׳הא ל"ק, דלא אמרתי זאת רק בבשר העומד לאכילת אדם כמו שלמים ותודה חטאת ואשם, וכיון שנטמא הרי אין הזריקה מרצה על הבשר מאומה ולא שייך הלאו מצד דהוי לפני הזריקה; אבל באכילת מזבח הזריקה פועלת תמיד את פעולתה, אף דהבשר פסול מצד אחר, דהא הלכה כר' יהודה, דנשפך דמה אם עלתה תרד, ובכל הפסולין אם עלו לא ירדו כדאמרינן בזבחים (פד, א), וכן פוסק הרמב"ם (בפ"ג מהל' פסוהמ"ק הלכה ו-ז), ומה גם בנ"ד, בפסול יוצא, דהרמב"ם לשיטתו (בפ"א מהל' פסוהמ"ק הלכה לג): "וכן אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ונזרק הדם והם בחוץ לא נפסל הזבח, ואם החזירן מקטירין אותן", וע' בראב"ד שהשיג ע"ז. ונראה דטעמא דהרמב"ם משום דמפרש הא דאמרינן בספ"ק דמעילה (ז, ב): "כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא לשריפה אבל לאכילה הוא דלא מרצה", דלשריפה ר"ל להקטרה, משא"כ באכילה, וכן מורין דברי הכ"מ בד"ה כתב הראב"ד יעו"ש. (וע"ע בתוס' יו"ט פ"ק דמעילה מ"ג בד"ה מועלין בהן וחייבין), ובודאי דה"ה גם בבשר עולה, דאע"פ שיצאו אם החזירן מקטירן לכתחלה, ולכן שפיר לוקה בזה משום הלאו הנ"ל, דהא איכא בזה היתר זריקה להתירן להקטרה, דרק לזה הם עומדים.
40
מ״אאכן גם בבשר חטאת ואשם הנאכלים, כשיצאו חוץ למחיצתן שפיר לוקה לפני הזריקה משום הלאו הנ"ל, ואין בזה שום השגה לדברי; דלא אמרתי מעולם דכשיש עוד איסור בדבר מלבד האיסור דקודם זריקה שלא יעבור על הנ"ל, דזה יהיה מלתא בלא טעמא, והלא כל עיקר חדושי הוא רק היכא דהזריקה אינה באה בתור מתיר, אך בתור אוסר, דשם אינו עובר על הלאו דלא תוכל, דכל עיקרו הוא רק מצד הקדמת האכילה לפני הקרבת המתירים, ובזה הרי אין במציאות כלל מתירים, אבל ביוצא כיון דהא אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא במנחות (יב, א, ודף מז, א) ובמעילה שם, וקי"ל כותיה, עי' ברמב"ם (פ"ב מהל' מעילה הלכה ו) הרי הזריקה שפיר באה בתור מתיר, ואם כי עדיין יהיה אסור לו לאכול, פסול אחר גרם לו בזה והראי', דמקודם היה בו מעילה ואח"כ לא, ונקרא אחר הזריקה "קרבו כל מתירין", דחייבין עליו משום פגול נותר וטמא, שפיר לוקה מקודם משום הלאו הנ"ל כבכ"מ לפני הזריקה, דהוא לפני הקרבת המתירים.
41
מ״במשא"כ בטמא דלא שייך בזה לאמר דזריקה מועלת כמו ביוצא, דכל טעמא דר"ע הוא משום דיוצא פסול מחמת ד"א היא כדאמרינן שם במנחות, ועי' רש"י פסחים (לד, ב ד"ה א"א בשלמא יעו"ש), ואי משום רצוי הציץ הלא הוא רק על טומאת הדם ואעולין, אבל על אכילות "ר' יוסי אומר אין הציץ מרצה על אכילות" כדאיתא במנחות (כה, ב) ובפסחים (עז, א): "ודכו"ע אין הציץ מרצה על אכילות, דליכא תנא דשמעית ליה דאמר הציץ מרצה על אכילות אלא רבי אליעזר. וכן פוסק הרמב"ם (בפ"ד מהל' ביאת מקדש הלכה ז) וגם אחר הזריקה לא יחשב זאת לקרבו כל מתיריו עי' שם בפסחים דלא יחייב בזה משום פיגול; - וא"כ בתור מתיר אין הזריקה פועלת מאומה בזה, אך ורק לסבב ולקבוע את האיסור טומאה; וכן בפיגול לפ"מ דפסק הרמב"ם כרב גידל במעילה (ג, ב) דזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה כמבואר (בפ"ג מהל' מעילה הלכה ג) ועי' בכ"מ ובלח"מ (בפ"א מהל' פסוהמ"ק הלכה לג), ובאמת כן הוא מבואר בתוספתא דמנחות (פ"ד הלכה ח): "נטמא הקומץ וקטרו חוץ לזמנו עדיין מועלין בשיריים, וחייבין עליהן משום פיגול, שהציץ מרצה על הטמא" דעכ"פ חזינן מזה, דאע"ג שהיתה הקטרה, ואם כי בטומאה, אך הלא הציץ מרצה, ובכ"ז כיון דהוה במחשבת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה כר' גידל, א"כ גם שם הזריקה אינה מרצה כלל להיתר, אך ורק לאיסור, גם בזה אמרת שפיר, דלא שייך הלאו דלא תוכל, דהוא בעיקרו על אכילתו לפני הרצאה.
42
מ״גוהנה הלח"מ שם (בפ"א מהל' פסוהמ"ק הלכה לד) הקשה כיון דהרמב"ם פוסק כאמור שאין הציץ מרצה על אכילות, מדוע פסק כשנטמא הבשר והחלב דבדיעבד כשזרק הורצה ובקרבנות ומנחות צבור באין לכתחלה ג"כ (פ"ד מהל' ביאת מקדש הלכה ז, וטו)?
43
מ״דובאמת הקושיא חמורה מאד, עי' בפסחים (עז, ב ודף עח, א) דטרחינן לאוקי מתני' כר' יהושע ואמרינן "ל"ק כאן לכתחלה כאן דיעבד" ואח"כ "ל"ק כאן ביחיד כאן בצבור", ורש"י (עח, א ד"ה ביחיד) מפרש שם דהוא משום ד"טומאה הותרה בצבור" ובתוס' (ד"ה הא) מפרש משום ד"ציץ מרצה על אכילות"; אבל להרמב"ם ג"ז וג"ז לא יתכן, דהא כאמור פוסק דאין הציץ מרצה על אכילות, וגם פוסק דטומאה דחויה היא בצבור (בפ"ד מהל' ביאת מקדש הלכה טו): "ומפני מה מחזרין על הטהורים מבית אב אחר, מפני שהטומאה לא הותרה בצבור, אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק", ועי' בשאגת אריה (ס' לח) - והדברים עתיקים.
44
מ״הועי' בזבחים (קד, א) ברש"י (ד"ה מידי דהוה אדיעבד), שכתב דקל היה לו לר' יהושע בדרשא זו, דאם אין בשר אין דם, דאם זרק הורצה; כלומר דלא פסיקא ליה כ"כ האי דרשא. וזהו כנראה טעמא דרש"י שם בפסחים, דאע"ג דאין הציץ מרצה על אכילות, בכ"ז בדיעבד הורצה, אבל בשיטת הרמב"ם לא יתכן גם זה, דהא כתב להדיא בטעמו של דבר מפני ש"הציץ מרצה על הטומאה" והדרא קושיא לדוכתה?
45
מ״וועלה על דעתי עתה בעמדי בענין הזה לאמר, דהנה יש לחקור בגדרא דהאי מלתא ד"אם אין בשר אין דם" מהו מהותו של הפסול בהדם, אם הוא שם פסול בפני עצמו, כלומר דכמו דאשכחינן דהדם נפסל ע"י לינה, יציאה וכדומה, כן גם זה דאין בשר סוג מיוחד שע"י נפסל הדם לזריקה; או דהפסול וחסרון שיש בבשר מתהוה גם בדם, וכמובן לא במציאות, אך בדינא, ולמשל, כשנאבדו הבשר הוי בדינא לענין הזריקה כמו נשפכו גם הדם וכן כשיצא הבשר חוץ למחיצתו או נטמא כנ"ל.
46
מ״זועל ציר חקירתנו זו תסוב מחלוקת התוס' והרמב"ם ז"ל בהא דכשזרק הדם בנטמא הבשר בדיעבד הורצה. בעלי התוס' סוברים כהצד הראשון שבחקירתנו, וממילא כיון דגם בנטמא בסוג ד"אין בשר" יחשב, הרי אינו מועיל על הדם רצוי ציץ, דהציץ מרצה רק על פסול טומאה, אבל האי דאין בשר הוא שם פסול בפני עצמו כאמור, ולכן הוכרחו לפרש בכאן דרצוי הציץ הוא לא על הדם, אך על הבשר גופא, וממילא לא יכנס כלל בנטמא להסוג דאין בשר, והא דלכתחלה לא יזרוק הוא רק מדרבנן. - והרמב"ם ז"ל סובר דאמנם כן - כהצד הראשון - הוא ההוה אמינא בגמ', שבשביל זה הוכרח לאמר דר' יהושע סובר דציץ מרצה על אכילות, שבאמת בשביל זה היה ראוי שיזרוק לכתחלה אף מדרבנן, אע"ג דרצוי הציץ מדרבנן הוא רק בדיעבד, אך הלא כיון דהציץ מרצה על האכילות, א"כ לענין הדם גם בלי הציץ מרצים, דהא אין כלל חסרון דלא ירצו אחר דיש בשר. - אך לבסוף הוא מסיק כהצד השני שבחקירתינו וא"כ קושיא מעיקרה ליתא, דנהי דאם אין בשר אין דם, וגם בנטמא יחשב זאת לאין בשר כיון דאין הציץ מרצה על האכילות, אך זה פועל רק דהחסרון שיש בבשר הוי כאילו יש ג"כ בדם, א"כ הלא שוב פסול הדם הוא רק פסול טומאה, כלומר דלענין זריקה יחשב לנו בדין כאילו נטמא גם הדם, וע"ז הלא קא מרצי ציץ. - וז"ש "אלא ל"ק, כאן לכתחלה כאן דיעבד", דמקודם שסבר דטעמא משום דהציץ מרצה על האכילות היה ראוי לזרוק לכתחלה, אבל עתה כיון דהדר מזה, וכל טעמא היא משום דהציץ מרצה על הדם - והוא מרצה רק בדיעבד ולא לכתחלה, אבל בצבור, אף אם טומאה דחויה היא הלא מרצה גם לכתחלה כמו בכ"מ בדם שנטמא.
47
מ״חוא"ש מה שאמר "אלא", דהדר לגמרי מהא דלעיל, ולפירוש התוס' הלא לא הדר כלל, אך רק הוספה הוא בא להוסיף.
48
מ״טוקצת ראיה להצד השני שבחקירתנו, דלכאורה א"נ דהוא פסול חדש כנ"ל, מנ"ל דהוה גם לעיכובא, דלמא הוא רק למצוה כדאמרינן בכ"מ בקדשים כשלא שנה עליו הכתוב? אבל לפ"ז ניחא, כיון דמתהוה הפסול והחסרון בבשר גם בדם, א"כ בכל האופנים הרי נכנס זאת לסוג פסול שכבר שנה עליו הכתוב לעכב.
49
נ׳ומדברי הגמ' שם בפסחים משמע להדיא כשיטת הרמב"ם וכפי דברינו הנ"ל - עי' שם דפרכינן: "ור' יוסי שטרא מזכי לבי תרי הוא? וכו' אלא ל"ק, רואה אני את דברי רבי אליעזר בנטמא ודברי ר' יהושע באבוד ושרוף. בנטמא מ"ט משום דמרצי ציץ, הא שמעית ליה לר' יוסי דאמר אין הציץ מרצה על אכילות? אלא ל"ק, רואה אני את דברי רבי אליעזר בצבור, רואה אני את דברי ר' יהושע ביחיד. - בצבור מ"ט משום דטומאה הותרה בצבור, חדא דשמעית ליה לר' יוסי דאמר טומאה דחויה היא בצבור? וכו' אלא רואה אני את דברי רבי אליעזר בדיעבד ודברי ר' יהושע לכתחלה. - דיעבד אפילו ר' יהושע נמי מודה הוא, דקתני מודה ר' יהושע שאם זרק הורצה?" וכו' - הנך רואה דמקודם שחפץ לאמר רואה אני את דברי רבי אליעזר בנטמא אף לכתחלה הוא שואל מהא דס"ל ד"אין הציץ מרצה על אכילות" ולבסוף שמסיק דהוא רק בדיעבד מקשה רק "אפילו ר' יהושע נמי מודה", ולשיטת התוס' עדיפא הו"ל להקשות דעצם הדין אינו אמת, דגם בדיעבד לא יוכשר כדמקשה מקודם? אבל לשיטת הרמב"ם א"ש, דמקודם שחפץ לאמר דסובר גם לכתחלה ע"כ צ"ל שאין כלל החסרון דאין בשר בזה, וזה לא יתכן רק למדס"ל דהציץ מרצה על אכילות, אבל לבסוף דאסקי דהוא רק בדיעבד אמרינן שפיר דאין הציץ מרצה על אכילות והוה זאת בכלל אין בשר אלא ד"דיו לבא מן הדין להיות כנדון" ועל הדם לא יעמוד פסול גדול יותר מבשר, וא"כ הוא רק פסול טומאה, דציץ מרצה בדיעבד ולכן הוא שואל רק "אפילו ר' יהושע נמי מודה".
50
נ״א[המשך מהתשובה הנ"ל]
51
נ״בלפי דברי התוס' בזבחים (קד, א) הנה כל דברי הגמ' בפסחים לא יתכנו כלל. - בנטמא הבשר הטעם משום דכל העומד לשרוף כשרוף דמי. - אולם הרמב"ם לא פסיק כר"ש. - ועלינו לאמר דגם לזה אקשינן לדם. - ואע"ג דדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה. הלא הוא משום רצוי ציץ. - אבל הרמב"ם לשיטתו דדם קדשים אינו מקבל טומאה כלל. - וראיית התוס' מפסחים אינה ראיה דר"י לשיטתו דאית ליה כל העומד. - נ"מ מדברינו גם לענין זבחים.
52
נ״גועוד נ"ל בזה, דגם אם הרמב"ם סובר בפירוש הגמ' כדעת בעלי התוס', בכ"ז כל דבריו בזה אמת וצדק. דהנה לכאורה לפי דברי התוס' בזבחים (קד, א ד"ה מאן דאמר), דכל עיקר טעמא דר' יהושע דנטמא בשר או שנפסל דלא יזרוק הוא רק מדרבנן מצד גזירה אטו אבוד ושרוף דליכא בשר כלל, אבל מדאורייתא משמע דלא שייך בזה לאמר "אין בשר אין דם" כיון דאיכא במציאות; א"כ הרי כל דברי הגמ' בפסחים בסוגיא הנ"ל לא יתכנו כלל, דל"ל כל הני מילתא דהציץ מרצה על אכילות וטומאה הותרה בצבור, הא הדבר פשוט דבצבור לא גזרו?
53
נ״דובאמת נחוץ להתבונן, הא מפשטות הכתוב לא נוכל למילף רק כשאין בשר במציאות, ומדוע פשיטא ליה להגמ' כ"כ דגם כשנפסל בכלל "אין בשר"?
54
נ״הוע"כ עלינו לאמר כמו שביארנו בפרק ג' דכיון דאמרינן דכל העומד לשרוף כשרוף דמי כדאיתא במנחות (קב, ב) לכן יחשב זאת לאין בשר. [ועי' בגיטין (עט, א) אבל קדמה "דליקה לגט לא מ"ט מעיקרא לשריפה קאזיל ובשטמ"ק בבא קמא (יז, ב ד"ה בעיא רבא קושית ריב"ק בר' מאיר ז"ל)] אולם הרמב"ם משמע דסובר דלא אמרינן דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ולית הלכתא כר"ש, והראי' דפסק (בפ"ד מהל' פסוהמ"ק הלכה יט): "המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא או שחטא ודאי וכו'. ואם אחר שנשחט נודע לו הדם ישפך והבשר ישרף כשאר פסוהמ"ק". ועי' בכריתות (כג, ב): "אפילו הדם בכוס יזרק והבשר יאכל", ואמרינן בגמ' (כד, ב), דטעמיה משום דסובר "כלי שרת מקדשין בו את הפסול לכתחלה ליקרב וכל העומד ליזרק כזרוק דמי", והרמב"ם הלא פוסק (בפ"ג מהל' פסוהמ"ק הלכה יט): "וכלי שרת מקדשין דם הפסול לקרב", וע"כ, דטעמיה דפסק כנ"ל גבי אשם תלוי דהבשר ישרף הוא משום דסובר, דלא אמרינן דכל העומד. - ועי' בחלקת מחוקק באהע"ז (ס' קכד סק"א) ובב"ש שם (סק"ב) וא"כ הדרא קושיא לדוכתה?
55
נ״וועלינו לאמר, דאמנם כן כשנפסל הבשר קרינן ביה "יש בשר" כיון דלא הוה כשרוף; אלא כיון דכל עיקר דינא דאם אין בשר אין דם, לאו מסברא קאמרינן אך מגזה"כ "ועשית עולותיך הבשר והדם", ומקשינן זה לזה, דכמו שאין דם אין בשר כך אין בשר אין דם, גם לענין זה אקשינן דכמו שכשנטמא הדם או שיצאו חוץ למחיצה דאין בשר, כן כשנטמא הבשר או שיצא אין דם, ולאו משום דהיא בכלל אין בשר, דהא ס"ס יש כאמור.
56
נ״זואע"ג דבאמת כשנטמא הדם יש בשר בכ"ז, כדאמרינן "דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה"? אך הלא הוא מצד מלתא אחריתי מצד הרצוי של הציץ, אבל מצד הדם לבד הרי אין בשר בכה"ג, וממילא בבשר דלא שייך רצוי ציץ כנ"ל מקשינן שפיר, דמצד הבשר לבד נטמא הבשר אין דם.
57
נ״חוהנה הרמב"ם (בפ"א מהל' פסוהמ"ק הלכה לו) פוסק: "וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה כלל" ועי' בכ"מ ובלח"מ - וז"ש פסחים (טז, ב) "מדרבנן ודלא כיוסי בן יועזר", ומבואר דלדידיה טהור לגמרי אפילו מדרבנן; ולהכי לא נמצא ברמב"ם כלל האי דינא דדם שנטמא וזרקו דבמזיד לא הורצה המובא בכ"מ בש"ס שם בפסחים וביומא (ז, א) וביבמות (צ, א) וגיטין (נד, א) וזבחים (מה, א) ומנחות (כה, א), ועי' מה שכתב הרמב"ם (פיה"מ עדויות ח, ד): "והואיל והדבר כן כל מה שבא במשנה מזכרון טומאת דם הקדשים ודאי אמרו אותו קודם עדות זה שהעיד בה ר' יוסי שמשקה בית מטבחייא טהור" אבל עכ"פ כיון דלדידיה דם קדשים אינו מקבל טומאה כלל, ולא משכחת מעולם דטומאת הדם יעשה איזה עכובא בבשר, וא"כ מנ"ל דטומאת הבשר יעשה איזה עכובא בדם כיון דלא מצד הסברא קאמרינן כנ"ל, אך מהקישא של הכתוב וזאת הרי בודאי לא נכלל בהכתוב?
58
נ״טולכן צדקו בעלי התוס' ז"ל שאמרו, דבאמת בכאן לא שייך לאמר "אם אין בשר אין דם" והוא רק מדרבנן מצד גזירה אטו אבוד ושרוף, אחרי דגם הם סוברים כנ"ל דדם קדשים אינו מקבל טומאה כלל - עי' בפסחים (יז, ב ד"ה אבל דם לא).
59
ס׳ובמנחות אע"ג דלא שייך כנ"ל, דהא שם כשנטמא הקומץ אין שיריים מדאורייתא, אי לאו משום רצוי הציץ, וא"כ הרי אפשר להקיש דג"כ כשנטמאו הבשר אין קומץ? עי' בתוס' מנחות (ט, ב בד"ה אותן שיריים) שכתבו: "וי"ל, כיון דילפינן מנחה מזבח תהא כזבח, דכיון דלא אבדו הוי כאילו הן בעין; וצריך לחלק בין זה לנטמא, דכיון דאין זבח נפסל ע"י חסרון, אע"ג דשיריים נפסלים עבדינן ליה כזבח להקטיר קומץ עליהם". א"כ ה"נ כיון דס"ס בזבח כשנטמא הבשר יש דם מדאורייתא, ה"נ במנחה אע"ג דשם לא שייך הטעם של זבח.
60
ס״אולכן פסק שפיר הרמב"ם דבין בזבחים ובין במנחות כשנטמא, ביחיד אם זרק והקטיר הורצה, ובצבור זורק ומקטיר לכתחלה, אע"ג דאין הציץ מרצה על טומאת אכילות, ואע"ג דטומאה דחויה היא בצבור, כיון דכל טעמא דלא יזרוק ולא יקטיר הוא רק מדרבנן.
61
ס״בוראיית התוס' שם בפסחים מהא דאמ"ר מתני' דלא כר"י, אלמא דזקוקים אנחנו דוקא לטעמיה דציץ מרצה על אכילות, אינה ראיה כלל לפ"ז, דלר' יוסי לשיטתו כנ"ל דאית ליה דכל העומד לשרוף כשרוף דמי, ולדידיה בודאי כשנטמאו השיריים לא יקטיר מדאורייתא אי יסבור כר' יהושע, דהא קרינן בזה "אין שיריים" במציאות כיון דכשרוף דמי, משא"כ לפי ההלכה דלא אמרינן דכשרוף דמי.
62
ס״גוכל מה שטרחנו בזה ליישב דברי הרמב"ם הוא רק מצד מנחות, אבל מצד זבחים באמת קושית הלח"מ מעיקרה ליתא, דהא הרמב"ם פוסק דציץ מרצה על העולין, וא"כ מדאורייתא הוה כמו החלב קיים דזורק את הדם, והפלא על הרב לח"מ שהקשה מזבחים? אולם נ"מ מדברינו גם לענין זבחים כשנאבדו האימורין וגם כל הבשר נטמא דבכ"ז בדיעבד הורצה, אף דשם לא שייך הא דציץ מרצה על העולין - כמובן.
63
ס״ד[המשך מהתשובה הנ"ל]
64
ס״הבהנחתנו הנ"ל יש להגיה אור נוגה על דברי הרמב"ם החמורים בהל' מעילה. - מה שחידש בפ"ג הנ"ל, דכל קדשים שנפסלו יצאו ידי מעילה ד"ת, ובאו ע"ז בחבילי קושיות ממעילה (ב, ב) מכריתות (יג, ב) מהמשנה ומקושית הגמ' שם. - וגם דבריו שם בפ"ג הנ"ל דנהנה קודם זריקה מבשר קדשי קדשים שנטמאו בכ"ז פטור קשים מאד. - וגם סותר הרמב"ם את עצמו לדבריו שם בהלכה א' ובהלכה ט'. - עפ"י דברינו הנ"ל יתישבו הכל. - ובהקדם דעת הרמב"ם (בפ"א מהלכות מעילה) דאזהרה דמעילה הוא מהלאו דלא תוכל לאכול בשעריך. - גדר המעילה כפי המבואר במעילה (טו, א) הוא לאו מצד איסור קודש, אך מצד דמיוחדין לד'. - השקלא וטריא בגדר המצוה של הקרבת המתירים, אם המצוה הוא בכל הקרבן או רק בחלק האכילת מזבח לבד. - הגע עצמך באלה הפסולין דאין בהן מעילה לכו"ע האם פקעי בהו איסור קודש? - הוא הדבר אשר אמרנו דאיסור קודש הוא איסור ככל האיסורין שבתורה, והמעילה הוא מצד דמיוחדין לד' דהוא מושג קניני וממוני. - בזה תסולק קושית התוס' על רש"י בקדושין (נז, ב). - בזה יוצדקו גם דברי המהרש"א שם (נו, ב). - לפ"ז מכל המקומות שהקשו על הרמב"ם אדרבא יש ראיה לדבריו. - ההבדל בין אכילת מזבח לאכילת אדם, דשם אין כאן מושג הלכתחילה ודיעבד. - חילוק הנתה"מ דבקדשי בדה"ב המעילה הוא מצד גזל ובקדשי מזבח הוא מצד כפרה, אינו נכון, אלא הכל מצד דמיוחדין לד' - ומוכח מזה דהרמב"ם סובר כרב גידל בכל הדברים. - אולי יש חילוק בין זבחים למנחות. - [ההשגה על ראיתו מפיגול אינה השגה. - כשעצם האיסור אחד הוא, אך משתנה בפרטיו שם לא שייך הגדר דאין אחע"א].
65
ס״ונחזור לענינינו מה שחדשנו, דהיכא דליכא היתר זריקה בדבר אין הלאו דלא תוכל, וגם חלקנו בין יוצא לנטמא, דבהראשון עובר על הלאו הנ"ל ובהאחרון אינו עובר כנ"ל.
66
ס״זוהנה אחרי עיון מעט בזה, כמדומה לי, שיש בזה להגיה אור נוגה על דברי הרמב"ם החמורים מאד בהל' מעילה. בראשונה מה שחדש (בפ"ג הלכה א') דכל קדשי מזבח שנפסלו בדברים שיפסלו בהן הקרבנות וכו' מועלין בהן מד"ס. וכבר באו ע"ז בחבילי קושיות. א) מהא דמעילה (ב, ב) "עלו מהו שירדו, רבה אמר אם עלו ירדו, רב יוסף אמר אם עלו לא ירדו וכו'. תנן, קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהן, בשלמא לרב יוסף ניחא, אלא לרבה קשיא? מאי מועלין בהן מדרבנן". הרי לרב יוסף דקי"ל כותיה משמע דמועלין מדאורייתא?
67
ס״חותירוצו של הכ"מ דהא דלרב יוסף הוה מדאורייתא היינו אליבא דרבי שמעון, אבל לרבי יהודה הא אמרינן דלכו"ע ל"פ דאם עלו ירדו, אינו נכון כלל, דהא הרמב"ם בעצמו פוסק בכל הני פסולים דקחשיב הכא (בפ"ג מהל' פסוהמ"ק הלכה ז), שאם עלו לא ירדו? וכבר הקשה זאת שם הלח"מ.
68
ס״טב) מהמשנה דכריתות (יג, ב): "יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד, טמא שאכל חלב, והוא נותר, מן המוקדשין, ביוהכ"פ". אלמא, דחייב מעילה מדאורייתא אף על נותר, אע"פ שלכתחלה בודאי אינו ראוי למזבח, וע"כ דמעילה בכאן הוא דאורייתא, דעל דרבנן ליכא אשם מעילות כמבואר במעילה (שם) "מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן, דאורייתא משלם חומש ואשם, דרבנן לא"?
69
ע׳ג) קושית הגמ' שם בכריתות: "ונתני ה' חטאות ונוקמה כגון שאכל כזית פיגול?" לא יתכן כלל לפ"ז, דפיגול הרי הוא בר' עבודות של דם, והרמב"ם הרי כותב להדיא שם "או שעשאן במחשבת הזמן או במחשבת המקום", דאין בזה מדאורייתא מעילה, וא"כ אם יהא ה' חטאות הרי לא יהיה אשם מעילות? [ועי' בתוס' זבחים (סז, א ד"ה והרי) ומשמע קצת משם דגם הם סוברים בזה כהרמב"ם עי"ש] והשנית, דבריו שם (בפ"ג הלכה יא) "נהנה קודם זריקה מבשר קדשי קדשים שנטמא וכו' הר"ז פטור", והוא מהגמ' דמעילה (י, א) "הכל מודים, שאם נהנה מבשר קדשי קדשים שנטמא קודם זריקה דפטור", אכן בכ"ז קשים מאד דבריו גם בזה, דהא בתוס' שם (ד"ה הכל מודים) הקשו: "האי בשר קדשי קדשים שנטמא ה"ד אי קודם זריקת דמים אמאי אין מועלין, והא ביוצא וכו' אפילו ר"ע לא פליג אלא בנהנה לאחר זריקה משום דאתא זריקה ומפקי מידי מעילה, אבל קודם זריקה מודה דמועל וכו'? ונראה לפרש, דהכא מיירי בנטמאת קודם זריקה ונהנה לאחר זריקה, וקמ"ל אע"ג דאיכא מצות שריפה עליה מ"מ מכי זריק חשוב נעשה מצותו", אבל הרמב"ם שבפירוש אמר בדבריו "נהנה קודם זריקה" הרי הדרא קושיא לדוכתה?
70
ע״אוגם סותר הרמב"ם את עצמו בסתירות גלויות דשם (הלכה א) כתב: "אבל אם הגיע הדם למזבח כמצותו, ואח"כ לן הבשר או האימורין או שנטמא הבשר או האימורין וכו' בכל אלו וכיוצא בהן אין מועלין בשאר בשרן, שהרי היה לו שעת התר לאכילה כמו שביארנו". הרי דדוקא כשנזרק הדם ואח"כ נטמא הבשר רק אז אמרינן דאין מועלין.
71
ע״בושם (הלכה ט): "יצאו השירים או נטמאו ואח"כ הקטיר הקומץ, אע"פ שהן אסורין באכילה אין מועלין בהן, שהרי קרב הקומץ כמצותו". וזה סתירה גלויה לכל הנ"ל; דמרישא (הלכה א) משמע, דבנטמא קודם הזריקה אף כשזרק אח"כ נמי מועלין, והראי' דמקודם כלל שם נטמא ויצא ביחד ואח"כ הוסיף דברים מיוחדים ליוצא וכתב "או שיצא מקצת הבשר קודם זריקת דמים" ועי' בכ"מ שכתב ע"ז "כלומר, ואח"כ זרק הדם דזריקה מועלת כשיצא מקצת הבשר", הרי דרק ביוצא אין מועלין אף כשיוצא לפני הזריקה כיון דזרק אח"כ, אבל בנטמא רק אז אין מועלין "אם הגיע הדם למזבח כמצותו ואח"כ נטמא" דאל"כ הרי היה לו לכלול יוצא ונטמא בהדי הדדי. - ומסיפא (הלכה יא) הרי דיבר בפירוש, דאף קודם זריקה אין מועלין בנטמא וכאן הוא כעין פשרה בין שני הקצוות, דקודם זריקה מועלין בנטמא, ולאחר זריקה לא, כדעת התוס'.
72
ע״גובאמת הפשרה הזו לא תתכן להרמב"ם מצד אחר, דהא, כאמור, דעתו דאין הציץ מרצה על אכילות, ואם יש מעילה בנטמא לפני הזריקה, הלא גם הזריקה לא תועיל להוציא זאת? וע' בפסחים (עח, א): "הציץ מרצה על אכילות למאי הלכתא? אלא למקבעיה בפיגול ולאפוקי מידי מעילה קמפלגי, רבי אליעזר סבר, מרצה ציץ עליה ומשוי ליה כטהור וקבע ליה בפיגול ומפיק ליה מידי מעילה, ור' יוסי סבר, לא מרצי ציץ עילויה ולא מפיק ליה מידי מעילה". הרי בפירוש אתמר, דלמדס"ל דאין הציץ מרצה על אכילות אין הזריקה מוציאה מידי מעילה?
73
ע״דוגם להתוס', אם כי לשיטתם אזלי בפסחים, דמסקנת הגמ' הוא דציץ מרצה על אכילות, בכ"ז גם לדידהו קשיא, דמאי פריך הגמ' על הא דנטמא "פשיטא", כיון דהא אדרבא יש פלוגתא דתנאי בזה והוה לן למיפרך להיפך "לימא כתנאי"?
74
ע״האך עפ"י דברינו הנאמרים לעיל יש חומר בידינו להאיר אור נוגה על כל הדברים העמומים האלה, נעשה נא סך-הכל מכל דברינו ותצאנה לנו ההנחות האלה:
75
ע״וא) רק אז עובר על הלאו דלא תוכל כשיש בזה היתר זריקה, אבל במקום שלא יוכל לבוא מעולם לידי היתר זה אין כאן הלאו הנ"ל.
76
ע״זב) וכמובן, דכ"ז הוא רק בקדשי מזבח כאלה שהלאו בהם הוא רק מצד הזריקה, כמו למשל חטאת ואשם דכשנזרק הדם הרי נעשה היתר, אבל בקדשים אלה שהלאו הנ"ל הוא אצלם ג"כ לאחר זריקה, כמו עולה ואימורים וכדומה במנחות, אין הבדל בזה אם יש היתר זריקה או לא. ואע"ג דגם בזה הן הלאו הוא מצד אכילת מזבח, אך הלא קי"ל כמעט בכל הפסולין דאם עלו לא ירדו כמבואר (בפ"ג מהל' פסוהמ"ק הלכה ז), א"כ עדיין שם אכילת מזבח לא נפקע מהם.
77
ע״חג) יש הבדל בין יוצא לנטמא, דבהראשון כיון דזריקה מועלת ליוצא עובר על הלאו הנ"ל, אבל בטמא כיון דאין הציץ מרצה על אכילות אין כאן הלאו הזה באכילות אדם לפני הזריקה, ובכ"ז באכילת מזבח כיון דאם עלו לא ירדו עובר על לא תוכל לאכול בשעריך כנ"ל.
78
ע״טד) דעת הרמב"ם (בפ"א מהל' מעילה הלכה ג) "ואזהרה של מעילה מזה שנאמר, לא תוכל לאכול בשעריך וגו' מפי השמועה למדו, שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה הואיל וכולה לשם, והוא הדין לשאר כל קדש". ועי' בראב"ד ובכ"מ ובמשל"מ שם ובלח"מ (בפ"א מהל' פסוהמ"ק הל' לד), וא"כ ממילא בכ"מ דעובר על הלאו הנ"ל שם יש מעילה מדאורייתא, ומכלל הן אתה שומע לאו.
79
פ׳והיוצא מזה, דבשר קדשי קדשים שנטמא או שנפסל מסבה אחרת טרם קרבו כל מתיריו אין בהן מעילה מדאורייתא, אבל באימוריהן או בעולה שכולה כליל יש הבדל, שאם נפסל בפסולין כאלה שאף אם עלו ירדו אין בהן מעילה מדאורייתא, אבל בפסולין שרק לכתחלה לא יעלו מועלין בהן מן התורה. - וגם מה שאמרנו ברישא, דבקדשי קדשים הנאכלים אין מעילה בפסולים יש בזה יוצא מן הכלל, למשל יוצא, אע"ג דגם הוא פסול אך כיון דזריקה מועלת שפיר מועלין לפני הזריקה וכן בפיגול למאן דפליג אר"ג וס"ל דזריקת פיגול מוציאה מידי מעילה, תו מועלים מדאורייתא לפני הזריקה.
80
פ״אוהצעת הדברים בגדר מעילה כך הוא, עי' במעילה (טו, א) "א"ר ינאי, אין חייבים משום מעילה אלא, על קדשי בדק הבית ועולה בלבד, מ"ט, דאמר קרא, 'נפש כי תמעול מעל מקדשי ד'', קדשים המיוחדין לד' יש בהן מעילה, אבל קדשי מזבח אית בהו לכהנים ואית בהו לבעלים". ועי' בתוס' זבחים (מה, א ד"ה רואה אני): "ועוד י"ל, דר' ינאי לא איירי אלא בדבר הניתר לטהורים, אבל באימורים ועולה, דהמעילה לא פקעה, פשיטא דאיכא מעילה דאורייתא". והנה בודאי לא עלתה על דעתו דר' ינאי לאמר, דבדבר הניתר לטהורים אין בזה כלל איסור הקדש, אלא דחדש, דגדר המעילה הוא לא מצד איסור קודש לבד, אך מצד דמיוחדין לד'. דבכל קדשים יש בהן איסור מצד שני המושגים האלה, אבל בדבר הניתר לטהורים ס"ל, דאף דטרם הותר הנה רק איסור קודש רביע עליה, אבל קניני ד' לא הוי - ואף דההלכה לא כן וכמסקנת הגמ', דבכל קדשי קדשים איכא מעילה מדאורייתא, הוא רק דבאמת אף בדברים שיש בהן היתר, אך כיון דההיתר יתהוה רק ע"י המזבח, ע"י הזריקה או ע"י ההקטרה, הרי הן לפני ההיתר מיוחדין לד' כולם, - והשקלא וטריא הוא בגדר המצוה של הקרבת המתירים, אם המצוה היא בכל הקרבן או רק בחלק האכילת מזבח לבד, כלומר אם כי בפועל מקריבין רק חלק ממנו, אך בכח, ר"ל בדינא, הוא במקום כל הקרבן או לא, דמקודם ר"ל כהצד השני ולבסוף הדר מזה.
81
פ״באבל באמת אה"נ דבעינן במעילה שיהא בדבר צורך ד', עי' ברש"י זבחים (מו, א ד"ה הוא לפני כפרה) שפירש: "דפשיטא לן, כיון דנעשית מצותו אין מועלין בו, דכיון דלית ביה תו צורך גבוה ולא קרינן ביה קדשי ד'" - וביומא (נט, ב) ובמעילה (יא, א) עי"ש.
82
פ״גוהגע עצמך, באלה הפסולין דאמרינן בהן דאם עלו ירדו, דכו"ע מודים דאין בהן מעילה מדאורייתא, האם פקעי בהו איסור קודש? עי' בהמהר"מ בקדושין (נז, ב בתוס' ד"ה מה) דכתב, דאף בקדשים שמתו איסור קודש לא נפקע, דהא באמת גם בפסוהמ"ק שנפדו איסור קודש בכ"ז לא פקע לגמרי - ע' בקדושין (יג, ב) דמשמע להדיא דאיסור גיזה ועבודה היא מצד המשכת האיסור, ולא איסור חדש - או לר"ע, דס"ל דזריקה מועלת ליוצא, דגם שם מלבד מה דאסור הבשר מצד יוצא הן גם עדיין איסור קודש רביע עליה - ועי' במעילה (ז, ב ודף ח, ב): "א"ר חנינא, ליוצאין, ור"ע היא, דאמר זריקה מועלת ליוצא, דלאו בת אכילה היא". ושם ברש"י (ד"ה א"ר חנינא ליוצא) שכתב: "אבל לאכילה לא מרצה הא הזאה", דאל"כ מאי קמ"ל פשיטא דהא לא עדיף מיוצא לאחר הזריקה, ואיך פלגינן הדבר, דהאיסור קודש ישאר מצד חסרון הזריקה, והמעילה תסולק מצד הרצאת הזריקה? או לפ"מ דר"ל במעילה (ד, ב), דהיתר שחיטה שנינו או היתר זריקה שנינו, ול"ד היתר אכילה, שכבר הקשו שם בתוס' (ד"ה היתר): "וא"ת, בשלמא אי אמרת היתר אכילה שנינו היינו דקרי ליה היתר לכהנים, דהיינו לאחר זריקה, שאז מותר באכילה, אלא א"א היתר זריקה מאי היתר לכהנים איכא?" ודחקו שם לאמר, משום דכיון דעומד לזרוק כזרוק דמי. - והקשו ע"ז, א"כ לבעיא אי הלכה כר"ש או כרבנן? אכן באמת גם אם הלכה כר"ש דכזרוק דמי, אבל האם יש בזה גם הוה אמינא דיסולק האיסור קודש בהיתר זריקה לבד? ועי' בתפארת ישראל במשניות ובמלא הרועים.
83
פ״דאבל הוא הדבר אשר דברנו, דמלבד איסור קודש בקדשים יש בהן איסור מצד דמיוחדין לד' והאיסור קודש הוא איסור ככל איסורין שבתורה שאין בהן מעילה, והמעילה היא רק מצד דמיוחדין לד', דהוא מושג קניני וממוני, וזה הטעם בכל אלה הדברים שפרטנו דאין בהן מעילה משום דהמושג הנ"ל אין בזה, אף דהאיסור קודש בתקפו עומד. - ויוטעם מאד מה דר"ל דהיתר זריקה שנינו, דהלא בדבר שיש בהן היתר לכהנים אמרנו דאיכא מעילה מצד דמצות הקרבת המתירין הוא בכח בכל הקרבן, וע"ז חקר, כיון דכבר נתקבל הדם בכוס, א"כ כבר הוברר החלק מזבח והשאר לא הוי איפוא מיוחדין לד', או אולי כיון דדם הכוס משפיעין על כל הקרבן הרי הוא עדיין כולו צורך ד'.
84
פ״הובהדברים הפשוטים האלה תסולק קושית התוס' על רש"י בקדושין (נז, ב) ד"ה מה שלי בשלך ועו"ש ובמהר"ם שם - דבאמת השחיטה בחוץ או גם מיתתם אינה מסלקת כלל איסור, אלא רק מפקיעה מושג הקניני, כי ע"כ אין לזה שום שייכות לענין שלך בשלי, לסלק איסור אבר מן החי.
85
פ״וובזה יוצדקו גם דברי המהרש"א שם (נו, ב) שהקשה על קושית התוס' (ד"ה המקדש בערלה) דלתני פגול ונותר וטמא; דקארי לה מאי קארי לה: "תפ"ל דמשום איסור קודש אינה מקודשת כדתנן לעיל המקדש בחלקו וגו'? וי"ל דפסיקא להו בשום דוכתא בפיגול כו' דפקע מינייהו איסור קודש". ועי' בפנ"י ובהרש"ש שם ובחת"ס חאה"ע (ח"ב סי' קנב) שבאו עליו בחבילי קושיות. - אבל לפ"ז אם כי לשונו מגומגם, אך בתכנו צדק מאד, דאין לזה ענין כלל להא דהמקדש בחלקו, דשם הא דאינה מקודשת הוא לא מצד האיסור קודש כמובן, דהא מיירי לאחר הזריקה, אך מצד הממון, דממון של אחרים הוא כדאמרינן שם, דכי קא זכו משולחן גבוה קא זכו; אבל בפיגול וכו' הא אדרבא דהממון וקנין גבוה נפקע מזה, והאיסור קודש נשאר רק דהוא איסור ככל אסורין שבתורה, ושפיר הקשו דלתני זאת בכלל כל האיסורין.
86
פ״זועתה נחזי אנן, דמכל המקומות שבאו בתיובתא על הרמב"ם אדרבא סיועי קא מסייע ליה. - ומראשון נפתח, מהא דמעילה (ב, ב) הנ"ל דשם מבורר דבמקום דאם עלו לא ירדו מועלין מדאורייתא, אבל הלא כ"ז רק מצד כיון דס"ס לא ירדו הרי הן עדיין מיוחדין לד'. וא"כ הגע עצמך, דכ"ז שייך רק באכילות מזבח, אבל באכילת אדם דכל טעמא מאי דנחשבו מיוחדין לד' הוא, כאמור, משום דהדם העומד להזרק למזבח משפיע בהרצאתו על כל הקרבן, וכיון דהרצאה לא תהיה כאן בכל הפסולין הנ"ל, במה הוו צרכי ד' - ואם באכילת מזבח עוד שייך לבוא בזה מצד דאם עלו לא ירדו, אך איזה ענין הוא לאכילת אדם, דשם במקום דאין הרצאה האיסור הוא איסור לעולם, ואין כאן מושגי הלכתחלה והדיעבד.
87
פ״חולא רק מכללא אתמר זאת להרמב"ם, אך בפירוש אתמר ד"אמר רבא, הכל מודים, שאם נהנה מבשר קדשי קדשים שנטמא קודם זריקה ומאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן דפטור, פשיטא, מאי קא מפסיד"? (מעילה י, א) והקושיות הרבות שיש בזה הלא כבר בארנו וכעת נוסיף רק ע"ז דיוק חזק למה כתב ברישא בשר דוקא ובסיפא אימורין וגם מה שייכות יש בין רישא לסיפא לפי שיטת התוס'?
88
פ״טאבל להרמב"ם יתבאר הדבר כמין חומר, דמראה בזה באופן בולט את ההבדל בין אכילת אדם לאכילת מזבח, דבהראשונה כיון דנסתלקה ההרצאה שבזריקה שוב לא הוי מיוחדין לד', ובאכילת מזבח הוא אחר שנעשה מצוותן, אבל טעם אחד לשניהן, ונקט נטמא לדוגמא דשם אין הזריקה מרצה כלום בבשר, דאין הציץ מרצה על אכילות, משא"כ ביוצא וכדומה - וקושית התוס' שם כמובן מסולקת מאליה.
89
צ׳והרמב"ם כלל זאת בלשונו הזהב "וכן אם נפסלו בדברים שיפסלו בהן הקרבנות וכו' מועלין בהן מד"ס, בד"א בשלא היה להן שעת היתר לאכילת כהנים", ובסיפא כתב "ואח"כ לן הבשר או האימורין, או שנטמא הבשר או האימורין או שיצא הבשר או האימורין". והדברים מדברים בעצמם, דברישא מיירי רק באכילת אדם, דרק אז אמר דהמעילה הוא רק מד"ס, אבל בסיפא מיירי בין באכילת אדם ובין באכילת מזבח.
90
צ״אודבר שאצ"ל, דעתה אין קושיא כלל מהא דמשנה דכריתות דיש אוכל אכילה אחת וכו' דשם הלא מיירי באכילת מזבח כמובן.
91
צ״בועי' בתוס' ישנים שם בכריתות דכתב "והא דחייב אשם מעילות אנותר, אע"ג דלא שוה מידי. ואמרינן בפרק כל שעה (פסחים כט, א) האוכל חמץ הקדש, במועד לא מעל? - התם בקדושת דמים דלא נחת עליו קדושת הגוף וכשנאסר בהנאה אינו שוה פרוטה ולא נהנה מן ההקדש שוה פרוטה" ועי' בנתיבות המשפט (ס' כח, סק"ב). אך לשיטתינו זו הדבר פשוט דהא "אלו אם עלו לא ירדו הלן וכו'" זבחים (פד, א) וגם לא נחוץ להפריד בין הדבקים בגדר מעילה כמו שחלק הנתה"מ הנ"ל, דבקדשי בה"ב המעילה היא גדר גזל ובקדשי מזבח הוא משום כפרה, אלא הכל הוא מצד גדר אחר, מפני דמיוחדין לד' בכל חד לפי מהותו, בקדושת דמים מצד השווי דרק זה מיוחד לד', ובקדושת הגוף מצד האכילת מזבח שיש בו.
92
צ״גוגם ה"ורמינהו" שהקשינו שהרמב"ם סותר את עצמו מיניה וביה לענין מעילה בטומאה נמי יתיישב כמעט - דהלא ראה זה פלא היוצא מדברינו הנ"ל, דבאכילת אדם בקדשי מזבח, הנה במקום דמועלין לעולם, שם המעילה היא רק מדרבנן ואדרבא היכא דהמעילה היא רק עד הזמן בשביל זה המעילה היא מדאורייתא; וא"כ מהרישא לסיפא אין כלל סתירה, דאדרבא זו היא הנותנת שמשמע (בהלכה א) שם, דכשנטמא הבשר טרם הגיע הדם למזבח כנ"ל מועלין לעולם, בשביל זה כתב שם (בהלכה יא, ו), דבזה אין כלל מעילה מדאורייתא, - אך מובן דמעילה דרבנן יש בזה ונקט פטור משום שזה לשון הגמ', וכדרכו תמיד, אבל הכונה בודאי דפטור ממעילה דאורייתא.
93
צ״דויהיה מוכח ג"כ מזה דהרמב"ם סובר בכל הדברים כרב גידל, גם בהא דזריקת פיגול מוציאה מידי מעילה, ולא כהר"י קורקוס ז"ל שהובא דבריו שם בכ"מ, דהא בכל אלו דמועלין בהן מד"ס חושב הוא ז"ל גם "או שעשאן במחשבת הזמן או המקום" ולדברינו אדרבא דזה דוקא לר' גידל, אבל להחולק עליו וס"ל, דזריקת פיגול מוציאה מידי מעילה שוב יהיה לפני הזריקה מעילה מדאורייתא.
94
צ״הומציעתא (בהלכה ט) באמת קשה, וגם מלבד זה הוא סותר שם מה שכתב (בפרק ב הלכה ז), אך לנדון זה אולי יש איזה חילוק בין זבחים למנחות, עי' במל"מ (בפי"א מהל' מעה"ק הלכה ד) ובמנח"ח (מצוה תמח אות א) לענין זה אי לוקין במנחה משום הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך, והביא ראיה דהרמב"ם ס"ל דאין לוקין מהא דבעיא לן בזבחים (קי, א) עי"ש. ואם זה אמת הן גם אזהרתו של מעילה במנחה תהיה מאיזה טעם אחר.
95
צ״ו[ומה שהשיג הדר"ג עלי על ראייתי מפיגול דבעינן קרא דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול, וקשה לר"ש דאית ליה אין אחע"א אף בקדשים וע"כ דליכא בזה הלאו דלא תוכל. ואומר הדר"ג, דגם אם נימא כנ"ל עדיין יקשה דהא ס"ס איסור קודש לא נפקע בודאי ואיך יחול ע"ז פיגול? הלא, כמדומה לי, שהדבר פשוט, דרק אז שייך לאמר אין אחע"א היכא דכל אחד מהאיסורים הוא מהות בפני עצמו, כמו אשת אח ואחות אשה, חמותו וא"א - עי' ביבמות (לב, א) אבל אם עצם האיסור חדא הוא, אך משתנה בפרטיו, פושט צורה ולובש צורה, שם לא נוכל בודאי לבטל את השתנותו מטעם דאין אחע"א.
96
צ״זוזו היא ראייתי, דאי נימא דמקודם יש הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך, דהוא מיוחד מצד דהוי לפני הזריקה הרי לא יחול ע"ז איסור פיגול, דהוא איסור מסוג ומהות אחר לגמרי, אבל כיון דהלאו הנ"ל אין בזה, ואיסורו הוא מצד הקדש שבו ונכלל בהלאו דלא יאכל כי קודש הוא, הר"ז כולל כל הדברים, שאין בהן היתר אכילה מצד הקדש שיש בהן - ועי' רש"י פסחים (כד, א ד"ה כל שבקודש): "מדכתיב כי קודש הוא יתירא לרבות על שאר פסולי קדשי קדשים בלאו כגון פיגול ויוצא ונפשך דמו". הרי דהוא כולל גם חסרון מתת הדם וגם חסרון מצד פסולו בגופו כמו פיגול ויוצא, וא"כ אי נימא דיחול הפיגול, לא יהיה בזה מהות איסור חדש נוסף על הקודם, אלא דאותו האיסור מצד הקודש ישתנה בצורתו, דיחשב ש"בקודש פסול" לא מצד הדם אך מצד הפיגול, אך עצם האיסור לא נשתנה כלל דהכל הוא מצד "כי קודש הוא" - (ועי' רש"י פסחים (עז, ב) דם כי ליתא מעכב, דהא תרוייהו מודו אם אין בשר אין דם, דמתחלת הקדשן הן נאסרין וכפרה אינה באה אלא בדם וכיון דכפרה ליתא איסורא להיכן אזל עי"ש).
97
צ״חדעת הרמב"ם (בפ"ג מהלכות פסוהמ"ק) דבנפגם המזבח אחר הזריקה לא שייך הגדר דנראה ונדחה. - מדברי התוס' זבחים (סא, ב) נראה מפורש דפליגי ע"ז. - קצת ראיה לשיטת הרמב"ם, דלשיטת התוס' קשה מדוע בעינן שלשה פסוקים למעט מזבח שנפגם, לא ליכתוב רק הכתוב השלישי ודי בזה. - לכאורה קשה לכו"ע, ל"ל האי ד"זבחת עליו" - מובן, דנ"מ רבתי יש כשיתוקן המזבח אח"כ, וממילא אין מזה ראיה גם להרמב"ם. - ומלבד זאת תירוצנו בהפרקים הקודמים על קושית התוס' במנחות על הא דשיריים אסורין באכילה, תירוצנו הנ"ל שייך גם בזה. - חקירה בהגדר דאין חוזר ונראה, אם משום דנמשך מהות האיסור כמקדם, או דהדחוי גופא זהו סבה חדשה לפסול. - ובזה פליגו התוס' והרמב"ם.
98
צ״טרמב"ם (בפ"ג מהל' פסוהמ"ק הלכה כב-כה) "מזבח שנפגם נפסלו כל הקדשים שהיו שם שחוטין במקדש, שעדיין לא נזרק דמם וכו' אבל קדשים חיים שהיו שם בעזרה כשנפגם לא נפסלו, אלא כשיבנה המזבח יקרבו, שאין בע"ח נדחין. הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח כשיבנה מקריבין אותן שהדחוי מעיקרא אינו דחוי. וכן אין אוכלין קדשים והמזבח פגום שנא' 'ואכלוה מצות אצל המזבח', והוא הדין לקדשים קלים, שאין אוכלין אותן בירושלים והמזבח פגום עד שיבנה".
99
ק׳והננו רואים מזה ברור, דהרמב"ם מחלק בין נפגם קודם הזריקה ובין נפגם אח"ז, דבהראשון שייך הגדר "נראה ונדחה אין חוזר ונראה", ולכן כתב בסתמא "נפסלו כל הקדשים שעדיין לא נזרק דמם" אף כשיבנה ויתוקן המזבח אח"כ; וכל טעמא דבקדשים חיין או הקדיש בהמות עד שלא נבנה דאינם נדחים, הוא רק משום דבע"ח אינם נדחים, ודחוי מעיקרא לא הוי דחוי; אבל בנפגם אחר הזריקה בקרבנות או במנחות אחר ההקטרה אין שייך הגדר דנראה ונדחה, שהרי כתב להדיא "שאין אוכלין והמזבח פגום עד שיבנה".
100
ק״אורבותינו בעלי התוס' אינם מחלקים בזה מאומה וסוברים, דבכ"מ גם בנפגם אחר הזריקה אמרינן דכיון שנדחה אין חוזר ונראה; עי' בזבחים (סא, ב) בד"ה ולאחר שיפרקו כתבו: "וא"ת ובמנחות (צה, א) אמאי תלי טעמא ביוצא בלחם הפנים, תפ"ל משום פגימת המזבח, ואי חזרו והעמידו בו ביום ואז יאכלוהו, הא כיון שנדחה אינו חוזר ונראה לאכול?" וכן הקשו כנ"ל בד"ה אע"פ שנסע - [ואמנם עי' בב"מ (נג, ב) בד"ה ל"פ רבנן דכתבו בפירוש כהרמב"ם בזה].
101
ק״בונ"ל להביא קצת ראיה לשיטת הרמב"ם. דהנה משלשה כתובים אנו ממעטינן מזבח שנפגם: א) "וזבחת עליו את עולותיך את שלמיך וכי עליו אתה זובח אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר" (זבחים נט, א). ב) "אבנים שלמות" (שם נד, ב ובע"ז נב, א). ג) הא ד"אכלוה מצות אצל המזבח" כנ"ל, וכולהו מצרך צריכי, דמהראשון ממעטינן שחיטה, מהשני זריקה ומהשלישי אכילה. ולשיטת התוס' יקשה לא לכתוב רק הכתוב השלישי ודי בזה לדעת הכל, דכיון דמזבח שנפגם אין אוכלין הקדשים לעולם אף כשיתוקן אח"כ, א"כ הרי מיקרי זאת "אין בשר" כמו כשנטמא הבשר, ולפי ההלכה כר' יהושע דאם אין בשר אין דם, א"כ ממילא בין אם נפגם קודם השחיטה בין אם נפגם קודם הזריקה לא יזרוק את הדם ופסול הזבח, אף אם היה הדין דעצם השחיטה והזריקה יכולות להיות אף במזבח פגום, וא"כ כל הני קראי ל"ל? אכן לש' הרמב"ם ניחא, לא מבעיא דהוה אמינא דכשיזרק כשיבנה המזבח דשפיר דמי, דהא אז יסולק האיסור מהבשר, אך אף אם יזרוק כשהמזבח פגום הוא אמינא דשפיר דמי דכיון דיש עצה שהבשר יחזור להיתרו נ"ל דגם בשעה שהאיסור מוטל עליו נמי לא נוכל לאמר דהוה בכלל "אין בשר".
102
ק״גאכן באמת אין מזה סתירה לדעת התוס', דהא לכאורה קשה לכ"ע, למה לי האי ד"וזבחת עליו" למעט שחיטה כשנפגם המזבח, תפ"ל מצד "אבנים שלמות", דהא לא תתקיים הזריקה? ומובן, דנ"מ רבתי יש כשיתוקן המזבח אח"כ דמצד הזריקה לא היה בזה חסרון דהא לענין הזריקה הוי דחוי מעיקרא, דמצות הזריקה חלה רק אחר השחיטה, וכיון דבעת השחיטה היה המזבח פגום, הרי מצות הזריקה נדחה מעיקרא דלא הוי דחוי, אך אז נפסל הזבח מצד השחיטה, דאיננה מועלת רק כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. א"כ אותו התירוץ הוא ג"כ על קושי' דסגי בהכתוב השלישי, דכיון דהיה המזבח פגום עוד קודם השחיטה או גם קודם הזריקה, הנה מצד ד"אכלוה מצות אצל המזבח" היה נחשב זאת לדחוי מעיקרא, דהיתר אכילה יעמוד רק אחר הזריקה, וכיון דבעת הזריקה הרי היה פגום לא נראה מעולם, וא"כ לולי הכתובים הראשונים היה יכול לזרוק את הדם ולהכשיר הזבח, ל"מ אחר תקון המזבח, אך גם קודם, דבאופן כזה מיקרי "יש בשר" כנ"ל; והבן, דכל כתוב בא להוסיף בהדחוי, דמצד הכתוב הראשון בהשחיטה יועמד הדחוי עוד מחיים, דהא השחיטה הוי ה"נראה" תיכף משהקדיש, ומצד הזריקה יועמד הדחוי רק כשהיה המזבח שלם אחר השחיטה, ומצד הכתוב השלישי רק כשהיה שלם אחר הזריקה איזה עת.
103
ק״דומלבד זאת, לפמ"ש בפרקים הקודמים ליישב קושית התוס' במנחות על הא דשיריים אסורין באכילה מהא דאם אין בשר אין דם, התירוץ הנ"ל שייך גם על קושיתנו זו, דבודאי גם הא דאין אוכלין קדשים כשהמזבח פגום הוא לא פסולא בגופו והבן. [ויש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם שהרכיב מין בשאינו מינו דכתב נפסלו שעדיין לא נזרק דמם שהרי אין מזבח לזרוק עליו, הרי כל החסרון הוא מצד הזריקה ומשמע דמיירי כשנפגם אחר השחיטה וא"כ למה כתב אח"כ שנא' וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך תפ"ל דהא כתיב אבנים שלמות?]
104
ק״האולם עדיין נחוץ לנו להבין באמת איזה טעם וסברא יש לחלק בין הדברים לאמר, דרק כשנפגם קודם הזריקה שייך הגדר דנראה ונדחה ולא כשנפגם אחר הזריקה, כאשר ביארנו דעת הרמב"ם בפרק הקודם?
105
ק״ווהנ"ל דמחלוקת התוס' והרמב"ם בזה הוא, דהנה יש לחקור בגדרא דהאי דינא, דכיון שנדחה אין חוזר ונראה, אם הוא מצד דאע"פ שהסבה כבר נסתלקה ואיננה עוד, בכ"ז המסובב שנסתבבה ממנה במקומו עומד, וא"כ עדיין נמשכת מהות האיסור כמקדם; או לא-כי, דכמו שנסתלקה הסבה ממילא בזה הרי בטל גם המסובב, אך הדחוי גופא זהו סבה חדשה לפסול, וא"כ מהות האיסור הקודם כבר חלפה והלכה, אך הרגע שהיה דחוי זה מסבב איסור חדש לעולם, דזהו גופא דאין חוזר ונראה זהו מהות איסור בפני עצמו.
106
ק״זונ"מ מזה באופן שלא יתכן לאמר - לא רק במציאות, אך גם בדינא - דנמשכת מהות האיסור כמקדם, דלהצד הראשון לא יהיה שם כלל הגדר דאין חוזר ונראה, אבל להצד השני ס"ס כיון דרגע היה דחוי מזה הלא נתעורר איסור חדש, האיסור דאין חוזר ונראה.
107
ק״חוזהו ההבדל בין מזבח שנפגם קודם הזריקה למזבח שנפגם קודם האכילה; דאע"פ שבשניהם יש קו אחד משותף, סבת האיסור, דהוא פגימת המזבח, אך מכאן ולהלן יבדלו ויחלקו, דבמקרה הראשון, הפגימה היא רק הסבה, אבל המסובב, מהות האיסור, הוא כבר דבר אחר, דאין כאן היתר הזריקה, כיון דבעינן אבנים שלמות ונמשך האיסור ד"לא תוכל לאכול בשעריך"; אבל במקרה השני הסבה והמהות הכל חדא הוא, דזה שנפגם היא גם הסבה וגם המהות האיסור, דגזה"כ שלא לאכול כשהמזבח פגום, אע"ג דבעצם הבשר והשירי מנחה לא נתוסף שום איסור ופסול. -
108
ק״טוזהו ציר המחלוקת של הרמב"ם והתוס', דהראשון תפס כהצד הראשון, א"כ רק במזבח שנפגם קודם הזריקה שייך למימר דאין חוזר ונראה, אע"ג דהסבה איננה כבר, שהותקן המזבח, אך מהות האיסור נמשך עדיין. אבל כשנפגם קודם האכילה, איך נוכל למימר, דבדינא נמשך עוד מהות האיסור, דכל עיקרה הוא פגימת המזבח, דהא הלא לא רק במציאות נתקן המזבח, אך גם בדינא הוא מתוקן ונקרא "אבנים שלמות", והראי', שמקריבין עליו, ולכן לא שייך בזה למימר הגדר הנ"ל. והתוס' תפסו כהצד השני, א"כ אע"ג דלא נוכל להמשיך בזה על הבשר או על השירי-מנחה האיסור של מזבח שנפגם, אך כיון דס"ס היה רגע שנדחה הבשר מלאכול, מזה גופא נסתבב איסור חדש, האיסור דאין חוזר ונראה, שזהו מהות איסור בפני עצמו כנ"ל.
109
ק״יכל גדר דאינו חוזר ונראה הוא רק באיסור קדשים ולא בשאר איסורים. - ועלינו לבקש את הגדר הנ"ל באיזו נקודה המיוחדת רק לקדשים לבד. - כ"מ דאמרינן דחוי הוא לא מצד שורש האיסור, אך מצד דחוי המתיר. - בקדשים עלינו לבקש סבות להיתר ובחולין להיפך דעלינו לבקש סבות לאיסור. - ההבדל בין איסור בקדשים ובין איסור קודש. - מזבח שנפגם לענין אכילת קדשים זהו רק איסור בקדשים ולכן לא שייך בזה דחוי להרמב"ם. - ואותו ההסבר בההבדל שבין איסור קודש ובין איסור בקדשים נאמר גם בזבחים (לו, ב ובע"ז נב, ב).
110
קי״אדרך יותר פשוטה וברורה בהבנת דעת הרמב"ם:
111
קי״בהנה כל גדרא דאינו חוזר ונראה אנו מוצאים רק בקדשים ולא בשום איסורים אחרים, דאנו רואים דכמה אסורים שחוזרים להיתרם - ועי' בשו"ע יו"ד (ס' מד סעיף ו) "יש מי שכתב שכשאמרו ניטלו הכליות כשרה, היינו כשניטלו ביד או כשנבראת כך, אבל אם ניטלה ע"י חולי, כיון שהקטינה לפחות מכשיעור כבר נאסרה ואיך תחזור להכשירה". אך מובן, דגם למ"ד זה אין מכאן שייכות להגדר הנ"ל, דזהו ענין אחר לגמרי, ורק במצות מבעיא לן אם יש דחוי עי' סוכה (לג, א) ובחולין (פז, א) ועוד, אבל באיסורים לא אשכחינן גם ספק בזה - ובמנחות (נד, ב) דחפץ בתחלה לאמר "מר סבר יש דחוי באיסורא" שם הוא מושג אחר לגמרי, כמובן, וגם שם אסקינן תיובתא למ"ד יש דחוי באיסורין.
112
קי״גולכאורה מאיזה טעם אנו מבדילים בין איסורי קדשים לשאר איסורים? וע"כ עלינו לבקש מקור הגדר דאינו חוזר ונראה באיזה נקודה המיוחדת רק בקדשים לבד ולא בשאר איסורים.
113
קי״דואמנם אחרי ההתבוננות הראויה הננו רואים, דבכ"מ דאמרינן דחוי הוא לא מצד שורש האיסור, אך מצד דחוי המתיר. - עי' בכל המקומות דאמרינן הגדר הנ"ל: בפסחים (צז, ב): "המפריש נקבה לפסחו, או זכר בן שתי שנים, ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לשלמים" ולא קרבה היא גופא שלמים משום דנדחה; או המפריש נקבה לפסחו וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח, ולא קרב הוא עצמו פסח ג"כ מטעם הנ"ל. - ובתמורה (יח, ב) המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה; וביומא (סד, א) "שני שבזוג ראשון ירעה", ובכריתות (כח, א) מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה; ובזבחים (יב, ב) "אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה"; ושם (עג, ב) "אמר רבא, השתא דאמרו רבנן לא נקריב, אי נקריב לא מרצה וכו' כמאן דאמר בע"ח נדחים"; וגם הא ד"בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקח חציה והקדישה קדושה ואינה קריבה" (תמורה כו, א) המובא בכ"מ, וגם מזבח שנפגם בכלל; בכולם נדחה המתיר, דתיכף משהוקדש הרי הועמד איסור קודש, ורק בקדושת הגוף הנה ביחד עם האיסור מתהוה גם דין המתיר, כלומר, דבכל קדשי מזבח הנה בעת ההקדש חל תיכף הדין של העבודות המתירות דיתירו גם לאכילת אדם וגם לאכילת מזבח, וביחד עם המשכת האיסור נמשך גם דין המתיר שיש בהעבודות. אבל כאן שהמתיר נפסק לרגע אחד באותה העת שהאיסור נמשך או דלא עמד כלל המתיר למדס"ל דחוי מעיקרא הוי דחוי אין אנו מוצאים, שיוכל להתהוות המתיר מחדש, דוק ותשכח, דזהו הגדר שייך בכל המקומות שהבאנו.
114
קי״הומובן דבכל האיסורים לא יתכן זאת, דרק בקדשים דכיון שנדחה הדין המתיר ממילא הקדשים באיסורם הם עומדים, דתיכף משהוקדש אין לנו לבקש סבות לאיסור, אך אדרבא עלינו למצוא סבות להתיר, וכיון דזאת נדחה, הנה איסור הקדש לא פקע בכדי; אבל בכל האיסורים מאי איכפת לן שנדחה המתיר, דאין לנו לבקש בזה סבות להתיר, אך להיפך כיון דאין סבה לאיסור ממילא הדבר מותר, והאיסור הרי נפסק כיון דנתבטלה הסבה לזה.
115
קי״וועתה אחרי דברי האמת וצדק האלה הרי דעת הרמב"ם מוכרחת, דרק במזבח שנפגם קודם הזריקה שייך למימר כיון שנדחה אין חוזר ונראה, דנדחה המתיר ונשאר ממילא האיסור קודש, אבל במזבח שנפגם אחר הזריקה הרי כבר קרבו כל מתיריו, וא"כ האיסור קודש כבר חלף והלך, ואם כי "אין אוכלין בגינו שירי מנחה" הוא רק איסור חדש המתהוה, איסור בקדשים, אך לא איסור קודש ומ"ש האי איסור מכל האיסורין שבתורה, דגם כאן כיון דאין סבה חדשה לאיסור, ממילא הרי כבר ניתר הדבר.
116
קי״זוע' זבחים (לו, ב): "בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו חייבין עליהן משום טומאה" וברש"י שם (ד"ה משום טומאה): "ואע"ג דקי"ל שאין ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה, האי כיון דאיזרק דם ניתר לטהורין קרינן ביה", דזהו שאינו נאכל רק צלי הוא איסור ככל איסורין, ורק דהאיסור הוא בקדשים, אך לא הוי איסור קודש - ועי' בזבחים (סח, א): "אימור דא"ר יהושע לאפוקה מידי מעילה, למיסק ליה לחובה מי אמר", ובתוס' שם ודו"ק.
117
קי״חועי' בע"ז (נב, ב): "לימא מסייע ליה, מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח, ששיקצו אנשי יון וא"ר ששת ששיקצו לעכו"ם. אמר רב פפא, התם קרא אשכח ודרש, דכתיב 'ובאו בה פריצים וחללוה', אמרי היכי נעביד, ניתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא", וראיתי מקשים ע"ז מהא דע"ז (מז, א): "כי אתא רב דימי אמר, באשירה שבטלה קמיבעיא ליה, יש דיחוי אצל מצוות או אין דיחוי אצל מצוות", ובקדשים הרי בודאי יש דיחוי, א"כ הלא גם זולת הטעם דאבנים שלמות, א"א לבנות בהם המזבח מצד דחוי? אבל לפ"ד מובן דלא קשיא מידי, דנקוט זה הכלל בידך, דהבדל רב בין איסור בקדשים ובין איסור קודש, ובכאן רק איסור בקדשים הוא, אך האיסור הוא ככל איסורין שבתורה.
118
קי״טגם אם הדבר כפשוטו יש מקום לדעת הרמב"ם. - ההבדל בין איסור גופו גרם לו ובין איסור אחר גרם לו. - בדבר שאיסור אחר גרם לו הנה כל רגע ורגע הוא סבה חדשה. - הדחוי הוא הסבה להאינו חוזר ונראה. וכל סבה צריך להיות קודם המסובב. - דרך אגב מתישבת בזה קושית הט"ז (או"ח ס' תרמ"ו) ועפ"י ההנחות האלה הנה דעת הרמב"ם מוכרחת היא, דאסורין רק עד שיבנה המזבח.
119
ק״כגם לו יהיבנא, דהדבר כפשוטו, שבכל האיסורים בקדשים אמרינן דאינו חוזר ונראה - אף שקשה להפריד בזה מכל האיסורים והוה מלתא בלי טעמא - ג"כ יש מקום לדעת הרמב"ם, דלענין האיסור "בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר" לא שייך כלל המושג הנ"ל, בהקדמת ההנחות הצודקות האלה:
120
קכ״אא) עפ"י מה שביארנו בח"א מספרנו זה (שמעתתא א פרק א) דברי הגמ' בפסחים (מח, א): "ממשקה ישראל מן המותר לישראל, מכאן אמרו אין מביאין נסכין מן הטבל. יכול לא יביא מן המוקצה? אמרת, מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו, אף כל דבר שאיסור גופו גרם לו, יצא מוקצה, שאין איסור גופו גרם לו, אלא איסור דבר אחר גרם לו". - ואמרנו שם דטעות הוא לאמר, דכונת הגמ' לחלק בין איסור חפצא לאיסור גברא, דלפ"ז הרי כל האיסורין שבתורה בחפצא הן, ובאמת כתב הר"ן להדיא בנדרים (יח, א ד"ה הלכך) דכל ל"ת שבתורה איסור גברא הוא; ומה"ט דעת הרבה ראשונים, דנדרים חלין על כל האיסורין, ואם אמר קונם שלא אוכל נבילות וטרפות חייב משום בל יחל (עי' בטור יו"ד ס' רטו סע' ו)?
121
קכ״באך התבונן נא בהבדל הלשונות, דבנדרים אנו מחלקים בכ"מ בין איסור חפצא לאיסור גברא, ובכאן אנו מוצאים שמות חדשים לגמרי: "איסור גופו גרם לו ואיסור דבר אחר גרם לו". ברם דזהו שני מושגים נפרדים: דבמס' נדרים מגביל את מהות האיסור, ובכאן את סבתו; כלומר, דבכל איסור צריכים אנחנו להגביל את מהותו אם דהחפץ אסור מהאדם או להיפוך דהאדם אסור מהחפץ, זהו המושג איסור חפצא ואיסור גברא, דהלשון מראה דההבדל הוא בהאיסור עצמו. אבל גם באופן דהאיסור הוי איסור גברא עדיין יש לחקור בסבתו, אם הוא בגופו או בדבר אחר, דבודאי ע"פ רוב האיסורין שבתורה כמו למשל, נבילה וטרפה, אם דמהות האיסור הוא איסור גברא, אך הסבה להאיסור הן נמצא בגוף הדבר האסור, אך יש כאלה, שגם הסבה היא בדבר אחר; וזהו שאמר בכאן בין איסור גופו גרם לו לאיסור דבר אחר גרם לו, להראות כי לא בעצם האיסור הוא דן בזה, אך על הגרם לו, על הגורם והמסבב את האיסור. והדברים ברורים, דרק אז נקרא מן האסור, כשהסבה הוא בהאסור, אבל מוקצה דכל איסורו הוא מצד איסור שבת ויו"ט הן גם הסבה היא בהאדם, הרי הדבר הוא מן המותר.
122
קכ״גע"כ עלינו למצוא בכל איסור את הגרם והסבה אם הוא בגופו או בדבר אחר.
123
קכ״דב) עפ"י מה שביארנו שם (בשמעתתא ד פרק ו) את הגמ' במנחות (נד, א): "תנן התם, בשר העגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעך משתערין לכמות שהן, רב ור' חייא ור' יוחנן אמרי, משתערין כמות שהן שמואל ור"ש ב"ר ור"ל אמרו משתערין לכמות שהיו וכו'. אמר רבה, כל היכא דמעיקרא הוה ביה והשתא לית ביה הא לית ביה, וכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא הוה ביה מדרבנן". - ובתוס' שם (ד"ה דמעיקרא): "תימא, דבריש המצניע (שבת צא, א) בעי רבא, הוציא חצי גרוגרות לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו, מאי קא מבעיא ליה, הא כיון דאילו לא תפחה ונמלך עלי' לאכילה פטור, דליכא שיעורא בשעת הנחה, ומשום דתפחה לא מחייב טפי, דהא אפילו עבד עקירה והנחה בחדא מחשבה אפילו לבתר דתפחה פטור, דלכמות שהן משערינן מדאורייתא?"
124
קכ״הואמרתי שם ליישב, דשאני דבר שאיסור גופו גרם לו מדבר שאיסור דבר אחר גרם לו; דבהראשון רק סבה אחת להאיסור בראשית התהוותו, ואח"כ הוא רק המשכת האיסור, דיומשך כ"ז שאין דבר המבטלה, אבל בהאחרון כל רגע ורגע הוא סבה חדשה. למשל איסור נבילה ואיסור אכילה ביוה"כ, דמובן, דהאיסור הראשון הסבה היא מה דנתנבלה, וכ"ז דלא נפקע ממין מאכל היינו שלא נפסל מאכילת כלב נמשך האיסור ממילא, אבל ביוהכ"פ דהאיסור אכילה הוא מצד דהאדם צריך להתענות, א"כ כל רגע ורגע שמצווה להתענות היא סבה חדשה ודבר בפני עצמו; והבחינה לזה, דבהאיסורים מהסוג הראשון אם יופקע עפ"י מקרה האיסור הוא משום דיש סבה המבטלת, אבל בהסוג השני יופקע האיסור משום דאין עוד סבות חדשות; למשל ביוהכ"פ בכלות היום לא יהיה המושג דנתבטל האיסור, אך מצד דאין יותר גורם וסבה לזה.
125
קכ״ווהנה הסברא ד"משתערין לכמות שהיו", מובן דהוא ג"כ מטעם הנ"ל, כיון דאח"כ הוא רק המשכת האיסור, א"כ ההמשכה הוא רק כפי הסבה לא פחות ולא יותר; וא"כ דבר שאצ"ל, דזהו רק בדברים שאיסור גופו גרם לו, כמו טומאה - דהוא בודאי בגוף הדבר - או נבילה, או חלב, או פיגול ונותר שחשיב שם, שכולם שייכים להסוג הנ"ל, אבל באיסור מלאכה בשבת, דבודאי כל רגע ורגע הוא סבה חדשה לאיסור, ולא נימא, דאסור הוא עתה לעשות מלאכה בשביל שהי' אסור לפני שעה, בודאי בזה אין כל סברא לאמר דמשתערין לכמות שהיו, ואם מקודם לא היה שיעור בדבר לא יתחייב עתה כשעשה המלאכה בשיעור שלם? דזוהי בורכא, כמובן, ולכן אם היה מוציא את הגרוגרת כשתפחה בודאי היה חייב, וסרה קושית התוס'.
126
קכ״זג) גם זה ודאי מסברא, דבכ"מ דאמרינן "כיון שנדחה אין חוזר ונראה" הוא בשביל שנדחה לכן אין חוזר ונראה, וא"כ צריך להיות מקודם דחוי ואז יסובב המסובב; אבל באופן דאם היה חוזר ונראה לא היה מיקרי זאת כלל דחוי, ורק אם לא יהיה חוזר ונראה יהיה דחוי, דאז לא יהיה שייך הגדר הנ"ל דאיך "נתלי תניא בדלא תניא", דהסבה לא תוכל להולד מהמסובב כמובן.
127
קכ״חועפ"י ההנחה הזאת דהיא מהמושכלות הראשונות ישבתי קושית הט"ז בא"ח (ס' תרמו ס"ק ו) שכתב: "ומ"ש בסוגיא זאת, דלא נפשט הבעי' בנראה ונדחה דהיינו באשחור בי"ט, ואין היתר אלא באשחור בעריו"ט, ולמה כתבו הרמב"ם והרא"ש והטור סתם, אם מיעטן כשר ולא כתבו דוקא באשחור בעיו"ט. ובאשחור וביו"ט ראוי להחמיר, כיון דהוה ספיקא דאורייתא דהא בעיא זו היא דבעי ר' ירמיה לעיל בסמוך, אם יש דחוי אצל מצות, אם יש לדמותו לקרבנות דהוה דחוי מן התורה? והב"י תירץ, דכיון דבידו לתקן לא הוה דחוי כדאיתא בזבחים, דכל היכא שהוא בידו לא הוה דחוי, והתיקון הוא מאחר שיכול למעט כדאיתא בגמ', שלוקט לאכילה ויש לו הושענא אחריתי. ול"נ לע"ד, דביו"ט א"א לתקן כדי שיהיה כשר דהא דמשני בגמ' במלקט לאכילה, היינו שאין כונתו אלא לאכילה משא"כ כאן שאתה אומר שיוכל לתקן נמצא שימעט בשביל התיקון, וזה אסור ביו"ט"? עכ"ל.
128
קכ״טאך האמת הוא כנ"ל, דלעולם אין הדין ד"אין חוזר ונראה", יוכל להחשב בתור סבה להדחוי, כיון דהוא רק דבר מסתעף מזה. - והגע עצמך בנ"ד, אם היה הדין, למשל, דאין דחוי אצל מצוות ואם נתמעט כשר, הרי לא היה מקשה הט"ז את קושיתו, איך יכול הוא למעט ביו"ט דהא זה כבר הקשה הגמ', ומתרץ שמלקט לאכילה, כלומר, דהוא אינו עושה תיקון, רק אוכל, והתיקון נעשה ממילא; ורק כל קושיתו הוא, כיון דבאמת יש דחוי וא"כ גם נתמעט היה צריך להיות פסול, וכל ההכשר דנתמעט הוא משום שיוכל למעט בידים, א"כ הלא עיקרו בא בשביל התיקון וזה אסור; והרי זהו ממש ציורנו הנ"ל, דאם היה הדין דחוזר ונראה הרי לא הוה כלל דחוי, דהא אז יהיה מותר לו ללקוט בידים וכל שבידו לא הוה דחוי, ורק מצד דאין חוזר ונראה אנו רוצים להכניס זאת בכלל דחוים, וזה לא יתכן כנ"ל דאין הדבר המסתעף יכול להיות סבה להעיקר, - ואדרבא אמרינן דיכול ללקוט בידיים ולא הוה כלל דחוי, וצדק הראשון - הב"י - בריבו.
129
ק״לובזה נבוא למטרתנו בדרך ישר ונימא כך: האיסור באכילת קדשים כשהמזבח פגום הלא בודאי הוא מסוג האיסורים דדבר אחר גרם להם, דהסבה הוא לא בגוף הדבר בהבשר או בהשירי מנחה, אך בדבר אחר - בהמזבח - (הנחה א'). וא"כ הן כל רגע ורגע שהמזבח פגום הוא סבה חדשה לאיסור הקדשים ולא המשכת איסור מסבה אחת. - ואם יתוקן המזבח והיה הדין דחוזר ונראה היו הקדשים מותרים באכילה, לא מפני דנתהוה סבה חדשה המבטלת את הקודמת, אך פשוט מפני דאין עוד סבות חדשות לסבב איסורים - (הנחה ב'). ובשביל זה גם האמת כן, דבכאן חוזר ונראה, דגם אם נגביל את המושג ד"כיון שנדחה" מצד דיומשך האיסור, אע"פ שיש סבה המבטלת, הן זהו לא יתכן רק בדברים שסבה אחת מונחת ביסוד איסורם, ואח"כ הוא רק המשכה, דאז הוא הגדר, דאע"פ שנתעוררה סבה המבטלת בכ"ז האיסור מהסבה היסודית נמשך כמקדם; אבל איסורים כאלה שזקוקים בכל רגע לסבה חדשה, א"כ בזמן שנפסקו אלה הסבות, איך נימא דאין חוזר ונראה, הא על סבות חדשות אין כלל דחוי, דהא כל רגע ורגע הוא סבה חדשה ואיסור חדש, א"כ הדחוים אמנם אינם חוזרים ונראים דמה שעבר אין להשיב, וכשחוזר ונראה אין כלל דחוים - והבן. - אמנם, אם היינו קובעים בראשית הדחוי דבב"א יועמד דאין חוזר ונראה לעולם, א"כ הרי היה גם בכאן סבה אחת ביסוד האיסור לעולם, אך כאמור, דהא דאין חוזר ונראה הוא רק דבר המסתעף מהא דנדחה, ונחוץ להעמיד מקודם הדחוי - (הנחה ג'), ותורת משה אמת באמרו דאסורין רק עד שיבנה המזבח.
130
קל״אלכאורה הדבר נסתר מגמ' זבחים (ע"ג, ב). - דעת השטה מקובצת, דמטעם הפקר ב"ד נגעו בה. - הקושיות שהקשה הטורי אבן ע"ז מר"ה (כח, א), מסוכה (לא, ב) וחולין (פט, א), מזבחים (עח, א) וממנחות (כג, א). - לפ"ז תסולקנה כל הקושיות הנ"ל, דבכל המקומות הנ"ל אי אפשר לבוא מצד הפקר ב"ד. - בזה תתישב קושית התוס' בגיטין (נה, ב).
131
קל״בהרי באנו לידי זה, דבאיסור דבר אחר גרם לו לא שייך דיחוי, וגם הא כבר ביארנו בח"א מספרנו זה (שמעתתא א פרק ה), דכל איסורי דרבנן הם מסוג של איסור דבר אחר גרם לו. אולם לכאורה כל הבנין הזה נסתר מהגמ' זבחים (עג, ב): "אמר רבא, השתא דאמרי רבנן לא נקריב, אי נקריב לא מרצי", אלמא להדיא, דאף איסור דרבנן עושה דיחוי?
132
קל״גאכן עי' בשיטה מקובצת שם (בהשמטות) שנדפס בש"ס ווילנא שכתב: "משמע, דצריך להביא קרבן אחר, ותימא לה"ר שמואל וכו', הא קמייתי חולין לעזרה באידך קרבן שיביא כיון דמדאורייתא נתכפר בקרבן של תערובות שהקריב כבר וכו'? לכך נראה להר"ר מנוח, דכיון שבא הפסול קודם שחיטה, הפקר ב"ד הוה הפקר, ואפקעוה רבנן לממוניה מיניה, וא"כ אינו מתכפר בו, כיון שאינו שלו ואינו עוקר כלל דבר מן התורה". - חזינן מזה, דתפס דגם הדחוי בזה הוא רק מדרבנן, וא"כ אדרבא מזה עוד סייעתא לדברינו, דלכאורה הלא ס"ס כיון דאיסורא דרבנן רביע עליה, וממילא הרי יש בזה לאו מדאורייתא הלאו דלא תסור, הרי שוב יהיה בגדר דחוי מדאורייתא? אם לא כשיטתנו, דס"ס הרי ישאר רק איסור דבר אחר גרם לו, דזאת אין בכלל דחוי.
133
קל״דובזה יש ליישב כל הקושיות שהקשה ע"ז הטורי אבן בר"ה (אבני שהם כח, א).
134
קל״הא) מר"ה (כח, א), דסבירא ליה לרב יהודה: "שופר של ע"א לא יתקע ואם תקע יצא"?
135
קל״וב) מסוכה (לא, ב) וחולין (פט, א), דאמר רבא "לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר", אף דהוא מרא דעובדא, דס"ל דכיון דנדחה מדרבנן שוב אינו חוזר ונראה?
136
קל״זג) מזבחים (עח, א): "נתערב בדם התמצית ישפך לאמה וכו', אם לא נמלך ונתן כשר"?
137
קל״חד) ממנחות (כג, א): "נתערב קומצה בשיריה או בשיריה של חברתה, לא יקטיר, ואם הקטיר עולה לבעלים". מדוע לא נימא ג"כ, כיון דאמרו רבנן, לא נקריב, אי נקריב לא מרצי?
138
קל״טאולם לפ"ז לק"מ, דבהראשונות, בשופר ולולב של ע"ז בודאי לא נוכל לבוא בזה מצד הפקר ב"ד; דהא בשופר קי"ל, דאף "הגוזל שופר ותקע בו יצא", אפילו לא נתיאשו הבעלים ממנו ולא בעינן בזה בעלות - ע' בשו"ע או"ח (ס' תקפו סעיף ב), ובלולב עי' באו"ח (ס' תרמט סעיף ג), דמיירי מיום א' ואילך דלא בעינן לכם, ואף דבגזול אינו יוצא; אך הלא כבר ביארו האחרונים והלכו בזה נמושות לבאר, דכח ב"ד יפה רק להפקיע את הבעלות, אבל לא להכניס בבעלות אחרת.
139
ק״מובהאחרונות בדם ובקומץ, עי' שם בשיטה מקובצת הנ"ל ותראה שהרגיש מלבד הנ"ל בטו"א גם מהא דיבמות (צ, א) גבי דם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה, דאמרינן שם, דבעלים נתכפרו? ובתירוצו הטעים גם זאת באמרו שם, דרק היכא שבא הפסול קודם שחיטה שייך בזה הגדר דהפקר ב"ד, "אבל גבי ההוא דבמזיד לא הורצה לא שייך הפקר ב"ד הוה הפקר לאחר שנשחט בהכשר ואינן יכולין להפקיע ההקדש כי אם קודם שחיטה", וממילא מובן, דבזה תסתלקנה גם שתי הקושיות של הטו"א הנ"ל מדם ומקומץ, דבשניהם הלא הפסול אחרי שכבר הותחלו העבודות.
140
קמ״אועי' בגיטין (נה, א): "ורב יהודה אמר ד"ת בין נודעה ובין לא נודעה מכפרת, מ"ט, יאוש כדי קני, ומ"ט אמרו נודעה אינה מכפרת, שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות". ובתוס' שם (עמוד ב ד"ה שלא) הקשו ע"ז: "וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, דמן התורה אין צריך להביא קרבן אחר?", ולדברי השטה מקובצת הנ"ל מובן דלק"מ, דאף אם נודע אחר הזריקה אבל החסרון - היינו מה שהוא גזול - הוא מקודם השחיטה, ושייך שפיר ע"ז הגדר הפקר ב"ד הפקר וממילא תו אינה מכפרת מדאורייתא כנ"ל.
141
קמ״בחידוש האחרונים בפסחים (פח, ב), דע"י הבטול אינו יוצא ידי חובת מצוה. - דברי התוס' בחולין (צה, א) בטעמו של דבר דלא הוה בזה קבוע. - וממילא באופן זה דלא שייך האי טעמא ישאר קבוע מדאורייתא ובזה תתישבנה ממילא כל הקושיות של המ"א.
142
קמ״גועוד נראה לי בזה לאמר עפ"י מה שחדשו האחרונים בהא דאמרינן בפסחים (פח, ב) "חמשה שנתערבו ונמצא יבלת באחת כולן ישרפו", שקשה לכאורה, למה לא יהא בטל? אך דכל גדר ביטול הוא רק שע"י זה נסתלק שם האיסור, אבל לא להיפוך, שע"י הביטול יצא בזה ידי חובת מצוה - כי ע"כ בנ"ד ס"ס אינו מקבל האיסור שם פסח; והנה כל עיקרא דהאי מלתא דבאינו ניכר האיסור לא אמרינן קבוע, עי' בתוס' חולין (צה, א ד"ה ספקו אסור) דהוא משום דבאינו ניכר הרי יש בזה גדר בטול, ושוב לא הוה האיסור קבוע, כיון דנתבטל ואיסורא מעיקרא ליתא. אבל בכאן, בכל הזבחים שנתערב בהן אחד מן הפסולין, דגם ע"י הביטול לא ישיג הפסול שם קרבן לענין הקרבה, וממילא הרי ישאר קבוע מדאורייתא אף שאינו ניכר, ורק מדאורייתא היה לו עצה להקריב ע"י תחבולה שיכבשינהו, ונימא כל דפריש מרובא פריש, אבל כיון דס"ס גזרו רבנן בזה שלא יעשה כן כדאמר (זבחים עג, ב): "גזירה שמא יבאו י' כהנים בבת אחת ויקרבו", וא"כ אין לו תחבולת היתר בזה, הרי שוב ישאר הדחוי - דחוי מדאורייתא, דהא כל זמן שהוא קבוע מדאורייתא נדחים מהקרבה, ועי' שם ברש"י (ד"ה אי מקריב לא מרצי): "בשעת קביעותא לא חזו עד דניידי, וגזרו ביה רבנן משום קביעותא והוי להו דחוין מן התורה" והבן.
143
קמ״דוא"כ לעולם אימא לך, דבאיסור שכל עיקרו הוא מדרבנן, אין כלל הגדר של דחוי - וגם בזה תתישבנה ממילא כל הקושיות של הטו"א כמובן.
144
קמ״העכ"פ מוכח מזה, דכל ספק פסול בקדשים עושה דחוי ודאית לענין הקרבה. - דברי התוס' בחולין (כב, ב) קשה לפ"ז. - ואפשר לומר בזה עפ"י שיטת התוס' דהיכא דבידו לתקן קצת לא הוה דחוי. - אבל בכל האופנים תרוצם השני שם זהו סתירה גלויה להא דאמר רבא הנ"ל. - ונראה דסברי בזה, דכל ספק פסול גם הדחוי הוה בספק.
145
קמ״ועכ"פ איך שנפרש בהא דאמר רבא "השתא דאמרי רבנן לא נקריב", בכל האופנים מוכח מזה, דלענין הקרבה בקדשים כל ספק פסול עושה דחוי ודאית, דהא אמר "אי נקריב לא מרצי", ומשמע ברור, דצריך להביא קרבן אחר; וזהו דבר שאין צריך לפנים לאמר דה"אינו חוזר ונראה" הוא רק באותה המדה של הדחוי העבר, ולא יותר, כמובן; וכיון דגם עתה שהוכר האיסור ונסתלק הספק אינו מרצה בודאי, מכ"ש קודם, בעודנו הדבר מכוסה בספק, דפסול מצד ודאי.
146
קמ״זאולם עי' בחולין (כב, ב): "בעי ר' זירא, האומר הרי עלי עולה מן התורין או מן בני היונה והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה מהו, ספיקא הוי ונפיק, או דילמא בריא הוי ולא נפיק". ובתוס' שם (ד"ה והביא): "וא"ת, כיון דממ"נ הא' פסול, האיך יכול להקריבם? וי"ל, דמיבעיא ליה כגון דאם עבר כהן והקריב, א"נ כיון שהביאן ליד הכהן יצא ידי נדרו, מאחר דמ"מ האחד מהן ראוי להקריב".
147
קמ״חולכאורה קשה מה יועיל גם היכא דעבר כהן והקריב, הא כיון דלפני הקרבה הוי ספק, ממילא הרי נכנס בסוג נדחה, שאינו חוזר ונראה? הן אמת דפסקינן דבע"ח אינן נדחים, עי' ברמב"ם (פט"ו מהל' מעשה הקרבנות ה"ד ובפ"ג מהל' פסולי המוקדשין הכ"ג), אבל עדיין יקשה בהא דאמרינן שם: "אמר רבא ת"ש פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה שפסול. אי אמרת בשלמא בריא הוי שפיר, אלא אי אמרת ספיקא הוי, אצטריך קרא למעוטי ספיקא?" ואיהו הרי סובר דבע"ח נדחים כדאיתא שם בזבחים, א"כ לדידיה הרי אין נ"מ כלל אי בריא הוי או ספיקא הוי, ואע"ג דבכאן הוי דחוי מעיקרא; אך עי' בכל המקומות בש"ס פסחים (צח, א) יומא (סד, ב) כריתות (כח, א) תמורה (כו, ב) קדושין (ז, ב) זבחים (יב, א ודף נט, א) ומשמע דמאן דסובר בע"ח נדחים סובר ג"כ דדחוי מעיקרא הוי דחוי, וביותר לפי מה שכתבו בתוס' זבחים שם (יב, א ד"ה ש"מ), דכשדחיה בידים כההוא דפסחים (צז, ב) שהפריש נקיבה לפסחו כו"ע מודו דבע"ח דחוי מעיקרא הוי דחוי ועי' בלח"מ (בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות הלכה ד), וה"נ הרי איכא בכאן דחיה בידים כשמפריש לכתחיל' תחיל' הציהוב דמידי ספיקא לא נפקי?
148
קמ״טאיברא, דלפי מש"כ שם התוס' בזבחים (ד"ה וש"מ), דגם בדחיה בידים היכא שבידו לתקן קצת, כגון מטמא מקדש עשיר שהפריש קן, דאי בעי מפקר נכסיה לא הוי דיחוי, וה"נ לענין תורין הרי יש בידו לתקן לחכות בהקרבתם עד שיצהיבו. אבל עדיין יש להעיר בזה, כיון דלענין בני יונה הרי בודאי הוה דיחוי דהא בזה הרי אין בידו לתקן, וא"כ הם פסולים בודאי אף אם ספיקא הוא, דבתחלת הציהוב לא יצאו עוד מכלל קטנים, דהא זה לא עדיף מדרבא בזבחים כשהוכר לבסוף האיסור; וא"כ עדיין יקשה, מדוע אמר "ספיקא הוא ונפיק", הא עדיין מידי ספיקא לא נפקי, דלמא תחלת הציהוב באמת קמי שמיא גליא, דהיא בכלל קטנות ובכ"ז אינו יוצא בזה בתור בני יונה, אחרי דס"ס לדידן ספיקא הוא, וממילא הוי דחוי ודאית, דלא עדיף זאת מהוכר האיסור כנ"ל, ובתור תורין בודאי אינו יוצא כיון דהוי בכלל קטנים? הן אמת, דאי נימא דתחלת הציהוב הוא בכלל גדלות הרי שוב יוצא מצד התורין, דלא שייך בזה דחוי מצד הספק שבזה כאמור, דהא בידו לתקן ולחכות, אבל כיון דזה גופא מספקא לן בגדר תחלת הציהוב, הא מידי ספיקא לא נפקי, ואיך אמר בזה "ונפיק"?
149
ק״נאולם בזה עוד יש מקום לפקפק ולחלק ביניהם, אבל תרוצם השני זהו סתירה גלויה להא דאמר רבא, באמרם "דיצא ידי נדרו דמ"מ האחד מהן ראוי להקריב", וא"כ הרי גם בכל הזבחים שנתערב בהן אחד מן הפסולין הרי הכשרים לא נדחו כלל, דאף אם נימא דזהו בכלל דחוי מעיקרא דלא הוה דיחוי כדחפצנו לאמר מקודם, אבל כמובן כל הנ"מ בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה הוא רק לענין ה"חוזר ונראה" דבהשני אמרינן דאינו חוזר ונראה - אבל בעצם הדחוי בעת שהוא דחוי הרי אין הבדל ביניהם?
150
קנ״אונראה מזה, דתפסו דכל ספק פסול בקדשים גם הדחוי לענין הקרבה הוי בספק, וממילא זהו ודאי, דהאחד ראוי להקריב - וקשה איפא מדוע אמר רבא דלא מרצה, הא הכשירים לא נדחו כלל?
151
קנ״בגוף הדבר אם ספק פסול בקדשים עושה דחוי ודאית תלוי בחקירתנו הכללית בגדר ספיקא דאורייתא לחומרא, אם החומרא הוא בגדר ודאי או בגדר ספק. - מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בזה (בפרק ג' מהל' מילה), - מחלוקת רבינו יונה והרא"ש (בפרק כסוי הדם בחולין) - מחלוקת המחבר והרמ"א (בי"ד ס' קי) - מחלוקת תוס' ורש"י עם הגהת אשר"י לענין ספק קרוב לו ספק קרוב לה. - מחלוקת תוס' והרשב"א בב"ק (מד, ב) לענין ספק נפשות להקל. - מחלוקת הש"ך והט"ז לענין שחט ואח"כ נמצא פגום אי מחויב לשלם. - כל המחלוקת הנ"ל מתלי תלי בחקירתנו הנ"ל. - מתשובת הר"ן (ס' נ), נראה דתפס כהצד הראשון.
152
קנ״גובגוף הדבר, אם ספק פסול בקדשים עושה דחוי ודאית לענין הקרבה, היה נראה דתלוי בחקירתנו הכללית בהגדר דספיקא דאורייתא לחומרא אם החומרא הוא בגדר ודאי או בגדר ספק, כלומר, אם דזהו גופא מציאות ספק חלב אסרה התורה, וא"כ החומרא הוא בגדר ודאי, דהא זהו ודאי, דלע"ע הדבר מכוסה בספק; או דבאמת לא אסרה התורה רק מציאות חלב ולא ספק, אך בספק הרי יוכל היות ג"כ דהוה מציאות חלב, ועלינו לחוש לזה, ולפ"ז גם החומרא הוא בגדר ספק, דרק מספיקא אנו חוששין.
153
קנ״דומצינן בזה מחלוקות בראשונים בכמה הלכתא רברבי המסתעפים מחקירתנו הנ"ל.
154
קנ״הא) עי' ברמב"ם סוף הלכות מילה (פרק ג הלכה ו) דפסק באדרוגינוס, דחייב למול מספק ולא מברכינן, והראב"ד השיג עליו ועי' שם במגדל עוז והכסף משנה מה שהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל בזה; ועי' ברא"ש בחולין בפרק כסוי הדם (פ"ו סי' א) לענין כוי, דפסק ג"כ, דאע"פ שמכסה מספק לא מברכינן ע"ז וז"ל: "מצאתי כתוב בשם ה"ר יונה ז"ל, שצריך לברך על הכסוי, וראייתו מההוא דפרק במה מדליקין (שבת כג, א) דאין מברכין על הדמאי מפני שהוא ספק דדבריהם, משמע הא ספיקא דאורייתא מברכין עליו וכוי ספיקא דאורייתא הוא, דשמא הוא חיה. - ואינה ראיה, דהכי פירושא, מצוה שתקנו חכמים לעשות מספק כגון דמאי שהזקיקו חכמים לקונה מע"ה לעשר מספק, אין צריך לברך עליו; ואע"פ שאנו מברכין על שאר תקנות של חכמים וצונו מדכתיב לא תסור, הכא לא תקנו אלא מספק, ואין מברכין עליו. ולא שייך לדקדק משם הא ספיקא דאורייתא מברכין עליה, כי לא בא להוציא אלא שאר תקנות חכמים שמברכין עליה, אבל מצוה שאדם מצווה לעשות מספק כיון דברכות אינן מעכבות, טוב שיעשה המצוה ולא יברך, שלא יעבור על לא תשא". - וברור דמחלוקתם תלויה בחקירתנו הנ"ל, ור' יונה ז"ל וחכמי לוניל סוברים כהצד הראשון, וא"כ נהי דהמציאות מכוסה בספק, אבל המצוה הרי הוא מחויב לעשות בודאי, דדינא הכי דגם על ספק הוא מצווה ועומד, והרמב"ם והרא"ש ז"ל סוברים כהצד השני, א"כ לא רק המציאות בספיקא, אך גם החיוב הוא בספק ולא מברכינן, ועי' בתוס' רה"ש (לג, א ד"ה הא רבי יהודה) דו"ק.
155
קנ״וב) עי' בשו"ע יו"ד (ס' קי סע' ד): "רוב חנויות מוכרות בשר שחוטה ומיעוט מוכרות בשר נבילה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו מהן לקח ונתערבה באחרות ואינה נכרת בטלה ברוב משום ספק ספיקא", וברמ"א שם: "ויש אוסרין בכה"ג, משום דכל מקום דאיסור במקומו הוי כמחצה על מחצה, והואיל וספק הראשון אסור מן התורה ואין כאן עוד ספיקא להתיר, רק תערובות, לא מיקרי ספק ספיקא". ומחלוקתם היא, אי מיקרי ספק ספיקא כששני הספיקות אינם מתהוים בב"א, אך בזה אחרי זה. - וברור, דהמחבר סובר כהצד השני וממילא אין הבדל אם הספיקות מתהוים בב"א או בזאח"ז, דגם באופן השני הרי הספק הראשון עוד נשאר ספק לא רק במציאות אך גם בדינא, ובא הספק השני ומתירו לגמרי; והרמ"א סובר כהצד הראשון, דמהספק יתהוה חומרא ודאית, והא דס"ס מותר, ע"כ דדינא הכי דכשיתעוררו שני ספיקות ביחד אין בזה כלל הגדר דספק דאורייתא לחומרא, אבל אם נתהוו בזה אחרי זה הרי אין כלל מציאות ס"ס, דהא הספק הראשון כבר נעשה בדינא לודאי, וא"כ שוב הספק השני לא הוה רק ספק אחד. וכן יהיה הדין אפילו כשיהיו הרבה ספיקות בדבר, אך כל ספק נתעורר בזמן מיוחד הרי סוף סוף לא יחשב רק ספק אחד, היינו הספק האחרון, וגם בזה הרי ספיקא דאורייתא לחומרא.
156
קנ״זג) לענין קדושין וגירושין בספק קרוב לו וקרוב לה בגיטין (עח, א), דעי' בהגהת אשר"י סוף גיטין, דהיינו דוקא בשתי כתי עדים המחולקים אם היה קרוב לו או קרוב לה, אבל אם היה לעדים ספק אם היה קרוב לה אין חוששין לקדושין, דה"ל כאילו קידש בלא עדים - אך עי' ברש"י יבמות (לא, א ד"ה ומתני' דהכא) ולפירושו משמע דאין הבדל ואפילו בכת אחת נמי ספיקא הוא, ועי' בגיטין (עח, ב) בתוס' (ד"ה והא), שהקשו על קושית הגמ' והא אי אפשר לצמצם דנימא כגון דלא ידעו הי מינייהו קדים, וה"ל מגורשת ואינה מגורשת? עי"ש ומשמע ג"כ דסבירא להו, דגם בכת אחת הוי ספק קדושין.
157
קנ״חוגם בזאת נקל להבין, דמחלוקתם סובבת והולכת בציר חקירתנו הנ"ל. - דהא ודאי דעדים בקדושין וגיטין הוא לעיכובא רק בעיקר קיומו של דבר, אבל בשאר הפרטים הצדדים בהן העדים אינן לעיכובא כלל - והראי' דשליח הולכה בקדושין וגירושין אין צריך עדים, עי' ברמב"ם (פ"ו מהל' גירושין הלכה ד) ולדעת הרא"ש בפרק האיש מקדש (קידושין פ"ב סי' ז) גם שליח לקבלה אין צריך עדים, ועי' ברמב"ם (פ"ז מהל' גירושין הלכה ד).
158
קנ״טכי ע"כ רש"י ותוס' סוברים בכאן כהצד הראשון שבחקירתנו, דהחומרא בספיקא דאורייתא הוא בגדר ודאי, א"כ הרי שפיר יש עדים על סוף דבר דהוא העיקר, כלומר על חלות החומרא של אישות שבכאן, דיודעים זאת בידיעה ודאית; והגהת אשר"י סובר כהצד השני, דהחומרא בספיקא דאורייתא הוא בגדר ספק ולשיטתו צדק מאד, דזהו שייך בכל האיסורים שלא הידיעה אוסרתו, אך המציאות אוסרתו, משא"כ בקדושין דהמציאות בלי ידיעת עדים אינה כלום, א"כ כיון דבזה גם להעדים נשאר הדבר בספק, תו לא הוה ספק כלל, דאף אם מציאות הדבר היה קרוב לה, ס"ס אין בכאן ידיעת העדים והוה בגדר המקדש בלא עדים, דאין חוששין לקדושין.
159
ק״סד) עי' בב"ק (מד, ב): "וארב לו וקם עליו וכו', אמרי דבי ר' ינאי, פרט לזורק אבן לגו, היכי דמי, אילימא דאיכא תשע כנענים וא' ישראל ביניהם, תיפוק ליה, דרובא כנענים נינהו, א"נ פלגא ופלגא, ספק נפשות להקל". - ובתוס' שם (ד"ה הוה): "תימא, למ"ד התראת ספק לא שמיה התראה בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מהאי טעמא, דל"ש התראה אפי' ס"ל דספיקא לחומרא?" ועי' בח' הרשב"א דתריץ לה, דאם היה הדין דספק נפשות לחומרא, לא היה נחשב בכאן להתראת ספק, דהא בהא תליא. - ודבר שאין צריך לפנים לאמר, דגם קושיא ופרוקא זו בחקירתנו תליא; - ותירוצו של הרשב"א יתכן להצד הראשון שבחקירתנו, וממילא אם גם בספק נפשות הדין לחומרא יהיה זאת בגדר ודאי, והוה התראת ודאי, וקושית התוס' היא לפי סברת הצד השני שבחקירתנו, וא"כ החומרא אינו מסלק את הספק שבהתראה. [עי' בשטה מקובצת בב"מ (ו, ב) לענין עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק שתירץ קושית התוס', דאע"ג דנימא דנבטל ברובא ס"ס לא נוכל לחשוב לעשירי ודאי, והדברים עתיקים].
160
קס״אה) עי' בשו"ע יו"ד (ס' יח סעי' יא): "השוחט בהמות רבות או עופות הרבה צריך לבדוק בין כל אחד ואחד, שאם לא עשה כן ובדק באחרונה ונמצאת סכין פגומה, הרי הכל ספק נבילות ואפילו הראשונה". ובט"ז (סק"ח) שם: "כתב הלבוש, דהשוחט לאחרים ואח"כ נמצא פגום, שחייב לשלם כל ההפסד, דמזיק בידים הוא ע"כ. ולא נהירא לי, דהא איתא בהגוזל קמא (ב"ק צט, ב) ההיא מוגרמתא דאתי לקמיה דרב וכו'. ופסק רב דטריפה ופטר השוחט מלשלם, משום ספק גזל, דדילמא ס"ל כר' יוסי וכשירה, וכ"כ התוס' (ד"ה מנעך) דמספקא ליה לרב בזה, וא"כ אמאי לא נימא גם התם דפשע השוחט במה שהכניס עצמו לספק נגד רבנן ובודאי יטרפו לו; אלא אפ"ה כיון שיש סברא לפסוק כר"י אין להוציא ממון מידו. ק"ו בזה דהיה סבור שלא יהיו טריפות לגמרי ודאי אין להוציא ממנו דשמא במפרקת בתרייתא איפגום וכו'. ותו דהאיך שייך כאן גרמי, דהא כתב תרומת הדשן (סי' שט"ו), דגרמי הוה דוקא היכא דברי היזיקא, או שההיזק נעשה מיד, ומ"ה פטר במי ששיסה כלב בחבירו דההיזק נעשה אחר השיסוי, כ"ש כאן, דאין שום טריפות, אלא מכח ספק, ע"כ אין להוציא ממון מזה כלל". עכ"ל. ועי' שם בנקודות הכסף שכתב על דברי הט"ז הנ"ל: "לק"מ, דהתם השוחט לא הכניס עצמו בספק, דלא הוה מספקא ליה כלל, אלא איהו הוה קים ליה כרבי יוסי, וא"כ נהי דלרב מספקא ליה היינו לענין טריפה, אבל לא להוציא ממון, דלמא הלכה כר' יוסי; אבל הכא הכניס עצמו בספק. גם זה שהקשה, דהא כאן לא ברי היזיקא כו', לק"מ, דע"כ לא בעינן ברי היזיקא אלא בגרמי, אבל הכא שמזיק בידים, שהרי שוחט בידו בסכין פגומה, א"כ לא הוה ליה להכניס בספק".
161
קס״בוהמבין יבין, שלמרות כל האריכות הרבה שבדבריהם הנה קוטב מחלוקתם הוא רק חקירתנו הנ"ל; דלהצד הראשון לא שייך למימר בזה המוציא מחבירו עליו הראיה, דהוא רק מטעם ספק ממונא לקולא, אבל לפ"ז בכל ספק איסורא אין כלל ספק ממונא, דלענין ממון הרי הגורם זאת הוא מזיק ודאי אחרי דס"ס החומרא שבזה היא ודאית; אבל להצד השני דהחומרא הוא בגדר ספק, א"כ בכל ספק איסורא יתהוה מזה גם ספק ממונא לענין נזיקין - ושייך בזה לאמר הממע"ה.
162
קס״גוגם זה נכון, דלהצד הראשון יחשב למזיק ממש ולהצד השני לא הוה רק גרמי, - דהא גם בהיזק ניכר יש הבדל רבתי בין מקום שפעולת ההיזק הוא בגוף הדבר ובין מקום שפעולת ההיזק הוא בדבר אחר, אך מסתעף ממילא הפסד בזה, דהשני יחשב רק לגרמא - ולא עדיף היזק שאינו ניכר מהיזק ניכר כמובן. וא"כ להצד הראשון שהאיסור הוא בגוף הדבר הוה מזיק ממש, אבל להצד השני הרי כל האיסור הוא רק בהאדם, דעליו לחוש פן יכשל באיסור, ואיסור דבר אחר גרם לו, ולא הוה רק גרמי.
163
קס״דו) עי' במג"א (ס' לט ס"ק א), דהא דקטן פסול לכתוב תפילין משום דכתיב וקשרתם וכתבתם כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה, הוא אפילו אחר י"ג שנה, טרם שהביא שתי שערות, דמספיקא פסול לכתוב עד שיהא בן י"ח שנה - אע"ג דודאי מחויב להניח תפילין מצד ספק. ומשמע להדיא, דתופס כהצד השני שבחקירתנו, דלהצד הראשון הרי שפיר הוה בכלל קשירה, כיון דחיובו בזה היא מצד ודאי.
164
קס״הז) בתשובת הר"ן ס' נ והובא בש"ך יו"ד (ס' רכח ס"ק לא) "מי שנדר ביום ו' בבוקר שלא יהא בשבת הסמוך בעיר זו, ובעוד יום סמוך לשקיעת החמה נתחרט, דיכול להתיר קודם השבת, דמכלל שבועתו הוא מחויב שיצא מהעיר קודם שבת, ולפיכך ע"ש עם חשיכה חל הנדר מיקרי". וברור דתפס כהצד הראשון שבחקירתנו.
165
קס״ומחלוקת הרמב"ם והראב"ד לענין אשם תלוי שהקריבו בחוץ. - דברי הכ"מ שבא להצדיק את הרמב"ם תמוהים מאד. - גם מחלוקת זו תלויה בחקירתנו הכללית בגדר ספק. - גם אם נתפוס בהגדר דס"ד לחומרא כהצד הראשון זהו לא יתכן רק למ"ד דלא בעי איקבע איסורא באשם תלוי לפי שיטת המהרי"ט. - ונמצא, דגם באיקבע איסוריה יש הבדל בין המ"ד דבספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא ובין המ"ד דרק מדרבנן לחומרא. - הרמב"ם לשיטתו שפיר פסק, דאשם תלוי שהקריבו בחוץ פטור.
166
קס״זועי' רמב"ם (פי"ח מהל' מעה"ק הלכה י): "אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק שהקריבן בחוץ פטור, שהרי לא נקבע האיסור". ובראב"ד כתב ע"ז: "א"א, לא ידעתי מאין הוציא זה, ואני מצאתי בתוספתא דזבחים (יב, ב), חטאת העוף הבאה על הספק והקריבה בחוץ חייבין עליה אשם תלוי, אשם תלוי הבא על הספק והקריבו בחוץ חייב עליו חטאת וכו', אבל אשם תלוי יש ממנו למזבח דמו ואימוריו, ובשרו נאכל ככל אשמות שבתורה, הלכך הוי ככל הקרבנות הראוים בפנים, ואם הקריב דמו או אימוריו בחוץ חייב חטאת".
167
קס״חועי' בכסף משנה שכתב "ויש לתמוה עליו" - כלומר על הראב"ד - : "שכ' שלא ידע מאין הוציא זה, דהא תניא פ"ד דכריתות (יח, א) השוחט אשם תלוי בחוץ ר"מ מחייב וחכמים פוטרים. ופירש"י וחכמים פוטרים, דלא איקבע איסורא דשמא חולין הוא. והתוספתא שכתב הראב"ד הוא בפי"ב דקרבנות, ולא חש לה רבינו משום דאתיא כר' מאיר, דלא בעי קביעותא לאיסורא, ולא קיימא לן כותיה אלא כחכמים".
168
קס״טותמוהים מאד דבריו, דמה ענין שמיטה להר סיני, הא המחלוקת בין ר"מ לחכמים הוא רק בחיובא דאשם תלוי, אי בעינן קביעותא לאיסורא, וזהו רק אם נימא דאשם תלוי שהקריבו בחוץ ספק הוא אם יש עבירה בכאן או לא. דלר"מ יהיה מחויב ע"ז אשם תלוי ככל ספק חלב ושאר עבירות שיש בהן כרת, ולחכמים פטור אחרי דלא איקבע איסורא בזה. אבל הראב"ד הלא ירה השגתו מהשקפה אחרת לגמרי, דהביא מהתוספתא שמחויב חטאת ע"ז, וכדהסביר, דלא ספק עבירה יש בכאן אך ודאי עבירה של הקרבת קדשים בחוץ, אחרי דהוה ודאי קדשים, דהא "יש ממנו למזבח דמו ואימוריו ובשרו נאכל ככל אשמות שבתורה", ומה ענין זה להא דר' מאיר, דלא בעינן קביעותא לאיסורא, דהוא רק לענין אשם תלוי בספק עבירה?
169
ק״עאולם באמת גם מחלוקת זו נכללת בחקירתנו הנ"ל, דאי נימא כהצד הראשון דהחומרא היא בגדר ודאי, א"כ גם שוגג בספיקא הוי שוגג בעבירה ודאית, אלא דעל עבירה בשוגג חייבה התורה במקום חטאת - אשם תלוי, אבל ס"ס הוי קרבן-ודאי כיון דגם הסבה שבשבילה בא הקרבן הוי ודאית וכשהקריבו בחוץ חייב חטאת. אבל אם נימא כהצד השני דהחומרא הוא בגדר ספק, א"כ כיון דהסבה שבשבילה בא הקרבן בספק הוא, א"כ גם המסובב בספק קאי, וכשהקריבו בחוץ למדס"ל דבעינן איקבע איסורא, לא מבעיא דאיננו חייב חטאת, אך גם מאשם תלוי פטור.
170
קע״אוהנה ידועה שיטת מהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' א), דהמחלוקת אי בעינן איקבע איסורא באשם תלוי או לא הוא אי ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא, או רק מדרבנן לחומרא, ומאן דסובר דבעינן איקבע איסורא סובר דרק מדרבנן לחומרא, זולת היכא דאיקבע איסורא. דאז מדאורייתא לחומרא, כי ע"כ חייב בזה אשם תלוי.
171
קע״באולם אף אם נתפוס בהגדר דספיקא דאורייתא לחומרא כהצד הראשון, זה לא יתכן רק למאן דלא בעי באשם תלוי איקבע איסורא, וסובר דבכ"מ הדין דספיקא דאורייתא לחומרא, אבל למדס"ל דבעינן באשם תלוי דוקא איקבע איסורא משום דבל"ז ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא, ע"כ אף באיקבע איסורא דאז מה"ת לחומרא, החומרא הוא רק בגדר ספק. - דבשלמא למאן דס"ל, דבכ"מ בספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא, נוכל לאמר דלדידיה לישנא דקרא בכל האיסורים, משמעותיה גם אף על הספק, דזהו גופא אסרה תורה, בלי תוצאת העונשים על עבירתם, כמובן, אבל למאן דס"ל דבעינן דוקא איקבע איסוריה, ובלא זה מה"ת לקולא, ע"כ דסובר דלישניה דקרא משמעותיה רק על הודאי, ולא על הספק, - וכמו דהסביר החוות דעת ביו"ד ס' קי עפ"י דברי הגמ' בסוטה (כט, א) עי"ש. א"כ גם באיקבע איסוריה כ"ז שהדבר בספק קאי, לא יוכל להיות חומרא ודאית, כיון דאין זאת במשמעותיה דקרא לאיסורא, ורק מהא דחייבה התורה בזה אשם תלוי מוכח, דבספק איסורא כזו אנו מחויבים לחוש מדאורייתא.
172
קע״גנמצא לפ"ז דלא רק בלא איקבע איסורא יש חילוק רב בין המ"ד דס"ל מה"ת לחומרא והמ"ד דס"ל דמדרבנן לחומרא, אך גם באיקבע איסוריה, דבזה כו"ע מודים דמה"ת לחומרא, יש הבדל בהגדר של החומרא בין המ"ד הנ"ל.
173
קע״דומה יוצדקו איפא דברי הכ"מ, דהתוספתא היא לר"מ, דלא בעי קביעותא לאיסורא והחומרא הוא בגדר ודאי, וכיון דסבת הקרבן היא ודאית, ממילא הקרבן ג"כ בגדר ודאי והשוחטו בחוץ חייב חטאת - משא"כ לפי מאי דפסקינן דבעינן איקבע איסוריה, גם באיקבע הוי בגדר ספק, וכיון דסבת הקרבן בספק גם המסובב הוא בספק.
174
קע״הולמותר לאמר, דהוא מפרש "לר"מ חייב", הוא לא אשם תלוי אך חטאת - והמחלוקת היא אי חייב חטאת או פטור לגמרי, דאחת משתי אלה יוכל להיות, אבל אין מ"ד שיחייב בזה אשם תלוי.
175
קע״ווהרמב"ם לשיטתו, דסובר דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא כידוע, ע"כ אף במקום דמודה דמה"ת לחומרא כמו בקיום מ"ע - עי' שם בחו"ד שגם הוא סובר דבזה הוא חייב לעשות מספק - בכ"ז לדידיה גם שם החומרא היא רק מספק - ולהכי פוסק דלא מברכינן ע"ז, וגם באיקבע איסוריה, דבודאי מה"ת לחומרא, בכ"ז האשם תלוי המסתעף מזה הוא בגדר ספק.
176
קע״זאי ספק פסול בקדשים עושה דחוי ודאית תלוי בחקירתנו הכללית בהגדר ספיקא. דלהצד הראשון הנה הדחוי המסתעף הוא בגדר ודאי. - רבא לשיטתו בשבת (כג, א) דס"ל כהצד הראשון. - בזה מסולקת קושית הרמינהו שהקשינו.
177
קע״חהיוצא מזה דספק פסול בקדשים אם עושה דחוי ודאית לענין הקרבה תלוי בחקירתנו הכללית הנ"ל; דלהצד הראשון אף אם יתברר אח"כ הספק דלא הוה פסול, בכ"ז הקרבן פסול מצד דחוי, דאע"ג דעצם הפסול הוי ספק אך הדחוי המסתעף מזה הוה ודאי, כיון דבכ"מ החומרא בכל ספיקא דאורייתא הוא בגדר ודאי. אלא דבכל האיסורים דאין בהם הגדר דחוי כשנתברר הספק להיתרא ממילא מסתלק החומרא, דנפקע הסבה וממילא בטל המסובב; אבל בקדשים דיש בהן גדר דחוי, כשנדחה לרגע שאינו חוזר ונראה עוד לעולם ועד, הנה גם אחרי שנתברר הספק ונפקע הפסול מצד עצמו, אבל ס"ס הן היה רגע דחוי מצד ודאי, וזהו גורם דאינו חוזר ונראה. - אך להצד השני דהחומרא הוא בגדר ספק א"כ גם הדחוי בהקרבה הוא בגדר ספק, וכשנתברר אח"כ הספק להיתרא, תו אגלאי מלתא למפרע דלא הוה כלל דחוי. - ועתה אולי יהיה חומר בידינו ליישב את ה"ורמינהו" שהקשינו לעיל (פרק יג) מהא דזבחים ד"אמר רבא, השתא דאמרי רבנן לא נקריב", אהא דחולין דבעיא ר' זירא כשהביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה - דרבא לשיטתו, עי' בשבת (כג, א): "מתיב רב עמרם הדמאי וכו' ומפרישין אותו ערום ובין השמשות וכו'. היכי מברך והא בעינן והיה מחנך קדוש וליכא? אמר אביי, ודאי דדבריהם בעי ברכה, ספק דדבריהם לא בעיא ברכה; והא יו"ט שני דספק דדבריהם הוא ובעי ברכה? התם כי היכי דלא לזלזולי בה, רבא אמר, רוב ע"ה מעשרין הן". ועי' ברש"י שם (ד"ה רבא אמר), דרבא סובר דאף ספק בעיא ברכה - וכנראה מפשטות הגמ' דבעיא לתרוצי גם הקושיא מיו"ט שאני, דבעי ברכה, משום דכל ספק בעי ברכה, ובדמאי שאני, דאין כלל ספק, אחרי דרוב ע"ה מעשרין, ולשיטתו. א"כ כל ספיקא דאורייתא לחומרא הוא בגדר ודאי, שפיר אמר בזבחים, אי נקריב לא מרצה מצד דחוי, ובעיא דר' זירא הוא לפי ההלכה כדפסק הרמב"ם, דספק לא בעיא ברכה ולא הוי כלל דחוי.
178
קע״טאף אם נתפוס כהצד השני בכ"ז ספק פסול בקדשים עושה דחוי ודאית. - שאני חולין מקדשים, בחולין דרוש האיסור לסבה מיוחדת, לא כן בקדשים, שההיתר דרוש לסבה מיוחדת. - בזה יוצדקו דברי הרמב"ם (פ"ו מהל' פסוהמ"ק הלכה א). - בזה תסתלקנה הקושיות שהקשו הראשונים על שיטת הרמב"ם בספיקא דאורייתא מהא דחולין (יב, א) ומר"ה (יג, א). - בזה יש פרפרת נאה לישב קושית הפמ"ג ממנחות (ו, א).
179
ק״פאמנם לאחר העיון בזה נ"ל לאמר דבר חדש. אף אם נתפוס בכל ספיקא דאורייתא לחומרא כהצד השני, ועוד יותר, דאף אם נקבל להלכה פסוקה כדעת האומרים דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא, בכ"ז בקדשים כו"ע מודו דספק פסול עושה דחוי ודאית לענין הקרבה - דגם בזה, בעניני הספיקות, שאני חולין מקדשים. - דבמק"א (לעיל פרק ט) ביארנו את ההבדל העיקרי שביניהם בזה, דבחולין האיסור דרוש לסבה מיוחדת ובאין סבה שתאסרהו הרי ממילא הדבר מותר, ובקדשים הוא להיפך דההיתר דרוש לסבות מיוחדות, היינו הד' העבודות המתירות - ובאין המתיר הרי ממילא באיסורא קיימי. - כי ע"כ רק בחולין ישאר הספק - ספק השקול כשאין הספק מתנגד להחזקה הקודמת, כמו, למשל, ספק חלב ספק שומן, שהספק נופל בעיקר מציאות הדבר; אבל בקדשים, כל הספיקות בפסולי המוקדשים, גם אלה הספיקות שהם בעיקר מציאות הדבר, כמו ספק טריפה כלאים ויוצא דופן וכדומה, גם אלו מלבד "הפסול בגופו" שבהם חסר בהם העבודות המתירות, כדאמרינן בחולין (פ, ב): "מנין לכל הפסולין שבשור ושה שהוא בלא ירצה, ת"ל ושור ושה שרוע וקלוט וגו', לימד על הפסולין שבשור ושה שהוא בלא ירצה" - ועי' ברמב"ם (פ"ג מהל' איסורי מזבח הלכה ז). וא"כ כל הקדשים בחזקת איסור הן עומדים, ומספק אתה בא להתירן אל תתירן מספק, דזהו נגד החזקה - ולכן כל ספיקא דפסולי המוקדשין אי אקריב לא הורצה בודאי, אף דבכל הספיקות בחולין נימא דמה"ת להקל - כאמור - דכללא היא בכ"מ דאזלינן בתר חזקה מדאורייתא.
180
קפ״אובזה יוצדקו דברי הרמב"ם (פ"ו מהל' פסוהמ"ק הלכה א): "כל הזבחים שנתערב בהן א' מחטאות המתות וכו' כולן ימותו, לפי שבע"ח חשובין הן ואינן בטלין, ואם הקריב הורצה, שאין בע"ח נדחים". - ומשמע להדיא, דאם בע"ח היו נדחים לא הורצה, אע"ג דסובר בכל הספיקות, דרק מדרבנן לחומרא.
181
קפ״בוראה זה דבר פלא דבזה יסולקו הקושיות הראשיות שהקשו הראשונים על שיטת הרמב"ם הנ"ל בספיקא דאורייתא היינו מהא דחולין (יב, א) דילפינן דאזלינן בתר רובא מפסח וקדשים דלא חיישינן דלמא טרפה הוי, ולשיטתו קשה, הא בלא"ה כל ספק מותר מדאורייתא אפילו ליכא רובא? ועוד הקשה הכרתי ופלתי (בית הספק ד"ה והנה יש) מהא דר"ה (יג, א) דאמר התם "מהיכן הקריבו עומר, דלמא הביא שליש ביד נכרי, והתורה אמרה קצירכם", ולהרמב"ם קשה, דקארי לה מאי קארי לה, הא כל ספיקא מותר מדאורייתא? דלפ"ז לא קשה מידי, דבשניהם אלמלא דאזלינן בתר רובא היה אסור, כיון דדרוש סבה להתיר אל תתירנה מספק כנ"ל, דאין ספק מתיר מוציא מידי ודאי איסור.
182
קפ״גובזה יש פרפרת נאה בידינו ליישב גם הקושיא שמקשה בעל פרי מגדים בגינת ורדים על הנך דסוברים דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא, מהא דמנחות (ו, א) דאיצטריך לפסוק מיוחד "מכל אשר יעבור תחת השבט, פרט לטריפה שאינה עוברת", "דאי ממשקה ישראל (מן המותר לישראל), הו"א, למעוטי היכא דלא היתה לה שעת הכושר דומיא דערלה וכלאי הכרם, אבל היתה לה שעת הכושר אימא תתכשר". - ולדבריהם ל"ל קרא הא בלא"ה אסור מספיקא, שמא נטרפה ולבסוף הקדישה, כיון דהוה טריפה שאינה נכרת, והניחא למ"ד טריפה אינה חיה י"ל שחיתה לאחר הקדישה י"ב חודש, אלא למ"ד טריפה חיה ל"ל קרא בלא"ה אסור מספיקא?
183
קפ״דאבל לפ"ד לק"מ, דזו היא הנותנת, דאמנם כשיש לנו מיעוט מיוחד לפסול טריפה בקדשים, אז גם ספק טריפה כמו, למשל, כל הזבחים שנתערב בהן טריפה נעשה דחוי בודאי כנ"ל משום דחסרו הדברים המתירים; אבל אלמלא היה לנו האי קרא ורק מצד דכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל ילפינן, א"כ הרי "דיו לבא מן הדין להיות כנדון" ככל איסורי חולין דעלמא, שאמנם בכולם ספיקא דאורייתא לחומרא, אבל החומרא שבהם הוא רק בגדר ספק כנ"ל, וה"נ לא יעשה מספק דחוי ודאית ולא יצטרך להביא קרבן אחר דאדרבא ספיקא של חולין בעזרה יש כאן - וכיון דבכל טריפה שאינה נכרת לפי הנ"ל יש ספק, אם נטרפה ולבסוף הקדישה או הקדישה ולבסוף נטרפה, הו"א דלא יצטרך להביא קרבן אחר, להכי אתי האי כל אשר יעבור לאמר, דגם בהקדישה ולבסוף נטרפה פסול וממילא גם בספק כמו בכל הזבחים שנתערבו נעשה דחוי בודאי כנ"ל.
184
קפ״ההלשון פסח וקדשים קשה דאטו פסח לאו קדשים הוא. - המשנה בפסחים (עח, ב) מורה דיש הבדל בין פסח למוקדשין ובפסח גם ר' אליעזר מודה, דאם אין בשר אין דם. - לפ"ז מקשה הגמ' בחולין שתי קושיות.
185
קפ״וובזה יש בידינו להטעים את דברי הגמ' בחולין שם (יא, ב) במסקנת הסוגיא: "א"ר אשי, אמריתא לשמעתתא קמיה דרב כהנא וכו', וא"ל ודלמא היכא דאפשר אפשר, היכא דלא אפשר לא אפשר, דאי לא תימא הכי, לר"מ דחייש למיעוטא, ה"נ דלא אכיל בשרא, וכי תימא ה"נ פסח וקדשים מאי איכא למימר?" שלכאורה למה חילק את הדבר לשנים פסח וקדשים, דאטו פסח לא קדשים נינהו?
186
קפ״זאבל לדברינו מזהירים הדברים; דהרי הנחנו שבכל ספק פסול בקדשים המתהוה לפני הקרבה, אי נקריב לא הורצה בודאי מצד חזקה. - אולם לכאורה לענין הכפרה לא שייך לאמר גדר חזקה, דהא זהו ענין שרק קמי שמיא גליא, ואי באמת כשר למזבח הרי מכפר הוא, דכל ענין של חזקה הרי הוא לענין מעשי בני אדם לידע איך תנהגו? אבל כיון דקי"ל כר' יהושע (פסחים עז, א), דאמר כיון דכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם, אם אין דם אין בשר, אם אין בשר אין דם ובאבוד ושרוף הבשר לא הורצה אף בדיעבד כשעבר וזרק, וכיון דבספיקא אסור לו לאכול ולהקריב הבשר והחלב מצד ודאי מטעם חזקה כנ"ל, שוב הזריקה בודאי אינה מכפרת כנ"ל.
187
קפ״חוהנה עי' בפסחים (עח, ב) במשנה: "נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם, נטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם, ובמוקדשין אינו כן, אלא אע"פ שנטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם". - ועי' שם ברש"י (ד"ה נטמא בשר), דרישא אפילו לר' אליעזר, דס"ל דאף אם אין בשר יש דם ופליג אר' יהושע, בכ"ז בפסח מודה משום "דעיקר פסח לאכילת אדם קאתי". וזהו שמקשה - "פסח" יקשה אף לשיטת ר' אליעזר, דלא יורצה לעולם, אחרי דתמיד איכא בזה ספק טריפות, ומהספק נעשה ודאי לענין הבשר דחסר המתירין, וממילא הזריקה אינו מרצה אף לר' אליעזר. "וקדשים", דאמנם ר' אליעזר סובר בהם דאף אם אין בשר יש דם, ולדידיה מספיקא לא יצטרך להביא קרבן אחר כנ"ל, אבל הרי הלכה כר' יהושע, דגם בהו אם אין בשר אין דם כנ"ל.
188
קפ״טעצם שיטת השטה מקובצת אינה מובנת, ובכלל צ"ע מאי שייך הפקר ב"ד בקרבנות. - וביותר יקשה ממשנה מפורשת במנחות (נא, ב) בגר שמת. - אין כח ב"ד יפה להפקיר למפרע דלא עדיף כח ב"ד מכח הבעלים בעצמם. - שחיטת הקרבנות היא על הבעלים כמבואר בקדושין (מא, ב) ושאר העבודות הן על הכהנים כמבואר שם (כג, ב). - ולכן שייך לומר קודם השחיטה הפקר ב"ד הפקר. - בכל הקרבנות גם בלי שליחות כשרים אלא דאינם מרצים. - ובזה יוטעם מה דאמר בכאן הלשון "לא מרצה".
189
ק״צעצם שיטת השטה מקובצת (זבחים עג, ב) שהבאנו בהפרקים הקודמים (פרק יא), דגם בקדשים שייך הגדר דהפקר ב"ד הפקר, אך לאחר השחיטה תו אין בכחם להפקיע, לכאורה בלתי מובנת כלל, דאיזה הבדל בזה בין לפני שחיטה ובין לאחר השחיטה? אמנם גם בקדשים קלים מחלקינן לר' יוסי דממון בעלים הם, הוא דוקא קודם שחיטה, אבל לאחר שחיטה משולחן גבוה קא זכי, אבל שם הכונה "לאחר שחיטה" לאחר העבודות המתירות כדפירש"י בב"ק (עו, א ד"ה דר' יוסי הגלילי), ובכאן הרי קמפליג מהשחיטה לשאר העבודות המתירות ובזה הרי "לא פלוג"? ובכלל צ"ע מאי שייך הפקר בקרבנות, דממון הקדש ולא ממון בעלים הוא כמבואר בזבחים (קד, א)? וביותר יקשה דהרי משנה מפורשת במנחות (נא, ב שקלים פ"ז מ"ו): "גר שמת והניח זבחים, אם יש לו נסכים קריבין משלו, ואם לאו קריבין משל צבור". עכ"פ דהזבחים כשירים אע"ג שנכסי הגר נעשים הפקר ממילא, ומה יועיל בכאן ההפקר ב"ד דס"ס ע"י זה לא יופסל הזבח?
190
קצ״אוא"א לאמר דכחן של רבנן יפה להפקיר זאת למפרע, ונמצא דלא נעשה כלל הקדש מעולם, דנראה דלא יתכן דס"ס מה דהוה הוה והנעשה אין להשיב, ועי' ברש"י גיטין (לג, א ד"ה תינח דקדיש בכספא) שפירש: "איכא למימר אפקעינהו לקדושין בגט דדבריהם, ואמרו ליהוי מעות למפרע מתנה, וממילא פקעו, שהרי כשקידש עמ"נ כן קידש". ועי' בב"ב (מח, ב) דפירש (רשב"ם) בפשוט: "תינח דקדיש בכספא יכולין חכמים להפקיע הקדושין, דהפקר ב"ד הפקר גבי ממון, וכאילו קדשה בגזל ובחמס דמי, דלא הוו קדושין". - והדבר מבואר דהפקר ב"ד לא עדיף מהפקר בעלים גופא, דאינו מועיל להפקיר רק מכאן ולהבא, אבל לא יתכן שיפקירו למפרע בהזמן שכבר עבר. - ולכן בב"ב, דההפקעה הוא בעת מעשה הקדושין גופא, דעשה שלא כהוגן ותלויה וקדיש, הדבר פשוט כיון דהפקר ב"ד הפקר הוי כאילו קדשה בגזל ובחמס; אבל בגיטין ובש"מ, דהפקעה היא לאחר מכאן בעת הגירושין שנעשו שלא כדין, וזקוקים אנו להפקעה למפרע, אינו מועיל ההפקר ב"ד, דס"ס מאי דהוה הוה, שע"כ הוכרח להזקק להטעם "שהרי כשקידש עמ"נ כן קידש" - וס"ס הדרא קושיתנו לדוכתה?
191
קצ״בוהנ"ל בזה עפ"י מה דמבואר בקדושין (מא, ב), דשחיטת קדשים הוא על הבעלים ושחיטת אחרים מועלת רק מגדר שליחות, אבל בשאר העבודות המתירות אסקינן שם בפרקא קמא (כג, ב), דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו. אמנם הרשב"א (בחידושיו שם) כתב בישוב הקושיא שהקשו הראשונים מהסתירה שבהגמ' דקדושין הנ"ל להא דנדרים (לה, ב), דבעיא לן, הני כהני שלוחי דרחמנא, או שלוחי דידן נינהו, דמיבעיא לן על השחיטה שכשרה גם בזר, ובכ"ז עפ"י רוב הכהנים היו השוחטין בקרבנות; דבזה א"א לפשוט מצד מי איכא מידי, דאיהו לא מצי עביד, אחרי דכשר גם בזר, אבל לא זו הדרך של שאר הראשונים, והסתירה תרצו בהרבה אופנים. - ועכ"פ לדבריהם, השחיטה מוטלת על הבעלים ואח"כ כבר עשה את חובתו, ורק מצות הכהנים הוא לגמור את שאר העבודות המתירות. ועי"ז יוטעם היטב שיטת השטה מקובצת, דקודם השחיטה שייך הפקר ב"ד, וממילא אינה מועלת השחיטה כיון דזקוקים אנו בזה לגדר שליחות מהבעלים ואיננו - משא"כ לאחר שחיטה, דכבר נפסק יחוס הבעלים לשאר העבודות המתירות כנ"ל, גם אם יפקירו, ס"ס הקרבן בהרצאתו הוא עומד ע"י מצוות הכהנים.
192
קצ״גוהנה במק"א יבואר אצלנו, הא דגר שמת והניח קרבנות, דהקרבנות נקרבים, אע"ג דאין כאן שליחות הבעלים, משום דבכל הקרבנות מלבד פסח גם בלי שליחות כשרים, אלא דאינם מרצים.
193
קצ״דובזה יש לנו פרפרת נאה להבין לשון חכמים שאמר "השתא דאמרי רבנן לא נקריב, אי נקריב לא מרצה", דלכאורה פסול הל"ל כיון דסבירא ליה דבע"ח נדחים, וכבכל דחוי דעלמא? דלפ"ז יוטעם מאד, דלענין הכשר הבשר אינו מונע ההפקר ב"ד, דלא גרע זאת מגר שמת דנעשה הפקר ממילא כנ"ל, וסתם רק דלא מרצה דזהו מדאורייתא, אחרי דלענין הרצאה בעינן שליחות בעלים כנ"ל.
194
קצ״הקושית התוס' על רש"י בפסחים (פ, ב). - מהנחתנו בהפרקים הקודמים תצא לנו הנחה שלישית, דבפסח שאני דשם גם בפסול מדרבנן לא הוי חולין בעזרה. - וממילא הצדק עם רש"י.
195
קצ״ופסחים (פ, ב) במשנה: "הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה", ובגמ' דייק ע"ז "טעמא דנזרק ואח"כ נודע, אבל נודע ואח"כ נזרק לא מרצה".
196
קצ״זובתוס' שם (ד"ה נזרק) כתבו: "פירש בקונטרס, שהוא טמא הדם או הבשר, וקשה לריב"א דבטומאת הבשר ע"כ ציץ לא מרצה לאכילה, אלא לפטור מפסח שני, וכמ"ד הציץ מרצה על אכילות, וכר' נתן, דלא בעי אלא גברא דחזי, וא"כ היכי דייק טעמא דנזרק ואח"כ נודע, הא נודע ואח"כ נזרק לא מרצה ציץ והיינו לפוטרו מפסח שני; וע"כ הא דלא מרצי היינו מדרבנן מדמפלגי בין שוגג למזיד, וכן אמר בהאשה רבה (יבמות צ, א) והיכי מחייבי ליה רבנן בפסח שני, כיון דמדאורייתא פטור הוי חולין בעזרה?" ובשביל זה סתרו פירש"י ופרשו בשם הריב"א, דלא מיירי מתני' אלא בטומאת דם.
197
קצ״חוהנלענ"ד להצדיק את דברי רש"י ז"ל עפ"י מה שביארנו בהפרקים הקודמים דעת השטה מקובצת, דגם בקדשים שייך הגדר דהפקר ב"ד, אלא שיש הבדל בזה בין קודם השחיטה לאחר השחיטה, משום דלאחר השחיטה אין להבעלים שום יחוס ממוני אל הקרבן ורק כפרה יש לו בו, דע"ז לא שייך המושג הפקר.
198
קצ״טומשתי ההנחות האלה תצא לנו הנחה שלישית דאמנם בפסח, דאף כשנטמאו הבעלים או שמתו אחר השחיטה נמי תעובר צורתו ויצא לבית השריפה ולר' יוחנן בן ברוקה ישרף מיד, כמבואר בפסחים (פב, א) וברמב"ם (פ"ד מהל' קרבן פסח הל' ג) ולר' שמעון אף כשמשכו הבעלים את ידיהן אחר השחיטה נמי הדין כך כדאיתא שם (פט, א), וא"כ שם יחוס הבעלים אל הפסח לא נפקע עד אחרי ההקרבה. - ועי' ברש"י (שם פב, ב ד"ה והא אנינות) שכתב: "שאפי' מתו נדב ואביהוא לפני זריקה, אין הזריקה נפסלת בכך, דחטאת לא דמיא לפסח דעיקרו לאכילה, דאילו חטאת לא חיישינן לאוכלין דידה דלכפרה אתיא" - והבן. וממילא לפ"ז שפיר שאני פסח מכל שאר הקרבנות, דאמנם בכל פסולי דרבנן שאחר השחיטה בכל הקרבנות אין כוחם יפה לחייב את הבעלים בקרבן אחר, דהא הוי חולין בעזרה, אבל בפסח שפיר יכולים לחייבו בפסח שני ע"י הפקר ב"ד דהוי הפקר מדאורייתא, ואף לר' יוחנן דס"ל, דאכילת פסחים לא מעכבא, אבל הלא גם לדידיה הא בעינן גברא דחזי לאכילה, ולכך גם הוא סובר, דכשהיה חלים בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה, דאין זורקין עליו כדאיתא בפסחים (עח, ב), וע"י ההפקר ב"ד תו ליכא גברא דחזי לאכילה, דהא אין הפסח נאכל אלא למנויו. וממילא צדק רש"י בדבריו.
199
ר׳תוס' פסחים (נח, ב) דהא דכל הקרבנות שהקריבן קודם תמיד של שחר פסולין הוא רק מדרבנן. - אמנם הלשון פסול משמע לכאורה דאינו מתכפר ג"כ. - וכן קשה על תוס' פסחים (סב, א). חקירה בפסולי דרבנן בהשחיטה גופא אי שייך הגדר דהפקר ב"ד. - כחם של ב"ד יפה להפקיע לא רק על לעתיד. אך גם בהוה. - ובזה יתישב הכל.
200
ר״אפסחים (נח, ב) בתוס' (ד"ה העולה) כתבו: "ולמאי דאמרינן בהתכלת (מנחות מט, ב), דליכא עיכובא בהקדמה לתמיד אתי שפיר הא דאמרינן בריש עירובין (ב, א) שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולים, שנאמר ושחטו פתח אהל מועד, בזמן שהן פתוחין ולא בזמן שהן נעולין; דמטעם ששחטן קודם תמיד של שחר לא הוו פסולין. והא דתניא בתוספתא דמכילתין (פ"ד ה"ב), כל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר או שעיכבן אחר תמיד של בין הערבים פסולין, שאין לך קודם לתמיד של שחר אלא קטורת, ואין לך שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים כו', האי פסולין היינו מדרבנן". - וכך כתבו ג"כ בעירובין (ב, א ד"ה שלמים).
201
ר״באולם עי' ביומא (כט, א ד"ה אלא) שפלפלו בזה הרבה ובהמשך הדברים כתבו: "אבל לשון התוספתא משמע, דאפילו אם זרק הדם בדיעבד ועשה כל מצותו אפילו הכי פסולין, דקתני שהקריבו ולא קתני ששחטן, ואי מדרבנן אמאי פסולין". ודחקו לאמר "ונראה דפסולין דקאמר היינו הבשר מלאכול, אבל בעלים נתכפרו, כדאשכחן כי האי גוונא בפ"ב דזבחים (כו, ב) נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד וכו' - פסול, ואמר שמואל פסול הבשר, אבל בעלים נתכפרו". - שקשה מדוע לא פרשה הגמ' זאת להדיא בשום מקום, ומן הסתם פסול הכונה דאינו מתכפר ג"כ?
202
ר״גועי' בתוס' בפסחים (סב, א ד"ה כי לית ליה) שכתבו: "נראה דרב חסדא לא פסל אלא מדרבנן, דמדאורייתא לא שייך לחלק בין לחומרא ובין לקולא, ומדאורייתא לא אמרינן הואיל כלל אפילו לחומרא וכו'. ואין להקשות, אי מדרבנן היאך יתחייב פסח אחר, הא קמייתי חולין לעזרה? לא היא כיון דלא יזרוק הדם אינו יוצא ומותר לצאת באחר". וגם בזה הדוחק מבואר, דסתימת הלשון פסול משמע דלעולם פסול אף כשעבר וזרק הדם?
203
ר״דאמנם לפי מה שהביאנו בפרקים הקודמים דברי השטה מקובצת, שחילק בין פסול דרבנן קודם השחיטה ובין פסול דרבנן לאחר השחיטה, דבהראשון שייך הגדר דהפקר ב"ד הפקר וממילא שוב אינם מתכפרים הבעלים מדאורייתא כהסברנו לעיל יש ליישב הכל. דהנה יש לחקור בפסול דרבנן בהשחיטה גופא, אם שייך הגדר דהפקר ב"ד, אכן לפי הטעמתנו בפרק יח עפ"י השינוי בדברי רש"י בגיטין (לג, א) ובב"ב (מח, ב) בהגדר דאמרינן "ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה" - שממילא מבואר גם זאת, דאמנם אין כחן של ב"ד יפה להפקיר למפרע, אבל ביכלתם להפקיר לא רק לעתיד, אבל גם בהוה, כלומר כמו בב"ב שם דהמעשה שלא כהוגן מצד המקדש היה בעת מסירת הכסף ולא קודם, אך באותו הרגע חל גם ההפקר ב"ד, וממילא הוי כאילו קדשה בגזל ובחמס. - וא"כ לפ"ז בפסול דרבנן בשחיטה גופא שוב שייך הגדר דהפקר ב"ד, דבאותו הרגע נפקע בעלותו, ושוב אינו מתכפר מדאורייתא.
204
ר״הועתה ניחא הכל, דאף דביבמות (צ, א) אמרינן גבי דם שנטמא וזרקו, דכיון דמדאורייתא הציץ ומרצה אין כחן של רבנן יפה רק לאמר דלא הורצה להתיר בשר באכילה, אבל ס"ס בעלים נתכפרו; זהו רק משום דהפסול נעשה רק אחר השחיטה, דתו לא שייך הגדר דהפקר ב"ד, אבל בקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר, או גבי הא דרב חסדא בפסחים דאית ליה הואיל לחומרא, דבשניהם אם כי הפסול הוא רק מדרבנן, אבל הפסול הרי נעשה במעשה השחיטה גופא דהשחיטה וההפקר ב"ד באין כאחד, וממילא נפקע בעלותו ושוב אין מתכפר מדאורייתא. - וא"ש דסתמו בשניהם פסול גם על הבשר וגם על הכפרה, הבשר מצד דהוא שב ואל תעשה, והכפרה מצד הפקר ב"ד כנ"ל.
205
ר״ודבר נאה של הס' ים התלמוד בב"ק (לג, א). - אם אמנם שהדבר נאה, אכן אינו מתקבל כלל. - בכל המקומות דאנו מוצאים שם הגדר דחוי הוא באופן דאף אם יהיו חוזרים ונראים, בכ"ז לא יתוקן העבר ע"י זה. - ולא כן בנ"ד, שהחוזר ונראה מתקן את העבר למפרע. - ומלבד זאת הלא לא איסור קדשים יש בזה אך איסור של חולין בעזרה, ועל איסור זה לא שייך הגדר דחוי.
206
ר״זראיתי בים התלמוד ב"ק (לג, א) שכתב בישוב קושית התוס' (ד"ה איכא) שהקשו שם גם לר' ישמעאל דאמר יושם השור יהיה קדוש כשהקדישו ניזק למ"ד למפרע הוא גובה?: "ונראה דבר נאה ומתקבל, דהא מבואר, דכל שלא ראוי להקריבו בשעת ההקדש הוי דחוי מעיקרא ואינו קדוש; ומעתה מיושבת קושית התוס', דהכי קאמר הש"ס הקדישו ניזק איכא בינייהו, היינו שהקדישו קדה"ג, וא"כ לרע"ק דס"ל שותפין נינהו לא נדחה מעולם מהקרבה, דהרי תיכף כשהקדישו יכול להקריבו דשלו הוא, משא"כ לר' ישמעאל אינו קדוש אף דאמרינן למפרע הוא גובה, משום דהואיל בשעה שהקדישו לא חזי להקרבה שהרי יכול המזיק לסלק בזוזי, וא"כ אף שכעת לא סילקו בזוזי ונעשה שלו למפרע, מ"מ אינו קדוש, הואיל ואידחי אידחי". ע"כ תוכן דבריו.
207
ר״חולענ"ד, אם כי הדבר "נאה" באמת, אך אינו מתקבל כלל. דוק ותשכח בכל המקומות שיש בהן הגדר דחוי ותראה, כי בכל אלו גם כשבא הזמן וחזר ונראה, ואף אם יהיה הדין באמת דחוזר ונראה, בכ"ז ע"י זה לא יתוקן העבר, דעכ"פ הלא היה איזה זמן דהיה נדחה; - כמו, למשל, הפריש נקבה לפסחו, או בהמה של שני שותפין והקדישה חציה, או אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו, או שני שבזוג ראשון של שני השעירים, או מזבח שנפגם, או מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו, דבכולם אף כשאח"כ חזר ונראה, בהראשון - ע"י שהורעה עד שנסתאב, בהשני - ע"י שחזר ולקח החציה השנית, בהשלישית - ע"י שעה תשובה, בהרביעית - ע"י שהביא עוד זוג, בחמישית - ע"י שהותקן המזבח, בהששית - ע"י שהעני אח"כ, אבל בכל אלה ע"י זה לא יסתלק למפרע הדחוי העבר שהיה באיזה זמן, וזה גורם דאינו מועיל גם מה שחזר ונראה.
208
ר״טודוק עוד בכל המקומות ששקלינן וטרינן בענין דחוי, כמו בזבחים (יב, א): "מגדף בה ר' אבהו, א"כ פסח כשר לבן בתירא היכי משכחת לה, אי דאפרשיה האידנא דחוי מעיקרא הוא, ואי דאפרשינהו מאתמול נראה ונדחה הוא?" ושם (לד, ב) "קיבל הכשר ונתן לפסול יחזור לכשר" - דמקשינן "ולהוי ליה דיחוי?" - ובמנחות (נט, ב): "מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליה לבונה מלקט את הלבונה וכשרה, ואם עד שלא ליקט לבונתה חישב עליה בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו פסול ואין בו כרת. ואם משליקט לבונתה חשב עליה, חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת". דמקשינן ע"ז "ותיהוי פך ואמאי פסלה במחשבה, דחוי הוא?" דגם בכל אלו, הנה הרגעים שהיה דחוי ישארו בתקפם בדחייתם גם עתה שהזמן, או איזה סבה ידועה גרמו שחזרו ונראו.
209
ר״יוהתבונן נא גם בכל המקומות בתלמוד לענין דחוי אצל מצוות - סוכה (לג, א): "בעי ר' ירמיה, נקטם ראשו מעיו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט, מהו, יש דחוי אצל מצוות או לא", ע"ז (מז, א): "רב דימי אמר, באשירה שבטלה קמיבעי' ליה, יש דחוי אצל מצוות או אין דחוי אצל מצוות", ושם ובסוכה (לג, א) ובחולין (פז, א): "כסהו ונתגלה פטור לכסות, כיסהו הרוח חייב לכסות, ואמר רבב"ח אמר ר' יוחנן לא שנו, אלא שחזר ונתגלה, אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות. כי חזר ונתגלה מאי הוי הואיל ואידחי אידחי"? - דגם בכל אלה הגדר הוא הכל מטעם ד"העבר" הנדחה מעכב את ה"חזר ונראה" של ההוה.
210
רי״אאבל כשתצויר מציאות ש"החוזר ונראה" יעקור את הדחוי למפרע, כלומר, דע"י ההוה יתוקן גם העבר מעיקרו בזה לא אשכחינן מעולם הגדר דחוי, ולא יתכן בזה הגדר הנ"ל; דכאמור בהפרקים הקודמים הא ד"כיון שנדחה" זהו סבה ד"אינו חוזר ונראה", אבל כאן הלא כשיבוא תור המסובב נעקרה הסבה לגמרי.
211
רי״בוציור כזה הלא הוא למדס"ל דבע"ח למפרע הוא גובה כשאקדיש ניזק. וא"כ צדקו מאד בעלי התוס' בקושיתם אמאי לא יהא קדוש אף לר' ישמעאל, ותפסו בתירוצם דבאמת כשגבאו הניזק לבסוף דקדוש למפרע אף לר' ישמעאל ולא שייך למימר בזה הגדר דחוי, דהא לבסוף כשאיננו מסלק בזוזי הרי אגלאי מלתא למפרע, דלא נדחה מעולם מהקרבה. ולא דמי גם להא דאמר רבא (זבחים עג, ב) "השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצה", אף דלבסוף הוכרו, דשאני התם דסבת האיסור הוא הקבוע מתערובת הפסולין, והסבה הזאת אינה מסולקת למפרע גם לפי מצב ההוה, דס"ס היה זמן ששם קבוע מתערובות פסולין היה על הקרבן - משא"כ הכא.
212
רי״גומלבד זאת דבריו לא יתכנו מצד אחר, דהא כבר ביארנו דהגדר נדחה הוא רק באיסורי קדשים, אבל בשאר איסורים לא לשתמט תנא דלימא דכיון שאסור היה באיזה זמן יאסר לעולם. - ובכאן גם טרם שגבאו הניזק האיסור דרביע עליה הלא הוא האיסור חולין בעזרה דאולי יסלקנו בדמים ולא נעשה הקדש מעולם, והאיסור של חולין בעזרה הרי הוא איסור ככל האיסורין שבתורה, איסור חולין ולא איסור קדשים, ואין בזה כלל הגדר דחוי.
213
רי״דואל תשיבני מהדיחוי של ר' יוחנן (זבחים יב, א): "בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקח חציה", דגם שם הלא כל הדחוי הוא מצד החולין שבה? דדוק ותשכח, דגם שם הדחוי הוא לא מצד החציה השנית שהיתה חולין מקודם טרם שלקחה, דהא הרי הוא ככל הקדש שטרם ההקדש אינו ראוי להקרבה מצד דהוה חולין, דבודאי לא שייך בשביל זה להדחותה - והדיחוי, שבזה הוא כמובן על החציה הראשונה דהוה הקדש, ובכ"ז פסולה להקרבה - והפסול שבה הלא הוא מצד בעל מום, כיון דהוה רק חציה - ופסול מום למותר להגיד, דהוא מאיסורי קדשים - ומזה הרי נפקא ליה לר' יוחנן כל חדושא דדחוי בבע"ח, כדאמרינן ביומא (סד, א): "ור' יוחנן מיעט רחמנא בהם, הם הוא דכי עבר מומן ירצו הא כל דחויין הואיל ונדחו נדחו". - וודאי פסול מום כזה לא הוה בכלל הפסוק וישאר בדחויו לעולם, אבל איסור חולין לעזרה כמובן לא מאיסורי קדשים הוה, דיהא שייך בו הגדר דחוי.
214
רי״המעשה לסתור להנחתנו הנ"ל מהא דזבחים (יב, ב) לפירש"י שם. - באמת מזה אדרבא ראיה להנחתנו. דרש"י השכיל לפרש דהדחוי בכאן הוא לא פרטי אך כללי, משום דתורת חטאת חלב בכלל נדחית. - ואמנם דחוי כזה הוא שונה מכל הדחויין דעלמא, אבל עכ"פ גם בכאן לא יתוקן העבר.
215
רי״ואכן לכאורה נוכל להביא "מעשה לסתור" להנחתנו בפרק הקודם, דהיכא שכשחזר ונראה אגלאי מלתא למפרע דלא הוה נדחה מעולם, אז אין בזה הגדר דחוי, מהא דזבחים (יב, ב) "בעי ר' ירמיה, אכל חלב והפריש קרבן והורו ב"ד שחלב מותר וחזרו בהן, מהו מי הוי דחוי או לא הוי דחוי. אמר ליה ההוא סבא, כי פתח ר' יוחנן בדחויין מהא פתח, מאי טעמא התם גברא אידחי, קרבן לא אידחי, הכא קרבן נמי אידחי". - ועי' שם שחלקו רש"י ותוס' בפירושא דהאי מלתא, רש"י (ד"ה התם) פירש ד"התם" קאי על הא דמומר ושוטה ו"הכא" כונתו על הא ד"הורו ב"ד" ובתוס' (ד"ה הכא) בשם ר"ת פרשו להיפך, ד"הכא" הוא במומר ושוטה דפטור לכולי עלמא, ו"התם" גבי הורו ב"ד "דקרבן לא אידחי דאי לאו דהתירו ב"ד היה קרב ונמצא שלא היה דחוי, אלא ע"י טעותו". - אבל עכ"פ שניהם מודים דלר' יוחנן גם בזה יש הגדר דחוי, אע"ג דאח"כ שב"ד חזרו בהן אגלאי מלתא למפרע, דלא נדחה כלל מעולם, אלמא להדיא דאף "חסרון ידיעה שלנו עושה דחוי"?
216
רי״זאבל באמת דוק ותשכח, דמזה אדרבא ראיה להנחתנו הנ"ל עי' שם ברש"י (ד"ה הורו ב"ד) ותראה שפירש: "נדחה, דאילו עבר השתא לאו בר קרבן הוא, דאמרינן בהוריות (ב, ב) יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור", שלכאורה ל"ל כל זה, הא בפשטות יכול לפרש דהשתא הוה דחוי, כיון דהורו ב"ד שאין כלל עבירה בחלב? אבל הוא אשר אמרנו, שלרש"י היה קשה, דבאמת אין זה דחוי, אחרי דס"ס חזרו בהן ואגלאי מלתא למפרע, דגם אז היה ראוי להקרבה; ע"כ השכיל רש"י לפרש, דהדחוי בכאן הוא לא פרטי, אך כללי, כלומר, דלאו מצד שהחטאת הזאת נדחית קאתינן בזה, אך מפני שתורת חטאת כזאת בכלל נדחית בזמן הזה - וזהו שמפרש אח"כ (ד"ה התם) ביותר ביאור "גבי מומר ושוטה גברא אידחי מקרבן, קרבן לא אידחי, תורת חטאת זאת לא נדחית מישראל מן הכשרין, אבל הכא תורת קרבן זה נדחית מן הכל" התבונן בדבריו הקדושים, המועט המחזיק את המרובה, ותורת חטאת זאת הרי נדחית אף לפי מה שנתגלה עתה שחזרו בהן, דס"ס הלא היה זמן מן הזמנים דלא היתה תורת חטאת חלב שזוהי הוא דפירש "דאילו עבר השתא לאו בר קרבן הוא" כלומר, אף אח"כ שיחזרו ב"ד, ולאו מצד "דאינו חוזר ונראה" אך בכלל מצד "דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור", כנ"ל.
217
רי״חואמנם דחוי זה לפירש"י הוא שאני מכל הדחויין בקרבנות שבכל הש"ס, דבכולם הדחוי הוא באותו הקרבן הפרטי שעליו אנו אומרים דגם דאינו חוזר ונראה, משא"כ בכאן, כנ"ל, ומחדש לנו בזה, דגם דחוי בתורת הקרבן בכלל נמי חשוב דחוי, ולא עוד אלא שהדחוי ממין האחרון לפירש"י הנ"ל, עוד מיגרע גרע. אבל עכ"פ אין מזה שום סתירה להנחתנו בפרק הקודם, דגם בנ"ד לא יתוקן העבר, אף אם נימא דחוזר ונראה, דס"ס היה זמן שלא היתה תורת חטאת של חלב, ומי שאכל חלב באותו זמן היה פטור באמת אף עתה שחזרו ב"ד מזה.
218