דרכי ישרים, הנהגות ישרותDarkhei Yesharim, Hanhagot Yesharot
א׳איתא בספרא (פ' שמיני). אותו היצה"ר העבירו מלבבכם כשם שהוא יחידי בעולם כך תהי' עבודתכם מיוחדת לפניו. וכל זה יהי' בידך שיהי' לאדם תמיד רק מחשבה אחת בעבודת הבורא כמו שאמר הכתוב אשר עשה אלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. *שמכח רבות מחשבות האדם מתבלבל בעבודתו.
1
ב׳*נודע מהזוהר וי לבני נשא דלא ידעין ולא שמעין ולא מסתכלין ביקרא דמאריהון. וז"ס ידיעה שמיעה ראי' ר"ת ישר וא"א להיות להם בחי' אלו מכח שהמה בקשו חשבונות רבים:
2
ג׳ויחשוב בכל עת שכל דבר שיש בעולם הכל מלא מהבורא יתברך (כמ"ש הכתוב את השמים ואת הארץ אני מלא). וכל הדברים הנעשים מכח מחשבות בני אדם בתחבולותיהם צריך לידע שהם הכל מן הבורא ית' ואפילו דבר קל שבקלים שנעשים בעולם הם כולם מהשגחתו יתברך. וכשנודע סוד זה לאדם צריך להבין שלא יהי' חילוק אצל אדם בדבר שהוא רוצה לעשות בין שנעש' דבר זה כרצונו ובין שלא נעשה כרצונו כיון שהכל הוא מהבורא ית' והוא יודע שכן טוב לו שלא יהא נגמר ונעשה כרצונו. ומכח זה לא יקפיד אדם לעולם לצער על איזה דבר שחישב לעשות ולא עלה בידו מכח לפועל. לפי שהוא יאמין שרצון הבורא הוא להיפך. ובוודאי אם הי' ישר לפני הבורא הי' לי לסעד לגמור ועכשיו שאין בידי כח לגמור בוודאי לא עלה דבר זה לרצון לפני הבורא ית' ומכח זה עשה לי טובה עוד מכח זה שלא עושה דבר זה.
3
ד׳ויחשוב שהכל בין עולם הגלגלים ועולם המלאכים ועולם הכסא הכל כאין נגדו ית' שכלם הם בתוך חלל הצמצום שצמצם עצמו יתב' והכל נעשה בדבר אחד. *וא"כ למה לי למשוך אחר תאוות העוה"ז שהם כולם אינם רק דיבור אחד ממנו ויותר טוב לדבק עצמו למעלה בעולמות עליונים בהבורא ית' שהוא העיקר ולא לדבק עצמו בטפל. וזהו כוונת הזוהר. זכאין אינון צדיקיא דידעין לשוואה רעותהון לעילא לגבי מלכא עילאה ולאו לגבי עלמא דא ובכסופא בטילא דילי' שסוף כל העולמות ליחרב. (ונ"ל שע"ז התפלל דוד המלך ע"ה אחת שאלתי כו' שבתי בבית ד' כל ימי חיי בעולמות עליונים מובן) ויחשב תמיד וידבק עצמו בבורא ית' באהבה גמורה שיהי' אוהב אותו באהבה זו שיהי' יותר מכל אהבת דבר שבעולם וכל דבר טוב שיש בעולם הכל משורשו ית'.
4
ה׳*כמו שאמר הכתו' בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. הרי כל הברואים מעט מזער ול"ל לדבוק בשורש קטן. יותר טוב לדבוק בעץ החיים שהוא הבורא ולעזוב כל דברי העול' הזה שהם נחשבים כעלה הנושר מן האילן. למשל לאדם שנופל מאילן גבוה ויש כח בידו לאחוז באילן ויהי' ניצול מנפיל' והוא הולך ואוחז בענף או בעלה ונפסק הענף או העלה ונפל עמו למטה לארץ בוודאי הוא כסיל:
5
ו׳ויחשוב בשעה שעושה איזה דבר שרוצה לעשות נחת רוח לבורא ולא לתועלת עצמו ח"ו להנאתו. [רק שיהי' עוז לאלקים]. ותמיד יהי' מחשבתו דבוקה בעולם העליון בו ית' וזש"ה ברמז ומן המקדש לא יצא וכשרוצה לדבר מעניני עוה"ז יהי' במחשבחו שהולך מעולם העליון למטה כאדם שהולך מביתו לחוץ ודעתו לחזור תיכף ומיד כן יחשוב תמיד בעולם העליון ששם ביתו העקרי בבורא ית' אף בעת שהוא מדבר בענין עוה"ז ויחזור תיכף מחשבתו לדיבוק הראשון בבורא יתברך וז"ש דוד לשלמה בנו לאמר הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ פי' כמו אדם שהולך ודעתו וחשקו בכל המהירות לחזור לביתו (וז"ש חשבתי דרכי שהוא עולם הזה ותיכף ואשובה רגלי אל עדותיך ששם הוא עיקר דירתי).
6
ז׳ועוד ידוע שכל הארץ רומז לקוב"ה ושכינתי' וכמו שבשפעו יתברך כתיב והחיות רצוא ושוב כן יהי' בדרך זה לעיין בענין עוה"ז וישוב תיכף למקומו וזהו מדריגה גדולה מאד. (ונ"ל זס"ה וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו. פירוש כשהקב"ה רוצה להיות מורה דרך לאדם תחתון אזי הוא מגלה א"ע לאדם ומסתלק מיד ומי שהוא חכם הוא הולך תיכף במסלה העולה. ר"ל בדרך זה וברושם זה שהקב"ה הלך. ואז הוא יודע ומרגיל תמיד לעלות בזמן שירצה אפילו בשעה שאין הקב"ה מדבר עמו ומי שהוא כסיל אפילו שלפעמים מתרחש לי' ניסא שהקב"ה מגלה א"ע לו והולך מאתו והוא נשאר בעוה"ז. ואח"כ כשיבא לו איזה זמן שרוצה לעלות במחשבתו אל הבורא הוא תועה בדרך ודרכי ציון אבילות מבלי באי מועד. וכל זה מחמת כסילות שלו: וז"ש ואברהם שהוא הצדיק שב תיכף למקומו ר"ל למקום הבורא. שאתמר ממקומו הוא יפן. ומכח זה נגלה לפניו תמיד הדרך זה לעלות לשמים בסולם זה שמוצב ארצה וק"ל). וצריך לזכות הנשמה תחלה כדי שיהא תמיד דבוק בעולם העליון בו יתברך.
7
ח׳וכשלומד צריך לנוח מעט בכל עת ובכל שעה כדי לדבק עצמו בו יתברך אע"פ שבעת הלימוד א"א לדבק עצמו בבורא יתברך אך שהתורה מצחצחת נשמתו והוא עץ חיים למחזיקים בה. ואם לא ילמד יבוטל דביקותו. ויחשוב כמו בעת השינה איננו יכול להיות דבוק וכן כשנופלים המוחין שלו ולא יהי' שעת הלימוד גרוע מהם. ואע"פ שיבוטל הדביקות בשעת הלימוד לית לן בה רק מכל מקום צריך לישב עצמו בכל שעה ובכל רגע בדביקות הבורא יתברך כמו שכתבתי לעיל:
8
ט׳ועוד כלל אחד שלא להרבות בלימוד מאד כי בדורות הראשונים שהי' שכלם חזק ולימודם בקדושה עליונה וגדולה לא היו צריכים לטרוח עצמם על היראה שהיראה היתה תמיד נגד פניהם היו יכולים ללמוד הרבה. *אבל אנו ששכלינו מעט אם נבטל מחשבותינו מן הדביקות השם יתברך ונלמוד הרבה. ח"ו נשכח יראת השם מאתנו והיראה היא עקריות יראת השם היא אוצרו כמו שכתב בראשית חכמה, לכן צריך למעט בלימוד ולחשוב תמיד בגדולות הבורא יתברך כדי לאהוב אותו וליראה מלפניו ולא יחשוב במחשבתו מחשבות רבות רק מחשבה א' כמ"ש לעיל:
9
י׳*וזה שאמר הכתוב מה ה' שואל מעמך כי אם לירא' וגו' אין לגבי משה מלתא זוטרתא שהי' לו מוחין גדולי' משא"כ אנו צריכין לטרוח על היראה והבן:
10
י״אהגה"ה נראה לפרש סוד זה טוב מעט בכוונה דהיינו ללמוד מעט ואך שיהי' תמיד קשור ודבוק במדת יראה שהוא נוקבא כוונה שכל כוונת המאציל יתברך הי' בבריאתו בשביל מדה זו שהוא מלכות מהרבה בלא כוונה דהיינו שילמוד הרבה ולהיות נושר ונפסק מיראה שהוא עיקר וק"ל. וז"ס לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם. פי' כשאתם רוצים שלימוד שלכם יהי' ביראת ה' בדביקות נצור לשונך מרע. פי' שצריך לשמור ברית הלשון ולמעט בדבור כמה דאפשר מכל הדיבורים ולאו דוקא שלא לדבר רע אלא אפי' מדברים הגורמים שתבא לרע כנודע מ"תומר דבורה" האיך ירגיל האדם א"ע במדת היסוד צריך אדם להזהר מאוד מהדיבור המביא לידי הרהור כדי שלא יבא לידי קרי אין צריך לומר שלא ידבר נבלה אלא אפילו דיבור טהור המביא לידי הרהור ראוי לשמור ממנו. והכי דייק לישנא דקרא אל תתן את פיך לחטוא את בשרך הזהיר שלא יתן פיו בדיבור שמביא להחטיא בשר קודש אות ברית. וכתיב למה יקצוף אלקים על קולך וגו' ואם הוא נבלות הפה מאי להחטיא הרי הוא בעצמו חטא אלא אפילו שהדיבור לא הי' חטא אלא דיבור טהור אך אם מביא לידי הרהור צריד ליזהר ממנו ולזה אמר לחטוא את בשרד למה יקצוף. ירצה אחר שמחטיא יקצוף על אותו הקול אפילו שהי' מותר כי מכח וע"י פעולה רעה הנמשכת ממנו יחזור הקול והדיבור רע ע"ש. ונחזור לעניננו דוד כד אמר נצור לשונך מרע דהל"ל מלדבר רע. אך הכוונה באמת שהדבור יהי' טוב אך אם ח"ו יבא ממנו לעתיד היזק שהוא רע וז"ש מרע פי' בשביל רע כדי שלא יבא ח"ו דיבור רע צריך אתה לשמור ולנצור לשונך מטוב ואין לך רע גדול מזה אם אין לאדם יראה שהוא אוצרו כל שיראת חטאו קודמת וכו' הרי מכאן יש לימוד שאפילו אם אדם ירצה ללמוד תורה אך שמכח לימוד דהיינו מכח שמרבה ללמוד נתבטל ממנו ח"ו הדבקות והיראה צריך אדם לשמור א"ע ויותר טוב לנצור לשונו בשביל יראת השם והבן. (וז"ס סור מרע בשעת עשיית הטוב מובן) עד כאן הגה"ה:
11
י״בעוד כלל שאל ירבה בדקדוקים יתרות בכל דבר שעושה שזהו כוונת היצר לעשות לאדם מוראות שמא אינו יוצא בדבר זה כדי להביא אותו אל העצבות והעצבות הוא מניע' גדולה לעבודת הבורא כידוע ואפילו אם ח"ו נכשל בעבירה לא ירבה בעצבות ויבטל מעבודתו רק שיעצב על העבירה ויחזור לשמוח בהבורא ית' כיון שהוא מתחרט בחרטה גמורה ודעתו שלא לחזור לכסלה בשום פעם:
12
י״ג*ואפילו יודע בודאי שאינו יוצא בדבר א' מחמת מניעות הרבה לא יהי' עצוב ויחשוב שהבורא יתבר' בוחן לבות וכליות שהוא יודע שרצונו לעשות מן המובחר רק שאין אני יכול ויחזיק עצמו לשמוח בבורא יתברך וכמו שאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך שפעמים יש מצוה שיש בה קצת נדנוד עבירה אל ישגיח על היצר הרע שרוצה לבטלו מאותה מצוה רק יאמר ליצר הרע הלא אין כוונתי באותה מצוה להכעיס הבורא יתברך ח"ו וגם לא לכבודי אני עושה מצוה זו ואם הייתי יודע שהבורא יתברך אינו רוצה שאעש' דבר זה לא הייתי עושה מצוה. אך אני עושה מצוה זו כדי שיהיה נחת רוח ליוצרי במצוה זו ובזה יסולק היצר הרע בעזרת השי"ת:
13
י״ד*נ"ל ז"ס בתחבולות תעשה לך מלחמה כדגרסינן בויקרא רבה בתחבולות תעש' לך מלחמה אם עשית חבילות חבילו' של עבירות עשה כנגדם חבילות חבילו' של מצות. עינים רמות והיו לטוטפות בין עיניך לשון שקר ולמדתם אותם את בניכם. ידים שופכות דם נקי וקשרתם אותם לאות על ידכם לב חורש מחשבות און והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. רגלי' ממהרות לרוץ לרעה. הוי רץ למילה שבין הרגלים. יפיח כזבים עד שקר. אתם עדי נאם ה' משלח מדנים בין אחים אמור לחכמ' אחותי את ומודע לבינה. וגרסינן במד' לעולם ישתדל אדם לעשות מצוה באותו אבר שחטא בו כיצד אם חטא בלשונו ירבה בתורה ובתפלה בלשונו. היו ידיו מלוכלכו' בעבירות ינקה אותם במצוות כדי שיהי' לו פתחון פה לפני המקום ב"ה ויאמר אם עשיתי עבירות הרב' עשיתי מצות כנגדם. עיין בר"ח פרק המצות:
14
ט״ואבל מכל מקום צריך להבחין בשכלו אם יעשה המצוה אם לא וכל מה שכתבתי הם כללים גדולים ונחמדים מפז רב כל דבר ודבר הוא כלל גדול:
15
ט״זאיתא הרבה עשו כר' שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם. הכוונה היא שהיו רוצים לעשות לעצמם סיגופים כדי שיבואו למדריגת רבי שמעון בן יוחאי ולכך לא עלתה בידם. ולא יכוין בעבודתו רק לעשות נחת רוח להבורא יתברך לבד ולא בשביל זה שיבא לאיזה מדריגה ולמעלה הרמה. כשהוא רואה שעבודתו גדולה משל חבירו לא יתגאה כדאיתא באותיות דר"ע ואל יאמר בלבו אני גדול מחבירו:
16
י״זועוד כלל גדול כשיחרפו אותו בני אדם על עבודתו בתפלה או על שאר דברים טובים לא יענה להם כלל אפי' בדברים טובים כדי שלא יבא לידי מחלוקת ולידי גבהות לבו שמכח זה נשכח ממנו הבורא ית'. ואמרו רבותינו ז"ל שתיקתו של אדם מביאתו לידי ענוה. וגם לא יסתכל בפני ב"א אפילו כשמדבר עמהם אם מחשבותיהם אינם תמיד בבורא יתברך דבוקה. כי יהיה לו פגם בנפשו מחמת ההסתכלות. ובבני אדם כשרים שמחשבותיהם דבוקה בבורא ית' יסתכל דווקא שמכח זה יקנה קדושה נוספת בנפשו:
17
י״חאיתא בתנא דבי אליהו הוכח תוכיח את עמיתך פי' חברך בתורה ובמצות אבל אותם ב"א שאינם הולכים תמיד בדרך התורה והמצות אינו מחויב להוכיחם. וכתיב אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.
18
י״טכתיב שלח אורך וגו' המה ינחוני. ויכוין בכל עת שהשכינה שהיא מלא כה"א כבודו הוא מולכת מחשבתו מתתא לעיל':
19
כ׳*בכח גדול יבקעו הרקיעים במחשבתו כאלו הם פתוחות לפניו ויכנס בעול' היצירה ואחר כך לבריאה ואח"כ באצילות ויהי' יורד במחשבתו למטה ואח"כ יעלה למעלה ויהי' עולה ויורד במחשבתו כמה פעמים כי היריד' היא לצורך עלי' כי מכח הירידה שירד ואחר כך כשיעלה יעלה במקום גבוה מאוד והמשל כמו שאדם שרוצה לזרוק אבן מה שמוריד ידו למטה עם האבן יעלה האבן בזריקתו למקום גבוה מאוד.
20
כ״א*נראה לפרש ז"ס מי יעלה לנו השמימה פי' מי שהיא השכינ' יעלה לנו תמיד השמימ' מכח שם הוי"ה שרמז בס"ת ומכח מצות מילה שרמז בר"ת:
21
כ״בוכשעולה במחשבתו בעולם העשיה או ביצירה יכוין שמדבר שם באותו העולם דיבורו יוצא מפיו באותו העולם ויכוין שיש בזה העולם השם הוי"ה כנגדו בעשר ספירות שהם אין סוף לגדולתיהם. וכל מה שילך למעלה יכוין שהוא עולה ומתקרב אל השם במקום גבוה כמו דאיתא בזוהר אינו דומה רגלוי דמלכא לרישא דמלכא וגם כל היום אפילו שלא בשעת תפל' יעל' עצמו במחשבתו לתפלה תמיד:
22
כ״ג*וצריך כח גדול לזה שיוכל לדבק במחשבתו למעלה ויחזק עצמו בכל כחו. ומתחלה אע"פ שיוכל לעלות למקום גבוה מאד לא יעלה יותר רק לעולם העשי' לתקן שם ואח"כ לעולם היצירה ואח"כ לבריאה ואח"כ לאצילות.
23
כ״ד*ואל תתמה איך אפשר זה שיהי' אדם יוכל לחשוב בעולמות העליונים. שזה נודע שיש כח באדם לישב בעיר זו ולחשוב שהוא הולך בעי' אחרת ורואה שם במחשבתו הבתים ובנ"א ונראה כמו שהי' מדבר עמהם והבן. כן הדבר הזה אע"פ שאד' יושב בחד' בעוה"ז יש כח בנשמתו ובמחשבתו לקשור את עצמו לדבר בעולמו' עליונים ובפרט ששרשו ועקרו בא משם והוא בעולם הזה כמו גר:
24
כ״הוזהו יהי' בידך לכלל גדול בכל דרכיך דעהו הוא ל' חיבור ה' באות ו' בכל ואפילו בדברים גשמיים שעושה. ועוד כלל גדול שתהי' עבודתו צורך גבוה לבד ולא בשביל עצמו אפילו מעט מן המעט לא תהי' כונתו לצורך עצמו רק כלו לה':
25
כ״וכוונת התענית:
26
כ״זיכווין בתעניתו אוי לי בשביל תאוותי וכבודי הסרוח הכעסתי את המלך העליון וכו' לכך אני רוצה לענות את עצמי להכניע תאוותי וכבודי. ויגרום למעלה שיכניע עבד תחת רבו ושפחה תחת גבירתה ולקיים מצות תשובה. הריני רוצה לענות עצמי כדי שיהי' יחוד קוב"ה ושכינתי' ע"י. לכך אני רוצה לענות עצמי וכדי שאוכל לעבוד הש"י באמת ובלב שלם ביראה באהבה כדי להקריב עצמי לקרבן לפניו. אוי לי מה אני ומה אני רוצה להקריב לפניו תרבי ודמי וגופי ואשי ורוחי דפומי ולבי ורעותי לפני הבורא כל העולמות בדבריו והכל כאין נגדו וכ"ש אני וכו' אוי לי לבקש רחמים להשפיע לי מחסדיו וכו' ובחסדיו הגדולים יוסף לי כח להקריב הרבה קרבנות לפניו ויפה לי לשמוח עצמי מאד שזכיתי שנעשה בגופי ונפשי כמה נחת רוח וכו' ועוד יפה לשמוח עצמי שנתן לנו דבר שנוכל להכניע יצרנו מעלינו. אני רוצה לענות עצמי בשביל שצערתי להקב"ה ושכינתי' כדי להקיל צערם. בכן אני רוצה לענות עצמי אוי לי מה נחשב עינוי זה נגד מה שצערתי אותם זה כמה שנים אין לי לבקש רק מחסדיו הגדולים שישגיח על עינוי להקל הצער משכינה ויסורו הקליפות מעלי על ידי עינוי. ואגרום למעלה שיסורו כל הקליפות מהשכינה ותתטהר עם בעלה ביחוד גמור בחסדיו וברחמיו יהי' יחודו מעילא לתתא ע"י עינוי ממוחי ללבי ומלבי לכבד. ויריק גם עלי. ואני בוטח בו שהוא מכלכל העולמות בדבריו יש מאין והכל כאין נגדו והוא משגיח עליהם לתת להם שפעם וחיותם לחתוך כ"ש שיוכל להוסיף לי כח וישגיח בחסדיו גם עלי ויצילני שלא יבטל אותי היצר בשום דבר בעינוי. שאם הוא לא יעזור לי יבטל אותי היצר בכל הדברים שיאמר לי שאני חלוש ונתייבש מוחי בכמה פתויי' מעתה אין לי לבקש רק מחסדיו הגדולים שהוא נתן בלבי לענות עצמי ועזרני כמה פעמים. בחסדיו יעזור היום ויצלני מכל המבטלי' אותי. גם מצידי אין נחשב עינוי שהכל הוא מאתו ית' אבל מצידי לא הייתי יכול לענות עצמי כלל. ואני מוסר עצמי להבורא כל העולמות בדבריו אפי' לסבול כל הענויים וכל הבזיונים לשם יחוד. והריני רוצה לקיים והייתם קדושים בחסדיו יוסיף לי כח שלא אחלה לעבודתו ויצילני שלא יהי' לי שום פני' ויתוסף כח להשכינה ע"י עינוי. ויתוסף גם לי כח כדי שאוכל לעבוד אותו באמת ויעזרני שלא ידעו בני אדם ממעשי. ואין אני מתירא מחולש' מחמת התעניו' כי בלא זה כמה בני אדם חולים ועוד שהשכינ' סועד את החולה שנ' ה' יסעדנו על ערש דוי. וג"כ הנה אני הולך בדרך כל הארץ ואין אני משנה. וחכמים אומרי' וכו' מי שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו וכיון שאין אני משנה אני יכול לבטוח בו בטח בה' ועשה טוב שעל המצות רשאי אני לבטוח וקוי ה' יחליפו כח. מת בתוך תשובה סימן יפה לו. ואפשר שבלא זה אהי' צריך להתגלגל על עוונתי ושלא עבדתי בירא' ובאהב'. אל תדאג צער מחר:
27
כ״חעיקר התשובה שישוב מדרכיו הרעי'. וגם לא יתגא' שאם מתגא' בתעניתו לכלב' אתמסר שאפי' יחיד שעשה תשוב' מוחלין לכל העולם שמכריע א"ע וכל העולם לכף זכות. וכיון שכן אם ישמח ביסורי התענית מאד וימסור נפשו על קדושת השם שבוודאי יפעל דבר גדול.
28
כ״טוכך יהי' מנהגו בימי תענית, ישן תחלה בג' לילות הראשונים כדי שיתחזקו המוחין שלו אבל לא הרבה מאוד, צדיקים אומרים מעט ועושין הרבה שהיצר מכביד על האדם ואמר לו שזהו זמן גדול מאד שיענה עצמו והצדיק אומר וכו'. וירוץ בזריזות ישב פעם במקום זה ופעם במקום אחד וילך מעט ואח"כ ישכב מעט כדי להקל צערו וילמוד במחשב' לבדה בלי דיבור כדי להקל מעליו צער לפעמים בא יבשות בפיו ומר מאוד וירא' לו היצר שכאב לו הראש ולא יוכל לסבול וכשיבטח בחסד הבורא יתברך יתחזק כחו ולא יכאב לו כלל.
29
ל׳עוד צריך לחשוב כמה ב"א הם חלושים בראשם ובגופם ואעפ"כ הש"י נותן להם כח לענות עצמם.
30
ל״אודע שלפעמים באמצע השבוע מתגבר עליו היצה"ר ומראה לו כבידות גדול בתעניתו ואומר לו שלא יוכל לסבול וצריך האדם להבין בשכלו שהיצר מקנא בו כדי שלא יבא למדריג' ובשביל זה הוא מרקד ומקטרג בו מאד. וכשיהי' אדם חכם בדעת ויתגבר על יצרו באותו שעה יגרום באותה שעה דבר גדול למעל' כדאיתא בזוהר דא יקרא דקב"ה יתיר כד האי יצה"ר סטרא אחרא אתכפייא בשביל פולחנא. וג"כ מחמת שיש ליצר חשק גדול לבטלו מתעניתו והוא מתגבר עליו הוא מכניע הס"א. ולפעמים נותנים רשות לשטן לעשות לו צער גדול כנ"ל כדי לנסות אותו אם יעמוד ויתגבר על יצרו וכשהוא חכם יבקש בבכי' ובתחנונים שיוסיף לו השם ית' כח להגביר על יצרו. ואחר כך כשיגמור תעניתו לא ירגיש כלל באותו התענית אותו הצער הגדול שהרגיש באותו שעה לפי שנתנ' רשות להיצר להתגבר עליו ויבקש רחמים מהבורא יתברך שיתן לו כח בעינים שלו שלא יתקלקלו מחמת התענית ובכיה שלו.
31
ל״בולפעמים צריך להסתכל לכאן ולכאן כדי להדביק מחשבתו בבורא ית' מפני חומרות גופו שהוא מסך מבדיל על נשמתו. ולדבק עצמו בבורא יתב' ויבקש דבר מצרכי הבית איזה דבר שיעשה לו הבורא ואז ידבר באותו הדביקות אע"פ שאינה צריך לעשות ולדבר כדי להרגיל עצמו אפי' כשיעשה וידבר דברים גשמיים שתהיה מחשבתו דבוקה בו יתברך ושיהיה רגיל לדביקות באותה שעה וזה כלל גדול שיזכה לדביקות מחמת התבודדות מבני אדם מחמת שכתב רזי תור' ומחמת יחודים הידועים מהאר"י ז"ל. וכשיעש' היחודים יחשוב באות' שעה בגדולתו יתברך כפי כחו וגם שיהי' זהיר לקום תמיד בחצות ולחבר יום ולילה.
32
ל״גויכוין לעשות נחת רוח לבוראו יתברך בתעניתו וכדי להקל הצער מהשכינ' הוא מקבל עליו צער התענית ויעבוד בשמחה ויחשוב שהשכינה תסעוד אותו כמו שאר החולים כמשחז"ל מנין שהשכינ' סועד את החולה וכו' ויחד מלמעל' למט' ממוח ללב ולכבד ויעזור לו השי"ת.
33
ל״דיש מסך מבדיל בין השם יתברך ובין האדם וצריך בשעת התפלה באותן התיבות שהוא אומר להתגבר מאד בשכלו כדי לסתור ולשבר המחיצה המבדלת עד שידבק בו יתברך. ולפעמים אדם עומד סתם בלי שום תנוע' מחמת התגברות הקדו' שיש למעל' ובאתה מעצמה ושורה עליו מחמת הכנות הטובות שהכין עצמו מתחל' לזה וההכנה לא תהי' לצורך עצמו כלל רק שיכין עצמו בכמה הכנות דרבה דכולא עלמא דילי' הוא כדי ליתן שם כח לקשר העולמות העליונים כדי לתת נחת רוח לבורא ית' וזה כלל גדול.
34
ל״הלפעמים יעמוד בתפלה ומדבק עצמו בבורא יתברך הרבה מאד ושותק מלדבר מחמת הדביקות ואח"כ מדבר עוד תיבות וזה עושה כמה פעמים בתפלה אחת אם לא יגביר עצמו בכח לעלות לעולם העליון ישאר למטה אלא צריך להגביר עצמו בכח גדול לעלות למעלה ואולי יזכה לזה.
35
ל״ווצריך לאדם להרגיש המוחין דגדלות בשעת התפלה וכל היום יהי' דבוק בבוראו יתברך כמו בתפלה רק בתפלה יהי' בגדלות יותר ויותר משאר כל היום. לפעמים כשאין שום אדם בבית שהוא מתפלל בו יכול לעבוד יותר בדביקות כשמתפלל לבדו. וצריך להיות תמיד בשמחה זה כלל גדול לדביקות ולמחשבה (בשמחה אותיות מחשבה וז"ס כי בשמחה תצאו וגו'):
36
ל״זהבעל שם טוב אמר שאם לא יהי' לאדם שום פניה שיהי' הכל שוה אצלו בוודאי יזכה לכל המדריגות שענוה גדולה מכולם ואפילו ענוה שלא לשמה גדולה מתוכחה לשמה כדאיתא בעירובין. אם מחמת שאין לנו שכל חזק כמו להראשונים אין אנו יכולים להחמיר בכל החומרות שיבוטל הדביקות מחמת שכלינו החלש משא"כ הראשונים שהי' שכלם חזק מאוד והיו יכולים לקיים כל החומרות:
37
ל״חהבעש"ט אמר כלל גדול הוא השתוות. פירוש שיהי' שוה אצלו אם יחזקוהו לחסרון ידיעה או שהוא יודע בכל התור' כולה וזהו הדבר גורם לדביקות באלהים תדיר שמחמת טרדת הדביקות אין לו פנאי לחשוב בדברי אלו שטרוד תמיד לדבק עצמו למעלה בו יתברך.*
38
ל״ט*וז"ס שאמר דוד ה' אורי וישעי אין לי אור בעיני רק תמיד אני מסתכל על ה' ואין לי פנאי לעלות איזה מורא על ראשי ופחד מחמת טרדות תמיד בה'. וז"ס רבות רעות צדיק ומכלם יצילנו ה' שמכח שהוא דבוק בה' אינו מרגיש בשום רעה שהולך תמיד בהשתוות עד"ה כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא וכן צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא וכל זה שאין לו פנאי להרגיש שום דבר:
39
מ׳בכל דבר שיעשה יחשוב שהוא עושה בזה נחת רוח להשכינה ולא יחשוב במחשבתו אפי' מעט לצורך הנאתו כי הבל וריק ולמה יעשה להנאתו וגם אם עושה כמה דברים והכנות שיהי' יכול לעבוד בדביקות ויהי' לו תענוג בעבודה זו יחשוב שאינו רוצה בזה התענוג לצורך עצמו רק שתענוג זה יעלה לשכינה.
40
מ״אואל יאמר בלבו שהוא גדול מחבירו שהוא עובד יותר בדביקות שהרי הוא ושאר נבראים נבראו לצורך עבודתו ית' והש"י לא נתן לחבירו שכל זה כמו שנתן לו שכל ובמה הוא חשוב יותר מתולעת שהרי התולעת עובד ג"כ לבורא ית' בכל שכלו וכחו והאדם הוא ג"כ רמה ותולעה כמ"ש ואנכי תולעת ולא איש ואם לא נתן לי השי"ת שכל זה לא הייתי יכול לעבוד אותו רק כמו התולעת וא"כ אפילו מתולעת אין אני חשוב במעלה וכ"ש מב"א ויחשוב שהוא ותולעת ושאר נבראים ובריות קטנות שהם כמו חבירים בעולם שכולם נבראים מהשי"ת ואין להם יכולת רק מה שחנן ונתן להם יתברך ודבר זה יהי' תמיד מחשבתו:
41
מ״בבגמרא מימי לא הקפדתי בתוך ביתי שלפעמים צריך להראות עצמו שהוא כועס ליראה על אנשי ביתו אבל בתוך ביתו שהוא בפנימיות גופו ונשמתו לא הקפיד כלל. ולפעמים צריך להראות גבהות לבני אדם מפני כבוד התורה וכמו שאחז"ל ת"ח צריך וכו' דהיינו מותר לו שיהי' בו א' משמינית שבשמינית רק צריך ליזהר מאוד שיחשוב באותה שעה בשפלות עצמו ויאמר בלבו אני באמת שפל מאד ומה שאני מראה ועוש' גבהות הוא לכבוד הבורא ית' שבשביל עצמותי אין אני צריך שום גבהות שאני תולעת ולא איש ולמה לי הכבוד והגבהות אפי' במחשבה קטנה של גבהות הוא חמור מאד וכל פני' היא מצד גבהות וכל מחשב' היא שיעור קומה שלימ' ופוגם למעלה מאד ודוחק רגלי השכינה בגבהותו כמש"ה תועבת ה' כל גבה לב.
42
מ״גוכשאומר דברי תורה יקשור עצמו במחשבתו. מתחלה בבורא יתברך ונשמת חבירו גם כן בבורא יתברך מקושרת לפי שכל אדם אינו חי רק בשפעו יתברך הנשפע בכל הבריות ויחשוב שאינו אומר דבר זה רק לפני הבורא ית' לעשות נחת רוח ואין אני אומר דבר זה לפני חבירי שמה לי נפקא מינה אם ישבח אותי או אם יגנה אותי. כל זה הוא מבעל שם טוב:
43
מ״דכל המרבה דברים מביא חטא ר"ל חסרון שאפילו כשמדבר דברים עם בני אדם בחכמת התורה כידוע לנו מ"מ השתיקה היא טובה יותר והטעם שיכול בשתיקה לחשוב בגדלותו ית' ולקשור עצמו בו יותר משיקשור עצמו בעת הדיבור (ומכלל זה נשמע אם הוא אינו במדרגה זו יותר טוב לו לדבר דברי תורה והבן).
44
מ״הולפעמים שוכב במטה ונראה לבני אדם שהוא ישן והוא באותה שעה מתבודד עצמו בבורא ית' זה מדריגה גדולה שיראה תמיד הבורא ית' בעין שכלו כמו שמסתכל על אדם אחד ויחשוב שהבורא ית' ג"כ מסתכל עליו כמו אדם אחר שמסתכל עליו כי זה יהי' תמיד במחשבה זכה וברורה מתחלה ידבק עצמו למטה בבורא ית' כראוי ואח"כ יכול לעלות למעלה וצריך לירד כמה פעמים ביום למטה לנוח עצמו ומחשבתו מעט.
45
מ״וויש כמה פעמים שאינו יכול לעבוד רק בקטנות ואינו יכול לעלות לעולם העליון פעמים יכול לדבק עצמו אפילו שלא בשעת תפלה למעלה שיחשוב במחשבתו שהוא למעלה מן הרקיע ואחר כך יחזק עצמו לעלות יותר למעלה למעלה. ולפעמים אפי' בשעת התפלה אינו יכול לעלות למעלה ועובד ברחימו למטה ומכח אלו הדברים שמדבר בדחילו ורחימו למטה ומדבק עצמו בבוראו ית' יש בו כח לעלות למעלה מכל הרקיעים והכסאות האופנים והשרפים ומדבר שם באותו העולם.
46
מ״זיחשוב שהבורא ית' מלא כל הארץ כבודו ושכינתו תמיד אצלו והוא דק מן הדק והוא אדון על כל הדברים שבעולם. ויש בו כח לעשות לי כל מה שאני חפץ ואינו יפה לי (לבטל) [לבטוח] בשום דבר רק בו ית' ויחשוב כמו שמסתכל על דברים גשמיים כן מסתכל על השכינה שהוא אצלו וזהו עבודה בקטנות.
47
מ״חופעמים יכול להבחין במחשבתו שיש עליו עוד כמה רקיעים עגולים והוא עומד בנקודת הארץ. ויחשוב שכל העולמות הם כאין נגד הבורא ית' שהוא א"ס ועשה צמצום ופנה בעצמו מקום לברוא באותו מקום העולמות ואע"פ שהוא מבין כך בשכלו מ"מ אינו יכול לעלות לעולמות עליונים. וז"ס מרחוק ה' נראה לי שרואה את השם ית' מרחוק. אבל כשהוא עובד בגדלות הוא מחזיק עצמו בכח גדול ועולה במחשבתו ובוקע רקיעים בפעם אחת ועולה למעלה למעלה מהמלאכים ואופנים והשרפים והכסאות וזהו עבודה שלימה.
48
מ״טויהי' תמיד בשמחה ויחשוב ויאמין באמונה שלימה שהשכינה אצלו ושומרת אותו והוא מקושר בבורא ובורא ית' מקושר בו בכל אבריו וכחותיו והוא מסתכל על הבורא ית' ובורא ית' מסתכל עליו והבורא יתברך יכול לעשות כל מה שהוא רוצה ואם הוא רוצה הוא מחריב כל העולמות ברגע אחת ובורא אותם ברגע אחת ובו ית' משורשים כל הטובות והדינים שיש בעולם שבכל דבר יש שפעו וחיותו ואין אני בוטח ומתירא רק ממנו ית' בהתהלכך תנחה אותך ובשכבך תשמור עליך וגומר ישתף השכינה בהליכ' דיליה ושכיבה דילי' ובקומה דיליה:
49
נ׳לא יעשה מצות חבילות חבילות שאם יעשה מצות חבילות לא יוכל לעשות אותם בשמחה. וצריך לנוח עצמו ממצות כדי שיעשה אח"כ אותם *בשמחה. הכלל שצריך לנוח כדי שכשיעשה יעשה בשמח' וכשמבין בפנימי' שכלו שכל מצוה הוא גורמת כמה שפע בכל העולמות במצוה זו שהוא עושה אז הוא עובד יותר בדביקות גדול:
50
נ״א*וכדי שיהי' לשמה. ואפשר זה פירוש גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה שנודע שאם מונע מ"ע מלקיים עונש גדול וחמור יותר מאם שעובר על ל"ת כנודע ומבואר בר"ח דברים אלו. הרי אם נזדמן לו מצוה ואינו מקיים אותה לא די שלא קיים מצוה זו אך מקבל עוד עונש כמו שעבר על לא תעשה. ואשמעינן גדולה עבירה לשמה דהיינו שלא לעשות מצוה בלי שמחה ואף ע"פ שהוא מונע את עצמו מלעשות מצוה זו וזהו נחשבה לעבירה. גדולה עבירה זו שהוא לשמה ר"ל שהוא מונע את עצמו בשביל זה לנוח א"ע כדי שיתלהב לבו אח"כ ובאם יעשה מצוה תהי' בשלימות בחדוה ובשמחה שזה לשמה וז"ס גדולה עבירה לשמה כדכתיב לעיל ממצוה שלא לשמה דהיינו בלי התלהבות ושמחה והבן:
51
נ״בכשקם בחצות לילה ושינה נופלת עליו ילך לכאן ולכאן בביתו וישיר בשירות ותשבחות ויגביה קולו כדי להסיר מעליו השינה. וילמוד הרבה שיעורים ולא הכל בענין אחד כדי שלא יהי' נראה עליו כמשא כבד. רק ילמוד בהרבה ענינים:
52
נ״גלא יחשוב כמה הוצאות צריכין לו בצרכי הבית כדי שתשרה הברכה בביתו:
53
נ״דבענין של ממון יהי' הוא העיקר ואין צריך לגלות לאשתו. לפי שהיא מצד הדינים וגם היא תבטל אותו מכמה דברים שירצה לעשות לעבודתו ית' בדבר של ממון ובשביל זה לא תדע האשה כלל:
54
נ״הויהי' המשא ומתן שלו בצנעה כדי שתשרה בו הברכה:
55
נ״ויחשוב כשהוא עולה למעלה שרצונו מוסכם להדבק עצמו בו יתברך לשורשו ולא לירד כלל למטה:
56
נ״זולפי דעתו פעמים אפילו שאינו רוצה להרים קול בתפלה מחמת שהוא מבין גדולת הבורא יתברך ומדבק עצמו בו יתברך. לפעמים יוצא ממנו קול גדול שלא בכוונה.
57
נ״חפעמים שהוא בענין שהוא עובד בכוונה גדולה והוא מזוכך מאד. וכשיתחיל לזכך עצמו עוד בסיגופים יראה שיש בו עוד פסולת כמו על היין שנראה שהוא מזוכך מאד בלי שמרים ופסולת כשהוא מעורב עוד מעט בשמרים וכשרוצים לבררו מוצאים בו עוד פסולת:
58
נ״טיחשוב שכל המקומות היו מתחלה מלאים מאור אין סוף רק שצמצם עצמו ופנה מקום בו לברוא העולמות באותו מקום ואף ע"פ שפנה מקום מ"מ נשאר באותו מקום רושם קדושה וכל דבר שיש בעולם הכל הי' מתחלה בכחו יתברך. (ר"ל שא"ס ידע בעצמו כל מה שירצה לעשות ולברוא וברא יש מאין וז"ס בכח):
59
ס׳וכשכועס יהי' הכעס לשם שמים ויחשוב שהוא כועס על הקליפה שיש באותו אדם שמסית אותו לעשות דברים רעים אלו. והוא רוצה להכניעם בכעס שיכניסם תחת הקדושה. ובזכות כללים אלו יזכה האדם לדבק את עצמו מן העולם ועד העולם באלהי ישראל ברוך ה' לעולם אמן ואמן:
60