פירושי רד"צ הופמן על שמות י״ב:מ״ג

א׳אחרי שמשה כבר הודיע לבני ישראל את החוקים בדבר הכנת קרבן הפסח שבפסוקים כא־כז, עליו להורותם עוד באותו הלילה את ההוראות שיש לקיים בשעת אכילת הקרבן. אכן כבר נמסרו ההוראות בענין זה שהיה צריך לקיימן מיד (הפסוקים א־ח), ואלה המצטוות כאן, ייתכן שנאמרו ימים אחדים מאוחר יותר, כאשר כבר הצטרפו לישראל זרים רבים, כי מסתבר שה"ערב־רב" המוזכר למעלה²¹⁵פסוק לח (המ')., לא נסתפחו לישראל דווקא בליל היציאה, אלא עשו כן כבר בימים שקדמו לה, שהרי היה "חן העם בעיני מצרים, וגם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי־פרעה ובעיני העם" (יא, ג). הטעם להקדמת סיפור יציאת מצרים למתן הוראות אלה נעוץ, מן הסתם, בכך שהכתוב לא רצה להורות על דיני הגר שבהקשר זה, כל עוד לא סיפר את העובדה, שאכן נסתפחו אז גרים רבים לישראל, כלומר, שהלכות אלה יהיו מעשיות מיד. ברם, טעם זה אינו מתיישב עם האמור בפסוק מו, ועל כך ראה שם, והשוה גם ראב"ע ורמב"ן ע"א. לפי רש"י²¹⁶פסוק מג ד"ה זאת חוקת הפסח (המ'). נאמרה פרשה זו בי"ד בניסן, אך מכל מקום ניכר בה שהיא מעין תוספת המניחה את יתר דיני הפסח כידועים ומבקשת להביא רק חוקה אחת כהשלמה.ב׳בן־נכר, לכאורה - בנו של הזר, זה שאינו שייך לישראל. אך מכיוון שכבר בפסוקים מח־מט מוענקות לגר זכויות בהקשר לפסח, שוות לאלה של בן־ישראל האזרח, הרי שלא יכול להיות מדובר כאן בזר המסתפח לישראל, ובהכרח מדובר אפוא במי "שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמיים, ואחד עובד כוכבים ואחד ישראל מומר במשמע"²¹⁷רש"י על פי המכילתא (המ')., כלומר מי שהינו נכר לישראל ולאלוהיו. יוצא אפוא שלגבי פסח לא האזרחות, ההשתייכות ללאום, כי אם ההשתייכות לדת היא הקובעת. רק מי שזר לה לדת ישראל, הוא אסור באכילת הפסח, ולפיכך מובן מאליו הוא שגם בן־ישראל המתנכר לעמו ולאלוהיו אסור בה. ואכן מתרגם יונתן בן עוזיאל "כל בר־עממין או בר־ישראל דאיסתלק ולא הדר לא ייכול ביה". ואולם אונקלוס מתרגם. "כל בר־ישראל דישתמד לא ייכול ביה"²¹⁸משומדע, מלשון אונקלוס "ואשתמודע יוסף לאחוהי ואנון לא אשתמודעוהו", רמב"ן ע"א.. דומה שהוא סובר, שאין הכתוב צריך לאסור על הזר אכילת חמץ, שהרי בלאו הכי הוא אסור בה בהיותו ערל, ואלו להניח שמדובר במל ולא טבל או בערבי או בגבעוני מהול²¹⁹השוה מכילתא ורש"י פסוק מה ד"ה שכיר.. נראה לנו, שאונקלוס דחוק מדי, ומה גם שאפשר ללמוד את דינם של הללו בקל־וחומר מ"תושב שכיר". על כן הוא מתרגם־מפרש "בן־נכר" - משומד, ואת דינו של נכרי ממש הוא מסיק בקל־וחומר מ"תושב שכיר". נמצינו למדים, שמיד עם הולדת האומה הישראלית הוכרז על העיקרון, שלא האזרחות ולא הייחוס כי אם האמונה והקיום למעשה של החובות הקדושות של אומה זו הם הם המזכים בזכויותיה. הישראלי המשומד אסור באכילת הפסח ולעומתו מותר בה זה אשר קיבל על עצמו את החובות הישראליות.