פירושי רד"צ הופמן על שמות י״ג:י״א
א׳הציווי שבפסוק א נמסר כאן פעם נוספת, תוך פירוט יתר.ב׳והיה כי־יביאך. מחלוקת אמוראים היא במסכת בכורות (ד ע"ב). לדעת ריש לקיש המסתמך על פסוקנו נתחייבו בני ישראל במצוה זו רק אחרי כניסתם לא"י, ואלו במדבר נתקדשו הבכורות רק פעם אחת - "קידשו ופסקו", בעוד שרבי יוחנן סובר "קידשו ולא פסקו", דהיינו קידשו בכורות במדבר כאמור למעלה "קדש לי" (פסוק א) ולא פסקו. וזה שהכתוב קושר כאן את קידוש הבכורות עם הכניסה לא"י, אינו, לדעתו, אלא ללמד כדברי דבי רבי ישמעאל. "עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ" (בכורות ח ע"א). אמנם כן, פשוטו של מקרא מראה כדברי ריש לקיש. ברם, מכיוון שעוד במדבר באו הלויים במקום הבכורות, וכבר שם עסקו הם בעבודת המשכן, הרי שמצוות "קדש" ודאי קידשה את הבכורות לעבודת קודש כבר במדבר, ואכן אין סיבה להניח, שהבכורות שנולדו במדבר, לא נתקדשו. את הציווי "והיה כי־יביאך" יש אפוא להבין כבא ללמד שמצוות "קדש" המצווה רק את הקידוש החד־פעמי של הבכורות, אמנם מצווה גם לעתיד, ומכיוון שהעם עומד להיכנס לארץ־ישראל מיד, מציין הכתוב את העתיד הקרוב הזה בלשון "והיה כי־יביאך". ואגב כך נמצינו למדים, שאין ישראל הולכים לארץ־ישראל אלא כדי לקיים שם את מצוותיו ב"ה. רק משחטאו ונענשו בתעייה במדבר במשך ארבעים שנה, הפך זמן המדבר לעתיד, והיתה חובה לקיים מצוה זו גם במדבר. ומכל מקום אין לראות דבר מיוחד בכך, שהכתוב מדבר בביאה לארץ כדבר קרוב מאוד, שכן ראינו כך גם בספר דברים (ו, א).