פירושי רד"צ הופמן על שמות י״ג:ט׳

א׳לאות על־ידך וגו'. הכתוב חוזר על מצוה זו להלן פסוק טז, ושוב בס' דברים ו, יח ו־יא, יח, ובכל אלה בא במקום המלה "זכרון" שבכאן "טוטפות", ואלו ביחזקאל (כד, יג ו־כג) בא במקומה לשון "פאר". כבר רשב"ם מעיר, שלפי פשוטו של מקרא יש להבין ש"והיה לך לזכרון תמיד" כאלו כתוב על ידך²⁴⁵אין ספק, שרשב"ם רוצה לומר בזה, שלפי פשוטו של מקרא, ללא תורה שבעל־פה, לא היינו יודעים מצוות תפילין. גם הקראים מבינים מקרא זה כלשון סמלי, וכן גם רוב החוקרים הנוצריים המסתמכים על הכתובים ג, ג; ו, כא; ז, ג שבס' משלי., וראה ראב"ע ע"א. "יש חולקין על אבותינו הקדושים שאמרו, כי לאות ולזכרון על דרך 'כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך' (משלי א, ט)... ומהו שיהיה לך לאות ולזכרון, שיהיה שגור בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. ואין זה דרך נכונה, כי בתחילת הספר כתוב משלי שלמה, והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל, ואין כתוב בתודה שהוא דרך משל חלילה, רק הוא כמשמעו... איננו מכחיש שיקול הדעת כמו 'ומלתם את־ערלת לבבכם' (דברים י, טז), שנצטרך לתקנו לפי הדעת"²⁴⁶והרי זה מפריך את טענתם של החוקרים הנוצריים שהזכרנו בהערה 15. ולא זו אף זו: גם את הביטויים הסמליים שבס' משלי ניתן להבין רק בשל הנוהג לקשור אל היד או אל הלב את הדברים הראויים לתשומת־לב מיוחדת. אלמלא נהגו כך במציאות האמיתית, לא היתה כל משמעות ללשון הסמל. ועוד. אחד הכתובים בס' דברים שבהם נצטווינו לקשור את הדברים על היד כדי שיהיו לאות, אינם יכולים להיות מובנים לפי פשוטם, וכפי שמודה גם Dillmann. ואף Schultz לדברים י, ח ועמו אחרים מסבירים שבהכרח מדובר כאן גם בדבר חיצוני, אף כי הם דוחים את פירושה של תושבע"פ. ואמנם אי־אפשר לפרש כתוב זה בדרך אחרת. משפט כמו "וקשרת" (את הדברים) על ידך - בדומה לפסוקים בס' משלי - אכן אפשר היה לפרש כלשון סמלי, כלומר, יהיו נא הדברים האלה לנגד עיניך תמיד, כאלו קשרתם על ידך. אך פסוק כמו "וקשרתם (את הדברים) לאות על־ידך", בהכרח שהוא מצווה על עשיית מעשה, שישמש סמל לרעיון, דהיינו הוא מורה לעשות מעשה חיצוני שיהפוך להיות סמל ללקח שנקחהו ללב, וודאי שאין לעשות רעיון אות־סמל לרעיון. ולבסוף - כל אימת שבאה בתורה המילה "אות", היא באה במשמע של אות הנראה לעין, השוה "אות־הברית... את קשתי נתתי בענן" (ט, יב־יג־המ'), "ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית" (שם יז, יא־המ'), "אות היא (השבת) לעלם" (לא, יז). גם כאן לא יכול להיות משמעו של הכתוב אלא שישראל מצטווים לשים אות חיצוני על היד ועל הראש. ביאורו של Dillmann: הנוהג הקדוש ישמש לבני ישראל לאות על היד ועל הראש - מופרך מעיקרו, שכן כיצד ישמש נוהג - כל נוהג שהוא, וכגון אכילת מצה - כאות על היד או בין העיניים. לכל היותר יכול היה הנוהג להיות "כמו אות", אך אם כן צריך היה להיות כתוב "כאות". ברור אפוא כי המשפט "כי בחוזק יד" וגו' הוא משפט־נושא (subject sentence), כפי שמבאר רמב"ן ע"א, כלומר האות על ידך והטוטפות בין עיניך הוא זה שהקב"ה הוציאנו ממצרים ביד חזקה, ועובדה זו צריכה להיות אות נראה לעין - על היד ועל המצח - לזכרון עולם. ופשוט הוא, שמצוה זו תקוים בדרך הטובה ביותר על ידי שנכתוב את הפסוקים האלה המזכירים את היציאה ממצרים, ונקשור אותם על היד ומסביב לראש..ב׳דרישת המסורת לכתוב לזכרון דווקא אותן הפרשיות שבהן אנו מצטווים על עשיית האות הזה, היא הפירוש הנכון ביותר של החיובים האלה. הן ראינו בתורה שעצם הצו בדבר העלאה על הכתב של חוק או ספר נרשם אף הוא בחוק או בספר הנדון, למען ידעו הכל במצוות מי הועלו הדברים על הכתב. כך הדבר בקשר לספר הברית²⁴⁷כד, ד, ז, (המ'), כך הדבר בברית המחודשת²⁴⁸לד, כז (המ')., וכן גם בס' דברים (לא, ט). בדומה לאלה הרי גם כאן רצונו של המצווה ב"ה, שהמצוה לשים את האות־הזכרון על היד ועל הראש תהיה כתובה באות זה עצמו, למען ידעו ששימת אות זה מצוות ה' היא ורישומו של האות על נושאו יהיה בטוח עוד יותר. וראיה לכך גם מצוות המזוזה (שם ו, ח; יא, כ) שבנוגע לה אין כל צל של ספק, שגם עצם ציווי הכתיבה צריך להיכתב בה. ואף המצוה סמלית של ציצית (במדבר טו, לז ואילך) מוכיחה שהתורה דורשת אותות נראים לעין כזכרון למצוותיה.ג׳תורת ה', כאן זוהי הוראת ה' שידו החזקה גאלה את ישראל; והשוה ישעיה א, י; משלי לא, כו. מצוות תפילין נתקיימה בימי בית שני בידי הפרושים תמיד²⁴⁹השוה ס' מתתיהו כג, ה. והם התעטרו בהן במשך כל היום כולו. נראה שפשוטי העם בדרך כלל לא קיימו מצוה זו, ולא רק משום הטורח שבהיות עטורי תפילין לאורך כל היום, אלא גם משום שהתקשו לשמור על טהרת הגוף הנחוצה לכך.ד׳בין עיניך. הכתוב "ולא־תשימו קרחה בין עיניכם למת"²⁵⁰דברים יד, א (המ'). מוכיח שגם כאן הכוונה לראש.ה׳שורשה של המצוה גלוי וברור - על ידי אות זה שעל היד ועל הראש מוקדשות עשייתו וחשיבתו של האדם מישראל לה' ב"ה, והמלים הכתובות בתוך התפילין רק הן אשר מחייבות את נושאן לעבודתו ית'. בפרשיות "קדש", "והיה כי יביאך" מסופר על עובדת יציאת מצרים, כאשר ה' נתגלה כמציל ("קדש") וכשופט ("והיה כי יביאך"), ואלו בפרשת "שמע" כלולה האמונה באל אחד, ובפרשת "והיה אם שמוע" - האמונה בשכר ועונש. ולא כאן המקום לפרש את פרטי המצוה.