פירושי רד"צ הופמן על שמות כ״ב:ג׳
א׳אם המצא תמצא בידו, אבל אם לא שחט ולא מכר את הבהמה והיא עדיין בידיו או אז משור ועד חמור עד שה חיים כלל לא חשוב טיבו של בעל־החיים הגנוב, שניים ישלם, תמיד ישלם כפל, גם בשביל חמור שגנב, שבו אין תשלומי ארבעה וחמישה, וכן גם בשביל שור ושה, שכאשר טובחים או מוכרים אותם יש דין ארבעה וחמישה, די כאן בתשלום כפל, אם אמנם חיים הם. זהו פשוטם של פסוקים אלה. ואולם אין לחבר את התיבה "היים" אל "שניים ישלם" כפי שעושים רש"ר הירש ועוד, שהרי היא מוטעמת באתנח המפריד. גם התרגומים אינם מחברים את התיבות "חיים" ו"שניים", ואם מסיקים בתלמוד (בבא קמא סה ע"א) מן התיבה "חיים" - "אחייה לקרן כעין שגנב"177= החייה לקרן של הגניבה שתהיה שלמה (המ')., הרי דרשה זו נובעת רק ממיקומה של תיבה זו - מכיוון שהיא באה ליד "שניים ישלם". נמצינו למדים, שעל הגנב לשלם את הגניבה בלא פגם. ואכן הדרשות ממיקומה של תיבה שכיחות הן למדי178השוה למשל הדרשה "עד הטרפה", שם י ע"א., ובשום פנים אין מבטלות את פשוטו של מקרא. וראה בירושלמי (בבא קמא פ"א סוף הלכה א), שם לומדים מן "חיים שנים ישלם" - "חיים ולא מתים", כלומר שאין הגנב יכול ליתן את הנבילה כחלק מהחזר הגניבה, מה שמותר לו למזיק לעשות. גם דרשה זו נובעת מסמיכות התיבות ואינה משנה את פשוטו של מקרא. נותרה רק השאלה, מה עניינה של התיבה "חיים" בקשר לחמור, שאצלו לא שייך דין ארבעה וחמישה, והנה כבר יישבנו שאלה זו באמרנו, שתיבה זו באה רק בשל שור ושה.ב׳דין גנב הנמצא במחתרת מובא כאן כמאמר מוסגר, והוא משום שהתורה רוצה ללמד את בעל הרכוש, מיד אחר הדין הראשון בנושא גניבה, כיצד לנהוג כלפי גנב, כאשר הוא תופש אותו בשעת מעשה. אם הוא חושש שהגנב עלול להורגו, מותר לו להקדימו להורגו, אך אסור לו לעשות כן כאשר לא נשקפת סכנה לחייו, גם אם יפסיד בשל כך את הרכוש היקר לו ביותר, אותו יכול היה להציל, למשל על ידי ירייה בגנב, כי אז "דמים לו", יהיה חייב מיתה על רצח הגנב. דין גנב הבא במחתרת בא מיד אחר דין הגניבה החמורה ביותר כשהגנב מתחייב בארבעה וחמישה, כדי להדגיש כי אסור ליטול חיי אדם כדי להציל רכוש, ולו היקר ביותר, ואין זה מותר אלא לשם הצלת חיי אדם.ג׳אין לו דמים. יש שרוצים להסב מלים אלה על בעל הבית ההורג את הגנב - אין על הלה אשמת דם, אין הוא שופך דמים. ברם, שד"ל הראה בצורה משכנעת שמלים אלה מוסבות דווקא על הגנב -"ועתה רואה אני כי נושא המאמר בפסוק הזה ושלאחריו הוא הגנב, ולא בעל הבית. והנה טעם "אין לו דמים" שאינו נחשב כבן אדם חי ובעל דם, אבל נחשב כמת, ומי שהרגו גברא קטילא קטל, וכן היא דעת רש"י שכתב. "אין לו דמים, אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו; דמים לו (פסוק ב) כחי הוא חשוב, ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית".ד׳אם זרחה השמש עליו. רבי ישמעאל אומר, וכי השמש עליו בלבד זרחה, והלא על כל העולם כולו זרחה? אלא מה שמש שלום בעולם, אף זה, אם ידוע ששלום עמו, והרגו, הרי זה חייב"179מכילתא., כלומר, התיבה "עליו" מלמדת אותנו, שאין זה חשוב אם כבר האיר הבוקר או עדיין לילה הוא, אבל הכתוב בא לומר שכאשר אין סכנת־חיים לבעל הבית, כי אז "דמים לו". עם זאת, כבר הער ראב"ד180הל' גניבה ואבידה פ' ט, ח., "אף על פי כן אינו יוצא מידי פשוטו - ביום אינו רשאי להורגו, שאין גנב בא ביום אלא אם יכול להישמט, שומט ובורח, ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול ולעמוד על בעליו להורגו אלא גנב בלילה, מפני שהגנב יודע שבעל הבית בבית, אז להרוג או ליהרג, אבל גנב ביום אין בעה"ב מצוי ושמוטא בעלמא הוא, ובחיי ראשי, כל מבין די לו בזה". אך מסתבר שאמנם כדבריו כן הוא רק בדרך כלל, והמציאות מלמדת שיש גם מקרים יוצאים מן הכלל, וכן רמב"ם עצמו נסמך על דברי הגמרא181סנהדרין עב ע"א (המ')., והשוה "מגדל עוז" ע"א. אונקלוס מתרגם "אם זרחה השמש" - "אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי", כלומר כאשר יש עדים, ואילו תרגום יונתן בן עוזיאל הולך אחרי דבריו של רבי ישמעאל שבמכילתא. אין בריר פתגמא כשמשא דלא למיקטל נפש עאל.