פירושי רד"צ הופמן על שמות ו׳:י׳
א׳מכיוון שהשליחות אל העם נשארה ללא תוצאות, ציווה ה' שמשה ישיג את שחרורם של בני ישראל לבדו, בלא סיוע העם. והנה טוען משה, שהוא נואם גרוע, ופרעה כלל לא יקשיב לו, שהרי אפילו בני ישראל לא הקשיבו לו. משה האמין ששפתו הלקויה היא אשר גרמה לכך, שבני ישראל לא הקשיבו לו בפנייתו השניה. ואף כי לא זאת היתה הסיבה, מסכים ה' שהטענה, כי פרעה לא יטה אוזן לערל־שפתיים, טענה נכונה היא, ועל כן הוא מצוה את ציוויו - הן אלה המופנים אל בני ישראל הן אלה המיועדים אל פרעה - גם למשה וגם לאהרן. כאן היה צריך עוד לספר שגם הנואם הטוב אהרן לא היה משיג יותר אצל בני ישראל, אלא שדבר זה כבר כלול במסופר בפסוק ט שבו מסופר, שסיבת אי־הקשבתם של בני ישראל לא היתה אלא קוצר־רוח ועבודה קשה. ומכיוון שמובן מאליו הוא, שגם כוח־שכנוע מעולה לא יתגבר על הללו, אין הכתוב מרחיב בזה. ועתה רוצה הכתוב לספר, כיצד ציווה ה' את ציוויו אל פרעה למשה ואהרן. אך תחילה צריכה להימסר כאן שושלת־היוחסין שממנה נלמד לדעת ייחוסם של משה ואהרן, ואגב כך גם את ייחוסם של אישים אחרים שבהם ידובר במסופר להלן. שושלת יוחסין זו היא מאמר מוסגר בתוך המסופר שלפנינו, ושכיח הוא לחזור אחר מאמר מוסגר אל תחילת הפרשה; השוה למשל תחילת פרק לה דלהלן ופרק כג שבספר ויקרא.