דרך מצותיך, מאמרי אדמו"ר הצמח צדקDerekh Mitzvotekha, Discourses
א׳ענין ההלל
1
ב׳ להבין ענין הלל תחלה יש להבין מהו לשון הילול סתם שהוא להלל ולשבח שבחי הבורא ית' שהוא ג"כ כללות המכוון במה שתיקנו לומר פסוקי דזמרא בכל יום כמ"ש ר' יוסי (שבת קי"ח ב') יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום ופירשו בגמ' פסוקי דזמרא ופרש"י שני הילולי' הללו את ה' מן השמים הללו אל בקדשו, וענין ההלל שאומרים בימי' שנעשה בהם נס ביו"ט ובר"ח הוא הילול יותר גדול ועצום ולכן אמרו כל האומרו בכל יום ה"ז כמחרף ומגדף (ע' רש"י שם ויש עוד טעם לפי שההלל הזה נאמר על ענין הניסי' ושינויי הטבע ולפיכך אין לאומרו בכל יום כ"א על הנס שהוא שינוי הטבע אבל ההלל דפסד"ז ענינם להודות לה' על מה שמהוה העולם תמיד כפי הטבע כי גם הטבע שהוא גימ' אלקי' הוא ממנו ית' כי הוי' הוא האלקי' ע' ת' ח"צ סי' י"ח) אבל מ"מ שניהם ענינם ההילול והשבח לה' וע"ד שדרש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של מקום כו', וצריך להבין זה לאיזה ענין הוא וכי הוא ית' נהנה במה שמשבחי' אותו חלילה וחס והלא כל דיירי ארעא קמי' כלא חשיבי, ובשלמא ענין הברכות שאנו מברכי' אותו כמ"ש ברוך אתה או יתברך כו' עם שלכאורה הוא פלאי ג"כ וכי הוא ית' צריך לברכה והלא הוא שלימו דכולהו וכתי' אני ה' לא שניתי, כבר נאמר ונשנה הפי' בזה שפירש וענין ברכה זו הוא לשון המשכה וגילוי כמו המבריך את הגפן שכופף קומתו כו' וגם כאן הכונה בברכה זו ר"ל שיומשך אלהותו ויתגלה למטה וזהו יתברך פי' יתגלה עד שיאמרו הנה אלהינו זה (ע' חינוך ת"ל דלפמ"ש א"ש בפשיטו') ר"ל שיתגלה מהות האלהות ולא כמו שעכשיו ידוע מציאותו ולא מהותו, אבל ההילול והשבח שמשבחים את הבורא ית' מה ענינו, אך הענין יובן עד"מ כשמזכירין לאדם שבחיו איך שהוא חסדן ונדיב לב או איך שהוא חכם הנה הוא מתפעל מאד מן השבחים הללו והנה ההתפעלות שהוא מתפעל גורמת יציאת המדה מן ההעלם אל הגילוי והיינו באותו דבר שמשבחי' אותו בה שמתעורר בו אותה המדה ששיבחוהו בה ויוצאת אל הגילוי כמו כאשר משבחי' אותו שהוא רחמן וחסדן יתפעל להיות חסדן ורחמן באותו השעה וכן אם משבחי' אותו בחכמה יתפעל ויתעורר בו כח חכמתו להשפיע שכל וכיוצא בזה. ומובן מזה שאין השבח גורם התחדשות אמיתי שאם לא הי' החסד מוטבע בו בהעלם תחלה בלבבו לא הי' מועלת הקריא' וההתעוררות בפרט בעת שהוא בכעס ורוגז, אך להיות כי בלבבו יש בהעלם כח טבע רחמנות גם כשלא יבקשהו, לכך ע"י הבקשה וההתעוררות שיעוררו אותו יעוררו את העלם הכח לבא לידי גילוי בלב עד שגם בעת שהוא בכעס ורוגז על המבקש החסד מ"מ כשיקראוהו בהכנעה שהוא רחמן וחסדן יפול הכעס ויתעורר ברחמי' עליו שהרי הרחמי' והחסד יש בלבבו בהעלם גם כשהוא בכעס. ונמצא מובן שע"י השבחי' יצאו המדות בלבו מן ההעלם לגילוי והיינו הטעם שנק' השבח בלשון הילול כמו יהלו אורם בהלו נרו שהוא בחי' הבהקה ובהירות אור כי הרי המדות יוצאין מן ההעלם לגילוי אור ע"י השבח כנ"ל, וכך ממש יובן הנמשל למעלה, דהנה עצמות אא"ס הרי אמרו שהוא אור פשוט בתכלית הפשיטות לא יוגדר בשום דבר וא"כ אין בו ההתחלקות להיות י"ס חכים ומבין וחסדן וכיוצא ח"ו שאלו כולם הם מהות ניכר שגדרו מיוחד מה שהוא ית' אינו מערך זה כלל, רק שבבחי' ההעלם הוא שנק' חכים ומבין ע"ש העתיד שיומשכו ממנו אלו הי"ס באצילות בגלוי וכמאמר אלי' חכים ולא בחכמה ידיעא מבין ולא בבינה ידיעא אבל מצד עצמותו אמר לאו דאית לך צדק ידיעא וכו' ולאו מכל אינון מדות איהו כלל וכנ"ל שהוא אחדות פשוטה, אך ע"י השבחי' שמשבחי' בפד"ז והלל וכיוצא איך שהוא חסדן ורחמן גדול וכיוצא נתעורר בו בחי' המדות הללו לצאת מן ההעלם לבא בבחי' גילוי אור להקראות חסדן בשפע וגילוי אור ממש, ובאותה המדה שמשבחי' אותו בה הוא מתעורר להביא' ולהמשיכה מן ההעלם לגלוי אור כנ"ל במשל והיינו פי' יהללו מן לשון בהלו נרו כנ"ל ואז עי"ז מאיר גילוי ההארה בכל העולמות והיינו שרש כללות ענין פד"ז וענין ההלל כל א' לפי מדרגת המדות המרומזים בהשבחי' שבהם המה מתעוררי' עי"ז לבא מההעלם לגילוי כנ"ל:
2
ג׳אלא שעדיין יש בזה מקום עיון, והוא כי לכאורה אין מהמשל דומה לנמשל כי במשל באדם שהמדות ישנם בו בכח לעולם ע"כ ע"י ההילול והשבח יצאו מההעלם אל הגלוי אבל למעלה בא"ס ב"ה מאחר שהוא פשוט בעצמו בתכלית הפשיטות איך ע"י ההילול יתהוו הוי' מחודשת הרי נת"ל שפעולת ההילול הוא להוציא מהעלם לגילוי בלבד ולא לגרום התחדשות אמיתי, וכדי להבין זה יש להקדים מתחלה להבין מה שאנו מוצאי' בספרי הקבלה שיש י"ס הגנוזות במאציל כמ"ש בפרדס בשם הגאונים, וזה יפלא לכאורה שהרי א"כ נתת בו ח"ו הרכבה גדולה כזאת מי"ס ואע"פ שתירץ שם הפרדס באמרו שענין גנוזות אין הענין שי"ס אלו דאצי' נמצאי' בו אלא שרשם בלבד, הנה אין הענין כמשל שלהבת הקשורה בגחלת כן יהי' ערך הרצון והחכמה דאצילות לגבי עצמות א"ס ב"ה שהרי השלהבת ישנה במציאות בהעלם בגחלת ממש, ובעצמות אור א"ס לא יורכבו הרצון והחכמה גם בהעלם מאחר שהוא פשוט בתכלית הפשיטות, וגם מה שהמשיל שם הפרדס משל יותר דק אמר כמו אבן החלמיש שמוציאי' ממנו ניצוצות ע"י בטישת ברזל בו שאין לומר שהניצוץ הי' מהותו ממש בהחלמיש אלא שיש בו כח חום לבד כו' ע"ש, גם זה אינו משל אמיתי לומר שכמ"כ יש העלם כח ושרש הי"ס בא"ס שהרי גם שאין מהות הניצוץ בהחלמיש מ"מ יש שם כח החום שהוא מקור הניצוץ ומוגדר ג"כ בגדר מיוחד כמו הניצוץ ששניהם ענין החום אלא שזה דק יותר מזה והוא כמו מתיקות שבתפוח הנולד ממזל המכה בו ואומר לו גדל שגם במזל יש רוחני' המתיקות וענינו כמשל מתיקות שבהשכלה או בשמיעת כלי זמר ולכן לכל עשב יש מזל מיוחד לפי שמהות המזל מיוחד כפי מהות אותו העשב ממש אלא שהוא דק ממנו אבל משונה הוא ממהות הראוי לעשב אחר כמו שהעשבים עצמן משונים זמ"ז וכמ"ש בענין מצות נ"ח פרק א' בשם ס' שערי אורה, וככה ממש הוא משל החלמיש לגבי הניצוץ, ומובן מזה שא"א לומר כן על א"ס ב"ה לגבי הי"ס שיהי' הי"ס גנוזות בו ממש ויהי' ענינם כמו עד"מ המתיקות שבמזל שגבוה מאד נעלה ממתיקות שבתפוח ככה י"ס הגנוזות בו יהיו ענינם למעלה מעלה ממדרגת הי"ס דאצילות, ולפ"ז הי' נכון ענין ההלל והשבח להמשיך י"ס הגנוזות לגילוי בי"ס דאצילות כנ"ל, אבל באמת זה אינו שהרי לפי משל הנ"ל הרי איך שיהי' הי"ס הגנוזות נעלי' ממהות הי"ס הגלוי' עכ"ז הם מוגדרי' ג"כ בגדר מיוחד כל א' נבדלת מזולתה כנ"ל מהתחלקות המזלות ממש כהתחלקות העשבים אלא שהוא בדקות כו', וא"ס ב"ה הוא פשוט בתכלית הפשיטות ואין בו גדר מיוחד שתאמר כי הוא זה ח"ו כ"ש וכ"ש שיהי' בו התחלקות י' כחות ח"ו אבל באמת ענין מציאת י"ס הגנוזות הוא בדרך נפלאה יותר מזה, והוא שהם עד"מ קריאת שם בלבד וזהו שאמר בזהר דכל אורות הנאצלים הם רזא דשמיה לבד וכן בע"ח מבואר דכל התהוות נאצל אינו אלא בבחי' שמות דע"ב ס"ג וכו' כי הנה השם יש בו איזה הארה מהעצם ולא שהוא הסכם לבד והראי' לזה ממה שמצינו באדה"ר שניסהו הש"י אם יש בו חכמה לקרות שמות לבהמות וחיות ועופות וכתי' וכל אשר יקרא לו האדם זה שמו ר"ל שכיון לאמיתת שמות שלהם כמו שצריך להיות באמת ואם היה השם הסכם לבד מה שייך לומר כיון או לא כיון, א"ו שהשם הוא מכוין לפי העצם שכך צ"ל שמו, למשל הדוב ראוי שיקרא דוב והארי ארי וכו', ומ"מ לא שהשם הוא חלק מחלקי הנפש כמו השכל והמדות או מודו"מ שהרי כשהאדם לעצמו א"צ לשם כלל וכך יהי' שלם במהותו אם קראו לו שם או שנזדמן שלא קראו לו שם כלל, וכל עיקר פעולת השם הוא רק שעל ידו יפנה לקוראו והוא כמו בית יד לכלי שעל ידו יקחו הכלי אבל אינו שייך לעצם הכלי כלל כך אין להשם יחס במהותו לגבי מהות העצמות כנראה בעליל שאין ערוך ג' אותיות א' ד' מ' שבשם אדם לגבי מהותו ועצמותו של האדם ושכלו ומדותיו כך עד"מ הארת החיות שהוא ית' מאיר וממשיך ממנו להוות הי"ס אינו ממהותו ועצמותו ח"ו שאינו מערכם כלל ואינו מתחלק לחלקי' ח"ו עד שתאמר בעצמותו י"ס חס וחלילה, אלא הארה שאינו מערך עצמותו וכלא ממש חשיבי' כדוגמת השם וזהו ענין השמות ע"ב ס"ג שהם מקור החיות להתהוות י"ס באצילות, ועתה יובן ענין י"ס הגנוזות לא שהם גנוזות בעצמותו כשלהבת הקשורה בגחלת או אפי' כהניצוץ בחלמיש וכמתיקות הפרי בהמזל או כגלוי השכל בכח המשכיל שמהות הגלוי יש ממש בהמקור והוא בחי' התהוות יש מיש, אבל כאן אינו כן שמהותו ועצמותו ית' פשוט בתכלית הפשיטות ולא תערוך אליו הי"ס דקמי' ספי' חכמה דאצי' ודומם גשמי שוי' ממש כמ"ש כולם בחכמה עשית, הנה השוה החכמה לעשי' וכמו שהוא ית' רחוק מגדרי הגוף ואע"פ שמהוה הגוף כך הוא רחוק מגדר בחי' חכמה שמהוה אותה, אלא שלאחר שעלה ברצונו הפשוט ב"ה להוות הנאצלים היינו עולם האצי' האציל תחלה ענין השמות שיהי' הוא ית' נק' בשם ע"ב להיות שם זה שאינו ערוך להעצמות כנ"ל במשל מקור ושרש להתהוות החכמה באצילות וכן שם ס"ג בבינה, ושמות אלו הן הן הנקראי' י"ס הגנוזות להיותם שרשי' לי"ס דאצילות, וע"פ הקדמה זו יובן ג"כ ענין ההלל והשבח לבורא ית' כי כשאנו קוראי' אותו ית' חכם הרי בזה אנו מעוררים אותו השם שהוא מקור להתהוות החכמה ומהוה ומאיר עי"ז באור החכמה דאצילות ביתר שאת ויתר עז וכן ע"י שאנו קוראי' אותו חסיד מעוררים אותו השם שהוא מקור להתהוות החסד ומאיר עי"ז באור החסד דאצי' ביתר שאת, וכן בכל השמות, והוא עד"מ מקריאת שם חכם באדם התחתון שעי"ז מעוררים העלם כח חכמתו אל הגילוי בקריאה זו שאנו קוראים אותו חכם הגם שבאמת אין המשל דומה לנמשל שהאדם חכם בהעלם כנ"ל, אבל מ"מ גם שלמעלה אין בחי' חכמה גם בהעלם עכ"ז מאחר שע"י השם הוא מהוה החכמה, א"כ בזה המשל הוא דומה במה שיכולים לעורר את כח העלם חכמה שבו אל הגלוי בקריאה זו, ונמצא שקודם שקראוהו חכם לא היה יודע בעצמו מחכמתו עם שהיתה בהעלם אך שעוררו את מה שהי' בהעלם בו וכאילו עתה נעשה חכם בקריאה זו, כמ"כ למעלה שע"י קריאת שם שאנו קוראי' אותו חכם חסיד ככל השמות שבאו בתורה מעוררים להיות המשכת השם מהעצמות להיות החכמה או החסד ועד"ז בשאר כל הנאצלים הנה שרשם הוא שמות של העצמות כנ"ל, באופן שקודם הקריאה הי' פשוט בתכלית הפשיטות שגם בהעלם לא ימצא בו מציאות מקור אורות הנאצלי' וכנ"ל ומ"מ ע"י ההילול וקריאת השם ממשיכי' השם לידי גילוי להוות הע"ס, מאחר שכך היא סדר התהוותם ונמצא מובן שענין הפעולה של ההלל למעלה הוא ממש כדוגמת ההילול שמשבחי' את האדם עד"מ שאותו השבח שבו משבחי' אותו מעוררי' אותו לידי גילוי אלא שבזה אינו דומה שבאדם הוא גילוי ההעלם לבד כי אילו לא הי' בו החכ' בהעלם לא הי' מועיל השבח כנ"ל כי בזה שיקרא עצמו חכם לא יועיל ולא כלום להמציא השכלה אילו אינו חכם בעצם, משא"כ למעלה עם שהוא בעצמו למעלה מעלה מגדר החכמה הנה בקריאה זו שנק' חכים די להוות החכמה כי הוא א"ס וכל יכול א"כ ע"י קריאה שאנו קוראים אותו חכם מעוררי' שיקרא כן עצמו חכם ובזה יהוה החכמה עם שבעצמותו הוא למעלה מהחכמה ולא שהוא גילוי העלם העצמו' ח"ו כי העלם העצמות נשגב לבדו למעלה מעלה ממדרגת החכמה כנ"ל בענין כולם בחכמה עשית אלא שע"י שנק' חכים מהוה החכמה וכן שאר כל הי"ס, והגם שאמרו הגאונים ל' גנוזות (י"ס הגנוזות) דמשמע שנמצאי' בו בהעלם אין ר"ל שנמצאי' בעצמותו ממש בהעלם כמו מציאת החכ' בנפש בהעלם שהו"ע אמיתי מצד עצמה ותכונתה, חלילה לחשוב כן למעלה, אלא שזה נעשה ע"י הקריאה והעלא' מ"ן, וכמו שהגילוי מן ההעלם נעשה ע"י העלא' מ"ן, כמ"כ גם ההעלם נעשה באותו פעם מן עצמות הפשוט ולכן נאות לזה המשל מקריאת שם ולא שארי משלים כמו הגחלת וחלמיש וכח המשכיל או המזל הנ"ל כי בכולם הגילוי נמצא בהעלם ממש גם מקודם כאשר נת"ל משא"כ משל השם שהרי שמו של אדם אינו כ"כ גם בהעלם בו קודם שיקראוהו (משא"כ הרצון והחכמה) ומ"מ ע"י שיקראוהו יפנה לקוראו, כן עד"מ יהי' המשכות שמות העליונים מן העצמות להקרא רב חסד בחסד דע"י ועי"ז מתהוה החסד דע"י בגילוי וגם בהעלם העצמו' נק' אז כן, ונמצא מובן שדוגמת התעוררות ההעלם למטה באדם ה"ז למעלה ענין י"ס הגנוזות (ר"ל שאינן כמו ההעלם עצמו באדם אלא כמו ענין התעוררות ההעלם לגילוי באדם כך הוא ענין גנוזות למעלה, כי בעצמו' ההעלם לא יתכן גנוזות כנ"ל אלא ע"י קריאת שם דוקא):
3
ד׳והנה בזה הרווחנו ביאור יפה אף נעים לענין ההלל במה שצריכי' להלל ולשבח לפניו כדי להמשיך המדות הללו, דלכאו' קשה הלא כבר המשיכם המאציל עצמו בעת אצי' העולמות ע"י דקרא גרמי' חכים ומבין וחסיד וגבור כו' ולמה לנו לחזור ולהמשיכם עוד, אך הענין דהנה כתי' והחיות רו"ש, שהחיות אלהות הנמשך ממנו להחיות העולמות סדר המשכותו הוא בבחי' רו"ש דהיינו שמיד שנמשך למטה הוא חוזר ומסתלק למעלה וחוזר ונמשך וחוזר ומסתלק וחוזר ונמשך וזה"ע הרו"ש והוא כמשל דפיקת החיות שבדפק האדם שיש בו ג"כ הסתלקות והתפשטות, והטעם למה הוא כן בבחי' רו"ש הוא מטעם שנת"ל שהמשכות החיות ממנו הוא ע"י בחי' שם לבד כי הא בהא תליא, כי הנה יש ב' מיני השפעות החיות הא' בחי' השתל' עו"ע והוא ענין התהוות יש מיש דהיינו שהעלול אינו התהוות דבר חדש לגמרי כי כבר הי' לעולמי' בהעילה ר"ל שבמהו' העילה הי' כלול מהות העלול אלא שהי' בדקות ונמצא יציאתו אל הגילוי להיות מהות בפ"ע אינו הוי' חדשה כ"א יש מיש וכנ"ל במשל צמיחת המתיקות שבתפוח מן המתיקות שבכח רוחני המגדלו הנק' מזל שהגם שהמתיקות שבתפוח הוא גשמי מאד לגבי מתיקות הרוחני שבהמזל המגדלו עכ"ז אינו הוי' חדשה כי גם מתיקות הרוחני מתיקות הוא אלא שהוא דק מאד ואינו נרגש לחיך גשמי כמתיקות התפוח אלא לחיך רוחני, וכיוצא בזה למעלה הוא ההשתל' בבי"ע מ' דבריאה כתר ליצי' ודיצי' לעשי' וכן מד' חיות שבמרכבה דבריאה נמשכו ליצי' ומיצי' לעשי' הכל בבחי' עו"ע עד שגם הנפשות שלמטה בבנ"א ובבהמות וחיות ועופות נמשכו מהם בבחי' עו"ע שמבחי' פ"ש דאופני' נמשכו נפשות הבהמות ומפ"א נפשות החיות מפ"נ נפשות העופות ולהיותם רוחניים נמשכו מחיות דמרכבה הנ"ל שהם רוחניים בבחי' עו"ע יש מיש והוא כמשל הנ"ל ממתיקות דתפוח מהמזל או כמשל השפעת שכל הרב לתלמיד ששכל הרב דק הרבה משכל התלמיד ועכ"ז הוא מערך א' ואינו הוי' חדשה כ"א עו"ע ועד"ז יש כמה מיני ירידות מתלמיד זה לתלמיד אחר קטן ממנו ולשלישי ולרביעי כענין משה שקבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים כו' עד שהגיע אלינו וגם כי רב המרחק בינותינו להשגת מרע"ה כי בו ית' נאמר ותחסרהו מעט מאלקי' ואנחנו נמשל כבהמות נדמו כמארז"ל אם הראשונים כמלאכי' כו' עכ"ז גם השגתינו שכליית היא ולא נשתני' ממהות השגת מרע"ה להיות מהות אחר כערך דומם לגבי השכל אלא בין דקות לגסות וזהו נק' עו"ע יש מיש. כמ"כ יצייר המשכיל השתל' עו"ע מבריא' עד העשי' שיש ריבוי ירידות וגם בכל עולם יש הרבה ירידות עכ"ז הוא יש מיש כנ"ל שגם נפש השור רוחני' היא וכמו פ"ש שבמרכבה שהוא רוחני אלא שהוא מעולה הרבה ממנה כו', ובכל אופן השתל' זו דעו"ע הנה מעצמו' העילה ממש נמשך העלול ולכן הי' העלול מתחלה כלול בעילתו וכלום ניתוסף עליו ביציאתו והויתו אלא גלוי מן ההעלם וכמו שלהבת הקשורה בגחלת שגם טרם יציאתה לגילוי היתה נמצאת בהגחלת, אמנם הבחי' השני' בהמשכת החיות היא המשכה שלא בבחי' השתל' עו"ע אלא מאין ליש, והוא המשכת הנמצאי' ממנו ית' כי הגם שממך הכל כתי' אין לומר בהם שרוחניותם ודקותם יש מתחלה בהעלם בהמשפיע הס מלהזכיר כנ"ל שאין הוא ית' מערכם כלל ולפיכך לא נכנהו בשם עלה כמו שקראוהו הפלוסופי' כי כל עילה הוא מערך העלול בחי' יש מיש כו' אלא שהם בחי' התהוות הוי' חדשה ממש ולא שהי' כלול מקדם בו ית' כי הוא כל יכול לחדש מאין ליש:
4
ה׳וביאור הענין הוא שלא זו לבד שמהות וחומר הנמצאי' הוא הוי' חדשה ונק' יש מאין אלא גם זו דהיינו שגם הצורה והחיות שבהם המהוה אותם הנה כללות חיות זו אחר שמתלבשת בתוכם היא ג"כ הוי' מחודשת מאין באופן שאין לומר בה שמקודם היתה כלולה בעצמותו כי אינה מערך עצמותו כנ"ל באורך, והיינו משנת"ל שבחי' חיות זו הוא בחי' שמו ית' שהשמות הן מקור הי"ס שהן חיות כל הנמצאי' וכבר נת"ל שהשם אינו מערך העצמיות אלא שעל ידו יפנה לקוראו אבל כשיופסק הקריאה לא יהי' שייכות וערך כלל מאותיות השם לגבי העצמיות ואינו כמו שלהבת הקשורה בגחלת, ולפיכך המשכ' השם להחיות הי"ס ה"ז המשכת החיות מאין ממש ליש ר"ל חידוש מעיקרו ולא בבחי' עילה ועלול:
5
ו׳וע"פ הקדמה זו יובן ענין והחיות רו"ש, שהוא בחי' הסתלקות והתפשטות והכוונה בזה שכל רגע צ"ל המשכת החיות ממנו ית' להחיות העולם ומלואו ולא די לו בהמשכת החיות שנמשך ממנו ית' להעולם בתחלת הויותו אלא צ"ל תמיד המשכה חדשה וכמאמר מחדש בכל יום מע"ב וכן אומר ועושה כו', והטעם הוא שאילו הי' המשכת החיות ממנו להעולם בדרך עו"ע שהוא יש מיש לא היו צריכי' להתחדשות החיות תמיד אלא היה די להם בחיות הנמשך להם בתחלת הויותם והיו אם כן נפרדים לעצמן כמו שישאר התפוח נפרד לעצמו אע"פ שכל גידולו מהמזל המגדלו, והיינו מפני שגם המזל הוא דבר מה והמתיקות שבו היא מערכו וכל התהוות עו"ע שהוא מהות ממהות יהי' הנולד נפרד לעצמו, אבל כשאין ההתהוות של הנברא עלולה בהמשכת ממשית, אלא מאין ליש כמו משל קריאת השם לבד הרי תמיד יצטרך להארת המהוה ולא יוכלו להיות נפרד אפי' רגע ולא כמו שאם יכרתו התפוח מן כח המגדלו יתקיים אבל אם ח"ו הי' נכרת בחי' קריאת אותיות שמו ית' מעל הנמצאי' היו כלא היו, כמו שאם תופסק הקריאה ישכח על שמו לגמרי וד"ל ובזה נתגלה טעות הפילוסופי' שאומרים עזב ה' את הארץ כי הם מדמי' שההשפעה היא בבחי' עו"ע כנ"ל אבל באמת לא כן הוא אלא בבחי' שם לבד. וביאור הענין הוא כמ"ש בלק"א ח"ב פרק ב' תשובת המינים הכופרים בהשגחה פרטית שמדמי' מעשה ה' למעשה אנוש כי כאשר יצא לצורף כלי שוב אין הכלי צריך לו כו' אך טח מראות עיניהם ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש שהוא יש מיש רק שמשנה הצורה והתמונה למעשה ה' שהוא יש מאין כו' ע"ש. והיוצא מדבריו שבמעשה אנוש אין הכלי צריך להאומן לפי שלא חידש ולא ברא חומרה וישותה לכן הוא מתקיים בלעדה ושינוי הצורה אינו כלום כי אין בצורה זו שום דבר נוסף על העצם שיתכן לומר שלא יתקיים בלעדה משא"כ מעשה ה' שכל החומר והצורה שניהם מחודשי' מאין ולפיכך צ"ל כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימה מאין כו'. ועפ"ז יתבאר יותר מ"ש למעלה שבהשתלשלות עילה ועלול שהוא יש מיש יהי' הנולד נפרד לעצמו משא"כ כשהנולד הוא מאין ליש, ור"ל כיון שהנולד נמשך בבחי' יש מיש שממהות העילה נולד העלול א"כ אין חידוש כ"כ בהתהוות חומרו ומהותו כי כבר הי' לעולמים כמשל שינוי הכסף ע"י הצורף שאינו מחדש מהות הכסף אלא צורתו ולפיכך יהי' נפרד לעצמו זולתי העילה שלו, משא"כ כשהנולד הוא יש מאין והוא כנ"ל בענין השם שלא יתכן לומר כלל שחיות זה הי' מתחלה נמצא בהעלם כי באמת השם אינו כלום כשאין קורא בשמו ולא יתכן לומר כלל עליו גם העלם כנ"ל וה"ז התחדשות מאין ממש לכך צ"ל תמיד התחדשות הארה זו ובחי' קריאת אותיות שמו ית' כדי שיתקיימו הנבראים כו':
6
ז׳(והנה הגם שהמשל דמעשה אנוש אינו דומה כ"כ גם לענין השתלשלות עילה ועלול כי במעשה אנוש אין שום שינוי כלל בחומר הכסף מקודם שעשו כלי לאחר שנעשה כלי ולפיכך יתקיים בלי האומן משא"כ למעלה בהשתלשלות עילה ועלול יש שינוי עכ"פ ממהות העלול כשהי' כלול בעילה לאחר יציאתו להיות בפ"ע מדקות לגסות כנ"ל ממתיק' התפוח לגבי מתיקת שבמזל כו' מ"מ לק"מ כי כוונתו במ"ש שיהי' הנולד נפרד לעצמו, אין ר"ל אלא על החיות הנמשך מהעילה שיכול להתקיים בלעדו לפי שהוא מהות ממהות אבל למה שנשתנה ונתגשם באמת צריך לקבל חיות תמיד. אלא שקבלה זו אינו מעצם העילה. כי כח הגשמ' זו הוא ע"י א"ס הסובב כ"ע דוקא כמ"ש במ"א בארוכה שיש ב' מיני חיות לכל נברא א' בבחי' עו"ע המתלבש בו וא' מבחי' סוכ"ע המקיף עליו שהוא הוא הפועל כל הגשמה ושינוי מהות ובאמת שממנו צריך לקבל תמיד כנ"ל שבכל השפעה יש מאין צ"ל המשכת כח הפועל תמיד כו' ולכן לא אמר אלא שיהי' נפרד מהעילה, אבל פשיטא שצריך לקבל תמיד חיות מא"ס כמו שהעילה עצמה צריכה לקבל תמיד מא"ס לצורך הגשמתה, וגם לצורך עצם מהותם כי בשרשם הרי כולם מחודשים מאין ע"י אותיות שמו ית' כנ"ל, אלא כוונתו לומר רק שהוא נפרד מהעילה ואע"פ שהמשכת חיות זו התמידי' מא"ס להעלול נמשך ע"י העילה כי הסובב מאיר ע"י הממלא כמש"ש, מ"מ אין העלול צריך לשפע העילה עצמו וממנו הוא נפרד אלא שצריך לשפע הא"ס כמו שהעילה עצמה צריכה לזה וד"ל. ואין העילה לגבי העלול אלא כמו מעביר שבאמצעותו נמשך לו היניקה. משא"כ לגבי עצמותו ית' שכולם צריכי' לו לקבל חיות תמיד להחיותם מאין וממך הכל כתי' לפי שהוא מחדשם מאין ממש ולא מהות ממהות ודוק. ע"כ הג"ה):
7
ח׳והנה בזה מובן ענין ההלל במה שצריכי' לשבח לפניו כדי לעורר את המדות הנ"ל כי צ"ל התחדשות החיות תמיד. ולהיות כי התחדשות החיות הוא ע"י רו"ש הסתלקות והתפשטות לכן האתעדל"ת צ"ל ג"כ בזה האופן בחי' רו"ש והרצוא הוא התלהבות רשפי אש התשוקה לצאת מחשכת גופו להכלל ולהבטל במקור החיים. והשוב הוא העבודה בעשי' המצות ובקריאת התורה והברכות וכעד"ז ענין הלל ושבח להודות לשם הוי' שבזה ממשיכי' גילוי הא"ס ב"ה במדותיו כנ"ל:
8
ט׳הללויה. מה שהקדים תחלה שם י"ה. הוא משום כי עיקר תכלית השבחי' הוא להוציא המדות דאצי' בגילוי אור בהשפעה ממש כנ"ל והרי ידוע שיש יניקה גם לחיצוני' במדות דאצי' כשמתפשטי' בבי"ע כענין המאמר רישי' דעשו בעיטפי' דיצחק כי מותרי הגבו' דעשו יוצאי' מגבו' דקדושה וכן מותרי החסדי' דישמעאל מאברהם איש החסד וכמ"ש במ"א ולהיות שצריך שלא יקבלו גם החיצוני' יניקת אור מן הקדושה האלקי הנה לזאת עיקר הכוונה בהילול ושבח הנ"ל הוא דווקא בבחי' חו"ב שבמדות הנק' י"ה כי השבירה בז' מלכי' הי' רק בבחי' המדות אבל לא בג"ר כידוע וכמ"ש ימותו ולא בחכמה וגם מטעם שבחי' חו"ב הם קרובי' יותר לבחי' הארת אא"ס כי אין התלבשות אא"ס אלא בחכמה מצד שבחי' הביטול הוא בחכמה כו' והכל ענין וטעם א' הוא שמחמת זה א"א לחיצוני' לקבל יניקה מן המדות כי לא יגורך רע כתי' וזהו פי' הללויה שהקדים תחלה להמשיך מוחי' דאו"א שמלובשי' במדות דאצי' וד"ל:
9
י׳ואחר שהקדים הילול והמשכת מוחי' דאו"א הנק' י"ה שבהם ועל ידם מגיע השפע לקדושה לבד ולא לחיצוני' אמר אח"כ הללו עבדי ה' כלומר כל סט' דקדושה המה יהללו את כללות שם הוי' בשלימות כי כבר חזק בריחי שעריהם שלא יהי' לזרים חלק ונחלה אתם ע"י המשכת שם י"ה תחלה כנ"ל:
10
י״איהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. הנה המל' נק' עתה עת ה' כי שרש הזמן מתחיל בה כמ"ש בלק"א ח"ב בענין מלך מלך וימלוך ולכן נקראת ג"כ חיי שעה, והנה ה' מקבל מוי"ו כמ"ש בזהר להיות כי אע"פ שהוויות הזמן הוא ממדת מל' שרשו ומקורו הוא מויו מדות דז"א שהם המקורות לשי"ב כידוע שביום ראשון האיר מדת החסד במל' ועל ידו נבראו אור ומים וביום ב' מדת גבו' וע"י נברא הרקיע כו' אלא שבוי"ו מדות הנ"ל אינו זמן גמור רק נק' סדר הזמן והוא מ"ש במדרש מלמד שהי' סדר זמנים קודם לכן וכמ"ש במ"א שענינם רק מאחר שנאצלו ששה מדות אלו ע"כ יש קדימה ואיחור שמתחלה נאצלה מדת החסד וכשהי' צ"ל אצי' הגבו' שהיא הפכי' להחסד ע"כ הי' צ"ל הפסק מהתפשטות אצי' החסד שאל"כ הי' הכל חסד ולא מציאות אחר כלל וכן עד"ז מגבו' לת"ת כו' והפסק זה הוא נק' סדר הזמן שהוא קדימ' ואיחור כדוגמת הזמן עם שאין שם זמן גשמי עדיין אלא שע"י הארתם במל' מתהוה הזמן שיהי' שייך לומר מלך מלך וימלוך כנ"ל והנה ששה מדות הנ"ל הם שרשי' לשית אלפי שני דהאי עלמא שממדת החסד מתפשט חיות אלף שנה וכן ממדת הגבו' וכמ"ש כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול ר"ל יום מו' ימים דאצי' שהם ו' מדות הנ"ל הם חיות אלף שנה. והנה שרש ומקור ו' מדות הנ"ל הוא מן החכמה ולכן נק' שי"ב ע"ש התמשכותם מהחכמה הנק' ראשית וידוע מ"ש מחדש בכי"ו מע"ב שששה ימים שהם ששה מדות שבכל שבוע מתחדשי' ונמשכי' בכל שבוע מהחכמה כי כל שבת הוא שביתה ועלייה בלמעלה מהזמן ואח"כ בו' ימי החול חוזרים ונמשכי' ששה מדות הנ"ל מהחכמה ולכן אין יום דומה לחבירו כי בחי' חסד זה שביום א' דהיום לא הי' מעולם וכן בשאר כל הימים. אמנם עכ"ז התחדשות זו הוא רק בחי' פרטי' שיום זה הוא ד"מ חסד שבחסד שבחסד כו' אבל בכלל הם רק ששה מדריגות הנ"ל דשי"ב וכן השבת הוא שבת בראשית רק שמתחדשי' להמשך באופני' שוני' מידי שבוע, וטעם הדבר יובן עד"מ מבשרי אחזה מן השכל יומשך לזכות במדות שבלב פעמי' באופן זה ופעמי' באופן אחר והכל א' בשרשו וכן לחוב במדת הגבורה. ואמנם שכל וסברא חדשה לגמרי יוליד חדשות במדות חו"ג באופן חדש שלא הי' מקודם לגמרי, וכמ"כ יובן למעלה שחו"ב ת"ר מולידי' ששה מדות הנ"ל שהם ששת ימי המעשה מאא"ס המצומצם בחו"ב וגם שנתחלקו לכמה פרטי פרטי' דכל ימי השבוע דשית אלפי שני דהוי עלמא כללותם בשרשם באצי' הוא רק בחי' ומדרגה א' ולכן כל שבת הוא שבת בראשית ממש רק שהוא מפרטי פרטיות אבל באלף הז' יאירו מוחי' חדשי' לגמרי בחו"ב דאצי' מה שלא הי' מקודם לגמרי והוא בחי' עצמות אא"ס שבחו"ב ולא כאשר כבר הוא מצומצם בהם בראשי' האצי' וזהו שיאמרו לע"ל כי אתה אבינו כו'. ולכן נק' המל' המקבלת מששה מדות הנ"ל בשם עתה שהוא ל' הוה ופירושו רגע קטנה שיפול עליו ל' עתה משא"כ כשיומשך זמן מה לא יהי' שייך ל' עתה כי יהי' בו ג"כ עבר ועתיד והוה, אבל עתה אינו אלא רגע קטן שבה יתכן ל' עתה כלומר זו הרגע, ולגבי א"ס ב"ה הנה כל ימי עולם ושית אלפי שני שהם ו' מדות הנ"ל הנמשכי' מהמל' הוא רק כמו רגע קטן מאחר דשית אלפי שני שהם ו' מדות הנ"ל הנמשכי' במל' הם רק בחי' ומדריגה א' ממדרגות הרבות שיוכלו להסתעף מאא"ס שבחו"ב כנ"ל: והנה כתיב ועתה יגדל נא ביוד רבתי ביגדל כו' ונת' במ"א שכוונת מרע"ה להגדיל בחי' המל' הנק' עתה ע"י שימשיך לה מיו"ד רבתי בחי' ח"ס שהוא למעלה מחכמה הגלויה שממנה נמשכי' המדות הנ"ל ובחי' המשכת יוד רבתי הוא הנק' כח אדני כלומר עיקר כח ומקור דש' אדני וזה"ע איש"ר בכל כחו דהיינו המשכ' בחי' שמו הגדול מל' דא"ס במל' דאצי' ועי"ז נמתקי' כל הדיני' וקורעי' לו גז"ד של ע' שנה שהוא יניקת ע' שרים ע"ש בארוכה, ועפ"ז יתפרש ג"כ הפסוק הזה יהי שם ה' מבורך מעו"ע כי נת"ל שענין קריאת ההלל הוא להמשיך האור מהעלם אל הגילוי והיינו מי"ס הגנוזות הנ"ל הנק' שמות וההמשכה הזו הוא עד בחי' מל' סופא דכל דרגין דאצי' כידוע דנתחב"ס ואח"כ אומר עוד יהי שם הנ"ל מבורך ומתגלה מן המל' הנק' עתה ועד עולם ר"ל שיומשך בבי"ע ג"כ לנשמות ומלאכים ולנשמות שבעוה"ז בגופות כי עיקר כוונת האדם צ"ל להמשיך גילוי אלהות בנפשו בפרט ובכל עולם בכלל כידוע:
11
י״בממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. כתי' אין כ"ח תחת השמש פי' כי חכמה נק' שמשא ע"ש האור כי טוב שכמ"כ השכל הוא מאיר עיני חכמים להשיג דבר שחוץ לנפשו כמו שע"י האור יראה דברי' שחוץ לנפשו, וידוע שחכ' ראשית האצי' ומחכמה נמשכי' כל הי"ס בבחי' השתל' עו"ע כמשל המשכת המדות מהשכל והדבור מהמדות משא"כ החכמה מלמעלה מהחכמה נמשכ' בבחי' יש מאין וז"ש והחכמה מאין תמצא וכמ"ש במ"א וזהו אכ"ח תחת השמש מחכמה ואילך הוא בחי' השתל' יש מיש מהות ממהות ולא הוי' חדשה וכנ"ל בענין השתל' ולמעלה מהשתל' שהשתלשלו' אינו נק' חידוש כי המקבל הי' כלול בהמשפיע, אבל החכמה מלמעלה מהחכמה נמשכת יש מאין, והוא חידוש ממש, אמנם בחי' השתל' זו היינו רק בי"ס דאצי' עצמן מזה לזה והיינו עד בחי' המל' ועד בכלל כי היא א' מצלעותיו ומיוחדת בו ית' אבל מן המל' בבי"ע הוא ג"כ בריא' מאין ליש וז"ש מגיד מראשית אחרית פי' מן החכמה הנק' ראשית במל' הנק' אחרית שכמו שבחכמה יש התחדשות מאין ליש כך המל' מהוה מאין ליש ע"י התגלות אור הכתר בה כי נעוץ תחלתן בסופן כנ"ל בענין יגדל נא כח אדני כו', וזהו ממזרח שמש עד מבואו פי' מהתחלת התהוות החכמה מהכתר עד המל' שהיא מבואו דשמשא כי אבא יסד ברתא וכמ"ש ואל מקומו שואף זורח הוא שם כי עד שם הוא בחי' התפשטות החכמה משא"כ בבי"ע שהם נפרדים ומחודשים כו' ור"ל בכל בחי' אצי' מהולל ש' הוי' שנמשך ומתגלה ע"י ההילול כנ"ל ולהיות כי באצי' לא יגורך רע כי אפי' קליפות דאצי' עומדים בבריאה ולא באצי' לכן אמר ששם גילוי ש' הוי' בתכלית כי אין מונע ואין מפסיק כלל, משא"כ כשהשפע צריכה להתמשך בבי"ע צריך להעלים שלא יגיע לחיצונים וכנ"ל, והיינו מ"ש אח"כ רם על כל גוים ה' כו', שכשיומשך בבי"ע לא יומשך לחיצוני' ח"ו אלא הוא בבחי' רם ומקיף בלבד עליהם וכמשי"ת משא"כ לישראל נמשך בפנימיותם וז"ש מי כה' אלקינו המשפילי לראות כו', וביאור הדברים יובן בענין מ"ש אצלינו במ"א ע"פ וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ע"ש היטב משנ"ת ענין יעקב ועשו כי בשרשן הם אחים ממש כי עשו הוא בחי' המקיפים דעולם התוהו ויעקב הוא בעל עולם התיקון וידוע ההפרש בין תוהו לתיקון שבתוהו היו האורות מרובים עד שלא יוכלו להתלבש בכלים והיו בבחי' מקיף והמקיף גדול מן הפנימי' וע"כ נק' עשו בנו הגדול כי אורו גדול משל יעקב וגם נק' בכור מ"ה כי התוהו קדם לתיקון. ויעקב הוא בחי' התיקון שבו האורות מועטים עד שמתלבשים בכלים והוא בחי' א"פ, ואור זה קטן מאור המקיף דתוהו ושמו של יעקב מורה ע"ז י' עקב כי י' הוא בחי' נקודה להורות על שהאור הוא מעט כנקודה זו ור"ל לגבי א"ס ב"ה הוא רק נקודה בלבד וז"ש רז"ל ביו"ד נברא העה"ב וכמ"ש במ"א, ולהיותו מעט יכול להתלבש בכלים עד שנמשך למטה לכל הנשמות גם לנשמות היותר נמוכות שבכולן שורה ומתלבש הארת אלהות וזהו י' עקב שהיוד נמשך גם בבחי' עקביים שהן הנשמות הנמוכות שהן מבחי' עקביים כידוע, ובזאת מעלת יעקב נפלאה ממעלת עשו שאע"פ ששרשו קטן משל עשו מ"מ אדרבה מצד זה יש מעלה שלכן האור מתלבש בתוכיותו ובפנימיותו בבחי' גילוי משא"כ בעשו שאורו הוא בבחי' מקיף עליו לבד, ולכן עשו של מטה היה רשע וכן יוצאי חלציו כי הוא מע"ס דקליפות ממש ושרשו שבתוהו מאיר עליהם בבחי' מקיף לבד והוא בחי' לבונה שבי"א סממני קטרת ושאר הי' סממני' הם כנגד ע"כ מסאבותא שיש בתוכן ניצוצי קדושה בבחי' גלות ממש, שהקליפה מסתרת עליו לגמרי כמו קליפת האגוז המסתרת על הפרי שבתוכו ועל כן מגביהים עצמן לומר אני ואפסי עוד ואינן בטילים לאלהות כלל משום צד לא מחמת הניצוצי קדושה שבתוכן מפני שהן בסוד גלות בתוכן כנ"ל אלא מצד שרשן בתוהו כי אור זה הוא בבחי' מקיף עליהם ואינו מאיר בפנימיותם משא"כ ביעקב שרשו שבתיקון מאיר בנפשו בבחי' גילוי ממש, ולכן כל סט' דקדושה הם בבחי' ביטול לאלהותו ית' והן כל יוצאי חלציו שהן ענפי י"ב בניו שבכולן מאיר הארת אלהותו בבחי' גילוי כנ"ל, וזהו רם על כל גוים הוי' פי' שמדבר באיכותי ענין המשכת האלהות מא"ס ב"ה לעולמות ומתחלה ביאר ההמשכה בעולם האצי' כמש"ל בפי' הללויה ובפי' ממזרח שמש עד מבואו כו' שפי' ענין ההמשכה עד המל' הנק' מבואו דשמשא בזהר ר"פ ויצא, ובאצי' אין שום קליפות כלל, ואח"כ כשהגיע לפרש ענין ההמשכה בבי"ע שהם עלמין דפרודא מדור הקליפות פי' תחלה ההמשכה של עשו כי הוא בחי' בכור כנ"ל ואמר רם על כל גוים ה' שהמקיף דתוהו שהוא שרשו של עשו מאיר עליהם בבחי' מקיף לבד ולא בגילוי וזהו שהוא רם ונפלא מהם וגם הוא על כל גוים ועל ר"ל מלמעלה בבחי' מקיף והן עצמן בבחי' יש רק דקרו לי' אלהא דאלהא מצד המקיף הנ"ל וזהו על השמים כבודו פי' שהגוים אומרים עזב ה' את הארץ ואין אור השגחתו מאיר בתחתונים רק על השמים כבודו בעולמות הרוחנים, וזהו ענין אלהא דאלהא והוא בחי' מקיף בלבד, משא"כ בעולמות דקדושה ובפרט נשמות ישראל שבהן האלקות מאיר בבחי' גילוי ממש ע"ז אמר אח"כ מי כהוי' אלקינו פי' ל' אלקינו שהוא שלנו ממש מפני שמאיר בנו בבחי' גילוי ולא בדרך מקיף לבד, כי כשהאור בבחי' מקיף אינו שייך כ"כ לנו, שהמקיף אינו בגילוי וגם מקיף לכולם בשוה, ואמנם להיות כי סיבת הגילוי בנשמות ישראל הוא מחמת צמצום האור עד שיוכל להתלבש בהן וכל צמצום הוא ע"י שם אלקים כמ"ש במ"א ע"פ שמש ומגן הוי' אלקים, לכן הוסיף כאן לומר הוי' אלקינו משא"כ תחלה לא נז' שם אלקים רק רם על כל גוים ה' כי להיותו בבחי' מקיף ואינו מאיר בפנימיותם לא נתצמצם להאיר בתוכן וז"ש הוי' לבד אבל כשמצטרך להאיר בפנימיות המקבלים אז נאמר הוי' אלקינו שבחי' שם הוי' מתצמצם להאיר בכלים ע"י שם אלקים, והנה בזה יובן קושיא עצומה:
12
י״גתוס' ביאור על הנ"ל (משנת תקפ"ו)
13
י״ד להבין בתוספת ביאור מ"ש בפי' הלל בענין י"ס הגנוזות שהם כמשל השם של האדם שאינו מחלקי הנפש כמו שכל ומדת שהן חלקי הנפש כו', ולפיכך אין ענין מציאת י"ס הגנוזות סותר למה שהוא ית' אחדות פשוט מאחר שאינן בערך מהותו, דמ"מ קשה שהרי מבואר שהשם יש לו איזה שייכות להמהות שלפי המהות כך יהי' מתייחס לו שם זה דוקא ולא שם זולתו כמובן ממ"ש בענין חכמת אדה"ר שכיון לקרות שמות כל א' כפי מהותו (ובפרט לפמ"ש בלק"א ח"ב פ"א וזה שמו אשר יקראו לו בלה"ק כפי הצירוף המחי' אותו א"כ הרי מובן שהשם יש לו יחס גדול להעצם, ואם שמ"מ אין זה סותר למה שביארנו איך שהשם אינו מערך העצמות כי מ"מ אותיות שלנו שאנו קוראי' לו בהם באמת אינן בערך עצמות המהות, ואע"פ שלמעלה לא נוכל לומר כן ח"ו כי מציאותו ממהותו ואין לו עלה קדמה לו ח"ו מ"מ) אם השם מתייחס באמת לפי המהות איך יהי' י"ס הגנוזות שהם מקור י"ס דאצי' שהם מהותים מוגבלים שמות למי שהוא אחדות פשוט בלתי מוגבל כלל וכלל כי מאחר שהוא פשוט איך יתחייב לו שם זה המורה על מציאות מוגבל זה דווקא כו' אך הענין יובן בהקדים תחלה בקצרה עיקר כוונתינו בהמשיל משל זה דוקא ולא זולתו, וכמו שמצינו במקרא מפורש ל' שמי כמה פעמים כמ"ש בישעי' אני הוי' הוא שמי וכן בפרקי ר' אליעזר משתמש בל' זה כאומרו עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד, וחכמי הקבלה הוסיפו עוד לקרות ל' אור אמרם אור א"ס אורות עליונים ונת' במ"א טעמם ונימוקם בבריחותם מל' שפע שנשתמשו בו הפלסופי', כי אור ושם שניהם עולים בקנה א' משא"כ שפע, וההבדל ביניהם הוא בד' דברים, הא' כי השפע היא מהות ממהות משא"כ האור שאין הזיו של השמש מערך ומהות גופו של כדור השמש הנק' מאור והוא כלא חשיב במאור ונק' אין וכן הוא משל השם שאינו מערך מהות האדם, הב' שהשפע יש מיש ואינה הוי' חדשה והאור הוא הוי' חדשה כי התכללות השפע בעודה במשפיע היתה חלק מחלקי מהותו ונק' יש בעודו שם משא"כ התכללות האור במאור אין לומר בו שהוא מחלקי המאור ח"ו וא"כ שם הוא כלא ואין ואפס ויציאתו לגילוי נק' הוי' חדשה ולכן כשתעריך המשכת החיות בבחי' זו שאינה ממהות המאור הקדוש ב"ה נק' יש מאין וכ"ה משל השם שאינו מערך המהות ובעודו במקורו אינו מחלקיו כנ"ל, הג' שאין המאור טרוד בהמשכת ההארה משא"כ המשפיע בשפעו ולפיכך נא' למעלה לא יעף ולא יגע, הד' שההארה צריכה תמיד למאור כי בשקיעת השמש תחת הארץ הי' כלא הי' הזיו משא"כ בשפע שתתקים בלתי המשפיע כתפוח אחר שכרתוהו מעצו והא בהא תליא לפי שההארה היא מאין ואינה ממשי' כהשפע שהיא יש מיש והנה משל השם מכוין ג"כ לאור ולפיכך כתי' והחיות רו"ש מחדש בכל יום מע"ב, ומעתה יובן שגם שי"ס הגנוזות הם פרטיי' יוכלו להיות כלולות במאצילן המאור הקדוש ב"ה מאחר שהתכללות זו היא כמו אור במאור שהוא שם בטל ושם אין ואפס עליו ולא כהתכללות העלול בעילתו א"כ יתכן שהמוגבל יהי' בטל בא"ס ב"ה ואינו בערך עצמותו הפשוט ח"ו וכמו שכל העולם בטל בא"ס אלא שזהו קמי' משא"כ לפנינו שנדמה העולם ליש כו', אך מ"מ הקושיא דלעיל קשה עדיין מי חייב מציאת י"ס אלו, ובזה התשו' שבאמת אצילותם הי' ע"י רצונו הפשוט שרצה שיתהוו מאורו הפשוט י' שמות אלו שהם מקור לי"ס ובזה אין המשל דשם אדם דומה לנמשל כי שם אדם מוכרח לו כנ"ל משא"כ למעלה שרצה שיקרא רחום וחנון וחכם כו', אמנם האור טרם שנאצל ממנו י' שמות אלו הי' פשוט בתכלית הפשיטות ג"כ כי האור אע"פ שאינו מערך מהות המאור מ"מ מעין זה הוא כמו שזיו השמש הוא הארה מאירה לפי שגוף השמש עצם בהירי אלא שאינו מהות ממהות כו'. והנה פשיטות האור הזה הוא המאיר ג"כ בי"ס ונק' אורות שהם הנמשכים מהקו שהוא פשוט ונמשך מעצם האור שלמעלה מן השמות אמנם הכלים שרשם מן השמות שהם הנק' י"ס הגנוזות וכמ"ש במ"א שהשמות הם ממוצעים בין אורות לכלים כו' ע"ש ע"פ את שבתותי תשמרו כו':
14
ט״ושנת תור"ה
15
ט״ז הנה לפ"ז ענין ע"ס הגנוזות נתהוו אח"כ, ובענין הי' הוא ושמו בלבד י"א דהפי' ששמו הוא קדמון כמו בעל השם אלא דלפמש"כ זהו האור הפשוט שהוא קדמון כמו המאור ולא כמו אור השמש שהשמש מוכרח להאיר אבל למעלה המשכת האור הוא בבחירה ורצון, וזהו ע"ד את האור כי טוב שהמשכת וגילוי האור הוא ע"י מדת טובו הטוב כי לא כלו רחמיך כמ"ש בת"א פ' בשלח בד"ה אשירה להוי', ושנאצלו י"ס בהאור זהו אח"כ ואינם קדמון, אבל י"ל עוד דהנה בעה"ק ח"א פ"ח, שמשלימות הא"ס שלא יחסר בו גם כח הגבול, ר"ל להאיר ג"כ בבחי' גבול, וזה הכח הגבול הם הע"ס, א"כ זה הכח י"ל ג"כ לא חסר בו מעולם, וזהו ענין ההתכללות בחי' ספירות בהאור, וא"כ הי' כלול בו ב' בחי' הא' הכח והיכולת להאיר בבחי' א"ס וזהו ענין שמו שהי' כלול בו ונק' שמו הגדול כמ"ש בלק"ת ס"פ שלח בד"ה אני דפ' ציצית, השני, והב' הכח להאיר בבחי' גבול שכלול ג"כ בהאור וזה נק' ע"ס הגנוזות רק שגבול זה נק' גבול לגבי אור א"ס אבל לגבי העולמות נק' בלי גבול כמו משאל"ס כו', והכל רק שמות, שאינו נוגע להעצמיות וכן ראיתי בכ"י ר' פנחס שקלאווער ז"ל שכ' אות באות מפי רבינו וז"ל וכל שם ספירה לא שייך לקרוא בעצמותו ומהותו רק בבחי' אור אין סוף שם שייך לקרוא בשם ספירה אבל לא בבחי' עשר ספירות כי גם בבחי' אור א"ס ב"ה אין מספר ואף בעקודים היה הכל עקוד בכלי א' רק אח"ז יחשב לע"ס בעולם הנקודים זת"ז אבל באור א"ס ב"ה לא יש מספר לספי' רק כי באא"ס ב"ה שייך לקרוא בשם ספירה, וקודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, אבל בעצמותו ומהותו לא שייך שם ספירה כלל עכ"ל הר"פ ומ"ש הוא ושמו בלבד פי' ושמו היינו אור א"ס והוא קדמון ושם הי' שייך בחי' ספירה זהו כנ"ל בענין הכח להאיר בגבול שהיה נמצא ג"כ בשמו, רק אינו בחי' ע"ס, ובחי' ע"ס זהו בעקודים כמ"ש בת"א פ' נח ואפ"ל שזהו ענין ע"ס הגנוזות כמש"ש:
16
י״זקדושים תהיו (תקס"ב)
17
י״ח בעזר"ה
18
י״טקדושים תהיו כי קדוש אני כו', להבין זאת מה זה נתינת טעם כי קדוש אני והלא לא נערוך אליו קדושתו וכתי' אין קדוש כה', גם להבין מ"ש רז"ל ע"פ והי' הנשאר כו' קדוש יאמר לו עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש, הנה איתא במדרש בענין ג"פ קדוש שבקדושה משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות למלך מה עשה המלך הניח בראשו א' ושתים בראש בניו כו' הה"ד כי קדוש אני והתקדשתם והייתם קדושים עכ"ל, ולהבין כ"ז גם להבין מארז"ל על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח, צריך להקדים הפסוק לרוקע הארץ על המים כל"ח פי' כי התהום שהוא הים אוקיינוס סובב העולם מכל צד כחגורה ומתחלה היתה הארץ מובלעת בתוך התהום לגמרי ולא היתה נראית כלל עד שאמר ביום ג' למע"ב יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה וזהו ענין לרוקע הארץ על המים כידוע דהיינו שנתגלה הארץ מלמעלה וירדו המים למטה, והנה המעיינות והנהרות המתפשטים בארץ שרשם ומקורם הוא ממימי התהום אלא שיוצאים מהתהום לתוך עובי הארץ ע"י גידים דקים דארעא חלחולי מחלחלא ובמקום שבוקעים ויוצאים מעובי כדור הארץ להיות נובעים ומתפשטים בגילוי שם הוא ענין גילוי המעיין והנהר והוא ענין מים הנובעים שנובעים מן הארץ ע"י גידים כידוע. והנה אף שמי המעין והנהר נמשכים מן התהום כנ"ל מ"מ אנו רואים שנשתנו לעילוי מאד ע"י שנובעים דרך הארץ שהרי מי הים הם מלוחים וגרועים מאד משא"כ מי המעיין נק' מיים חיים שהם באמת חיים וצלילין ומתיקין ומים זכים כו' וכל זה גרמה להם על ידי שנמשכו דרך עובי כדור הארץ שעי"ז נתבררו מהפסולת שיש במי התהום עד שכשבקעו אח"כ להתגלות מעובי הכדור לחוץ הם זכים וחיים וצלילין ומתיקין כו', והנמשל מזה יובן למעלה בענין ירידת הנשמות להתלבש בגוף בעוה"ז ירידה צורך עלייה שהוא כמשל התפשטות מי התהום בעובי כדור הארץ שהוא למטה במדרגה מיסוד המים כדי שעי"ז יזדככו המים ויהי' להם יתרון רב ועילוי עצום מאד כשיבקעו אח"כ דרך עובי הארץ להתפשט לחוץ במעיינות ונחלים כו'. כי הנה שרש הנשמות כולם הוא ג"כ מבחי' מים עליונים שהם הנק' מיי' דוכרין בס' הקבלה על היותם נמשכים מלמעלה למטה כי בחי' המשפיע נק' זכר כידוע והוא בחי' אור זרוע לצדיק כו' ומשם נמשכים בבחי' אוצר ששמו גוף הוא בחי' ארץ העליונה דעבידת פירין כדי שמשם יומשכו אח"כ לעוה"ז (ויש ג"כ בחי' מיין נוקבין למעלה ומשניהם נולדה הנשמה כידוע) וזהו ענין ואתה נפחת בי כמ"ש ויפח באפיו בא להורות שכמו עד"מ מעט המים המתפשטים מהאוקיינוס ונכנסים בעובי כדור הארץ היו נכללים תחלה במים הרבים ועצומים דהאוקיינוס כבכלל מאתים מנה, וכן הענין ברוח אלקי שנפח הנשמה בגוף שרוח הנשמה שבגוף היתה תחלה כלולה בעצמות כח רוח אלקי המנפח כבכלל מאתים מנה, וזהו שאמר אליהו חי ה' אשר עמדתי לפניו וענין עמידה זו היינו כשהיתה נשמתו עדיין במקורא דכולא בחי' מים עליונים דהיינו בחי' מ"ד ומ"ן דאצי' והוא ג"כ ענין צרור החיים שנזכר גבי דוד והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, ונק' בשם צרור דהיינו שכמו עד"מ דבר הנקשר שהוא בלתי מופרד ליש ודבר בפ"ע כלל וכמ"כ הנשמות בעודם שם לפני ה' הם בבחי' ביטול בתכלית ממש והיו לאחדים ממש עם אלקות ונק' ע"ש זה נוני ימא דהיינו כמשל הדגים שהם לאחדים עם הים וכל חיותם הוא ממנו שהרי לא יוכלו להתקיים בלתי מים כלל וכך הנשמות כשהם שם אינן בבחי' פירוד כלל ממקורן שהם מיין עילאין הנ"ל, וזהו לשון אשר עמדתי לפניו שעמידה היא בחי' ביטול כידוע בענין תפלת ש"ע שבעמידה מה"ט, והנה משם ירדו בבחי' ארץ העליונה והוא ענין לידת הנשמות כמ"ש בפע"ח ע"פ ובנ"י הלכו ביבשה בתוך הים כו' כדי להתלבש אח"כ בגופות בעוה"ז ועם היות כי הוא ירידה עצומה מ"מ הוא צורך עלייה גדולה ונפלאה דהיינו שע"י התלבשות זו דוקא יגיעו למדרגה נפלאה ביותר מכמו שהיו תחלה וכמו שנז' במשל הנ"ל שהמים הבוקעים דרך הארץ דייקא נק' מים חיים וגדלה מעלתן הרבה מכמו שהיו תחלה במקורן באוקיינוס שלא היו נק' חיים כלל (וגרועים מהם ג"כ לענין הדין שפסולין לקדש בהן מי חטאת ולטהרת זבים ומצורעים כדתנן במס' פרה ובמקוואות) וכך הוא ענין עילוי הנשמה ע"י התלבשותה בגוף, וביאור הענין הנה יש ב' בחי' אהבות בכל נפשך ובכל מאדך, בחי' בכל נפשך הוא כמ"ש נפשי אויתיך כו' דהיינו כמו שהאדם אוהב חיי נפשו כך יש לו לאהוב להקב"ה שהוא צור חיינו דהיינו שהוא ית' מחיה כל העולמות ע"י שמתלבש בתוכן בבחי' ממכ"ע וכמאמר ואתה מחיה את כולם דהיינו בחי' מל' ית' שבאצי' שמתלבשת בבי"ע להחיותן ובכל נברא בפרט ממש וגם מחיה אותם ע"י שהוא ג"כ סוכ"ע, והנה בחי' מים דוכרין הנ"ל שמשם שרש הנשמות הוא בחי' סובב ומקיף כמשל הים שמקיף להארץ, וזהו ענין בכל נפשך שהאדם מתאוה ותאב לאא"ס ב"ה שהוא חיי החיים האמיתיים להמשיכו בקרבו כו' וכמו שהיתה הנשמה קודם ירידתה בגוף שהיתה צרורה בצרור החיים כנ"ל לכך גם עתה אחר ירידתה בגוף מתאוה היא להמשכת שרשה ומקורה שהוא נפשו וחיי' האמיתים של נשמתו כו', אך בחי' בכל מאדך הוא אהבה רבה וגדולה מזו כי מאד פי' בלי גבול ותכלית דהיינו ליכלל באא"ס ב"ה עצמו שהוא למעלה מעלה מהארתו הנשפלת בבחי' ממלא וסובב דהיינו כענין שיהי' לעתיד ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים פי' אפילו לבחי' חיי העולמים כולם שהוא בחי' ממכ"ע וסוכ"ע הנ"ל יהי' מנוחה ושביתה ועילוי ע"י גילוי עצמות אא"ס ב"ה דקמי' עצמותו כולם שוים כמאמר אתה הוא עד שלא נברא העולם ומשנברא כו' בשוה ממש, כי התחלקות דבחי' ממלא וסובב אינו שייך אלא בבחי' השתלשלות שבי' מאמרות נבה"ע הוא בחי' ממכ"ע שנתחלקו לע"מ יהי רקיע בפ"ע תדשא הארץ בפ"ע והיינו מצד התחלקות האותיות עליונות אבל כללותם הוא רק מאמר א' והוא מאמר בראשית דהיינו בחי' חכמה שבמל' בחי' סוכ"ע, וגם הוא נק' מאמר ע"ש שהושפל מאחדות האמיתי להיות מקור לבחי' כח הפועל בנפעל, משא"כ מהו"ע ית' הוא למעלה מעלה מזה שאין ערוך כלל כל העולמות לגבי עצמותו ית', ולזאת ענין אהבת בכל מאדך היינו התשוקה הנפלאה להכלל ולהבטל באא"ס ב"ה עצמו שלמעלה מבחי' סובב וממלא, והוא ענין למסור נפשו באחד, ואהבה זו א"א להנפש להגיע אליה כ"א ע"י ירידתה והתלבשותה בגוף דוקא בעוה"ז, שלפי שהגוף מסתיר מאד לכן עי"ז דוקא תבוא הצעקה הנפלאה בבחי' מאד ממש, וכמ"ש ויצעקו אל ה' ופי' בזהר שהצעקה הוא למעלה מהתפלה ואין ענינה צעקת קול גשמי אלא ענינו הוא צעקת הלב ופי' כי צעקה הוא ל' אסיפה וקיבוץ כמו ויצעק איש אפרים כו' וכמ"כ ענין צעק לבם הוא אסיפת וקיבוץ כל חלקי הלב אל מקום א' דהיינו לצאת מכל רצונות נכריות שמצד חומר הגוף ולהיות רצונו רק בדבר א' לבד דהיינו לה' אחד ואין זר אתו כלל וכמ"ש ועמך לא חפצתי כו' (נא"ך עפי"ש וויל איך ני"ט מער ניט אז דיך אליין) וזהו ענין מס"נ באחד פי' שנפשו ורצונו הוא רק באחד לבד ולא בשום תערובת זר אתו ח"ו שאם מתעורר לבבו לה' ועדיין יש בלבבו ג"כ מהתקשרות הלב בתענוגי עוה"ז אין זה מס"נ כו' אלא מס"נ הוא כמשל המוסר עצמו לזולתו שיעשה בו כרצונו ולא יהי' ברשות עצמו כלל כמ"כ קיבוץ חלקי הנפש מכל רצונות נכריות שנתקשרה בהן ולהיות לה רק רצון א' ולב א' לאביו שבשמים נק' מס"נ באחד, והנה בענין צעקה זו כתי' ויצעקו אל ה' בצר להם וכתי' מן המיצר קראתי כו' דמחמת המיצר שצר לו מאד מפני כי הרצונות הזרות מסתירים על האהבה ומרחיקים אותו מלהתקשר קשר אמיתי בה' אחד לכן יצעק מאד אל ה' והוא ענין חולת אהבה כאדם שאינו יכול להגיע למחוז חפצו ותשוקתו הנפלאה שיחלה חולי האהבה וימאס בחייו ממש וכמ"כ הוא בעבודת ה' ענין נבזה בעיניו נמאס שמואס בחייו הגשמיים בבני חיי ומזוני כו' מפני תגבורת תשוקתו לה' לבדו ואין זר אתו, ונמצא מובן שענין הצעקה והצר דכתי' ויצעקו בצר כו' ענין א' הם, דדוקא מחמת שצר לו מהתקשרותו בעניני עוה"ז יבא לבחי' הצעקה והמס"נ באחד והוא ענין בכל מאדך כו' וכן להיפוך שלפי ערך גודל עוצם תגבורת התשוקה לה' לבדו דייקא כן יהי' יותר ענין בחי' נבזה בעיניו נמאס למאוס בחיי עוה"ז ובתאוות הגופנים ולשנוא אותם בתכלית, וזהו שענין ירידת הנשמה בגוף בשביל שתגיע לאהבת מאדך הוא כמשל הזדככות מי התהום ע"י שעוברים דרך עובי כדור הארץ החומרי דוקא, וכמ"כ בנשמה שע"י שהושפלה בחומר גופני והוא המסתיר על אור קדושת הנשמה ונמשך אחר רצונות נכריות מפסולת הגבורות קשות דקליפת נוגה והנשמה המלובשת בו נתקשרה ג"כ בהן ואמנם עי"ז בצר לה מהתקשרות זו תעלה ותבא ותגיע לבחי' הצעקה אל ה' בתשוקה נפלאה ובתגבורת רב למס"נ באחד ממש ואז נמתקו הרצונות הזרים הנק' מים מלוחים מפסולת הגבורות דנוגה הנק' ים המלח ונעשים מיין מתיקין מים חיים, והוא אהבת בכל מאדך בלי גבול ותכלית להכלל באחדות פשוט במהו"ע ית' דקמי' שוין הסובב וממלא כנ"ל, וזהו ענין קדוש הראשון מג"פ קדוש שבקדושה, כי קדוש הוא ל' הבדלה שמובדל בערך והוא בחי' עצמות אא"ס ב"ה שמובדל בערך מהעולמות ומבחי' ממלא וסובב כנ"ל ולשם תגיע הנשמה ע"י אהבת בכל מאדך שנכללת בקדש העליון הנק' קדוש מצד שמהו"ע ית' נבדל ומרומם מן העולמות כו' וזהו נקדישך פי' שאנו מעוררים בחי' קדושה העצמי' כמ"ש אין קדוש כה'. והנה ענין קדוש הא' הזה הוא בחי' העלאה ממטה למעלה ע"י מאדך להגיע לבחי' קדושה עליונה דעצמות אא"ס ב"ה:
19
כ׳ב. ואח"כ יש עוד ב"פ קדוש בקדושה והן בבחי' המשכה מלמעלה למטה. והענין כי אחר בחי' ההעלאה דקדוש הא' שהוא בחי' אהבת מאדך ליכלל בא"ס ב"ה ומואס בחייו הגופניים באמת, אזי אח"כ צ"ל בבחי' שוב שיבטל רצונו מפני רצון העליון ב"ה שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, ואי לזאת יש להמשיך מבחי' קדושה עליונה דעצמות א"ס ב"ה למטה דייקא והיינו ע"י מעשה המצות שבהן ועל ידן נמשך קדש העליון הנ"ל שהוא מצד עצמו מובדל ומרומם להיות בגילוי ההשגה לנבראים וזהו שאנו מברכים אשר קדשנו במצותיו קדשנו דייקא לומר שעל ידן נמשך בחי' קדש העליון למטה כמו ע"י הצדקה שהוא בחי' חסד מעוררים ג"כ למעלה בחי' חסד אל כל היום ועד"ז ע"י לבישת הטלית פריסו דמלכא (ואמנם יש מצות שהן ג"כ בחי' העלאה כמו קרבנות ותרומות והיינו ע"ד הנ"ל בענין קדוש הא'). וזהו ענין הקדוש הב' שהוא מלמעלה למטה, והקדוש הג' הוא כמו ממוצע בין ב' הקדושות הנ"ל כי עם היות שהוא ג"כ בבחי' המשכה מלמעלה למטה אך המשכה זו הוא ליתן כח ועוז שיוכל להיות העלאה ממטה למעלה בקדוש הא' דהיינו שיהי' בהם בחי' אהבה דבכל מאדך כי מפני שהנשמה מלובשת בחומר גופני הרי נקודת הלב שלה לה' נעלמת בתוך הגוף המכסה ומסתיר על נקודה זו ונק' מה"ט תעלומות הלב, ויציאתה אל הגילוי הוא ע"י הארה אלקי' מלמעלה מעלה וכמארז"ל אלמלא עוזרו כו' שהארה זו גורמת גלוי אה"ר מהעלמ' כמשל המים היוצאים ונובעים מהסתר העפר או כמשל החטה שצומחת מהסתר העפר שהי' מכסה עלי' תחלה כמ"כ הוא ענין עד יערה עלינו רוח ממרום שפועל גילוי האה"ר, והנה הארה זו נמשכ' מלמעלה מעלה דהיינו מקדושה עליונה ממש כי בכדי שתוכל לפעול התפעלות בגוף ממש שהוא למטה מאד במדרגה צ"ל המשכה ממקום גבוה ביותר שיוכל להתלבש כ"כ למטה וכנודע מענין ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך כו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו פי' בכבודו היינו בחי' ממכ"ע ובעצמו היינו סוכ"ע והיינו משום שקליפת מצרים הי' למטה במדרגה מאד לכן א"א לשום מלאך להתלבש שם אלא הקב"ה עצמו דקמי' כחשכה כאורה, וכמ"כ עד"ז בענין המשכת גילוי אלהות מלמעלה לעורר האהבה בנשמות ישראל המלובשים בגופים שמק"נ המסתירים מאד צ"ל המשכה זו ממקום גבוה ביותר והוא בחי' הקדוש הג' שנמשך מבחי' קדש העליון הנ"ל פ"א המרומם לבדו ממש, ומאיר למטה לעורר אהבת בכל מאדך (שהוא ענין הקדוש הא' שהוא מה שיגיעו ישראל ע"י אהבה זו לבחי' קדש העליון הוא מהו"ע ית' ממש), וזהו ענין על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח, עבודה הוא עבודת הקרבנות ובכלל זה התפלה שכנגד תמידין תקנום והוא בחי' אהבת בכל מאדך שהוא ענין הקדוש הא' שהוא ההעלאה מלמטה למעלה בקדושה עליונה דעצמות אא"ס ב"ה, וגמ"ח הם הצדקה ומעשה המצות שהם המשכות קדושה עליונה הנ"ל מלמעלמ"ט, והתורה הוא ענין קדוש הג' שהוא ההמשכה המעוררת גילוי האהבה והוא כמו בחי' ממוצע בין ב' קדושות הנ"ל שהא' היא מלמטה למעלה והב' היא מלמעלה למטה ובקדושה זו הג' יש בה התכללות מב' הבחי' שהיא המשכה מלמעלה למטה לעורר ההעלאה מלמטה למעלה. וכן באמת בענין עסק התורה יש ב' מצות הא' מצות הקריאה בדיבור דוקא בפה להמשיך גלוי אא"ס מלמעלה למטה והב' מצות הגיון ועיון במוח שהוא מלמטה למעלה. ועתה יובן המדרש בענין הג' עטרות שהניח א' בראשו ושתים בראש בניו, פי' א' שהניח בראשו הוא בחי' הקדוש הא' שהוא ההעלאה עד עצמות א"ס ב"ה ממש והוא מקור כל הקדושות, ושתים שבראש בניו הוא מה שנמשך מקדושה עליונה הנ"ל ג"כ מלמעלה למטה ב' מיני קדושה ע"י מעשה המצות וע"י עסק התורה כנ"ל, וזהו קדושים תהיו פי' שמבטיחם שבודאי יהיו קדושים אפי' בעל כרחם כי לא ידח ממנו נדח כתי' שאפי' הרשעים מלאים מצות כו' ולפי שקדושה זו הוא מה שממשיכים מלמעלמ"ט ע"י תומ"צ והם ב' קדושות לכן אמר קדושים תהיו וכמ"ש אח"כ והתקדשתם והייתם קדושים ב' מיני קדושות כמאמר המדרש, כי קדוש אני הוא קדושה העצמי' דאא"ס ב"ה, והוא נתינת טעם למה תהיו קדושים לפי כי קדוש אני ואתם מוסיפים תוספת קדושה בקדושה זו ג"כ ע"י אהבה דבכל מאדך כנ"ל לכך יש שייכות וערך שיומשך אח"כ ג"כ מקדושה זו מלמעלמ"ט ע"י תורה ומצות כנ"ל, ובכל זאת יובן מה שיסד הפייט יוקדש בא' משלש קדושות דהיינו כי קדוש אני בחי' קדושה הא', ויובן ג"כ ענין עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש שהוא לפי שהם ע"י אהבתם הגדולה בבחי' מאדך הם מגיעים לבחי' קדושה העליונה הנ"ל מקור כל הקדושות לכך גם המה יתקדשו בקדושה זו ולמלאכים יומשך ג"כ הארה מקדושה של ישראל ולכן יאמרו לפניהם קדוש וד"ל:
20
כ״אביאור לד"ה קדושים
21
כ״ב להבין שרשי הדברים הנ"ל באר היטב בענין ג"פ קדוש שבקדושה יש להקדים מאמר הר"מ פ' אמור צ"ג א' ונקדשתי בתוך בנ"י וגו' פקודא דא לקדשא לי' בכל יומא לסלקא קדושתי' מתתא לעילא כמה דאיהו קדיש לעילא כו' עד דאסתלק ו' רזא דשמים עילאין לעילא כיון דאינון שמים אסתלקו לעילא נהיר ההוא קדש בהו וכדין אקרי לעילא קדוש, ולבתר נהיר כו' ואינון שמים תייבין לדוכתייהו כדין אקרי קדוש, ולבתר נחית כו' עד דנטיל כולא חד צדיק כו' כדין אקרי קדוש עכ"ל בקצרה, ובפע"ח שער הק"ש רפ"ב ובשער חזרת העמידה רפ"ג נתבאר הענין והוא שהקדוש הא' הוא ת"ת העולה לקבל הארה מחכמה קדוש ב' בת"ת החוזר עם הארה למקומו קדוש ג' להמשיך הארה זו שירדה עם הת"ת להורידה עד נה"י דידי' וז"ס ה' צבאות יסוד ונו"ה ואח"כ הם ממלאים לארץ עליונה היא המל' משפע זה הנק' כבוד ו' וזהו מכה"כ עכ"ד ובזה מבוארים ד' הר"מ הנ"ל ע"ד הקבלה, אך להבין ביאור ענין העליה וההמשכה הזאת, הנה יש להקדים תחלה פי' וענין אור א"ס למה נק' אור, וענין אורות וכלים, גם מ"ש בלק"א שהשכל ומדות הוא עצמות הנפש דלכאורה הוא נגד מ"ש במאמר דאליהו דאתקריאו גופין כו', אך הענין דבאמת השכל ומדות הם כלים לבד לעצמות הנפש ולא שהשכל הוא מהות הנפש שהרי נ' בחוש שישכיל האדם איזו שכל פעמים כך ופעמים כך והרי בהנפש עצמה לא שייך שינויים, א"ו שהוא רק הארה מהנפש, ואמנם מ"מ הן בחי' התפשטות החיות מהנפש שמתפשטת בהשכל ומדות ע"ד הגוף הגשמי ב"ו שמתפשט ושורה בו החיות הרוחני שג"כ א"א לומר שהגוף הוא ממהות החיות הרוחני אבל הוא התפשטות החיות מהנפש בהגוף ממש משא"כ בלבושים שמתלבש בהן שאע"פ שהנפש והגוף מתלבשים בבגד שלובש ויש ללבוש קצת אחיזה בהגוף מ"מ אין שום התפשטות החיות מהנפש והגוף בתוכיות הלבוש ממש אלא ששורה בו כאדם השוכן בבית שהבית מלבישו אבל אין מתאחד כלל עמו ולכן ברצותו יפשטנו מעליו כו' ולא כן הוא ענין התפשטות חיות הנפש בגוף שמתקשרים יחד והיו לאחדים ממש ולכן כשיחשוב האדם לכתוב מיד תנוע האצבע לכתוב הרי שמהות המחשבה עצמה נתפשטה בהאצבע והיו לאחדים עמה עד שמאליה תתנוענע משא"כ הבגד לא ינוע ע"פ המחשבה, וזהו ההפרש בלה"ק בין התפשטות החיות להתלבשות שבחי' התפשטות החיות הוא כענין חיות הנפש שבגוף שהיו לאחדים ממש וכן הוא ענין התפשטות חיות הנפש בשכל ומדות, שאע"פ שמהות ועצמות הנפש קודם התלבשותה בגוף היא למעלה ממהות שכל ומדות מ"מ היא מתפשטת להיות נמשך ממנה שכל ומדות ע"י התלבשותה במוח ולב ונמצא מתאחדת ממש עם השכל ומדות משא"כ מודו"מ הם בחי' לבושים לבד, וז"ש בלק"א שהשכל ומדות הם בחי' עצמיות הנפש היינו לפי שבהן התפשטות החיות מהנפש ממש כנשמה שבגוף משא"כ בחי' מודו"מ שהם לבושים לבד שאין חיות הנפש מתאחדת עמהן כלל רק שמתלבשת בתוכן כאדם שלובש בגד כו', והנה מובן מזה שהנפש עצמה היא למעלה משכל ומדות אלא שחיות הנפש נמשך בשכל ומדות ומתפשט ומתאחד עמהן כנשמה בגוף, והנמשל מזה יובן ג"כ למעלה בענין אורות וכלים שהע"ס שהן מהות החב"ד והחג"ת כו' נק' כלים לבד כי באמת אא"ס ב"ה עצמו לאו מכל אינון מדות איהו כלל ולא שייך לומר עליו בחי' חכמה כמ"ש בלק"א ח"ב באריכות, ולכן נק' הספירות גופין לבד במאמר דאליהו כמ"ש חכמה מוחא חסד דרועא כו' כי ערכם לגבי האור הנמשך ומאיר לתוכן מהא"ס הוא רק כמו הגוף לגבי הנשמה ויותר מכן אין ערוך כדלקמן אי"ה, כי הנה האור הוא בחי' גילוי הא"ס ממש אלא שגלוי זה הוא רק כמו זיו השמש לגבי השמש שאין שום התפעלות ושינוי במהו' השמש מהתפשטות הזיו כי מאיר ממילא ומאליו כו' ואינו כמשל התפשטות חיות הנפש בגוף שהנפש מתפעלת מהתפשטות זו לפי שמתלבשת ומתאחדת עם הגוף כדלעיל משא"כ הזיו המאיר מהשמש שאין השמש עצמה מתלבשת כלל אלא שזיוה זורח על כל הארץ, וכמ"כ למעלה אין שום התפעלות ושינוי כלל במהו"ע ית' ממה שמאיר לתוך כל העולמות להחיותן כי הוא רק כמו זיו והארה לבד ולכן נק' הארה זו בשם אור, ומ"מ הרי האור הוא מעין המאור ולכן הוא א"ס ממש כמו שמהו"ע ית' אינו בבחי' גבול ותכלית כלל ח"ו, ולכן אין ערוך כלל לכלים דאצי' שהן מהות חב"ד כו' לגבי אור זה וכמו ערך העשי' גופנית ממש, אלא שאעפ"כ הארה מאור זה נמשך ומאיר ומתפשט בתוך הי"ס ע"ד הנ"ל בהתפשטות הנשמה בשכל ומדות ובגוף וזהו ענין האורות המתלבשים תוך הכלים שמתאחדים עמהן ג"כ כיחוד הנשמה עם הגוף ועם השכל כנ"ל, אמנם בחי' האור א"ס שאינו מתלבש בהכלים הוא למעלה מעלה עדיין מלהיות נעשה אור לכלי אלא הוא זיו הא"ס ממש הפשוט בתכלית הפשיטות (ועוד זאת נ"ל שאפילו האור המלובש בהכלים אינו כמשל התפשטות חיות הנפש המלובש בשכל ומדות ובגוף שאע"פ שהוא מצד עצמו ג"כ למעלה ממהות שכל וממהות גוף מ"מ כשמתלבש בתוכן נקשר עמהן והיו לאחדים ממש שהרי אין ביכולת חיות הנפש להסיר מעליה התקשרותה בגוף כי כבר היו לאחדים אם לא שהש"י יכול להפריד ביניהן, משא"כ אור הא"ס המלובש בהכלים הרי הוא מיוחד במאור ממש וברצונו מאיר לתוכן וברצונו מסתלק כמאמר כד אנת תסתלק כו' א"כ גם בעודו מאיר לתוכן אע"פ שהוא להן כנשמה לגוף מ"מ אין השינוי קנוי בו באמיתות שיהי' נהפך ח"ו להיות כח לכלי ר"ל כח החכמה וכח החסד, כדרך שחיות הנפש המתפשט במוח אפשר שנעשה בו תמונה באמיתות להיות כח השכל כו' אלא הוא פשוט בתכלית כמו שהי' לפי האמת אלא שמ"מ הוא מחיה את החכמה וה"ז דומה לזיו השמש המאיר בזכוכית אדומה שנראה גם הוא אדום שאין השינוי קנוי בו באמיתות וכן שינוי המים לפי גוון הכלי כנזכר בפרדס שאין השינוי קנוי בהם באמיתות רק לעין הרואה כו' ומה"ט יכול להיות אחליפו דוכתייהו אור החסד בכלי הגבורה כו', ומ"מ לגבי הכלים יתכן לומר שמקבלים ממש חיות הא"ס כגוף שמקבל חיות הנפש שהרי אינן כמו הלבוש שאין החיות מתפשט לתוכו כלל, ונמצא לגבי הכלים דאצי' יתכן משל הנ"ל מן הגוף שמתאחדת עם הנפש ולגבי האורות אין המשל מכוון מיהו לפמ"ש בפרדס שער עצמות וכלים פ"ד מבואר שגם בענין התפשטות חיות הנפש שבגוף ג"כ אין נעשה בחיות הנפש שינוי אמיתי ע"ש במ"ש שאין שינוי בין נפש היד לנפש העין כו' ולפי"ז מה שאין המשל מכוון כ"כ לנמשל הוא רק מה שאין ביכולת הנפש לחלוץ עצמה מהגוף וד"ל, ולכשיצוייר אילו הי' האדם נברא באופן שהי' רואה נשמתו ושהי' ביכולתו לחולצה מהגוף ולחזור להלבישה תוכו כו' שאז הי' מכוון לאו"כ הנ"ל אלא שבאמת אין זה בחק הנברא, כי זהו בחק הבורא וזהו ענין אורות וכלים שלמעלה, אמנם האא"ס שלמעלה מהכלים הוא למעלה מעלה מערך זה שאין בו השינוי כלל וכלל ואצ"ל במאור עצמו) אלא שהארה ממנו לבד מאיר ומתלבש בתוך הכלים שהם הי"ס ומחיה אותן כנשמה שמחיה את הגוף ונק' לכך הכלים בשם גופין ומ"מ מה"ט גדלה מעלתן הרבה מהלבושים אף ששניהם אינן בערך האורות כנ"ל מ"מ יש הפרש גדול בין הספירות הנק' גופים לגבי הלבושים, שהגוף הרי הוא כלי מחובר אל הנשמה ומיוחד עמה ביחוד גמור וכמשל שבטילים ומתייראים מפני המלך דהגם שעיקר היראה והביטול הוא מפנימיותו וחיותו ולא מגופו שהרי כשישן אין שום יראה ממנו אעפ"כ הרי לעיני בשר לא נראה רק גופו ומתייראים ובטילים ואומרים זהו המלך על גופו והיינו מפני שהשכל ומדות שלו מיוחדים בתכלית עם הגוף ואין הגוף ניכר לדבר בפ"ע כלל משא"כ הלבושים שהמלך מתלבש בהן הם דבר נפרד ממש אלא ששורה בתוכן כו' וככה ההפרש בין בחי' הי"ס שהם מיוחדים באא"ס ב"ה המאיר לתוכן שמקבלים האור לתוך תוכן ממש וחיים וקיימים ממנו משא"כ בחי' הלבושים הם נפרדים (וע' באגה"ק במאמר המתחיל איהו וחיוהי כו' שם נת' ההפרש בין הכלים ללבושים והיכלות), והנה יש ב' בחי' כלים למעלה ונק' פנימיות הכלים וחיצוניות הכלים, והענין דכמו עד"מ בגשמיות יש ב' מיני כלים הא' הוא כלים פשוטים כמו הסכין והגרזן שהן פועלים פעולת החיתוך ונמצא לא נכנס דבר מה בגופן של כלים אלו רק שהן ממוצעים שבהן ועל ידן תעבור פעולת היד שפעולת היד עברה דרך הסכין והגרזן והוא משל ודוגמא לבחי' חיצוני' הכלים למעלה שבחי' כלים אלו היינו שבהן ועל ידן פועל א"ס ב"ה פעולתו כמ"ש כולם בחכמה עשית והוא בחי' חיצוני' כלי החכמה שבה ועמה עשה העולמות שדרך בה עבר הכח והחיות מאלהותו ית' להחיות העולמות, אך הבחי' הב' בהכלים הם כלי קבלה כמו הכוס שאין הכוס פועל מאומה אמנם מקבל הוא דבר מה בתוכו והיא מקבלת אותו דבר ומקפת אותו מכל צד, והוא משל לבחי' פנימי' הכלים דהיינו פנימיות כלי החכמה שבו שורה אא"ס ב"ה, והענין כי פנימי' כלי החכמה הוא בחי' כח מ"ה שהוא כלי השגת הביטול איך שקמי' ית' כולא כלא חשיבי' וכמארז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד שרואה איך שנולד מאין ליש ורואה ומשיג שהיש כלא חשיב, והוא בחי' משה ונחנו מ"ה, ולכן שורה הא"ס ב"ה בכלי פנימי דחכמה זו כי א"ס שורה במי שבטל דייקא כמבואר בלק"א והוא בחי' כלי קבלה לקבל האור המאיר ובא מא"ס ב"ה כנ"ל והאור עצמו הוא למעלה מהכלי ואצ"ל האור שאינו מתלבש בכלים כלל ואצ"ל המאור עצמו ב"ה:
22
כ״גב. ועתה יובן ענין הקדוש הא' שהוא מה שהת"ת הנק' ו' עולה לקבל הארה מחכמה הנק' קדש ונעשה קדוש כו', והענין כי הכוונה שכלי הת"ת עולה ומלביש לאור החכמה וממילא כלי החכמה עולה יותר ומלביש להאור שלא הי' מאיר בחכמה כלל שהוא למעלה מהיות מתלבש בכלי החכמה ועכשיו הוא מאיר ומתלבש תוכו ולכאורה אינו מובן איך שייך לומר שהת"ת מלביש לאור החכמה מאחר שאינו ממהותו כלל כמו שלא יתכן לומר שכח השכל יפעול בכלי אחר זולתי המוח כו' אך הענין מובן ע"פ מה שנת"ל שהאורות מצד עצמן הם למעלה מבחי' כלים כי האור מעין המאור הפשוט בתכלית הפשיטות ולא שייך לומר בו בחי' חכמה וחסד אלא אחר התלבשותו בכלי החכמה אז הוא מחיה בחי' חכמה וכיון שמצד עצמו הוא פשוט בתכלית ע"כ יכול להאיר ג"כ בבחי' חסד או בבחי' ת"ת כמו שמאיר בחכמה שהרי אינו ממהות החכמה ג"כ כמו שאינו ממהות ת"ת והוא כמשל אור השמש שמאיר בזכוכית לבנה ואם יסירו זכוכית זו וישימו אחרת תחתיה יאיר אותו הזיו עצמו בה (והיינו משום שגם בעודו לתוך הזכוכית הראשונה לא נשתנה מהות הזיו לפי האמת להיות כמראה הזכוכית הנ"ל אלא שלעין הרואה הי' הזיו כן ולכן יכול לצאת ולזרוח בזכוכית שמראיתה מראה אחרת וכ"ה באורות המאירים בכלים שעם היות שנעשים כח וחיות להכלי אעפ"כ הם באמת פשוטים כמו שהיו ואין השינוי בהם אמיתי ולכן יכול להיות אחליפו דוכתייהו אור החסד בכלי הגבורה) כמו שהי' מאיר בזכוכית הראשונה אע"פ שזו זכוכית לבנה וזו אדומה ויהי' נראה בראשונה הזיו נוטה ללובן ובשני' נוטה לאודם והיינו משום שהזיו עצמו מופשט באמת מב' המראות כו' אלא שנעשה בו גוון לפי הכלי שזורח בו וכן הוא במים שמשתנים לפי גוון הכלי שהם בו מאודם ללובן וכה"ג (ובחי' הארה כזו אין לקרותה אפי' בלשון התלבשות הגם שהלבוש רחוק מן המתלבש בו יותר מהגוף לנשמה כנ"ל מ"מ הרי הלבוש עשוי לפי מידת המלובש בו ויש לו זרועות ובתי ידים כתמונת הגוף משא"כ בחי' הזכוכית לגבי זיו השמש אין לו ערך ויחס כלל וכן בחי' הכלים לגבי האורות כיון שהאור הא' יכול להתלבש בכלי החסד ובכלי הגבורה א"כ אין לומר שכלי זה היא דוקא שייכה לו ולא אחרת והיינו משום שבאמת האור הוא מעין המאור שאין הכלים ערוך לו כלל וכלל, רק שמ"מ הכלים נק' גופין להאור שהם קרובים יותר אפי' מלבושי' והיינו משום שמ"מ האור מחיה אותן כנשמה שמחיה את הגוף ולא כמו הלבושים שהם נפרדים כו' אבל מ"מ מצד מעלת האור עצמו הוא נבדל מהן בתכלית כנ"ל) ולכן יתכן ענין עליי' כלי הת"ת לקבל בתוכו אור החכמה: (הג"ה: ועוי"ל כי בת"ת יש מוחין חב"ד היינו חב"ד דז"א לכן שפיר י"ל שהת"ת עולה בחכמה היינו חב"ד דת"ת מלבישים החכמה וגם כי יסוד דאבא הוא דעת עליון דז"א לכן א"ש עליית הדעת שבת"ת לקבל מהחכמה, עכ"ה):
23
כ״דועליי' זו הוא ע"י אהבת בכל מאדך שמעורר למעלה בחי' מאד העליון שהוא האור א"ס שלמעלה מהתפשטות והתלבשות בכלים עדיין מפני שא"א בהכלים להגבילו ולהכילו עדיין, וע"י התעוררו' זו אזי עולה החכמה לקבל האור א"ס שלמעלה מהכלים שעי"ז יאיר ויזרח בכלי החכמה הפנימי' שהיא כלי קבלה לקבל האור כנ"ל ואז עולה ג"כ הת"ת לקבל האור שהי' מאיר תחלה בפנימי' כלי החכמה שהוא ג"כ עכ"פ ראשית גילוי האא"ס שבאצי' ונק' קדש ממש וגם מקבל כלי הת"ת מהארת אא"ס שלמעלה מהכלי שמאיר עתה בכלי החכמה וזהו בחי' קדוש הא' שקדש העליון בחי' האא"ס שלמעלה מהכלים מאיר בבחי' הוי"ו שהוא הת"ת כו' ע"י שהת"ת עולה בחכמה כנ"ל, וזהו מן המיצר קראתי ענני במרחב, פי' דמה שהוא עליית החכמה לקבל ממרחב העליון שהוא האא"ס שלמעלה מהאור המתלבש בכלים הוא רק לפי שקראתי מן המיצר דוקא בבחי' מאדך וזהו כמו ענין תקיעת שופר שתוקעין בשופר שצדו הא' קצר והולך ומתרחב קצת עד שבצדו הב' הוא רחב וכשנותן הקצר בפיו הקול יוצא בדוחק והולך ומתרחב עד שבסופו שחללו רחב הוא מתרחב מאד ונמצא סיבת התרחבות הקול בסופו הוא מפני שהיתה יציאתו מתחלה מתוך הדוחק שאם הי' רחב ג"כ מתחלתו לא הי' הקול מתחזק כ"כ בסופו כי כל חוזק בא מחמת מיצר ודוחק בתחלה, כמ"כ ענין מן המיצר קראתי שאז בא לבחי' צעקת הלב והוא בחי' אהבה דבכל מאדך שהיא בהתרחבות גדול עד אשר לא תכיל הלב הצעקה ועי"ז נעשה ג"כ למעלה העליי' בהאור א"ס שלמעלה מהגבלת הכלים וזהו ענין הקדוש הראשון כנ"ל:
24
כ״ה ג. ומעתה יש לבאר ענין הקדוש הב' שהוא בת"ת החוזר עם הארה למקומו דהיינו שהחכמה מאיר בת"ת כו', והענין כי הנה מבואר בכהאריז"ל דיסוד אימא מסתיים בחזה דז"א ואז החו"ג שהיו מכוסים ביסוד אימא יוצאים ובוקעים מחיצת יסוד אימא מחמת צרות המקום ומתגלים בז"א וגם יסוד אבא שהי' מלובש ביסוד אימא בוקע גם הוא מחיצת יסוד אי' הנ"ל ומתגלה בתוך הז"א כו'. וביאור הדברים הנה מתחלה יש לבאר ענין יסוד אי' כי הנה בחי' בינה הנק' ג"כ אימא ידוע שהוא ההשגה באלקות ויסוד אי' הוא בחי' ההתקשרות שמקשר עצמו בההשגה האלקי' וענין החו"ג המכוסי' ביסוד אימא הוא התפעלות והאהבה שמתפעל ומתאוה לה' ע"י התקשרותו בחוזק בהשגה והתבוננות בגדולתו ית' ובהיות התפעלות זו במוחו ושכלו עדיין ומכוסה בתוך ההשגה וההתבוננו' זהו ענין חו"ג המכוסים ביסוד אי' וענין יסוד אבא הוא ענין השגת הביטול שרואה את הנולד מאין ליש אע"פ שגם זאת נתפס בשכל והשגה עכ"ז מאחר שאינה בהשגת דבר מה כ"א רק השגת הביטול לזה יקרא בשם חכמה ויסוד אבא ומלובש ג"כ תוך יסוד אי' שהוא ההשגה כנ"ל, והנה כ"ז הוא כשהוא עדיין בהשגה לבד, אבל כשצריך להתגלות בלב להיות ההתפעלות בלב ממש אזי מסתיים יסוד אימא פי' כיון שהלב הוא מהות אחר ע"כ כדי שיגע ההתפעלות בו ממש שהוא מהות אחר ואינו מהות שכל אזי צריך להסתיים מהות ההשגה וההתבוננות ואז יתגלו החו"ג בלב ויהי' מזה בחי' אהבה כרשפי אש שהוא בחי' הגבורות המתגלים בלב או אהבה כמים בבחי' חסדים המתגלים כו', (ע' מענין חסדים המכוסים והמגולים בפי' מאמר הזהר ע"פ אלה תולדות נח שם נת' ענין עה"ח ועה"ד וע' מענין מי ברא אלה שזהו ענין פלג אלקים מלא מים בביאור ע"פ והי' מספר בנ"י), והנה מחמת שהחו"ג המתגלים בלב הוא בא ע"י בקיעת היסוד במקום שמסתיים לזאת מתגלה שם ע"י זה הארה גבוה יותר מכמו שהיו תחלה מכוסים והוא כמשל מים רבים ההולכים וכשמעמידים בפניהם מסך שיעכבם ומסלקים אותו אח"כ אזי יהי' הילוכם במקום הסרת המסך ברעש גדול יותר ויותר מכמו שהיה הילוכם תחלה כשלא הי' המסך מעכבם, וענין הארה זו המתגלי' בחו"ג המגולים הוא מבחי' הכתר שלמעלה מאו"א והוא בחי' האה"ר שלמעלה מהדעת והוא ענין עומקא דליבא כמ"ש ממעמקים קראתיך ונזכר בזהר שהם ב' עומקים והוא בחי' ב' היסודות דאו"א הנ"ל שבמקום סיום יסוד אי' שהוא בלב מתגלה הארת עומקא דכולא מה שלא הי' נגלה מתחלה כשהיו החו"ג מכוסים כי כל דבר שהוא מסתיים הוא בכח גדול יותר מבאמצע כידוע, (וע' בע"ח שכ"ה שע"י גילוי החו"ג הם מתרבים ויש להעיר מענין נהרא מכיפי' מבריך), ואמנם סיבת המצא בחי' עומק גדול בלב שלמעלה מהאורות דאו"א הוא מפני שיש באורות דאבא ג"כ למעלה מהחכמה (כנ"ל בענין הקדוש הא' שכלי החכמה מקבל מהאור שלמעלה מהאצילות) ובעת ירידת השפע לאימא מתצמצם ע"כ בסיום ותכלית האורות בחזה הלב מפני גודל ההכאה נעשה שם כמו בחי' אור חוזר למעלה כמש"ל שכל מיצר ודוחק מביא לידי גודל ההרחבה, וגם כאן מפני שבחזה שם האורות במיצר מאד כמ"ש בע"ח לכן כשבוקעים מחיצת היסוד אזי מתגבר מאד הגילוי וזהו ענין שיש עומק בלב שלמעלה מאו"א והוא בחי' האה"ר שלמעלה מהשכל והדעת, ונמצא מובן שאותה האה"ר דבחי' בכל מאדך שהיא ממטה למעלה ע"י צעק לבם מתוך המיצר והדוחק כנ"ל היא נמשכת אח"כ ג"כ ממעלה למטה ע"י ההתבוננו' וההשגה ונק' עומקא דליבא כנ"ל וזהו ענין הקדוש הב' שהוא ענין המשכת אור הכתר מלמעלה למטה בתוך בחי' הת"ת שהוא ענין לב וחזה דז"א דהיינו מה שמתחלה הי' גילוי הארה זו בחכמה ות"ת ע"י עליית הת"ת ממטה למעלה כנז' לעיל עכשיו הוא יורד ומתגלה בהת"ת ממעלה למטה ע"י בקיעת יסוד אימא שיסוד אבא בוקע ג"כ היסוד אי' ומאיר בז"א ובתוכו יש הארת הכתר שהוא האור שלמעלה מהכלים כנ"ל בענין קדוש הא' ובחי' זו בעבודה י"ל עסק התורה בבחי' ביטול להיות ודברי אשר שמתי בפיך ע"ד ונתתי עשב כו' א"נ בחי' שמחה של מצוה מרוב כל, והנה ענין קדוש זה הב' הוא הראשון משני העטרות שהניח הקב"ה בראש בניו כנז' במדרש במשל למלך כו', והענין כי ע"י גילוי החו"ג מתוך היסוד אימא אזי מאירים למל' דאצי' הנק' רחל העומדת אחורי ז"א דרך הנקב שבחזה ונעשה מזה כתר לרחל כמ"ש בע"ח, וביאור הענין הנה פי' כתר דרחל הוא בחי' הרצון שבדיבור כי המל' היא בחי' דבר ה' ועלמא דאתגלייא ושיהי' נמשך בחי' רצון לזה והוא הנק' כתר דרחל הוא נמשך מחזה דז"א פי' כמו שאנו רואים באדם שכשהוא שמח וטוב לב אזי הוא מרבה לדבר דהיינו שהדיבור הוא אז לו בנקל מאד שמשפיע הדיבור אף בהרחבה גדולה ולא יהי' לו למשא כלל אף להסביר הענין כמה פעמים ובעת שהוא בעצבות אזי יהי' לו למשא גדולה לדבר אפילו פ"א ובקצרה, והטעם לזה הוא מפני כי הרצון של הדיבור תלוי ונמשך מהמדות לכן אם הם שמחים הנה גם הוא בתגבורת כחו ממילא ואם לאו יהי' חלוש כו' וכמ"כ למעלה הרצון בהדיבור העליון תלוי ונמשך מהמדות עליונות הנק' ז"א ולכן כשנמשך בחי' הקדושה שהוא הארת אור המאציל שלמעלה בחכמה בחזה דז"א כנ"ל אזי ממילא ומאליו נמשך בחי' כתר דרחל שהוא רצון שבדיבור העליון שמקבל ג"כ מקדושה זו והוא ענין עטרה א' משני העטרות שבראש בניו שמל' דאצי' היא מקור כללות נשמות ישראל כידוע:
25
כ״וד. והקדוש הג' הוא כמ"ש בפע"ח שהוא מה שנמשך מהארת הקדושה הנ"ל לנה"י ומשם מקבלת המל', וביאור הדברים להבין ההפרש בין ענין מה שקיבלה המל' מחזה דז"א מאחוריו שהוא בכתר המל' ובין מה שמקבלת מנה"י דז"א שהוא מה שנמשך לשאר הט"ס שלה, הענין דהנה ענין הרקיע המבדיל בין מים למים הוא ענין הפרסא שמפסיק בין מים עליונים שהוא בחי' הכתר שבמל' למים תחתונים שהוא החכמה ושאר הט"ס דמל' שהט"ס דמל' נשפלין בבי"ע להחיות רוח שפלים ולכן בכדי שיהי' יוכל להיות התהוות מציאת הנפרדים שיהי' בחי' נפרד מאלקות שיתכן עליו לומר שיש לו אהבה או יראה, זה א"א להיות רק ע"י פרסא ומסך המסתיר אלהותו ית' והוא ענין הרקיע, ולכן נק' כל הנבראים בשם מים תחתונים שנק' מי בוכין שבוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא ובזאת הם מעלים מ"ן אל רחל וגם היא בראשית עלייתה באצי' לקבל שפעה תבא בבכי' על עוצם ירידתה בעולמות הנפרדים וז"ש ותבך ותפול לפני רגליו והוא ענין שנעשית נקודה ת"י, אמנם אח"כ נעשה הזווג פב"פ ונמצא אז מקבלת את הפנימי' של כתר הקדושה ונעלה יותר ממה שקבלה תחלה מהחזה שהי' רק מבחי' אחוריים ועכשיו מקבלת מבחי' הפנימיות אלא שהשפע הולך ע"י בחי' נה"י דז"א (ויובן זה שבכתר דרחל יהי' רק ההארה מן אחוריים ובשאר ט"ס מפנימי' ממשל שפע השכל שבדיבור שהוא גילוי פנימי יותר מרצון הדבור) וענין קבלה זו הוא בחי' הקדוש הג' להמשיך הקדושה בנבראים שבבי"ע שמתחת לרקיע והענין כי כשהמל' נעשי' נת"י היינו שרצונה ליכלל למעלה ולא להיות ראש לשועלים, וענין זה יובן ע"פ מ"ש בזח"ג בלק קצ"א א' בענין שחורה אני כו' עד עושי דברו שתהי' בבחי' ה"א ע"ש בבה"ז, ולזה נמשך לה הקדוש הג' שהוא הארת הא"ס שתשפל עצמה דוקא להחיות רוח שפלים דבי"ע והוא כמו עד"מ למטה בעבודת ה' ענין בע"כ אתה חי שאף שיש לו אה"ר דמאדך להכלל בה' וליפרד מהגוף אעפ"כ צ"ל בטל רצונך מפני רצונו שנתאוה להיות לו דירה בתחתונים להמשיך אלהותו למטה דייקא בעוה"ז ע"י העסק בתורה ומצות, וכמ"כ הוא למעלה שנמשך הארת אא"ס להמל' שתשפיל עצמה למטה להחיות נפרדים כדכתיב ומשם יפרד כו' שיהי' התהוות הבע"ג ויש ונפרד ויהי' עליהם התפשטות המלוכה שיהיו זעות מחיל כסא כו' ואימתך עליהם, ועמ"ש בלק"ת פ' שלח סד"ה כי תבואו אל ארץ מושבותיכם שזהו ענין והוא ימשול בך, והוא ענין העטרה השנית משני העטרות שהניח בראש בניו שהוא מה שנמשך מקדושה עליונה הנ"ל במל' דאצי' וממנה נמשך בבי"ע כנ"ל, וזהו ענין המדרש בג' עטרות הא' נתן בראשו הוא בחי' עליית הת"ת בחכמה והחכמה עולה לקבל מהאור שלמעלה מהחכמה והוא אור הכתר שהוא בחי' תחתונה שבמאציל ושרש הנאצלים ומצד שהוא מבחי' תחתונה שבמאציל הוא בבחי' מקיף ולא ימנה בכלל י"ס ונק' עטרה ועטרה זו נתן בראשו היינו בבחי' חכמה (ראשית האצי') ובבחי' ת"ת (שהוא עצמות הז"א הנק' קב"ה) ועמ"ש ע"פ הזהר פ' חיי דקכ"ג בענין קב"ה דאתכליל מאתר עילאה סדכ"ס שבת"ת להיותו מחבר חו"ג צ"ל הארת הקו יותר מבחו"ב. וב' עטרות נתן בראש בניו היינו מה שנמשך מאור הכתר הנ"ל הנק' עטרה מלמעלה למטה בחזה דז"א שמשם מאיר למל' מאחוריו ונק' כתר מל' וכן מבחי' יסוד ז"א מאיר לה ג"כ הארה זו בבחי' פנימיו' כנ"ל ולפי שזה נמשך להמל' והיא מקור נשמות ישראל ע"כ אמר בראש בניו כו' (ועמ"ש בלק"ת סד"ה שובה ישראל עד, ועמ"ש ע"פ אלה פקודי בענין משכן העדות כו' ושיומשך במ' הנק' עד מבינה הנק' משכן העדות ל' בעדי עדיים המשכת הכתר ע"ש), וזהו ג"כ ענין מארז"ל על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח, עבודה היינו הקרבנות ונז' בזוהר דרזא דקרבנין סליק לעילא עד אין סוף (ע' בפ' נח ובפקודי דרס"ח ע"ב ורס"ט א') כו' וקיימי כולהו בסליקא כו' ע"ש והוא ענין עליות העולמות בעילוי אחר עילוי עד הא"ס ב"ה והוא בחי' הקדוש הראשון שענינו העליה מלמטה למעלה עד א"ס כדלעיל, ותורה הוא המשכת קדושה עליונה הנ"ל בז"א מלמעלה למטה ששם שרש התורה כידוע. והנה נת' שבבקיעת יסוד דאי' מתגלים בז"א ב' מיני אורות והם ה"ח וה"ג שהיו מכוסים ביסוד אימא וידוע שהחסדים הם ההמשכה מלמעלה למטה והגבו' ענינם ההעלאה ועם היות שהם מתגלים בבחי' המשכה מלמעלה למטה מ"מ המשכה זו היא לעורר ההעלאה וזהו שרש ענין הנז' לעיל (בתורה בפנים ספ"ב) בענין הקדוש שהוא בחי' ממוצע שנמשך מלמעלה למטה לעורר ההעלאה והוא בחי' תורה וכמ"כ יש באמת בענין עסק התורה ב' מצות הקריאה בדיבור פה דוקא והוא להמשיך האור למטה ובזה אמרו דהרהור לא עביד מידי משום שלא יומשך האור למטה עי"ז והב' מצות עיון והגיון והוא בחי' העלא' מ"ן לקשר חב"ד שלו ושל מקור נש"י בחב"ד דז"א שהוא התורה והוא ענין ממטה למעלה והיינו כנגד ב' בחי' חו"ג שבקדושה זו דתורה, וגמ"ח הוא ענין הירידה וההמשכה של ת"ת במל' פב"פ להמשיך הקדושה עליונה למטה בנבראים ממש והוא ענין הקדוש הג' ונק' גמ"ח דהיינו כענין החסד שהוא השפעה גשמיות להחיות רוח שפלים ממש ככה הוא למעלה המשכת קדושה עליונה הנ"ל בבי"ע שזהו להחיות רוח שפלים ממש שיתלבש האור למטה בנבראים בעלי גבול כו', ובכל הנ"ל יובן ג"כ מאמר הזהר ע"פ אין קדוש כהוי' כמה קדישין אינון לעילא ישראל קדישין אורייתא קדישא וכולהון אין קדוש כה', פי' קדושת התורה וישראל הם ב' מיני קדוש שמלמעלה למטה קדוש דתורה הוא התלבשות האא"ס בז"א ודישראל הוא מה שנמשך במל' דאצילות כנ"ל וכולהון לאו אינון קדישין כה' הוא הקדוש הא' שהוא העטרה שנתן בראשו שהוא בחי' עצמות אא"ס כמו שהוא למעלה לפני התלבשותו בכלים כנ"ל ואמנם מ"מ מקדושתו העצמיות נמשך אח"כ ירידת שפע הקדושה בת"ת ומל' וכמ"ש קדושים תהיו כי קדוש אני וכדלעיל בפנים ספ"ב:
26
כ״זתוס' ביאור לד"ה קדושים (שבת פ' אמור)
27
כ״ח להבין בתוס' ביאור ענין הקדוש הג' שהוא ענין גמ"ח, צ"ל לשון גמילת חסדים מהו ל' גומל וכ"ה ל' גומל חסדים טובים כו', כתיב כי חסד חפצתי ולא זבח ולהבין הפסוק דהנה נת"ל בענין בחי' הקדוש הג' שהוא מה שנמשך להמל' מז"א פב"פ אחר שנעשי' תחלה נת"י ואח"כ מתגדלת להיות פרצוף ומתייחדת עם ז"א פב"פ, והענין דהנה המל' מסתתרת בבריאה להחיות נבראים בעלי גבול ולזאת נעשי' בבחי' נקודה חדא כי נסתר כל פרצופה שבבחי' אצי' והמוחי' שהיו מאירים בה מאו"א וז"א שאילו הי' כל האורות האלו מאירים בה בגילוי בעת שמסתתרת בבריאה לא הי' יכול להיות כלל התהוות בעלי גבול שזה אי אפשר אם לא ע"י צמצומים והסתרות וזהו ענין הפסוקים שנאמר גבי אסתר ויהי אומן את הדסה היא אסתר כו' ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת, כי הדסה היא מל' דאצילות וכשמסתתרת בראש הבריאה נק' אסתר ע"ש הסתר אסתיר פני כי מסתלקים ממנה האורות עליונים שהאירו בה בעודה באצילות שאז מאירים בה כל האורות עליונים בגילוי ממש ונק' מה"ט כנישתא דכל נהורין משא"כ כשמסתתרת בבריאה אינן מתגלים בה וזהו ענין כי אין לה אב ואם שנסתלקו המוחין דאו"א שהיו מאירים בה באצילות, ואזי לקחה מרדכי לו לבת כי הנה אחר הירידה הרי חוזרת לעלות באצילות והיינו ע"י מרדכי הוא בחי' יסוד אבא כמשי"ת אי"ה והוא האומן את הדסה מל' אומן את היונק שמאכיל אותו מעט מעט ומרגילו לאכול כמו ענין אמון פדגוג שנזכר במדרש והיינו משום שאילו הי' מאכילו הרבה לא הי' יכול לקבל מרוב קטנותו וע"י ההרגל מעט מעט הוא מרגילו שיוכל לאכול כראוי, כמ"כ התחלת עליי' המל' להקימה מעפרה שהוא מעולם הבריאה הנק' עפר אשר בקרקע המשכן ולהעלותה באצילות הוא בהדרגות כי א"א לה לקבל בבת אחת כל הגילוי אא"ס שבאצי' כי אין ערוך בין אצילות שהוא אלהות לבריאה שהוא בחי' בעלי גבול ואף שהיא מיוחדת בו ית' מ"מ כיון שנתצמצם בה האור וגילוי החיות להיות מקור לבע"ג אין הכלים שלה בערך לקבל גילוי האור הבלתי בע"ג שבאצי' ולכן בראשית עליותה נעשית נקודה ת"י דאזעירת גרמה כמ"ש במ"א ע"פ מאמר הזהר שחורה אני כו' שהענין דמכל בנינה שהי' בבי"ע נעשה אח"כ באצי' רק נקודה א' לבד ואח"כ מתגדלת עוד מעט מעט עד שמתייחדת עם ז"א פב"פ, וכ"ז הוא ע"י מרדכי הוא בחי' יסוד אבא שלא במקומו פי' כי מקומו דיסוד אבא הוא שמלובש ביסוד ז"א אמנם כשמסתלקים המוחי' מז"א לצורך בנין הנוק' אזי מתלבש יסוד אבא בהמל' שיסודה קצר ומתגלה הארת יסוד אבא לחוץ והוא בחי' מרדכי ופי' כי מרדכי מירא דכיא מר דרור פי' מר הוא מוחין דאבא כי מר הוא שמן המור ששמן הוא חכמה ומור שבחכמה הוא בחי' הריח והוא ענין גבו' דאבא שביסודו ודרור הוא מוחי' דאימא כי בינה נק' דרור עלמא דחירות והנה בחי' יסוד אבא הנ"ל הוא האומן את הדסה שמגדיל בחי' המל' לאט לאט (וזהו ג"כ ענין ששה חדשים בשמן המור כי כשצריכה הנערה שהיא המל' לבוא לפני המלך צריכה להתקשט ששה חדשים בשמן הוא מוחין דאבא וששה חדשים בבשמים הוא מוחין דאימא), וזהו הנק' גמילת חסדים פי' גומל כמו ויגמל שקדים שהוא תחלת הפריחה כשהוא פורח עדיין ולא נגמר לצאת כולה נק' גמול וכן הוא ענין עד יגמל התינוק שבעת שנגמל ונפרש מן המינקת והוא בקטנות נק' גמול כמו גמולי מחלב כו' וכמ"כ ענין החסדים עליונים כשצריכים להתמשך אל המל' בעלייתה בבריאה שצ"ל הגידול מעט מעט נק' גמ"ח שההמשכה בקטנות, וביאור הדברים דהנה כתיב והוכן בחסד כסא פי' כסא היא המל' והוכנה בחסד עליון דז"א להשפיל עצמה להחיות הנבראים ע"י עשרה מאמרות ואמנם באמת חסד דז"א הוא מרומם ומובדל הגבה למעלה מחסד קטן כזה להיות ראש לשועלים ולהחיות רוח שפלים דנבראים המוגבלים וכמו שאמרו בזהר דלאו אורחי' דמלכא לאשתעי במילין דהדיוטא לומר יהי אור יהי רקיע כו' (אלא בי' הדברות שהן חכמתו העצמיות) וע"כ החסדים הנמשכים לכונן המל' נק' גמ"ח שהחסד עליון דז"א משפיל עצמו להיות חסד קטן שזהו פי' וענין גמול כנ"ל, והנה עם היות כי המשכות חסדים אלו ובחי' אומן את הדסה הנ"ל הוא בעליי' המל' מבריאה לאצילות אך המכוון בזה הוא בשביל שאחר קבלתה האורות אלו תחזור ותרד לבריאה להחיות רוח שפלים וזהו בחי' הקדוש הג' שהוא מה שנמשך גילוי האור א"ס הנק' קדש במל' שתשפיל עצמה בבי"ע כנ"ל וזהו ג"כ בחי' הגמ"ח ממש וז"ש כי חסד חפצתי ולא זבח שהוא ית' חפץ חסד דהיינו שתשפיע המל' בתחתונים להחיות רוח שפלים ולא זבח שהוא ההעלאה מלמטה למעלה, ואמנם תכלית ירידת המל' הוא ללקט הניצוצים שנפלו בשבה"כ מעולם התהו ששרשן גבוה מאד נעלה משם ס"ג אלא שנפלו למטה וע"י ירידת המל' המה מתבררים ומתגלה בזה שרשן הנעלה שבתהו וזהו ענין זורע צדקות כו' שנזרע בחי' המשכת חסדים וצדקות הנ"ל הנמשכים במל' שתרד לבי"ע ונק' גמ"ח שהם בחי' קטנות מאד וכמו הזרע הנרקב בארץ כדי שאח"כ יהי' מצמיח ישועות בתוס' מרובה ע"י הבירורים הנ"ל וד"ל:
28
כ״טלרוקע הארץ (תקס"ב)
29
ל׳ לרוקע הארץ על המים כל"ח: להבין ענין העלאת מ"ן מהו והגם שבס' לק"א ממורו נ"ע נת' טעם למה שהמ"ן מעורר למעלה לפי שענין ההתהפכות ממרירו למיתקא הוא דבר חידוש וכמו צפור המדברת, ע"כ מצד החידוש ימשיך למעלה באצי' ירידת השפע. עדיין אין זה מתיישב אל השכל שהרי ממך הכל כתי' שהוא ברא את החשך ואת האור וקמי' ית' כחשכה כאורה ממש שוין א"כ מהו החידוש אצלו שנעשה חשך לאור. וגם ענין השני שבהעלא' מ"ן והוא הנז' בזהר דבאתערותא דלתתא אתעדל"ע ג"כ צ"ל האיך יתכן לומר כן באלקות הבבע"ג שיתעורר מהתעוררות הנבראים בע"ג. דבשלמא בבנ"א יתכן לומר כן שכמים הפנים לפנים כן לב האדם באהבתו לחבירו מעורר אהבת חבירו אליו לפי ששניהם שוין בבחי' הגבול. אבל באלקות שהוא בלתי בע"ג איך יתכן ההכרח שיהי' מתעורר לפי ערך התעוררות התחתונים דהיינו שבמדה שאדם מודד בה יהיו מודדין לו כידוע (במשנה וגמ' פ"ק דסוטה) והלא אינן שוים במדותיהן שאדם הוא בגבול ותכלית ואין לו שייכות וערך ויחס כלל לאלקות הבבע"ג. אך הענין הוא דבאמת לא שהדבר הכרח מצד עצם האתערות' אלא שכך עלה במחשבה הקדומה שיהי' ההמשכה מאצי' לבי"ע ע"פ אתעדל"ת ושיהיה ההמשכה לפי המדה שאדם מודד כו' ופי' מחשבה הקדומה הוא בחי' א"ק ונק' ג"כ קדמות השכל שהוא קודם לאצילות ושם הוא הטעם והשכל למה שלא יהי' ההמשכה כ"א ע"י אתעדל"ת ויובן כ"ז עד"מ באדם התחתון שגומר בדעתו איך שיתנהג עם בנו במדה ובמשפט ולעצור האהבה בלבבו שאינה במדה להיות ההנהגה עמו במדה כו' וכיון שרוצה כן הרי מתנהג עמו כן אע"פ שזהו נגד האהבה שבלבו כי הרצון שליט על כל כחות הנפש. וכמ"כ יובן בנמשל למעלה דבחי' א"ק הוא ענין רעוא דכל רעוין הנז' בזהר פי' הרצון המקור לכל הרצונות ושם הוא שנעשה הכנה לשיהי' באתעדל"ת אתעדל"ע וכיון שכן עלה ברצונו ממילא כן ההנהגה מאצי' לבי"ע. ונמצא מובן שלא מצד עצם האתעדל"ת נעשה ההתפעלות והאתעדל"ע כי באמת אינן הנבראים בערך כלל שיעוררו ויעשו התפעלות אלא לפי שכך עלה ברצונו שיהי' התעוררות והתפעלות למעלה מאתעדל"ת. ועתה יש לבאר מהו ענין ההמשכה שנעשה ע"י העלאת מ"ן. הענין דהנה ידוע פי' וענין אור א"ס שההארה הנמשכת ממהו"ע ית' אינו בבחי' התפעלות במהו"ע ית' ח"ו עי"ז וגם אינו בבחי' התלבשות כמו השפעת השכל במו"ד שמתלבש בתוכן וגם מתפעל כשטרוד בהשפעה זו משא"כ בו ית' שהוא לבדו הוא כמו שהי' בלי שינוי ח"ו ומה"ט נק' הגילוי בשם אור דוגמת אור וזיו השמש שגם ביומא דעיבא שאין מאיר עלינו הזיו מחמת שהענן מפסיקו אין במהות השמש שום שינוי ותוס' או גרעון כלל עי"ז מכמו שהוא ביום צח שהזיו מגיע אלינו. (וגם נת' במ"א שגם בהאור המאיר ממהו"ע ית' אין בו שום בחי' התפעלות ושינוי ח"ו במהות ועצמות האור משינויי הכלים וגם אינו בבחי' התלבשות כלל עבמ"ש בביאור דקדושים תהיו פ"ב בהג"ה). ואמנם הגם שאינו בבחי' התפעלות והתלבשות אין האור למעלה כדוגמת אור הגשמי של השמש שהוא הכרחי שמאליו יאיר השמש אורו. אבל למעלה אור המאציל הוא ע"פ רצונו הפשוט וא"כ צריך לזה העלאת מ"ן שעי"ז יומשך האור כי מצד עצמו הרי כתי' כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא פי' כמו שהאש הגשמי טבעו להסתלק תמיד לשרשו האש היסודי והוא היפוך טבע אור השמש המאיר ממילא ומאליו למטה משא"כ האש שאינו מאיר אלא ע"י אחיזתו בכלים הן הפתילה והעצים אבל מיד כשיכלו מסתלק למעלה ואינו מאיר למטה כלל, כמ"כ עד"מ האור המאיר ובא מעצמותו ית' חפצו ותשוקתו להסתלק למעלה וליכלל במקורו הוא מהו"ע ית' וז"ש המתנשא מימות עולם שהוא מתנשא אפי' מיומי' עילאי' ליכלל במקורו אלא שבתחלת הבריאה האיר מעצמו בתורת חסד חנם כנז' בע"ח ועכשיו הדבר תלוי באתעדל"ת שיעוררו להיות המשכת האור והזיו מלמעלה למטה בתוך הכלים והעולמות. ואלא מיהו יש להבין כיון שענין המשכה זו הוא מהאא"ס שלמעלה מעלה מכל הנאצלים שיהי' מאיר ובא ממהו"ע ית' ממש איך יתעורר להאיר ע"י אתעדל"ת כי הלא ידוע שכל העלאת מ"ן צ"ל בדוגמא דדוגמא לירידת השפע שנשפעת להמקבל אח"כ עכ"פ ואע"פ שנת' שמה שבאתעדל"ת אתער לעילא הוא מפני שכך עלה ברצונו מ"מ צ"ל האתעדל"ת מעין האתעדל"ע שהרי במדה שאדם מודד בה דייקא מודדים לו אפי' לענין הטובה אלא שאע"פ שהאתעדל"ת היא בגבול ותכלית עלה ברצונו שמ"מ יתער לעילא אע"פ שהוא בלתי בע"ג אבל מ"מ צ"ל מעין ודוגמא דדוגמא עכ"פ מהאתעדל"ע וכמו בגשמיות תלמיד המחכים את רבו שאינו אלא ע"י קושיא דייקא ולא ע"י אהבה וכדומה, וכיון שכן מה יהי' האתעדל"ת לעורר גלוי האא"ס ממש האיך ימצא בנבראים בע"ג באתעדל"ת שלהם בחי' מעין דדוגמא דדוגמא להאא"ס המאיר ובא ע"י העלאת מ"ן שלהם, אך הענין הוא דעיקר האתעדל"ת והמ"ן הוא ענין אהבה דבכל מאדך הנז"ל בתורה ע"פ קדושים תהיו פ"א שזהו המעורר למעלה באא"ס ממש והוא בחי' ומדרגת הקדוש הראשון מג"פ קדוש שבקדושה כמשנ"ת שם באריכות, והענין כי אהבה זו ענינה הוא האהבה הגדולה והרבה שאינה נגבלת בכלי הלב דהיינו שאין הלב יכול להכיל בתוכו אהבה זו כי רבה היא והוא בחי' צעק לבם אל ה' דהיינו שנתפעל כ"כ ביותר ונגע ללבו מאד ולעצמיות נפשו עד כי לא יכול לסבול בתוכו אהבה והתפעלות זו ולהסתירה ולכן יצעוק פתאום צעקה גדולה כמי שצועק בשנתוודע לו ענין הנוגע לחיי נפשו כו' וזהו בחי' אהבה שלמעלה מהכלי' ונק' מאדך פי' מאד הוא ריבוי גדול (זייער בל"א) שאינה נגבלת בכלי הלב, וכיון שאהבה זו היא דבר שאינו נגבל בכלי ה"ז כמו בחי' הוראה על בחי' א"ס שהוא האור שלמעלה מהכלים לכן בחי' אהבה זו היא המ"ן לעורר גילוי האא"ס, ואף שבאמת גם אהבה זו היא בבחי' גבול ותכלית, שהרי אנו רואים שבמי שדעתו ולבו רחבים יותר אזי יכולה אהבה כשיעור התלהבות של זה להתיישב בו ולא יצעק כלל אך אם יצעק גם הוא יהי' מדבר גדול יותר מאותו הדבר שנתפעל זה וגם צעקת השני שלמעלה מכלי לבבו לגבי השלישי הגבוה ממנו ודעתו ולבו רחבים יותר ג"כ יתיישב בו ההתפעלות של זה ויכילה בלבו ולא יצעק כלל וכן עד כמה מדרגות כו' וא"כ מאחר שאנו רואים שבחי' ההתלהבות דמאדך של זה יש לה תכלה וקץ בלב השני וכן אפי' המאדך של הנשמות היותר גדולות יש להן קץ וגבול באמת שהרי כל הנשמות הם בבחי' גבול כידוע וא"כ מה שהוא למעלה מהכלי שלו מעט עדיין הוא ג"כ בבחי' גבול באמת, והיאך יהי' זה מעורר המאד האמיתי הוא האא"ס שאינו בבחי' גבול ותכלית כלל באמת ח"ו והלא לגבי דבר שהוא בלתי בע"ג אין ערוך כלל כל הבע"ג ושוה ומשוה קטן וגדול כו'. אך הענין הוא דמאדך כתיב מאד שלך פי' שאף בראשון שדעתו ולבו קטנים ומה"ט גם אהבה שאינה גדולה כ"כ באמת היא אצלו בבחי' מאד למעלה מהכלי שלו מ"מ כיון שעכ"פ אצלו אהבה זו היא למעלה מהכלי שלו הרי היא למעלה מהגבול שלו לכן היא מעוררת באא"ס שלמעלה מהגבול באמת, שהרי כבר נתבאר שמה שבאתעדל"ת אתעדל"ע אינו מצד עצם מעלת האתעדל"ת שמצד עצמה לבד תהי' ראויה לעורר אתעדל"ע שז"א משום שאין ערוך כנ"ל אלא משום שכך עלה במחשבה בבחי' קדמות השכל הנק' א"ק כנ"ל שיהיה נמשך אתעדל"ע מאתעדל"ת אלא שמ"מ האתעדל"ת צריך להיות בדוגמא להאתעדל"ע דהיינו כמשארז"ל במדה שאדם מודד כו' וכיון שכן הרי אהבה זו כיון שאצלו היא למעלה מהגבול שלו ממש הרי היא אצלו בחי' בלתי גבולית (ר"ל לגבי הגבול שלו) לכן מעוררת למעלה בחי' האא"ס הבבע"ג באמת, וז"ש מאדך מאד שלך לבד, מה שאצלך הוא למעלה מכלי הלב הוא המעורר למעלה אע"פ שלגבי אחר יכולה אהבה זו להתיישב בכלי הלב מ"מ כיון שאצלך הוא למעלה מהכלי ה"ז מעורר למעלה מבחי' גלוי האא"ס שלמעלה מהכלי כנ"ל (ואיה"נ שהשני לא יעורר שם ע"י אהבה כזו כיון שמתיישבת בכלי שלו ואינו בבחי' מאד אצלו ולא יעורר שם אלא ע"י אהבה יותר רבה מזו שתהיה גם אצלו בבחי' מאד וכן עד"ז כל הגדול מחבירו צ"ל אתעדל"ת באהבה יותר גדולה עד שתהיה גם אצלו בבחי' מאד וזהו פי' מאדך לכל א' למעלה מכלי שלו וז"ש רז"ל לפום גמלא שיחנא כו'):
30
ל״אובכל הנ"ל יובן מ"ש בע"ח שעיקר המ"ן הוא משיורי המלכים שלא נבררו, והענין כי בעולם התוהו הי' השבירה לפי שהיו הכלים קטנים והאורות היו גדולים ולא יכלו הכלים להכילם ונשברו הכלים והאור נסתלק למעלה, והוא עפמשנת"ל בענין בחי' בכל מאדך שמחמת קטנות הכלי לא תוכל להכיל האור וכמ"כ למעלה הכלים הם הספי' עצמן חכמה ובינה כו' והאור הוא החיות הפשוט המאיר לתוכן מא"ס ב"ה וכשהי' האור והחיות מאיר בהם בתוקף גדול לא יכלו הכלים להכילן ונסתלק האור לשרשו באא"ס ממש, והנה מהכלים הנשברים נתהוו עלמין דבי"ע כידוע לכן כשנתבררו ובאי' לשרשן היינו שיהי' בחי' רצוא בהם ע"ד שהי' בכלים דתהו שנאמר הסבי עיניך מנגדי כו' והוא בחי' מאדך ואז מעורר בשרשן באורות דתהו שהם גבוהי' מאד נעלה שמחמת גודל אורן לא יכלו הכלים להכיל, וכמשנ"ת שבחי' המאד שלמטה מעורר המאד עליון שהוא בלי גבול האמיתי והיינו שמתעורר עי"ז בחי' האורות דתהו וגם האא"ס שלמעלה מעלה מכל הכלים, ונמצא עכ"פ יצא לנו מזה שעיקר המ"ן והאתעדל"ת הוא משיורי המלכים דהיינו בחי' מאדך והוא שיהי' אהבה למעלה מכלי הלב וכענין הרצוא דעולם התהו שבא ג"כ מצד קטנות הכלים משא"כ בעולם התיקון שהכלים רחבים כמשי"ת אלא שבתהו היה שבירה אבל כשלמטה יהי' אהבה זו לה' לבד ולא יתערב בה זר זהו ענין הבירורים לשיתעלו הכלים כמו שהי' בתהו לפני השבירה בבחי' רצוא דקדושה ובזה מעוררים גלוי האא"ס ממש שלמעלה מעלה מהאורות המתלבשים בכלים כנ"ל מטעם הנ"ל:
31
ל״בב. והנה כיון שעלה בידינו שעיקר ענין העלאת מ"ן הוא מהבירורים שמעולם התהו שיתבררו להיות בהם הרצוא והאהבה דמאדך כמו שהי' בכלים דתהו לפני השבירה, מעתה יש לבאר היטב ענין הרצוא שהיה בהכלים דתהו ומהו הענין הנז' בע"ח שהיו הכלים קטנים כו' ומה שאח"כ בתיקון נעשי' כלים רחבים שיוכלו להכיל האורות ולא ישברו ומזה נמשך שרש ענין המ"ד הנמשך אחר המ"ן והרצוא דמאדך כמשי"ת לקמן אי"ה, וי"ל כ"ז מהו ענין כלים קטנים וכלים גדולים ומתחלה יש להקדים ענין עגולים ויושר הנז' בע"ח שמתחלה יצאו י"ס בבחי' עגולים והם בחי' נפש בכללות העולמות ואחריהן יצאו י"ס בבחי' יושר והם בחי' רוח כו', וכח"ב דיושר עומדים בתוך חלון העגולים דהיינו במקום שמתחילים העגולים להתפשט ולהתעגל ושאר ז"ס דיושר עומדים למטה בתוך חלל העגולים כנז' כ"ז בע"ח ובמ"ח בתחלתו יעו"ש, והנה בחי' עגולים הוא שהכלים הם קטנים ולכך נק' בחי' נפש לבד ולכן שם היה השבירה משא"כ ביושר שהוא בחי' רוח החשוב מן הנפש והכלים רחבים יותר לכן שם לא הי' שבירה אדרבה שם הוא בחי' התיקון. וביאור הדברים הללו, יובן עד"מ בגשמיות במה שאנו רואים ההפרש בין כלי קטן לגדול דהיינו בין תינוק לאדם גדול, שהתינוק אינו יכול לסבול שום דבר שיעשו נגד רצונו שמיד מתכעס וימלא חימה וקצף גדול מבלי שום עיון בזה אולי הדבר טוב מצד אחר והיינו מפני ששכלו קטן לכן כשתופס בהשקפה ראשונה שזה הדבר הוא רע לו הרי מתמלא כל מוחו בזה ונעשה כולו כעס וגבורה ע"ז ולא נשאר אצלו שום מקום פנוי במוחו לשיוכל לעיין בהטוב הנמצא בדבר זה מצד אחר משא"כ מי שהוא בר דעת ודעתו ושכלו רחבים לא יכעוס כ"כ מדבר שנגד רצונו שעם היות שהוא בכעס מצד הצער שעושי' לו נגד רצונו כיון שמוחו רחב נשאר בו מקום וכח לשיוכל לעיין ולהבין בטוב הנמצא ג"כ בדבר הרע הזה מצד אחר ומחמת זה לא יהיה בכעס כ"כ, ומה"ט נמי יוכל להפך בזכות מי שמיצר לו ועושה לו רע לומר שאעפ"כ נמצא בו דבר טוב מצד אחר כי שכלו רחב ונשאר מקום פנוי לשיעיין ג"כ בזכותו בשעה זו שרואה ברעתו, וכמו שמצינו זה במדותיו של הקב"ה והוא משרז"ל ע"פ באשר משפטו שם פעלו שעונש שני הרעב הי' על ב' דברים והוא מ"ש אל שאול ואל הגבעונים על שאול שלא נספד כהלכה ועל הגבעונים שהמית שאול, הרי שבשעה שנז' עון שאול שהמית הגבעונים אז ממש נז' ג"כ זכותו וטובו עד לענוש עבור העדר כבודו שלא נספד כהלכה, והיינו משום שהכלים די"ס שעל ידן הנהגת העולמות הם רחבים ויוכל לעיין בזכותו ובחובו בעת א' והוא ענין שהחסד כלול מגבורה כו' כדלקמן אי"ה (וכן מצינו עוד דבר זה במדותיו ב"ה ממ"ש כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה כו' ועכ"ז היה אז הרבה גלוי אלקות בבהמ"ק אפילו אחר שנשא בת פרעה והיה האש שלמעלה יורד לקבל הקרבן והיינו משום שההנהגה ע"פ בחי' יושר דתיקון שהוא כלים רחבים שמצד שנשא בת פרעה ושאר עבירות שעשו בנ"י הוא בבחי' גבורה לומר כי על אפי כו' ומצד אחר הוא אז ממש בחסדים עליו ועל כללות ישראל לגלות להם אלהותו ית' ולהשפיע ג"כ כל טוב בגשמיות), משא"כ במי שדעתו קטן כשמתכעס על א' עבור איזה דבר לא יוכל אז לעיין בזכותו כלל והיינו מצד קטנות הכלי שלא נשאר מקום פנוי כו', ועפ"ז יובן הנמשל למעלה שבבחי' י"ס דעגולים שיצאו תחלה היו הכלים קטנים שהיו בבחי' נפש לבד והענין הוא שהיו כולם זה תחת זה דהיינו שאין התכללות בהכלים להיות כלי החסד כלול ג"כ מגבורה וגבורה מחסד כו' אלא הן כל א' בתוקף במדרגתו לבד מבלי שיסבול מדרגת זולתו וז"ש המלכים דתהו אנא אמלוך כו' והיינו מפני קטנות הכלי לכן כשהוא בבחי' גבורה עד"מ הרי כולה גבורה ולא נשאר בהכלי מקום פנוי לשיוכל לסבול בתוכו בחי' החסד כלל, וכמו עד"מ מהתינוק הנ"ל, משא"כ בחי' י"ס דיושר שיצאו אח"כ היו הכלים רחבים שהיו בבחי' רוח והיינו שיש התכללות בחסד ג"כ מגבורה ובגבורה מחסד דהיינו שגם בעת שהוא בגבורה ורוגז שכלי הגבורה מאיר אעפ"כ יוכל להיות ג"כ השפעת חסדים מכלי זה עצמו אז ממש מצד אחר והיינו מצד התרחבות הכלים שכל כלי יהי' כלול מכל הי"ס וכנ"ל בענין באשר משפטו כו', ובזה יובן ג"כ מה שהכלים קטנים נק' בשם עגולים והגדולים בשם יושר, כי הנה כמו עד"מ הנ"ל מהתינוק אנו רואים עוד הפרש בינו ובין גדול והוא שמכיון שהתינוק כשמתפעל מאיזו דבר אזי כל מוחו ולבו ממולא מזה לבד ולא נשאר מק"פ כנ"ל אזי מחמת זה מחשבתו מקפת אותו דבר ההתפעלות והדבר מוקף ממנה מכל צד ופנה והיינו להיות' רק מחשבה א' לבד בלי התחלקות לפרטים וכיון שהיא בלתי חלקים ה"ז כדבר א' המותפס תוך דבר אחר המקיפו והוא כמו עיגול שאין בו התחלקות משא"כ הגדול שדעתו רחבה ותפיסתו הענין אינו בכללות לבד אלא בהתחלקות לחלקים ולפרטים להעמיק בכל חילוקי ענינים שבזה לטוב ולמוטב כנ"ל ולזאת אין שייך לומר שמחשבתו מקפת הדבר כמו עיגול כיון שהדבר אצלו בהתחלקות לחלקים (כמו ראש תוך סוף כציור פרצוף כו') שזהו היפוך ענין העגולים שהעגולים הם בלי התחלקות אלא דבר א' כדלעיל, וכמ"כ יובן הנמשל למעלה שבחי' י"ס דעגולים היינו כשהכלים קטנים שאז אין סובל רק דבר א' לבד אם חסד חסד לבד וכן בגבורה גבורה לבד כנ"ל, ולזאת הכלי בבחי' עיגול שמקיף דבר ההוא כמו בחי' הקפה דמחשבה אחת שמקיף הדבר שמחשב כו' בלי התחלקות בציור פרצוף משא"כ בי"ס דיושר שהכלים רחבים לתפוס בחי' חו"ג יחד בכלי א' וכן שאר המדות שכל א' כלול מיוד ויוד מיוד כו' וכיון שהכלי רחב הרי הדבר בבחי' התחלקות לחלקים ופרטים רבים מה שיש בזה לצדד לזכות בפ"ע ומה שיש בזה לצדד לחוב בפ"ע וכן שארי ענינים וה"ז בבחי' התחלקות כציור פרצוף אדם ראש וזרועות ימין ושמאל כו', והוא בחי' היושר שהוא ציור פרצוף אדם היפוך ענין העגולים. ועתה יובן ענין השבירה שהיתה בכלים הקטנים שהם בחי' התהו שהיה בבחי' עיגולים, והענין הוא עד"מ אדם שמבשרים לו פתאום איזה בשורה טובה עד מאד אשר אין הכלי שלו יכול לקבל יכול להיות שימות תיכף מן רוב השמחה שלא יכול הכלי שלו לקבל ולהכיל (וכידוע בענין שרה שפרחה נשמתה כשהגידו לה מבשורת יצחק שלא נשחט בהעקידה כו' ע"כ לא יגידו לאדם הבשורה הנפלאה כ"א מעט מעט) וענין הסתלקות נפשו הוא משום כי הנפש היא מליאה אותיות כידוע וכאשר בא אליהם אור שאינו יכול לקבל אזי מתפרדים האותיות זה מזה (מפני שאין ביכולת האותיות שהם הכלים והכחות של הנפש לקבל השפע הנפלאה כו') ולכן תסתלק הנפש מהגוף, וכמ"כ יובן הנמשל בענין השבירה שהיה בכלים דתהו דהיינו לפי שהיו הכלים קטנים לא יכלו לקבל ולהכיל בתוכן האור הגדול שהיה מאיר לתוכן מהא"ס ב"ה כי האורות היו גדולים והם מבחי' מקיפים אלא שיש ב' מיני מקיפים הא' מקיף הישר שאינו נכנס בכלי כלל הב' מקיף החוזר שנכנס בכלי וחוזר ויוצא לפי שא"י להתיישב בכלי ומסתלק לשרשו דרך שערות שהם דיני' תקיפין מפני ששרשו הוא בחי' גבו' אש אוכלה בחי' הסתלקות ובעולם התהו היו האורות מבחי' מקיף החוזר הנ"ל והכלים לא יכלו להכיל האורות לכן נשברו פי' שנתפרדו חלקיהם כמשל פירוד אותיות הנפש הנ"ל ונפלו לבי"ע, והנה ידוע ומבואר ג"כ במ"א באותיות תיבה א' כאשר המה מתפרדים שעם היות שמסתלקת מהן ההשכלה שהי' מלובשת בתוכן כשהיו מצורפים יחד כגון תיבת אדון עד"מ שבהיות הד' אותיות אלו מצורפים יחד כסדר הזה יש בתוכן השכלת ענין האדנות והממשלה וכשיתפרדו האותיות זמ"ז הרי נסתלקה מהם ההשכלה הזאת ומ"מ יש בכל אות אף כשהוא לבדו רשימו מן ההשכלה הנ"ל שהי' בו בעודם מחוברים בו כי כן דרך כל דבר להניח רשימו אף אחר שמסתלק משם, וכמ"כ למעלה בשבה"כ דתהו שנתפרדו לחלקים אף שנסתלק מהן האור שהי' בתוכן קודם שנשברו מ"מ נשאר איזו רשימה ממנו בהכלים הנשברים והוא ענין רפ"ח ניצוצי' שנפלו ג"כ עם הכלים הנשברים כידוע בע"ח. והנה מהכלים הנשברים ומהניצוצים הנ"ל נתהוו בי"ע ומכללן ג"כ הדצ"ח המותרים שבעוה"ז וגוף ונפש הבהמית שבישראל ועל כן ענין העלאת מ"ן הוא מהם דייקא כי להיותן מכלים דתהו הנ"ל לכן הכלים בהם ג"כ קטנים ביותר ולכך קרוב הדבר ביותר להיות בהם העלאת מ"ן בבחי' מאדך שהוא רשפי אש בלי גבול של הכלי והיינו ע"י בחי' גבורות דס"ג שיש בהן מהניצוצים שנפלו ג"כ בהן מאורות דתהו הנ"ל והעלא' מ"ן בבחי' מאדך הוא דוקא המעורר בחי' א"ס כדלעיל פ"א, אבל בתיקון הוא להיפוך דהיינו כשנתבררו הכלים כבר ונעשו בבחי' הרחבת הכלים שהוא בחי' יושר אזי יכול האור להתיישב בהן שלא יסתלק כלל בבחי' רצוא, ומזה יצא בחי' השוב שצריך להיות באדם לאחר הרצוא דמאדך להמשיך גלוי אא"ס למטה ע"י תורה ומצות שהם מבחי' התיקון וזהו אשר קדשנו במצותיו להיות בהם ועל ידם המשכת קדושה עליונה והוא ענין המ"ד שאחר המ"ן וזהו העיקר בעבודת ה' וז"ש לא לתהו בראה לשבת יצרה פי' שעם היות שהאדם צ"ל בבחי' רצוא דמאדך ברשפי אש בלי גבול שזהו מבחי' ומדרגות המלכים דתהו הנ"ל מ"מ אין התכלית לישאר בזה בבחי' תהו ולהסתלק מן הכלי (דא"כ ישארו הכלים שממה ח"ו וה"ז כענין שבה"כ שהי' בתהו כו') אלא עיקר רצונו ית' שיהיה לשבת יצרה פי' שיהיה אח"כ בחי' שוב דייקא והוא ע"י כלים גדולים ורחבים שיתיישב האור בתוכן והן הן תורה ומצות שרמ"ח מצות הם רמ"ח איברים דמלכא, ומ"מ צ"ל שניהם תחלה הרצוא דמאדך כדי לעורר בחי' א"ס ואח"כ השוב להמשיכו למטה ע"י כלים רחבים והוא כמש"ל בענין ג"פ קדוש שמתחלה צ"ל הקדוש הא' בבחי' העלאת מ"ן דמאדך בא"ס ואח"כ יומשך למטה ע"י תומ"צ בב"פ קדוש שאח"כ:
32
ל״גג. וזהו לרוקע הארץ על המים כל"ח, כי הנה השמים הם עיגולים והם מבחי' הי"ס דעגולים וכן הג' יסודות אש רוח מים שמתחת לרקיע המקיפים את כדור הארץ הם ג"כ מבחי' עגולים ואמנם כדור הארץ אע"פ שהוא ג"כ עגול מ"מ הוא מבחי' היושר כי רגלי א"ק מסתיימים על הארץ כו' וכמ"ש והארץ הדום רגלי והוא סוף בחי' היושר (ולכן העגולים היותר תחתונים שהם הגלגלים וג' יסודות אר"מ מקיפי' את הארץ כי כן הוא שביושר כל הפנימי מכולם משובח מכולם והיותר חיצון הוא הנמוך מכולם ונמצא הארץ שהיא היותר שפלה במדרגה היא החיצונה ובעיגולים נהפוך שהפנימי מכולם גרוע מכולם לפיכך העגולים היותר גרועים שהם גלגלים דעשיה ואר"מ הם היותר פנימי' מכולם ולכן הן הסמוכי' לארץ ועל גביהם עגולי' די"ס דעשי' כו') והמופת לזה שהארץ הוא מבחי' יושר הוא ממה שאנו רואים שהארץ אינה שוה בכל המקומות שבמקום זה מצמיח אילנות ובמקום זה עשבים וכן במקום זה נמצאו חיות ובנ"א שונים ובמקום אחר לא ימצאו חיות כו' וכן יש ארץ הרים ויש מקום שהוא בקעה כו' הרי שיש בה חלוקים רבים במקומותיה ומזה הוראה שהארץ היא מבחי' היושר כי הלא מבואר ענין היושר שהוא בבחי' התחלקות לרבוי רבבות חלוקים ולא יחסר כל בו כי הוא כלול מכל ההפכים והמנגדים כנ"ל משא"כ הים אנו רואים שהוא שוה בכל חלקיו שאף באלף פרסאות הוא שוה ממש שהכל מראה א' מים והיינו להיותו מבחי' עגולים שהעגולים הם שכל דבר הוא במדרגתו לבד ואינה מתכלל כ"כ מזולתו ולכן כל חלקיו בהשואה א' וכדלעיל פ"ב. והנה מתחלה בבריאת שמים וארץ היו המים מקיפים את הארץ מכל צדדיה והיינו משום שהעגולים מקיפים על היושר עד שאמר הוא ית' יקוו המים כו' ותראה היבשה והוא ענין לרוקע הארץ על המים כו' והטעם בזה הוא כמשנ"ת לעיל פ"ב שהעגולים הם מבחי' התהו ונפלו בשבירה ולכן המים מעורבים טו"ר ומה"ט מי הים מלוחים מחמת הפסולת מהגבורות הקשות שהוא בחי' המלח ולכן צריכים להתברר ע"י הארץ שהוא בחי' היושר והוא המברר את העגולים כי מ"ה מברר ב"ן וזהו שכשמי הים עוברים דרך הארץ נעשי' מים חיים כי נתבררו ע"י הארץ ונפל הפסולת מהם ונעשה מהפסולת שקצים ורמשים וכן הים המלח הנק' לעבער ים ומהמובחר שנתברר נעשי' מים חיים כו' וזהו סדר הפסוקים לעושה השמים בתבונה כו' לעושה אורים גדולים עד לרוקע הארץ על המים וכל ענין סדר פסוקים אלו הוא לספר איך שהוא ית' הוא מתקן ומברר את בחי' העגולים ע"י אמצעות היושר, ותחלת העגולים מקבלים מכח"ב דיושר כנז' לעיל פ"ב שכח"ב דיושר עומדי' בתוך חלון העיגולים דהיינו המקום שמשם מתחילים להתעגל ולהתפשט זהו הנק' חלון העיגולים ולשם עומדים כח"ב דיושר והענין כי מובן כבר ממש"ל שהעגולים והיושר הם ב' הפכיים שהיושר נחלק לג' קוין ויש בהם ראש תוך סוף (כציור פרצוף אדם שהוא בהתחלקות רמ"ח איברים כו') והעגולים אין בהם רת"ס כלל כי אינו בהתחלקות כלל אלא בהשואה א' בכל חלקיו ולכן א"א להעגולים להתעגל מן בחי' היושר אלא מכח"ב דיושר מפני ששם אינן הפכים כ"כ כי הג"ר כח"ב אינן עדיין בבחי' התחלקות לקוין לכן אפשר להעגולים להתפשט משם כו' משא"כ בסוף היושר שנחלק לקוין ולהתחלקות מדרגות רבי' א"א להעיגולים לקבל משם לכן בסיום העגולים והיושר רקע ה' הארץ על המים כדי שהמים שהם סוף העגולים יתבררו ע"י הארץ שהוא מבחי' היושר כי יושר הוא שם מ"ה המברר עיגולים שהם שם ב"ן כי בחכמה יסד ארץ כתיב ובחכמה אתברירו וכנראה בעליל ממימי התהום האוקיינוס המלוחים שבעברם דרך הארץ נעשי' מים חיים והמה מי מעיינות ונהרות כו' וכדלעיל. ובעבודת ה' הוא ג"כ ענין רוקע ארץ על המים, והוא כי המים הוא האהבה שלמעלה מן הכלי מפני קטנות הכלי והוא מבחי' עולם התהו כנ"ל אך הוא יכול ליפול ממנה לאהבה זרה מפני שבעולם התהו הי' שבירת הכלים לזה צ"ל בחי' רוקע הארץ על המים היינו שמתחלה צ"ל בחי' חרישה דמרפי ארעא, דהיינו המרירות בחי' לב נשבר ונדכא שע"י החרישה דמרפי ארעא יכולים המים לצאת בארץ ואח"כ כשיוצאים בארץ הארץ היא מבררת להפריד מהם הפסולת ויתבררו המים שהוא האהבה להיות צלולין (וזהו ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלי' אל הים הקדמוני, פי' שמה שמתברר ועולה בבחי' מיין נוקבין מירושלים עולה למעלה מעלה אל היום הקדמוני:
33
ל״דובכל הנ"ל יש לפרש הפסוק מה לך הים כי תנוס כו' מלפני אדון חולי ארץ. דלכאורה קשה דהל"ל חולי ים כי אם שואלים לים ממי נתיירא ה"ל להשיב מלפני אדון חולי ים. גם מ"ש אח"כ ההפכי הצור אגם מים, אינו מובן השייכות לכאן דאדרבה הכא המים נסו וכו'. אך כי פי' חולי ארץ פי' רבינו יונה ז"ל שהוא כמו ותחולל ארץ ותבל שהוא לשון בריאה, והיינו רמז למה שבבריאת הארץ רקע הארץ על המים ע"י מאמר יקוו המים כו', ומפני זה נרתעו המים ונסו כו' כדפי' בספר רוממות אל. וביאור הדברים מובן ע"פ הנ"ל דהים הוא מבחי' עגולים דתהו שענינם בחי' הרצוא ולכן גלי הים מגביהים א"ע למעלה שזה מורה על תשוקתם ליכלל במקור חוצבם כמ"ש בזהר פ' נח. וענין הים ראה וינוס ונהפך ליבשה הוא התהפכות מבחי' אם רץ לבך להיות בבחי' שוב לאחד שהן הן קיום התורה ומצות מעשיות הנק' ארץ שהן בחי' שוב כנודע ומבואר במ"א שלכן נק' בחי' ארץ לפי שנתלבשו בעשייה גשמיות, משא"כ בחי' ים נוני ימא עבודתם ברוחניות בעליות העולמות כמו הדגים ששטים בים כו', ועל כן שואלים לים למה נס ונתבטל מבחי' שלו שתשוקתו ליכלל במקורו, וע"ז השיב מלפני אדון חולי ארץ כי בחי' השוב נמשך מצד בחי' שלמעלה מעלה ממקור הבחי' שמשם נלקח הרצוא כו' כמבואר במ"א ע"פ אשירה כי גאה גאה כו' שלכך ירדה הנשמה ממקורה שהיתה עומדת שם באהוי"ר גדולים כדי לקיים התומ"צ מעשיות שהן מבחי' נורא תהלות אדון הנפלאות כו' משא"כ הרצוא הוא בחי' קדושים בכל יום יהללוך כו' ע"ש, וכמ"ש ג"כ לעיל דבחי' יושר שהוא בחי' ארץ הוא בחי' רוח שהוא למעלה מבחי' ים שהוא עיגולים בחי' נפש, וז"ש ג"כ ההפכי הצור כו' כי הצור הוא אבן שממנו מוציאים האש והוא מקור ושרש הגבו' שהן בחי' רצוא וההפכי הצור להיות אגם מים הוא בחי' התהפכות הרצוא לשוב:
34
ל״הדרוש שני (בו ית' ענין המ"ד הנמשך אחר המ"ן כנז' לעיל ספ"ב)
35
ל״ו ד. והנה אחר שנת' ענין העלא' מ"ן מהו ושהוא בחי' בירורי הרפ"ח ניצוצי' שנפלו בשבה"כ מעולם התהו שמתבררים ע"י ש' מ"ה כדלעיל ספ"ג ואזי עולים בבחי' מ"ן והוא ענין רשפי אש בלי גבול ונק' מאדך לעורר בחי' א"ס כו', מעתה יש להבין ענין בחי' מ"ד הנז' בע"ח שזהו בחי' לשבת יצרה כנז' לעיל ספ"ב דלא לתהו ברא' שיהי' הסתלקות מן הכלי אלא לשבת יצרה להמשיך אא"ס בכלי' וזהו ענין מצות מעשיות שהם ג"כ מבחי' התיקון (כי רמ"ח מ"ע הם רמ"ח איברים דמלכא בחי' ז"א דיושר דתיקון), ולהבין ביאור הענין יש להקדים לבאר מה שנז' לעיל פרק ב' בענין כלים קטנים וכלים גדולים שבתהו היו כלים קטני' ולפיכך היו בבחי' רצוא והסתלקות למעלה וכמ"כ הוא בהנבראי' דבי"ע שנתהוו משבה"כ וזהו ענין המ"ן, ובתיקון הכלי' גדולי' ורחבים ולפיכך האורות מתיישבי' בהן וצ"ל כי הנה ענין כלים רחבים מבואר שם שהוא מה שיכול לסבול ב' דברים (או יותר) עם היותן הפכי' כענין באשר משפטו שם פעלו שזהו מצד שהכלי רחב וכשמקבל דבר א' נשאר בו מק"פ עד"מ לשיקבל עוד דבר כנ"ל בהפרש בין התינוק לבר דעת, ומ"מ עדיין צ"ל דהתינח שמצד הכלי נשאר מקום לקבל עוד דבר אבל מ"מ איך ישכנו ביחד ב' דברים הפכים וא"כ יפלא בענין האורות עצמן איך ימצאו ב' הפכי' בכלי א' כמו חו"ג אך הענין דהטעם הוא ע"ד מ"ש רז"ל ע"פ עושה שלום במרומיו בין מיכאל וגבריאל שר של מים ושר של אש ואין מכבין זה את זה ופי' לפי שיורד ונמשך אליהם הארה מאא"ס ואזי מתבטלים שניהם לגבי הארה זו דכלא חשיבי' קמי' ולפיכך יתחברו יחד מאחר ששניהם בבחי' אין וביטול ממציאות. ובזה יובן ג"כ טוב טעם למה שהאורות מתלבשי' בכלים ואין מסתלקים למעלה שהרי מבואר למעלה שהאור מצד עצמו הי' מסתלק ליכלל במקורו כמ"ש אש אוכלה הוא כדלעיל פ"א וגם הוא חיות פשוט ומופשט מכל תואר ותמונה פרטיות והכלי מגבילתו לשלא יסתלק למעלה ושנעשה בו תואר ותמונה לשיהי' נק' אור החכמה אור החסד כו', וצ"ל מנין יש להם כח להכלים להגביל את האור ואין לומר שהאור מתאחז שם דרך אונס והכרח (כמו שהאש הגשמי מתאחז בפתילה ועצים אע"פ שטבעו להסתלק למעלה מ"מ המה מכריחי' אותו היפוך טבעו עד שמכלה אותם ואז מסתלק למקורו) שזה אי אפשר כי צ"ל עבודה בשמחה וברצון ולא דרך הכרח ח"ו, אך הענין הוא ע"ד הנ"ל בענין עושה שלום במרומיו שהוא מחמת גלוי הארה שלמעלה מערך שניהם שלכן מתבטלי' ממציאותם ומתחברי' יחד היפוך טבעם, וכמ"כ בענין חיבור ויחוד או"כ אף שהם הפכיים הוא לפי כי שרש הכלים הוא ממקום גבוה מאד נעלה משרש התהוות האורות דהיינו מבחי' אח"פ דא"ק שמבחי' אזן נעשה שרש להתהוות הכלי' בעקודים כו' ואע"פ שבאצי' האור הוא למעלה במדרגה מהכלי אבל בבחי' א"ק שהוא שרש כל האצי' קדמו ונעלו שרשי הכלי' משרש האורות, וזהו ענין נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן וסוף מעשה שהן הכלים עלו במחשבה תחלה, ולכן אף גם באצילות שנשפלו הכלים למטה מן האורות מ"מ שופע עליהם אור משרשן שהוא מבחי' אח"פ אך הארה זהו אינה שופעת עליהם בדרך גילוי כמו אורות האצי' רק בדרך העלם והסתר שהוא אור גנוז ומוסתר, אך העלם זה אינו אלא לגבי הכלי עצמה שהיא כבר ירדה פלאים (אבל לגבי האורות המתלבשי' בכלים שהן נעלים במדרגה בגילוי שהרי הם הארת אא"ס וזיוו ממש אזי אצלם גם ההארה ששופע על הכלים משרשן הוא בבחי' גילוי יותר ממה שמתגלה להכלי) וכיון שכן האור מתבטל לגבי הארה זו, בחי' אור הגנוז בהכלי, שהיא נעלית ממנו כנ"ל ומה"ט יתלבש האור בכלי היפוך טבעו ותשוקתו ליכלל במקורו כיון שבטל ממציאותו לגבי הארה זו שבכלי' הנעלי' ממנו לכן יתחבר עם הכלי אף שהיא עצמ' למטה ממנו וכענין הנ"ל בפי' עושה שלום במרומיו כו' וזהו ענין לשבת יצרה שיצרם באופן שיתיישבו האורות בהכלי' ולא יסתלקו זמ"ז וגם ישכנו יחד ב' הפכי' חו"ג והיינו מצד גלוי הארה שלמעלה מהאו"כ עצמן והוא המתגלה בכלי' דעולם התיקון ומה"ט הם הנק' כלים רחבים, וכמ"כ יובן ג"כ למטה ענין עבודת השוב והוא בחי' המצות וזהו לא לתהו בראה שהן הכלי' קטנים לצאת בבחי' רצוא למעלה כ"א לשבת יצרה והוא ענין השוב בתומ"צ שהם כלים רחבים רמ"ח איברים דמלכא דרמ"ח מ"ע הם רמ"ח איברים דמלכא שהם ג"כ בחי' כלים גדולים ורחבים ולכן יתיישב המשכת אא"ס בתוכן וזהו בחי' לשבת יצרה כו' והיינו ג"כ מפני שבבחי' מעשה המצוה עצמה שהיא הכלי עד"מ יש הארה בהעלם שלמעלה משרש האור הנמשך ע"י המצוה ע"ד הנ"ל בענין או"כ למעלה רק הארה זו היא בבחי' העלם במעשה המצוה ולכן נק' המצות לבושי' שהארה זו היא בהן בבחי' העלם והסתר ולבוש, אבל מ"מ לגבי האור דהמצוה הוא בגילוי ולכן יתיישב האור בהכלי' ולא יסתלק למעלה, וזהו פי' אשר קדשנו במצותיו וצונו פי' וצונו לשון צוותא והתקשרות שחיבר אותנו להמצות שהן הכלים ששרשן למעלה מן האורות כו', וכמו ע"ד דוגמא במצות תפילין שארז"ל פושעי ישראל בגופן מאי ניהו קרקפתא דלא מנח תפילין, וי"ל הלא ידוע שענין התפילין הוא שנמשכים מוחי' דזו"נ שהם חו"ב חו"ג ע"י ד' פרשיות שבתפילין בקדש חכמ' והי' בינה שמע והא"ש חו"ג, וידוע ג"כ שענין מוחין הנ"ל בנפש האדם היינו שחו"ב הוא בחי' הראי' ושמיעה בהשגה אלקי' היינו חכמה בחי' ראי' איזהו חכם הרואה את הנולד מאין ליש והוא כלי השגת הביטול כמש"ל ע"פ קדושים תהיו כו' ובינה היינו שמיעה והתבוננות בהשגת אלקות וחו"ג הן דו"ר שכליים כו' וא"כ קשה למה לא יומשכו מוחי' עליוני' דזו"נ ע"י אתעדל"ת בנפש האדם בבחי' דו"ר שכליים בצעקתה לה' בתפלה ע"י התבוננות בחי' ראי' ושמיעה הנ"ל ולמה לא יהי' זה עולה במקום הנחת תפילין ולמה יהי' נחשב מפושעי ישראל בגופן כשמתפלל בדו"ר שכליי' בלא תפילין וכשמתפלל בתפילין ש"ד אע"פ שאין לו דו"ר כו', אך הענין הוא דבמצות יש ג"כ אורות וכלים דהיינו הקלף של התפילין הוא בחי' כלי המצוה שבו ישכון אור החכמה בפ' קדש הכתובה בה ואור הבינה בוהי' כו' והיינו כשהכלי כתיקונה דהיינו שהוא על קלף בהמה טהורה ושלא יהיו האותיות חק תוכות ויהיו נכתבין כסדרן כו' וכל פרטי מעשיהן כדינן אזי יתגלו בהם המוחי' דזו"נ, והענין כי הקלף והדיו הוא מבחי' נוגה דעשי' והיינו ממה שנפל בשבה"כ מבחי' ס"ג דתהו ולכך עלה במחשבה הקדומה של המאציל שיהי' הכלי מצות תפילין באופנים אלו דייקא שעי"ז מתבררים ע"י ש' מ"ה שבתורה דאוריי' מחכמה נפקת ומאיר בהן שרשן שהוא בחי' ס"ג דא"ק הנ"ל והוא למעלה משרש האורות כדלעיל בענין או"כ עליוני' דמה"ט שרש הכלי' גבוה מהאורות כו' ולכך ישרה בתפילין אלו מוחין דזו"נ ויתיישבו בהכלי' מפני שמתבטלי' לגבי ההארה שבכלי' מצד שרשן בס"ג דא"ק שהוא למעלה מהאורות ולכן ישרו ויתלבשו בהכלים אף שטבעם ותשוקתם מצד עצמן ליכלל במקורם וכנ"ל שזהו ענין עושה שלום במרומיו כו' ולכן מי שאינו מניח תפילין נק' פושעי ישראל בגופן, בגופן דייקא דהיינו שאינו עושה הכלים שיתגלו בהן האורות עליוני' הנ"ל ולכן אף שמתפלל בדו"ר שכליי' לעורר האורות עליוני' שבתפילין אינו מועיל כלום כי העיקר הוא תיקון הכלים ששרשן גבוה מאד נעלה מהאורות שלכך דוקא ישרו ויומשכו ויתלבשו האורות בהן משא"כ כשאינו מנ"ת אף שיש לו דו"ר לעורר האורות אינו מועיל כלום אבל כשמנ"ת ועושה הכלים אע"פ שאין לו דו"ר שכליים מ"מ נמשך האור בתוך הכלים המוכנים לו והיינו משום שקדש ישראל לה' מצד ירושתם נר"נ מהאבות שהם מבחי' ש' מ"ה דתיקון שהוא מבחי' האורות הנ"ל ולכן כשהוא עושה המצוה הרי מתקן הכלי בטוב ע"פ ש' מ"ה המברר וגם ממילא זורח לתוכו מהאורות שמשם שרש נשמ' ישראל, וזהו אקב"ו פי' שלפי שנשמת ישראל שרשם מבחי' קדושה עליונה דהאורות עליוני' לכן צונו כלומ' שעשה אותנו בחי' צוותא והתקשרות למעשה המצות שהם הכלי' הנ"ל שהכלים שרשן גבוה יותר כנ"ל (ועמ"ש במ"א בפי' וקבל היהודים כו' שזהו פי' וענין שהקדימו נעשה לנשמע נעשה בחי' הכלי ונשמע בחי' האור כו'):
36
ל״זה. (ואחר כל הנ"ל יובן היטב הפסוק דלא לתהו בראה, דהנה מבואר למעלה עיקר ההפרש בין תהו לתיקון והוא שבתהו היו הכלי' קטני' ולזאת לא יוכל להתיישב האורו' בהכלי' ומזה יצא למטה ענין האהבה דבכל מאדך בבחי' בלי גבול של הכלי ועי"ז מעורר למעלה בלי גבול האמיתי ולפי שכ"ז בבחי' ההסתלקות מן הכלים לכן אמר לא לתהו בראה כי עיקר הכונה בענין הבריאה להמשיך אלהותו למטה והיינו לשבת יצרה בהמשכת המ"ד והוא בבחי' התיקון שהכלים רחבים ויתיישב בהן האור והיינו מצד השרש של הכלי' שלמעלה מהאורות וכנ"ל, ואמנם באמת צ"ל דהא כיון שבחי' מאדך הוא המ"ן לעורר בחי' א"ס א"כ עי"ז ג"כ נמשך הארה מלמעלה למטה וכדלעיל בפ"א דמצד עצמות האור הי' מסתלק במאור כמ"ש כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא והמשכתו לשיאיר בעולמות הוא ע"י אהבה דמאדך וא"כ כיון שע"י המ"ן דבחי' מאדך נמשך ג"כ המשכה עליונה מלמעלה למטה מהו ההפרש בין ענין בחי' לתהו בראה שזהו ענין אהבה הנ"ל לבחי' לשבת יצרה שהוא ענין המצות מעשיות להמשיך האור בכלי' רחבים הלא ע"י שניהם נמשך המשכה מלמעלה למטה. אך הענין כי) הנה התורה נדרשת בכלל ופרט, ויש ב' מיני העלא' מ"ן הא' העלא' מ"ן דאורות, הב' דכלים. והוא עד"מ בענין תלמיד המחכים את רבו, דהיינו ששואל ממנו קושיות ואבעיות וזהו ענין שמעלה מ"ן אליו. ויש בזה ב' ענינים הא' בחי' העלא' מ"ן דרך כלל לעוררו בעסק החכמה ההיא שיתעסק בה ותצא אצלו מן ההעלם לגילוי, כי כשהרב אינו עסוק בענין החכמה ההיא אזי החכמה אצלו בהעלם ובבחי' שינה וכשהתלמיד צריך לשאול ממנו דבר חכמה הרי מתחלה צריך להעלות מ"ן אליו והוא שיזכירו שהוא חכם בחכמה ההיא וישבח אותו ואז עי"ז תתעורר החכמה מן ההעלם לצאת אל הגילוי ויוכל להשיב אח"כ שואלו דבר וזהו ענין העלא' מ"ן דרך כלל לעורר גילוי כללות החכמה מהעלמה והוא מה שיתעסק באותה החכמה ושלא תהי' החכמה בבחי' שינה אצלו. והב' הוא אח"כ כששואל ממנו הפרטי' שמסתפק בעניני החכמה והוא מעיין בזה ומתחכם להשיב לו זהו העלא' מ"ן לעורר המשכות החכמה בפרטות העניני'. רק שמתחלה צ"ל העלא' מ"ן דרך כלל ואח"כ דרך פרט כו'. והנמשל מזה יובן ג"כ למעלה בענין העלא' מ"ן לעורר המשכת אא"ס בכלי' שיש בזה ב' עניני' הא' לעורר בחי' גילוי האא"ס דרך כלל דהיינו לעורר הגילוי מן ההעלם שהרי מצד עצמות האור הי' מסתלק להכלל במאור כנ"ל בענין אש אוכלה כו' ולזה צריך להעירו שיתגלה מן ההעלם והוא ענין המשכת הקו וחוט מן ההעלם דהמקום פנוי שהמק"פ הוא ענין התכללות האור במאור כמ"ש במ"א באריכות והקו"ח ענינו הגילוי מן ההעלם והמשכה זו מתעוררת ע"י העלא' מ"ן דמאדך שהוא בחי' רשפי אש בלי גבול של הכלי שעי"ז מעורר בחי' א"ס שיתגלה מן ההעלם. וענין העלא' מ"ן זה למעלה הוא בחי' העלא' מ"ן דאורות. כי כמו באדם העלא' מ"ן שבמוחו ולבו הוא כמו בחי' אורות לגבי כלים נגד בחי' העלא' מ"ן דמצות מעשיות שלו כמ"כ למעלה הוא מעורר בחי' העלא' מ"ן דאורות והוא ע"ד הנ"ל בענין בחי' התהו כו' והוא שוה בכל הזמנים ויו"ט שהוא רק דבר אחד העלאה בבחי' רצוא למעלה וכמ"כ מעורר למעלה וממשיך מ"ד לפי העלא' מ"ן והוא שהמ"ד הוא ג"כ בכללות שמאיר ומתגלה אור מלמעלה ג"כ בדרך כלל וזהו ענין העלא' מ"ן ומ"ד דאורות שנדרשת דרך כלל (רק שלפעד"נ שיש חילוק בין בחי' התהו שלשם נסתלקו האורו' לגמרי וגם הכלי' היו קטני' ונשברו, משא"כ העלא' מ"ן דאורו' שבתיקון ושבבי"ע אף שבי"ע הן ממה שנפל בשה"כ וניתקן מ"מ נשארו הכלי' קיימין וכידוע שבר"ה הוא ענין עליות האורות מתוך הכלי' שהרי הוא סוד דורמיטא מ"מ העולם וכל אשר בו קיים ולא נשברי' הכלי' ח"ו מפני שנשאר בהם הארה מהאורות, וענין עליו' העולמו' דשבת ויוהכ"פ הוא עליו' הכלים כמ"ש בפע"ח שער השבת פי"ב), ואח"כ ענין העלא' מ"ן דכלים הוא בפרטיות שעוסק במצוה מעלה מ"ן למקור בחי' הכלים וזהו נק' דרך פרט כי בכל מצוה יש כוונה אחרת ומעלה מ"ן למקור בחי' א' בפרטות כמו ההעלא' דמצות סוכה אינו שוה לההעלא' דאתרוג והמשכת מ"ד הוא ג"כ בפרטות לכל מצוה ומצוה כפי מדרגתה ותכונתה סוכה מקיפי' דאימא וע"י לולב ואתרוג נמשכי' החסדי' בנוק' כו' וכה"ג בכל רמ"ח מ"ע הם כולם המשכו' מיוחדי', מה שנמשך ע"י מצוה זו הוא אור פרטי ומיוחד מה שלא נמשך ע"י מצוה האחרת וכן בכולם והיינו מפני שכמ"כ ההעלא' מ"ן שע"י הכלים הוא ג"כ בשינוי ובדרך פרט שהעלא' מ"ן דאתרוג אינו דומה לדסוכה וכו' כי זהו בבחי' כלים אלו וזהו בבחי' כלי' אחרי' לכן עי"ז נמשכי' אורות אלו ועי"ז נמשכי' אורות אחרי' וזהו עיקר ענין לשבת יצרה להמשיך אא"ס בכלים רבים כלים מכלים שונים וכפי ריבוי הכלי' כן יתרבה האור הנמשך כו', ותחלה צ"ל ממשיכים האורות בדרך כלל אור עליון כללי ואח"כ האור כללי מתחלק בפרטות בהכלים בכל מצוה ומצוה בפרט וזהו שא"א לאורות בלא כלים ולכלים בלא אורות וכמ"כ מובן בעבודת ה' באדם בכל יום צ"ל ב' הבחינות, הא' הוא בחי' העלא' מ"ן בתפלה בבחי' צעק לבם שנתעורר בלבבו בחי' מס"נ דרך כלל וההתקשרות בה' אחד ללכת אחריו כל היום בסומע"ט, אך עדיין אינו בבחי' פרטו' רק ביום אחר התפלה אז הוא העלא' מ"ן בפרטות שע"י לימודו בתורה ממשיך אא"ס בחכמה וע"י צדקה בחסד וכדומה לזה בשארי המצות והוא בחי' התיקון מכלים שונים ונמצא שבנקודת הלב שבתפלה בבחי' צעק לבם הי' ההעלאה וההמשכה דרך כלל ואח"כ ע"י תומ"צ בכל היום הרי ההעלא' וההמשכה דרך פרט והוא בחי' לשבת יצרה (ועמ"ש באגה"ק בקו"א ללק"א ואף גם זאת דוקא עליי' הכלים לאורות עליוני' כו' דמשמע שם שהעלא' האורות הוא חסרון לגבינו וזה לכאורה סתירה למשנ"ת דצ"ל ג"כ בחי' זו אבל באמת לק"מ דשם כוונתו אם אין אח"כ העלא' מ"ן דכלים שאז לא נמשך האור למטה בכלי' הרחבי' ומה שנתעורר גלוי האור דרך כלל לבד לא מהני כ"כ והרי באמת גם כאן נת' שעל העלא' מ"ן דאורות לבד נאמר לא לתוהו בראה כו' אבל בצירוף העלא' מ"ן דכלים שאח"כ אזי מהני העלא' מ"ן דאורות שבו ועל ידו נמשך הגלוי דרך כלל ואח"כ נמשך בפרטות ע"י העלאה דכלים והרי גם בעליו' דר"ה נמשכי' מוחי' חדשי' אח"כ עי"ז והיינו ג"כ ע"י השופר שהוא בחי' העלא' מ"ן דכלים שאחר הדורמיטא ועליו' האורות, כנלפע"ד לקשר הדברים, ועמ"ש במ"א ע"פ ראה ריח בני כריח שדה כו' שם נת' ג"כ ענין ב' מיני העלא' מ"ן הא' לעורר בחי' מקיפי', הב' לעורר בחי' פנימיים ונת' שם ג"כ שענין העלא' מ"ן דמקיפים היינו בחי' מאדך, ולפעד"נ ג"כ שזהו כענין ב' מיני העלא' מ"ן דאו"כ הנ"ל ודו"ק כי בשניהם הכוונה א' רק שהלשון מחולק, ועמ"ש בביאור ע"פ ונקדשתי בענין ג"פ קדוש, הקדוש הראשון זהו העלאת מ"ן דהאור וב' בחי' קדוש זהו העלאת מ"ן דכלים תורה ומצות ועמ"ש בד"ה קחו מאתכם תרומה ענין ב' תרומות היינו ג"כ בחי' ב' מיני מ"ן הנ"ל הא' להמשיך סוכ"ע הב' להמשיך מסוכ"ע בממכ"ע ועמ"ש בד"ה לבבתיני מענין ב' בחי' אלו, והגם שכאן נת' שהעלאת מ"ן להמשיך האור זהו ע"י מאדך בלי גבול ובד"ה קחו מאתכם תרומה נתבאר שזהו ע"י אתכפיא לחם עוני י"ל כמ"ש בד"ה צדקת פרזונו בענין והנצח זו ירושלים צדקה כו' שפזרן כו' שבחי' נצח ואתכפיא זהו עולה כמו בכל מאדך כו'):
37
ל״חדרוש שלישי מד"ה לרוקע
38
ל״ט (בו ית' משנז"ל פ"ד איך שבכלי' יש בהעלם הארה למע' מהאורות איך הוא, גם ית' ההפרש בין כלים דתיקון לכלים הנתקני' מבירורי הרפ"ח והוא ג"כ ענין הכלים דמצות מעשיות):
39
מ׳ו. ולתוספת ביאור להבין ענין הנז"ל פ"ד איך ששרש הכלים הוא למעלה מהאורות ומאיר עליהם הארה משרשן רק שהיא בהעלם לגבי הכלי גופא ומ"מ לגבי האור היא בגילוי ומה"ט מתבטל האור לגבי הארה זו ומתלבש לתוך הכלי אף שהוא היפוך טבעו כו' (ויש להבין בזה כמה דברים דא"כ מפני מה נשברו הכלי' דתהו הלא גם בהם יש הארה למעלה מן האורות מסתמא כמו שיש בכלי' דתיקון ולמה לא נתבטלו האורו' לפני הארה זו שלא יסתלקו לשרשן מחמת זה. גם צ"ל דא"כ כיון שכלי' דתיקון רחבים לקבל האור הנעלה מהא"ס א"כ מהו הפעולה בקיום המצות מעשיות שהם ג"כ תיקון הכלי' כיון שבלאה"נ הכלי' דתיקון רחבים ועכצ"ל שיש איזה הפרש בין כלי' דתיקון למה שנתתקן ע"י מצות מעשיות). ולהבין זאת הוא עד"מ מזון האדם הוא מדגן ובשר כו' שהם בחי' צומח וחי והנה האדם הוא למעלה מהם שהוא בחי' מדבר שהמדבר הוא גבוה במדרגה מצומח וחי ומ"מ א"א להנפש להתקיים בגוף בלעדי אכילה ושתיה והטעם הוא מפני שנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן ולכן אף שהלחם עצמו הוא רק בחי' צומח שהוא למטה במדרגה מהנפש החיונית מ"מ יש בחי' שמלובש בהלחם שלמעלה מהנפש עצמה והוא בחי' טעמים שיש במאכלים ששרשן מחיצוניות בינה דאצילות ושרש נפש האדם הוא רק מבחי' ז"א דאצילות ולכן מצטרכ' הנפש לאכילת הלחם שבו מלובש אור וחיות שלמעלה מהנפש עצמה כו', וכמ"כ יובן בענין או"כ שכמו שהם באצי' הרי האורות למעלה מהכלים אך שרש הכלי' נעלה מהאורות והוא ששרשן מאח"פ דא"ק שמשם יוצא הארה ממהותו ועצמותו ממש דא"ק, וא"ק הוא מבחי' עולמות הא"ס משא"כ האורות הם רק הארה וזיו מהא"ס ומה"ט יש כח בכלי להגביל האור לשלא יסתלק בשרשו כדלעיל פ"ד. אמנם מ"מ יש כלים קטנים וכלים גדולים פי' שכלי' דבי"ע הם הקטנים שהם בבחי' גבול ומדה ממש והתהוותן ממה שנפל בשבה"כ מס"ג דתהו כנז"ל פ"ב וכלי' גדולים הם הכלי' דאצילות שהם רחבים לקבל האורות, והנה עיקר ענין המ"ן והמ"ד הוא נעשה ע"י הבירורי' בבי"ע דייקא וזהו שרש ענין אהבת מאדך והמצות מעשיות שאחר הבירור מעלתן יתירה מהכלי' דתיקון דאצי' עצמן, והענין כי אהבת מאדך בלי גבול הוא דייקא מצד הכלי' הקטנים שכיון שאין הכלי מגבלת לאור האהבה ע"כ יהי' רשפי אש למעלה מהכלי ובחי' אהבה זו הוא ענין בירורי הניצוצי' דתהו ששרשן מס"ג שמתבררי' ועולין בבחי' מ"ן ע"י אהבה זו בגבו' ורשפי אש אך הבירור הוא דייקא ע"י ש' מ"ה דתיקון דאצי' שהוא המברר ב"ן להפריד מעליו הפסולת ומגביהן למעלה אך כשמגביהן לאצילות אז אינם יכולי' לשרות אף בכלי' דאצילות הרחבים משום שאז מאיר בהן משרשן שהוא מאורות דתהו שזהו ענין הניצוצים שהוא מה שנפל מאורו' דתהו כנז"ל פ"ב ואורות דתהו הם גדולי' מאד ולא יכילום גם כלי' דתיקון הרחבים (ואף שנת' לעיל שהשבירה בתהו הי' מחמת שהיו הכלי' קטני' א"כ משמע מזה דבתיקון שהכלי' רחבים יוכלו האורות לשרות בהן זהו לגבי אורו' דתיקון שהם קטנים מאורו' דתהו אבל אורות דתהו שהיו גדולי' מאד אין יכולים הכלי' דתיקון להכילם כי השבירה היתה בתהו מחמת ב' דברים שהאורות היו גדולים והכלי' קטני' והתיקון הי' ג"כ בב' דברים אלו שהאורות קטנים והכלים רחבי' א"כ בחדא מינייהו לא סגי לשיתיישבו האורות בכלים ולכן בעליי' בירורי הרפ"ח לאצי' ומאיר בהן משרשן מאורו' דתהו אינן מתיישבי' בכלי' דתיקון אלא ע"י מצות מעשיות דייקא שבהם ועל ידם נתקני' ג"כ הכלים ומתרחבי' ביותר דהיינו שנעשו כלי' ג"כ מבירורי' דשבה"כ שבבי"ע וכלי' אלו יכילו לאורות דתהו הרחבים) אלא יוצאי' בבחי' א"ח והוא בחי' השערות דראש ודדיקנא שהם כתר וחכמה שהוא מה שבוקעי' בבחי' א"ח לשרשן בחי' אח"פ, ונמצא שבירורי' דשם ב"ן כשנתבררו ע"י שם מ"ה הם גבוהי' יותר מש' מ"ה עצמו המברר והטעם כנ"ל בענין או"כ דשם מ"ה הוא רק בחי' הארה בעלמא מא"ק ומאיר ממצחא משא"כ הבירורי' ששרשן מס"ג שהוא מבחי' אזן ושם יוצא הארה פנימית מא"ק כו' וכמ"ש במ"א באריכות (בענין מחצית השקל יעו"ש). וזהו מה שנת"ל שאהבת מאדך היא המ"ן לעורר בחי' א"ס ממש כי באמת עליי' הרפ"ח הוא למעלה מכלים דתיקון אלא באא"ס ממש שלא יכילוהו הכלים כלל, אמנם כתי' דלשבת יצרה דייקא והוא ע"י המצות מעשיות שהם ג"כ כלים כי רמ"ח מ"ע הם רמ"ח איברים כו' והנה הכלים דמצות הם נעשי' מנוגה דבי"ע שהוא קלף התפילין וצמר הציצי' וסכך הסוכה והשופר והלולב וכו' והם מרפ"ח שלא נבררו וכשנעשי' מצוה הם מתבררים וכבר נת' שאחר הבירור שופע בכלים אלו הארה משרשן שהוא אח"פ דא"ק ועי"ז יוכלו האורות לשרות בהן כנ"ל אך אמנם לפי שנפלו מאד למטה בנוגה דבי"ע מזה הוראה על שבשרשן הם נעלי' יותר מכלי' דאצי' וכנ"ל באריכות ולכן יתלבשו בהן האורות עליוני' מה שלא הי' יכולי' הכלי' דאצי' להכיל והוא בחי' אורו' דתהו (וכנז"ל בענין קדושי' תהיו בב' פעמי' קדוש שאחר הקדוש הא' שענינם הוא המשכת הקדש עליון דעצמו' אא"ס שאינו מתלבש בכלי' דאצי' שעכשיו יאיר ויתלבש ע"י כלי' דתומ"צ עיי"ש בארוכה), וזהו פי' אשר קדשנו במצותיו וצונו, פי' וצונו הוא שקשר אותנו להמצות שהמצות הם יותר גבוהים מאתנו כי שרש ישראל משם מ"ה והמצות שרשן מס"ג כנ"ל, וזהו פי' מן המיצר קראתי י"ה ענני במרחב פי' התחלת הקריאה הי' מחמת המיצר והוא ענין שהכלי' קטנים שמזה בא אהבת מאדך בלי גבול ואז הולך ומתרחב האור ממטה למעלה עד כי ענני במרחב כו' שהרי בעלות הבירורי' דרפ"ח הם מתרחבים כ"כ עד שלא יתיישב ג"כ בכלי' הרחבים דתיקון אלא שזהו הבקשה ענני במרחב והוא שמ"מ ישכון ויתלבש האור בהכלים ע"י מצות מעשיות כנ"ל והיינו שיוכל בחי' מרחב יה לקבל ולהכיל האו"ח כו'. ומעתה יובן ג"כ כל הסדר הנ"ל בעבודת ה' כי הנה כשצועק בלב נשבר ונדכה נעשה בחי' אין עי"ז, ובלתי השבירה למאוס בחייו כו' לא יוכל לבא לידי ביטול המציאות בחי' מ"ה ואין כו' כי הביטול יבא מתכלי' דקות ההשגה באחדות ה' שהוא בחי' הארה משם מ"ה דאצי' וזה לא יהי' כ"א אחרי קדימת לב נשבר דוקא כידוע, ואמנם מחמת ההתבוננות באחדות ה' יבא הביטול במציאות לפי ערך כלי מוחו ולבו לבד אבל מה שיגיע לאהבת בכל מאדך לא לפי ערך השגתו וכלי לבבו שהרי בלתי יכולת בהם לקבל שמחמת זה יצעוק כו' כידוע אין זה מצד שם מ"ה שגרם הביטול אלא למעלה הרבה מזה והוא ענין אור החוזר שבא מצד קטנות הכלי דוקא והיינו מחמת הלב נשבר מקודם נמשך בכל מאדך אחרי הביטול ונמצא שענין הלב נשבר הוא בחי' הבירורי' בהפרדת הרע כו' והביטול הוא הארת שם מ"ה דתיקון ובכל מאדך הוא בחי' אור החוזר בבחי' מ"ן שעולה בבחי' שערות למעלה מהכלים והוא ג"כ למעלה מבחי' הביטול דשם מ"ה ועדשנת"ל, ואח"כ קיום מצות מעשיות הוא לשיומשך האור הזה תוך הכלים שע"י מצות מעשיות וזהו שביקש משה ליכנס לארץ אע"פ שהי' בבחי' ונחנו מ"ה אלא כדי לקיים מצות התלויות בה כמו תרומו' ומעשרות כו' שהוא בבחי' בירורי נוגה דבי"ע שבזה יש לאחר הבירור מדרגה גבוה יותר משם מ"ה דתיקון וכנ"ל באריכות:
40
מ״אהנרצה בשער הזה לבאר ענין הידוע בזהר שבאתעדל"ת אתעדל"ע, ונק' בע"ח מ"ן ומ"ד ובלשון חכמי המשנה במדה שאדם מודד בה מודדין לו, מהו האתעדל"ת מבעל גבול לעורר בלתי בעל גבול, ויתבאר ענין השבה"כ שהי' בעולם התהו מחמת רבוי האור ומיעוט הכלים ושמכלים אלו שנפלו כשמתבררי' יהי' המ"ן והאתעדל"ת בין בבחי' אורות לעורר בחי' א"ס ובין בבחי' כלים שהן המצות מעשיות להמשיך האור בכלי' אלו והכלי' האלו הם כענין כלים דתיקון שהם הנק' כלים רחבים ולכן מתיישבי' בהן האורות דתיקון אמנם מ"מ אורות דתהו אין מתיישבי' בהם להיותן גדולים מאד אבל בכלים דמצות מעשיות יתיישבו ג"כ האורות הגדולים דתהו ונת' מעלת הכלים בשרשן על האורות:
41
מ״בכי תבואו גו' ושבתה הארץ (תקס"ב)
42
מ״ג כי תבואו אל הארץ כו' ושבתה הארץ שבת לה'. וצ"ל דמשמע מיד כי תבואו אזי תיומ"י ושבתה הארץ והלא באמת צריך שהיה ששה שנים עד שאח"כ בשנת השביעית תהי' שנת השמטה, והענין יובן בהקדים להבין במה שלפעמים מצינו שת"ת עדיף מתפלה כמארז"ל ת"ת כנגד כולם היינו אף כנגד עיון תפלה וגמ"ח ובמ"א משמע להפך כמו שאמרו הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו וכיוצא בזה מצינו דגמ"ח עדיף מתורה ותפלה כמו שאמרו רבה דעסיק בתורה לחוד חי מ' שנין כו' גם כתי' חסד חפצתי ולא זבח וחסד היינו תורה שנק' תורת חסד וגמ"ח שהם למעלה מתפלה הנק' זבח במקום קרבן תיקנו וכו': הנה ארז"ל ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר ורב שלום בניך א"ת בניך אלא בונייך אלו ת"ח שעוסקי' בבנינו של עולם וי"ל הלא עולם הוא ל' זכר ואיך אומר בונייך שהוא ל' נקבה ויובן כ"ז ע"פ מארז"ל הידוע דבעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר א' יכול להבראות כו' פי' המאמר האחד הוא מאמר דבראשית שהוא הכולל כל הי"מ וכמ"ש בזהר ע"פ בראשית ברא את השמים ואת הארץ את השמים לאכללא כל עובדוי דבשמים כו'. והענין הוא כי בראשית הוא בחי' חכמה וכתיב כולם בחכמה עשית שבחכמה נכללו כל שאר המאמרות והוא עד"מ כמי שחושב במחשבה א' שנכלל בה הרבה דיבורים שידבר אח"כ כמ"כ המאמר דבראשית הוא בחי' מחשבה א' דאנא אמלוך שעלה במחשבתו ית' להבראות השמים והארץ וכל אשר בהן שמיד שעלה במחשבתו נתהוו כולם ע"י מחשבה זו וכדאי' בדברי רז"ל שבמחשבה א' נברא העולם, וז"ש שבמאמר א' יכול להבראות, שהרי באמת נתהוו כולם ע"י מאמר זה הא' רק שלא יצאו לגילוי כמו שהן עתה אלא ע"י ט' מאמרות שאח"כ שע"י אמרו ית' יהי רקיע יצא הרקיע מההעלם שהי' במחשבה אל הגילוי להיות יש ודבר כמו שהוא כי בעודו במאמר דבראשית לא הי' כ"כ בבחי' יש כמו עתה, וכעד"ז בשאר כל המאמרות, והטעם שהיה כן הוא לפי שאם לא היה הנבראים נמשכים בבחי' גילוי ע"י ט' מאמרות שהוא בחי' דיבור העליון אלא שהיה חיותם וקיומם מבחי' המחשבה הא' לבד לא היו כלל בבחי' יש ודבר כלל אלא היו בטילים במציאות וגם ההתחלקות לחלקים רבים הוא ע"י הדבור כמשל השכלה א' שבדיבור נחלקת לכמה וכמה תיבות שבכל תיבה יש חלק קטן מההשכלה כו' וע"י התחלקות זו וירידת החיות בבחי' צמצומים והסתרות רבות הוא שהי' יכול להבראות גם הנבראים הגשמיי' וד' יסודות גשמיים בבחי' יש ממש והיינו ע"י החילופים והתמורות מצירופי האותיות כמ"ש בלק"א: והנה כתיב ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה פי' כי בראשית הבריאה בי' מאמרות הי' מצד עצמות אלקות כי חפץ חסד הוא אבל אח"כ צריך לעורר תמיד השפע אלקית שבמחשבה א' הנ"ל שתתחלק תמיד לי"מ וזהו ע"י העבודה ברמ"ח מ"ע ולשמרה בשס"ה ל"ת והוא ענין שארז"ל שת"ח עוסקים בבנינו של עולם שהי' בנין עולם הדיבור והמשכתו מבחי' העלם המחשבה א' אל הגילוי ולכן בונייך הוא ל' נקבה רמז לעולם הדיבור הנ"ל הוא מדת מלכותו ית' (וע' בזהר ר"פ זו וברמ"ז שם ע"פ היא העולה דמה"ט נמי נק' היא העולה ל' נקבה אע"פ שבאה מן הזכרים דוקא אלא לפי שרומז לכנס"י היא מדת מלכותו ית') והמשכה זו היא ע"י תורה שנק' תורת חסד וכן ע"י גמ"ח שעי"ז ממשיכים גילוי בחי' כי חפץ חסד הוא להיות עולם חסד יבנה וזהו כי חסד חפצתי כו' ולכן ת"ח דוקא נק' בונייך. וביאור הענין איך הוא המשכה זו ע"י תומ"צ וגם ענין ויניחהו בג"ע לעבדה כו' שנמשל לעבודת הארץ שצריך זריעה וחרישה ולהבין ענין המשל הנה ג"ע הוא זיו השכינה ופי' זיו הוא ענין גלוי והיינו בחי' תוספת הארה על חיות העולמות שיהיו משיגים ונהנים בהשגתם מהארה זו וכמשל שיביאו שלהבת גדולה בבית אע"פ שיש שם האור של הנר מ"מ נעשה תוספת אורה מכמו שהיה, כמ"כ הוא ענין זיו השכינה שבג"ע שהוא בחי' תוספת אור וגלוי אלהות בהשגתם, והו ענין המאיר לארץ ולדרים עליה שממשיך ומאיר תוספת אור לארץ העליונה הנק' ארץ החיים ולדרים עליה המקבלים ממנה וכנז' בסידור בפי' מרחם על הארץ ואח"כ על הבריות כו', אך מהיכן באה תוספת הארה זו זהו ענין מארז"ל שת"ח עוסקים בבנינו של עולם הג"ע ר"ל שהם ממשיכים תוספת אור וגילוי ממדת מל' ית' בבי"ע (כי החוק הקבוע להמשכת החיות בעולמות א"צ למעשה התחתונים ומעשה התחתונים הוא רק להמשיך תוס' אור כמ"ש בפע"ח בהקדמה) והיינו ע"י תומ"צ שלהם כי שכר המצוה הוא נמשך מהמצוה עצמה כידוע שזהו פי' שכר מצוה מצוה וכן הוא בתורה כו' שמהתורה עצמה שלמדה למטה נעשה זיו השכינה להאיר לנשמה זו שלמדה התורה למטה אך איך הוא שמגשמיות לימוד הלכה המדברת בענינים גשמיות כמו שנים אוחזין בטלית כו' יתהוה בחי' זיו השכינה, הענין שזהו פי' לעבדה שנמשלו רמ"ח מ"ע לעבודת הארץ בזריעה וקצירה, שהזרע עצמה הנזרע בהקרקע נרקב מכל וכל ולא נשאר ממנו מאומה אלא שע"י זה נכלל כחם בכח הצומח שבארץ ונתאחד עמו ואז עי"ז מוציא כח הצומח את כחו אל הפועל ומשפיע חיות לגדל שבולת מעין הזרע וכן פירות בעילוי רב ועצום למעלה מעלה ממהותו ועצמותו של הגרעין הנטוע כו' כמ"כ פשט ההלכה של שנים אוחזין בטלית וכדומה שמדברת בענין סיפור מעשה גשמיות בשנים שמצאו טלית וזה טוען כולה שלי וא' טוען שקר, כ"ז יתבטל והי' כלא הי' דהיינו כשלומד הלכה זו בג"ע שהוא בחי' זיו השכינה הנולד מלימוד הלכה הגשמי' שלמד בעוה"ז לא נז' שם כלל סיפור מעשה זו בגשמיות בשנים אוחזין בטלית גשמי ח"ו כי אין שם טלית גשמי ואין שם טענת שקר, אלא הוא גילוי השכל אלקי מח"ע שיש בהלכה זו למה יהיה הדין והפסק שיחלוקו שיש בזה למעלה סוד ה' ע"פ חכמתו ית' דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא אלא שנתלבשה במעשה זו הגשמיות, ולכן בג"ע הלבושים הגשמיים דאורייתא נרקבו והיה כלא היה אבל החכמה אלקית שיש בזה נשארה שם להוסיף אור וגילוי לנשמתו שישיג ויבין השגה זו האלקית והוא ענין זיו השכינה שארז"ל שצדיקים יושבי' ונהנין מזיו והיינו זיו תורתם ועבודתם ממש וכענין רבה בר נחמני ששאלוהו במתיבתא דרקיע אם ספק אם בהרת קדמה כו' דמשמע שם שהנשמות לומדים שם כל מה שלמדו כאן (ולפי שרבה היה יחיד בנגעים ואהלות לכן שאלו ממנו ספק זה כי לתחתונים דוקא יש כח זה לפסוק הדין שמסתפקים בו מחמת שהקליפות מעלימי' על הלכה זו והתחתונים יש בהן כח לברר ולהעלות מהשבירה לפי שהן מלובשים בגוף כו' עמ"ש באגרת הק' בביאור מאמר הר"מ פ' נשא והמשכילים כו' דכ"ג ע"ב). וענין לשמרה הוא כי השמירה היא לעדור ולחרוש הכרם ולסקלו מן האבנים והקוצים שבו, והן שס"ה ל"ת לבער הרע מקרבו כמשל זריקת הקוצים, והחרישה הוא בחי' המרירות ולב נשבר ונדכא שזהו כמשל החרישה דמרפי ארעא שאזי דייקא תצמיח הזרע כמ"כ בכדי שיהיה כלי לשבו ועל ידו יהיה צמיחת זיו השכינה ע"י זריעת התומ"צ צ"ל מתחלה בבחי' לב נשבר כו' כמ"ש כתית למאור להעלות נר שדייקא ע"י הכתיתה יומשך אח"כ בחי' מאור ונר וזיו השכינה וד"ל:
43
מ״דב. והנה אנו אומרים אקב"ו, והוא שיש יתרון מעלה לישראל שקדשם שיעשו מצות [ולא לעכו"ם] שהרי עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה ואם יניח תפילין אינו ממשיך כלום להיות מזה זיו השכינה בג"ע, והטעם בזה הוא דהנה כתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לבני אדם דייקא ואתם קרוים אדם כו', ופי' כי עסק התומ"צ הוא כמשל עבודת הארץ בזריעה וחרישה וקצירה וכדלעיל פרק א' וכח זה ניתן לישראל דייקא שהם יעבדו את הארץ בזו כו' וגם כי באמת הוא עבודת ארץ העליונה להמשיך אא"ס למטה ע"י התלבשותו תחלה במדת מל' היא בחי' ממכ"ע הנק' ארץ כי שמים הוא בחי' סוכ"ע, וארץ הוא בחי' ממכ"ע כי ארץ היא דעבידת פירין וכמ"כ מדת מל' נשפלת בבי"ע להחיותם בבחי' כח הפועל בנפעל כו' והוא מדרגה התחתונה שבמל' כמשל המלך ב"ו שמה שהוא מושל ומלכותו מתפשטת על אנשי מדינתו זהו רק חיצוניות אצלו ולא פנימיות שלו שהפנימי' הוא שכלו ומדותיו, וכמ"כ כתיב הארץ הדום רגלי שמה שמדת המל' הוא בחי' כח הפועל בנפעלים המוגבלים ועבידת פירין זהו רק בחי' חיצוני' שבה דכלא חשיבי' לגבי עצמיות מדת מל', ולזאת הארץ נתן לבני אדם להמשיך שם תוס' אורות עליונים ביתרון רב ועצום עד להפליא ע"י העסק במעשה המצות וכנ"ל ומשם יאיר ההארה בג"ע וזהו ענין זיו השכינה וכנ"ל אך עם היות שזה נעשה ע"י המצות מ"מ היינו דוקא כשהעושה המצוה הוא איש ישראלי והיינו משום דכתיב קדש ישראל לה' ששרש נשמתם מבחי' ח"ע שנק' קדש העליון והוא בחי' אדם שעל הכסא ועל כן הם דייקא שבכחם להמשיך אא"ס ע"י מעשה המצות וזהו אשר קדשנו במצותיו פי' שהביאם למדרגת קדש העליון עד שבאמצעות ישראל דייקא תעשה המצוה ולכך וצונו דייקא ל' התקשרות וחיבור כמו ל' צוותא והיינו שחיבר וקישר את המצות אליהם שיהיו המצות על ידם דייקא, ובזה יובן הטעם למה על קצת מצות מברכין בלשון על כמו על ד"ת על מצות תפילין ויש מצות שמברכין בלמ"ד להתעטף בציצית להניח תפילין כו' והענין כי המצות שבעל הוא רומז שישראל ממשיכים אל המצות והם עצמן למעלה מהמצות כי ישראל עלו במחשבה וזהו פי' על שהוא נצטוה על אודות המצוה שהוא עצמו למעלה ממנה וממשיך בה מלמעלה והמצות שמברכין בלמ"ד הוא רומז על שהישראל מקבל מן המצוה והמצוה למעלה ממנו והיינו כמו שהוא בג"ע שהנשמות נהנין מזיו תורתם ועבודתם וכנ"ל (ונלע"ד שאין הכוונה שאותן המצות שהן בעל הם למטה מהישראל ואותן שבלמ"ד הם למעלה כו' אלא דכל מצוה מתחלה מקבלת מהישראל שהוא העושה ומתקנה ומבררה ואח"כ היא למעלה ממנו ואז הוא מקבל ממנה וע"ז אמרו ישראל מתקשראן באורייתא רק שלהראות ענין זה תיקנו חכמים בקצת מצות ל' ע"ל וגם המצות ההם הם בחי' מקיפים ובקצת מצות תיקנו בלמד והם בחי' או"פ) וזהו כללות ענין הנרמז בפ' זו כי תבואו אל הארץ כו' שש שנים תזרע שדך כו' הכונה על מעשה המצות שהם בחי' זרע שנזרע בארץ העליונה שעי"ז אח"כ ואספת את תבואתה הוא בחי' הבירורים של הניצוצות להעלותם בשרשם ע"י מעשה המצוה ואזי נמשך עי"ז תוס' אורות בג"ע ועיקר שכר המצות הוא לעתיד וזהו ובשנה השביעית שבת לה' רמז לאלף הז' כדלקמן אי"ה, והנה כמו שהזרע הנזרע בארץ צריכה מתחלה לרקוב בארץ ואח"כ תצמיח ועשתה פרי וכמ"כ הוא במעשה המצות והתורה כנז' לעיל שגשמיות המעשה וההלכה יתבטל רק שיצמח מזה המשכת גלוי אלהות, וזהו ענין התפלה שע"י התפלה יפול הפסולת דגשמיות מעשה המצוה במה שמוסר נפשו באחד בק"ש שעי"ז מגביה עמו התומ"צ למעלה ונופל מהם הפסולת והוא בחי' המוץ והתבן שהם הלבושים דאורייתא כנז' בזהר, והענין שהתפלה וק"ש למסור נפשו באחד ולצאת מגדרי הגוף כו' כי אחד הוא בחי' יחו"ע שז' רקיעי' והארץ וד' רוחות העולם כולם בטילים לגבי אלופו של עולם וקמי' כולא כלא נחשב כדכתיב אני ה' לא שניתי ולכן הד' של אחד הוא רבתי שמורה על מקור בחי' הדבור כנ"ל אות ב' והוא בחי' יחו"ע כו' ואח"כ בשכמל"ו להמשיך בחי' יחו"ת אין מלך בלא עם כו' ואח"כ ואהבת את הוי' שירצה ליבטל וליכלל בשם הוי' אשר אני הוי' לא שניתי* כי רק משם אדנות בחי' בשכמל"ו נמשך כח הפועל בנפעל כו' ואח"כ והיו הדברים האלה ודברת בם ביטול רצון להיות בע"כ אתה חי חסד חפצתי להמשיך האור למטה ע"י תומ"צ עוסקים בבנינו של עולם, ועי"ז נתברר עסק התומ"צ להיות זורע צדקות ומצמיח ישועות גלוי א"ס ב"ה בארץ העליונה, וזהו מה שלפעמים מצינו דתפלה עדיפא מגמ"ח ותורה וכאמרם ולואי שיתפלל כל היום והיינו משום שאם לא ע"י התפלה היו נשארים התומ"צ למטה ולא היו נקלטים כלל בארץ עליונה כי ע"י התפלה הם מתעלים ונופל הפסולת ומה שפעמים משמע דתומ"צ עדיפא היינו משום שבאמת עיקר הזיו השכינה הוא מהם כנ"ל דשכר המצוה נמשך מהמצוה עצמה והם כמו הזרע שמזה הוא עיקר הצמיחה כו' וזהו כי חסד חפצתי שעיקר הגילוי וההמשכה הוא ע"י תומ"צ הנק' חסד כנ"ל ובזה יובן מ"ש בזהר ובטעמי מצות להרח"ו ס"פ לך לך ע"פ ואברהם יושב פתח האהל כחם היום פי' שאברהם תיקן תפלת שחרית הוא יושב בפתח האהל שהוא ענין התגלות החסדים במל', והענין כי פתח האהל היינו כמ"ש זה השער לה' שהוא בחי' תרעא דג"ע שבו נכנסים הנשמות להנות מזיו השכינה וכבר נת' שהזיו הוא מתורתם ועבודתם ממש והוא ענין ואברהם יושב כי אברהם הוא מקור כל החסדים עליונים והוא יושב ונמשך לשם החסדים ע"י מעשה המצות ופי' כחם היום הוא תגבורת גלוי האור והזיו והוא קיבוץ גדול שכל החסדים עליונים שממעשה המצות מתקבצין כשמטיבים ישראל מעשיהם בתורה ומצות ונמשכי' ומתגלי' בפתח האהל הזה, אך ענין הישיבה פתח האהל היינו כמ"ש בזוהר דמלכא בתרעא יתיב שהוא סימן לתגבורת גלוי החסדים כי כשהמלך יושב בחדרו אזי אין הכל יכולים לראותו אבל בזמן השמחה שהוא מטיב חסדו עליהם יושב בשער הבית גלוי לכל מי שירצה יראה אותו כו' וכמ"כ למעלה הוא ענין גלוי אלהות וחסדים עליונים בג"ע והיינו ע"י המצות כנ"ל ובצירוף העבודה בתפלה תחלה להעלות התומ"צ כו' וז"ש רז"ל בת"ח שאין בו י"ש דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו בהי עייל, פי' מפתחות החיצונות הוא בשביל פתח האהל הזה שהוא בחי' תרעא דג"ע הנ"ל שמכיון שאין לו י"ש שהוא כענין התפלה שהיא המעלה את התומ"צ לשלא ישארו למטה כו' א"כ אף שיש לו תומ"צ שעל ידן הי' נמשך גילוי אא"ס בג"ע מ"מ בהי עייל כי אין לו מקור בג"ע שהוא בחי' פתח האהל הנ"ל שיהי' נמשך לשם האור והזיו אלא הזרעת התומ"צ שלו הוא כמו הזרע שזורעי' בקרקע ונרקב ונאבד כו' וכמ"כ להיפוך בתפלה בלא תומ"צ אין לו מה להכניס, כ"א בצירוף שניהם כא' התפלה והתומ"צ אזי התפלה מעלה ומגביה את התומ"צ בארץ העליונה הנק' פתח האהל להיות שם עי"ז אח"כ גילוי אלקות ותוס' אור כנ"ל, וזהו כי תבואו אל הארץ ואזי תיומ"י ושבתה הארץ, פי' וענין כי תבואו ר"ל שתמשיכו לשם גלוי אלהות ברמ"ח מ"ע ואזי תיומ"י ושבתה הארץ שגורמי' לה מנוחה כנז' בזהר ר"פ זו בהיות כי מדת מל' שהיא הארץ העליונה היא בבחי' רצוא ושוב לקבל מאא"ס שבאצילות כמ"ש בזהר ע"פ למען יזמרך כבוד ולא ידום דנהורא תתאה קרי תדיר ולא שכיך לנהורא עילאה וכמ"ש אלקי' אל דמי לך אל תחרש כו' והיינו כמשל הנשימה שבאדם התחתון בלבבו שהיא דופקת בכל רגע כו' וכמ"כ למעלה שבכל רגע החיות אלקי מהארץ העליונה הנ"ל בבי"ע רוצה להסתלק למקורה באצי' ומיד היא חוזרת להאיר לנבראים כמ"ש רצוא ושוב כמראה הבזק כו' ואמנם ע"י המשכות אא"ס שנמשך לשם ע"י מעשה המצות וכנ"ל בענין ואברהם יושב פתח האהל כו' אזי יהיה לה מנוחה, כי מאחר שלשם יהי' גילוי אא"ס ממש א"כ להיכן תחפוץ להתעלות עוד כו' וז"ש אח"כ שש שנים תזרע שדך כו' שהם שית אלפי שני דהוי עלמא שהיום לעשותם בעבודת הארץ לחרוש ולזרוע כו' ועי"ז אח"כ ובשביעית שבת לה' ר"ל באלף הז' שאז יהיה גילוי האא"ס למטה ולכן תשבת הארץ ולא תזמר עוד לצאת מנרתקה ומה"ט נק' אלף הז' מנוחה לחיי העולמים משום שלא יהיה כדעכשיו שהוא בבחי' רו"ש וכמ"ש מכנף הארץ זמירות שמענו לפי שעדיין אין גלוי אא"ס ממש בארץ העליונה לכן היא בבחי' רצוא לקבל מאא"ס כו' אבל לעתיד שיהיה הגילוי מכל העבודה שבשית אלפי שני אזי יהיה בחי' מנוחה לחיי העולמים וזהו ושבתה הארץ כו':
44
מ״הביאור ושבתה (תקס"ב)
45
מ״ו להבין שרשי הדברים הנ"ל. צ"ל ענין שבה"כ, ותחלה י"ל ענין כלים דאצילות מה הם (דהנה ידוע המאמר דאיהו וגרמוהי חד וגרמוהי הם הכלי' וצ"ל האיך הא"ס חד עם הכלים הרי הכלים הם בבחי' גבול כמ"ש בפרקי היכלות ובע"ח רל"ו אלפים רבבות פרסאות שיעור קומה כו' והיינו בבחי' הכלים) והענין כי ענין הכלי היא שמגביל את האור ופי' הגבלה זו אין ר"ל כמו שהשמים והארץ ושאר כל הנבראים הם מגבילים להחיות אלקי שבתוכן שבאמת החיות אלקי שמלובש בתוכן הוא בבחי' גבול ותכלית כדי שיהיו השמים ג"כ בגבול ותכלית מהלך ת"ק שנה וכ"ש בנבראי' פרטיים שהם בגבול יותר קטן מזה שהחיות המתלבש בהם הוא מעט מזעיר בגבול ותכלי' (ע' בלק"א פמ"ח) וא"כ אם נאמר שכלים דאצי' הם ג"כ בגבול ותכלית ממש והרי הם מגבילים להאור א"כ ח"ו יש ענין הגבלה באלקות וזה א"א לומר שהרי הוא ית' אין לו תחלה ותכלה כו', אך הענין הוא דאע"פ שהכלי' הם בבחי' גבול מ"מ אינו כלל ע"ד ענין הגבול של החיות אלקי שמתלבש בתוך הנבראי' שהוא בבחי' גבול ממש מהלך ת"ק שנה משא"כ בחי' כלים דאצי' שהן אלקות ממש בבחי' א"ס אלא שענינם הוא שהם מגבילים את האור ר"ל שהוא בחי' כח ההגבלה והצמצום שיש בעצמות האצי' במה שלא יומשך הכח והשפע אלקי מהאא"ס יותר מדאי ויהי' בו צמצום ועכבה לעכוב ולעצור את השפע עד שתהי' ההשפעה בבחי' גבול, והכח של הצמצום והעכבה הזה בעצמות הוא כח מיוחד לצמצם שפע הכח של העצמות הנק' אור, וכח הצמצום זה נק' כלי ונמצא שהכלי עצמו אינו בבחי' גבול כלל אלא רק שמגביל לשתהיה ההשפעה הנשפעת מהאור בבחי' גבול ממש, כי מצד האור הי' השפעת החיות בבחי' א"ס ממש שהאור הוא מעין המאור ואז לא היו הנבראי' בגבול ותכלית כלל וכדי שיהיו בגבול ומדה נתלבש האור בכלי דהיינו שיהי' השפעת האור ע"י כח אלקי המגביל ומצמצם לענין שתהי' ההשפעה בגבול ומדה, ואע"פ שכח זה עצמו אינו מוגבל כלל רק שמגביל ההשפעה כו', ויובן דוגמת זה באדם התחתון כשפועל בכח שבידו לכתוב וכדומה והנה הכתיבה היא המשכת הכח היד בצמצום לכתוב תחלה רק אות אלף בתנועה של הולכה והובאה כזו ואח"כ אות ב' שהוא ג"כ הולכה בסגנון אחר וכ"ז הוא צמצום לגבי עצמו' כח היד שיוכל להתפשט הרבה מאד ואילו הי' מתפשט כן לא היו מתהוי' כלל אותיות הנ"ל וצמצום זה הוא ממה שיש בכלי היד כח רוחני מכח היד עצמו שפעולתו לעצור ולעכב את כח המעשה שביד שלא יתפשט אלא בקצבה כך וכך דהיינו לכתוב ציור אות אלף כו', ונמצא יש כאן ג' דברים הא' כח המעשה שביד שמצד עצמו הי' מתפשט בלי קצבה וצמצומי' כ"כ הב' הכח שביד שפעולתו לעכב ולצמצם הג' ההשפעה הנמשך מכח המעשה שביד ע"י כח המצמצם והוא כשמקיים בפועל ממש צמצום זה וכותב רק אלף לבד הרי בא כח היד לידי השפעה והוא שנמשך מכח היד בפעולה נגלית על הנייר לכתוב אות אלף ואמנם השפעה זו הוא מוגבל ומצומצם בצמצום גמור רק כדי התהוות אות אלף לבד והוא כלא חשיבא לגבי עצם כח שביד שיכול להתפשט כחו הרבה מאד יותר מכח זה המעט מזעיר כו', ואמנם הכח הב' והוא הכח שביד שפעולתו לעכב כנ"ל שגרם סבת צמצום הזה הוא אינו בבחי' צמצום וגבול כמו הכח הג' שהוא מה שמתפשט מכח היד על הנייר ממש שהרי הכח המעכב הנ"ל לא נמשך על הנייר כלל אלא הוא בעצמות כח היד כמו עצם כח המעשה שביד שאינו נמשך כולו על הנייר רק מעט מזעיר ממנו כנ"ל אלא שכח המעכב הזה הוא רק שעושה הגבול והצמצום בכח המעשה שביד לענין ההשפעה ולא שהוא עצמו מוגבל ומצומצם כענין הגבול של ההשפעה לא מיני' ולא מקצתי' כנ"ל, והנמשל מזה יובן למעלה בענין כלים דאצי' שעם היות שנאמר עליהן בס"י ל' רל"ו אלפים רבבות פרסאות וכל פרסא מכך וכך מספר אותיות כו' והנה ל' רל"ו אר"פ הוא כמו לשון מהלך ת"ק שנה בענין הגבול של הנבראים אבל באמת אינן דומים זה לזה כי בנבראי' החיות מוגבל ממש במדה וקצבה, משא"כ בענין הכלים דאצי' היינו בחי' הכחות לצמצם ולעצור כח הפועל של עצמות האצי' שיהי' השפעתו במדה וקצבה, ואותו כח המצמצם אינו בגבול ומדה כלל (אלא הוא בחי' א"ס כמו שעצם כח הפועל הוא א"ס והוא בחי' האורות דאצי' שמיוחדין במאצילן ב"ה וכמ"כ הוא יחוד הכלים ויובן ע"ד מארז"ל בענין שדי שאמר לעולמו די הרי שהוא ית' עצמו הנק' שדי שאין לו סוף ותכלית הוא המצמצם להיות העולם בגבול ומדה, א"כ הא קמן שאע"פ שהוא א"ס מ"מ יוכל להיות על ידו דייקא הצמצום שיהי' ההשפעה בגבול והיינו באמת ע"י התלבשותו בכלים שהן בחי' כח הצמצום והעיכוב עם היותן בעצמן א"ס וע' בלק"א ח"ב ספ"ד, ומ"ש רל"ו אר"פ היינו שכך עולה שיעור התפשטות השפע הנמשך בנבראי' ולפי שמדת והגבלת שפע זו מהאא"ס נעשה ע"י הכלים לכן אמרו זה על הכלים ועמ"ש בסידור ע"פ גדול אדונינו ורב כח כו') ולכן אמרו בזהר דאיהו וגרמוהי חד ממש שכח המצמצם הזה הוא מתייחד ממש בתכלית היחוד עם כח השופע מאא"ס הנק' אורות, רק שגורם להיות השפע בגבול ומדה. (אמנם באגה"ק דט"ז א' במאמר איהו וחיוהי כו' נראה להדיא שהכלים הן בבחי' גבול ממש, ואעפ"כ הן אלקות לברוא יש מאין עיי"ש באריכות, ועל מאמר הנ"ל יש לסמוך יותר כי הוא מגוף כי"ק דמו"ר נ"ע אשר כ' בימים שלפני הסתלקותו בכפר פייענא, וכן אמר עוד בביאור מאמר הזהר דפ' פנחס דרמ"ט ע"פ כאיל תערוג כו', ומ"מ גם לפ"ז המשל הנ"ל צודק ואמיתי דמ"מ אין ההגבלה של הנבראי' מערך ושיעור הגבול שבכלים דאצי' וכלא חשיבא ממש קמייהו כטפה לגבי הים והוא כמשל כתי' האלף לגבי כח המצמצם שביד כנ"ל, אמנם לפ"ז יקשה בענין האורות כיון שמתלבשי' תוך הכלים א"כ הן ג"כ בגבול ותכלי', והרי האור מעין המאור שהוא א"ס כו', אך באמת לק"מ כי אע"פ שהאור מעין המאור מ"מ בחינת היותו מתגלה תוך הכלי לזה יש גבול ומדה והיותו בעצמו אור זה בבחי' א"ס זה אינו מתגלה תוך הכלי כלל כ"א הוא בחי' מקיף עליה וז"ס אורות מקיפי' שבע"ח, משא"כ הא"פ דהיינו מעט מזעיר מהאא"ס שמאיר לתוך הכלים במדה וכנז' בע"ח שער א' ענף ב' שהקו הוא דק מאד כדי שיהיה האור הנמשך אל הנאצלים במדה וקצבה כו' ואע"פ שהוא במדה וקצבה מ"מ הוא כעין המאור שמציאותו מעצמותו ולכן הוא לבדו בכחו ויכולתו לברוא יש מאין משא"כ בכלים שמהותן מוגבל חו"ב ואינו מעין המאור אלא שע"י התלבשות האור בתוך הכלי הוא הבריאה יש מאין וזה מתבאר במאמר איהו וחיוהי הנ"ל שבאגה"ק שם):
46
מ״זב. אחר שנת' בפרק הקודם ענין כלים דאצי' מעתה יש לבאר בפרק זה ענין שבה"כ שהי' בעולם הנקודים שהוא בחי' אצילות דתהו שהי' השבירה בהכלים דשם כידוע, והנה ענין השבירה מבואר במ"א שהוא פירוד ופיזור הכלי לחלקי' כמו עד"מ תיבת אדון שארבע אותיות אלו כאשר הם בצירוף תיבה אחת זאת הם כלי להשכלת בחי' אדנות וממשלה, דהיינו שהשכלה זו שהוא ענין אדנות מתלבשת ונתפסת בתוכן וכשנתפזרו אותיות תיבה זו להיות האלף בפ"ע וכו' אזי השכלה זו מסתלקת מתוכן רק שעכ"ז נשאר רשימו בעלמא מהשכלה הנ"ל בכל אות, וזהו משל להסתלקות אורות די"ס דתהו כשנשברו הכלים רק שנשאר רשימו בעלמא מהאורות בתוך הכלים והוא ענין הרפ"ח ניצוצי' כידוע בע"ח, והנה מבואר בע"ח ש"ז פ"א שעיקר השבירה הי' בשם ס"ג והתיקון הי' ע"י שם מ"ה שיצא ממצחא ומברר הנקודות דס"ג שנפלו בשבירה ונעשו ב"ן כמבואר ש"ט פ"ב, ולהבין ההפרש בין בחי' נקודות דס"ג לבחי' שם מ"ה שנק' ברודים הוא כענין ההפרש שבין נקודה לספי' ופרצוף דהיינו שבנקודה אין בה כלל עדיין התחלקות עדיין לי"ס וי' לי' רק היא נקודה א' לבד והוא בחי' הכתר לבד וספי' היא כשמתחלקת לי' וי' לי' כו' ובאור הדבר היינו כענין כלל ופרט שאין דבר מחודש בהפרט שנאמר שדבר זה לא הי' בהכלל שהרי הכלל כולל כל פרטיו ממש (כמו המשנה שכוללת בקיצור לשונה פרטי הטעמים שנאמרו בגמ' בזה כמ"ש אלפא בתענית י"ט מי איכא מידי בברייתא דלא פשיטנא לך ממתניתא כו' ועד"ז אמר ינוקא דר"ל לר' יוחנן דליכא מידי בנ"כ דלא רמיזא באורייתא) רק שלא הי' נגלה עדיין דבר זה כשאמר דרך כלל וכשפרט הכלל נתגלה הדבר וכמ"כ ענין בחי' הי"ס דנקודים הנה הנקודה שאין בה התחלקות בפועל לי' וי' לי' היינו שכוללת כל הי' רק שאינן שם בגילוי כ"א בבחי' העלם אבל בתיקון הוא בחי' התחלקות לפרטיו' ממש שכל ספי' מתחלקת לי' וי' לי' והמה בגילוי ממש, וזהו ענין מארז"ל באבות דבע"מ נה"ע והלא במאמר אחד יכול להבראות ונת"ל בתורה דר"ל במאמר דבראשית כו' ופי' מאמר א' היינו שכולל כל הע"מ וכמו בתהו שהנקודה כוללת מה שנתחלק אח"כ לי' בתיקון כמו הכלל לגבי הפרט וכיון שכן שהכלל כולל כל פרטי הי"מ שאח"כ א"כ הרי במאמר זה הא' יכול להבראות אלא שמ"מ בע"מ נה"ע כי כך רצה המאציל ב"ה לברוא העולם ע"י עולם התיקון שנתחלקו לי"ס וי' לי' כו' (ויותר נ"ל דכוונתו דבמאמר א' היינו בחי' עקודים ששם היו כלולים כל הי"ס בכלי א' וא"כ היינו מאמר א' ממש ובו יכול להבראות כי באמת הוא כולל כל הפרטי' שנפרטו אח"כ בתיקון ועמ"ש במ"א בפ' נח בדרוש דדור הפלגה שם נת' ענין העקודים ונקודים וברודים ומשם ראיה למה דפרישית) וזהו שבמאמר דבראשית נזכרו ונתרבו כל הפרטי' של הי"מ דהיינו ברבוי דאת השמים נתרבו הפרטי' שבמאמר יהי רקיע ובואת הארץ נתרבו הפרטי' שבמאמר תדשא הארץ תוצא הארץ כו' לפי שהוא המאמר א' הכולל כולם (וכמ"ש באור החיים ע"פ בראשית ברא כו' אות א' עיי"ש שכתב קרוב לכל הנ"ל) ובזה יובן ג"כ הטעם לסיבת השבירה שהי' בנקודי' דייקא דהיינו ג"כ מה"ט דכיון שהכלים היו רק בבחי' נקודות א"כ היו הכלים מועטים לכך לא יכלא למסבל האור משא"כ בתיקון הכלי' רחבים כיון שמתחלקי' וכלולי' כל א' מי' וי' לי' כו'. ובאור הדבר הוא כי הנה בתיקון הנה כל ספי' כלולה מכולן שזהו פי' וענין ההתחלקות לי' וי' לי' דר"ל שבכל א' יהיו בגלוי כל הי' בחי' דהיינו שבמדת החסד יהי' בחי' גבורה ג"כ לצמצם החסד לתועלת המקבלים ואע"פ שגבו' זו הוא הכל מדת חסד עכ"ז הצמצום הוא מבחי' גבו' ויש עי"ז בחי' התחברות והתקשרות של ב' מדות אלו ההפכיי' חו"ג וכעד"ז בכל המדות, וכיון שהם כולם בהתכללות והתאחדות ממש לכן לא יפול האור המתלבש תוכן שהרי יש לו כלי רחב דהיינו בכל ספי' יש מכל הי' כלים כו' משא"כ בתהו שאינם רק בחי' נקודה א"כ בנקודת החסד לא נמצא שום בחי' גבורה כלל בגילוי ע"כ לא יש שום התחברות בין חו"ג ולכן הכלים קטנים ועוד זאת דמה"ט הוא סיבת השבירה כיון שכל בחי' הוא בפירוד מזולתו וכנז' באד"ר בענין וימלוך וימת שכ"א אמר אנא אמלוך כו' לכן כשנתלבשו האורות במדת חסד עד"מ לא יכלא הכלי למסבל האורות מפני שמדת הגבו' מנגדה משא"כ בעולם התיקון שהם בהתכללות ואחדות ואינן מנגדי' זל"ז לכן יכלו לסבול (וז"ש רז"ל לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום ועולם התיקון יוכיח, וזה הי' ענין כוונת דור הפלגה בבנין המגדל לשיהי' אחדות ביניהם שבזה ימשיכו עליהם השפע כי אפי' חבור עצבים אפרים הנח לו כתי', ומזה נ"ל ראי' עוד למש"ל דפי' במאמר א' יכול להבראות היינו בעולם העקודים דייקא ושם היו ג"כ בהתכללות ואחדות לגמרי כיון שהיו בכלי א' וכן בברודים שאח"כ הוא ג"כ התכללות משא"כ בנקודים וכמש"ש באריכות בדרוש דדור הפלגה הנ"ל), והנה באמת ז"ת דנקודים הנ"ל שנפלו כליהם למטה בבריאה המה בשרשם גבוהים יותר אפי' משם מ"ה שממנו התיקון והטעם הוא משום דשם מ"ה החדש אינו ממהות ועצמיות האורות שבא"ק אלא הארה בעלמא מהם שמאיר דרך מצחו משא"כ בחי' כלים וניצוצים הנ"ל דס"ג הרי הוא מעצמיות האור שבא"ק וכמ"ש בע"ח ולפ"ז מובן שאחר ששם מ"ה מברר ומתקן הכלים דנקודים הנ"ל הרי לאחר התיקון הם גבוהי' יותר וזה יהי' לע"ל בגמר הבירורי' שבחי' ב"ן יתעלה להיות ס"ג כמו שהי' קודם השבירה ונמצא המתברר גבוה מהמברר וזהו ענין א"ח עטרת בעלה והטעם לזה למה עשה המאציל כך שיהי' מתברר דבר שגבוה מן המברר היינו לפי שכלל גדול הוא בכל מה שהאציל ית' שנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן פי' מבלי שימצא ראש וסוף בנאצלים כי יהי' בסוף מהראש ובראש מהסוף וא"כ אין ידוע מי הוא הראש ומי הוא הסוף כו' וכמו ענין אורות וכלים עד רום המעלות לא ידוע מי גבוה כי בגילוי הרי האור הוא עיקר השפעת החיים הנמשך מא"ס והכלי הוא מקבלו ובשרש ומקור התהוות האו"כ שרש התהוות הכלי' קודם במדרגה להאורות וכמש"ל ע"פ לרוקע הארץ פ"ד ופ"ו באריכות, והיינו ענין נעוץ תחלתן בסופן מבלי שימצא הסוף סוף אמיתי והראש ראש אמיתי. וכ"ז הוא לפי ששרש כל ההתהוות הוא מאא"ס ב"ה שאין לו ראש וסוף ע"כ כל פעל ה' הוא ג"כ באופן זה שלא יהי' ראש וסוף אמיתי כו' (וע' בסידור הנדפס בשער תלמוד תורה שאחר עלינו לשבח) ועוד זאת הטעם הוא כי הנה עיקר השבירה הי' בשביל התהוות עולמות בי"ע והתהוותם הוא ע"י שם ב"ן שנתקן ע"י מ"ה (וממה שלא נתברר עדיין נתהוו היכלות דק"נ וקליפות הטמאות) והנה בי"ע הושפלו בצמצומי' ותכלי' השפלות לגבי האצי' ולכן לא יוכלו להתהוות אלא מבחי' שיותר גבוה בעצמותו שלכן יוכל להוריד שפעו מאד למטה, ולפי שבחי' נקודים דס"ג שרשן מאד גבוה ע"כ גם בפיזור ושבירת האותיות והכלים כשנפלו למטה ביכולתם עדיין להוות עולמות בי"ע ושיהיו בתכלית הצמצום כזה משא"כ אם הי' השבירה בשם ב"ן ממש (ולא שם ס"ג שנעשה אח"כ ב"ן) לא הי' ירידת השפע כ"כ שלא תמצא בהם היכולת הזה כ"כ כו' וד"ל:
47
מ״חג. ואחר שנת' ענין הכלים וענין השבירה שהי' בכלים דנקודים כנ"ל. מעתה יובן שרש הדברים הנז"ל בתורה בענין המצות. דהנה המצות מעשיות נעשי' בדברים גשמיים כמו האתרוג והלולב וקלף התפילין וצמר דציצית שהם מרפ"ח דנקודים הנ"ל שלא נבררו וכשלוקח האתרוג עד"מ ומקיים בו מצות ה' שהוא מרמ"ח איברי' דמלכא אזי אותו האתרוג בא לשרשו כמו שהי' החיות המלובש בו בשרשו בז"ת דנקודים קודם שנשברו. ועי"ז מעוררים המשכת האור משרשו ומקורו שבס"ג להיות נמשך ומתלבש ברמ"ח כלים דז"א ובנוק' כו' ומשם נמשך ומאיר ג"כ בג"ע לנשמות שיושבי' ונהנין מזיו. וזהו שנמשלו הרמ"ח מ"ע בל' זריעה כמ"ש לעבדה כו' כי באמת להיות שהשכר מצוה הנמשך מהמצוה עצמה הרי הוא למעלה מעלה מערך ומהות המצוה כמו אפילו המצוה שברוחני' התלוי' במוחו והשגתו של אדם שהוא ההתבוננות בגדולתו ית' באיזו השגה שמשיג מפלאות בורא עולם ב"ה והשכר מזה הוא שתשיג השגה זו בג"ע, הרי באמת השגה זו שמשיג ומתבונן במוחו והשגתו בעוה"ז אינה מעין ומערך ההשגה שמשיג בג"ע שהרי מחשבת האדם בעוה"ז הוא מנוגה דעשי' שהרי באותה המחשבה שחשב באלקות חשב תחלה דברים בטילי' דומם דעוה"ז דנוגה ומאחר שהיתה גסה מתחלה כ"כ עד שציירה והקיף במחשבתו הדומם גשמי א"כ אע"פ שבעת שמחשב באלקות מהות המחשבה היא יותר זכה וברה קצת מ"מ כיון שמחשבה זו עצמה יש בכחה לחשוב הדומם אחר התפלה א"כ גם בעת חושבו באלקות גשמית היא כגשם הדומם והצ"ח דעשי' כו' ואיך יתכן שיתמשך מזה ההשגה בג"ע דהיינו שתשאר מחשבה זו והשגה זו בג"ע העליון להיות אפי' לבוש להנשמה בהשגת' אז זיו השכינה שהרי אפילו לג"ע התחתון א"א לעלות עד שישכח חיזו דהאי עלמא כדאי' בזהר כ"ש וכ"ש לג"ע העליון, אך הענין הוא דבאמת מהות ועצמיות מחשבה זו שבעוה"ז מתבטלת ונשרפת בנהר דינור והי' כלא הי' מעולם רק שנשאר ממנה כחה ופנימיות נקודתה והוא האור והחיות שהי' בה משבה"כ שמתברר ע"י שחשב במחשבתו זו התבוננות אלקי' והרי הוא בא לשרשו כמו שהי' קודם שנשברו הכלים, ועי"ז מעורר המשכת אור חדש משם בכל העולמות עד שמגיע גם לג"ע שישיג הוא ונוטל חלק בראש כו' וה"ז כמשל הזריעה שהזרע עצמה כלה ונרקב רק שכחו נשאר והוא הגורם המשכת כח הצומח שמדבר ה' תדשא להצמיח והיינו מפני שהזרע שרשו ג"כ משם שהרי בתחלת הבריאה צמחו הצמחי' ע"י דבר ה' תדשא בלי זריעה לכן מעורר בשרשו כו', וזהו ענין והי' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כו' שאז יש תוס' גלוי אלקות לנשמות, והוא בחי' אור חדש על ציון תאיר דהיינו הארת שם מ"ה החדש שממצחא שנמשך במל' דאצי' ומשם נמשך לציון הוא בחי' ג"ע העליון והוא ג"כ ענין קב"ה אתי לאשתעשעא בצדיקייא בג"ע בכל חצות לילה כידוע בזהר, והענין כי זהו ע"י רמ"ח מ"ע שע"י בירורי רפ"ח ניצוצי' שבהם ע"י שם מ"ה דתיקון דבחכמה אתברירו שישאר בהם רק שרשם כמו שהיו בס"ג אז עי"ז נמשכו רמ"ח אורות דנקודים הנ"ל שהם למעלה מעלה משם מ"ה המברר כדלעיל ובאים ומתלבשים בכלים דאצי' ובמל' דאצי' והוא ענין האור חדש שמאיר ג"כ בג"ע, ובזה מובן ענין הג"ע מהו כי הנה הג"ע הוא מבחי' זיו השכינה שהוא הארת המל' דאצי' וצ"ל (דא"כ למה צריך לעבדה) הלא בלאה"נ מל' דאצי' נעשי' עתיק לבריאה בכל עת ושעה וא"כ מהו ענין הארת זיו בג"ע שבשבת וחדש דייקא, אך הענין דאז נמשך האור חדש ששרשו משם ס"ג (ונמשך ע"י בירור מ"ה תחלה ברפ"ח) שהוא בחי' גלוי אלהות מעצמו' ופנימי' האורות שלמעלה מהארה שבעולמות בלא"ה וכנ"ל, וזהו א"ת בניך אלא בונייך עוסקים בבנינו של עולם כי ע"י לימוד ההלכה בגשמיות כמ"כ לומדה אח"כ בג"ע העליון בלא לבוש הגשמי רק כח החכמה שבה שמבחי' חב"ד דס"ג דפנימי' א"ק כו' וזהו האור חדש למל' דאצי' שהוא מקור בנין העולמות ונק' בונייך ל' נקבה כי היא נק' כן כידוע, ודוקא מי שלמד תחלה ההלכה בזה העולם אזי הוא לומדה אח"כ בג"ע ומוסיף אור חדש אבל מי שלא למד לא יש ברורי נוגה דעשי' שיבררנה שם מ"ה ושיומשך האור מס"ג ומהיכן יהי' האור חדש וזהו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו דייקא דהיינו שלמד בעוה"ז ויומשך עי"ז אור חדש אמנם מ"ש בידו ר"ל שהובא לג"ע ולא הניחו בעוה"ז והיינו שנתברר ממנו פסולת הלבושים עד שישאר רק כחו וכמשל רקבון הגרעין שאזי דייקא יומשך כח הצומח משא"כ כשהגרעין שלם שלא מתגלה כחו כלל ואין מתעורר כח הצומח כו', והנה הבירור הוא ע"י שם מ"ה כנ"ל שמברר הרפ"ח כו' וענין שם מ"ה שבאדם הוא מה שהנפש אלקית מתדבקת במקורה בשעת ק"ש ותפלה בהתבוננות ביחודא עילאה הוא בחי' שם מ"ה שאין עוד מלבדו ממש וכולא כלא חשיב ועי"ז יבא למס"נ באחד ואזי בכח זה הוא מברר ומעלה התומ"צ שעשה כל היום שיופרדו הלבושים מהם וישאר פנימיותם ויעלה לס"ג אבל האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו מפני שנשארים בגשמיותם בשבה"כ שהם הדברים דנוגה שבהן מדברת הדבר הלכה כו' לכך כל מי שאין תורתו אומנתו חייב בתפלה כי התפלה היא עליי' העולמות עד שם מ"ה שבברכות דשמ"ע ברוך אתה הוי' שכורע וממשיך מלמעלה למטה שהוא בחי' השתחואה וביטול וכענין קול דממה דקה שהוא מבחי' שם מ"ה שאחר הרעש וצעקת הלב בק"ש ופד"ז כידוע, (והנה ע"י עלי' זו הוא מעלה עמו ג"כ התומ"צ דכל היום ומה"ט נק' התפלה סולם כמ"ש במ"א), אך מי שתורתו אומנתו הוא ממשיך בלא תפלה מצד שרש נשמתו מחכמה דס"ג כו'. ובזה יובן שרש ענין הנז"ל בתורה דפעמים המצות גבוהים מנפש האדם כמ"ש קדשנו במצותיו כו' ופעמים משמע שנשמות ישראל גבוהים מהמצות וכמאמר ועשיתם אתם כאילו עשאוני ואם יקיים גוי המצוה לא עשה ולא כלום, והענין דשניהם אמת דנשמות ישראל הם מעולם התיקון שכבר נתברר ע"י שם מ"ה וזהו אשר +קדשנו" בקדש עילאה ולכך וצונו לעשות המצות שבהם ועל ידם דייקא יהי' בירורי רפ"ח והמשכות אורות דס"ג כי הבירור הוא ע"י מ"ה כנ"ל ומצד זה הנפש גבוה מהמצוה, אבל לאחר שנעשה המצוה ונתבררה הרי שכר המצוה מצוה עצמה כמו שהיא בשם ס"ג הנ"ל והנשמה נהני' מזיו זה והוא מתן שכרה, מצד זה המצות גבוהים מן הנפש והם חיי עולם להנפש, וגם בזה מובן משנז"ל בתורה דפעמים משמע שתפלה גדולה מתורה כי הבירור והעליה הוא ע"י התפלה כנ"ל ועיקר ההמשכה ע"י תומ"צ כדלעיל. ואחר כל הנ"ל יובן שרש ענין הפסוק כי תבואו אל הארץ אזי תיומ"י ושבתה הארץ ר"ל כשתבואו אל הארץ העליונה שהיא בחי' שם ב"ן כל המשכות אורות דס"ג ברמ"ח מ"ע כנ"ל אזי ושבתה הארץ כי תתעלה בבחי' ס"ג עצמה ותהיה עט"ב ולא תקבל עוד בבחי' רו"ש שהוא בחי' דפיקו דלבא מז"א בעלה ואז נאמר ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חציים אל הים הקדמוני כו', והמשכות אלו הוא רמ"ח מ"ע כנ"ל והוא ענין שש שנים תזרע שדך שנאמר אח"כ שהמצות נמשלו לזריעה כדלעיל ועי"ז גדלים תבואות בארץ והוא בחי' המשכות אורות דס"ג הנ"ל בשם ב"ן הנק' ארץ ועי"ז ושבתה הארץ כו' והוא ענין ובשנה השביעית שבת שבתון כו' כי ו' אלפי שני דהאי עלמא הוא זמן העבודה ובירורים ואח"כ באלף הז' יהיה יום שכולו שבת שכל השבתות דעכשיו יהיה להם עליה ביום שכולו שבת והיינו לע"ל שיהיה עשיה דעכשיו כמו קודם השבירה שהיה עשיה דס"ג גבוה מאצי' דעכשיו כידוע שנקודים נק' אדם דיצירה וברודים אדם דעזי' וא"כ אצי' דעכשיו יתעלה עוד יותר הגבה מאד כו':
48
מ״טלהבין ענין פסח ומצה
49
נ׳ להבין ענין פסח ומצה, שהוא המשכת מוחי' דאו"א בז"א ויש בהם בחי' גדלות ראשון וגדלות שני וכולם נמשכי' אז בז"א ביחד וזהו הנס דיצ"מ משא"כ בשאר יו"ט ואפי' בשבת אינן נמשכי' רק בסדר והדרגה כו' יעו"ש בפע"ח, וזהו ענין הכוסות והמצה, הכוסות כנגד מוחי' דאי' והמצה בחי' מוחי' דאבא. להבין כ"ז, צ"ל תחלה מהו ענין מוחי' דאבא ומהו ענין מוחי' דאימא, ומתחלה יש להקדים ענין הי"ס דאצי' שאינן מתגלי' לנבראי' רק מציאותן ולא מהותן, וביאור הדברים הנה יש להבין מ"ש מלכותך מל' כל עולמים שמדת מל' היא חיות כל העולמות דבי"ע, והלא מבואר בזהר דמדת מל' היא אספקלריא דלא נהרא, דלית לה מגרמה כלום, ופי' דבר זה הוא כי אין מלך בלא עם עד"מ המלך בלא אנשים אין לו על מי להתפשט מדת ההתנשאות ולא יקרא אז בשם מלך כלל אלא הוא כשאר אנשים א"כ עיקר הסיבה למדת ההתנשאות של המלך הוא ע"י העבדים מלמטה למעלה וזהו לית לה מגרמה כלום כ"א ע"י העלא' מ"ן מלמטה שמלכותו ברצון קבלו עליהם (משא"כ מדת חו"ג י"ל דשייך אף כשאין עם וכש"כ פנימי' מדות שהם אהוי"ר וגם חו"ג שייכי' גם כשהוא בפ"ע שהוא נדיב לב בטבע שאם הי' צריך איזה אדם לקבל שפע ממנו ישפיע לו חסד וכן להיפך גבורה בטבע (רק כשאין עם אז אין המדות פועלי' פעולתן והם בבחי' העלם) משא"כ מדת ההתנשאות לא שייך כ"כ לומר ע"ז גם בחי' העלם כמו בחסד כו' וכמשל השם של האדם שאין שייך כ"כ לומר עליו שהוא בהעלם כשאין קורא בשמו כמ"ש במ"א, א"נ י"ל דחו"ג שייך בלא עם רק על בנים וכה"ג משא"כ מלוכה והתנשאות לא יתכן רק על נפרדים דוקא), ולפ"ז צ"ל איך יתכן מ"ש מלכותך מכ"ע שע"י מדת המל' הוא התהוות העולמות ולפי המשל מהתנשאות שלמטה לא א"ש דהא אין מלך בלא עם א"כ כשכבר נבראו עם אז שייך בחי' מלוכה ואיך נהפוך הוא שממדת מלוכה נתהוו הנבראי' מאין ליש א"כ קדמה בחי' המלוכה קודם התהוות בחי' עם ואדרבה ממדת מלוכה והתנשאות נתהוו העם, וזה תמוה לפי המשל הנ"ל מהתנשאות שלמטה דלא שייך כלל התנשאות כשאין עם, אך באמת עיקר הפי' בענין לית לה מגרמה כלום הוא דלית לה להשפיע להחיות רוח שפלים דבי"ע בלתי שתקבל תחלה השפעת מ"ד מלמעלה, ולא דלית לה כלום ממש רק שאין לה כדי להשפיע כו' וכמו ענין סיהרא לית לה מגרמה כלום, ובאמת ידוע בס' התכונה שהלבנה יש לה אור מצד עצמה ג"כ רק שלא תוכל להאיר על הארץ עד שתקבל מאור השמש, וכך הוא במדת המל'. אך צ"ל דלפי משל הנ"ל משמע דלית לה מגרמ' כלום ממש כ"א ע"י העלא' מ"ן מלמטה דוקא אז נתהוה עיקר מהות המלוכה כנ"ל, וכבר נת' דא"א לומר כן ממ"ש מלכותך מלכות כל עולמים ואתה מחי' את כולם, ומ"מ באמת כל הפירושים הנ"ל יש להם מקום וענין:
50
נ״אב. ולהבין זה יש להקדים עוד ענין אחד והוא ההפרש בין השגת הנביאים להשגת החכמים ובעלי רוח הקדש, דהנה שרש השגת הנביאים הוא מבחי' נו"ה דבי"ע ופי' מבחי' אצי' המתלבש בבי"ע, רק החילוקי מדרגות הנביאים הוא בענין ההתלבשות, ישעי' היתה נבואתו מנו"ה דבריאה היינו מבחי' אצי' המלובש בנו"ה דבריאה ויחזקאל לא השיג רק מיצי' היינו הארת האצי' המלובש ביצי', מלבד מרע"ה שהיתה נבואתו מבחי' נה"י דאצי' ואף גם זאת בהמשכתן דרך מעביר בבריאה רק שאינו בבחי' התלבשות גמור בבריאה כמו בשאר הנביאים שהוא ע"י התלבשות גמור, והנה מרע"ה השיג ג"כ בחי' אחוריים דיסוד אבא המלובש בז"א אבל פנימיותו לא השיג וע"ז נאמר וראית את אחורי ופני לא יראו, ואותן שנכנסו לפרדס שהם בעלי רוח הקדש שלא הגיעו למדרגת הנבואה הוא שלא השיגו רק אורות היצי' עצמן משא"כ הנבואה היא בחי' אצי' המלובש בבריאה או ביצירה כנ"ל, ולפ"ז יש לתמוה לכאורה איך רשב"י וחביריו שלא היו נביאים (ולא נז' עליהם בגמ' שנכנסו לפרדס ואף אם נכנסו הלא נת' שאין זה רק השגת אורות דיצי' לבד) השיגו השגות גבוהים ונעלים מהשגת הנביאים שמדבר באד"ר מעניני פרצופי א"א וע"י וא"ק וכן האריז"ל השיג בזה כמבואר בכהאריז"ל ואיך השיגו יותר ממשה רבן של כל הנביאים שלא השיג פנימי' יסוד אבא כו' רק אחוריים לבד כנ"ל והם השיגו אפילו בע"י וא"ק כו', ואף שארז"ל חכם עדיף מנביא הלא הנביאים היו ג"כ חכמים, אך הענין הוא דההפרש בין ידיעת החכמים כמו רשב"י או האריז"ל, ובין השגת הנביאים הוא ההפרש בין ידיעת מציאות להשגת המהות, שהנביאים מה שהשיגו השיגו המהות ממש וכמו שאנו רואים במקרא שהשגת הנבואה היא נקראת ראיה ממש וראית את אחורי ואראה את ה' וירא אליו ה' ואף שזהו דרך משל ואינה ראיית עין גשמי ממש מ"מ הנמשל צ"ל דומה למשל וכדתרגום וירא אליו ה' ואתגליא לי' כו' בחי' התגלות שנגלה אליו הנעלם ב"ה, להיות משיג המהות ממש של בחי' המדה והמדרגה הנגלה אליו וכמו הראיה שהיא ראיית המהות, משא"כ השגת החכמים היא אינה גילוי והשגת המהות ממש רק ידיעת המציאות לבד ולא השגת המהות, ולכן הנביאים לא השיגו רק בבחי' נהי"מ כי לא יוכלו לירד ולהתגלות אליהם בהשגת המהות רק מדרגות התחתונות שהן נהי"מ שהן הן היורדות תמיד ומתגלות מהמשפיע למקבל בבחי' מוחין וחיות כידוע שהן הן כלי ההשפעה והורדת החיות מהעליון לתחתון בכל העולמות והמדרגות ולכן ג"כ הן הן המתגלות לנביאים בגילוי והשגת המהות ממש ובתוכן מלובש אור הבינה שהיא בחי' הבנת האלהות מאור א"ס ב"ה ובתוכה מלובש אחוריים דחכמה שהיא מדרגה שלמעלה מהשכל וההבנה כו', אבל פנימי' החכמה א"א לירד ולהתגלות לנביאים וכש"כ מה שלמעלה מהחכמה שא"א לירד ולהתגלות להיות מושג המהות, משא"כ החכמים השיגו אפילו בא"ק לפי שהוא רק ענין ידיעת המציאות לבד ועדיין המהות נעלם ומופלא מהם ולכן ידיעה זו השיגו במדרגות עליונות שלמעלה מעלה מהמדרגות שיוכלו להתגלות בנבואה בהשגת המהות וז"ש רז"ל חכם עדיף מנביא לפי שיוכל לידע בחכמתו למעלה מעלה ממדרגות שיוכלו לירד למטה בבחי' התגלות לנביאים במראה נבואתם, ואף שהוא רק ידיעת המציאות מ"מ ידיעה היא עכ"פ ומ"מ גם הנביאים היו חכמים, והשיגו ג"כ בחכמ' ידיעת המציאות למעלה ממה שיוכל להיות מושג בנבואה רק שנבואתם לא הי' רק עד נהי"מ (וא"כ פי' חכם עדיף מנביא היינו מעלת החכמה על הנבואה):
51
נ״בג. וביאור ענין ידיעת המציאות והשגת המהות, הנה יובן עד"מ ממה שיש ב' ידיעות אלו גם בנפש האדם, הנה המדות והשכל שבאדם, הנה האדם יודע מציאותם, ועכ"ז אינו משיג מהותם ממש, עד"מ יש אדם שהוא וותרן בעצם שהוא מפני טבע רוחניות שהוטבע כן בלבו להיות מוותר משלו לזולתו ויש שהוא קמצן וקפדן שהוא טבע הדין והגבורה המוטבע בלבו, ובודאי שהאדם יודע בנפשו היטב מדות אלו איך ומה שהוא אם בטבע זו או בזו ויודע ומרגיש ממש מציאותם, ועכ"ז הרי אינו משיג ממש מהותם שאינו מכיר מהות החסד איך ומה הוא מהותו וכן מהות הקפדנות, ויותר יובן זה מענין המחשבה, אשר אנו רואים שיזכור האדם איזו שכל וסברא שלמדה כבר כמה שנים ולא עלתה על מוחו בינתיים רק אח"כ בעיונו בהלכה יזכור אותו השכל, וא"כ מוכרח שהיתה זו ההשכלה טמונה בשכלו גם קודם שנזכר עליה, שלכך מיד שיזכור עליה ימצאנה, והלא האדם אינו מרגיש מזה כלל, דהיינו שאינו מרגיש כלל ענין ההשכלה הטמונה אצלו בכח חכמתו בעידנא דלא עסיק בה, והיינו לפי שהשכל אינו דבר יש אלא רוחני ואינו משיג מהותו, ולכן אין כל אדם יכול להשיג איכות ומהות השכל שאנו רואים שזה חכם וזה טפש אף ששניהם יש להם מוח גשמי רק החסרון הוא מצד כח החכמה הרוחנית, ואין גוף גשמי יכול להשיג מהות רוחני רק שידע מציאותן שיודע בבירור שזה חכם או שזה סכל אבל לא יכיר מהות חכמה זו שבו. ומ"ש ב' רוחות מספרות זו עם זו היינו לאחר פרידתה מן הגוף אזי הנפש הרוחנית כשהיא אינה מסותרת ומלובשת בגוף גשמי אזי תשיג רוחני זולתו ולכן מספרות זע"ז, משא"כ כשהיא מסותרת בגוף גשמי, הנה הגוף הגשמי אינו יכול להשיג אפילו הרוחנית המלובש בו ממש רק מציאותן ולא מהותן ממש כנ"ל ממשל המדות והשכל כו', וגם בכללות הנפש כך הוא שהגוף יודע ומרגיש שיש בו נפש המחי' והמשכלת ואינו משיג מהותה כו' כמ"ש במ"א באריכות, אמנם כ"ז הוא בהמדות והשכל שמרגיש מציאותן ולא מהותן כנ"ל אבל הדבור שבאדם הנה האדם משיג מהותו ממש ג"כ, לפי שהוא בערכו להיות מושג מחמת שהוא גשמי כמוהו כי הנה הגם שנודע שהכ"ב אותיות הם מהנפש ואע"פ שיוצאים מן ה' מוצאות אחה"ע מהגרון כו' אין ר"ל שמתהוים ממש בהגרון רק שיוצאי' מהנפש ומכים בגרון ועושים בו הקול וכן בומ"ף בשפתים כו' והרי אותיות שבנפש הם רוחניים, וא"כ איך יהי' בהן השגת המהות. אך באמת אין הכוונה שגשם האותיות הוא מהנפש כי גשם האותיות הוא הקול שהוא גשמי רק שכ"ב אותיות הנפש מתלבשים בו אחה"ע מתלבשים בקול שבגרון כו' ולהיות שיש להם עכ"פ חומר גשמי לכן נתפסים ומושגים מהותם ממש להאדם שהרי האדם המדבר משיג מהות קול הדברים שמוציא מפיו ואינן כמו המדות והשכל שאינו משיג מהותם ממש רק שיודע ומרגיש מציאותם כנ"ל:
52
נ״גד. וע"פ משל זה בנפש האדם איך שאפילו השכל שבאדם ממש אין האדם משיג מהותו כנ"ל משא"כ הדבור שהוא השגת המהות, יובן היטב ענין ההפרש בין השגת החכמים להשגת הנביאים, שמה שידעו המקובלים ואפי' הרשב"י ע"ה, אף גם בענין ע"ס דאצי' ענין חכים ולא בחכמה ידיעא ע"ד דוגמא, היינו רק ידיעת המציאות שידע שיש בחי' חכים ולא בחכמה ידיעה, אבל לא השיג מהות אותה חכמה מהו, כי אין לדמותו כלל לשכל האדם לא מיני' ולא מקצתיה, שהרי החכמה שלנו איננה מהוה שום דבר כלל, משא"כ החכמה עילאה הנה החכמה תחיה שהיא מהוה נשמות כו' וכן בהשתלשלות המדרגות נתהוו מחכמה שמן ומים כידוע שהאור והמים והשמן יתייחסו כולם אל בחי' החכמה שממנה נתהוו היינו ע"י המשכה והשתלשלות מח"ע וזה א"א למוח להשיג על בוריו שמחכמה יתהוו נשמות כו' או השמן ומים, הרי אין מהות הח"ע מושג כלל, כי באמת אין שכל אנושי מערך זה כלל, כי הרי מקור התהוות שכל אנושי הוא רק בבחי' יש מאין מכלים דעשי', ועשי' לגבי יצי' אין ערוך וכן יצי' לגבי בריאה ובריאה לגבי אצילות רק שע"י פרסות שהוא צמצומים והעלמים רבים שמתצמצם אור ושפע החכמה דאצילות מתהוה ממנה חכמה אנושית, וע"כ אינן ערוך זל"ז כלל שהח"ע תחי' מאין ליש משא"כ השכל אנושי, וזהו לא בחכמה ידיעא שאינה מערך חכמה שבנבראי' הנק' חכמה ידיעא, לכן הרי א"א להשיג בחכמה האנושי' מהות חכמה עליונה ית' רק מציאותה בלבד (והא דמבואר במשל אות ג' שאפי' החכמה שבאדם אינו משיג מהות' א"כ למה אמר כאן דדוקא חכמה דאצי' הוא שאין מושג מהותה, דמשמע דחכמה אנושית מושג מהותה. נ' דלעיל כוונתו על מהות כח החכמה המלובש במוח שממנו נובעי' ההשכלות שהוא אינו מושג כלל מהותו, אבל גילוי ההשכלה מושגת להאדם המשיגה. וכאן ר"ל דאין להעריך כלל הגילוי מח"ע שהוא מערך וסוג השכל אנושי כי באמת לא מיני' ולא מקצתיה כנ"ל) ועד"ז השיג רשב"י ע"ה מה שהשיג בבחי' אצילות ואפילו למעלה מהאצי'. וכל אלה לא נפלאו גם ממרע"ה ופשיטא הוא. אבל מ"ש שמרע"ה היתה נבואתו רק בנהי"מ דאצי' שבבריאה היינו בבחי' השגת המהות שבחי' זו השיג מהותם ממש עם בחי' אור הבינה ואחוריי' דאבא שבנהי"מ דאצילות, וכזה השיג ישעי' בבריאה וז"ש ואראה כו' שרפים עומדים ממעל לו ונודע שהשרפים הם מעולם הבריאה, והוא למטה מהשגת מרע"ה כנ"ל ויחזקאל ביצירה כו', הכל השגת המהות ממש והוא עד"מ באדם כמו שמשיג מהות הדבור שלו כנ"ל שהיא השגת המהות ולא ידיעת המציאות לבד:
53
נ״דה. (ונ' דבידיעת המציאות ג"כ ודאי יש לחלק דהנה נת' שהרשב"י והאריז"ל לא השיגו המהות רק ידיעת המציאות, וא"כ לכאורה מאי נפקא מינה בין השגתם להשגת שאר המקובלים שרואים ג"כ כתוב בזהר וע"ח הסודות שבפרצופי' עליוני' דע"י וא"ק כו' ובודאי הריחוק ביניהם בהשגה סוד אחד כרחוק שמים מארץ ועוד דהא מבואר בפע"ח שער ט"ז פרק א', שישן האריז"ל בשבת ונכנס אליו תלמידו רבי אברהם הלוי וסיפר לו האריז"ל איך שעסק עכשיו בישיבה של מעלה בפרשת בלק ובלעם כו' שאם היה דורש פ' שנים רצופים מה ששמע עתה אינו יכול להשלים, ובחי' השגה זו להשיג ברבע שעה או אפי' בשעה מה שצריך זמן לבאר זה פ' שנים בודאי אינה כלל ממין השגה דשכל אנושי, אך הענין כי הרשב"י והאריז"ל מה שאמרנו שלא הי' להם רק ידיעת המציאות היינו בבחי' י"ס דאצי' שבבי"ע משא"כ הנביאים השיגו אצי' שבב"י כנ"ל אבל הרי היו רשב"י והאריז"ל בעלי רוה"ק וא"כ השיגו מהות אורות היצי' עצמן השגת המהות, שהשגה זו ג"כ אינה מערך שכל אנושי כנ"ל ששרש השכל אנושי נתהוה מאין ליש מכלים דעשיה. ולפ"ז נ' דגם בידיעת המציאות בי"ס דאצי' וע"י וא"ק, יש חילוק גדול בין רשב"י והאריז"ל לשאר מקובלים. דעם היות שנת' דשם אין להם רק ידיעת המציאות ולא השגת המהות מ"מ י"ל שהם יודעי' המציאות די"ס דאצי' וע"י וא"ק, ע"ד שידוע מציאות זה בעולם היצי' שעד שם משיגים הם המהות כנ"ל הלכך כמו שידוע שם מציאות אצי' וא"ק כנ"ל עד"ז ממש ידעו הרשב"י ואריז"ל. משא"כ השגת שאר המקובלים וידיעתם המציאות הוא בידיעה שבעשיה הגשמיות שאינה ערוך אפילו לחכמה הרוחני' דעשי' כנ"ל שנתהוה משם מאין ליש מכש"כ שאינה ערוך לי"ס דיצירה כו'. ועפ"ז יש לפרש מארז"ל אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם כו' וידוע דהמלאכים הם בעולם היצירה ולפי שרוב בעלי רוה"ק השגתם ביצירה לכך אמר אם הראשונים כמלאכים:
54
נ״הו. ויובן יותר באר היטב החילוק שבידיעת המציאות די"ס דאצי' וא"ק בין הרשב"י ז"ל לשאר מקובלים, ע"פ משנת"ל אות ג' דהשכל ומדות שבאדם ג"כ אין האדם משיג רק מציאותן ולא מהותן ממש. והנה גם הח"ע דאצי' ג"כ ידוע לנו מציאותה ולא מהותה, והרי מ"מ יש ריחוק גדול לאין שיעור בין ידיעת מציאות השכל שבאדם לידיעת מציאת הח"ע שהרי הח"ע אינו מערך ומהות השכל אנושי שהחכמה תחי' כו'. הלכך מה שיודע מציאת ח"ע אין ידיעה זו כלל ממהות ידיע' שיודע השכל אנושי שהיא ידיעה גמורה. אך ביאור ענין החילוק יובן עפמ"ש במ"א ע"פ וידעת היום כו' שיש חילוק בין דעת לאמונה דשם נת' שהרגשת המציאות נק' דעת עד"מ מה שהאדם יודע שיש בו נפש המחי' אותו אין שייך ע"ז ל' אמונה שהרי זה נרגש אצלו ממש שכשרואה חיות הגוף וקיומו יודע ומרגיש כי נפשו הוא בו שהיא היא המחיה את הגוף ובלעדה אין לו חיות וקיום. ומ"מ אין זה השגת המהות שאינו משיג מהות הנפש איך ומה היא כו' ועד"ז למעלה ג"כ בבחי' ממכ"ע דהיינו להאמין שהקב"ה מחי' את כולם והוא ברא כל העולמות מאין ליש א"צ לזה אמונה שהרי זה נרגש וע"ז נאמר אחזה אלוה מאחר שרואין העולמות שהן כמו גוף גדול מהארץ לרקיע ת"ק שנה כו'. מזה נרגש שיש בהן חיות מא"ס ב"ה המהוה ומחי' אותם ומקיימם כמ"ש שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וידיעה זו מורגשת כאילו רואה כו' כמו שנרגש אדם מנפשו ע"י שרואה חיות הגוף וקיומו כנ"ל וע"ז נאמר דע את אלקי אביך כו'. שענינו הרגשה ממש רק שהיא הרגשת וידיעת המציאות ולא השגת המהות כי הוא ית' הוא הידוע מציאותו ולא מהותו. אך הנה דעת והרגשה זו הוא בבחי' ממכ"ע אבל בבחי' סוכ"ע כתי' אני ה' לא שניתי ואתה הוא קודם שנברא העולם שאינו בגדר עלמין כלל ואינו כדמיון הנשמה המתפשטת בתוך הגוף שמתפעלת ממקרי הגוף וממקרי המקום והזמן קור וחום כו' אבל הוא ית' אינו נתפס בגדר מקום שאינו בגדר עלמין כלל. ובבחי' זו לא שייך דעת והרגשה שאין נתפס בשום שכל והשגה איך אין שינוי לפניו ית' אלא זו היא בחי' אמונה להאמין בה' שהוא ית' אינו בגדר עלמין ולפניו כחשיכה כאורה. והנה הרי ענין אמונה זו היא ג"כ ידיעת המציאות שאנו יודעים ומאמינים שהוא ית' סכ"ע ואני ה' לא שניתי כנ"ל והדעת וההרגשה בבחי' ממכ"ע הוא ג"כ ידיעת המציאות לבד ולא השגת המהות. והחילוק ביניהם שידיעת המציאות ממכ"ע הוא בחי' הרגשה ממש כמו שהאדם מרגיש חיי נפשו כנ"ל משא"כ בבחי' סכ"ע לא שייך דעת והרגשה רק אמונה כו', וקרוב לזה הוא החילוק הנ"ל בידיעת המציאות בשכל ומדות שבאדם עצמו שאין בהם ג"כ השגת המהות כנ"ל ועכ"ז מרגיש מציאותן הרגשה גמורה כמו שמרגיש חיי נפשו, שהרי השכל מתגלה במוחו והמדות בלבו ומרגיש אהבתו או השכלתו כו' רק שאינו משיג מהות ענין כח השכל איך ומה הוא, משא"כ ידיעת המציאות דח"ע אינו עד"ז רק ע"ד ענין האמונה בסכ"ע, ומלבד החילוק שבין הרגשה ודעת לבחי' אמונה הרי מובן למשכיל שידיעת המציאות שבבחי' הרגשה ממש הוא ענין קצת ידיעה והשגה והכרה כמשל בכח השכל שבאדם שאע"פ שאינו משיג מהותו מ"מ קצת הכרה שייך בו ע"י שמתגלה במוחו גלוי ממנו כו' משא"כ בח"ע אין שייך לומר כן שאין שום מוח משיג ענין הח"ע שהחכמה תחיה מאין ליש נשמות ושמן ומים ואור כו' שאין זה מערך ומהות שכל שלנו א"כ אין אתנו שום הכרה והרגשה בענין מהות הח"ע רק הידיעת המציאות הוא שאנו יודעי' ומאמינים שיש בחי' חכים ולא בחכמה ידיעא כו', ועד"ז יובן ההפרש בידיעת המציאות בע"ס עליונות בינינו להרשב"י והאריז"ל דענין ידיעה שלנו הוא ע"ד האמונה שלכך נק' הי"ס רזא דמהימנותא ואין לנו שום הכרה בבחי' ח"ע כו' משא"כ ידיעת הרשב"י ז"ל עם שאינה השגת המהות כנביאים מ"מ י"ל שהיא ידיעה והרגשה ע"ד שהאדם נרגש ויודע מכח השכל שבו אע"פ שאינו משיג מהותו כנ"ל:
55
נ״וז. וממוצא דבר נת' לנו, שיש ג' בחי' הא' השגת המהות ונק' ראי' והיא מעלת הנביאים דכתיב בהו ואראה כו', והב' השגת החכמים שהיא ידיעת המציאות לבד ולא השגת המהות, רק שנת' שבידיעת המציאות יש ג"כ שני בחי' הא' הנק' דעת והוא הידיעה שבבחי' הרגשה ממש שנרגש המציאות אע"פ שאינו רואה אותו ובחי' ידיעה כזו היא הכרה ממש, והב' הוא מה שאין בו שום ידיעה והרגשה רק בחי' אמונה לבדה ואין שייך בבחי' זו הכרה כו', ובין הכל הם ג' מדרגות היינו אמונה ודעת וראיה, והנה מצינו שג' בחי' אלו ישנם אפילו למעלה בעולם האצילות, והוא משנ"ת בסידור בפי' ברוך שאמר והי' העולם, ברוך הוא, שהם בחי' רדל"א וגלגלתא דא"א, והנה גלגלתא נק' הוא ל' נסתר כי גם באצי' ידוע מציאותו ולא מהותו, והענין כי חכמה היא ראשית הגילוי באצי' ונק' לכך אתה כמ"ש כי אתה אבינו שאור אבא נק' אתה ע"ש שהוא בחי' גילוי, משא"כ גלגלתא אין בה שום השגת המהות גם בעולם האצי' שהיא מופלא ונעלם מהם ונאמר ע"ז ישת חשך סתרו שאינו מושג כו' לכך לא שייך ע"ז ל' אתה שהרי אין בה השגת המהות אך מ"מ יש בה ג"כ ידיעת המציאות, וכמו עד"מ באדם שהנה הוא יוכל להשכיל כל חכמה ושכל בגילוי אור וידוע שגילוי ההשכלות יש להם מקור ושרש שממנו נמשכים ונולדים והוא הנק' משכיל בפסוק לשון מפעיל מפני שמשכיל כל ההשכלות, והנה כח המשכיל אע"פ שאין מהותו מושג לאדם מ"מ נרגש ויודע מציאותו שכשרואה א"ע שנופל לו סברא והשכלה חדשה במוחו ה"ז יודע ומרגיש שבודאי יש לו כח במוחו שמשכיל וממציא השכלה זו, ה"ז הרגשת המציאות ולא השגת המהות וכמשנת"ל דהשכל שבאדם ידוע מציאותו ולא מהותו, וכך עד"מ זה הוא למעלה בחי' גלגלתא דא"א שהיא מקור הח"ע דאצילות הלכך אע"פ שאין הגלגלתא בבחי' גילוי ממש באצי' כמו הח"ע שנק' אתה מ"מ נרגש וידוע מציאות' והוא הידיעה במקור הח"ע כנ"ל במשל ההרגשה בבחי' המשכיל כו' וע"כ נאמר ע"ז ברוך הוא דפי' הוא מורה על הנסתר דוקא שאינו רואה מהותו רק שיודע ומרגיש מציאותו כו', אמנם בחי' רדל"א שהוא בחי' תחתונה שבמאציל ואין ערוך כלל בין המאציל לנאצלים ואינו עדיין מקור לנאצלים רק ע"י כמה צמצומים כו', הלכך לא שייך ידיעת מציאותו באצי' ע"ד דשייך בגלגלתא דשם שייך בחי' דעת והרגשה מצד היותה מקור לח"ע כו' משא"כ בחי' זו שאינה מקור עדיין כלל לח"ע ע"כ נק' רישא דלא אתיידע שאין שייך בבחי' זו שום ידיעה כו', ומ"מ הדבר פשוט דהפי' שאין שייך שם ידיעה והרגשה ממש שהיא בחי' הכרה כנ"ל במשל ההכרה שבבחי' המשכיל שמכירים שהוא מקור השכל, אבל ידיעה שבבחי' אמונה שייך גם שם, שהרי אפי' האריז"ל שהיתה השגתו להשיג המהות בבחי' יצירה כנ"ל דרש כמה דרושים בבחי' רדל"א, מכש"כ שידוע באצי', אבל הענין דאין שייך שם בחי' הידיעה וההרגשה אפילו באצי'. הרי נת' ג' בחי' אלו גם באצילות והן בחי' ח"ע שנק' אתה שמושג המהות, גלגלתא נק' הוא שידוע המציאות ולא המהות ובחי' ג' הוא רדל"א דלא אתיידע גם המציאות רק בבחי' אמונה):
56
נ״זח. ועתה נחזור לענינינו שהתחלנו לעיל אות א' בענין בחי' המל' איך שייך התנשאות קודם שנתהוו בחי' עם כו'. אך הנה לפי המבואר למעלה בענין חכים ולא בחכמה ידיעא שאין אנו משיגים ומכירים כלל מהות הח"ע רק שידוע שיש מציאות ח"ע, כך הוא ג"כ בבחי' מל', שאנו יודעים שיש מדת מל' דאצילות דהיינו מה שהוא ית' נקרא מלך עלינו ועי"ז שהוא ית' כביכול מתנשא עלינו להיות בבחי' מלך עלינו הנה זו ההתנשאות מחיה ומהוה אותנו מאין ליש שנהי' בחי' עם כו', אבל אין לנו שום השגת במהות וענין התנשאות זו מה היא, שהרי בודאי אינה מערך ומהות וסוג התנשאות של המלך ב"ו שמתנשא על עמו ונק' מלך עליהם שהרי בגשמיות המלך שמתנשא על העם, אינו מחיה את העם בהתנשאותו עליהם, ולמעלה הוא בזה גופא שהוא ית' כביכול מתנשא ומולך עלינו הוא מחיה אותנו ממש שזה חיינו ממש מה שמתנשא כו' שמהתנשאות זו אנו חיים ומתהוים מאין ליש, וזה א"א להשיג המהות ממש איך ההתנשאות יחיה ויהוה הנברא מאין ליש, כי למטה בגשמיות כשהמלך מתנשא על העם למלוך אינו מחי' בהתנשאותו על העם כו' את העם כלל, רק המדת התנשאותו מחיה אותו בלבד כנראה שכשהאדם הוא בהתנשאות אז מצהיב פניו שהוא ע"י ההתנשאות שהיא גופא מחייהו לכן מצהיב פניו כו' אבל אין שייך כלל שיחי' זולתו עי"ז שאין מתפשט החיות של התנשאותו לזולתו להחיות זולתו, אבל למעלה המדת ההתנשאות גופא היא המחיה את כל הנבראים ומהוה אותן מאין ליש, ולכך א"א להשיג מהות וענין בחי' התנשאות זו שאינה כלל מערך וסוג התנשאות הגשמיות ח"ו, גם בלאה"כ התנשאות שאנו מציירים בשכלנו הוא מגושם מאד שמציירים כהתנשאות שבגשמיות שמיכאל משתחוה כו' והוא ב"ה מתנשא עליהם ובאמת הוא מגושם נגדו ית' שאינו כן לא מיני' ולא מקצתי', הלכך מובן שאין לנו שום השגת במהות ההתנשאות ואפילו רשב"י והאריז"ל לא השיגו המהות מדת מל' דאצי', רק הנביאים השיגו המהות ממש כמ"ש בישעי' ואראה את אדני יושב על כסא רם כו' ושם אד' הוא בחי' מל' דאצי' רק שישעי' ראה בחי' מל' דאצי' כמו שהוא בהתלבשותה בבריאה כנ"ל שבחי' אצי' בלא התלבשות לא השיג ישעי' (רק מרע"ה שהשיג אצי' כמו שהוא דרך מעביר בבריאה כו' ולא בהתלבשות והחילוק בין דרך מעביר לדרך התלבשות הוא חילוק גדול ואכ"מ) וז"ש ואראה את אד' יושב על כסא רם כי עולם הבריאה הוא נק' כסא כנודע, וכן יחזקאל ראה מהות האצי' כמו שמלובש ביצירה כו' משא"כ אפילו החכמים הראשונים כרשב"י לא השיגו מהות המל' דאצי' כלל רק ידיעת המציאות, ומכש"כ שאר אנשים ומקובלים כו' שאם הראשונים כמלאכים כו', ולפ"ז לא יקשה עלינו ענין הקושיא הנ"ל דהא אין מלך בלא עם ובשלמא באדם התחתון יש אנשים במציאות קודם שנעשה זה מלך עליהם הלכך שפיר שייך התנשאות משא"כ למעלה הנבראים נתהוו מההתנשאות וא"כ קדמה ההתנשאות עד שלא היו הנבראים ואיך שייך זה התנשאות כשאין עם כו', אך באמת זה הי' קשה אם הי' ההתנשאות מערך וסוג התנשאות גשמיות אבל מאחר שאינו מערך זה כלל שהתנשאות מהוה מאין ליש כו' שא"א לשכל לשער כלל א"כ אין אנו יודעים מהו התנשאות זו א"כ תו לק"מ קושיא הנ"ל:
57
נ״חמה יפו פעמייך
58
נ״ט (שה"ש ז' פסוק ב') מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב. ודרשו רז"ל בפ"ק דחגיגה כמה יפין רגליהן של ישראל בנעלים בשעה שעולין לרגל בת נדיב בתו של אברהם שנק' נדיב כמ"ש נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם, הנה ענין עקבות משיחא היינו נשמות שבבחי' עקביים דאדם תתאה מל' דאצי' הנק' רגלי השכינה, כי הנה בחי' ממכ"ע הוא בבחי' ציור אדם ראש ורגל מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין דהיינו מעולם הבריאה עד עולם העשי' דכתי' הארץ הדום רגלי פי' כי מדת מלכותו ית' בכל משלה והיא מחיה ומהוה את כל הנבראים מאין וזהו ממכ"ע שהוא כמו הנשמה הממלא את הגוף שהיא ממשכת שפע וחיות לכל אבר כפי מזגו מראש עד רגל כן כל העולמות דבי"ע הם בדוגמת איברים דשכינתא כידוע והשכינה עצמה מל' דאצי' היא כנשמה להם שממשכת להם שפע וחיות, והנה באיברי' יש חלוקי מדרגות שיש איברים פנימיים כמוח שבראש וכדומה ויש איברים חיצוניי' כמו הרגלים שאינם רק לקיום ומעמד גוף העיקרי כו', ואמנם בכלל כולם הן כלים שחיות הנפש שורה ומתאחד בהם כך למעלה בעולמו' דבי"ע שהם בחי' כלים להארת המל' דאצילות יש רבוי חלוקי' ראש ורגל דהיינו מתחלת הבריאה שהוא בחי' ראש עד סיום העשי' שהוא בחי' רגל ומ"מ כל הבחי' שהם נק' כלים ואיברים לשכינתא הם פנימי' העולמו' דבי"ע שהם הכלים שהארת המל' דאצילות שורה בהן וכמו הרגל שגם בו יש חיות הנפש ממש ע"ד שיש בראש ובכולן יש ב' בחי', החיות של כל אבר וגוף האבר עצמו כן עד"מ כל העולמות דבי"ע הפנימיי' הקרובי' אל אור וחיות אלקי שבי"ס דבי"ע הם כערך גוף האבר לגבי חיות האבר דהיינו ממכ"ע שיורד ושופע לכל אבר ואבר ויש בכל אבר ב' בחי', החיות של אלקות שממל' דאצי' שבו והאבר עצמו כו', אמנם עולמות החיצוניי' ביותר הם בחי' לבושים לגבי איברים אלו כמו הלבוש שהוא דבר נפרד לגמרי ואין חיות הנפש מתלבשת ומתאחדת בתוכיותו כלל ע"ד שמתלבשת בגוף לא מיני' ולא מקצתי', כך אותן העולמות אינן בערך הפנימיי' להיות איברי' לשכינתא אלא נק' לבושי'. והנה הארץ הדום רגלי שהוא עולם העשי' יש בו פנימי' שהוא בחי' רגלי השכינה סוף כל דרגין ממדרגת שפע החיות ממל' דאצי' שמתלבש' בו שנק' בשם רגל, והחיצוני' דעשי' שהם בחי' ההיכלות והמלאכי' נק' לבושי' להרגל, אמנם הנשמות שהם מפנימי' העולמו' והם מן האיברים עצמן ולכן הנשמו' דעשי' נק' עקביים שהעקביים הן מן הרגל עצמו עכ"פ וזהו עקבות משיחא. והנה כמו שלמטה באדם התחתון הלבוש של הרגל הוא המנעל שהוא היותר גס מכל לבושיו שעל גופו שהרי הלבוש שמלביש הידים והחזה והשוקיים הם של צמר וכדומה שהוא דק ולבוש המנעל הוא של עור שהוא גס מאד. כמ"כ למעלה לבוש דרגלי השכינה שבעשי' הוא של עור ונק' מנעל שהוא לבוש גס יותר מלבושי' דיצי' ועשי'. והגם שבודאי העיקר הוא גוף הרגל וחיותו הפנימי ואין העור של המנעל תופס מקום לנגדו שהרי מנהיג את המנעל לאותו צד שיפנה הרגל ע"פ רצון החיות האלקי שבתוך הרגל שהיא הנשמה של הכלי כנ"ל, וא"כ לכאורה מה יתן לך ומה יוסיף לך עביות המנעל מאחר שעכ"ז בטל להרגל. אך באמת גם שע"פ האמת אין עביותו גורם כלום לבטל הנהגת הרגל, כי הוא בטל להרגל ולכל אשר יחפוץ יטנו, עכ"ז לעין הרואה הוא גורם הסתר והעלם, שהוא מסתיר מאד את הרגל יותר משיסתיר לבוש הצמר ופשתן את הגוף שהרי מתוך הדקות של לבוש הצמר ופשתן יכולים להביט קצת בגוף ולהכיר אפס ושמץ מיני', אבל מתוך גסות העור בלתי אפשר כלל להכיר אפי' שמץ מן גוף הרגל, וכמ"כ עד"מ למעלה חיות האלקי שבכלים דעשי' שהן הנק' רגלי השכינה הגם שהוא העיקר והמקור אמיתי וכל הברואים שבעולם העשיה ומנהיגם כרצונו להשפיל ולהרים על מלכי האדמה וכל פרטי הצטרכותם וחיותם וקיומם ושינויי הזמן של כל פרטי הנבראי' דעשי' ארמ"ע ודצח"מ וצבא השמי' ממנו הוא, ואין בחי' הלבושי' מסתירי' לו באמת כי הם טפילי' ובטילי' לו ית' לכל אשר יחפוץ יטנו. עכ"ז אצלינו הם גורמים הסתר והעלם. להיות כי הלבוש מנעלים דעור הם בחי' קליפות גסות ומוסתר ומצומצם בהם כ"כ האור האלקי בתכלי' ההסתר, עד שהן נראי' כאילו הם נפרדי' ממש ויש ודבר בפ"ע, ולא יושג ויוכר מהם ההשגחה אלקית, וזהו הטעם שבדורות הראשונים היה מצוי האותות ומופתים ניסים נפלאים כידוע ועכשיו אותותינו לא ראינו שהרי אינו מצוי כ"כ שיהי' נס נפלא רק מוסתר ומצומצם מאד בסיבות הטבע. לפי שנשמות של דורות הראשונים היו הלבושים שלהם דקים ביותר כמו לבוש הצמר ופשתן שעל הגוף כנ"ל (כי הנשמות הן מפנימי' העולמות שנק' גופים ואיברי' לשכינתא, והנשמו' של דורות הראשונים היו מבחי' איברי הגוף כמו הראש ואח"כ הכתף והידים כו' שהלבושי' שעליהן הם דקים כנ"ל), לכן הי' לפעמים עת הכושר שיאיר האור אלקי ויתגלה לחוץ לעין כל רואה מתוך דקות הלבוש וזה הי' הניסים הנפלאים שהן גילוי אלהות ממש כידוע, אמנם עכשיו בעקבות משיחא שהוא ענין הנשמות שמבחי' עקביים דשכינה כנ"ל והלבושים שלהם גסים מאד הוא נוגה דעשי' כמשל העור של המנעל שמסתיר על הרגל לגמרי לכך האור אלקי מוסתר מאד בצמצום הנהגת הטבע ואינו מצוי כ"כ שיהי' גילוי אור אלקי בנס נפלא:
59
ס׳ב. והנה כתי' רחצתי את רגלי. פי' כל כל הנ"ל בענין המנעלים שהשכינה מל' אצי' מתלבשת בהם עד"מ על רגלי' אינו אלא כשנשפלת בבי"ע להחיות רוח שפלים בבחי' גלות, שאז מוכרחת להתלבש בלבוש המנעלים, כמו עד"מ מי שהולך במקום שיש בו טנופת ולכלוך שמתלבש מנעלים שלא יתטנפו רגליו, כך עד"מ ירידת השכינה בבי"ע שיש שם קליפות שרוצים לחטוף יניקה יתירה, לכן יהי' ההתלבשות שלה ברגלי' שלא יהנו החיצוני' מרגלי השכינה, כי רגלי' יורדות מות מקום שיש שם יניקת החיצונים. וגם לצורך עלמין דקדושה כי השפע צריכה להתעלם ע"י המנעלים כנ"ל, אבל בעלותה באצילות אומרת רחצתי את רגלי שכבר רחצה אותם מכל טנוף ולכלוך כי באצי' לא יגורך רע כתי' שאין מקום ליניקת החיצוני' שם, וה"ז כמו הנכנס בהיכלו שמנקה רגליו ומנעליו מהלכלוך והטנוף שבחוץ, והנה כמו שהוא למעלה בהשכינה מל' דאצי' שהיא מקור נשמות ישראל, כך בישראל עצמן בעלותן לרגל, דכתי' יראה כל זכורך את פני הוי', סוכ"ע שבאצילות, למעלה מזמן ומקום, אני הוי' לא שניתי מבלי שימצא שם ראש וסוף בהשתלשלות (ולכן יראה כל זכורך כי קטן וגדול שם הוא), ולכן כתיב ע"ז מה יפו פעמייך בנעלים, כי להיות עליה זו בבחי' אצילות ואז להיות כי עלתה המל' בתכלית העילוי מתייפה גם הלבוש שק של המנעלים כי רחצה אותם מכל טנוף ולכלוך אחיזת החיצוני' דעשי' קודם שעלתה כו' וזהו מה יפו פעמייך בנעלים. אך להבין איך יתכן שגופו של לבוש שק יהיה יפה ויעלה גם הוא לבחי' אצי', ר"ל גם שרחצה המנעלים מכל לכלוך וטינוף הלא מ"מ נשארו עור שהוא לבוש גס ועב ומהו היופי בו כ"כ עד שיעלה בבחי' האצי' ויאמר עליו מה יפו פעמייך בנעלים. אך הענין להיות כי ידוע דשרש לבושים דנוגה דבי"ע נפלו בשבה"כ וקודם שנפלו בשבירה היו במדרגה היותר נעלה מבחי' האצי' כמ"ש לפני מלוך מלך לבנ"י כידוע דכל שנפל למטה מוכרח להיות שהיה במעלה גדולה יותר קודם שנפל כו', אלא שאחר שנפל הוא לבוש גס ועב כנ"ל אבל כשמתעלה לשרשו שקודם השבירה הרי הוא מאד נעלה במדרגה. וזהו שהמנעלי' כמו שהם בעשי' הוא בחי' לבוש שק, אבל כשעלה המל' באצי' אז המנעלים דעשי' מגיעי' לשרשן שקודם השבירה שהיו מאד נעלה לכך נאמר ע"ז מה יפו פעמייך בנעלים. וכן בישראל למטה כשעולין ברגל. וזהו שאמר עוד מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב ופי' רז"ל בתו של אברהם שנק' נדיב כי הנה עיקר סיבת הנפילה בהשתלשלות רבות עד שיש יניקה גם לע' שרים החיצונים הוא מחמת תגבורת חסד העליון כאשר הוא רב חסד משפיע חיות לכולם גם למי שאינו ראוי כמו הנדבן וחסדן בטבעו שישפיע גם לנבזים ושפלים כמו לגדולי הערך כו' וזהו בת נדיב כמ"ש נדיבי עמים נאספו כו' כמו שאמר אברהם לו ישמעאל יחי' שמחמת שהי' מסט' דחסד הי' גם מותרי השפע ממנו לישמעאל כמ"ש במ"א והגם שאותו החסד שירד במותרות נשתלשל מאד למטה ומחי' לקליפה גשמי' כישמעאל מ"מ בשרש שרשו הוא מאור חסד עליון האלקי ממש כנ"ל, וזהו שאומרים כלה נאה וחסוד"ה פי' כשרוצים להעלות המל' הנק' כלה מזכירים איך שהיא בת נדיב כלומר שבא מותרות שפע החסד מצד תגבורת אור חסד העליון כי רב חסד הוא רק שאח"כ בא מזה סיבת ריבוי ההשתלשלות כנ"ל ובזאת הוגבהה ונתעלית לגבי בעלה או אביה מקור החסדים הוא אברהם שהי' אב המון גוים כו' וזהו חסוד"ה לשון נפעל דהיינו החסדים שלה להחיות ע' שרים הוא ממקור תגבורת החסד דאברהם וזהו העליה שלה ע"י אהרן שושבינא דילה להיות כי הכה"ג מזכיר שרש שרשה במקור החסדים כנ"ל מביאה אל בעלה בזה וד"ל:
60
ס״אג. ועתה יש להבין ענין מה יפו פעמייך מהו היופי של ההילוך כי פי' פעמייך היינו ההילוך לבד, ומ"ש בנעלים הוא ענין ב' לומר שההילוך עם הנעלים יפה ביותר מיופי ההילוך מצד עצמו, אבל עכ"ז ההילוך מצד עצמו יפה ג"כ. ויש להבין מהו ענין היופי שבהילוך, כתיב עוז והדר לבושה, פי' כי אנו רואים בלבושי' הגשמיי' שבאדם, הגם שהלבוש הוא נפרד לגמרי ממהות האדם הנה יבא לגוף האדם ע"י הלבושים יתרון מעלה מה שלא הי' מוצאו ע"י עצמו, והוא הפאר ותפארת שיתפאר ויהי' הדר מאד ע"י לבושים נאים כידוע, והרי ע"י הפאר ההוא נתעלה בגופו מאד והי' לאיש אחר ממש וגם הוא חשוב ונכבד בעיני כל רואה מה שלא הי' מוצא עילוי זה וכבוד זה לנפשו וגופו מצד עצמו, וי"ל מהיכן כח זה ללבושים הנפרדים, אמנם הענין הוא דידוע הוא שהת"ת עולה עד הכתר פי' שהוא בחי' אין כמו בחי' אין של המקיף הנק' כתר על כן יש בכח התפארת להגביה ולהעלות מהות הדבר משפלות לעליי' שהרי אנו [רואי'] שהגוונין (של הלבוש שהם עיקר התפארת) אינו עצם מהות הדבר והוא בחי' אין לבד ועל ידי הגוונין יוגבה ויתעלה מהות הדבר, אין זה כ"א מחמת הארת הכתר שיש בתפארת, כי הנה המקיפים שורים על הלבושים כי שרשם הוא מהמקיפים אלא שנתגשמו כמ"ש במ"א על כן יש הארת התפארת בהלבושים עד שיפארו את האדם ויתעלה על ידם בתכלי' העילוי והיופי שבלבושים אינו הלבוש עצמו אך הוא שרש הלבוש כמו שהי' בבחי' מקיף כו' וזהו עליית הלבוש כאשר יתראה בו היופי והתפארת כי כל ת"ת הוא מעלה בבחי' התנשאות ויוקר מופלג כנ"ל, וזהו ענין היופי בנעלים פי' כי כאשר הלבושי' מכסי' על המל' להסתירה ולהעלימה בעולמות דבי"ע אינן יפים כלל אדרבה כתיב אל תראוני שאני שחרחרת כו' אך כשהיא עולה בתכלית העילוי באצי' (וגם הלבושי' מתבררי' ומגיעי' לשרשם דתהו כדלעיל פ"ב) אז הלבושים בבחי' התפארת והיופי שבלבושים כנ"ל והן משבחין ומעלין אותה בעילוי היותר גבוה מכמו שהיתה תחלה (באצי' קודם ירידתה בבי"ע ללבוש לבושי נוגה לבררם) וא"כ הגם שהנעלים היו בחי' לבוש שק מתחלה נעשי' יפים ביופי ות"ת העליון שניתן בלבושים וכתי' מה יפו פעמייך בנעלים שהנעלים יתנו תוספת יופי לה כו' וד"ל. ועתה יש להבין ענין היופי הב' שהוא היופי דפעמייך שפעמיה יפים מצד עצמם מלבד היופי דנעלים כנ"ל, והענין הוא להיות כי עליית המל' הוא בבחי' רו"ש ששרשו ממטי ולא מטי כו' כמו טבע האש שהסתלקותו למעלה אינו הסתלקות לבדו אלא כלול מהסתלקות והתפשטות ר"ל עלי' וירידה שהרי מתנענע בהסתלקותו והיינו לפי שהוא עולה וחוזר ויורד מעט וחוזר ועולה וכו' ומזה בא הנענוע משא"כ ההסתלקות לבדו שאינו כלול מירידה הוא שעולה בבת אחת לגמרי ממטה למעלה, והנה אופן העלי' של המל' מבי"ע לאצי' אינו בבת א' ובבחי' הסתלקות לבד, אלא בבחי' שכלול מירידה ג"כ הגם שהעיקר הוא העלי' שהרי עולה מבי"ע לאצי' אבל בכל עלי' ממדרגה למדרגה יהיה אח"כ ירידה קצת ואח"כ חוזר ועולה ביותר וזהו בחי' רצוא ושוב שהגם שהעלי' בחי' אור חוזר וגבו' רשפי אש הוא כלול מבחי' השוב ג"כ, (וכמ"ש במ"א בענין הקניגי דלעתיד שישחוט הלויתן את שור הבר בסנפיריו ואי' במדרש פ' שמיני והלא פגימה היא אלא שאמר הקב"ה תורה חדשה מאתי תצא ששחיטה זו כשרה, ונת' שם הענין לפי שבכל עלי' שהיא ממטה למעלה במדרגות רבות רוממות זע"ז צריך להיות הפסק בינתיים שאחר שעלה מדרגה והיכל א' עד"מ ינוח שם עד שיתאחד עם מהות אותו ההיכל והעולם שעלה בו ושוב יעלה אח"כ בבחי' גבוה יותר כו' וזהו ענין הפגימות שבין הסנפירים ע"ש והנה בחי' ההפסק הוא ענין השוב) ועד"ז הוא ענין מטי ולא מטי אלא שהוא לפני האצי' ובאמת בחי' רו"ש שרשו גבוה יותר מבחי' מטולמ"ט כי מבחי' מטולמ"ט הוא שרש התהוות הכלים בנין הנוק', והיינו ענין מרקדין לפני הכלה שהרקידה יש בו עלי' וירידה בכל רגע וזהו רמז על עליי' המל' הנק' כלה, וזהו ענין היופי בהילוך פעמי' כי הנה כל יופי הוא דוקא מהתכללות כמה דברים יחד כמו בגוונין שגוון א' לבן או אדום או ירוק לא יתכן לקרותו יפה כ"כ אבל כשיש גוונים הרבה על הבגד כלולים יחד נק' יופי מחמת מזיגת הגוונים כ"ש כשהם במדה נכונה כפי הנאות ועד"ז גם בכלי זמר עיקר יופי הניגון כשיהי' ממזיגת קולות הרבה משונים זמ"ז כמו חדוה ומרירות וכשיהיו יחד בניגון א' יהי' נערב לקול השומע משא"כ קול א' פשוט אין בו עריבות כ"כ. וכעד"ז גם למעלה בענין עליי' המל' אם היה העליה רק בחי' הסתלקות לבד לא היה יתכן לשבחו ביופי כ"כ אבל להיותו כלול מירידה ג"כ ושניהם במדה נכונה כפי הראוי לא לגרוע ולא להוסיף לכך משבח הכתוב מה יפו פעמייך שהילוך פעמי' של המל' מצד עצמן בעלי' וירידה יפים ביותר, עד"מ כמו שמשבחים לא' ביופי הרקידה שיוכל לכוין (הטאק) ר"ל שתנועת רגליו יהיו מכונים לתנועת הניגון שהרי הניגון כלול מתנועות עולות ויורדות כנ"ל ככה יהיו נוטות תנועות וקול היוצא מהכאת רגליו אם לשמחה או למרירות וכשמכוין הטיב נק' יופי, כך עד"מ ענין היופי בעליית המל' שהעלי' מצד עצמה יפה ביותר להיותה כלולה מירידה ג"כ בבחי' רו"ש. וזהו שאומרים כלה נאה וחסודה פי' חסודה כבר נת' לעיל פ"ב שהוא כשהשושבין שלה רוצה להעלותה לאצי' מזכיר איך שהיא חסודה והוא מעלת הלבושים ששרשם מחסד עליון כנ"ל ובחי' נאה הוא השושבין השני המעלה אותה שמזכיר שבחה ויופי ההילוך שלה מצד עצמו זולת הלבושים שהוא יפה ג"כ והוא התנועה הפנימי' והוא התפארת העצמי לבד תפארת הלבושים שהוא ענין חסודה כנ"ל:
61
ס״בד. והנה עתה יובן ג"כ ענין ב' מיני יופי הנ"ל בעבודת ה' בתפלה כי התפלה היא ג"כ עליי' המל' מבי"ע לאצי' כמ"ש בפע"ח ובפרט הוא עליית הניצוץ אלקי שבאדם שהוא הארה פרטי' מהמל' כי כל ישראל בני מלכים הם וענין עליית' היינו לצאת ממאסר הגוף ונפש הבהמית שהם מסתירים עליה ולהפך המדות דנפש הבהמי' ממרירו למיתקא ע"י התבוננות בגדולת ה' ותפארתו והיינו כענין רחצתי את רגלי הנ"ל פ"ב שהמנעלים נעשים יפים כי הנפש הבהמית נק' ג"כ מנעל של עור על היותה נמשכת מבחי' נוגה שהיא בחי' לבוש שק הנק' מנעל של עור וכמש"ל פ"א ולכן היא מסתרת על אור הנפש האלהית ע"ד בחי' הסתר הנוגה לגבי המל' דאצי' הנ"ל פ"א, וכשמתהפכת בתפלה לאהבת ה' ויראתו הרי המנעלים נעשים יפים מצד שרשן בעולם התהו (כנ"ל באורך פ"ב ג') זהו יופי של הנעלים, יופי ב' הוא יופי פעמייך פי' יופי ההליכה מצד עצמה כנ"ל כי הנה התפלה נק' סולם כמו הסולם שעשוי ממדרגות ועל ידו עולים מלמטה למעלה כך ע"י התפלה עולים מעשי' לאצי' והיינו ענין ד' חלקי התפלה עד ב"ש הוא עליית העשי' ומב"ש עד יוצר הוא עליית היצירה ומיוצר עד ש"ע הוא עליית הבריאה ובש"ע האצי' ובכל עולם מעולמות אלו יש ג"כ עליי' כמה פרטי מדרגות, והן הן כל פרטי הפרשיות והמזמורים שבפד"ז וברכות ק"ש שביוצר וכו', והנה אנו רואים שהפסוקים שבפד"ז שסידרו אנשי כה"ג הן ג"כ יש בהם כמה בחי' יש פסוק שהוא בחי' עליה ויש שהוא בחי' ירידה, דהיינו שהשבחים הנזכרי' בהפסוקים האלו יש שבח שמשבח על עוצם בחי' ההתנשאות והעליי' שהוא מוגבה בעצמותו ית' כמו לך ה' הגדולה כו' וכדומה, ויש שבח שמשבח בהפלאת ירידתו להתפשט להחיות רוח שפלים דבי"ע כמו מונה מספר לכוכבים, מצמיח חציר כו', והענין כי הנה השבחי' שהן מרמזי' על י"ס עליונות וי' כלולי' מי' כולם הם רק בחי' לבושי' לבד לגבי עצמותו ית' שהוא ית' לא בחכמה ידיעא ולאו דאית לך צדק ידיעא כו' אלא שמתלבש בחכמה ובשאר כל המדות וענותנותו הוא שמתלבש בבחי' גדולה כידוע, ולהיות שהם רק בחי' לבוש אעפ"כ כמו שע"י הלבוש מגיע תפארת ללובשו כנ"ל פ"ג ובפרט כשהוא כלול מכמה גוונין שונים במראה שהוא עיקר היופי וההידור, כך הוא ית' משובח ומפואר ע"י לבושי' הנ"ל והעיקר כשהם כלולים מכמה בחי' שונות שזהו ענין פרטי השבחים והנפש המתפללת ומדברת שבחים אלו בפסוק שמדבר מבחי' עלי' הרי גם היא בבחי' עליי' לה' ובפסוק שבבחי' ירידה גם היא כן, ונמצא הילוכה ודרכה בקדש שבתפלה הוא בבחי' עליי' וירידה ועם שעיקר היא העלי' אעפ"כ היא כלולה מירידה ג"כ וזהו עיקר יופי ההילוך כדלעיל פ"ג, וזהו יופי פעמייך, ולפי שהילוך זה היפה מצד עצמו שבתפלה הוא ג"כ בצירוף התהפכות נה"ב שהוא ענין יופי הנעלים שבהן היא מהלכת הילוך יפה ע"כ אמר מה יפו פעמיים בנעלים וכנ"ל ע"ש הצטרפותן שני מיני יופי הנ"ל:
62
ס״גואולם חי אני
63
ס״ד ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ. וכן כתוב לשון כזה בתהלים (ע"ב י"ט) וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ, וצ"ל לשון זה דברוך שם כבודו שהוא ענין ברכה והמשכה שיהי' נמשך בחי' שם כבודו לעולם וכמ"כ אנו אומרים בק"ש בשכמל"ו שהוא בקשת ברכה והמשכה שיהי' כבודו נמשך לעולם, וכמ"כ לשון וימלא כבוד ה' כו' שהוא לשון עתיד, והלא כתיב (ישעי' ו) מלא כל הארץ כבודו, וכתיב את השמים ואת הארץ אני מלא, וא"כ איך כאן אומר וימלא לשון עתיד דמשמע שעדיין אינו מלא, וסתרי הכתובים אהדדי. גם להבין מהו משרתיו שואלים זל"ז איה מקום כבודו כו' והלא הם אומרים קק"ק מכה"כ, וכיון שאומרים בעצמם שמכה"כ א"כ מהו השאלה איה מקום כבודו (וכך י"ל ענין ברוך כבוד ה' ממקומו, דלשון ממקומו היינו מפני שאין יודעין איה מקום כבודו וכדפי' הרד"א בסידור קדושה, וק' כנ"ל דהא אומרים מכה"כ): הנה ארז"ל עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד, ולכאורה אינו מובן ענין מציאת שמו קודם שנברא העולם שהרי בפני עצמו אין שייך ענין שם, שהשם אינו רק שזולתו קוראו בו אבל בפ"ע אין צריכים לשם, וא"כ קודם שנברא העולם שלא הי' עדיין שום מציאות זולתו ית' שיהי' קוראו בשמו, א"כ מהו ענין שם זה. ויובן ע"פ מ"ש כי לא מחשבותי מחשבותיכם ופי' הרמ"ק דהכוונה כי הנה מחשבת ב"ו הבל המה ואין בם מועיל להתהוות ממחשבתו שום דבר גם כשיחשוב על דבר מה כמה שעות לא יוכל להוסיף אור וחיות בדבר ההוא מלבד שיש מציאות לדבר ההוא בלתי מחשבתו אבל מחשבתו לא תוסיף בו מאומה עד תצא לפועל ע"י כח המעשה דוקא, משא"כ במחשבתו ית' כי במחשבה א' נבראו כל העולמות, והיינו מחשבת אנא אמלוך וכמ"ש בע"ח כשעלה ברצונו הפשוט ובזהר כד סליק ברעותיה למיברי עלמא הנה ע"י רצון זה נתהוו העולמות ממש וכמ"ש הוא אמר ויהי, ויאמר אלקים, שהוא אמירה בלב, וז"ס מארז"ל בראשית נמי מאמר הוא (והוא בחי' מאמר הכולל כל הט' מאמרות שאח"כ שע"י מאמר זה נתהוו כל הנבראים ממש רק שנפרטו אח"כ בט' מאמרות. ומה שהוצרכו להפרט בט' מאמרות ולא די להם בהתהוותם ע"י המחשבה אחת דאנא אמלוך הוא מפני שבהתהוותם ע"י המחשבה היו מציאותם דק ורוחני למעלה מעלה מהמציאות שהם עכשיו וכמו ענין עלמין סתימין דלא אתגליין שהם נתהוו רק מבחי' המחשבה א' הנ"ל, ועד"ז הי' ג"כ מציאות כל העולמות בהתהוותם ע"י מחשבה זו שהיה אז מציאותם נעלה ורוחני ביותר, וכדי שירדו במציאותם זה שהם עכשיו בבחי' עלמין דאתגליין הוא ע"י דבורו ית' כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו וכו' ויהי אור כו')* נמצא שע"י בחי' מחשבה נבראו עלמין סתימין דלא אתגליין וע"י דבורו ית' נבראו עלמין דאתגליין כו':
64
ס״הב. והנה מחשבת אנא אמלוך הנ"ל נק' בשם כבוד (כי הכבוד מתייחס לבחי' מלוכה דוקא שלכך מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ועוד כי כבוד הוא לשון לבוש כמו קארי למאנא מכבדותא וכך בחי' מחשבה היא לבוש וכן בחי' מלכות נק' לבוש כמ"ש ה' מלך גיאות לבש) וכמ"ש כבוד מלכותך יאמרו כו' וכבוד מלכותו כו' וזהו לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שהן ג' עולמות עולם הנשמות ועולם המלאכים ועולם העשיה הם לכבודי, דהיינו כדי שיהי' בחי' אנא אמלוך כי אין מלך בלא עם עם דייקא שהם בחי' נפרדים דוקא משא"כ על בנים לא שייך ענין מלוכה. והנה בחי' מלוכה זו וכבוד זה הוא בחי' ירידה גדולה לפניו ית' כי על מי הוא מולך אחרי שכל העולמות במחשבה א' נבראו וכולא קמיה כלא ממש (וכמו שאין שייך כלל לומר באדם שיתפאר לפני זבוב כן יותר מזה אין הנבראים תופסים מקום אצלו ית' ולכך כדי שיומשך רצון להיות בחי' אנא אמלוך הוא ע"י ירידה והשפלה גדולה וז"ש ולפני כבוד ענוה שכדי שיהיה התהוות בחי' הכבוד שהוא מחשבת אנא אמלוך הוא ע"י ענוה והשפלה וכמארז"ל במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כמ"ש במ"א). ולזאת צריך ברכה והמשכה להמשיך בחי' מלוכה זו ממקומה ושרשה, דהיינו שיהי' הוא ית' נמשך ומתצמצם בבחי' מחשבה א' זו דאנא אמלוך הגם דכלא חשיבי' קמי' ית', וכמאמר ברכות והודאות למלך אל חי וקיים, שאנו ממשיכי' ברכה לבחי' מלך כו', וזהו פי' מ"ש ברוך כבוד ה' ממקומו פי' ממקומו הוא בחי' מקור חוצבו של בחי' הכבוד דהיינו שעצמותו ומקורו נק' מקומו, ע"ד מארז"ל השגור אצלם ממקומו הוא מוכרע שאינו מקום גשמי רק שרש של אותו דבר ומקורו שבתורה הוא נק' מקומו וכך הוא בחי' מקומו דכבוד ה' הוא בחי' מקור מחצב של בחי' מחשבה זו דאנא אמלוך, ומקור מחשבה זו הוא בחי' כח המחשבה, ומבשרי אחזה דהנה אנו רואים שכח המחשבה שבאדם אינו נפסק לעולם והגם שאינו חושב שום ענין ואין המחשבה בגילוי* מ"מ הוא תמיד בכחו לחשוב וכשבא לו איזה ענין לחשוב מתגלה כח המחשבה ובאה לידי גילוי, וכן הוא למעלה בו ית' ג"כ יש בחי' מחשבה הנגלה ובחי' כח המחשבה המיוחד עמו והוא המדע כו', ולהיות כן הנה המשכת מחשבה זו דאנא אמלוך היא נמשכה מבחי' כח המחשבה המיוחד עמו ית' (שהיא בטילה שם במקורה במציאות כביטול מחשבה א' לגבי כללות כח המחשבה שבנפש) וזהו ענין בכה"מ פי' שיומשך גלוי המחשבה דאנא אמלוך הנק' כבודו ממקומו שהוא מקור מחצבו שהיא בחי' כח המחשבה המיוחד עמו כו', ובזה מובן ג"כ מארז"ל עד שלא נה"ע היה הוא ושמו בלבד, היינו קודם שנתגלה בחי' מחשבת אנא אמלוך שבהגלות נגלות מחשבה זו מיד נתהוו העולמות כנ"ל אבל קודם גילוי והמשכת מחשבה זו אז עד שלא נברא העולם, ומ"מ היה הוא ושמו פי' שמו הוא כח המחשבה המיוחד עמו שבחי' זו הוא מקור וכח להמשכת המחשבה דאנא אמלוך כו':
65
ס״וג. ובזה יובן מה שפעם נאמר מלך יחיד חי העולמים מלך תחלה ופעם נאמר יחיד חי העולמים מלך, דהיינו בב"ש אומרים יחיד חי העולמים מלך כי ב"ש הוא המשכה מלמעלה למטה מרום המעלות להיות כח להתחתונים לעלות ושרש ומקור ההמשכה הוא מבחי' יחיד שהוא למעלה עדיין מבחי' המחשבה דאנא אמלוך שהיא מקור ושרש התהוות העולמות ומשם ממשיכים להיות בחי' המשכה זו דהיינו התהוות בחי' מלך, אבל בישתבח אנו אומרים ישתבח שמך כו' שיר ושבחה כו' שהוא העלאה ממטה למעלה לכך אנו אומרי' מלך יחיד שבחי' מחשבת אנא אמלוך מתעלה להיות נכלל במקורה ושרשה שהוא בחי' יחיד. ומצינו בחי' זו שהרי זהו ענין הוא ושמו בלבד דבחי' שמו הוא מחשבת אנא אמלוך כשהיתה כלולה במקורה ומחצבה קודם שנמשכה לגילוי כנ"ל לכך גם אחר שנמשכה לגילוי יש בחי' עלי' לפעמים במקורה וזהו מלך יחיד כו' (והוא כענין המלך הקדוש שאומרים בעשי"ת שמבואר במ"א דבחי' מלך עולה בבחי' קדוש ומובדל, ובזה אפשר לפרש מה שנק' יוהכ"פ קדוש ד' מכובד כי עיקר עליי' זו דהמל' בבחי' קדוש הוא ביוהכ"פ כנודע ע"כ נק' בב' בחי' קדוש ומכוב"ד ע"ש עליי' המל' הנק' כבוד בבחי' קדוש גם י"ל דמכובד הוא מקור הכבוד כי כבוד נק' המל' כשנמשכ' בבחי' גילוי אנא אמלוך אבל בעליי' במקורה בבחי' יחיד וקדוש נק' מכוב"ד שהיא מקור שיומשך ממנה בחי' הכבוד בגילוי אח"כ כו' והמ"י). אך הנה בכדי שיהי' נמשך כבוד ד' ממקומו דהיינו מבחי' יחיד יומשך בחי' מלך צ"ל כמה צמצומים כמ"ש זכר רב טובך יביעו וצדקתך ירננו פי' צדקתך היא בחי' מלכותו ית' שממנה חיים העולמות שבחי' זו הוא נק' צדקה להחיות רוח שפלים למאן דלית לי' מגרמיה כלום ובחי' זו ירננו המלאכים שהוא השירה והביטול שלהם כשמשיגים התהוותם מאין ליש כמ"ש במ"א ע"פ רני ושמחי כו', וכדי שיתהוה ויומשך בחי' צדקתך הוא ע"י רב טובך שיש ריבוי בחי' טוב שההשפעה נק' טוב כמ"ש אמרו צדיק כי טוב (ונודע דצדיק הוא מדת יסוד המשפיע שנק' צדיק להיותו מקור ההשפעה כי צדיק פי' נותן צדקה וזהו ג"כ פי' יחיד מלך כי בחי' יסוד נק' יחיד כנודע) ויש ריבוי השפעות והמשכות עד שנמשך בחי' צדקתך, ודרך כלל הם ג' מיני צמצומים כלליים והוא מ"ש ג"פ קדוש ואח"כ אומרים מכה"כ כי קדוש פי' מובדל רק שנמשך המשכה מצומצמת והוא הוי"ו דקדוש לכן יש ג"פ קדוש נגד ג' מיני צמצוצים כלליים עד שנמשך להיות מכה"כ שהוא המשכת מדת מלכות הנק' כבוד כנ"ל, ובזה יובן מה שהמלאכים שואלים איה מקום כבודו הגם שאומרים מכה"כ, דלפי הנ"ל מובן דפי' מקום כבודו הוא למעלה מעלה מבחי' כבודו, כי כבודו היינו בחי' מחשבת אנא אמלוך שהיא מקור חיות העולמות, וע"ז נאמר מכה"כ שהיא בחי' ממכ"ע המתלבשת בתוך כל נברא לפום שיעורא דילי', אבל מקום כבודו הוא מקור ושרש זו המחשבה שהיא בחי' כח המחשבה המיוחד עמו וה"ע בחי' שמו שארז"ל שגם עד שלא נה"ע היה הוא ושמו בלבד, ובחי' זו נעלם תכלית ההעלם ואינו מושג כלל לכן אומרים איה כו', ומ"ש ברוך כבוד ה' ממקומו הגם שאומרים מכה"כ שמאחר שמכה"כ בהכרח נמשך הכבוד למטה מ"מ אומרים ברוך כבוד כו' היינו להיות ברכה והמשכה חדשה ממקומו בבחי' הכבוד כי בכל יום צ"ל המשכה חדשה ממקורא ושרשא דכולא (ומיהו מ"ש וימלא כבודו וכו' ל' עתיד והלא גם עכשיו מכה"כ עדיין צריך ביאור וית' לקמן אי"ה), ובזה ית' לנו בענין מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בענין בחי' הכבוד הנאמר בתורה במ"ש וכבוד ה' נראה כו' דהרמב"ם ס"ל דבחי' כבוד זה הוא כבוד נברא ונחלק עליו הרמב"ן וס"ל דהוא ממש אלהותו ית' כמבואר באריכות בהרמב"ן פ' ויגש ודבריו עיקר רק מ"מ יש למצוא איזה קיום לסברת הרמב"ם והוא דבחי' הכבוד אינו ממש עצם הבורא ית' רק בחי' החיות הנמשך ממנו ית' להוות העולמות כנ"ל וא"כ הוא מקור הנבראים ושורשם. ולפיכך הכבוד נראה לנביאים, ומ"מ הוא אלהותו ית' ממש ולא נברא ממש ח"ו. וע' בסידור בפסוק כי על כבוד חופה נת' שם ישוב ענין הנ"ל דאיה מקום כבודו ומכה"כ בענין אחר לכאורה, והוא שיש ב' מיני כבוד הא' כבוד תתאה הנק' כבוד נברא ואין ר"ל נברא ממש ח"ו רק בחי' ממכ"ע שהוא מקור הנבראי' כנ"ל, ועל בחי' כבוד זה תרגומו זיו יקרי' זיו והארה בלבד, והב' כבוד עילא' והוא מ"ש כבוד ל"ב נתי' החכמ' עילא' בסוד כבוד חכמי' ינחלו ונגד זקניו כבוד שהוא למעלה מההארה דממכ"ע וע"ז נאמ' איה מקום וכו' ובכה"מ ע"ש, ולכאורה זה סתירה למ"ש כאן דממ"ש כאן לא נת' רק בחי' כבוד א' שהוא מחשבת אנא אמלוך, רק שיש עוד בחי' מקום כבודו כח המחשבה כו', מיהו לקמן בהביאור שעל תורה זו ית' אי"ה דלא סתרי אהדדי משום דבחי' מקום כבודו שנת' כאן הוא למעלה גם מבחי' כבוד עילא' שנת' שם בתורה דכי על כל כבוד כו' רק ששורה בכבוד עילא' ע"ד הידוע שאור א"ס שלמעלה מעלה מהחכמ' שורה ומתייחד בהח"ע, אבל א"א לומר דבחי' מקום כבודו שנת' כאן הוא ממש ענין כבוד עילא' הנז' בתורה דפסוק כי על כל כבוד כו' הנ"ל, שזה אינו מכמה טעמים חדא דלשם נת' דכבוד עילא' הוא בחי' ח"ע שהיא מקור כבוד תתאה בחי' דבר ה' כמו שהשכל מקור הדיבור, וא"כ א"א לומר שזהו ג"כ ענין מקום כבודו הנז' כאן שהרי נת' שבחי' מקום כבודו הוא ענין משרז"ל היה הוא ושמו בלבד, ובחי' זו דשמו בלבד הוא למעלה מעלה ממדרגת הח"ע מאחר שהי' עד שלא נברא העולם והיינו ג"כ קודם עולם האצילות והחכמה היא מכלל עולם האצי', וא"כ בחי' זו דשמו הוא למעלה מבחי' כבוד עילאה שהוא ח"ע, ועוד דלשם נת' ג"כ איך שעל ב' בחי' כבוד הנ"ל יש חופה ומקיף מבחי' סכ"ע שלמעלה מעלה מבחי' הכבוד עילאה ג"כ, ואין שייך כלל לומר בחי' חופה ומקיף למעלה מבחי' שמו וכו' והמ"י, אולם האמת דבחי' שמו הגדול יש לכנותו לבחי' חופה ומקיף על ב' בחי' כבוד הנ"ל והגם שהוא עדיין למעלה גם מבחי' המקיף מ"מ ממנו הוא נמשך כו', לפ"ז ענין מקום כבודו שנת' כאן הוא ענין הנז' שם בחי' החופה שעל ב' בחי' הכבוד, והשתא א"ש שנק' מקום כבודו כמו החופה שהוא מקום המקיף לחתן וכלה שהם ב' בחי' כבוד הנ"ל כמבואר שם, וא"ש נמי מ"ש איה מקום כבודו דבחי' איה הוא סכ"ע ממש כמ"ש במ"א ע"פ איה סופר וכו', ועוד זאת יובן למשכיל דבחי' מחשבת אנא אמלוך שנת' כאן הנק' כבוד כוללת ב' בחי' כבוד הנז' שם, דהא מבואר בענין כי לא מחשבותי מחשבותיכם שע"י מחשבה זו נתהוו עלמין סתימין וזהו בראשית נמי מאמר הוא ותרגום בחוכמתא ברא, א"כ היינו בחי' כבוד עילאה ח"ע, וכשצ"ל עלמין דאתגליין הי' צ"ל עוד ירידה בבחי' הדבור בדבר ה' שמים נעשו וזהו כבוד תתאה וכו', ובזה אפשר לפרש מ"ש (משלי כה ב) כבוד אלקי' הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר, כי הנה בסידור בפי' המלות דאשרי מבואר ענין כבוד מלכותך לנוכח וכבוד מלכותו נסתר שהם בחי' מחשבה ודיבור ע"ש היטב וא"ש לפמש"ל דמחשבת אנא אמלוך כוללת ב' בחי' כבוד הנ"ל כשהוא עדיין בחי' מחשבה נק' כבוד עילא' וזהו כבוד מלכותו ל' נסתר וע"ז נאמר כבוד אלקי' הסתר דבר כי המחשבה אתכסיא, וזהו הסתר דבר שהאותיות הם בבחי' הסתר ונק' מם סתומה מאמר סתום, וכשנמשך אח"כ בדבור להוות עלמין דאתגליין זהו כבוד תתאה כבוד מלכותך לנוכח וע"ז נאמר וכבוד מלכי' חקור דבר כי הדבור הוא גילוי מ' פתוחה, וע' בר"ח שער היראה פ"ב הביא כמה מאמרים מהזהר דלפעמים נק' הכתר כבוד בסוד הראיני את כבודך ולפעמים החכמה וכו' ולפי הנ"ל יובן כי מקום כבודו הוא הכתר. והנה בכ"ז יובן הטיב פי' הפסוק ליראה את השם הנכבד כו' ופי' בר"ח שם דהשם הוא מקור הכבוד וזה ממש כנ"ל דבחי' שמו הוא מקור דכבוד עילא' וכבוד תתאה. עוי"ל דכבוד כולל כל הע"ס דאצי' הכ' בכתר כמ"ש הר"ח בשם רע"מ דפ' פנחס, והבי"ת הם חו"ב והוי"ו הם הששה מדות והד' דבור והשם הנכבד הוא מקור ושרש להן כנ"ל):
66
ס״זד. והנה המשכה זו שיומשך בחי' הכבוד ממקומו, שהוא מקור מחצבו המאד נעלה, להיות מכה"כ להחיות עולמות אשר כלא חשיבי' וכטפה מים אוקיינוס הוא ע"י אתעדל"ת כדכתיב תתן אמת ליעקב. כי הנה יעקב אמר בשכמל"ו ואנו אומרים אותו בק"ש אחר אחד, שע"י מס"נ באחד אנו ממשיכים להיות בשכמל"ו, דפי' מס"נ הוא מסירת הרצון שהרצון נק' נפש כמו אין נפשי אל העם וכך פי' אליך ה' נפשי אשא היינו מסירת הרצון לבטל נפשו ורצונו לאמר מי לי בשמים כו' שהוא בחי' ביטול היש לאין דהיינו שנעשה מיש אין שמבטל א"ע ממש, הנה ע"י אתעדל"ת זו אתעדל"ע להיות מאין ליש דהיינו שהש"י ג"כ יצמצם א"ע להיות רוצה במלוכה הנ"ל ולעלות במחשבתו אנא אמלוך שזהו בחי' ביטול רצון העצמות דכולא קמי' כלא חשיב ממש להיות רוצה במלוכה וזה נמשך ע"י מס"נ וביטול רצון שבאדם והמס"נ נק' אמת וזהו תתן אמת ליעקב. ולכן מפסיקים בין אחד ולואהבת בבשכמל"ו הגם שלא אמרו משה מפני שהוא עיקר תכלית היחוד להיות ברוך שם כבוד כו' ממקומו הנ"ל, ע"י ישראל, שמע ישראל, מסירת נפשם ליכלל באחד ע"י ודברת בם להיות נכלל מחשבה במחשבה כו' שזהו מכלל ענין מס"נ וביטול רצון שאין לו רצון אחר רק רצון הש"י וזהו ג"כ ענין עסקו בתורה להעמיק שכלו איך רצונו ית' ואינו מהרהר בצרכי עצמו כלל. וזהו ענין פ' ראשונה דק"ש שהיא קבלת עול מלכות שמים, ובפ' שניה נאמר ואספת דגנך כו' ולכאורה אין לזה שייכות לק"ש, אך הענין דהנה עיקר היחוד הוא ע"י העלאת כל המאכלים ומלבושים שהם בחי' אותיות ששרשן משבה"כ וימלוך וימת כו' (ר"ל שהאותיות המלובשי' בהמאכל או המלבוש, כנודע שבכל דבר מלובש בחי' אותיות המחיה את הדבר, ואותיות אלו הן בחי' אותיות שנפלו בשבה"כ מעולם התהו שהכלי' הן בחי' אותיות כמ"ש במ"א עד"מ תיבת אדון עולם הוא כלי לבחי' ההשכלה המלובשת באותיות אלו שהוא ענין אדנות וממשלה, וענין שבה"כ הוא עד"מ פיזור ופירוד האותיות כאו"א בפ"ע שאז מסתלק ההשכלה מהם ומ"מ נשאר בהם רשימו מההשכלה, ועד"מ זה הוא ענין שבה"כ ונפילת אותיות הנ"ל ונתלבשו בדצ"ח הגשמיים ג"כ שהם נמשכים מכחות רוחניי' עליוני' שנפלו בשבה"כ כנודע) כי שרש הבהמות מפני שור שבמרכבה ושרש החיות מפני אריה ועופות מפני נשר ונפש החיונית מפני אדם כו' וע"י מס"נ באחד נאספים כל בחי' אותיות הנ"ל להתעלות לשרשן וזהו ענין ואספת דגנך וכו' שאומרים בק"ש אחר המס"נ באחד כי אז דוקא עי"ז יהי' העלאת האותיות לשרשן וזהו פי' וימלא כבוד ה' את כל הארץ היינו שכדי להיות ימלא כבוד ה' הוא ע"י עליית האותיות הנ"ל שנפלו בשבה"כ למטה וזהו את כל הארץ היינו האותיות מא' עד תי"ו שנפלו בארץ דהיינו בעניני' גשמיים וע"י העלאת האותיות ע"י המס"נ באחד שנכללי' למקורן ושורשן הגבוה מאד נעלה בחי' לפני מלוך מלך לבנ"י, עי"ז נמשך להיות וימלא כבוד ה':
67
ס״חה. ועליה זו הוא ע"י בחי' יעקב תתן אמת ליעקב כי הנה האבות הן המרכבה. דהיינו בחי' אברהם הוא בחי' פני אריה מדת אהבה ויצחק בחי' פני שור מדת יראה ויעקב בחי' פני נשר מדת רחמנות כדלקמן, וכתיב והחיות נושאות את הכסא כו' שהם המעלי' את בחי' הכסא לבחי' ומדרגה גבוה מאד נעלה כמ"ש הטעם במ"א ע"כ גם העלא' האותיות הנ"ל לשרשן ומקורן לפני מלוך וכו' הוא בהן ועל ידן, אך העיקר הוא ע"י יעקב בחיר שבאבות דכתי' והאכלתיך נחלת יעקב אביך וארז"ל (שבת דקי"ח) שהיא נחלה בלי מצרים לא כאברהם כו', אבל ביעקב נאמר ופרצת ימה וקדמה כו' דהנה אברהם הי' מרכבה לבחי' חסד אברהם אוהבי בבחי' רצוא ושוב הלוך ונסוע בחי' רצוא הוא ממטה למעלה ואמנם הי' ג"כ מכניס אורחים אפילו ערביים הוא בחי' אהבה שמלמעלה למטה להמשיך חסד וכו' וכן יצחק היה מרכבה לבחי' גבורה ולבחינות אלו יש מצרים כי מצד החסד הי' ההתפשטות להטיב בלי די אך יש לו מיצר מצד מדת הגבורה המעכבת כנגדו וכן להפך, משא"כ מדתו של יעקב שהיא מדת הרחמנות היא בלי גבול ומיצר שאע"פ שע"פ הדין הוא חייב מ"מ שייך רחמנות וזהו ופרצת ימה וקדמה וכו' שהם ו"ק, וכמ"כ בבחי' עומק רום ועומק תחת הנה מדת הרחמנות דוקא נק' בריח התיכון המבריח מן הקצה העליונה עד הקצה התחתונה וז"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי שלהיות ואביא אתכם אלי הוא דוקא ע"י רחמנות שהוא בחי' נשר וכו' כמ"ש במ"א, ולכן העלא' בחי' אותיות הנ"ל הוא ג"כ ע"י בחי' יעקב אך במה מעוררים בחי' רחמנות הוא ע"י הבכיה, מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא, פי' (שבבכיה זו מעוררים רח"ר על עוצם ריחוקם מאחד, כמשל בן המלך שנשבה שכשנתרחק מאביו ואינו משים לב על שרחוק מהמלך גם המלך יוכל לשכוח עליו כיון שהוא רחוק ממנו אבל כשלבו מר לו על ריחוקו וצועק אל אביו בבכיות להעלותו משם אז נתעורר רחמי האב על הבן כך) בחי' האותיות שנפלו למטה בחשך החומרי דעה"ז נק' מים בוכים שצועקים לעלות וליכלל באחד, ועי"ז מעוררים הרחמנות. והנה יובן ממשל (הנ"ל) מבן המלך שהי' בשביה שכשחזר מן השבי' אל אביו אז מתעורר ביתר שאת רחמי האב על הבן ממה שהי' קודם שהי' בריחוק מקום ממנו וזהו מ"ש בבכי יבואו כו' כך ע"י עליי' בחי' אותיות כנ"ל נתעורר מדתו של יעקב מדת הרחמים לרחם גם על עולמות עליונים שגם עליהם שייך רחמנות דכולא קמי' כו' וזהו ברחמיך הרבים רחם עלינו שאין אנו משיגים גודל הרחמנות. וזהו תתן אמת ליעקב אמת הוא בחי' המשכה מאל"ף בחי' פלא עליון עד תי"ו סופא דכל דרגין (שהיא בחי' כבוד תתאה מדת מלכותו ית') ע"י מדתו של יעקב מדת הרחמנות (והיינו ע"י שמתחלה הי' ההעלאה בחי' את כל הארץ אותיות מא' עד תיו שנפלו בשבה"כ ע"י רחמנות מים תחתונים בוכים כו' שאז נמשך ע"י רח"ר בחי' אותיות עליונים שלמעלה משבה"כ והוא ענין המשכת כבוד ה' ממקומו שהוא בחי' שמו הגדול שהוא ג"כ בחי' אותיות כח המחשבה כמ"ש במ"א רק שזה נק' אמת ראש תוך סוף דכל האותיות, וא"כ מבחי' את נעשה אמת). והנה בבחי' המשכת רחמנות הנ"ל דיעקב כלולה בה ג"כ בחי' שמחה כמ"ש וצדקתך ירננו וכתיב רננו צדיקים בה' שע"י העלא' הנ"ל נתעורר רחמנות בשמחה כמשל בן המלך הנ"ל ופי' רננו צדיקים היינו בחי' צדיק עליון וצדיק תחתון, פי' צדיק תחתון הוא בחי' כנס"י בהעלאו' הנשמות והוא ענין מ"ש למען יזמרך כבוד ולא ידום נהורא תתאה קרי תדיר וכו' והגלוי שנמשך בזה מאור א"ס ב"ה נק' צדיק עליון וזהו רננו צדיקים וכו' וכ"ז ע"י בחי' יעקב שממשיך המשכה זו להיות בכה"מ שיומשך ברכה והמשכה להכבוד תתאה הנ"ל ממקומו שהוא בחי' אור א"ס ב"ה וזוהי ממש בחי' רננו צדיקים וכו' ולכן אמר יעקב דוקא בשכמל"ו (ובזה אפשר לבאר מה דמשמע בגמ' בחולין דצ"ב סע"א דהמלאכים האומרים בכה"מ יש בהם מעלה יתירה מהאומרים קק"ק כו' יעו"ש כי ע"י קק"ק נמשך ע"י צמצומים עד שנמשך להיות מכה"כ משא"כ ענין בכה"מ שבחי' מקומו מאיר בהכבוד כו' כנ"ל. אלא דצ"ע דשם משמע דהאופנים הם למעלה מהשרפים ומש"ה הם האומרים ברוך וזה נגד מה שמבואר אצלינו בדוכתי טובא ע"פ כהאריז"ל דהשרפים הם בבריאה ואופנים בעשי', ועמ"ש ע"פ אם יתקע שופר וכו' ובענין שייכות אופנים לבחי' עיגולים דאופן הוא ל' עיגול):
68
ס״טו. וזהו ואולם חי אני כו' כי הנה המרגלים טעו לאמר כי חזק הוא ממנו, וכוונתם הוא כי הנה מלכותך מלכות כל עולמים כתי' ומלכותו בכל משלה, דהיינו שגם ע' שרים מקבלים חיות מבחי' כבוד מלכותו. ומהיות שבחי' כבוד זה הוא בחי' ממכ"ע המתלבש בתוכיות העולמות והנבראים להיות להם לנשמה וחיות פנימי, אי לזאת סברו המרגלים שכמ"כ מה שנמשך חיות מבחי' מלכותך להחיצונים הוא ג"כ שהוא בבחי' התלבשות בתוכם ממש כהתלבשות הנשמה בגוף ונה"ב שעם היות הנשמה ממקום קדוש נתלבשה בגוף אפל וחומרי, וסברו שכמ"כ עד"ז התלבשות כבוד מלכותו הממכ"ע בתוך החיצונים מאחר שהיא מחיה אותם, וע"כ על בחי' הארה זו שנתלבשה בתוכם אמרו כי חזק הוא ממנו ולא על מהו"ע של הבורא ית' כיוונו ח"ו רק על בחי' הכבוד המתלבש בתוכם לפי דעתם שכיון שמתלבש בתוכם בבחי' פנימי' והתלבשות אמרו כי חזק הוא ממנו וכהתגברות הנה"ב והגוף על נפש האלקית המתלבש בתוכם אף שהנה"א גבוה מהם לאין קץ. אך באמת טעו כי וכבודי לאחר לא אתן כתיב שאינו מתלבש הכבוד בתוכם ח"ו, וחיותם הנמשך להם מכבוד ה' הוא רק בבחי' מקיף עליהם מלמעלה וע"י המקיף מחיה אותם ולא שמתלבש עצם הכבוד בתוכיותם ח"ו. וזהו שאמר להם כלב סר צלם מעליהם שהחיות המחיה אותם הוא רק ע"י שהוא בחי' צל ומקיף עליהם וא"כ ח"ו לא שייך כלל המשל מנה"ב נגד נה"א המתלבשת בה לומר כי חזק כו' ח"ו. אלא כבר סר צלם מעליהם כיון שהי' רק בחי' מקיף מי מעכב על ידו מלהסתלק מעליהם. וזהו ואולם חי אני פי' עצמותו ומהותו ית' ע"י וימלא כבוד ה', פי' חי אני הוא התפשטות החיות שמהו"ע ית' מחיה העולמות שהוא ע"י וימלא כבוד כו' שע"י בחי' הכבוד שהוא מחשבת אנא אמלוך הוא מחי' העולמות , וכדי להיות ברוך כבוד ה' ממקומו הוא ע"י את כל הארץ (דהיינו העלא' אותיות שבה"כ שבארץ שעי"ז וימלא כבוד הנ"ל) ועי"ז סר צלם (של החיצונים כי בהתברר מהם האותיות שנפלו בשבה"כ הרי סר צלם וכו', וע' בענין י"א סממני הקטורת שבחי' לבונה הוא המקיף הנ"ל וע"י הקטרת נוטלים החיות מהם) והיו כלא היו כו' וזהו רננו צדיקים צדיק עליון וצדיק תחתון שמתחברים יחד שזהו ענין וימלא כבוד כו' ובכה"מ כנ"ל, והשתא אתי שפיר ל' דוימלא שהוא ל' עתיד כי עכשיו קודם גמר כל הבירור והעלא' אותיות הנ"ל עדיין אין הכבוד בגילוי למטה ממש (ומכה"כ הוא ע"י צמצומים רבים לפי שיוכלו העולמות שאת כו') אבל כשיהי' ואת רוח הטומאה אעביר אזי ימלא כבוד ה' שבחי' כבוד ה' ממקומו יתגלה למטה ממש וזהו לישרים נאוה תהלה ישרים בחי' יושר והשואה שמעלה ומטה שוין:
69
ע׳ז. (וביאור הענין כי הנה המרגלים טענו שני טענות א' על הארץ עצמה והוא מ"ש ארץ אוכלת יושביה היא, הב' על יושבי הארץ שהם גבורים מאד כי חזק הוא ממנו אפי' בעה"ב אינו יכול להוציא כליו ח"ו. ולכאורה שני טענות אלו קצת כסותרות זא"ז כמ"ש בשל"ה. אך באמת המכוון הכל א' שהם לא רצו בעבודה זאת לירד לעסוק במצות מעשיות התלוים בארץ דוקא שכמעט כל המצות תלוי' בארץ והמכוון הכל להעלות ניצוצי קדושה שנפלו בשבה"כ כנ"ל בענין את כל הארץ. וכן ע"י כל אכילה ושתיה וכו', ולכן טענו ע"ז כי זה דבר הקשה מאד להשפיל א"ע כ"כ ולהעלות שהרי אפי' בעה"ב א"י כו' כי חזק הוא ממנו, שבחי' הכבוד נתלבש בתוכם כהתלבשות הנשמה בגוף ושייך לומר כי חזק וכו', ואי לזאת ארץ אוכלת יושביה היא ופי' הה"מ ז"ל שאמרו שהנמשך אחר העשי' בגשמיות ומתענגים בתענוגי עה"ז, וזהו יושביה שמתעכב שם, מוצאים מקום לפרוש מהקב"ה וכו', ולכן לא רצו כלל העסק במצות מעשיות רק ברוחניות בדו"ר וכמו שהיו במדבר אוכלי המן כו'. וא"כ דבתם הי' על בחי' כבוד תתאה המתלבש בבי"ע ורצו שיהי' העסק בתומ"צ רוחני' כמו שהוא עדיין בבחי' כבוד עילאה שמשם הי' שרשם מבחי' כבוד מלכותו ל' נסתר ולא מבחי' כבוד מלכותך שהיא כבוד תתאה, לכן מיד וכבוד ה' נראה כו' כי בבחי' זו פגמו ובאמת שגו ברואה מטעם הנ"ל (דכבודי לאחר לא אתן רק מבחי' שערות יונקים, עמ"ש ע"פ אגדתא דר' בנאה הוה מציין מערתא, שבקדושה הוא בחי' התלבשות והשתלשלות עו"ע מבחי' למד כלים דמל' דאצי' שנעשי' נשמה לבי"ע משא"כ השאר אין יונקים רק מבחי' שערות כו' והנה אף שזהו טעם מספיק אלמעלה אבל מ"מ הנה"א מלובשת בנה"ב אך באמת ע"ז אמרו אלמלא עזרו וכו' וע' בענין דרוש דנחש ועה"ד ההפרש בין פנימי למקיף. ועי"ל דגם באדם בחי' יחידה אינה מתלבשת בסוד ומכלב יחידתי, וע"ז נאמר ג"כ וכבודי וכו' שהנשמה נק' כבוד. והנה פי' ואולם חי אני י"ל דה"פ דכמו שמהו"ע אינו מתלבש בשום נברא אפי' מהספי' כי למת"ב כך כבודי אינו מתלבש בהסט"א ח"ו ואי לזאת וימלא כבוד כו'). ולא זו אלא דדוקא ע"י העלא' זו דגשמיות יומשך גלוי רב יותר דהיינו שימלא כבוד ה' שהוא בחי' גלוי מקור הכבוד הנק' מקומו ונק' ג"כ חופה שלמעלה גם מבחי' כבוד עילאה שיתגלה דוקא ע"י עסק העלא' אותיות דשבה"כ הנ"ל כי שרש בחי' כבוד תתאה גבוה מאד נעלה בסוד אחע"ב וזהו שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול משא"כ חכם שמחל על כבודו כבודו מחול שבחי' המל' שרשה למעלה מהחכמה וע"ז נאמר גלה כבוד מלכותך והוא בביאת המשיח שיהי' נק' מלך אך הוא מלך עילאה שלמעלה גם מהחכמה כו' ומלך תתאה שרשו ממלך עילאה כו' ולכן משרע"ה שהי' למעלה מעלה משרש המרגלים שהי' מבחי' ח"ע אעפ"כ ביקש מאד ליכנס לארץ. ומה שלא אמר בשכמל"ו נ' משום שאז קודם שנכנס לארץ לא היה אפשר להמשיך בחי' זו וכמ"ש במ"א בענין שתיקן רק ברכת הזן ולא ברכת הארץ כו' יעו"ש דשייך לזה, כי ברכת הארץ ובשכמל"ו ענין א' הוא. וענין הראיני את כבודך שביקש משרע"ה הוא בחי' גילוי איה מקום כבודו וכו' והושב ושמתיך בנקרת הצור וכו' וכמ"ש במ"א ענין הצור מהו, בעזר הצור ב"ה, והנה פי' וימלא כבודי היינו שיתגלה בחי' איה מקום כבודו שע"ז נאמר גלה כבוד מלכותך כמ"ש בביאור ע"פ עד הגל כו' ע"ש):
70
ע״א*
71
ע״במהו וימלא כבוד וכן בשכמל"ו הלא מכה"כ. ומהו בכה"מ ואיה מקום כבודו כיון שמכה"כ. פי' כי לא מחשבותי כו' כי ע"י מחשבת אנא אמלוך נתהו כל העולמות בראשית נמי מאמר הוא ואמירה בלב אך עלמין דאתגליין נמשכו ע"י הדבור:
72
ע״גומחשבה זו נק' כבוד לכבודי בראתיו וכו' וזהו ירידה גדולה ע"כ צריך ברכה והמשכה וזהו בכה"מ פי' ממקומו כח המחשבה, ברכות והודאות למלך וכו' וזהו עד שלא נה"ע הי' הוא ושמו שהי' מחשבה בכחו ומיוחדת עמו:
73
ע״ד(וזהו בב"ש יחיד מלך וכו' שמבחי' יחיד נמשך להיות מחשבת אנא אמלוך, ובישתבח העלא' מלך נכלל בבחי' יחיד כמו שהי' הוא ושמו כו' אך להיות המשכת מלך הוא ע"י צמצומי' זכר רב טובך וכו'. ג"פ קק"ק אח"כ מכה"כ, ולכן המלאכים שואלים איה מקום כבודו אף דמכה"כ אבל מקום כבודו הוא בחי' איה היה הוא ושמו וכו'. (לפמ"ש ע"פ כי על כל כבוד מובן דיש כבוד תתא' וכבוד עילא' מל' וחכמה, גם י"ל דכבוד עילא' נק' מל' דתבונה ע' סידור כבוד מלכותך כבוד מלכותו וחופה שעליהם מקום כבודו הנ"ל וזהו כבוד אלקי' וכבוד מלכים כו'):
74
ע״ה והמשכת הכבוד ע"י אתעדל"ת מס"נ באחד מסירת הרצון מיש לאין וממשיך מאין ליש ואספת דגנך העלא' אותיות וזהו וימלא כבודי את כל הארץ:
75
ע״וועליי' זו ע"י יעקב תתן אמת ליעקב והחיות נושאות וכו' ויעקב נחלה בלי מצרים רחמנות וע"י העלא' אותיות מים תחתונים בוכים נתעורר רחמנות כבן המלך שיצא משביה ובא אצל אביו שנתעורר הרחמנות משא"כ בעודו רחוק ממנו, וזהו תתן אמת א' פלא עליון נמשך עד תיו סופא דכל דרגין, רננו צדיקים כי ברחמנות זה כלול ג"כ שמחה:
76
ע״זוזהו ואולם חי אני כי המרגלים טעו לאמר כי חזק הוא ממנו כיון שמלכותך מכ"ע שגם ע' שרים מקבלים חיות מבחי' כבוד מלכותו וסברו שחיותם הוא ג"כ בבחי' התלבשות בתוכם ממש וכו' ובאמת טעו כי כבודי לאחר לא אתן כתיב וחיותם אינו אלא בבחי' מקיף עליהם מלמעלה בבחי' צל וזהו ואולם חי אני עצמותו ומהותו ית' ע"י וימלא כבודי את כל הארץ כנ"ל ועי"ז סר צלם והיו כלא היו וכו' וזהו רננו צדיקים צ"ע וצ"ת לישרים נאוה תהלה בחי' יושר שמומ"ט שוין כו':
77
ע״חהמרגלים רצו שיהי' תומ"צ ברוחניות כבוד עילאה ולא כבוד תתאה ובאמת זה אינו כי נעוץ סופן וכו':
78
ע״טביאור לד"ה ואולם
79
פ׳ להבין שרשי הדברים ע"פ ואולם חי אני כו': הנה להבין ענין בכה"מ מהו ענין ממקומו, שנת' בפנים שיש ב' בחי' היינו בחי' הכבוד עצמו ובחי' מקומו של הכבוד שהוא ענין הי' הוא ושמו בלבד, דהיינו שבחי' שמו הוא ענין מקום כבודו וע"ז אומרי' איה מקום כבודו, להבין זה הנה יש להקדים הקדמה א' בענין ע"ס דאצילות שמבואר בפרדס שיש ב' מדרגות בהן הא' בחי' ע"ס דאצילות ממש והב' בחי' ע"ס הגנוזות במאצילן שהם שרש ומקור של י"ס דאצי' הגלויות (ולפי קבלת האריז"ל נת' במ"א בביאור ע"פ ועשית בגדי קדש שהן ע"ס דעתיק או דא"א וע"פ ארדה נא ואראה נת' שהן ע"ס דעקודים, והמכוון הכל א' כי מה שלמעלה מאצי' נחשב בכלל בחי' עולם הא"ס לגבי האצי' כמבואר בפי' הרמ"ז פ' שלח בענין תלת עלמין אית לי' לקוב"ה, לכן הע"ס שלפני האצי' נק' י"ס הגנוזות והם למעלה מעלה מבחי' ע"ס דאצילות). וביאור הדבר כי הנה מבואר בס"י שהעשר ספירות הם כשלהבת הקשורה בגחלת, וי"ל הטעם למה המשילו דוקא לשלהבת הקשורה בגחלת, אך הענין דהנה משל זה כולל כללות יחוד הע"ס במאצילן היינו י"ס הגנוזות וי"ס הגלויות, כי בענין משל דשלהבת הקשורה בגחלת יש ב' ענינים הא' השלהבת הטמונה ונעלמת בתוך הגחלת ממש ואינה מתפשטת כלל חוץ מעצם הגחלת, ולפ"ז פי' קשורה בגחלת היינו גנוזה ממש בהגחלת, הב' היינו השלהבת שנתפשטה ע"ג הגחלת מבחוץ דהיינו בגחלים בוערות ולפ"ז פי' קשורה בגחלת אין ר"ל גנוזה בגחלת אלא שמתאחדת ומתקשרת עם הגחלת, וענין חיבור וקשר זה היינו ששלהבת זו שע"ג הגחלת קשורה עם שלהבת שבתוכיות הגחלת הטמונה וגנוזה בהגחלת, שהיא המתאחדת ממש עם עצם הגחלת ביתר שאת ויתר עז מקשר ויחוד השלהבת שמבחוץ לגחלת, ומ"מ גם שלהבת זו שמבחוץ היא קשורה ממש עם הגחלת כמובן, זהו המשל, ושני הענינים האלו שבמשל, רומזים ג"כ בנמשל למעלה בענין המשכת הע"ס ממאצילן ב"ה ויחודן עמו לשני בחי' הנ"ל בהע"ס, שהן ע"ס הגנוזות וע"ס הגלויות, שבחי' גלוי השלהבת נמשל לבחי' י"ס הגלויות דאצילות שהן בחי' גילוי אור לכך נמשלו לשלהבת המתגלה מחוץ לגחלת, וכך ע"ס אלו נמשכו לאנהגא בהון עלמין כו', ובחי' ע"ס הגנוזות שהן נעלמים תכלית ההעלם וכמוסים וגנוזי' במאצילן הם נמשלו לבחי' כח השלהבת שבתוך הגחלת ממש, ומ"מ גם בחי' י"ס הגלויות הם קשורים ומיוחדים ממש בא"ס ב"ה דאיהו וגרמוהי חד ממש, רק שמ"מ ענין יחוד והתכללות הע"ס הגנוזות במאצילן הוא ביתר שאת ויתר עז וזהו ענין מאמר אליהו בתיקונים אנת הוא חד ולא בחשבן כו' אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון ע"ס וכו' ולבסוף בסיום המאמר אמר אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא כו' והפי' דמתחלה אמר דאפיקת ע"ס הגלויות דאצי' לאנהגא בהון עלמין כו' אבל הוא ית' עצמו הוא חד ולא בחשבן י"ס כלל, ולבסוף אמר דאנת חכים כו' ר"ל אף שגם שלמעלה מאצי' שייך ג"כ בחי' חכים ומבין שהם י"ס הגנוזות שרשי י"ס דאצילות אך הם למעלה מעלה ממהות הי"ס דאצילות ולכך אע"פ שהם י"ס הם מיוחדים ביחוד נפלא הפלא ופלא יותר מיחוד הע"ס דאצי' עד שאין שייך בהם בחי' התחלקות כלל, ולפיכך מה שלמעלה מאצילות נק' חד ולא בחושבן י"ס דאצי' אע"פ שלמעלה מאצי' יש עדיין י"ס הגנוזות (דהיינו בעקודים או בע"י כנ"ל):
80
פ״אב. אמנם הגם שמשל זה דשלהבת הקשורה בגחלת צודק הוא שמרומזים בו יחוד ע"ס הגלויות והגנוזות במאצילן, אך מ"מ להשכיל יותר ענין ע"ס הגנוזות במאצילן דהיינו איך שאע"פ שהם ע"ס שייך לומר ע"ז חד ולא בחושבן כו' (וכמשנת"ל דהגם שע"ס הגנוזות הוא לפי קבלת האריז"ל בחי' עקודים או ע"י מ"מ הקדמנו שכל מה שלמעלה מאצי' נק' עולם הא"ס ושייך לומר ע"ז חד ולא בחושבן עם שאינן בערך למהו"ע ית' ח"ו כנודע מע"ח רבוי הצמצומים עד התהוות עולם העקודים כו') יובן יותר ממשל התכללות כחות הנפש בעצם הנפש. כי הנה כחות הנפש שנתפשטו ברמ"ח איברי הנפש כמו הראי' בעין ושמיעה באזן כו' הרי הם נמשכים מהנפש וא"כ מתחלה היו כלולים בעצם הנפש ושם לא היו כלל בבחי' התחלקות כמו שהם אח"כ כאו"א בכלי בפ"ע רק היו כלולים יחד ממש והיינו מפני שבעודם כלולי' בהנפש הם ג"כ נעלה יותר מהותן ועצמותן מכמו שנמשכו אח"כ כשנחלקו כאו"א בפ"ע להיות בגלוי בהאיברי הגוף ע"כ היו כלולים יחד ממש והיו ג"כ מתאחדים עם עצם הנפש ובטלי' אצלה בתכלי' יותר מכפי שהם אח"כ כשנתלבשו באיברים שעם היות שגם אח"כ הם בטלים לגבי הנפש אין זה בערך לגבי הביטול כשהיו כלולים ממש בהנפש, וכך יובן עד"ז ענין י"ס הגלויות שהם כאו"א בכלי בפ"ע הוא עד"מ כחות הנפש המלובשי' באיברי' והם ג"כ בטלים לגבי הנפש. אך בחי' י"ס הגנוזות הוא עד"מ כחות אלו כשהם עדיין כלולי' בעצם הנפש שהוא למעלה מבחי' התחלקות (ולכן עקודים הם הכל בכלי א') וגם הם במהותן נעלי' הרבה ביתר שאת וגם ביטולן יותר כו' (ובמ"א ע"פ כמים הפנים לפנים נת' משל אחר. והוא ענין גלוי השכל וכח המשכיל שהכח המשכיל מיוחד עם עצם הנפש ביתר שאת מגלוי השכל שהגלוי השכל נרא' ומורגש במוח ליש ודבר בפ"ע משא"כ כח המשכיל כלול ומיוחד ממש בעצם הנפש ובטל אליה ביתר שאת והוא כשלהבת שבתוך הגחלת משא"כ גלוי השכל הוא כשלהבת שנתפשט' חוץ לגחלת, ומה"ט בכח המשכיל הנה שם יש ג"כ כח המדות עד"ז וכולם מיוחדי' בעצם הנפש יותר מגלוי השכל וגלוי המדות כו' יעו"ש, ומשל זה נ"ל צודק יותר, כי מבואר בפרדס שער הצחצחות פ"ו דענין י"ס הגנוזות הם שרשי הכלי' דאילו האורות הם פשוטים בתכלית הפשיטות אפי' בי"ס הגלויות וכך מבואר בכמה מקומות באריכות דמצד האור אין שייך לקרותו חכמה או חסד שהרי הוא פשוט כו', וכיון שהם שרשי הכלים א"כ אין צודק כ"כ משל הא' דהרי מעלת כחות הנפש כשהיו כלולים בעצם הנפש יותר מכמו שנעשו אח"כ כשנתלבשו באיברים הוא מצד שאז לא היו מלובשים בהאיברים, דהתלבשותן באיברים גרם להן שינוי זה, כמ"ש במ"א ע"פ ויאמר מלך מצרים למיילדות כו', וא"כ משל זה מכוון למעלת האורות כשהיו מופשטין מהכלים שאז היו נעלים יותר מכפי שהם אח"כ בהתלבשותן בכלים שהכלים גורמי' להם תמונה אחרת כנז' אצלינו ע"פ ביאור מאמר זהר פ' בלק שחורה אני כו' יעו"ש, ובמעלת ע"ס הגנוזות על ע"ס הגלויות לא שייך לומר כן מאחר שגם ע"ס הגנוזות הם שרשי הכלים כנ"ל א"כ אין שייך להביא ע"ז משל מה שירד הכח מצד התלבשותו בכלי, דבנמשל לכאורה אין שייך לומר כן בזה. אבל משל הנ"ל מכוון הטיב דמעלת כח המשכיל על גלוי השכל אינו מצד הכלי רק מצד שהכח המשכיל הוא בחי' ההעלם והשכל הוא הגלוי וכך הוא ענין מעלת שרשי הכלים הגנוזי' שהם בחי' ההעלם כו' וגם הנה מבואר במ"א דהשכל הוא כלי לגבי עצם הנפש שהיא למעלה מבחי' שכל ע"כ ענין כח המשכיל הוא כח הכלי הכלול בנפש וזה מכוון להנמשל, ומ"מ יש לקיים גם משל הראשון דמאחר שאפילו כח השכל הוא כלי לגבי הנפש כש"כ שאר כחות שבעין ואזן כו' ובעודן כלולי' בנפש היו נעלים ג"כ מצד שהיו בבחי' העלם כנ"ל במשל כח המשכיל לגבי שכל הגלוי. וגם זה אמת שהאיברים פועלי' בהם שינוי והאיברים הם כלים חיצונים והרי למעלה ג"כ יש כלים חיצונים ופנימים כנז' בע"ח בענין מוחי' וכו' וע"ס הגנוזות הם ודאי שרשי פנימי' הכלים כו' ע"כ צודק ג"כ המשל הנ"ל שבעודן כלולים הכחות בנפש היו נעלי' יותר מצד ההעלם ומצד שלא נתלבשו בכלים החיצוני' וכו' וכך מובן הנמשל. ועכ"פ מובן מזה איך שיחוד ע"ס הגנוזות הוא ביתר שאת מע"ס הגלויות והיינו כשלהבת שבתוך הגחלת ממש. רק שזהו משל בגשמיות ומשל רוחני הוא כמו בחי' כח המשכיל הכלול בנפש הוא שלהבת שבתוך הגחלת וגלוי השכל הוא כשלהבת שמחוץ לגחלת):
81
פ״בויובן עוד ענין משל השלהבת שע"ג הגחלת ושבתוך הגחלת שהיא מיוחדת ביחוד אמיתי יותר עם הגחלת ע"פ משל אחר רוחני, בכחות הנפש עצמן הגלויים, והוא עד"מ המדות נמשכים מהשכל, שע"י התבוננות בגדולת ה' יוליד התפעלות לאהבה אותו, ויש בהתפעלות זו ב' בחי' הא' כשההתפעלות כלולה עדיין בתוך ההתבוננות ממש שהיא שם מהות התפעלות שכליית דהיינו שעיקר הגלוי הוא ההתבוננות והעמקת הדעת בגדולת ה' אלא שכלול בזה התפעלות והוא מה שתטה הנפש ותדבק בו במחשבת' בו ותתאוה ותכסוף אליו, והב' הוא כשיצא' האהבה בגילוי להיות חפיצה ותשוקה מורגשת בלב ומ"מ גם אז מקבלת חיות מההתבוננות, והנה הבחי' הא' הוא התכללות העלול בעילתו וזה כשלהבת הגנוז בתוך הגחלת, והבחי' הב' הוא כשנמשך העלול להיות בפ"ע שזהו כשלהבת שמחוץ לגחלת, והנמשל מובן בענין ע"ס הגלויות וע"ס הגנוזות כנ"ל מיהו הגם ששם אין זה בגדר עילה ועלול כמו ממדות לשכל מ"מ לענין ההעלם וגלוי הוא כוונת המשל וכו':
82
פ״ג ג. והנה כתיב לך ה' הגדולה והגבורה כו' לך ה' הממלכה, דבחי' מדת מל' ג"כ בבחי' לך ה' שבטילה לגבי מקור חוצבה כמו שאר הספי' חו"ג שע"ז נאמר לך ה' הגדולה כו', והיינו שנכללת ג"כ בבחי' ע"ס הגנוזות, דכמו שבמדת חסד יש בחי' גלוי חסד ויש בחי' חסד הכלול בכח בנפש כנ"ל ומשם נמשך הגלוי כך הוא ג"כ בחי' מל' שבחי' גלוי מדת המלוכה וההתנשאות היא בחי' מל' דאצי', ובחי' מקור ומחצב מדת מל' הוא בחי' מל' דא"ס, וסוף מעשה עלה במחשבה תחלה ששרש בחי' המל' גבוה יותר כנז' באוצ"ח דשרש הט"ס הם ט' היכלין הנז' בזהר פ' נח ושרש המל' בבחי' רדל"א שלמעלה מהם יעו"ש, וזהו שרש ענין מכה"כ וענין איה מקום כבודו, כי הנה כתיב לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שבחי' המל' הנק' כבוד מתלבשת בג' עולמות בי"ע וצ"ל ג' צמצומים כלליים כדי להיות ההתלבשות בכל עולם וזהו ענין ג"פ קדוש עד שאח"כ מכה"כ בעשי' (וענין ג' צמצומי' היינו אל שדי מאיר בבריאה ואל הוי' ביצירה כי בריאה נק' חשך והעלם וזהו מבחי' שאמר לעולמו די, ויצי' גלוי כדבור לגבי הוי' לכך הוא בחי' אל הוי' כמ"ש אל הוי' ויאר לנו, ואל אד' בעשי', כך מ"כ, ובפע"ח ליתא כוונה זו בג"פ קדוש אמנם לפמש"ש ענין ג"פ ק' שער י' פ"ד דקדוש א' בע"ק ב' באו"א ג' זו"נ ג"כ הפי' פשוט שהם ג' צמצומים עד שנמשך מא"ס להיות מכה"כ שמתחלה נמשך בע"ק ואח"כ צמצום ב' להיות או"א דיונקים רק ממזלא וצמצום ג' להיות זו"נ ואח"כ המל' היא מכה"כ), אמנם מ"ש אח"כ ברוך כבוד ה' ממקומו היינו כי אומרים איה מקום כבודו שאינו מושג כי מכה"כ היא בחי' מל' דאצי' אבל שרש המל' שבבחי' ע"ס הגנוזות שהיא מל' דא"ס נק' מקום כבודו שהיא שרש ומקור דבחי' המל' דאצי' הנק' כבוד כנ"ל וע"ז נאמר איה מקום כבודו ואח"כ משם ממשיכים להיות בכה"מ שיומשך מבחי' מל' דא"ס במל' דאצי' וז"ש ראו כי אני אני הוא וכמאמר אני ראשון ואני אחרון דהיינו אני ראשון הוא בחי' מל' דא"ס ואני אחרון בחי' מל' דאצילות: אך י"ל דהא בפע"ח מבואר בכוונת בכה"מ דהיינו מבחי' אור אבא, דלפ"ז מבואר דבחי' מקומו דכבוד הנ"ל הוא בחי' אור אבא שהוא ח"ע וזה סותר לכאורה למש"ל דבחי' מל' דא"ס הוא נק' מקום כבודו, ובאמת כנים הדברים דבחי' ח"ע היא מקור ושרש של מדת המל' דאצי' וכנודע דאבא יסד ברתא וכמ"ש במ"א (ע"פ ומרדכי יצא כו') ממה שאנו רואים באדם שהדבור נמשך מהחכמה שבנפש וכמו שאנו רואים התינוק קודם שנגדלו המוחין שלו לא יוכל לדבר והיינו משום שהתהוות צירופי האותיות הוא ע"י החכמה, וכך בחי' מל' דאצי' שהיא דבר ה' כמ"ש באשר דבר מלך שלטון שרשה ומקורה מבחי' הח"ע וז"ש בפע"ח בפי' ברוך כה"מ דהיינו מבחי' ח"ע, וגם לפי' זה א"ש הקושיא איך אומרים ממקומו דמשמע שאין יודעים מקום כבודו והלא אומרים מכה"כ דבחי' מכה"כ הוא בחי' מל' דאצי' שהיא בחי' דבר ה' המתלבשת בבי"ע כמ"ש הדובר בי אבל מקומו דכבוד שהוא בחי' ח"ע היא למעלה מעלה מהשגתם ואומרים ע"ז איה מקום כבודו וכנ"ל, אלא דקשה דהא נת"ל שמקום כבודו הוא בחי' מל' דא"ס, אך באמת שני הפירושים אמת ושניהם עולים בקנה א' והוא בהקדים הידוע דהשראת אור א"ס הוא בחכמה עילאה וכמ"ש הוי' בחכמה, והענין כי אור א"ס הוא למעלה מעלה מבחי' ח"ע ונק' סתימו דכל סתימין, והחכמה היא בחי' ראשית הגילוי ואף שלגבי הבינה נק' החכמה אין שאינו מושג מ"מ לגבי בחי' א"ס שלמעלה מהחכמה הנה החכמה בחי' גלוי וכנודע ענין סקירת ובריקת השכל שהוא בחי' גלוי לגבי הכח שלמעלה מהשכל ועדיין אינו גלוי ממש בהשגה כו' ולכן נק' החכמה אתה, והנה מפני שהחכמה היא בחי' אין ובחי' ביטול ע"כ בה הוא השראת אור א"ס עם היותו למעלה מעלה לאין קץ ותכלית מבחי' הח"ע, וא"כ ההמשכה מבחי' מל' דא"ס הנמשכת לבחי' מל' דאצי' היא נמשך ע"י הח"ע שמתחלה נמשכת ההארה בח"ע ומשם נמשך בבחי' מל' אבא יסד ברתא, וא"כ לא סתרי כלל מ"ש בפע"ח דבכה"מ הוא מבחי' אור אבא עם מש"ל דהוא מבחי' מל' דא"ס, כי בודאי עיקר ושרש מקום כבודו הוא בחי' מל' דא"ס רק שההמשכה משם למל' דאצי' הנה הוא ע"י שנמשך תחלה בח"ע (ודוגמא לדבר הנה מבואר בכהאריז"ל ביחוד או"א שבק"ש דההמשכה נמשך מבחי' א"ס ממש רק שנז' יחוד או"א לפי שראשי' גלוי המשכה זו באצי' הוא בבחי' ח"ע וכמ"ש במ"א באריכות בביאור ע"פ ונקדשתי בתוך בנ"י יעו"ש), ולפמש"ל עיקר ותמצית הענין הוא דהח"ע היא בחי' כבוד עילאה בסוד כבוד חכמים ינחלו והמל' היא כבוד תתאה, ע' זהר תרומה ובר"מ פ' קדושים דפ"א ע"ב, וא"כ בחי' כבוד עילאה הוא מקומו ושרשו דכבוד תתאה, אמנם מל' דא"ס היא מקור ושרש האמיתי לבחי' מל' דאצי' וה"ע החופה שעל ב' בחי' כבוד שהם בחי' כבוד חתן הנק' כבוד עילאה וכבוד כלה הנק' כבוד תתאה, ויובן בזה איך שרש הכבוד תתאה למעלה מכבוד עילאה כי הרי המל' דא"ס היא שרש האמיתי דבחי' מל' דאצילות, וזהו כי אני אני הוא, ובזה יומתק פי' איה מקום כבודו, דאיה כולל ב' בחי' מקומו דכבוד הנ"ל כי י"ה הוא בחי' או"א והאלף הוא פלא עליון שלמעלה מהחכמה, ובחי' איה זה הוא מקומו דכבוד כי מבחי' מל' דא"ס פלא עליון נמשך בח"ע ומשם למל' דאצילות כנ"ל:
83
פ״דד. אך הנה כדי להמשיך ההמשכה זו מבחי' א"ס ב"ה, דהיינו שיומשך להיות בכה"מ הנ"ל, הוא ע"י אתעדל"ת (ובזה יובן ג"כ עוד טוב טעם שהמשיל בס"י ענין יחוד הע"ס במאצילן שהוא כשלהבת הקשורה בגחלת לומר שההמשכה מא"ס ב"ה בהע"ס תלוי באתעדל"ת כמו עד"מ יציאת והמשכת השלהבת מהגחלת הוא ע"י שמנפחים עליה וכמ"ש במ"א כך ענין המשכה מבחי' ע"ס הגנוזות במאצילן שהוא עד"מ השלהבת הגנוזה בתוך הגחלת שיומשך במל' דאצילות שהוא בחי' גלוי השלהבת מהגחלת תלוי באתעדל"ת) וכמש"ל בפנים אות ד' שהוא ע"י מס"נ באחד והעלא' אותיות שנפלו בשבה"כ כענין ואספת דגנך כו' ונת' שם אות ה' שההעלא' זו הוא בחי' יעקב שהוא התעוררו' רחמים וכמ"ש תתן אמת ליעקב נחלה בלי מצרים כו'. ולהבין למה דוקא ע"י בחי' יעקב, הוא בהקדים שההמשכה מאור א"ס ב"ה באצילות צ"ל ע"י בחי' ממוצע כי אצי' אין ערוך כלל לגבי א"ס ב"ה, והממוצע הוא בחי' כתר שהוא נק' ממוצע בין המאציל לנאצלים שיש בו מבחי' תחתונה שבמאציל ושרש וראש לנאצלים, ולכן ההמשכה להיות בכה"מ דהיינו מבחי' מל' דא"ס באצילות צ"ל ע"י אמצעות הכתר דוקא וממנו נמשך בח"ע ואח"כ במל' דאצילות, וע"כ זו ההמשכה הוא ע"י יעקב דוקא שהוא בחי' ת"ת קו האמצעי שעולה עד הכתר, ולכן נק' נחלה בלי מצרים משא"כ חו"ג שיש להם מצרים, כי חו"ג שרשן מב' קוין ימין ושמאל שהם חו"ב א"כ הרי החסד יש לו מיצר לצד מעלה דהיינו בחי' חכמה כו' אבל הת"ת עולה עד הכתר הוא בחי' בלי מיצר וגבול כי הרי פנימי' הכתר הוא בחי' מל' דא"ס שהוא בחי' בלי גבול ממש ולכן הוא בחי' י"ג מדה"ר להיות נושא עון כו' (משא"כ אפילו חכמה דאצי' שהיא ראשי' האצי' עכ"ז יש בחי' מיצר לבחי' החסד הנמשך ממנה כמאמר שאלו לחכמה נפש החוטאת במה תתכפר אמרה תמות, אבל בחי' י"ג מדה"ר דכתר הוא בחי' נושא עון) וכמו שמצינו שמרע"ה כשהי' צריך להמשיך מחילה לישראל הזכיר י"ג מדה"ר בחטא העגל וכן במרגלים והיינו שנק' רחמים רבים שהם בחי' רחמי' בלי גבול ממש (ובחי' מדה"ר דיעקב ת"ת דאצילות נק' רחמים סתם ומ"מ כיון ששרשו בכתר לכן ה"ז נחלה בלי מצרים ע"ש שרשו שהוא בחי' בלי גבול ולכך גם למטה הוא מייחד חו"ג כמ"ש בענין והנורא והיינו נמי פי' בלי מצרים כי חו"ג יש לכל א' מיצר כי א"א להיות המשכת החסד רק בשיעור מחמת מדת הגבורה שכנגדו וכן להפך מדת הגבורה היא בשיעור מחמת מדת החסד שכנגדו אבל בחי' רחמנות אין לה מנגד דאע"פ שחייב ע"פ הדין מ"מ שייך רחמנות), ולכך כדי שיהי' בכה"מ שהוא מבחי' מל' דא"ס ע"י אמצעות הכתר עליון הוא ע"י בחי' יעקב דוקא בחי' רחמים שעולה עד הכתר שהוא בחי' התעוררות רחמים רבים כמאמר ברחמיך הרבים כו' שאפילו על עולמות עליונים שייך רחמנות דכלא חשיבי' קמי' ית', ועי"ז תתן אמת ליעקב שנמשך מבחי' אלף פלא עליון עד בחי' המל' תי"ו סופא דכל דרגין (ובמ"א ע"פ אלה מסעי מבואר פי' תתן אמת שהוא בחי' תיקון ואמת שבי"ג מדה"ר שלמעלה משאר התיקונים כי הוא בחי' הארת פנים דא"א תרין תפוחין יאר ה' פניו וכו' ונמשך אמת זה ליעקב ז"א דאצי' וממנו למל' כו' יעו"ש). אך מהיכן יהי' התעוררות המשכת רח"ר הנ"ל הנה הוא דוקא ע"י העלאת מ"ן מלמטה שנקרא בחי' מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא דהיינו שרוצים לעלות ולהכלל ג"כ באור א"ס ב"ה והיינו בחי' העלאה של האותיות דנפלו בשבה"כ למטה מאד ועי"ז מתעורר למעלה בעצמות המאציל בחי' רח"ר הנ"ל כמשל בן המלך שנפל בידי האויב בשביה כאשר יוצא חפשי מבית השביה ובא אל אביו שמתעורר בהאב רחמים גדולים עד שירים קולו בבכי מרוב הרחמים וז"ש בבכי יבואו כו' וע"י התעוררות רח"ר שהוא מבחי' י"ג מדה"ר נמשך ההמשכה מאור א"ס ב"ה ע"י אמצעות הכתר להיות ברוך כבוד ה' ממקומו כדפרישית לעיל וזהו ענין תתן אמת ליעקב בחי' אמת הוא המשכת אור א"ס תתן ליעקב דוקא ע"י התעוררות רח"ר בחי' יעקב כו' והתעוררות רחמים הוא ע"י העלא' האותיות וזהו וימלא כבודי את כל הארץ פי' את הוא העלא' אותיות דשבה"כ שעי"ז נמשך להיות וימלא כבודי. וזהו רננו צדיקים בה', צדיקים היינו צדיק עליון בחי' יוסף יסוד ז"א וצדיק תחתון בנימין יסוד דנוק' ופי' כי בנימין הוא בחי' העלאה ממטה למעלה ולכן נק' בנימין בן אוני שהוא העלא' משבה"כ וגם ל' ימין מקרבת שההעלא' הוא הקירוב, ויוסף צד"ע הוא ההמשכה מלמעלה למטה מאור א"ס ב"ה (והוא ענין בכה"מ שנמשך ההמשכה מאור א"ס בבחי' כבוד שבחי' כבוד הוא מל' כנ"ל וההמשכה מאור א"ס הוא ע"י יסוד ז"א, כי היסוד נק' יחיד שמגיע בכתר, ע' בסידור סוף פי' ברוך שאמר גבי יחיד חי העולמים מלך כו', וזהו ואולם חי אני וימלא כבוד כו' כי היסוד נק' חי וכדפי' בספר שערי אורה תחלת שער ב' על פסוק זה דואולם חי אני שהמשיך חיים מאל חי למדת אני שהיא המל', ואם אמנם לעיל בפנים נת' דואולם חי אני קאי על מהו"ע ית' המ"י שהכוונה א' דכשמדבר בבחי' מל' דאצי' הנה המקור המשפיע לה הוא בחי' יסוד ז"א וכשאנו מדברים בשרש בחי' המל' כמו בבחי' מל' דא"ק הנה המקור המשפיע הוא יסוד דא"ק כו', ולמעלה מעלה בא"ס ב"ה דלא שייך כינוי ספי' פרטיים הנה ענין ההמשכה הוא ממהו"ע ית' הנק' יחיד לבחי' אנא אמלוך כו' וזהו ואולם חי אני ואח"כ יומשך ממל' דא"ס למטה להיות וימלא כבוד כו'), וז"ש ל' רננו, כי רננא ברמשא ושמחה בצפרא, ופי' רננא הוא העלא' ממטה למעלה ולכן הוא ברמשא מדת לילה בחי' מל' למען יזמרך כבוד כו' ושמחה היא המשכה מלמעלה למטה, ולפי שמתחלה צ"ל העלא' כנ"ל בפי' את כל הארץ כו' לכן אמר רננו (אך עדיין אינו מדוקדק דהא כאן יש המשכה ג"כ, אך י"ל דרננו כולל ההעלאה וההמשכה, כי העלאה מצד עצמה היא במרירות והתעוררות רחמים מי בוכים הנה הוא בכי' וצעקה לבד ולא שייך אפי' רינה, וההמשכה מצד עצמה היא בחי' שמחה וחדוה וגילוי אור, ולא שייך בכיה ומרירות, אבל מצד היחוד והקירוב של המקבל ומשפיע כבן המלך שיצא משביה ובא אל אביו שנתעורר עליו רחמנות הנה יש כאן תערובות חדוה שהיא שמחה עם בכיה ורחמנות יחד וזהו ל' רננו וז"ש רננו צדיקים מצד יחוד צ"ע וצ"ת ע"כ אמר רננו כו'. כך מ"כ וצ"ע בתורה ע"פ רני ושמחי בת ציון):
84
פ״הה. ובכל הנ"ל יובן שרש ענין הפסוק ואולם חי אני וימלא כבוד, ומשנ"ז לשון וימלא לשון עתיד והלא גם עכשיו מכה"כ, כי הנה מתחלה י"ל טעות המרגלים שאמרו כי חזק הוא ממנו, כי הנה מל' דאצי' נק' ממכ"ע שמתלבשת בבי"ע להחיותם דהיינו כדמיון התלבשות הנפש הרוחנית בגוף גשמי, שהגוף יחי' מחיי הנפש הרוחנית, וכך יובן למעלה כמ"ש ואתה מחיה את כולם בחי' הארה דהארה דהארה מהקו מתלבש בכל נברא להחיותו, וזהו בחי' כח הפועל בנפעל, משא"כ בחי' סוכ"ע הוא שאינו מתלבש כלל, אך הנה כ"ז הדמיון אינו אלא לענין בחי' התלבשות כח האלקי דמל' דאצילות בפנימיות הג' עולמות דבי"ע דהיינו בבחי' ע"ס דבי"ע באורות וכלים והיכלות דקדושה, אבל בחי' כח אלקי הנשפע לע' שרים ואפילו לבחי' הנוגה שמקבלים מבחי' אחוריים וחיצונית דכלים ולבושים דע"ס דקדושה דבי"ע וכמ"ש ומלכותו בכל משלה, הנה אינו כלל כמו התלבשות הנפש בגוף ח"ו שהרי נאמר וכבודי לאחר לא אתן, וכמבואר בר"מ פ' תצא (וז"ש ג"כ כל כבודה בת מלך פנימה ר"ל שהכבוד מתלבש רק בפנימי' שהוא כל סט' דקדושה ולא בקליפות ח"ו), ובזאת טעו המרגלים וסברו שהכבוד מתלבש בע' שרים ג"כ בהתלבשות ממש, וכמו שמצינו דבר זה התלבשות הנפש אלקי' בנה"ב, אף שמצד עצמן רחוקים זמ"ז בתכלית, שהנה"ב נמשכת מק"נ ולכן טבעה לימשך אחר תאוות גשמיות כמו רוח הבהמה כו', והנשמה היא חלק אלוה ממעל שעולה תמיד לידבק באלקות, ואין להם ערך כלל זל"ז מצד עצמן, ועכ"ז הנה"א מלובשת בנה"ב, וכאשר הנה"ב תמשך אחר הגשמיות אזי בהכרח שגם הנה"א תמשך אחריה הגם שרחוקה לגמרי מגדר תאוות גופניים אך היא מתלבשת שם בהכרח מצד תפיסתה בנה"ב וזהו בחי' גלות ובית האסורים וכמ"ש בלק"א ח"א ס"פ כ"ד שגם בשעת החטא (אם הוא מחטא שאין בו כרת) היתה הנה"א באמנה אתו ית' רק שהיתה בבחי' גלות ממש תוך נה"ב מסט"א המחטיאה את הגוף ומורידתו עמה בעמקי שאול כו' יעו"ש, ולפעמים אור הניצוץ אלקי גובר על הנה"ב ותבטל ותכניע תאוות וחומריות נה"ב ולפעמים בהפך וכמ"ש ולאום מלאום יאמץ כו', וסברו המרגלים שעד"ז ג"כ הוא התלבשות השכינה בקליפות, פי' דנהי דלא דמי להתלבשות נפש החיונית הבהמית בגוף שמתפעלת ממש להמשך אחר תאוות הגופניים וצר לה מאד מהעדר כו', והיינו מפני שהיא ג"כ מבחי' ק"נ רק שהיא רוחני' ונתלבשה בגוף גשמי, משא"כ הקדושה וסט"א הם ב' הפכים, אבל מ"מ דימו זה להתלבשות הנה"א בנה"ב שאע"פ שהנה"א היא חלק אלוה ממעל מ"מ מתלבשת ממש בנה"ב רק שהוא בבחי' גלות ולא כדרך התלבשות נפש החיונית בגוף שאינו בבחי' גלות דאדרבה מתפעלת כו', וסברו הם שהתלבשות השכינה הוא ג"כ ע"ד ענין נה"א בנה"ב עד שי"ל ולאום מלאום יאמץ דלפעמים מתגברת הנה"א ופעמים להפך ח"ו, כי האדם בעל בחירה כו', וכך דימו הם למעלה במל' דאצי' לומר אפי' בעה"ב א"י להוציא כליו מצד התגברות הקליפות שנתלבשה בהם (לפי דעתם) שהם בתוקף מאד מצד שרשן בתהו כו' וכחוזק הבהמה מן האדם כו' ולכן עלה לפי דעתם שיכול להיות שעד שיבוררו כל רפ"ח ניצוצין דתהו שנפלו בשבה"כ דהיינו לע"ל כשיהי' ואת רוח הטומאה אעביר, הנה עד כה הקליפות הם בבחי' התגברות כענין עת אשר שלט האדם כו' ומלך אסור ברהטים כו', דהיינו בחי' גלות השכינה:
85
פ״ואך הנה כלב אמר להם שטעו טעות גמורה, כי וכבודי לאחר לא אתן ואין המשל דומה לנמשל, וזהו ואולם חי אני דהיינו מהו"ע שאינו מלובש כלל וסכ"ע כך ג"כ וימלא כבוד ה' הוא בחי' זיו יקרי' ממכ"ע אע"פ שמלובש מ"מ ומלכותו בכל משלה כו' הוי' הוא האלקי' וכולא חד כו':
86
פ״זאחרי ה"א תלכו
87
פ״ח אחרי ה' אלקיכם תלכו ואותו תיראו וגו' עד ובו תדבקון. פרט הכתוב ששה דברים בעבודת ה' תלכו תיראו תשמרו וגו', הנה מה כתיב לעיל מיני' כי מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת וגו', ולהבין מהו כי מנסה כו' (וכבר עמדו בזה רבותינו ז"ל מפרשי התורה הלא הש"י יודע בראש מה שיהי' בסוף וא"כ איך שייך לומר שצריך לנסות בפועל לידע אם יעמוד בנסיון כו' הלא בלא"ה הכל גלוי וידוע לפניו כנ"ל, ואע"פ שהבחירה והרשות נתונה ביד האדם אם ירצה יעשה ואם ירצה לא יעשה מ"מ אעפ"כ הש"י ידע מקודם מה שיבחור כמבואר בספרים, ולמה צריך לנסותו. והתירוץ המבואר ע"ז בהרמב"ן ס"פ וירא שהוא כדי שיצא המעשה מכח אל הפועל להיות לאדם שכר מעשה טוב ולא שכר לב טוב לבד, אך לכאורה דחוק בכאן ל' הפסוק דכאן כי מנסה כו' לדעת כו' דא"כ מהו פי' לדעת). הענין כי הנשמה קודם ירידתה בעה"ז היתה עומדת בעולם העליון וכמ"ש חי ה' אשר עמדתי לפניו ושם היה לה גילוי אלקותו ית' ואח"כ ירדה בסתר המדרגות בעה"ז השפל להיות בהסתר פנים וריחוק מקום מאור ה', ותכלית ירידתה הוא בשביל הנסיונות שבאין לאדם שהן מהסתר פנים והסתלקות חיות השפע במניעות בריאות הגוף (כמו באיוב שנק' נסיון כמ"ש באיוב ד' ב' הנסה דבר אליך תלאה) ובמניעות ממון כדי להסתיר על אור וחיות ה' וקדושתו ית' ולהיות מונע מבית ומבחוץ לאדם שבא להתקרב לה' ולעבודתו ית' כי דרך רשעים צלחה וזהו ובא האות והמופת לאמר נלכה וכו' כלומר ששם גילוי האות והמופת הגבהת קרנם בהגדלה וריבוי החיות ולכן אומרים ידינו דוקא רמה כו' ומגביהין כנשר קרנם, וצריך האדם התגברות יתירה לעמוד בנסיון שלא לחוש לשום מניעה ח"ו, ובשביל כך באין לו הנסיונות כדי שיתגבר עליהם (כמ"ש הרמב"ן שם דה' צדיק יבחן צדיק דוקא כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו כו' יצוה אותו בנסיון כו'), כדי שעל ידי כן יבא למעלת ומדרגת לדעת, דהיינו שיהי' אצלו בחי' דעת והרגשה בו ית' בבחי' ראיה והשגה שהדעת הוא נמשך מבחי' ראיה כדכתיב אתה הראת לדעת שהוא בחי' מבשרי אחזה אחזה ממש (ובזה מובן פי' כי מנסה כו' אתכם לדעת כו' דאין הפי' לדעת הישכם אוהבים כו' שיהי' הקב"ה יודע כו' שאיך יתכן שלנסיון הוא צריך כדי לדעת והלא הכל גלוי לפניו ית' וכנ"ל אלא הפי' כי מנסה כו' לדעת ר"ל שעי"ז יבואו ישראל למעלת ומדרגת לדעת) דהיינו כמו שמרגיש את נפשו כאלו רואה שהיא היא המחיה את הגוף ובלעדה אין לגוף קיום וחיות כו' כך יהא מורגש אצלו כי הוא ית' חיי החיים כאלו רואה כו':
88
פ״טב. והטעם שהנסיונות מביאין את האדם לידי דעת, כי הנה הנסיונות הגם שירדו בהסתר פנים להיות מסתירים על חיות ה' וקדושתו ית' הנה מוסתר בהם חיות אלקי כענין ה' אמר לו קלל, וכמארז"ל גלו לבבל שכינה עמהם, שהיא היא המסתתרת ומתלבשת בשר של בבל להיות הוא המושל ולהיות נתונים תחתיו בגלות, והנה החיות אלקי שירד מטה מטה בהעלם והסתר פנים יסודתו בהררי קדש ממקום גבוה מאד נעלה ממדרגות עליונות דקדושה כנודע ממשל נפילת החומה כו', אלא שנפל וירד מטה מטה בסתר המדרגות וכשעומד האדם בנסיון ומתגבר נגד כל מונע אזי קורע כל המסכים המסתירים ומעלימי' אור וחיות ה' ונמצא שיוצא אור וחיות ה' מהעלם אל הגלוי ונמשך גלוי זה בנפשו להמשיך לה בחי' דעת והתגלות אלקותו ית' וכמו מוצא פי ה' שבמאכל שמחיה את האדם לפי ששרשו מאד נעלה כו' כמ"ש במ"א. (אלא שזה הניצוץ המלובש בבחי' הסתר פנים בהנסיון גדול ורם מהניצוץ שבמאכל שהרי נפל למטה יותר כו' והמ"י. והנה כמה מיני בחי' נסיון נזכרו בתורה הא' והאלקים נסה את אברהם (דפ' וירא) והוא למסור נפשו על ציווי השם, הב' ושם נסהו (שמות ט"ו כ"ה) והוא ענין אם יקבלו היסורים ברצון דהיינו שלא יתלוננו על העדר המים, וכן מענין זה נסיון דאיוב הנז"ל, הג' כי לבעבור נסות אתכם בא האלקי' דגבי מ"ת (שמות כ' כ') ופי' הרמב"ן שזהו נסיון ממש אם יוסיפו עבודה על גמולת הטובה, הד' ענין נסיון דדהע"ה אם ישבור תאוות היצר כשיבא מעשה לידו שנק' ג"כ נסיון כמ"ש בחנני ונסני כו', הה' ענין נסיון הנז' כאן ובא האות והמופת כו' כי מנסה כו' והוא ענין הנסיון שיגביר האמונה בה' ולא יתנענע מאות ומופת דע"ז כו'. ונסיון דגבי מן הגם שלכאורה הוא ע"ד נסיון הב' כמ"ש לענתך לנסתך כו' אך א"א לומר כלל כן שהכתוב משבח המן וטעמו כצפיחית בדבש אלא הנסיון הי' שלא ישאירו ממנו עד בקר ולא יהיו מקטני אמנה כו' לפ"ז הוא ג"כ ע"ד נסיון דכאן כו'. והנה ע"י הנסיון נתברר ויוצא הטוב המוסתר שנפל מעולם התהו שנפל למטה בהדבר המסתיר שממנו בא הנסיון כמו נ"נ * לחמו"ע וזהו א"כ בירור ג"ק שלמטה מנוגה לפ"ז יובן מארז"ל גבי הרוגי לוד אין כל ברי' יכולה לעמוד במחיצתן משמע שגבוהים מבע"ת אע"ג דבע"ת גדולים מצ"ג לפי שמבררי' מג"ק וצ"ג מבררי' רק נוגה אך ע"י הנסיון מתברר ג"כ מג"ק הנ"ל, וצ"ל מהו ההפרש בין קיום ל"ת לקיום נסיון דדבר ערוה, וי"ל הנה ע"י ל"ת נדחה ג"ק הטמאות ולא אתהפכא ממש וא"כ בע"ת שהוא אתהפכא גבוה יותר. אך היינו בסתם ל"ת כשאינו בגדר נסיון אבל כשהיא בגדר נסיון שמצטער בנפשו ועכ"ז דוחה, הנה ע"י זה הצער שהקליפה מצערת אותו וסובל צערה בזה י"ל שמוציא הטוב שבה ונהפך לטוב ממש וכעין מ"ש האוה"ח פ' שמות ע"פ וכאשר יענו אותו כו' ומל' עינוי דעבודת פרך או עינוי דקמצטער בנפשי' וסובל ומדחה כו' וחילוק זה מצאנו ג"כ במשנה סוף מכות בין לאוין דדם ללאו דגזל ועריות כו' אך גבי נסיון דאברהם צ"ל שם לא הי' הצער ע"ד נ"נ לחמו"ע רק הש"י ציוהו שימסור נפשו א"כ איך עי"ז נתברר מג"ק ואפ"ל ע"ד מ"ש בזהר ויהי אחר הדברים האלה והאלקי' נסה, דבחי' אחר הדברים הוא היצה"ר דאתיא לקטרגא ומזה נמשך הנסיון א"כ נתברר מבחי' זו כו'. והנה יובן למשכיל דמבחי' תהו נפלו זמ"ל והם ז' בחי' דעת חג"ת כו' א"כ הגם שע"י כל הנסיונות מתגדל הדעת כו' מ"מ נ' דעיקר גידול המדה הוא שאם הנסיון בבחי' אהבה רעה והוא עומד בנסיון נגדל עי"ז האהבה אלקית וכמ"ש במ"א בענין ודא הוא רזא וע"פ המשל הנז' בר"ח באחד שחמד בת מלך כו' ונתהפך האהבה לה' רק מ"מ נגדל הדעת ג"כ שהוא פנימי' כל המדות. אכן אם הנסיון ג"כ בבחי' דעת וכמו במש"כ ובא האות והמופת כו' כי מנסה עי"ז ודאי עיקר הבירור בבחי' דעת דתהו שנפל בג"ק וז"ש כאן כי מנסה לדעת דוקא וכן במן כתיב לנסתך לדעת א"ש לפמ"ש דנסיון דמן הוא ג"כ בענין זה כו'. ובזה ית' מה דקשיא טובא מדוע יחס הכתוב נסיון דעקידה לאברהם הלא יותר היה נסיון ליצחק וכדאי' קושיא זו בזהר שהרי יצחק הי' אז בן ל"ז שנה, ואילו לא רצה כו'. ותירץ הה"ק ר' מענדל מהרדאק ז"ל דעיקר הנסיון בעקדה אינו ענין המס"נ דלגבי אבותינו הקדושים שהן הן המרכבה מילתא זוטרתא היא אע"ג דדבר גדול הוא בישראל, אלא עיקר הנסיון הי' שלא הרהר אברהם אחר מדותיו ית' אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אומר קח נא כו' וה"ז יכול לחשוב שזהו שינוי רצון וכתיב לא שניתי כו' ואברהם נתחזק ולא הרהר כלל. א"כ זהו ג"כ נסיון בבחי' דעת ואמונה ולכן א"ש מ"ש אח"כ עתה ידעתי כי ירא כו' שנתברר מבחי' דעת דתהו ונכלל בתיקון ע"י נסיון זה):
89
צ׳ג. (אך הנה ארז"ל אם אין בינה אין דעת ור"ל דהגם שע"י שעומד בנסיון בא לידי בחי' דעת את ה' אך היינו כשיתאמץ בזה להגיע לבחי' זו ע"י התבוננות בה') והיינו כאשר תתבונן נפש המשכלת בגדולת א"ס ב"ה כל חד לפום שיעורא דילי' וכמארז"ל אם אין בינה אין דעת (שע"י ההתבוננות דוקא הוא הכלי להגיע לבחי' הדעת והרגשה בה' והלכך אע"פ שע"י הנסיון נתברר בחי' החיות אלקות שהוא בחי' הדעת מ"מ לא יוכל להמשיכו בנפשו רק ע"י הבינה שהיא הכלי לזה וכמו עד"מ במו"מ גשמי כתיב וברכך בכל אשר תעשה דוקא הרי שאע"פ שנקצב לו פרנסה מ"מ צריך לעשות כלי לזה שבזה יומשך הברכה כך צריך להתבונן כדי שעי"ז יתרבה הדעת כו' ואם אין בינה לא יומשך הדעת בנפשו אע"פ שבירר החיות אלקי ע"י הנסיון ישאר למעלה בבחי' מקיף כי כדי שיומשך בגלוי הוא ע"י הבינה דוקא) שע"י ההתבוננות נעשה הרחבת הדעת להגדיל האהבה המסותרת בלב שהיא בהעלם בבחי' נקודה חדא וע"י ההתבוננות נגדלת ונתרבה האהבה ויוצאת מהעלם אל הגלוי כו'. וענין התבוננות זו שגורמת הגדלת האהבה זו היא מבואר בפסוק אחרי ה' אלקיכם תלכו כי הנה ביאור ענין אחרי וביאור ענין תלכו, הוא ע"פ מה שנודע מאמר המחדש בטובו בכל יום מע"ב שבכל יום מתחדש חידוש הבריאה מאין ליש וכמו שהיתה תחלת הבריאה בששת ימי בראשית מאין ליש ממש כמ"כ עתה מתחדשת הבריאה יש מאין ממש, ולהבין ענין יש מאין והלא כתיב כי ממך הכל (א"כ ר"ל איך שייך לומר מאין והלא חיות אלקות מתלבשת בתוכיות הנברא ומזה נתהוה כו' וא"כ אינו מאין ממש), ועוד דהכתי' וכולא קמי' כלא כו' שכל מה שלמטה מטה הוא קמי' כלא ואין כו' ולמה נק' הבריאה יש מאין והרי נהפוך הוא (שלמעלה היש ולמטה הוא אין), אך ע"ז אמר דהע"ה כי עמך מקור חיים באורך נראה אור שהאמת הוא שמקור חיים הוא עמך כי ממך הכל ומ"מ נק' יש מאין כי באורך נראה אור פי' באור וזיו בעלמא כמשל זיו השמש מהשמש שאינו מערך מהותו כלל, כך השתלשלות והתהוות כל העולמות הם רק בחי' הארה והארה דהארה בעלמא, באורך הם עולמות עליונים, נראה אור, הם עולמות תחתונים שהם הארה דהארה כו', וכולם נשתלשלו מבחי' זיו והארה בלבד ולכן אמר כי עמך ולא אמר כי אתה, דהוה משמע שאתה בעצמך כביכול הוא המתלבש כו' אבל כי עמך פי' שמקור החיים הוא טפל ובטל עמך שנמשך מבחי' זיו בלבד כי מהותו ועצמותו כביכול אינו בגדר השתלשלות והתלבשות כלל, ולכן נק' הבריאה יש מאין דהיינו מבחי' שהוא כאין ואפס וכלא נחשב שאינה מבחי' עצמותו ומהותו ית' כלל רק זיו והארה ממנו ית' והיא בחי' ומדת מלכותו ית' וכמ"ש מלכותך מל' כ"ע שע"י שעלה במחשבתו אנא אמלוך כו' שבחי' מלוכה היא רק בחי' שם שהיא התפשטות לזולתו להיות שמו נק' מלך עליהם שאין זה אלא זיו כו'. (אך עדיין אין מיושב ענין בריא' יש מאין דפירש מאין היינו שנתהוה היש ודבר הנברא מאפס המוחלט ממש, וזהו גודל החידוש וגדולת א"ס ב"ה שהוא לבדו שבכחו לברוא יש מאין ואפס המוחלט, ולפי הנ"ל קשה איך נק' זה יש מאין כיון שיש חיות אלהות המתלבש בהנברא א"כ אינו מאין ואפס כו', והענין כי הנה ענין עלה ועלול הוא שהעלול יש לו ערך לעילתו כמו המדות לגבי השכל אבל התהוות הגשמיות מן הרוחניות כיון שאין הגשם מערך וסוג מהות הרוחני' שאינו בגדר מקום ומדה ודמות גוף כו' א"כ אפילו רבוא רבבות השתלשלות לא יועילו להיות התהוות גוף גשמי מן הרוחנית, רק הוא ית' לבדו הכל יכול, וא"כ אף שהחיות רוחני מתלבשת בהגשם להחיותו ה"ז נקרא יש מאין ממש כיון שאין ערוך זל"ז כלל ויש מיש אינו רק בבחי' עלה ועלול שהעלה הוא ממהות וסוג העלול א"כ התהוות העלול אינו חידוש מאין ממש שכבר הי' לעולמים בבחי' העלה וזה כמו התהוות המדות מהשכל כנ"ל או גשמיות מגשמיות כמו הוצאת הכסף וזהב מעפר הארץ כו' משא"כ גשמיות מרוחני' ה"ז יש מאין אע"פ שהחיות הרוחני מתלבשת בגשמי וכמו שאין ערוך גשמיות לרוחניות כך ממש אין ערוך אפילו נשמות ומלאכים לגבי חיות אלהות המהוה אותן ואפילו בחי' ח"ע היא כעשייה גופנית לגבי א"ס ב"ה עד שעם היות מתלבש בהן חיות אלהות מ"מ נק' יש מאין מטעם הנ"ל בגשמיות לגבי רוחניות שזה נרגש ונראה איך שהוא יש מאין ממש אע"פ שהרוחני' מתלבשת בגשמיות וכך הוא ממש אפילו בחי' ח"ע לגבי הארת א"ס ב"ה דלאו מכל אינון מדות איהו כלל וכנודע שאדם דאצי' נק' אדם דעשי' הלכך הוא בחי' יש מאין ממש וכמ"ש והחכמה מאין תמצא, ועוד יובן בטוב טעם איך שהוא מאין ואפס המוחלט ממש ע"פ המבואר במ"א שכל נברא יש בו שני מיני חיות הא' המתלבש בפנימיותו ונמשך מבחי' ממכ"ע והב' הוא החיות שאינו מתלבש בו והוא בחי' סכ"ע וכמ"ש כי הוא צוה ונבראו כו' נז' לשון נבראו כאילו הוא ממילא להיות עיקר החיות מבחי' סכ"ע דוקא שהוא בחי' א"ס שממנו דוקא נמשך התהוות היש מאין משא"כ מבחי' ממכ"ע שהוא בחי' הארה מוגבלת כיון שמתלבש בהנברא ובעל גבול כו' וכיון שסכ"ע רק מקיף ממעל ובבחי' למעלה מהשגת כל העולמות ולית מחשבה דילהון תפיסא בי' ע"כ נאמר ונבראו מצד הריחוק שאין ערוך אליו כלל, ועד"ז נת' ג"כ במ"א פי' וענין החכמה מאין תמצא כו', ולהיות כן שעיקר החיות והתהוות היש הוא דוקא מבחי' סכ"ע שאינו מתלבש כלל בהעולמות א"כ ה"ז מאין ואפס המוחלט ממש שהרי אין החיות המהוה אותו מתלבשת בו כלל רק כי הוא צוה ונבראו כו' וכל אשר חפץ עשה ורצון וחפץ זה הוא בבחי' מקיף על הנברא כו', ואף שמלובש בהנברא חיות מבחי' ממכ"ע שמתלבשת בתוכיותו ממש מ"מ הרי עיקר התהוות הנברא דוקא מבחי' סכ"ע כנ"ל שאינו מתלבש בו כלל, ועוד זאת ג"כ אמת שאפילו לגבי חיות זה דממכ"ע המתלבשת בו שייך לומר יש מאין ממש כנ"ל, שהרי התהוות גשמיות הנברא מרוחניות החיות המתלבשת בו אין לך יש מאין גדול מזה, מאחר שהגשמיות אינו ממהות וסוג הרוחניות כלל ועד"ז אפי' בעליונים המלאך אינו בערך החיות אלקות עד דשייך לומר ע"ז יש מאין, כמו ששייך בגשמיות לגבי רוחני' וכנ"ל באריכות. נמצא יש ג' ענינים בפי' יש מאין הא' שאפי' מצד החיות המתלבש בהנברא שייך לומר יש מאין ולא יש מיש כיון שאינו בערך כנ"ל, אך עכ"ז החיות מתלבש בו מבחי' ממכ"ע, אך להיות דעיקר התהוות העולמות הוא דוקא מבחי' סכ"ע כמבואר במ"א בארוכה, וכמבואר הטיב בס' מבוא שערים בתחלתו שהי' יכול להיות התהוות העולמות ע"י בחי' זו בלבד ולא הי' התלבשות החיות רק כדי שיהי' בחי' ראש וסוף כו' ע"ש, אבל עכ"פ עיקר ההתהוות הוא מבחי' זו לבד האינה מתלבשת א"כ ה"ז מאין ואפס המוחלט ממש, ועוד זאת פי' ג' בענין יש מאין דגם בחי' החיות המהוה העולמות, הנה היא רק בחי' אור וזיו לגבי מהו"ע ית' וכלא חשיבא קמי' ונק' אין ואפס וז"ש כי עמך מקור חיים שבחי' המקור חיים שממנו נמשך החיות בכל נברא הוא רק עמך טפל ובטל למהו"ע ית' שאינו בגדר עלמין כלל, וענין באורך נראה אור ג' לשונות אלו ה"ע הארה והארה דהארה והארה דהארה דהארה הנז' באגה"ק ד"ה איהו וגרמוהי חד כו' ע"ש שזהו בחי' ממכ"ע והבן). וזהו ענין ג"פ קדוש א' נגד יש מאין דממכ"ע ב' סוכ"ע ג' אפילו סוכ"ע אין לגבי עצמותו שאינו בגדר עלמין:
90
צ״אד. וזהו אחרי ה' בחי' אחוריים ומזה נמשך תלכו היא בחי' אהבה שנק' בשם הליכה כמ"ש הלוך ונסוע שכאשר יתבונן ויעמיק בשכלו ותבונתו מקרב איש ולב עמוק שכל השתלשלות העולמות (והתהוותם מאין ליש) אינן אלא מבחי' זיו כו' וכנ"ל (שאפי' מקור חיים בחי' סכ"ע שמזה הוא התהוות העולמות מאין ואפס המוחלט ממש, הוא רק בחי' זיו ואין ממש לגבי מהו"ע ית' ונק' עמך), ממילא יומשך לאהבת ה' לבדו וכמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו' (ומבואר הפי' במ"א שאינו חפץ בבחי' עמך מקור חיים רק למהו"ע ית' ממש, א"כ לפ"ז הפי' כאן בענין אחרי ה' תלכו דבחי' אחרי הוא בחי' עמך מקור חיים הנ"ל ומזה נתעורר ההליכה והאהבה ע"י התבוננות זו איך שמקור חיים נק' עמך ונק' אחרי ה' כו' אבל האהבה היא למהו"ע ית' ממש) ולהיות בחי' הליכה באהבה זו ממדרגה למדרגה שכמה דרגין על דרגין עד אין חקר לאהבה זו גדולה ונפלאה לאין קץ ותכלית להתענג על ה' ממש תענוג נפלא ועצום מאחר שבאמת כל העולמות אינן אלא זיו כו' וכתי' הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו לבנ"י עם קרובו שהם קרוביו ממש כי חלק ה' ממש עמו לזאת מה מאד תהי' שמחת הנפש גדולה לאלקים ואהבה בתענוגים וע"ז נאמר עבדו את ה' בשמחה היא שמחת הנפש המשכלת ומתבוננת בה' חיי החיים ב"ה וארז"ל יפה שעה א' בתומע"ט בעה"ז מכל חיי העה"ב לפי שחיי העה"ב אינן אלא זיו ממנו ית' משא"כ תשובה ומע"ט שענין תשובה הוא להשיב את הנפש ולדבקה בו ית' מקורא ושרשא דכולא (וכמ"ש במ"א ע"פ ובבואה לפני המלך כו' בענין שמות בארץ) וזהו ג"כ בשמחה ובטוב לבב מרוב כל דהיינו יותר מהעה"ב שנק' כל, יום שכולו ארוך כו' (וזהו ענין קשר הפסוק כי מנסה לדעת כו' אחרי ה' אלקיכם תלכו שע"י שעומד בנסיון יתגלה הדעת את ה' בנפש אך אם אין בינה אין דעת וההתבוננות הוא בענין אחרי ה' כנ"ל ולפי האמת ענין הבירורים שע"י הנסיונות יש להם שייכות לבחי' אחרי ה' דוקא כי הבירורים הוא ממה שנפל בשבה"כ וידוע ע"פ שמע שם ע' דרפ"ח עם ב"ן גימ' שם לפי ששבה"כ הוא רק בבחי' שמות בלבד שאין שייך לא"ס ב"ה ממש כמשל השם שאינו נוגע לעצם האדם כו' ע"כ ע"י בירור שע"י הנסיון עולים הניצוצות ונכללי' בשרשן וזהו בבחי' אחרי ה', וענין תלכו כי הבירורי' שמלמטה למעלה יש בהם עליות רבות כו' כמ"ש במ"א, וענין אם אין דעת [אין] בינה היינו כי יש ד"ע המקשר חו"ב וע"ז נאמר אם אין דעת אין בינה ובחי' ד"ת הוא התקשרות הבינה במדות והוא הדעת המתפשט במדות וע"ז נאמר אם אין בינה אין דעת): ואותו תיראו, היא בחי' שוב כי תלכו הוא בחי' רצוא הלוך ונסוע ממדרגה למדרגה באהבה כנ"ל, והשוב הוא להיות תיראו יראה בושת היא יראה פנימית מפני גדולת א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו דלית מחשבה תפיסא בי' וכל נהוראן מתחשכאן כו' כי אית יראה ואית יראה, יראה חיצונית היא מפני התפשטות גדולת מלכותו ית' כמורא מלך ב"ו מפני התפשטות גדולת מלכותו על ריבוי עם ומדינות כו' וכך כתי' אלף אלפין כו', ועד"ז תקנו ברכת יוצר אור ששם נאמרה ונשנית יראה זו יוצר משרתים ואשר משרתיו עומדים ומשמיעים ביראה כו' כולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה כו' והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול כו', שמזה מקבלים ישראל ג"כ בחי' יראה זו כמשל הרואה שרים משתחוים לפני המלך כו' וכמ"ש במ"א, והנה יראה זו קודמת לבחי' אהבה שעי"ז שמקבלין יראה זו נמשך מדרגת האהבה האמורה באהבת עולם אהבתנו כו' ויחד לבבינו לאהבה כו' הבוחר בעמו ישראל באהבה עד שבק"ש נמשכה מדת האהבה העליונה לקיים ואהבת את ה' אלקיך כו', ועל בחי' יראה ואהבה זו נאמר אכלתי יערי עם דבשי יער הוא שבו כל עץ ועצי שטים עומדים הם המלאכים, שרפים עומדים, וזהו בברכת יוצר אור ששם נאמר ענין המלאכים שעומדים ומשמיעים ביראה והאופנים ברעש גדול כו', ודבשי היינו מתיקות ותענוג היא האהבה בתענוגים שנמשכה בק"ש ואהבת בכל לבבך שגם תוכיות הלב שהוא בהעלם והסתר האהבה המסותרת יהי' גם תוכו רצוף אהבה בהתגלות ובכל נפשך מחשבה במחשבה כו' ובכל מאדך בלי שיעור והפסק שהאהבה בתענוגים אין לה קץ וסוף שיש להתענג מרוב כל כנ"ל (וכמ"ש עיני האדם לא תשבענה כו' דקאי על אהבה בתענוגים דבחי' לאסתכלא ביקרא דמלכא הנק' דבשי וכמו שיש אהבה מאדך בלי שיעור בבחי' צעק לבם אל ה' כך יש ג"כ בלי שיעור בבחי' האהבה בתענוגים וכמ"ש בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, בעיניך היינו בחי' לאסתכלא הנ"ל שהוא כחדשים בכל יום כו'), ומבחי' אהבה זו יבא ויגיע למדרגת יראה פנימית בחי' ביטול במציאות ממש, והיינו בחי' השתחוואה שבתפלת י"ח כי בחי' יוצר אור היא מדרגת המלאכים ויראתם והשתחואתם שהיא בבחי' חיצוני' משא"כ תפלת י"ח היא בחי' ביטול והשתחוואות הנשמות שהם בבחי' פנימית דהיינו להיות בחי' ביטול במציאות ממש מפני אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו דלמת"ב בחי' סכ"ע והקדוש בשמים ובארץ שאין לפניו ית' בחי' שמים ולא בחי' ארץ שמעלה ומטה שוין אצלו ואין תופס מקום לפניו ית' גשמיות כמו רוחניות ממש ולכן יכול להיות נמשך בחי' ביטול גם בגשמיות כי הכל רק בבחי' באורך נראה אור באורך ג"ע העליון ונראה אור ג"ע התחתון וכולם אינם רק אור וזיו כו' וכנ"ל:
91
צ״בה. ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו. הנה במצות כתיב אשר אנכי מצוך היום על לבבך פי' כדי להמשיך לבבך אליו ית' כמים הפנים כו' שע"י המצות שהן רצונו ית' אשר קדשנו במצותיו שנמשכו למטה על נפש האדם יתעורר רצון הנפש ג"כ אליו ית' כמים הפנים וזהו עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו פי' שימשיך רצונו ית' שהן המצות למטה כדי שיומשך רצון הנפש אליו ית' וזהו ענין נר מצוה דהיינו שמהמצוה נמשך נר והארה בנפש היא הארת הרצון והאהבה שבלב (ולכן ארז"ל ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי וכמ"ש בסידור ע"פ הקל קול יעקב) (ודרך כלל נחלקי' המצות לג' דברים שהעולם עומד עליהם תורה ועבודה וגמ"ח שע"י גמ"ח ממשיך בבחי' חסד דרועא ימינא וע"י עבודה בבחי' דרועא שמאלא ותורה היא קו האמצעי וזהו ועל הכסא דמות כמראה אדם כו' וג' קוין אלו נחלקים דרך פרט לרמ"ח איברים וזהו ענין נר מצוה, וכמבואר בפע"ח בענין נר שבת שהוא בחי' רמ"ח איברים עם תרין דרועין כו' והיינו בחי' אהוי"ר הנמשכי' מלמעלה ע"י קיום המצות שזהו בחי' תרין דרועין ימין ושמאל תפרצי וזהו ענין על לבבך כו', וזהו מ"ש אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' וכתיב ג"כ ויצונו ה' את כל החוקים ליראה את ה' היינו שע"י קיום המצות יומשך מלמעלה בחי' אהוי"ר להנפש, אך בחי' התורה אור הוא בחי' קו האמצעי שלמעלה מב' קוין הנ"ל וכדלקמן), אך הנה המצות צריכות שמירה דהיינו הנר שנמשך מהן וכענין לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל כו' וארז"ל עבירה מכבה מצוה דהיינו מכבה את הנר ונשקע אש האהבה (אבל אינה מכבה גוף המצוה עצמה ח"ו לומר כי לא תזכרנה לו המצות בחשבון ח"ו שהרי מי שיש בידו מחצה זכיות ומחצה עוונות ה"ז מנוחלי העה"ב אלא שנפרעין ממנו על עונותיו ואינו מאבד זכיותיו ח"ו רק דהכוונה שמכבה הנר וההתפעלות הנמשך בהנפש ע"י קיום המצוה) וצריך שמירה שלא יבא לידי איבוד ח"ו, והיינו ע"י כי ובקולו תשמעו כו' היא קול התורה כי עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה והטעם שעם היות שהמצות הם הארת רצון העליון ב"ה עכ"פ הרי ירדה למטה בנפש ונגבלה בבחי' כלי והרי יש בחי' זלע"ז שכשם שע"י המצוה הוא מקיים הרצון כך הנה בעבירה הוא עובר הרצון ולכן עבירה מכבה הארת המצוה, אבל התורה היא אלפים שנה כו' אורייתא מחכמה נפקת כו' היא המאירה את הנר מצוה וכמ"ש כי נר מצוה ותורה אור (אח"כ מצאתי להרמ"ז ר"פ בהעלותך פי' ג"כ טעם לזה) שהתורה היא האור להנר של המצוה כי מקור התורה ושרשה היא הגבה למעלה מקורא ושרשא דכולא מבחי' י"ג מדה"ר הנמשכי' בחדש אלול (כמבואר במ"א בפי' הרועה בשושנים א"ת שושנים אלא ששונים ונודע דשושנה אית בה תליסר עלין שהם בחי' יגמה"ר)* כי אז הוא זמן ועת רצון למעלה ובכל שנה ממשיכים י"ג מדה"ר ע"י התורה כי מקור תרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן בגימ' תר"ך הם תר"ך עמודי אור מקורות הרחמים והסליחות ושם נושא עון ופשע ולכן אין עבירה מכבה תורה לפי שנמשך בחי' נושא עון כו' (וכמ"ש במ"א ע"פ ואתחנן חנם בלא מצות שהיא בחי' אתעדל"ע שבלא אתעדל"ת שמשם שרש התורה יעו"ש באריכות). וזהו ובקולו תשמעו כי כל קול הוא בחי' המשכה מלמעלה למטה כך התורה היא נמשכה מלמעלה ממקום גבוה מאד ע"י תנאים ואמוראים מארי מתני' וגמ' והלכה זו שנאמרה מפי ב"ש וב"ה היא דבר ה' עצמו וכמ"ש ודברי אשר שמתי בפיך ודברי ממש וזהו ובקולו תשמעו כי כל הקורא ושונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו רק אתם תשמעו כענין שמע השמע לאזנך מה שאתה מוצא מפיך פי' שאתה היא בחי' תשבע"פ שהיא דבר ה' המדברת בפיך (וז"ש אזכיר את שמי שהוא ית' עצמו המדבר בפיו להיות התורה בחי' אתעדל"ע שבלי אתעדל"ת א"כ אני עצמי המזכיר את שמי בפיך כו'):
92
צ״גואותו תעבודו ובו תדבקון. פי' תעבודו להיות בחי' עבד וכמ"ש עבדו את ה' בשמחה כי צ"ל בב' בחי', בחי' בן ובחי' עבד. בן היא האהבה ושמחת הנפש להיות תלכו ממדרגה למדרגה ובחי' עבד לעבוד כמו העבד שעובד את אדונו שאין כוונתו רק לעבוד את אדונו למלאות רצונו הגם שלא יהי' לו שום טעם והשגה בעבודתו וגם אינו יודע טיב העבודה ומהותה שיהי' לו חפץ ותשוקה מצד העבודה עצמה אעפ"כ הרי הוא עובד בלב שלם מחמת שמקבל עול רבו לעבדו בכל כחו כך צריך כל האדם לקבל עול מלכות שמים ולקיים מצותיו ית' מחמת שכן צוה לו המלך כו' הגם כי מצות צריכות כוונה וכוונת' היא השמחה באהבת ה' כמים הפנים מפני שבה ועל ידה נמשך רצון העליון ב"ה אשר קדשנו במצותיו מ"מ צ"ל ג"כ בחי' עבודה, כי הגם שעבודה זו היא מדרגה התחתונה שבנפש נגד השמחה באהבת ה' מ"מ הרי יש בה מעלה אחרת מצד ההכנעה והביטול כו' וכמ"ש במ"א שזהו שהוכיח שמואל את שאול הלא שמוע מזבח טוב כו', וגם הנה עי"ז ובו תדבקון ל' רבים כי יש בנפש ג' בחי' נר"נ שהם מחשבה דבור ומעשה, ומעשה היא בחי' עבד עשייה וצריך האדם לאכללא דבור בדבור ומחשבה במחשבה כו', והנה התקשרות המחשבה היא בדביקות הנפש ושמחתה באלקים חיים אך המעשה שהיא מדרגה האחרונה וצריכה ג"כ להעלות ולקשר בה' אין התקשרותה אלא ע"י בחי' עבד שהוא בחי' עשי', וגם למי שאין יד שכלו ותבונתו מגעת להוליד מהן אהבה עזה בבחי' תלכו תהי' זאת עבודתו תמה לעבוד עבודת עבד ועי"ז ובו תדבקון בתוספת נו"ן פשוטה שהנו"ן פשוטה יש לה רגל ארוכה ומשוכה למטה ורמז שתתפשט ותומשך הארת גלוי אלקותו ית' למטה מטה עד שאפילו בחי' עשיה יהיה כולו קדש לה' שאז לא יהי' יניקה לסט"א וחיצוני' כלל כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר כו':
93
צ״דהנה ירידת הנשמה הוא בשביל הנסיונות שבאין לאדם כדי שיתחזק לעמוד בנסיון ועי"ז יבוא למעלת ומדרגת לדעת את ה' בבחי' הרגשה וזהו כי מנסה לדעת: והטעם כי ע"י שעומד בנסיון מתברר חיות אלקי שנפל בשבה"כ בהדבר המסתיר שזהו גוף הנסיון כו' ומזה נמשך בחי' הדעת: אך אם אין בינה אין דעת וההתבוננות הוא מ"ש אחרי ה' תלכו ענין יש מאין הגם כי ממך הכל אך הוא רק מבחי' זיו והארה בעלמא כי עמך מקור חיים כו' המקור חיים טפל ובטל אצלך וזהו בחי' אחרי ה': ומהתבוננות זו נמשך להיות תלכו באה"ר ושמחה טוב לב כי וירם קרן לעמו למעלה מבחי' הזיו כו' וזהו בחי' רצוא ואח"כ השוב ואותו תיראו יראה עילאה מצד עצמותו ית' כי יש יראה תתאה ביוצר אור בחי' יערי ואח"כ דבשי מתיקות האהבה בק"ש בחי' תלכו ואח"כ שמנה עשרה בחי' ואותו תיראו יר"ע: ואח"כ ואת מצותיו תשמרו אנכי מצוך להיות עי"ז על לבבך כמאמר עשה רצונו כו' כדי שיעשה להיות רצונך כרצונו וזהו הנר הנמשך מן המצוה אך עבירה מכבה נר זה ולכן צ"ל תשמרו ע"י התורה ובקולו תשמעו שאין עבירה מכבה תורה בחי' נושא עון י"ג מדה"ר דאלול רק צ"ל השמע לאזנך כו' ואח"כ ואותו תעבודו:
94
צ״ה(ביאור לד"ה אחרי ה"א)
95
צ״ו להבין שרשי הדברים הנ"ל. הנה שרש ענין אחרי ה' תלכו. שיש בחי' הליכה לאין קץ ותכלית בבחי' אחרי ה' בחי' אחוריים עליונים. הוא דהנה ידוע שכל סדרי ההשתלשלות דאבי"ע נמשכים ומשתלשלים מבחי' הקו המאיר מאור א"ס ב"ה לאחר הצמצום שנעשה חלל ומקום פנוי ובתוכו נמשך הקו והוא מבחי' מל' דא"ס שהוא בחי' הארה בעלמא מעצמותו ית' שבחי' הארה זו היא מקור כל סדרי ההשתלשלות כולן וזהו אחרי ה' תלכו שכל עליות העולמות ממטה למעלה לילך מחיל אל חיל ממדרגה אל מדרגה עד ראש כל המדרגות שיש בזה עליות לאין קץ ותכלית ממש (כנודע שבחי' ג"ע התחתון כלא חשיב לגבי ג"ע העליון וא"א לעלות מגעה"ת לגעה"ע אלא ע"י טבילה בנהר דינור לשכוח כו' וגעה"ע הוא בעולם הבריאה דכלא חשיב לגבי אצי' ועד"ז יש מדרגות אין קץ עד ראש כל דרגין שלמעלה מעלה מאצי' וזהו ענין תלכו בלי שיעור וכמאמר יהללוך סלה וכ"מ שנאמר סלה אין לו הפסק כו' וכל עליות אלו) הוא הכל בבחי' אחרי ה' בחי' מל' דא"ס שמבחי' זו הוא מקור כל חיות העולמות כו' אבל עצמותו ית' הוא המרומם לבדו שלכך בחי' הארה זו אשר היא מקור חיים של כל העולמות נחשבת לבחי' אחוריים לבד דכלא ממש חשיבא (וזהו כי עמך מק"ח שהמק"ח הוא עמך טפל ובטל כו' ולכן נק' הבריאה יש מאין מבחי' שהוא אין וכלא חשיב לגבי מהו"ע ית' דהיינו שאפילו א"ק הנק' אדם דבריאה הנה הוא בריאה יש מאין והאין הוא הקו בחי' מל' דא"ס שאינו ערוך כלל לגבי מהו"ע ית'. ועמ"ש באריכות ע"פ את שבתותי תשמרו בענין בורא קדושים ישתבח שמך כו'. וגם יובן עוד בע"א ממ"ש ע"פ אז תשמח בתולה במחול איך שקודם היחוד פב"פ צ"ל בחי' אב"א וכשצ"ל עוד עליה גדולה יותר בבחי' פב"פ צ"ל פעם שנית בבחי' אב"א תחלה וכמשל הריקוד ומשל הבלולות. וזהו ג"כ אחרי תלכו ע"י שיהי' תחלה בבחי' אחוריים עי"ז תלכו, אך פי' זה אינו לענין הכוונה שבתורה זו):
96
צ״זוהנה להבין שייכות ענין אחרי ה' תלכו לענין הנסיונות דכתיב לעיל מיני' כי מנסה לדעת, (ובאמצע ענין הפסיק בפסוק אחרי ד' תלכו, ואח"כ סיים ענין הראשון והנביא ההוא כו' וכמו שהקשה קושיא זו בס' אור החיים) וכמ"ש בפנים שע"י הנסיונות יהי' גדלות הדעת כו', כי הנה ענין הנסיונות הוא בחי' הבירורים דרפ"ח ניצוצי' שנפלו למטה בבי"ע, וידוע שהן בשרשן גבוה' מאד יותר מעולם התיקון דאצילות ולכך מחמת שמרבוי האור לא יכלו הכלים להכיל כו' ונשברו ואז נפלו למטה מטה ביותר כי כל דבר הגבוה יותר כשנופל למטה נופל למטה ביותר כנודע, ולכן נפלו בקליפות דבי"ע. וביאור לשון קליפה הוא עד"מ קליפת האגוז שהיא קשה והנה בתוכה יש פרי והוא האגוז אך הקליפה מקפת אותו מכל צד עד שאינו נראה כלל הפרי רק הקליפה ההיא לבד אך ורק כשישברו את הקליפה אז תתגלה הפרי שהיתה כמוסה ונעלמת בתוך הקליפה ואם לא ישברו את הקליפה אין תרופה להוציא את הפרי כלל, וככל המשל הזה כך הוא ענין נפילת הרפ"ח ניצוצי' בק"נ דבי"ע דהרפ"ח ניצוצי' הם גבוהי' מאד נעלה וכמשל הפרי הנ"ל אך נפלו ונבלעו בק"נ והקליפה מסתרת עליהם לגמרי עד שאינן נראים כלל רק הקליפה לבדה היא הנראית אלא שבתוכה יש בחי' הניצוץ דקדושה בבחי' גלות, ולכן כדי להוציא הניצוץ ולהחזירו לשרשו צ"ל ע"י שבירת הקליפה דוקא שעי"ז יתגלה הניצוץ ויתעלה וכמשל שבירת קליפת האגוז כו', וענין שבירת הקליפה זהו ע"י שהאדם עומד בנסיון, כי הנה ענין הגוף דבר הנסיון ה"ז מבחי' קליפה הנ"ל רק שמוסתר בזה ניצוץ עליון דקדושה מבחי' רפ"ח הנ"ל, וכמו מ"ש בקללת שמעי לדוד כי ה' אמר לו קלל, והנה גוף ענין מעשה זו דשמעי מה שקלל את דוד קללה נמרצת זהו בחי' רע ממש שנמשך מבחי' הקליפות ממש, כמבואר בלק"א פ"ז שחיות וקיום הדבורים האסורים הוא מבחי' ג"ק הטמאות שלמטה מטה מנוגה, רק שבזה הי' מוסתר ניצוץ דקדושה המחי' קליפה זו והוא מ"ש כי ה' אמר לו קלל, והיכן אמר לו קלל, אלא שזהו חיות הנמשך מלמעלה מבחי' דבר ה' להחיות את שמעי בשעה זו שקלל ג"כ שאלמלא הי' מסתלק ממנו החיות מבחי' דבר ה' המחי' כל העולמות אזי היה כלא היה, ונמצא החיות אלקי הי' מלובש בו אז ג"כ כשקלל ה"ז כענין התלבשות רפ"ח ניצוצי' בקליפות שהקליפה מכסה ומסתרת לגמרי עליהם וכך הי' דבר ה' המחי' בבחי' גלות כשקלל כו' וע"י שעמד דוד בנסיון קרע המסך המסתיר וזהו כענין שבירת קליפת האגוז ונתגלה הפרי כו', ועד"ז יובן ג"כ בשאר כל מיני נסיונות כמו משלוות הרשעים ויסורי הצדיקים כמ"ש מדוע דרך רשעים צלחה כו' (ירמי' י"ב) וכש"כ כשמגיע רע לצדיק ע"י הרשע עצמו כמ"ש (בחבקוק ד') כי רשע מכתיר את הצדיק, ואמר עוד למה כו' תחריש כבלע רשע צדיק ממנו, וענין נסיונות אלו הוא ע"ד הנ"ל בענין ה' אמר לו קלל, שעם היות שהמיצר הוא מבחי' הרע אך יש בתוכו חיות מרפ"ח ניצוצי' המחיה ומהוה אותו בשעה זו שמיצר ממש, והמכוון בזה כדי שיתחזק לעמוד נגד הנסיון הזה ולסבול כל מיני טורח ועמל ויסורים שלא ליפרד מא"ס חיי החיים ב"ה שעי"ז נשבר הקליפה ומוציא את הפרי הוא הניצוץ דרפ"ח המלובש בדבר נסיון ההוא, שיחזרו לשרשן בחי' עולם התהו שלפני האצי' עולם התיקון וגבוה יותר מעולם התיקון כמש"ל, וכנודע המשל מאבן או לבנה הנופלת מראש החומה שתפול למרחוק יותר מלבנה ואבן הנופלי' מתחתית החומה שזו תפול סמוך לחומה, אבל הנופלי' מראש החומה יפלו למטה בריחוק יותר מן החומה כך עד"מ למעלה כל דבר היותר גבוה כשנופל דרך שבירה יפלו למטה ביותר ולכך הניצוצים דתהו ששרשן גבוה מאד לכך בשבה"כ ירדו בסתר המדרגה כנ"ל אך כשמתבררים ע"י ישראל ונשבר הקליפה המכסה עליהם אזי חוזרין לשרשן הנעלה שלמעלה מאצי' כו', וכ"ז הוא ע"י הנסיונות שע"י שמתחזק לעמוד בנסיון וסובל בזה נשבר הקליפה שהיא גוף דבר הנסיון ומתגלה הניצוץ כו' (והטעם כמ"ש בזהר ע"פ עת אשר שלט האדם באדם לרע לו שע"י שליטה זו ששולט הרשע ומצער את הצדיק עי"ז יוצא הניצוץ דקדושה שהי' בבחי' גלות בתוכו וכמ"ש באוה"ת פ' שמות ע"פ וכאשר יענו כו'):
97
צ״ח והנה כל זמן שהאור אלקי הוא מוסתר ונעלם בבחי' הקליפות שהוא גוף הנסיון לא נראה וניכר עדיין עוצם רוממות מדרגתו כמו הפרי אגוז כשמכסה עליו קליפה הקשה של האגוז אינו נראה כלל אך כשמתבררי' הקליפות ונשברו המסכים ה"ז כמשל שמשברים קליפת האגוז שנראה מיד הפרי ואז טוב הפרי למאכל כך כשיבוער הרע מן הארץ ויסור מכנ"י ההסתר פנים שהן היסורים אזי יתגלה האור אלקי שהיה גנוז וצפון ונעלם בהם שהוא גבוה מאד נעלה, וז"ש (יחזקאל ל"ט) ולא אסתיר עוד פני מהם משא"כ עכשיו זמן הנסיונות נק' הסתר פנים כדלקמן, ומ"מ גם עכשיו ע"י שעומד בנסיון הרי מתגלה הניצוץ וממנו מאיר בתוספת וריבוי האור בנפש האדם יותר מכפי ערך נפשו בתחלה משום שניצוץ זה שמבחי' תהו גבוה יותר מנפש האדם שמבחי' תיקון ולכך ביכולתו לבוא בנפשו בחי' הדעת וז"ש כי מנסה כו' לדעת, שעי"ז יתהוה אצלו בחי' גדלות הדעת בה' מה שלא הי' כן קודם הנסיון, דהיינו שיעלה ויבא ויגיע לבחי' הדעת באלקות בבחי' גילוי ממש בבחי' הרגשה נגלית כמו שמרגיש חיי נפשו אע"פ שאין רואה המהות כו' ויתפעל לאהבה את ה' באה"ר בלב ונפש חפיצה, והיינו הכל מצד שעמד בנסיון משום שעי"ז בירור הניצוצות שמהן נמשך ונתגדל בחי' הדעת כדלקמן, אך הנה ארז"ל אם אין בינה אין דעת, והענין כי הנה ידוע שהספי' דתהו שנשברו הן היו בבחי' נקודות ונק' עולם הנקודים ונמשכו מבחי' ס"ג דס"ג כמ"ש בע"ח, ובירור שלהן הוא בבחי' בינה דאצי' שם הוא מקום הבירורים להיות נעשים בבחי' פרצוף כי ענין עולם התיקון הוא להיות בבחי' פרצוף אדם, ותיקון הניצוצי' דתהו הוא שאחר שנבררי' ועולי' מהרע ליכלל בקדושה הם מתתקני' להיות בבחי' פרצוף כו', ולכן בירור ותיקון זה הוא בבחי' בינה דוקא, כי כמו עד"מ בגשמיות בהתהוות הולד הנה אב מזריע הטפה שהיא כוללת רמ"ח איברי הולד בבחי' העלם והתכללות, וע"י שהיה ששוהה טפה זו בבטן האם נעשה מזה ולד שלם ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, והרי טפה זו אף שיש בה כללות רמ"ח איברים וממנה עיקר התהוות הולד מ"מ היא אין בה עדיין מהות ולד כלל, ואם לא תהיה בבטן האם לא יתהוה ממנה כלום רק דוקא ע"י שהייתה בבטן האם בה הוא שיש הכח הזה להוות מן הטפה ולד שלם, וע"י ששוהה ט"ח בבטן האם ואוכל ממה שאמו אוכלת מתגדל ומתחזק כו'. וכך יובן ג"כ עד"מ למעלה ענין התיקון מנקודה לבחי' פרצוף הוא כמו עד"מ להיות מטפה ולד כו' כי ענין פרצוף הוא התכללות הי"ס טפ"ט ורת"ס כו' משא"כ הנקודה הוא רק בחי' א' הכוללת כולן בהעלם לבד ואין בה בחי' גילוי כו' והוא ג"כ כמשל התהוות גידול הפירות מן הגרעין כו' כמ"ש במ"א, ולכן בירור ותיקון זה הוא בבחי' בינה דוקא שנקראת אימא עילאה כמ"ש אם הבנים שמחה, והיינו שהמדות נמשכי' ומתהוים מן ההתבוננות כהתהוות הולד ע"י שהייה בבטן האם, וזהו אם אין בינה אין דעת, דהנה הדעת הוא פנימית המדות וחיותן וקיומן (והוא בחי' דעת תחתון דבין כתפין המתפשט במדות) ולכן תיקון והגדלת נקודות דתהו הנ"ל להיות בבחי' פרצוף נק' בחי' דעת כי נקודות הנ"ל הן בחי' ז' מדות שנפלו שהן הז' מלכים ומלך הראשון הוא בחי' הדעת ותיקון זה הוא ע"י העיבור בבטן אימא דוקא לכן אם אין בינה אין דעת. (וענין אם אין דעת אין בינה הוא בחי' דעת עליון המייחד חו"ב):
98
צ״טויובן ענין זה בנפש האדם, כי הנה האהבה המסותרת שיש בכל א' מישראל היא נק' בחי' נקודה כיון שמסותרת במצפוני לבו ואין בה גידול והתפשטות עדיין, וכשהיא יוצאה מההעלם והסתר אל הגלוי להיות נראית ונגלית שיהי' תוכו רצוף אהבה ותתפשט ג"כ בכל איברי הגוף להיות האהבה ברשפי אש כו' ה"ז ענין תיקון והגדלת המדות שמבחי' הנקודה נעשה גידול כנ"ל וזהו ע"י ההתבוננות דוקא בגדולת ה' ית' כפי אשר יוכל מוחו שאת להעמיק בגדולת ה' נמצא שע"י הבינה דוקא נמשך ונגדל בחי' הדעת שהוא פנימית המדות. משא"כ אם אין בינה אין דעת כו'. ובזה יובן ענין שהגלות נמשל לעיבור כמארז"ל (במשנה פ"ד דברכות) אפי' בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה כו' כי הגלות נק' ג"כ הסתר פנים כמ"ש ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא ומחמת הסתר פנים זה נמשכו בחי' הנסיונות כמ"ש ומצאוהו רעות כו' וכמשנ"ת שהנסיון הוא כדי לברר הניצוצו' המובלעים בעמקי הקליפות שמוסתרים שם בתכלית. ובירור זה נק' עיבור בבחי' בטן אימא שעי"ז נגדל הדעת לכן נמשל הגלות לעיבור והתכלית הוא כדי שיגיעו לבחי' דעת בה' כנ"ל:
99
ק׳ועדיין צ"ל מהו שכ' בענין הנסיונות כי מנסה כו' לדעת, שעי"ז יגיעו לבחי' הדעת לפי שעי"ז מתבררי' ניצוצות דתהו שמהם נמשך בחי' הדעת, הלא בירור ניצוצות הוא ע"י מצות עשה ג"כ שלוקחי' האתרוג נתברר הרפ"ח שבו כו' וכן בתפילין וכן ע"י התפלה הוא עיקר בירור הניצוצות כמ"ש בפע"ח שער א' להדיא וא"כ למה דוקא ע"י כי מנסה כו' יגיעו לבחי' הדעת. אך הענין נ"ל דידוע שהקליפות נחלקים לב' בחי' הא' הוא ק"נ הכלולה מטו"ר שממנה נמשך חיות וקיום דברים המותרים, והב' גקה"ט שלמטה מנוגה שהם רע גמור שממנה נמשך חיות וקיום דברים האסורים לגמרי, וזהו שרש ענין ערלה ורבעי כי ג' שני ערלה נגד ג"ק הנ"ל ובשנה הרביעי' הוא ק"נ יוכל להתברר לכן יהי' כל פריו כו' כנז' בפרדס שער כ"ה פ"ז, אבל ג"ק הנ"ל אין יכולים לבררם, וזהו שרש ענין מ"ע ומל"ת דע"י מ"ע מבררי' ק"נ, אבל דברים האסורים נמשכו מג"ק הנ"ל שא"א לבררם לכן באו הל"ת לא לאכול חלב ודם כו' להרחיק ג"ק הנ"ל שלא ינקו מהקדושה, אך ידוע ג"כ שא"א להיות חיות וקיום לשום דבר כ"א מהקדושה האלקי' א"כ גם בג"ק אלו יש ניצוצים דקדושה מרפ"ח שנפלו רק שנבלעו כ"כ עד שאין להם דרך בירור כמו ק"נ, לכן מרחיקי' הקליפה עם הניצוץ שבו כיון שאין דרך אחר וע"כ נק' הל"ת שחורות כעורב אכזריות להרחיק הניצוץ דקדושה ג"כ, מחמת כי אין דרך אחר כנ"ל, והנה לפי הכלל הנ"ל שכל דבר שנפל למטה יותר שרשו גבוה יותר כמשל הנפילה מראש החומה כו' א"כ ניצוצים אלו שנפלו בג"ק הנ"ל שלמטה מטה מנוגה שרשם גבוה יותר ויותר לאין ערוך מן הניצוצים שנפלו בק"נ, שהרי נפלו למטה מטה לאין שיעור מנוגה, עד שזהו התר וכשר ומותר, וזהו אסור ופסול וטריפה אשר הוא תועבת ה' אשר שנא, וא"כ הניצוץ המחיה את האיסור נפל למטה לאין שיעור מן הניצוץ המחיה את ההתר כנ"ל, וזה הוראה שבשרשו גבוה יותר לאין שיעור ממנו וכמ"ש במ"א בענין אריה ושור כו', אלא שמ"מ הואיל ונפל למטה כ"כ ואין באפשר לבררו הרי מרחיקים אותו לגמרי עד עת קץ, ובזה מובן מעלת הבע"ת על הצדיק שהרי ע"י תשובה שהזדונות נהפכו לזכיות נתברר מג"ק הנ"ל ונתהפכו לטוב שזה גדול יותר מהצד"ג שלא בירר רק מנוגה, ומג"ק א"א לברר רק שע"י ל"ת דוחה אותם ולא שיתהפכו לטוב, וא"כ הבע"ת שמהפכם לטוב לכן במקום שבע"ת עומדים כו', ותדע שבירור זה גדול יותר לאין קץ מבירורי ניצוצות דק"נ, שהרי ל"ת גבוהים ממ"ע כמ"ש במ"א ע"פ אלה פקודי, ובל"ת ליכא רק דחיה שמדחה הג"ק, וא"כ אפילו דחיה שלהם גבוה מבירור וקירוב ניצוצות דק"נ, א"כ בירור ניצוצות דג"ק גדול לאין שיעור ממש. והנה הצדיק אין לו דרך כלל לברר ג"ק הנ"ל דהאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו כו', אך ענין הנסיון אשר ה' צדיק יבחן כמו ע"י נ"נ לחמו"ע הנה כשעומד בנסיון זהו ממש בירור והעלא' ניצוצות דג"ק הנ"ל, שהרי גוף הנסיון והשלכתם לאש זהו מג"ק הנ"ל שמהם נמשך רע גמור כזה כו' וכבר נת' שע"י שליטה זו ששלט האדם על האדם יוצא הטוב ממנו א"כ זהו בירור ג"ק הנ"ל וכן עד"ז בכל הנסיונות אשר רשע מכתיר את הצדיק, ואפילו נסיון דאיוב הרי נאמר הנו בידך כו' וכן באברהם כמ"ש בזהר ע"פ ויהי אחר הדברים כו' שהשטן הנק' אחר הדברים קטרג להיות הנסיון כו', ולכן בירור זה נמשל לשבירת קליפת האגוז הקשה שאין דרך להוציא הפרי רק ע"י שבירת הקליפה דוקא, להיות מבואר בתיקונים הובא בפרדס שם ענין ד' קליפות שיש באגוז שהן נגד ג"ק הנ"ל ונוגה היא הרביעית וא"כ הקליפה הקשה היא מג"ק הנ"ל שאין להם דרך בירור כ"א ע"י שבירה לגמרי וזהו ע"י הנסיון או ע"י מכות ואותות מלמעלה כמ"ש במ"א בענין וידעו מצרים כו', משא"כ ק"נ יוכלו לברר ע"י קיום מ"ע ותפלה שאין בזה צער ויסורים. ולבאר ההפרש בין קיום ל"ת שהוא דחיה לנסיון שהוא בירור הרי הנסיון הוא ג"כ קיום ל"ת שאינו משתחוה לע"ז, אך כשקיום הל"ת אינו ע"י יסורים הוא רק דחיה כנ"ל אבל כשסובל יסורים גדולים זהו ענין אשר שלט האדם באדם ועי"ז נשבר הקליפה כנ"ל וכן אפילו בדבר ערוה כשלבו בוער ומושל ברוחו ה"ז סובל י"ל שזהו ג"כ בירור מטעם הנ"ל דעכ"פ מצטער טובא וסובל, וכמעשה נתן דצוציתא. וזהו הכלל דע"י סבלנות היסורים מבחי' ג"ק הנ"ל הוא בירור ממש. ולכן ארז"ל (בפ"ק דב"ב ד"י ע"ב) הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, משמע דגבוהים מבע"ת ג"כ והטעם כנ"ל דמעלת הבע"ת שעל ידם מתברר מג"ק הנ"ל ונתהפכו לטוב, והרי ע"י נסיון גדול כזה מברר ג"כ מג"ק הנ"ל א"כ גדול הוא מהם שהרי הוא צ"ג וגם מברר כנ"ל, וגם י"ל דבירור זה הוא העלא' ניצוצים יותר גבוהים אפי' מבע"ת כנז' בע"ח ענין מ"ן דאימא, וזהו כי מנסה כו' לדעת, דעי"ז נגדל הדעת ביותר מפני העלא' ניצוצים היותר גבוהים במאד מאד מבירור שע"י מ"ע ול"ת וכנ"ל:
100
ק״אוהנה נז"ל ענין אם אין בינה אין דעת שבירור המדות הוא ע"י העיבור בההתבוננות כמשל גידול הולד בבטן האם כו', ויש בחי' גידול שני שהוא כמו אחר שנולד הולד, הוא יונק מחלב אמו להגדיל איבריו, וכך יובן ג"כ בענין גידול המדות שמבחי' נקודת האהבה המסותרת נעשה גידול להיות אה"ר, ואח"כ יש גידול שני והוא מ"ש אם הבנים שמחה שנמשך בחי' שמחה ותענוג מההתבונות להגדיל מדות אלו שכבר יצאו בגילוי וזהו בחי' חלב המגדיל את הולד, (ויש ג"כ בחי' עיבור שני לקבל מוחי' חדשי' והכלל שכל עלי' הוא ע"י עיבור בבטן אימא דהיינו כי אם אין בינה כו' והמ"י). וזהו אחרי ה' תלכו שהוא ההליכה בקדש מחיל אל חיל ממדרגה למדרגה והכל הוא בבחי' אחרי ה' דהיינו בבחי' הודו ית' המתפשט על ארץ ושמים שכל עליות הם בבחי' הארת הקו ממל' דא"ס כנ"ל:
101
ק״ב (הג"ה. ובכ"ז יובן ענין מעלת היסורים הנז' בגמ' כי זהו בירור ג"ק, וע' בהרמ"ז פ' שופטים מה שפי' על ענין שאמר רבי על עצמו כשנקף אצבעו, רבים מכאובים לרשע, דהכוונה שיסורים אלו הנמשכים מסט"א הנה עי"ז נתברר הטוב מהם א"כ זהו מכאוב לרשע, וע"ש בדף רע"ד ד"ה ובדרוש ד' מיתות, איך ענין מיתת ב"ד הוא ג"כ עד"ז שהקליפה הממיתה ממיתה א"ע כי עי"ז יוצא הניצוץ ממנה כו' ע"ש, ובזה יובן ג"כ פי' משנה ה' פ"ו דסנהדרין א"ר מאיר בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי, והכוונה שהמקום מצטער כביכול מזה המעשה שמוכרח להיות הצער להאדם ואעפ"כ אינו רוצה כביכול להניח לו כדי שיכופר עוונו וזהו פי' לקני מראשי קלני מזרועי, ופי' הרמב"ם שהוא עד"מ כמו שאומרים בני אדם, כשרוצים לענות ולצער לאדם א' מצד איזו הכרח ומצטערים בצערו, והם אומרים אין הנאה בזה המעשה ולא בהנחתו, דהיינו שאע"פ שאין הנאה מזה המעשה ומצטערים בצערו וזהו קלני מזרועי ר"ל זרועי כבד עלי מזה המעשה, אעפ"כ מוכרחים לעשותו שאם לא יעשוהו יהי' הפסד יותר גדול וכו' וזהו קלני מראשי שאם לא יעשו יהי' ראשו כבד שהוא הפסד יותר גדול וכו', והנמשל מובן דסיבת יסורים הבאים לכפר עוונות הוא שע"י העוונות המשיך האדם חיות דקדושה לג"ק הטמאות, שאין דרך להעלות ניצוצים אלו רק ע"י יסורים שניתן רשות לקליפה זו לשלוט על האדם ובזה יוצא הניצוץ כנ"ל בפי' רבים מכאובים וכו' (דהעלא' ק"נ יוכל להיות ע"י תומ"צ ואכילה ושתי' בכוונה כנ"ל משא"כ העלא' מניצוצים שבג"ק) ובודאי ענין זה שיהי' ממשלה לקליפות על הקדושה אלקי' שהיא נשמת האדם הוא צער גדול למעלה וזהו ענין קלני מזרועי דהיינו בחי' השיב אחור ימינו מפני אויב דאילו היה הימין בגלוי א"א לסט"א לשלוט כדכתיב ימינך תרעץ כו', ומ"מ הכרח לעשותו כי בהנחת המעשה יש הפסד יותר גדול שישאר הניצוץ וגם הנשמה שהמשיכה הניצוץ לסט"א יהיו עשוקים תח"י הסט"א ח"ו וזהו קלני מראשי כי ישראל נק' לי ראש שיהיה עשוק תח"י הסט"א ה"ז ראשו כבד וכו' ח"ו, לכן ההכרח שיהיה שלט האדם כו' לפי שעה מועטת שעי"ז יוצא הניצוץ כנ"ל. ובכ"ז יובן ג"כ מה שאין מחוייבי' למסור א"ע עקד"ה בשעת הגזירה על מ"ע, ומחוייבי' למסור על ענף דענף מל"ת כמו ערקתא דמסאנא שהוא רק שינוי מנהג, והענין כי המ"ע הוא בירור ק"נ ולבירור ק"נ א"צ מס"נ, משא"כ הל"ת וכל איסורי דרבנן הם מג"ק ואין דרך לבררם רק ע"י דרך זה כנ"ל. לפ"ז צ"ל ענין הנס שנעשה לפעמים להמנוסים כמו בחמו"ע א"כ כיון שלא שלטו עליהם הקליפות איך נתבררו, אך הענין דנת' במ"א ענין אותות ומופתים דמצרים עי"ז נשברו הג"ק ג"כ, וז"ס וידעו מצרים ל' שבירה כמו ויודע בהם אנשי סוכות וזה הי' המכות וכו' ודוקא האדם א"י לבררם רק ע"י שסובל מהם יסורים, משא"כ הש"י כל יכול לשוברם וכו' וזהו מ"ש באיוב (מ' ט') ואם זרוע כאל לך כו' עדה נא גאון וגובה כו' והדוך רשעים תחתם ר"ל שיוכל לשבור הקליפות בעוד לא נתמלא סאתם, כי כשהקליפה פועל רע ממילא יוצא הניצוץ כנ"ל וזה יוכל הצדיק ג"כ לעשות ע"י הנסיון וכו' אבל להיות והדוך רשעים תחתם בעודם בתקפם ומליאי' מניצוצי קדושה כו' הנה זה אין בכח האדם רק בכח הש"י לבד כענין מכות מצרים שעי"ז הוציא מהם הניצוצים וכך יובן ענין נס הנ"ל ומ"מ הי' קצת שליטה לסט"א עליהם שהפילום לכבשן וכו' לכן אין אדם רשאי למס"נ ע"ד שיעשו לו נס וכו' דא"כ אין עושין לו נס, והענין דכבר נת' שא"א לברר רק ע"י שליטת הסט"א על האדם, א"כ כשמסר א"ע ע"ד שיעשו לו נס לא הסכים לסבול מהם כלל, אבל כשמוס"נ באמת הרי הסכים לסבול מהם, אז יוכל להיות שיעשה לו נס לשבור מלמעלה מאחר שמ"מ שלטו קמת וכו'):
102
ק״ג נס ל' הרמה. א"צ למס"נ אעשה רק אל"ת ואפי' ד"ס כי זה בירור ג"ק משא"כ עשה נוגה, ענין נס צ"ל איך נתבררו ג"ק אך כענין וידעו מצרים ששוברים מלמעלה קליפת האגוז ואם זרוע כאל לך כו', נמצא כמה בחי' בירור: כנר בפני האבוקה בימי שלמה, ב' ותתן טרף מלחמ' לחם מלחמ' אך טורפי' את הקליפות, ג' הפך שלט האדם כו' נסיון, ד' בע"ת, ה' וידעו מצרים. וזה יובן מעלת מס"נ בכל יום:
103
ק״דע' רמ"ז שופטים בענין ד"מ דס"מ ממית א"ע וע"ש ענין רבים מכאובים איך יסורים ג"כ בחי' זו מזה יובן ענין מעלת יסורים דע"י תומ"צ בירור נוגה אבל ע"י הנ"ל בירור ג"ק וגם בג"ק יש ריבוי מדרגות עמ"ש ע"פ מסעי ענין מסעות ראשונות בלא ארון כו' לכן הקליפה היותר תחתונה כמו המסתיר על בחי' אנכי ולא יהיה כו' כשמבררי' ממנה מנוגה.
104
ק״המן נסיון אמונה כן פי' רבינו הא"ש דכתיב לדעת. אם אין ד"ע אין בינה אם אין בינה אין ד"ת. נסיון דאברהם ע"י אחר הדברים ונתברר להיות אחרי ה':
105
ק״ו*
106
ק״זהנה ל' נסיון בתורה הא' והאלקי' נסה את אברהם (בראשית כ"ב א') והוא מס"נ על מ"ע לקיים ציווי השם, הב' ושם נסהו (שמות ט"ו כ"ה) והוא אם יקבלו ברצון היסורים שלא הי' להם מים לשתות וכדפרש"י אם יבקשו בלשון יפה והם נתלוננו, וכן מענין זה הוא (שמות ט"ז ד') למען אנסנו הילך בתורתי דגבי מן וכ"ה (דברים ח' ב') למען ענותך לנסותך וכדפי' הרמב"ן בשמות שם שהי' חשוב נסיון לילך במדבר בלי לחם לסמוך על המן, וכן מענין זה הוא (באיוב ד' ב') הנסה דבר אליך תלאה, וע' (בשמות כ' כ') כי לבעבור נסות אתכם פי' הרמב"ן ג"כ נסיון ע"ד אם יוסיפו עבודה לש"י מחמת רבוי הטובה, ענין ג' (דברים י"ג ד') כי מנסה ה' כו' שלא ימוטו מעבודתם ע"י אות ומופת נביא שקר ועד"ז מהצלחת עוכמ"ז לפ"ז נסיון זה הוא בענין חוזק הדעת וא"ש מ"ש לדעת כו' וכן מענין זה (שופטים ב' כ"ב) למען נסות בם הנסיון כשיראו שהעוכמ"ז גוברי' כו', ענין ד' נסיון דדוד בשבירת התאוה על ל"ת:
107