דרך מצותיך, הוספותDerekh Mitzvotekha, Supplements

א׳קיצור תניא

ב׳ פ"א. יקשה על ברייתא שבספ"ג דנדה היה בעיניך כרשע ממתני' פ"ב דאבות ואל תהי רשע בפני עצמך (והפי' של הברייתא נת' פי"ג ופי"ד). יקשה עוד על הברייתא שאם יהי' בעיניו כרשע לא יוכל לעבוד ה' בשמחה (ופי' משנה וברייתא זו נת' מפכ"ט עד פל"ד ושם בסופו נת' תירוץ לקושיא זו) יאמר שכדי להבין זה יש להקדים להבין ה' חלוקות שבגמ' צדיק כו' עד בינוני. ואין פי' בינוני מחצה זכיות ומחצה עונות וצדיק רובו זכיות שז"א אלא לענין שכר ועונש אבל לענין אמיתת שם בינוני אין בו שום עבירה וכמשנ"ת פי"ב בו וצדיק נת' בו פ"י. ובאור הענין הוא עפמ"ש הרח"ו שלכל איש ישראל יש ב' נפשות נפש א' מצד הקליפת נוגה ונק' בהמית וממנה מדות רעות שמד' יסודותי' וגם מדות טובות שבטבע באי' ממנה כי ק"נ כלולה מטו"ר משא"כ נפשות או"ה שהן מג' קליפות הטמאות לגמרי:

ג׳פ"ב. יבאר הנפש השנית שבישראל שהיא חלק אלוה ממעל כי בני בכורי ישראל ונמשכי' ממוח האב חכמתו ית' דאיהו חכים והוא וחכמתו א' ואפי' נר"נ של ע"ה שמעשיה מושרשים שרש שרשם שם בחכמה עילאה אלא שירדו וכמו הצפרנים שנמשכים ג"כ מהטפה ומ"ש בזהר שהעיקר תלוי שיקדש עצמו בשעת תשמיש היינו להמשיך לבוש קדוש לנשמת בנו אבל הנשמה עצמה לפעמים נשמת אדם גבוה לאין קץ בא' להיות בנו של נבזה:

ד׳פ"ג. יבאר שכל בחי' מנר"נ כלולה מי', ג' אמות חב"ד וז' כפולות חג"ת נהי"ם, ופי' כי חכמה הוא השכל שבנפש המשכלת וכשמתבונן נק' בינה ומה שמקשר דעתו ותוקע מחשבתו בחוזק נק' דעת והוא כולל חו"ג פי' אהבה ויראה שנולדים מהתבוננות זו ושארי המדות הן ענפי האוי"ר:

ה׳פ"ד. יבאר שיש לכל נפש אלהית ג' לבושי' שהם מודו"מ של תרי"ג מצות התורה בחי' חב"ד שבנפשו מלובשת בהשגת התורה שהוא משיג בפרד"ס והמדות שהם אוי"ר וענפיהן מלובשות בקיום המצות במעשה ובדבור כי האהבה שרש רמ"ח מ"ע ויראה שרש שס"ה ל"ת, גם יבאר איך שהגם שג' לבושי' אלו שמהתורה ומצותיה נק' לבושי' לנר"נ עכ"ז גבהה וגדלה מעלתן לאין קץ על נר"נ עצמן שהרי אורייתא וקב"ה כולא חד שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה שהוא היודע והדיעה כו' ולית מחשבה תפיסא בי' כלל כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצותיה אזי היא תפיסא ומתלבשת בהקב"ה ממש שאור ה' ממש מקיפה וכמ"ש כצנה רצון תעטרנו שהוא רצונו ית' שבתורה ולכן אמרו יפה שעה א' בתומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב שבעוה"ב אין משיגי' כ"א זיו לבד משא"כ ע"י התורה ומצות תפיסא במהו"ע ממש:

ו׳פ"ה. יבאר מעלה יתירה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות כי ע"י כל המצות שבדיבור ומעשה הקב"ה מלביש את הנפש ובידיעת התורה מלבד שהשכל מלובש בחכמת ה' הנה גם חכמת ה' בקרבו מה שהשכל מקיף ותופס בשכלו מה שאפשר לו להשיג מידיעת התורה והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא בערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה וז"ש אליהו תפיס' וז"ש ותורתך בתוך מעי וע"כ נק' מזון שהוא א"פ והלבושי' מקיפי' וזשרז"ל ששקולה ת"ת כנגד כל המצות לפי שהמצות הם לבושי' ותורה היא לבוש ומזון הן בעיון התורה וכ"ש בדבור:

ז׳פ"ו. יבאר כי בהיות שזלע"ז עשה האלקים לכן גם הנפש הבהמית כלולה מע"כ מסאבותא הם ז' מדות רעות הבאים מד' יסודות הרעים הנ"ל פ"א ושכל המולידן הנחלק לג' שהן חב"ד מקור המדות כי המדות הן לפי ערך השכל כי הקטן מתאוה לדברי' קטנים כו' ויש לה ג"כ ג' לבושי' והיינו כשאדם מחשב או מדבר או עושה מה שחפץ מעשר בחי' טמאות הנ"ל הרי מחשבתו שבמוחו ודיבורו שבפיו וכח המעשיי שבידיו ושאר איבריו נק' לבושים לעשר בחי' טמאות האלו בשעת המודו"מ והן כל המו"ד אשר לא לה' המה שזהו ל' סט"א וממנה הן מושפעות כמ"ש בו פכ"ט אלא שהקליפות הן נחלקות לשתי מדרגות המדרגה התחתונה היא ג' קליפות הטמאות ואין בהם טוב כלל (ר"ל בעצמותם אבל בבחי' גלות בו יש חיות אלהות ניצוץ מי"ס דעשי' שבתוכו י"ס דיצי' שבתוכו כו') ומהם נמשכות נפשות או"ה ובע"ח האסורים באכילה וקיום גופם וקיום וחיות מאכלות אסורות מהצומח וכן קיום וחיות מודו"מ של שס"ה ל"ת וענפיהן (והן לבושי' לנפש הבהמי' וטמאי' יותר ממנה):

ח׳פ"ז. יבאר המדרגה העליונה שבקליפות הנק' קליפת נוגה רובה ככולה רע ומיעוט טוב יש בה וממנה נמשכות נפש הבהמית שבישראל ושאר כל דברים המותרים דצומח וחי וכן קיום וחיות של המודו"מ בעניני עוה"ז שאין בהם צד איסור ואפי' הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו אלא שכוונתו אינה לש"ש כדי לעבוד את ה' בגופו לא עדיפי מודו"מ אלו מנפש החיוני' עצמ' ונמשך מנוגה (והן לבושי מסאבו לנפש הבהמי' כערכה ומ"מ תאוות היתר גרועים יותר מנפש בהמי' כי נכללי' לפי שעה בג' קליפות הטמאות כמ"ש בענין זוללי בשר) אבל כשכוונתו לש"ש כדאמר רבא חמרא וריחא כו' אזי נתברר חיות הבשר ויין שהי' נשפע מק"נ ועולה לה' כקרבן וכמ"ש בע"ח שפעמים ק"נ נכללת בקדושה אך פעמי' נכללת בג' קליפות הטמאות והיינו מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין (וק"נ כמו שהיא בעצמה היינו צורך הגוף שלא לש"ש כנ"ל) אך זהו רק לפי שעה שלפי שהי' היתר יין ובשר כשר יכולים לעלות אח"כ שאינו קשור ואסור בידי החיצונים רק שהרשימו נשאר בגוף וצריך לחיבוט הקבר משא"כ במאכלות אסורות וביאת אסורות (וכן שארי לבושי' טמאי' דספ"ו) שאסורי' בידי החיצוני' עד קץ הימין או עד שיעשה תשו' מאה"ר שזדונות נעשו כזכיות, ר"ל שעולי' מיד, הואיל ועי"ז בא לאה"ר זו ומ"מ החיות שבטפות ז"ל לפי שלא נתלבשו בנוק' דקליפה יוצאי' גם ע"י כוונה עצומה בק"ש שלמטה מאה"ר זו, משא"כ במאכלות וביא' אסורות שאין עולי' עד עת קץ אף שה' יסלח לו גם ע"י תשו' שלא מאה"ר, וכשהוליד ממזר ונתלבש בגוף בשר ודם גם תשו' מאה"ר אין מועלת להעלותם:

ט׳פ"ח. יבאר שגם האוכל בשוגג מאכל איסור לש"ש מ"מ אין המאכל עולה (ע' א"ח סי' קצ"ו להרמב"ם), גם יבאר שעל דברים בטילים בהיתר כגון ע"ה (עפ"ז לבושי' מק"נ עצמה) צריך לטהר נפשו ע"י כף הקלע, אבל לדיבורים אסורים ליצנות ולה"ר (לבושי' דספ"ו) וכן מי שאפשר לו לעסוק בתורה ועוסק בדברים בטילים צריך גיהנם לבד עונשי' חמורי' שמענישי' על ביטול תורה בפרטות והעוסק בחכמת אוה"ע בכלל דברים בטלי' יחשב לענין ביטול תורה ואדרבה מטמא חב"ד שבנפשו האלהי' ומלבישם בזה אא"כ עושה אותם קרדום לחתוך בהן לש"ש שאז עולי' בקדושה כדאמר רבא כנ"ל פ"ז:

י׳פ"ט. יבאר איכות מלחמות שתי הנפשות הנ"ל ויאמר שמשכן נפש הבהמית בחלל השמאלי שבלב והאלהית במוח וגם בחלל הימני שבלב, וכתי' ולאום מלאום יאמץ כי הגוף נק' עיר קטנה והנפשות נלחמות עליו האלהית חפצה שתהא היא לבדו המושלת עליו ויהי' לבוש לעשר בחינותי' וג' לבושי' הנ"ל פג"ד ולא יהא לנפש הבהמי' שום התפשטו' בגוף (עדמ"ש פי"ב) ועוד זאת רצונה להגביר האהבה כ"כ עד שתתפשט גם בחלל השמאלי לאכפי' ולהפך התאוה דנפש הבהמי' לשנותה לאהבת ה' כמ"ש בע"ח שיצה"ר נהפך להיות טוב גמור בהסיר הבגדים צואי' ממנו והיינו בחי' אהבה בתענוגי' (ע"ד מ"ש פ"י) אך נפש הבהמי' רצונה להיפך ממש לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחנה כמשל הזונה שבזוה"ק:

י״אפ"י. יבאר מי הנלחם עד שנק' צדיק, ואומר שכשנלחם כ"כ עד שנהפך הרע לטוב נק' צדיק וטוב לו דהיינו שהסיר הבגדים הצואים לגמרי מהרע דהיינו למאוס מאד בתענוגי עוה"ז למלאות תאות הגוף בלבד ולא לעבודת ה' מפני היותם נמשכים מהקליפה (עפ"ז שר"ל מק"נ או שנכלל לפי שעה גם בקליפות הטמאות לגמרי) וכל מה שהוא מס"א הצדיק גמור שונאו בתכלית השנאה מחמת אהבתו בתענוגים לה' כי הם זלע"ז, וצדיק שאינו גמור שאין השנאה והמיאוס ברע אצלו בתכלית וע"כ היינו שנשאר איזה שמץ אהבה ותענוג לשם ולא הוסרו הבגדים הצואים לגמרי מכל וכל ולכן לא נהפך היצה"ר לטוב מאחר שיש לו אחיזה עדיין בבגדים הצואים אלא שהוא בטל במיעוטו וכלא חשיב ולכן נק' צדיק ורע כפוף ובטל לו, וע"כ גם אהבתו לה' אינו בתכלית ונק' צדיק שאינו גמור ויש בזה כמה מדרגות והן הן בחי' צדיקים הרבים שבכל הדורות ועל מעלת צ"ג אמר רשב"י ראיתי בני עליה ע"ש שמהפכין ומעלי' הרע ועוד שעבודתם צורך גבוה מתחסד עם קונו והכל א' כי ע"י מ"ן ממשיך מ"ד יחוד קב"ה ושכינתי' כברא דאשתדל (ע' פמ"א):

י״בפי"א. יבאר מי הוא הנק' רשע, ואומר כי רשע וטוב לו שיש בו טוב אלא שכפוף להרע ע"ד הנ"ל פ"י בכפיפת הרע לטוב בצדיק ורע לו ויש בזה כמה רבבות מדרגות יש שהכפיפה אצלו מעט ולעתים רחוקי' שמתגבר הרע וכובש מקצת העיר קטנה שיהי' סר למשמעתו להתלבש בו א' מלבושי' או במעשה או בדיבור אבק לה"ר או במחשבה הרהור עבירה או שמפנה לבו לבטלה ואח"כ גובר הטוב ומתחרט, ויש מי שהרע גובר בו יותר לכבוש כל העיר קטנה לשעה ואח"כ מתחרט וז"ש רז"ל רשעים מלאים חרטות, אבל רשע ורע לו הוא שאינו מתחרט לעולם לפי שהרע לבדו נשאר בקרבו כי גבר על הטוב עד שנסתלק ממנו לגמרי דוגמת שגבר הטוב בצדיק וטוב לו שהרע נסתלק ממנו לגמרי ומ"מ אינו דומה כי מדה טובה מרובה שברשע ורע לו מ"מ הטוב עומד בובבחי' מקיף ולכן אכל בי עשרה שכינתא שריא:

י״ג פי"ב. יבאר מי הנק' בינוני, ואומר שהוא אשר לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם ולא נק' עליו שם רשע אפי' רגע א' כי ג' לבושי נפש הבהמית אין גוברין בו לעולם להתלבש בגוף אלא ג' לבושי נפש האלהית לבד שהם מודו"מ של התורה ומצות, ואעפ"כ אינו נק' צדיק מפני שיתרון הזה אשר לנפש אלהי' אינו אלא בשלשה לבושיה הנ"ל אבל לא למהותה ועצמותה שהן עשר בחינותיה על מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שהן עשר בחינותיה הנ"ל פ"ו שהם בתוקפם אלא שבשעת התפלה הם כפופים וכישן דמי (ע' פי"ג) אבל אחר התפלה יכולים להתאוות לכל עניני עוה"ז אלא שלזה מועיל הרשימו ממוחי' דתפלה שלא יהא להרע שליטה להוציא תאוותו אל הפועל להתלבש בשלשה לבושי' בגוף ח"ו הן בעבירות שבין אדם למקום הן שבינו לבריות:

י״דפי"ג. ישוב אל הכוונה לפרש הברייתא שבספ"ג דנדה דלעיל פרק א', ואומר שאמרם היה בעיניך כרשע ולא רשע ממש כדתנן באבות ואל תהי רשע בפ"ע, אלא שיחזיק עצמו לבינוני שהבינוני הוא הנק' כרשע ולא רשע לפי שהרע בו בתוקף ואפי' כל העולם אומרים לו שהרע שבו נתבטל ע"ד שנת' פ"י לא יאמין אליהם:

ט״ופי"ד. יבאר שכל אדם יכול להיות בינוני דהיינו סור מרע ועשה טוב במודו"מ נגד תאות לבו באמרו ללבו אינני רוצה להיות נפרד ח"ו מה' וזהו אל תהי רשע, משא"כ בדבר המסור ללב דהיינו שיהא הרע מאוס ממש בלב ע"ד הנ"ל פ"י שזה תלוי בהיות לו בחי' אהבה בתענוגים להתענג על ה' ואין לאדם משפט הבחירה כ"כ ע"ז אלא שזהו מתנה מלמעלה כמ"ש איוב בראת צדיקים ומ"מ צריך האדם להרגיל עצמו למאוס ברע ולשמח לבו להתענג בה' לקיים השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק וכולי האי ואולי תתעבר בו נשמת איזה צדיק:

ט״זפט"ו. יפרש הפסוק ושבתם וראיתם בין צדיק כו' שנק' עבד ה' שכבר גמר המלחמה עם הרע לעובד אלהים שפירושו שהוא באמצע העבודה והמלחמה והיינו הבינוני, ויש ג"כ בינוני הנק' אשר לא עבדו כגון שאינו מצטרך להלחם כ"כ עד שיהי' במדרגה הנ"ל פי"ב מצד טבעיות ולפיכך די לו לזה באהבה מסותרת וזו אינו עבודתו כי היא ירושה מאבותינו:

י״זפט"ז. יבאר כלל לבינונים שהעיקר הוא למשול על הטבע ע"י אור ה' המאיר כשמתבונן במוחו בגדולת ה' להוליד מבינתו אהוי"ר, ויתר על כן גם אם אין שכלו ובינתו משיגו' להוליד אהבה בהתגלות לבו רק האהבה במוחו ותעלומות לבו כשמבין דכולא קמי' כלא חשיב אשר ע"כ יאתה לו ית' שתכלה אליו נפש כל חי וגם נפשו ורוחו כך יאתה להן לצאת מהגוף לדבקה בו רק שבע"כ צרורות בגוף כאלמנות חיות ואי לזאת יאתה להן לחבק את ה' בכל לב ונפש מאד ע"י קיום התרי"ג מצות במדו"מ כנ"ל פ"ד-ה. וכשמקיים כפי שנגמר במוחו הרי תבונה זו מתלבשת במודו"מ התורה ומצותיה להיות להם בחי' מוחי' וחיות לפרחא לעילא בעולם הבריאה מקום עליית התורה והמצות הנעשים ע"י דו"ר שכליים אשר בהתגלות לבו וזה רמזו רז"ל באמרם מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה אבל בלאה"נ עולים ליצירה ע"י דו"ר טבעיי' המסותרים בלב כל ישראל:

י״ח פי"ז. יאמר שע"פ מש"ל פט"ז יובן מ"ש כי קרוב אליך הדבר לעשותו, כי מוחו ברשותו וכשיתבונן בו בגדולת א"ס ב"ה ממילא יוליד במוחו עכ"פ האהבה לה' לדבקה בו בקיום מצותיו ותורתו, נמצא נקל לכל אדם להוליד אהבה המביאה לידי עשיית המצות עכ"פ:

י״טמפרק י"ח עד ספכ"ה. יבאר ענין כי קרוב מאד והוא שאפי' מי שדעתו קצרה מלהוליד האהבה דפט"ז הנ"ל במוחו, אעפ"כ קרוב אליו הדבר מאד לשמור ולעשות התומ"צ ע"י אהבה מסותרת, והיא מה שיש בכח כל איש ישראל למסור נפשו עק"ה שלא ליפרד מיחודו ית' אפי' רק במחשבה או דיבור או מעשה וא"כ יזכיר לעצמו שכמ"כ ראוי לו לסבול יסורים קלים ממיתה עכ"פ שלא ליפרד מיחודו ע"י שס"ה ל"ת וענפיהן וכ"ש בשביל לדבקה בו ע"י תומ"צ שהן בחי' יחוד הנפ"א בא"ס ב"ה ע"י התומ"צ:

כ׳בשם הה"ק ר' מענדיל בארער נ"ע ע"פ שלח תשלח

כ״א בשם הה"ק ר' מענדיל בארער נ"ע. שהי' נוהג א"ע שלא הי' אומר ד"ת כ"א במקום שנותנים לו נדבה, וסמך הדבר ע"פ שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, פי' תורה ומצות נק' בנים, ובחי' אם הוא בחי' הסיבה ע"י מה שהתומ"צ באים ונמשכים, ובזמן שבהמ"ק הי' קיים היתה הסיבה מלמעלה כמו בנביאים שה' ית' ציוה אותם מלמעלה כמו הלוך וקראת כו' וכיוצא, מפני שבחי' אם העליונה לא היתה בבחי' גלות וממנה הוא שנמשך להיות בחי' בנים אבל משחרב בהמ"ק ואזי סוכת דוד הנופלת מטה מטה ונתלבשה בגשמיות, לכן גם הסיבה לתורה ומצות הוא בבחי' סיבות גשמיי' שהמוכיח והדורש צריך לפרנסה ומוכרח להיות מקבל מההמון ועי"ז צריך להיות מוכיח ודורש להם, והיינו מפני שבחי' אם שהיא הסיבה להבנים ירדה מטה מטה וד"ל, ומ"מ כתיב שלח תשלח את האם כו' שלא יעשה עיקר ח"ו מן הסיבה שהוא לקיחת הממון וצ"ל שלח תשלח כו', כי באמת אין זה תכלית הכוונה רק שהכוונה שעי"ז יכול להיות אח"כ ואת הבנים תקח לך שהוא בחי' התורה ומצות שיוכיח וילמד להעם וד"ל (אבל בלא סיבה אין ראוי מעצמו להגיד לעם ולהוכיחם מכמה טעמים שיש בדבר חדא דכתיב התקוששו וקושו קשוט עצמך כו' ועוד והוא העיקר שאין מהצורך להתחיל מלחמה עם הס"מ שהרי להוציא יקר מזולל, היינו להוציאם מבחי' שכנגדו הנק' זולל, וזהו ענין מלחמה ויש חשש בדבר כ"א כשהוי' ית' ציוה להנביאים ואמר להם הלוך וקראת כו'. וגם עתה כשיש סיבה בדבר שע"י אותו סיבה צריך הוא להגיד להם (ולכן הר' מענדיל נ"ע הנ"ל אתרחיש נסע בעיר א' שלא הי' להם מה ליתן לו רק שהעבירו סחורה עניש שהי' מוליך בלא מכס אזי דרש להם שם הגם שהדרוש שלו הוא ענינים שעומדים ברומו של עולם) כי אז יודע שבמקום זה ראוי לו להוציא ההבל והאותיות הקדושים, ואפשר ששם יש מי שיתפעל מזה ואז יש צורך בזה וד"ל:

כ״ב(שרש הענין אפשר כי הבנים הם זו"נ שהוא בחי' תורה שהיא בחי' ז"א ומצות שהם מל' מצות המלך ובינה היא אם הבנים, וזהו שעל ידה נמשכו הבנים, אבל באמת המשכה זו היא רק דרך מעביר, כי שרש המדות למעלה מהשכל רק שנמשכים דרך השכל, וכידוע שהשכל אינו אלא כמו מראה מקום להמדות כו', ולכן בזמן שבהמ"ק קיים שאז הי' הנבואה שנמשכת מבינה ומשם התעוררות לתורה ומצות, אבל אחר החורבן שהשכינה בגלות בע' שרים ובחי' אימא מלובשת בגשמיות, וע"כ התעוררות לתורה ומצות צ"ל ג"כ ע"י סיבות גשמיים כו', ומ"מ שלח תשלח את האם כו', כי הרי האם אינה רק פעולה שע"י נמשכו המדות שהם הבנים בדרך מעביר לבד, אבל שרשם נעלה יותר כו' וד"ל, על כן את הבנים תקח לך):

כ״גאגה"ק מכ"ק אדמו"ר צ"צ, לעורר לבבם הט'

כ״ד לעורר לבבם הט' ואהבתם והתקשרותם עוז לדברי אלקי' חיים דברי רבותינו ז"ל אשר האצילו מהודם עליהם ועל זרעם והזריחו הארה בנפשותם ורוח בינתם להיות להם לדרך ומבוא לעבודת הש"י בעיון תפלה מעומקא דליבא ולהתבונן בגדולת ה' א"ס ב"ה ממכ"ע וסוכ"ע וכו' וההתבוננות בעסק התורה ובמצות מרוב כל, וע"ד מארז"ל והעמידן על אחת (מכות כ"ד א'):

כ״הוהנה להבין מהו הפי' והעמידן על אחת, הלא כתיב (דברים ד' ב') לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו כו', אך הענין ע"ד מארז"ל (קדושין ל"ט ב') כל העושה מצוה אחת מטיבין לו כו', דהנה יש אחת ויש אחד, אחד לשון זכר אחת לשון נקבה, אחד הוא שם הוי' ב"ה, כי הנה בשם אלקים נמצא בכתוב לשון רבים כמ"ש (יהושע כ"ד י"ט) אלקים קדושים, והוי' הוא אחד, דהנה ידוע פי' אור א"ס ב"ה שהוא זיו והארה ממנו ית' כמשל אור המאיר מהשמש שהאור הזה שמתפשט מהשמש להאיר על הארץ אינו אלא זיו ואין לו ערוך ויחס לגבי עצמיות השמש אף שנמשך ונתפשט מהשמש, כך החיות המתפשט לקיום והתהוות העולמות עליונים ותחתונים מריש כל דרגין אין זה אלא בחינת זיו ובטל במציאות לגבי מהותו ועצמותו, אך הנה מ"מ האור מעין המאור וא"כ הוא פשוט בתכלית הפשיטות וא"כ איך נתהוה ממנו ריבוא רבבות ברואים לאין קץ המתחלקים למיניהם כל א' אינו דומה לחבירו בדומם צומח חי מדבר כו' וכ"ש בעולמות עליוני' כו' מלאכים ונשמות שאין כל א' דומה לחבירו כו' אך זהו ע"י שנתלבש האור והזיו הפשוט בבחי' כלים ואותיות שהן כ"ב אותיות שכל אות הוא כלי מיוחד בענין אחר מאות השני שהאלף מורה על המשכה זו ובית המשכה בענין אחר כו', וכמו עד"מ השכל באדם הוא בחינת השכלה אחת ובדיבור מתחלק בתיבות הרבה עד שנמצא ההשכלה מתחלקת לחלקים ובכל תיבה מלובש זעיר שם מכללות ההשכלה, והנה האותיות הן בחי' כלים וזהו ענין ש' אלקים וכמ"ש בעיר אלקינו דפי' עיר היינו מן הרבה בתים ובית היינו צירוף אותיות כשנעשה מהן תיבה א' כמ"ש בס"י שתי אבנים בונות שתי בתים כו' ולכן נאמר על ש' אלקים ל' רבים כי הוא רבוי התחלקות צירופי' אין קץ מה שאין הפה יכול לדבר כו' וזהו בחי' עיר אלקינו, וכן גם עתה בכל יום ושעה נמשכי' צירופי' חדשים כמאמר אומר ועושה ל' הוה ולפי שינויי הצירופים כך הוא שינויי העתים לטוב כו', אך ש' הוי' הוא בחי' כללות האור והחיות המאיר מא"ס ב"ה קודם שמתחלק בריבוי התחלקות הצירופים בבחי' עיר אלקינו ולכן הוא בחי' אחד פשוט בתכלית הפשיטות, ולא עוד אלא גם אחר התלבשו' האור בריבוי הכלים הנה באמת אין שום שינוי כלל בהאור שלכך אמרו בזהר וע"ח אור החסד בכלי הגבורה, ואור הגבורה בכלי החסד ועיין בביאור הזהר פ' בלק:

כ״ווהנה פי' אחד היינו כמ"ש (מלאכי ג' ו') אני ה' לא שניתי, וה' אחד כמו קודם שנברא העולם שאין התהוות העולמות פועלים בו שום שינוי ח"ו (ד"ה ששים מלכות) לפי שהתהוות העולמות רק מבחי' זיו והארה בעלמא ואפילו ג"ע העליון הכל הוא רק זיו והארה בעלמא, ולא כמו מעשה אנוש כשפועל איזו דבר שכלו מתלבש ונתפס באותו הדבר ומחשבתו מלובשת באותו הדבר עד שאינו יכול לחשוב אז מחשבה אחרת, אבל כי לא מחשבותי מחשבותיכם כתיב (ישעי' נ"ה ח') שהוא ית' ומחשבתו קדוש ומובדל אע"פ שהכל גלוי וידוע לפניו ואין דבר נעלם והשגחה פרטית, ואין אדם נוקף אצבעו כו' (חולין ז' ב') מ"מ אין המחשבה בבחי' התלבשות עד שיהי' שינוי כו' ח"ו אלא כמו קודם שנברא העולם וזהו הלשון גלוי וידוע כו' וזהו ענין זיו והארה כו', וזהו אין קדוש כהוי' שהרי הוי' היינו מה שמהוה מאין ליש בכל רגע והיינו ע"י המשכה מאלקותו ית' בהנברא ואעפ"כ מהותו ועצמותו ית' קדוש ומובדל, משא"כ בשאר השתלשלות עילה ועלול כשהעילה נמשך ומשפיע להעלול הוא מתפעל ומלובש בו ואינו נבדל ממנו, אבל הוא ית' מהוה ואעפ"כ קדוש ומובדל והיינו לפי שאינו ע"י השתלשלות עילה ועלול כ"א ע"י זיו והארה כנ"ל ובזה יובן מ"ש פרעה לא ידעתי את הוי' (שמות ה' ב') ומרבע"ה אמר לו שם הוי' וידעו מצרים כי אני הוי' (שמות י"ד ד'), כי הנה פרעה לא האמין בזה אשר נאמר אני ה' לא שניתי כמיו קודם בריאת העולמות לפי שההמשכה רק ע"י הארה וכנ"ל עד שהוא בחי' קדוש ומובדל אע"פ שמהוה ומחי' מאין ליש, אלא הי' סבור שהבריאה הוא בדרך השתלשלות עילה ועלול ולכן כתיב (תלים קי"ג ד') רם על כל כו' הוי' דקרו לי' אלקא דאלקא דהיינו שלדעתם שם הוי' הוא בבחי' רוממות שאין מקבלי' חיותם משם כ"א משם אלקים שהוא אחר ריבוי השתלשלות עילה ועלול לדעתם לכן אומרים שאחר ברוא אלקי' את השמים ואת הארץ אז עיקר ההשפעה משם אלקים וכך ראוי לדעתם שיהי' שם הוי' בבחי' רוממות כי מה שהוא דרך השתלשלות עילה ועלול והעילה מתלבש בעלול ומקבלים שינויים זה מזה לכן אמר איך אפשר שיהי' ש' הוי' שהוא העילה הראשון מתלבש כ"כ למטה שהרי יהי' זה שינוי גדול אצלו וטהור עינים מראות ברע לכן הי' נכון לדעתם ששם הוי' הוא בחי' רוממות בלי השגחה פרטית ועיקר ההשפעה למטה ע"י העלולים התחתוני' שהם כל צבא השמים ולכן היו עובדי כוכבים ומזלות להעלות מ"ן לע' שרים בכדי שעי"ז ימשיך שפע העה"ז, וז"ש פרעה לא ידעתי את הוי' כ"א ש' אלקים אשר הוא מקור לטבע, וע"י המכות ונסים ונפלאות שלמעלה מטבע המזלות וצבא השמים, אז וידעו מצרים כי אני הוי' ששם הוי' ממש מאיר למטה ג"כ דוקא כמו למעלה וממנו הכל הטבע ושלמעלה מהטבע, והיינו משום כי אני הוי' לא שניתי כלל מאחר שבאמת אע"פ שמשפיע החיות ומהוה מ"מ מהותו ועצמותו הוא קדוש ומובדל מכל העולמות ואין ההמשכה כלל ע"ד עילה ועלול עד שיהי' שינוי ח"ו א"כ מעלה ומטה שוין אצילות עם עשייה גשמיות כחשכה כאורה וכמו שהשגחתו למעלה בעולמות עליונים כך למטה ממש אין שום דבר גדול וקטן שיעשה חוץ ממנו ית' וכמאמר אין אדם נוקף אצבעו כו' (חולין ז' ב') שאול ואבדון נגד ה' כו' (משלי ט"ו י"א) והכל כאשר לכל אין פועל שום שינוי כלל וזהו פי' הוי' אחד היינו כמו קודם שנברא העולם כו' לא שניתי כו' והיינו מפני שהתהוות העולמות רק ע"י זיו והארה בעלמא ולא כמו בעילה ועלול שמהות העילה ממש מתלבש בהעלול כנ"ל ולכן כל העולמות בטילי' במציאות לגמרי באמת:

כ״זוהנה כנ"י נק' אחת כמ"ש אחת היא יונתי (שה"ש ו' ט') והיינו אחת לשון נקבה שהיא בחי' מקבל מבחי' אחד דהיינו שכל נשמה נקלט בתוכה בחי' אחד דהיינו שיהי' נקבע בלבו בחי' אמונת הוי' אחד שהוא ית' לא שניתי, ולכן הוא דוקא השגחה פרטי' למטה ג"כ כמו למעלה ואת השמים ואת הארץ אני מלא ולית אתר פנוי מיני', אך כדי שיבא בחי' זו בגלוי הוא כמ"ש אחת היא לאמה (שה"ש ו' ט') בחי' אם לבינה תקרא דהיינו ע"י ההתבוננות בק"ש שמע ישראל בעומק דעתו ותבונתו כל חד לפום שיעורא דילי' כו', וכן בשתים לפניה ופסוד"ז שהן ביאור הק"ש להלהיב הנפשות האומללות וישמח ישראל בעושיו, אשר אמירה נעימה זו היא הכנה לבא בק"ש לבחי' אחד ואהבת כו' שיהי' בחי' אחת שמקבל בחי' אחד כנ"ל וע"ז ארז"ל (ברכות י"ג א') למה קדמה פ' שמע לוהי' כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצות:

כ״חאך הפי' והעמידן על אחת היינו ג"כ בקיום התומ"צ כל היום כולו לא יהי' כוונתו שמחמת זה יהי' עובד ה' שזהו שלא לשמה כ"א הכוונה יהי' שעי"ז המצוה יהי' גלוי אחד האמת כי המצות נק' רמ"ח איברים דמלכא וכמו האדם לוקח את חבירו באבר אחד ועי"ז נמשך כולו אצלו כן יהי' הכוונה שבעשותו המצוה ממשיך גלוי בחי' א"ס ב"ה ממש שהוא בחי' הוי' אחד שיאיר ויתגלה לע"ל בעה"ז ממש בגילוי גמור שיהי' מושג בחי' לא שניתי, ובפרט ע"י מצות הצדקה ממשיך מאד גלוי א"ס ב"ה בזה העולם כמבואר בזהר חסד דרועא ימינא וכתיב וימינו תחבקני (שה"ש ב' ו') ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה (שבת קל"ט א') וזהו כל העושה מצוה אחת מטיבין לו פי' שעושה המצוה בבחי' אחת שכוונתו להיות כלי לגלוי אחד האמת ב"ה שיהי' נמשך ומתגלה ע"י מצוה זו ולכן מטיבין לו ומאריכין לו ימיו הוא בחי' גלוי אריך אנפין שבו מלובש א"ס ב"ה ממש ונוחל את הארץ הוא בחי' מל' הנק' אחת שבה מתגלה גלוי יחודו ית' כי נעוץ סופן בתחלתן דוקא, וגם בענין סור מרע יהי' כוונתו ג"כ כך שלא יעשה הרע בכדי שלא יתרחק ממנו השי"ת ח"ו ויפול בחושך שלא יראה האמת, וגם בעסק התורה צ"ל ג"כ כך שע"י עסק התשבע"פ יומשך גלוי אור א"ס ב"ה וז"ש (שה"ש ו' ח') ששים מלכות הם ששים מסכתות כו' (רבות שה"ש ו' י"ד) אחת היא יונתי כו' וזהו והעמידן על אחת, וזהו אחת היא לאמה היינו ע"י התבוננות בק"ש שעי"ז נמשך ומתגלה בנפשו בחי' זו, ואח"כ ברה היא ליולדתה היינו מה שמברר בירורים בכח זה בתומ"צ כל היום כולו:

כ״טענין יו"ט שני של גליות

ל׳ ענין יו"ט שני של גליות, שבא"י עושי' יו"ט ראשון ואחרון של פסח וסוכות ויו"ט של עצרת הכל יום א' ובח"ל עושים שני ימים, ויובן עפמ"ש בס' אור נערב להרמ"ק ז"ל שח"ל להיותו גשמי אינו יכול לקבל ההארה ביום א' כמו שמקבלת א"י אלא מתחלקת לשני ימים כו', ופי' כי כל יו"ט הוא המשכת והתגלות קדושה עליונה מלמעלה מהזמן בבחי' זמן (כמ"ש במ"א ע"פ מארז"ל ישראל אינהו דקדשינהו לזמני' משא"כ שבת הוא למעלה מהזמן כי הוא בחי' עליו' העולמו' ולכן אינו משתנה לפי המקום וח"ל וא"י שוים בו) ולכן עושי' אותו היום יו"ט:

ל״אוהנה בא"י שהיא ארץ אשר ה' דורש אותה שקרובה לאלקות ומזוככת במעלה ומדרגה אזי יכולים לקבל ביום א' אות' ההארה המאירה ומתגלה, משא"כ בח"ל אין הארה זו מתיישבת ביום א' ולא יכולים להכילה כלל ביום א' מצד ריחוק מעלת ח"ל מאלקות ולכן עושי' ב' ימים שבמשך ב' ימים יכולה היא שתתקבל כמו שבא"י ביום א' כו' ויובן עד"מ אור וזיו המאיר ומזהיר מאיזה מאור שהוא מקור להאור והזיו כמו זיו השמש המתפשט מהשמש או הברקת הארת איזה אבן טוב המבריק מן האבן וכיוצא בשאר דברים המאירים אזי אנו רואי' שבעוד הזיו מאיר במקום קרוב וסמוך לגוף המאור אזי נרא' מעט הכמות, ומקום קטן מחזיקו, ואחר שמתפשט ונמשך להלאה בריחוק מקום מגוף המאור אזי נראה גדול ורב הכמות ואין המועט מחזיקו אלא נראה לגדול, ובאמת בודאי גוף ההארה והזיו לא נוספה ונתרבה ע"י ריחוק מקום עד שיתכן לומר שמחמת זה תתרא' בגודל יותר ותצטרך למקום רב כו' ופשיט' הוא, אלא הענין שאותה ההארה ממש כשמתרחקת בריחוק מקום אזי נראי' ליש יותר מצד ריחוק המקום שמאירה ונמשכת בו וד"ל, וכך יובן ענין ההאר' המאירה ומתגלי' (למטה בזמן דוקא) בכל יו"ט שכל שהמקום שמתגלי' בו קרוב לאלקות יותר אזי אין נראי' רב הכמות כ"כ וזמן מועט מגבילה ולכן בא"י עושי' יום א' אבל כשמאיר' בריחוק יותר כמו בח"ל אין המועט מחזיקה אלא ב' ימים וד"ל. ובזה יובן המדרש ע"פ שמוני נוטרה את הכרמים כו' אמרה כנ"י בא"י הייתי שומר יום א' עכשיו שני ימים סבורה הייתי לקבל שכר על שניהן ואיני מקבל אלא על יום א', פי' שהרי באמת גוף ההאר' לא נתרבת' בח"ל יותר מבא"י עד שמחמת זה יצטרכו לב' ימים וא"כ הרי אינה מקבלת שכר אלא כעל יום א' של א"י ואעפ"כ צריכ' לשמור ב' ימים מצד ריחוק המקום (דהיינו ריחוק מעלת ח"ל מאלקות) שאות' הארה עצמ' אינה מתיישבת אלא בב' ימים כנ"ל (ושרש הענין כי יש עולם שנה נפש והן ר"ת עש"ן פי' עולמו' בי"ע המקבלי' נק' עולם ומל' דאצי' המחי' אותם נק' שנה כי מלך מלך וימלוך הוא בחי' זמן והיינו מפני שהמשכת חיות בבי"ע הוא ע"י התחלקו' רו"ש כמשל דפיקת רוח חיים שבלב כו' וז"א המשפיע החיות למל' נק' נפש, ויובן למשכיל שכל שבחי' העולם דהיינו המקבל דבי"ע שאליו נמשכת ההארה יהי' בקירוב יותר לגבי המשפיע הנק' נפש אזי לא תצטרך ההאר' להתחלק כ"כ ברבוי חלקי הזמן שהיא השנה אלא תוגבל בזמן מועט משא"כ כשבחי' העולם הוא בריחק יותר אזי צריכ' אותה הארה גופא להתחלק יותר בריבוי חלקי' ונעשה זמן רב יותר כו' עד"מ ברב המשפיע השכלה א' לב' תלמידי' א' חכם וא' תם שמה שהחכם מבין בדיבור א' יצטרך להתם ריבוי דברים כו' וכך הוא במשל האור הנ"ל שכל שהוא קרוב להמאור כולל רבוי האור שנתפשט ונרא' ליש כו' וכמו שבגוף המאור המועט וקטן בכמותו נכלל כל האור המתפשט) כו' וד"ל:

ל״בלא תלבש שעטנז

ל״ג לא תלבש שעטנז, שוע טווי ונוז. אפ"ל דכתיב צוה ישועות יעקב ופי' בת"א פ' ויצא ד"ה והי' הוי' לי לאלקים ישועות הם ש"ע נהורין והם בחי' יעקב, ויהודי הלובש שעטנז פוגם שלא יאירו בו ש"ע נהורין, כי ש"ע נהורין זהו וישע ה' אל הבל כמש"ש בת"א, וחיבור צמר ופשתים זהו הבל וקין וע' בזהר קדושים דפ"ו ע"ב, וע"ש ג"כ לשון כלאים, וזהו שוע טווי ונוז נלוז הוא ומליז את אביו שבשמים עליו כו' הפך וישע ה' אל הבל, ואפ"ל שזהו הפנייה להפך כענין ונתתי פני באיש ההוא, ועמ"ש מענין כלאים בבוך ישעי' ע"פ כרם הי' לידידי:

ל״דהעתק מכי"ק כאאזמו"ר נ"ע – אודות שריפה:

ל״ה שמעתי מפי קדושי עליון על מרגלא בפומא דאינשי שאחר השריפה מתעשרים יען כי השתלשלות מדות העליונות הקדושות וסדרן כך חסד דין רחמים ולזאת אחר מדה"ד בשריפה מתעוררת מדת הרחמי' שהיא גדולה ממדת החסד שבתחלה כנודע שהיא מדתו של יעקב נחלה בלי מצרים מבריח מן הקצה כו', עכ"ל הזהב:

ל״ולהבין מצות אהבה

ל״ז להבין מצות אהבה, הנה יש לדקדק למה לא נזכרה מ"ע דאהבה בכל התורה כ"א במשנה תורה בלבד ולמה תגרע כחה משאר מ"ע שנאמרה פ' שלימה בציווי ה' אל משה כו'. וגם יש להבין בגופה של מצוה זו מה היא הלא באהבת איש לרעהו לא יתכן הציווי או שלא יועיל או שלא צריך כי האהבה ממילא היא באה מצד איזה סיבה כו'. וגם יש לדקדק בענין ההתאמצות וההשתדלות לבקש האהבה הלא באמת אולי לא ישיגנה מפני שאינו ראוי לה כמו שלא ישיג כל אשר יחפוץ בדבר טוב מפני שאינו ראוי לכך, וכענין הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו כו'. ועכ"ז אמרו רחמנא ליבא בעי כו'. כי הנה ידוע דהאמונה היא בחי' מקיף כי היא למעלה מן השכל והטעם כו'. ולכך נק' המלכות שהי' נק' אמונה בשם עטרת (כי היא בחי' עטרת היסוד כו' כידוע) לפי שהוא עד"מ העטרת המקפת ע"ג הראש. והנה להיות כן אין המדות מתפעלים בשינויים כלל מחמתה כ"א מחמת השכל דוקא. כמו כאשר יתבונן באוצר יתפעל באהבה ואם לא יתבונן לא יתפעל כלל כידוע. וכן בפחד אם לא יתבונן בחץ ההכאה וכדומה לא יפחד בהליכתו כלל. וכידוע דבינה דוקא היא אם הבנים שהם המדות שמתפעלים רק מן השכל, אבל האמונה שבבחי' מקיף שלמעלה מן השכל לא יתפעלו ממנה המדות כלל ואין לה שייכות עמהם כלל. כנראה בחוש דגנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי' והגם שעומד במדת הרציחה בודאי אעפ"כ אמונתו בה' קימת לקרוא לה' שיושיענו כו'. ואם הי' שייכות להתפעלות המדות מן האמונה לא הי' גונב ורוצח כו' אלא שאין להם התחברות כלל זע"ז דהאמונה בו דבר בפ"ע מובדל מן המדות עד שישכנו בב' היפוכים כמו שיאמין לעזר ה' בדבר עבירה כו'. ועד"ז יובן ג"כ למעלה דבחי' כתר עליון דמל' הנק' עטרת מובדלת בערך המדות שבה עד שנאמר עלי' המתנשא מימות עולם וד"ל. ולהיות כן עיקר כוונת הצווי במצות האהבה הוא על החכ' דוקא כאמרו דע את אלקי אביך כו' וזכרת כו' שעל ידי הזכרון של השכל וההתבוננות יתפעלו המדות באהבה ממילא. וזהו ואהבת לשון עתיד ולשון ציווי שלאחר ההתבוננות ממילא תבוא האהבה ואין צריך לרדוף אחרי' אדרבה כל הרודף כו'. והציווי הוא על ההתבוננות והיגיעה במוח בלבד וכמאמר אוי לבשר שלא נתיגע ביראה כו' וד"ל. ואמנם על האמונה אין צריך ציווי כלל כי ישראל מאמינים כו' מצד טבע תולדתם כידוע, אבל אין התפעלות האהבה כ"א מצד השכל ולא מצד האמונה. וזהו אהבה לשון אבה שהוא הרצון כי יש אהבה מסותרת בכל או"א מישראל מצד שרש נשמתם והיא האמונה הנק' עטרת. ולהביאה לידי גילוי בהתפעלות הלב הוא ענין הה"א דאהבה המורה על בינה ה' עילאה אם הבנים כו'. והנה עד"מ כשאדם רואה איזה ציור נאה או רואה כסף וזהב הגם שבודאי יתפעל קצת דהיינו שיתענג בדבר נאה וכדומה אין זה עדיין התפעלות אהבה כלל מאחר שאינו חפץ להשיג אותו דבר שיהי' שלו דוקא, וענין החמדה והתאוה הוא דוקא שיהי' הדבר שלו אבל מה שימצא הדבר חן בעלמא בעיניו מפני הנוי בלבד ולא יחפוץ בו כלל אין זה תאוה וחמדה כלל כי עיקר האהבה אינו אלא כשמשיג אותו הדבר, וראי' לזה שבכסף וזהב של חברו לא יתפעל כלל כו'. והטעם לזה לפי שכאשר יפלא הדבר ממנו ולא ישיגנו בשכלו לא יתפעל אליו כלל באהבה. וכמ"ש כי שנואה לאה בחי' עלמא דאתכסיא כו'. לפי שכל שאינו משיגו אין לו התפעלות אליו כלל כו'. וא"כ עיקר האהבה בעבודת ה' ג"כ אינו אלא כשמביא האהבה בגילוי דוקא והוא ע"י עסק התורה והמצות אח"כ שעי"ז בקרבך קדוש ואז הוי' הוא אלקיך כו', כי בבחינת אהבה שאינו אלא ע"י השגה דוקא הרי הוי' בחי' סובב יהי' אלקיך בבחי' גילוי כו' וד"ל. ובכל זה יתורץ גם הקושי' הנ"ל למה לא נזכרה מצות האהבה בכל התורה כו', כי מפני שהי' ישראל במדבר דור דעה עד שראתה שפחה על הים כו' ומכ"ש בזמן מ"ת שנגלה עליהם בבחי' ראי' ממש, וכמו"ש וכל העם רואים כו' רואים את הנשמע ושומעים את הנראה, כי ראי' דחכ' ושמיעה דבינה נתחלפו מפני שהיו למעלה מבחי' ראי' ושמיעה והיינו בחי' הביטול במציאות דכח מה כו' בבחי' פנימיות הכח שלמעלה מהתחלקות הקוין ימין ושמאל דחו"ב כו' וד"ל עד שפרחה נשמתן כו' וכמ"ש במ"א, וא"כ לא שייך מצות אהבה שהיא הציווי על ההתבוננות והדעת מאחר שהי' אצלם בחי' ראי' ממש שלמעלה מעלה מההתבוננות כו'. אך בדור שאחריהם שלא עמדו בהר סיני ולא עברו את הים כו' הוצרך משה רבנו ע"ה לצוות להם שמע ישראל כו' שמע לשון הבנה, דהיינו שע"י ההתבוננות יוכלו עכ"פ לבא לידי מדריגת הראי' שהי' לדור שלפניהם. וגם זאת מפני שגם הם היו נשמות גבוהות מבחי' אצי' כו'. ואז נצטוו במצות האהבה שבאה מסיבת ההתבוננות דוקא כנ"ל. משא"כ בדור שלפניהם שלא היו צריכים להתבוננות כלל כי עין בעין נגלה עליהם כו' לא נצטוו כלל במצות האהבה וד"ל.

ל״חוהנה כתי' ראה נתתי לפניך את החיים כו' ובחרת בחיים כו' ולהבין מהו ענין החיים שיבחור בו האדם כו' הנה כתיב הבן יקיר לי כו' המו מעי לו כו'. וי"ל מהו ענין המעיים למעלה כו'. בהיות ידוע דבראשית ההשתלשלות הי' בלתי העלאת מ"ן אלא מעצמו כי חפץ חסד הוא כו', ואח"כ תלוי בהעלאת מ"ן דוקא כמבואר בע"ח, וענין העלאת מ"ן הוא עד"מ המאכל שאדם אוכל שמתברר תחלה באצטומכא על ידי הבישול ונברר ונפרד תחלה הפסולת שבו ויוצא לחוץ והמובחר שבו נעשה דם בכבד ומדם הכבד נתברר עוד ועולה המובחר ללב ומן הלב עולה למוח עד שתשיב את הנפש ותחזיקנה כו' והיינו שגורם להיות המשכת הנפש והתפשטותה בגוף משא"כ בלתי המאכל הי' מסתלק חיות הנפש כו'. ועד"מ זה יובן למעלה שמבחי' בירורי רפ"ח כו' נעשה כמו מאכל לשכינה והפסולת שבה נפרד ונברר ע"י המלאכים שנק' קרביים והן כדוגמת כלי האצטומכא לברר השפע והמובחר יעלו למעלה כמ"ש בזהר פ' פנחס, דיש מלאכים בבחי' האצי' שהם נקראים אצטומכא ובני מעיים וזהו המו מעי לו כו' וכן מ"ש וכל קרבי את שם קדשו כמ"ש במ"א, דהיינו שיומשך לנש"י גם ההשפעה החיצוניות בפרנסה גשמיית כו' וכמ"ש לקמן. ועיקר מדת הרחמנות שורה בכלי המעיים כנראה בחוש אצל אב על הבן כו'. וכמו"כ למעלה בבחי' אדם שעל הכסא כו' כתי' המו מעי לו כו' שגם מלאכי שלום מר יבכיון ורחם ארחמנו כו' על גלות אפרים ילד שעשועים כו' וד"ל.

ל״ט והנה ענין הפסולת למעלה הוא בחי' חיצוני' השפע שיורדת לבחי' חיצוני' העולמות שהן המלאכים דבי"ע, ובחי' פנימית השפע המובחר היינו אותיות התורה כשעולין מעוה"ז ע"י הבל הדבור וידוע שהתורה נקראת לחם כמ"ש לכו לחמו כו', והמובחר שעולה למעלה היינו גוף האותיות כשנתבררו מבחי' הבל הדיבור הגשמי ועולין לה' אחד באהבה וביראה דפרחא לעילא כו' ואז מהם נעשה מזון לנשמות בג"ע שהן בחי' פנימיות העולמות כידוע ובכלי האצטומכא העליונים הוא שנברר הלחם כו'. ועד"ז בכל בירורי רפ"ח כו' שע"י מצות מעשיות הפנימית יורד לנשמות והחיצונית שלהם למלאכים כו' ועד רום המעלות ענין הבירור הזה. ועד"מ הדם שבכבד יש בו פסולת ופנימיות כמו"כ למעלה בנפש עליונה דהיינו בחי' מל' דאצילות דכתיב בה כי הדם הוא הנפש כו', יורד ממנה הפסולת לע' שרים שהן המזלות המגדלים כל מיני תענוגי עוה"ז הגשמי' והפנימי' עולה ללב ומוח להיות מזה מקור התענוג האלקי בבחי' חב"ד לנשמות בג"ע וכו'. וזהו אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ, פי' כשראה בעיר רומי שהי' קול רעש שלה ק"ך מיל כו' והתבונן על ריבוי התענוגים הנמצאים בה וכו' אמר אם לע' שרים החיצוני' שנלקחו מבחי' פסולת שפע העליונה יש ריבוי התענוגים כ"כ עאכו"כ לבחי' פנימיות התענוג אלקי מקור כל התענוגים שיש לנשמות בג"ע הנקראים עושי רצונו וכו' וד"ל. וזהו ובחרת בחיים וכו' וכמ"ש לאהבה את ה' כי הוא חייך כלומר לבחור בבחי' רצון וחפץ בחיי החיים שהוא מקור כל התענוגים בבחי' פנימיות השפע האלקי שהוא עד"מ המובחר שנעשה מן הדם שעולה ללב ומוח ומשיב את הנפש כו' ולמאוס בחיצוני' השפע הנפרד בבחי' גבול וכליון כמו שפע החיצוניות הנמשך לע' שרים וכדומה שנק' מות מטעם זה כו' וד"ל.

מ׳וזהו ענין עון פעור שאמר להם פנחס אשר לא הטהרנו ממנו כו' כי היו ממשיכים שפע המזלות עליהם בריבוי תענוגי עוה"ז כו' והוא ע"י עובדא זו שהיו פורעין עצמן כו' כדי לעורר בזה שפע הפסולת למעלה שיומשך עליהם וכו' וכמ"ש במ"א וד"ל. ובכל זה יובן יותר ענין מצות האהבה שהיא הבחירה בחיים דוקא שהוא החפץ והרצון מלשון אבה כנ"ל. ועיקר סיבת הבחירה אינו אלא בדעת ושכל דוקא כנ"ל וכמ"ש וידעת היום והשבות אל לבבך כו'. וענין ההתבוננות הוא להבין איך שהוא ית' עיקרא ושרשא כו' וכולא קמי' כלא חשיבי ממש וכו'. ומכל זה יובן ענין המצה שנק' מיכלא דמהימנותא דהיינו כמ"ש ורעה אמונה פי' לפרנס את האמונה והיינו ע"י המשכת הדעת, וזה ענין יצי"מ שהוא בחי' לידה והתגלות מבחי' אם הבנים כו' כמ"ש ע"פ לכן אמור לבנ"י בפ' וארא, ולכן אח"כ צ"ל ספה"ע שבעה שבועות תספר לך לברר ולזכך המדות שבנפש הבהמית כו' ועי"ז אח"כ מתן תורה שזהו עיקר ותכלית האהבה להיות הוי' אלקיך על ידי עסק התורה ומצות כנ"ל.

מ״אקיצור מהדו"ב לד"ה ואולם חי אני שבדמ"צ דף קעח, א

מ״ב [ע' קע"ח, ב, ש"ה דבורו ית' - ויהי אור כו']

מ״גוכמו נש"י שעלו במחשבה ואעפי"כ כדי שתרד בעוה"ז הוצרך להיות מאמר נעשה אדם (וכמש"כ באגה"ת) נמצא.

מ״דקיצור אות א'. מהו וימלא כבוד הוי' לשון עתיד, וכן ענין בשכמל"ו, ועד"ז אנו אומרים בשכמל"ו, והלא כתיב מלא כל הארץ כבודו שכבר הוא מלא (הג"ה ועי' מענין וימלא כבוד בזח"ג ס"פ צו דל"ה ע"א עד דאתברכא כנס"י כו' ואתברכו עילאי ותתאי כו' כדין כתיב ברוך הוי' מציון כו' וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן, ועמ"ש במק"מ במד"ר באסתר דקי"ח ב' גבי המולך מהודו ועד כוש פי' שע"ד הגילוי עכשיו מקה"ק בירושלים כן יהי' הגילוי מקה"ק בכל העולם, וזהו וימלא לשון עתיד, וע' כה"ג בלק"ת פ' נצבים סד"ה יו"ט של ר"ה ושם פ"ה דנ"ז סע"ב, אבל להמשיך גילוי בחי' בינה בכל הגבולין מבהמ"ק זה לא הי' ביכולת כ"כ בבית שני כו' ע"ש וע' סד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ואזי ובאו האבדים בארץ אשור כו', וע' בד"ה לבאר ענין המסעות בענין עתידה א"י שתתפשט בכל העולם כולו עכ"ה), גם מהו ברוך כבוד הוי' ממקומו, וכן ענין איה מקום כבודו, כיון שמלא כה"כ, יקדים פי' כי לא מחשבותי מחשבותיכם (הג"ה ע' בלק"ת בשה"ש בד"ה ביאור ע"פ יונתי בחגוי פ"א דט"ו ע"ב, וד"ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה רפ"ג עכ"ה), כי ע"י מח' אנא אמלוך נתהוו כל העולמות, וזהו בראשית נמי מאמר הוא, (ע' בד"ה כי תצא דרוש הראשון פ"ג), אמירה בלב, אך עלמין דאתגליין נמשכו מבחי' הדיבור, (ובהג"ה שאפ"ל שגם עלמין דאתגליין נתהוו תחלה ע"י מח' זו, רק שהי' אז מציאותן דק ורוחני למעלה מעלה מהמהות שהם עכשיו כשנמשכו אח"כ ע"י הדיבור).

מ״ה[דף קעח, ב שו"ה חושב - בגילוי]

מ״ו(נ' דלאו דוקא קאמר שהרי א"א בלי מחשבה שאינו נחה לעולם דלכך נק' לאה כמ"ש במ"א רק ר"ל בלי מחשבה עמוקה רק הרהורים בעלמא) מ"מ.

מ״זקיצור אות ב'. והנה מח' זו דאנא אמלוך הנ"ל נק' בשם כבוד, וזהו וכבוד הדר מלכותו, וזהו ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, וכבוד זה הוא ירידה גדולה אצלו ית' ע"כ צ"ל ברכה והמשכה (הג"ה ע"ד שנת' בד"ה כי ביום הזה יכפר דרוש הראשון ספ"א כי הנה לאו אורחא דמלכא כו' עכ"ה) וזהו ברוך כבוד הוי' ממקומו, פי' ממקומו כח המחשבה (ובד"ה אלה מסעי דרוש השלישי פ"ב פי' שהמח' וכח המח' זהו"ע ממכ"ע וסוכ"ע וצ"ע ובד"ה כי כארץ תוציא צמחה פ"ג פי' שענין המלך הקדוש שאומרים בעשי"ת זהו המשכת מח' זו דאנא אמלוך עכ"ה) וזה עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד ר"ל קודם שנתגלה מח' אנא אמלוך הי' הוא ושמו פי' שמו היינו כח המח' כו' (הג"ה וקרוב לזה איתא בתק"ז ריש תיקון יו"ד ד"כ ע"ב דפי' אי' מקום כבוד היינו בעליית המל' עד א"ס כו' עכ"ה).

מ״ח קיצור אות ג'. וזהו שבב"ש אומרים יחיד חי העולמים מלך, ברוך זהו המשכה שיומשך מבחי' יחיד להיות חי העולמים מלך (הג"ה לכאורה זהו כענין ואולם חי אני וימלא כבוד המשכת ח"י הנמשך מבחי' יחיד בבחי' אני, וזהו וימלא כבוד וע' בת"א בהביאור ע"פ כי אתה נרי דס"ח סע"ב, שזהו ג"כ פי' ארוממך אלקי להמשיך בחי' הרוממות בבחי' מלך כו' ואח"כ בישתבח אומרים מלך יחיד עליית המל' בכתר ע"ש עכ"ה) ואח"כ בישתבח אומרים מלך יחיד עליית מח' אנא אמלוך מתעלה במקורה ושרשה כמו שהי' הוא ושמו.

מ״טקיצור אות ד'. והנה המשכות הכבוד הוא ע"י אתעדל"ת במס"נ באחד והיינו מסירת הרצון וזהו"ע שאומרים בשכמל"ו סמוך לתיבת אחד, ואמרו יעקב שע"י אתעדל"ת זו ביטול היש לאין עי"ז ממשיכים מאין ליש שירצה כביכול בבחי' אנא אמלוך (הג"ה אפ"ל בק"ש יש ח"י אזכרות וחותם אני ה' אלקיכם ע"ד ואולם חי אני) ובפ' שני' דק"ש ואספת דגנך שע"י המאכלים מעלה האותיות שנפלו בשבה"כ ועי"ז יקויים וימלא כבוד ה' את שיאירו בחי' האותיות, ועי"ז יהי' הגילוי כבוד הוי' בכל הארץ כמש"ל סעיף א' בשם המד"ר באסתר.

נ׳קיצור אות ה'. והנה עליי' זו דבחי' מלך יחיד, והעלאת האותיות וכן ההמשכה מבחי' יחיד חי העולמים מלך הוא ע"י יעקב שלכן יעקב אמר ברוך שם כבוד מלכותו לע"ו תתן אמת ליעקב כו', כי הנה האבות הן הן המרכבה וע"ד והחיות נושאות שמעלים הכסא ארוממך אלקי המלך ממטה למעלה וגם העלאת האותיות לשרשן אך יעקב הוא נחלה בלי מצרים (הג"ה עמ"ש בד"ה במדבר סיני בענין למשפחותם לבית אבותם לגולגלותם ועמ"ש ע"פ הקל קול יעקב) וע"י העלאת האותיות בבחי' מים תחתונים בוכים (ע' בסש"ב פמ"ה ע"פ וישא את קולו ויבך כו') תתן אמת א' פלא עליון נמשך עד תיו סופא דכ"ד, רננו צדיקים צדיק עליון וצדיק תחתון (י"ל וימלא כבוד זה סוד היחוד כמש"ל בשם הזהר ס"פ צו ועיקר היחוד ע"י יעקב כמ"ש ע"פ הזהר חיי קל"ג בענין תפלת ערבית רשות).

נ״אקיצור אות ו'. וזהו ואולם חי אני (הג"ה, לענין ואולם יש להעיר ג' ענינים הא' ע"ד ואולם לוז שם העיר לראשונה, ע"ד קרתא שלא הי' אומרים שום שקר רק אמת, וא"כ י"ל ואולם ג"כ לשון אמיתית, וכ"כ בעה"כ של הסה"ד ערך אולם אמת, וא"כ ואולם חי אני ההמשכה מבחי' אמת בבחי' חי וכענין יחיד חי העולמים ויש להעיר מענין פתחו של אולם מ' אמה ומ' אמה ב' פעמים כ' שהם הב' בחי' שבכתר כמ"ש בהביאור ע"פ אני ישינה וע"ז י"ל אולם לשון חוזק כמו ובריא אולם, והנה עיקר החוזק לו ית' כמ"ש גואלם חזק ה' צבאות שמו ירמי' סי' נ' ל"ד, והנה מבחי' חי נמשך בבחי' אני שהוא מל' שיהי' בחי' אני ראשון ואני אחרון בהשוואה אחת דהיינו המל' תהי' כמו הכתר בד"ה נאוו לחייך גם בחי' מל' נעשית בבחי' חי דוגמת מ"ש בזח"א פ' ויגש דר"ז ע"א ודוד בגין דוכתי' דהוי חי לא הוי נאים אלא שיתין נשמי ובפרד"ס ערך חי כתב שהמל' נק' ג"כ חי ע"ש ואתה מחי' את כולם והרמ"ז שם פי' שזהו בחי' ציון, ובת"א פ' מקץ בד"ה ביאור ענין רני ושמחי כו', הנה ציון לשון זכר ולשון נקבה שהוא בחי' דו"נ כו' וכמ"ש בזח"ג פ' צו דל"א סע"א כד אזדווגא כחדא בזיווגא חד כדין ציון אקרי כו' וא"כ זהו"ע חי אני דהיינו חיבור בחי' חי בבחי' אני ואז גם המל' נק' חי, וזהו היפוך טעות המרגלים, והנה אולם הוא ג"כ בחי' שער להיכל י"ל כיון ע"י ואולם חי אני כו' וימלא כבוד הוי' את כל הארץ ע"כ גם בבית שער יהי' הגילוי ולא בבחי' היכל לבד, וע"כ נר חנוכה מדליקין על פתח הבית מבחוץ כו' וזהו חכמות בחוץ תרונה עכ"ה), וזהו ואולם חי אני כי המרגלים טעו לומר כי חזק הוא ממנו אפי' בעה"ב אינו יכול להוציא כליו משם והיינו כי מלכותך מלכות כ"ע גם השרים על עכו"ם מקבלים חיותם מבחי' כבוד מל' וסברי שחיותם הוא ג"כ בבחי' התלבשות בתוכם כו' כמו התלבשות הנפש בגוף או כמו התלבשות נה"א בנה"ב (הג"ה, וזהו שבעה"ב ר"ל בית הוא מל' ובעל הבית ת"ת כתפארת אדם לשבת בית, גם אשה נק' בית כמ"ש בנתה ביתה משלי סי' י"ד, אינו יכול להוציא כליו הן האותיות המחי' אותם כי מקבלים מבחי' ארך אפים כמ"ש בד"ה בשלח פרעה ובעה"כ של הסדה"ד אות ב' בערך בעל הבית כ' הקב"ה הוא בעל הבית של העולם כי העולם נק' בית והמרגלים אמרו אפילו בעה"ב א"י להוציא כליו עכ"ל עכ"ה) ובאמת טעו כי וכבודי לאחר לא אתן כתיב וחיותם אינם אלא בבחי' מקיף עליהם בבחי' צל וזהו סר צילם מעליהם.

Today's Learning

דרך מצותיך, הוספותDerekh Mitzvotekha, Supplements