דרך מצותיך, מצות האמנת אלקות א׳Derekh Mitzvotekha, The commandment of having faith in God 1
א׳(יתרו) אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. זו מ"ע לידע ולהאמין שיש אלוה (חינוך כ"ה), והרמב"ם בס' המצות במ"ע סי' א' ביאר ענין מצוה זו בלשון זה, מצוה א' היא הציווי אשר ציונו בהאמנת האלהות והוא שנאמין שיש שם עלה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאים והוא אמרו אנכי ה' אלקיך עכ"ל, והרמב"ן שם כ' בשם בה"ג שלא מנאה בתרי"ג והנראה מדעתו של בה"ג שאין מנין תרי"ג מצותיו אלא גזירותיו יתעלה שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא לעשות, אבל האמונה במציאותו יתעלה שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי השכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצות לא ימנו בחשבונן ונסמך שם מהמכילתא כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזירותי עשו קבלת המלכות ענין בפ"ע והמצות הנגזרות מאתו יתע' בע"א כו'. ומ"מ דעת הרמב"ן בעצמו היא כהרמב"ם וכמו שסיים שם זהו דעת בה"ג ויש לו פנים אבל עוד במל"ת אבאר המתחויר לי ובהשגותיו לל"ת סי' א' כתב להדיא כהרמב"ם וז"ל שנצטוינו מצוה ראשונה בקבלת מלכות שמים כלומר שנאמין שיש אלוה פועל לכל הנמצאות מוציאן מאין מוחלט אל היש שהם עליו ואל היש שיחפוץ בו בכל זמן מן הזמנים והוא שאמר יתברך ויתעלה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים שהיא מצוה באמונה כמו שכתוב וביארנו אנחנו אותו בראי' מדבריהם ז"ל צוה אותנו בזאת האמונה שהיא יסוד התורה עכ"ל לענינינו, וכן כתוב ומפורש ברע"מ פ' וארא דכ"ה ע"א וז"ל ע"פ וידעתם כי אני ה' אלקיכם (שמות ו' ז') פקודא דא קדמאה דכל פיקודין למנדע דאית שליטא עילאה דאיהו רבון עלמא וברא עלמין כולהו שמיא וארעא וכל חיליהון ודא איהו בכללא כו' כיון דידעו פקודא דא בארח כלל כדין אוליף לון בארח פרט כי ה' הוא האלקים דא בארח פרט כמה רזין וסתרין אית ביה עכ"ל לענינינו, מבואר מדבריו שפקודא קדמאה בארח כלל היא מצוה זו דהאמנת אלהות שמנאה הרמב"ם מפסוק אנכי ואח"כ מ"ש בארח פרט היא מצות אחדות השם שמנאה הרמב"ם שם סי' ב' מפסוק שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד (דברים ו' ד') וכ"כ החינוך תי"ז: וכ"ה להדיא בהקדמת זהר בראשית די"ב ע"א פקודא תליתאה ופקודא רביעאה שהם ב' מצות אלו האמנת אלהות והיחוד יעו"ש:
1
ב׳א) והנה באמת צ"ל קושית בה"ג שהאמונה במציאותו יתעלה שהוא העיקר והשרש איך ימנו בחשבון הציווים וכן הקשה הר' חסדאי בספר אור ה' הביאו הר"י אברבנאל בספר ראש אמנה פ"ד וז"ל שטעה טעות גמורה מי שמנה אנכי ה' אלקיך מצוה לפי שהמצוה היא מן המצטרף ולא תצוייר בזולת אלוה מצוה ידוע ולזה כאשר נניח אמונת מציאות האל מצוה כבר נניח אמונת מציאות האל קודמת לאמונת מציאות האל וכו' וכל זה בתכלית הביטול והגנות, אמנם החכם הגדול השלם בדעותיו הר' יצחק אברבנאל החזיק דעת הרמב"ם בפרט כי כן הוא דעת הרעיא מהימנא משה אמת ותורתו אמת, ולזאת תירץ שם פ"ז וביאר שם דברי הרמב"ם שאין כוונתו כפי שהבין בו הר' חסדאי בפי' מצוה זו שהיא אמונת מציאות האל רוצה לומר שהוא נמצא בלבד אשר סותרו הוא הנעדר ח"ו אבל עם העיון הטוב והישר יראה שאינו כן אבל כוונת הרב הגדול בכל דבריו הוא שהעיקר הראשון והמצוה הראשונה הוא שנאמין שהאלוה ב"ה שכבר ידענו שהוא נמצא, מציאותו הוא היותר ראשון ויותר שלם אשר בכל המציאות, שמציאותו אינו אפשר מצד עצמו כיתר הנמצאים אבל הוא מחויב המציאות מצד עצמו כו' וכבר התבאר שהמחויב הוא כי הוא אינו צריך במציאותו לזולתו וכל מה שזולתו צריך במציאותו אליו לפי שהוא נותן המציאות וקיום לכל הנמצאים כו' יעו"ש: והעולה מדבריו שציווי ההאמנה אינה על מציאות האל כי ע"ז לא נצרך לציווי כי כבר ידענו שהוא נמצא כמשי"ת רק הציווי הוא ההאמנה שמציאותו הוא היותר שלם כו', אמנם מה שביאר החכם הנז' ענין שלימות מציאותו שהוא מחוייב המציאות הנה ע"פ דרך הקבלה הוא בענין אחר כמשי"ת לפנינו אי"ה כי גם על היותו מחוייב המציאות א"צ לאמונה כי הוא נכלל בכלל הידיעה שכבר ידענו זה שיש בורא המחי' העולם וממילא שהוא מחוייב המציאו' כמו שביאר בעצמו ענין מחוייב המציאות שהוא זה אלא האמונה היא שהוא ית' רם ונשגב למעלה מעלה ממדריגת החכמה וכמ"ש במצות הנדרים (מצוה ת"ו) (ובכלל זה שהוא ית' מחי' את העולם באופן שהם בטילים במציאות לגמרי לגבי דבר ה' ורוח פיו ית' כביטול אור השמש בשמש כמ"ש בלק"א (ח"ב פ"ו) וכמשנ"ת מצוה י' אלא שי"ל שאמונה זו נכלל במצות האמנת היחוד ובזה יתכן דלכאורה קשה שגם על היחוד אינו נצרך לציווי כלל כי ממילא מושג וכמו שהוא דעת הר' חסדאי שלא למנותו ג"כ בכלל הציווים הובא שם פ"ד אלא שהציווי של ההאמנה הוא כנ"ל) וענין זה הוא הנק' בזהר סובב כל עלמין שע"ז היא מצות האמונה אבל בחי' ממכ"ע אינו נופל ע"ז לשון אמונה אלא כמ"ש ומבשרי אחזה אלוה (איוב י"ט כ"ו) אחזה ממש, והוא תרגום של ראי' והגם שאינו רואה בראיה גשמיות ממש דעיני בשר מ"מ ה"ז כאילו רואה ממש ענין זה שהקב"ה מחי' את כל העולמות כי ראיית השכל בדבר שנתאמת אצלו ענינו ה"ז כראיה בעיני בשר והתאמתות זו הוא מ"ש ומבשרי אחזה (איוב י"ט כ"ו) כמו מה שנתאמת אצל האדם ענין חיות נפשו שיש מהות נפש מלובשת בגופו המחי' אותו שהרי הגוף אינו חי מעצמו לבד שהרי בעצמו הוא דומם כבשר ועצמות המונחים בקדרה ובתבשיל, אלא שהוא חי מצד חיות הנפש הרוחניות שבו שהוא רוח החיוני המלובש בדם כדכתיב כי הדם הוא הנפש (דברים י"ב כ"ג), וא"כ הגם שמעולם לא ראה אדם מהות הנפש שבו איך ומה היא עכ"ז נתאמת אצלו ברור מציאותה ע"י השכל וזו היא ראיית השכל שהוא אמות חזק כראיית העין ממש, וכך אחזה אלוה ממש בראותו כל העולם חי וקיים כל נברא לפי ערכו הגלגלים מתנוענעים והארץ יש בה כח הצומח להצמיח עשבים ואילנות עושים פרי ובע"ח מרגישים וכן הנפש שבאדם, שכל העולם בכללו הוא כמו גוף א' גדול מהלך ת"ק שנה והרי גוף זה הוא בעצמו דומם ומאין בו החיות הזה שבכאו"א הנה זהו חיות האלהות שהוא ית' מאיר ומשפיע בכללו וכמארז"ל מה הנשמה ממלא את הגוף כך הקב"ה ממלא כל העולם (מדרש תלים ע"פ ברכי נפשי), ועד"ז הוא נשמה ג"כ לגופות המלאכים שיש להם גופות רוחניים וחיותן הוא מהתלבשות אור ה' בו וז"ס אחזה אלוה אחזה ממש בראיית השכל כאלו רואה בעין, וא"כ לא שייך על ענין זה ציווי להאמין שהאמונה לא יתכן אלא על דבר שאינו רואה בעיניו ומאחר שענין זה נראה לעין הרואה מה נצרך לאמונה ע"ז אלא ע"ז נאמר דע את אלקי אביך (דה"א כ"ח ט') שדבר זה נתפס בדעת ולא באמונה לבד ופי' דעת הוא ל' הרגשה כמו והאדם ידע וגו' (בראשית ד' א') כי הדבר המושג ע"י ראיית השכל הוא נרגש ממש ולא בחי' אמונה שהדבר האמון אינו בבחי' הרגשה בהמאמין שהאמונה היא למעלה מהשכל, ואמנם מ"מ נופל ע"ז ל' ציווי ג"כ דע דהיינו להתבונן ולהעמיק מחשבתו בזה ולא שיעלה ויעביר הענין במחשבתו לבד בלתי עיון והעמקה שזה נק' בשם הרהור לבד וידוע בזהר דהרהור לא עביד מידי אבל הדעת הוא שיעמיק מחשבתו בדבר הזה (וזה שנצטוינו בזה במ"ע לדעת ר' יונה בשערי תשובה מפסוק וידעת היום וגו' ולרמב"ם נכלל זה במצוה זו כמ"ש החינוך לידע ולהאמין כמשי"ת) וישימו לנגד עיניו ונצטווינו ג"כ בפסוק השמר לך פן תשכח את ה' וגו' (דברים ו' י"ב) שלא יסיח דעתו מזה ולכן נופל ע"ז לשון שכחה כי הדבר נראה בעליל לעין הרואה אלא שהציווי הוא שלא יסיח דעתו מזה לעשות עצמו שכוח ח"ו והרמב"ן מנה זה במנין המצות בל"ת כמ"ש בהשגותיו לל"ת סי' א' אמר שלא לשכוח אמונת האלהות והוא זה, ולהרמב"ם שלא מנה זה בכלל הלאוי' כבר תירץ המגילת אסתר שם לפי שהוא מהציווים הכוללים יעו"ש:
2