דרך מצותיך, מצות האמנת אלקות י״אDerekh Mitzvotekha, The commandment of having faith in God 11
א׳יא) העיקר הד' הוא שאין לו ית' התלות בזמן, וביאור זה היינו שהוא ית' קדמון ר"ל שאין לו התחלה וכל מה שזולתו אינו קדמון אלא מחודש ממנו ית' וקדמם ההעדר כו' והכתוב המורה ע"ז הוא מ"ש מעונה אלהי קדם כו' (דברים ל"ג כ"ז) והנה לפי מה שנבאר שהוא ית' אין לו התלות בזמן כלל א"כ אומרינו קדמון אינו קדימה זמנית חלילה שנאמר שקדם להעולם בזמן כמו שאתה אומר שנח קדמון מדוד ששניהם הזמן מגבילם וזה קדם זמן מה לזה, וזה אינו בו ית' אלא ענין הקדמות שאנו אומרים בו הוא שהוא קדם לכל וגם לבחי' הזמן כי גם הזמן הוא נברא ממנו ית' כשאר כל הברואים ואין זו קדימה זמנית אלא שהוא ית' הוא לבדו הי' טרם מציאת הזמן וכשברא העולם ברא ג"כ הזמן ונמצא הזמן נתהוה אחר כך וכל העולם בכללו שהם מחודשים והרי הוא ית' קודם להם אלא שקדימה זו נפלאה ביותר מקדימה זמנית שהיא קדימה מוגבלת כי הזמן הוא בעל גבול להיותו נברא כמשי"ת אי"ה וזו היא בלתי מוגבלת כי הוא ית' המחוייב המציאות הי' מעולם ולא שנתהוה ח"ו אלא נמצא תמיד ואומרינו נמצא תמיד היינו עד"מ אילו תאמר זמן בלי גבול ממש אבל באמת הוא נמצא שלא בזמן ר"ל בבחי' שלמעלה מבחי' זמן כלל וגם עתה הוא הוה למעלה מבחי' זמן אלא שהזמן הוא רק בנבראים כו', וביאור הענין הנה גם חכמי הפלסופי' הסכימו והוכיחו שהזמן הוא נברא ובראשם הרב רבי אברהם בן עזרא, ולקרב הדבר אל השכל, בראיה ברורה ומכרחת, הוא שהרי אנו רואים שהזמן הוא דבר המתחלק לחלקים היום א' משס"ה חלקי השנה, ושעה א' מכ"ד ביום, ורגע א' מתתר"ף בשעה, והרגע היא גבולית כמימרי', ובהקבץ תתר"ף חלקים גבוליים כאלו יהי' משך שעה, ובהקבץ כ"ד שעות יהי' משך יום (שהוא משך הקפת הגלגל היומי) ובהקבץ שס"ה ימים יהי' שנה, ובקיבוץ שנים רבות יהי' שמיטה ויובל או אלף שנה או שית אלפי שני דהוי עלמא, ומאחר שהוא מקובץ מחלקים הרי נמנע שיהי' בלי מוגבל בפועל, ור"ל שתאמר שכבר הי' זמן בלי גבול, והיינו שהי' חלקיים גבוליים נקבצים הרבה מאד עד שהי' מזה בלי גבול והוא דבר נמנע כי מן הגבול לא יתהוה הבבע"ג אפי' אם תקבץ חלקים ברבוי היותר מופלג הכל יהי' גבול מאחר שכל חלק הוא גבולי שהרי לגבי בבע"ג מוכרחים אנו לומר ששוה רבוא רבבות עם א' ממש שלא תמצא בו חלקים רבוא רבבות פחות ממה שתמצא בו חלקים של א' שא"כ הי' גבולי כמ"ש בלק"א (פמ"ח) בפי' אין ערוך כו' ומאחר שא' עם רבוא רבבות עד"מ שוה ממש א"כ איך יתכן שמן הרבוי של האחדים יתהווה הבבע"ג וממש כמו שרגע א' פשיטא שרחוקה מאד מענין בלתי ההגבלה שהרי אין לך מוגבלת יותר מהיות' כמימריה בעלמא ככה ממש מן הרבוי של האחדים לא יהי' רק גבול כו', ועוד שמאחר שהרגע והשעה היא חלק מן כללות הזמן שהי' מעת היותו, הרי בהכרח שיש בו מספר כמה חלקים כמוהו שהרי אנו רואים שכל שיומשך עוד יתרבה הזמן והרי מאחר שמתרבה עם חלק גבולי הנוסף עליו בהכרח שהוא עצמו הי' ג"כ גבול שאילו הי' בבע"ג לא יתרבה מדבר גבולי מאחר שאין ערוך לו הגבול כנ"ל שאל"כ הרי מצאת בבע"ג גדול יותר מבבע"ג אחר כאילו תאמר שבמשך אלף שנה נתגדל ונתרבה הזמן שהי' בבע"ג וזה אי אפשר כו' אלא ודאי שהזמן הוא מוגבל בעצם ולכך יתוסף מרבוי חלקים גבוליים ושכל שיעור גבולי הוא באמת חלק ממנו ויתגדל ברבוי החלקים כו' ומאחר שהוא מוגבל הרי קדמו ההעדר, והנה מה שהי' לפניו הרי בהכרח שלא הי' בחי' זמן כלל, והנה התבאר שהזמן הוא נברא ומחודש מאין ליש ככל הברואים, והוא ית' הי' לבד בלי בחי' זמן ואפי' המשך הבלתי משוער ע"י הגלגל כזמן שלנו לא הי' ח"ו כי סוף כל סוף הרי הוא מתחלק לחלקים גבוליים ובהכרח שהוא בע"ג וא"כ הוא מחודש כנ"ל אלא הי' למעלה מעלה עילוי רב ממציאות שבזמן ואיך ומה הוא נעלם מאתנו כמו שעצמותו ית' נעלם, אבל יודעים אנו בבירור שכן הוא וזוהי מעין ידיעת המציאות ולא השגת המהות שנת' פ"ב, וכמו שאנו יודעים ברור מציאת הרוחנית באופן שלמעלה מגדר ההגבלה במקום שהרי כל החוקרים הסכימו פה א' שלמעלה מגלגל הט' אין מציאת מקום כלל כמ"ש בפרדס מהרמ"ק והוכיחו בראיות ברורות ודעת לנבון נקל שהראי' הנז"ל על שהזמן מוגבל תתפרש ג"כ ביתר שאת כמעט נראה לעין שהמקום ר"ל אפי' הריקות שבחלל העולם מוגבל שהרי הוא מתחלק לחלקים לאמות וטפחים ואצבעות כו' וכנ"ל, והנה המציאות שלמעלה מגלגל הט' מושלל ממציאת מקום כמו מציאת הריקות שבחלל העולם שזהו המקום באמת וכיון שאינו שם יתפלא המשכיל על מהות המציאות ההוא איך יכול להיות בלי מקום שכל גשם שבעולם השפל מדצח"מ א"א להיות עומד אלא במקום שהוא הריקות הנ"ל וע"כ מ"מ כן הוא וזהו ידיעת המציאות ולא השגת המהות וכמ"כ הוא על המציאות שבלתי זמן אנו יודעים ברור מציאות הנ"ל ולא השגת מהות, וזהו לא יפלא כלל כי כמו שאין המקום מחוייב אלא לגשמי', והרוחני אינו בערכו כמ"כ הזמן כו':
1
ב׳ואמנם ידוע המאמר המבואר במדרש רבה בראשית ג' ע"פ ויהי ערב א"ר יהודה בר סימן מלמד שהי' סדר זמנים קודם לכן, שיראה מדבריו שהי' זמן קודם בה"ע ונדחקו בו המפרשים לפרשו בדוחק, אמנם באמת לק"מ, כי יש הפרש בין זמן לסדר הזמן, וסדר הזמן הוא דק יותר מענין הזמן כמשי"ת ועל סדר הזמן הוא שכוונתו שהי' קודם לכן אך גם הוא איננו קדמון כמו הש"י אלא שנברא ג"כ אחר ההעדר אלא שקדם לעולם הרבה וע"ד שאמר ר' אבוהו שם מלמד שהי' בונה עולמות ומחריבן ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי ומאז שהתחיל בנין עולמות הנ"ל הי' נמצא סדר הזמן כי העולמות הנ"ל הם ענינים רוחניים נעלים מעולם השפל שלנו כמשי"ת עד שלא הי' בהם זמן גשמי כשלנו אלא המציא' הנק' סדר הזמן ולאחר שנברא העולם הי' הזמן גשמי שלנו המשוער בתנועת הגלגל, אמנם קודם בנין העולמות הנ"ל גם סדר הזמן לא היה אלא הי' הוא ית' לבדו הוא שהוא למעלה מן הזמן לגמרי כנ"ל. ולהבין זה, יש להקדים ביאור מאמר זהר בפ' תרומה דקס"א קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא באורייתא כתיב ויאמר אלקים יהי אור אסתכל בהאי מלה וברא לי' וכן בכל מלה ומלה הה"ד ואהי' אצלו אמון אומן לא כתיב לאו דאורייתא ברא עלמא אלא קוב"ה באסתכלותא דאורייתא ברא עלמא עכת"ד לענינינו ע"ש, וצ"ל דמשמע שבלתי ההסתכלות לא הי' באפשרי לברוא ח"ו והלא הוא ית' שכותב התורה הוא המסתכל אח"כ ולמה יצרך להסתכל במה שכתב, והענין כי נת"ל פ"ד שהתהוות הרבוי מן האחד הפשוט ב"ה הוא מחמת היות ההארה נמשכת ע"י הי"ס שהם כלים מכלים שונים ולפי שינויי הכלים כך יהיו שינויי הנפעלים ושם רמזנו ג"כ כי התהוות י' כלים הללו בעצמן שהם בחי' כלים שונים מן האחדות הפשוט ית' הי' ג"כ ע"י בחי' אמצעית והוא שמתחלה לא נמשכו כלל בבחי' י' כלים אלא כלי א' הכלולה מעשר והוא הנק' עקודים שעקודים כולם בכלי א' ולא ניכר בו התחלקות כלל לעשר ח"ו אלא כמו ההיולי כמ"ש בע"ח וכמ"ש במ"א ג"כ משל לזה מראשית ירידת חיות הנפש להתלבש באיברי הגוף טרם שמתלבש בפרטות האיברים שאז נכללים בו כל הכחות המחולקים שנמצאו אח"כ כאחד ממש ואע"פ שלאח"כ הם שונים זמ"ז כמו במוח קרירות ובלב חמימות מ"מ בעודן במקורן אינן ממהות זה כלל עד שהיו בבחי' א' ממש וכן נתהוו כח הי' כלים כלולי' בבחי' א' ממש, וזהו הנק' ע"ס דעקודים בל' האריז"ל ובל' הרמ"ק נקראו י"ס הגנוזות במאצילן שהם שרשים ומקורים לי"ס דאצילות ונקראו צחצחות בל' הגאונים ובהם ועל ידם נמשך מא"ס ב"ה הפשוט להיות אח"כ י"ס דנקודים שהם י' כלים ממש ואח"כ בברודים מתכללים י' מי' עד אין קץ ומהם התהוות רבוי הנבראים לאין שיעור כי מחסד שבחסד שבחסד יומשך מציאות שונים מן המציאות הנמשך מחסד שבחסד שבגבורה וכו' וכמ"ש במ"א ע"פ [היש מספר לגדודיו כו' (איוב כ"ה ג')] ולגדודיו אין מספר (חגיגה י"ג ב') יעו"ש, והנה י"ס דעקודים הללו הם נמשכים מאח"פ דא"ק כמ"ש בע"ח ונמצא שבחי' אח"פ דא"ק הוא הממוצע בין א"ס ב"ה שהוא פשוט בתכלית הפשיטות ולאו מכל אינון מדות איהו כלל לי"ס דאצי' שהם כלים שונים כנ"ל כי הוא בחי' כללית שכולל הי"ס כא' ועל ידו נמשך מא"ס ב"ה התהוות י"ס וביאור ענינו היינו כמ"ש הרמ"ק בשער י"א פ"ג בביאור ענין ג' הצחצחות (שהם הנק' הגנוזות לדעתו שהם גנוזות בעצמות ממש ולפמ"ש האריז"ל הוא בבחי' אח"פ דא"ק בלבד כמשי"ת) וז"ל לבאר הענין ג' נעלמות אלו ביאור יפה יתיישב בשכל המשכיל והענין כי לא מחשבותיו מחשבותינו ולא דרכיו דרכינו כי כאשר ידמה האדם בשכלו להוות איזו מציאות שיהי' הנה מחשבתו לא תפעיל ואף אם ידמה ויצייר בשכלו צורת המציאות אשר ברצונו להוות עכ"ז הי' כלא הי' עד יפעל ויצא לפועל ונמצא הפועל שלם מהכח כי הכח חסר המציאות ואין לו מציאות ושלימות כלל והפועל הוא העיקר והמציאות וזולתו אין דבר ואין כן פעולתו והוייתו של ממ"ה הקב"ה כי כאשר עלה ברצונו להוות ולהאציל אצילות הטהור והקדוש אז נאצל ונצטייר כולו בעצמותו בלי שינוי בו ח"ו אלא מציאות מתייחד עמו עד שאין בין המאציל והמציאות ההוא הבדל כלל אלא הוא והם הכל דבר א' ועצם א' ושרש א' ואף אם נייחס האצילות ההוא אל בחי' הג' כאשר נבאר שהם אור קדמון צח ומצוחצח אין בחי' חלוקם בערך עצמותם אלא בערך בחי' ענפיהם שהם הספי' המתפשטות ומתאצלות כו' עכ"ל לענינינו, וביאור דבריו מובן שבחי' עלות הרצון לפניו ב"ה להוות י"ס הרי באמת הוא רצון א' מיוחד ואינו ממהות י"ס הגלוים עם שהוא התהוות שרש הי"ס ממש והיינו כמש"ל בענין העקודים שהם כלי א', ולהיות כי מי"ס נתהוו כל העולמות וכל אשר בהם הרי מובן שברצון ההוא שרש הי"ס נשרשו ג"כ כל פרטי הנבראים שבעולם שנמשכו מי"ס שכולם עלו ברצונו להוות וכולם נתהוו ממש ע"י רצון זה אלא שהיו כלולים יחד בבחי' א' למשל כשאדם עולה בדעתו לעשות ענין א' שיש בו כמה מעשיות מ"מ הרצון והמחשבה ההיא אחת היא וכוללת כולם, וז"ס מ"ש בע"ח שרגלי א"ק מסתיימי' בסיום העשי' משא"כ בחי' אצילות שבינו לבי"ע יש פרסא, להיות כי א"ק הוא האור כללי הכולל כל ההשתלשלות כא' ע"כ רגלי א"ק היינו היותו כולל לבחי' עשי' מגיע עד העשי' משא"כ האצי' הוא פרט א' כמו שהעשי' פרט א' וד"ל: והנה מבואר למעלה דבחי' התכללות זו הוא בבחי' אח"פ דא"ק שהם כלים חיצוני' שבו משא"כ פנימיותו הוא בחי' הקו מא"ס ב"ה הפשוט בתכלית ואינו בערך אפי' להיות נק' אור כללי כי הרי הכלל הוא מעין הפרט ואין בפרט אלא מה שבכלל ואא"ס ב"ה לאו מכל אינון מדות איהו כלל ולכן בחי' הרצון הזה שכתב הרמ"ק הוא באמת נאצל ג"כ לאחר הצמצום כמ"ש למעלה בשם האריז"ל, וז"ש הזהר קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, אסתכל דוקא שהוא מבחי' עיניים דא"ק שמבחי' כלים החיצוני' דא"ק שנק' אור כללי ושם הוא שרש התורה שנק' משל הקדמוני כי היא מבחי' חיצוני' חו"ב דא"ק כמאמר נובלות חכמה שלמעלה תורה (ב"ר י"ז) הנה בה ועל ידה האור א"ס מהוה העולם שע"י הכלל נמשך אח"כ בפרט ולאו דאורייתא ברא עלמא פי' לא שהמחשבה עצמה בורא ח"ו אלא שהא"ס בורא הפרטי' ע"י המחשבה הכללי' באורייתא כתיב ויהי אור היינו מציאת האור שהי' כלול במחשבה כללי' הנ"ל אסתכל בו והמשיכו לבא לידי גילוי בבריאת אור פרטי כו' ולכן ב"נ דעסיק באורייתא מקיים עלמא כי ע"י דיבורו בתורה בכל פרט גורם המשכת האור וחיות מא"ס ב"ה ע"י הכלל אל הפרט וז"ס דברו חכמים בהוה (שבת ס"ה א') שהדיבור של חכמים בח' שרצים עד"מ שהחובל בהן חייב הוא המהוה אותן ושרשן וכן בכל הדברים שבתורה וכמ"ש במ"א, ונמצא מובן מזה שסדר השתלשלות העולמות הוא בבחי' כלל ופרט כדי להיות התהוות פרטי הנמצאים מא"ס ב"ה שהוא למעלה מעלה מן הכלל ג"כ כנ"ל והכלל הראשון הוא בחי' א"ק ואח"כ נפרטו י"ס דנקודים ואח"כ נפרטו בברודים להיות מציאיו' רבות בספי' ע"י התכללותם זמ"ז וכל א' בחי' כלל לגבי פרטי הנבראים שיומשך מכל מציאות ספי' בבי"ע כמו מחסד נמשך מחנה מיכאל ק"פ אלף הרי החסד הוא בחי' כלל לגבי פרטי הנבראים ההם, וכל מה שנמשך יותר למטה הוא בא בבחי' התחלקות יותר ועכ"ז אין בפרט אלא מה שבכלל דהיינו שהפרט אינו התחדשות לגבי הכלל אלא רק מה שבא בהתחלקות פרטיות ולעולם גם בהכלל נמצאו כל הפרטי' אלא שהיו בהתכללות כמו המשנה לגבי הגמרא שכל פרטי הדקדוקים שבגמ' נכללו בכלל שבמשנה וכמאמר אילפא מי איכא מידי דשאיל לי ולא פשיטנא לי' ממתני' (תענית כ"א) וכן מאמר ינוקא דר"ל (שם ט') מי איכא מידי דכתיבי בכתובי ולא רמיזי באורייתא כו' וכנ"ל שהכלל הראשון הוא א"ק שהי' כולל כולם הוא בחי' א' והה"מ ז"ל קראו אור כללי וממנו נמשך אח"כ בפרטות וז"ס קורא הדורות מראש (ישעי' מ"א ד') פי' ראש הוא בחי' א"ק והדורות הן כל הסדר של ההשתלשלות דאבי"ע שנקראו ממנו לבא לידי גילוי מההעלם כמי שאומר ראובן בא לכאן שמציאותו של ראובן הי' כבר אלא שבקריאה זו נעתק ממקומו לבא לכאן כך כל הדורות הי' בראש בחי' א"ק אור כללי שהוא ענין המחשבה הקדומה שצופה ומביט עד סוף כל הדורות שבמחשבה זו נתהוו כולם (ולכן אמר הרמב"ם שהמציאות של הנבראים הנראה לנו אינו אמתת מהותן אלא מקרה אשר קרה לו משום שהמציאות אמיתי שלו הוא בעודו במחשבת הבורא ית' ור"ל בבחי' אור כללי הנ"ל שנק' מחשבה הקדומה כנ"ל ונק' צחצחות וי"ס הגנוזות בל' הפרדס):
2