דרוש חדושי הלבנה ה׳Derush Chiddushei HaLevanah 5

א׳רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹ בֶּן פָּזִי רָמִי: כְּתִיב "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים וגו׳", וּכְתִיב "אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל" "וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן".

ב׳לָאו רוּמְיָא דִידֵיהּ מִמַּה שֶּׁהִשְׁוָה אוֹתָם שֶׁאָמַר עַל שְׁנֵיהֶם ׳גְּדוֹלִים׳, וְאַחַר כָּךְ אָמַר עַל הָאֶחָד שֶׁהוּא ׳גָּדוֹל׳, וְעַל הַשֵּׁנִי שֶׁהוּא ׳קָטָן׳. שֶׁכְּבָר לֹא הָיָה בַּעַל הַמַּאֲמָר הַזֶּה שָׁפָל מִבַּעֲלֵי הַשְּׁלֹשָׁה מַאֲמָרִים שֶׁהִזְכַּרְתִּי, שֶׁאֵין בְּכָל אֶחָד מֵהֶם שֶׁנִּתְעוֹרֵר לְמִרְמֵי קְרָאֵי אַהֲדָדֵי בְּהָכִי. לְפִי שֶׁמֵּעִיקָרוֹ קֻשְׁיָא זוֹ לָאו קֻשְׁיָא, שֶׁהֲרֵי בְּעֵרֶךְ הָאֲחֵרִים, רוֹצֶה לוֹמַר כּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, שְׁנֵיהֶם גְּדוֹלִים בְּאוֹרָם, כַּנִּרְאֶה לָעַיִן. וְשֶׁהֵם, רוֹצֶה לוֹמַר שְׁנֵיהֶם הַלָּלוּ, בְּעֵרֶךְ הָאֶחָד לַשֵּׁנִי, הָאֶחָד גָּדוֹל בְּאוֹר וּבְגוּף מִן הַשֵּׁנִי, וְזֶה נִרְאֶה גַּם כֵּן לָעַיִן. וְאֵיךְ אִם כֵּן, בַּעַל הַמַּאֲמָר הַלָּז לֹא יִהְיֶה יוֹדֵעַ וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ, דְּלֹא קֻשְׁיָא הִיא?

ג׳אֲבָל רוּמְיָא דִידֵיהּ הוּא לְפִי עֲנִיּוּת דַּעְתִּי, דִּלְמַאי נָפְקָא מִנֵּיהּ אָמַר הַכָּתוּב כָּךְ, עַד שֶׁבְּהֶכְרֵחַ נִצְטָרֵךְ לַפֵּרוּשׁ, עִם שֶׁהַפֵּרוּשׁ מְבֹאָר מֵעַצְמוֹ מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. מִכָּל מָקוֹם, הֲרֵי הָיָה יָכוֹל הַכָּתוּב לִכְתֹּב בְּלָשׁוֹן שֶׁלֹּא הָיָה צָרִיךְ לְשׁוּם פֵּרוּשׁ, וּלְקָרְאָם בִּשְׁמוֹתָם כִּדְבַר יוֹסֵף (בראשית לז ט) "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ", וְכִדְבַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בַּמִּשְׁנֶה תוֹרָה פָּרָשַׁת (וָאֶתְחַנַּן) (דברים ד יט) "וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ", וְעוֹד בְּפָרָשַׁת (שׁוֹפְטִים) (שם יז ג) "וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ". וְכָךְ הָיָה לוֹ לוֹמַר גַּם כָּאן, "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ, אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַיָּרֵחַ לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה". שֶׁאִם תֹּאמַר שֶׁהַכָּתוּב בָּא לְהוֹדִיעֵנוּ זֶה הָעִנְיָן בְּעַצְמוֹ, שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּעֵרֶךְ הָאֲחֵרִים גְּדוֹלִים בְּאוֹרָם, וְשֶׁבְּעֵרֶךְ הָאֶחָד לַשֵּׁנִי אֶחָד גָּדוֹל וְאַחַד קָטָן - זֶה וַדַּאי מְבֹאָר הַבִּטּוּל, כִּי מַה שֶּׁיִּהְיוּ הָעֵינַיִם עֵינֵי בָּשָׂר וָדָם רוֹאִין, מַה צָּרִיךְ הַכָּתוּב לְהוֹדִיעַ?

ד׳אִם כֵּן, רוּמְיָא דִידֵיהּ הוּא מִמַּה שֶּׁכָּתַב בְּלָשׁוֹן שֶׁצָּרִיךְ לְפֵרוּשׁ, וְלֹא כָּתַב בְּלָשׁוֹן שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ לְפֵרוּשׁ. אֶלָּא וַדַּאי דְּאֵין הָכִי נַמִּי שֶׁכַּוָּנַת הַכָּתוּב לְהַעִירֵנוּ עִנְיַן מָה. וְנִיחָא לֵיהּ בְּמַאי דְּמַסִּיק ^אוְנִיחָא לֵיהּ = קושיא זו למה נקט ׳מאורות הגדולים׳ במקום ׳השמש והירח׳, בְּמַאי דְּמַסִּיק בהמשך הסוגיא = אמרה ירח לפני הקב"ה וכו'., דְּאִלּוּ לִפְשָׁטֵיהּ, לְהוֹדִיעַ מַהוּת אוֹרָם בְּעֵרֶךְ הָאֲחֵרִים, וּמַהוּתָם בְּעֵרֶךְ שְׁנֵיהֶם זֶה לָזֶה, כָּל זֶה לְמַרְאִית עֵינֵינוּ נִשְׁפֹּט וְלֹא הָיָה צָרִיךְ הַכָּתוּב לְשַׁנּוֹת הַלָּשׁוֹן מִפְּנֵי כֵן. וְזֶה נִרְאֶה בְּעֵינַי נָכוֹן וּמְבֹאָר.

ה׳וְהִנֵּה, הִתְחִיל בְּעִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה רוֹמֵז אֵלָיו הַכָּתוּב וְאָמַר, אָמְרָה הַיָּרֵחַ אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים כו׳. נִרְאֶה בְעֵינַי לְהָבִיא סַעַד לְבַעַל הַמַּאֲמָר מִתּוֹךְ מִקְרָא מָלֵא. וּבוֹ יִהְיֶה נִרְאֶה הַטַּעֲנָה הַזֹּאת, וּמַאֲמַר הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ אֵלֶיהָ לְכִי וּמַעֲטִי כו'.

ו׳וְאַל תְּשִׁיבֵנִי, הֵיאַךְ אֲנִי יָכוֹל לוֹמַר כֵּן, וּבַעַל הַמַּאֲמָר עַצְמוֹ שָׁתַק וְלֹא הוֹדִיעַ לָנוּ רְאָיָתוֹ וְסַעַד לִדְבָרָיו? כִּי הֲלֹא הִזְכַּרְתִּי בְּקוּשְׁיָא כ״ד, דְּקַשְׁיָא עָלָיו נַמִּי עִקַּר לִמּוּדוֹ, שֶׁאָמַר הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ הָבִיאוּ כַּפָּרָה כו׳, חִסְּרוֹ וְלֹא הִזְכִּירוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא, בְּלִי סָפֵק, מִמִּקְרָא שֶׁבֵּאֵר מִתּוֹכוֹ רֵישׁ לָקִישׁ, וְכִדְאָמְרִינַן, וְהַיְנוּ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ. וְאִם כֵּן, לָמָּה סָתַם בַּעַל הַמַּאֲמָר, וְלֹא פֵרֵשׁ? אֶלָּא שֶׁדַּרְכּוֹ כָּךְ הָיָה, שֶׁהָיָה אוֹמֵר דְּבָרִים וּנְתָנָם לִפְנֵי הַתַּלְמִידִים לְחִדּוּדֵי לְהוּ, וְהֵם יִמְצְאוּ חֵפֶץ הַמְּבֻקָּשׁ מִתּוֹךְ אֵיזֶה מִקְרָא. וְאִם כָּךְ בְּסוֹף דְּבָרָיו, וּמֻכְרָח הוּא לוֹמַר כֵּן, אִם כֵּן סוֹפוֹ מוֹכִיחַ עַל תְּחִלָּתוֹ וְעַל כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר, כִּי לְכֻלָּם יֵשׁ סַעַד מִן הַמִּקְרָאוֹת וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא לֹא בֵאֲרָם.

ז׳וּבְלָאו הָכִי שֶׁל הַהֶכְרֵחַ שֶׁמִּן הַסֵּיפָא, אֵינוֹ רָחוֹק לוֹמַר כֵּן. שֶׁבְּכַמָּה מְקוֹמוֹת תִּמְצָא שֶׁאָמַר ר׳ פְּלוֹנִי דְּבַר מָה, וּבָא ר׳ פְּלוֹנִי וְלִמְּדוֹ מִן הַכָּתוּב, וְקָאָמַר מַאי קְרָא וכו׳. וְכֵן גַּם כָּל הַמִּדְרָשִׁים וְאַגָּדוֹת מְלֵאִים, שֶׁמְּבִיאִים פְּסוּקִים לִרְאָיָה לְדִבְרֵיהֶם, וְכֵן גַּם דָּבָר יָדוּעַ מִדַּרְכֵי מִדְרְשֵׁיהֶם, שֶׁאַף שֶׁהָעִנְיָן כֻּלּוֹ מְאֻחָד וּמְקֻשָּׁר זֶה לָזֶה, הַפְּסוּקִים שֶׁמְּבִיאִים מְפֻזָּרִים בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת וּבְכַמָּה סְפָרִים. וְאַף לְזֶה הַמַּאֲמָר עַצְמוֹ קָרָה כֵּן, שֶׁתְּחִלָּתוֹ מִסֵּפֶר בְּרֵאשִׁית וְסוֹפוֹ מִסֵּפֶר בַּמִּדְבָּר. וְכֵן אַל תִּתְמַהּ כְּשֶׁאָבִיא פְּסוּקִים מְפֻזָּרִים מִכַּמָּה סְפָרִים שֶׁיִּהְיוּ רְאָיוֹת וְסַעַד לְכָל דִּבְרֵי הַמַּאֲמָר:

ח׳וְהִנֵּה אוֹמֵר לִי לִבִּי, שֶׁטַּעֲנַת הַיָּרֵחַ וְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵשִׁיב לָהּ לְכִי וּמַעֲטִי כו' רָמוּז בְּדִבְרֵי אִיּוֹב ^במפרשי המקרא פירשו דברי איוב (אשר נשא משלו שם בטענתו למה באו עליו יסורים בעולם, והלא היה ישר בדרכי השם ולא חטא נגדו) בענין שלא עבד את השמש והירח ואף לא במחשבה ח"ו, וז"ל מצודת דוד: (כו) אם אראה - האם כאשר ראיתי אור השמש אשר יזהיר ביותר והירח המאיר והולך ומוסיף אורה: (כז) ויפת - וכי בעבור אורם הרב היה נפתה לבי בסתר המחשבה לומר שיש בהם אלהות ואך שמתי את ידי לפי לסותמה לבלי הוציא את הדבר הרע הזה מן השפה ולחוץ ור"ל וכי כן היה בתמיה הלא כמו שלא דברתי בפי מאומה רע כן לא היה לבי נפתה במחשבה: (כח) גם הוא עון פלילי - כי אמרתי גם המחשבה לבדה הוא עון הראוי להשפט עליו כי בזה הייתי מכחיש בהאל היושב ממעל לתלות האלהות במעשה ידיו: (ל״א כו-כח), אָמַר "אִם אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל, וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ. וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי, וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי. גַּם הוּא עָוֹן פְּלִילִי, כִּי כִחַשְׁתִּי לָאֵל מִמָּעַל". הִנֵּה כָּל דְּבָרָיו שֶׁל אִיּוֹב, בְּתַרְעוֹמוֹת עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, בְּמַה שֶּׁהֶעֱנִישׁוֹ בָּעֹנָשִׁים הָהֵם הַמָּרִים וְהַקָּשִׁים עַל חִנָּם, כִּי אֵין עָלָיו שׁוּם חֵטְא עָוֹן וְאַשְׁמָה.

ט׳וְאָמַר כָּאן לְפִי דַרְכֵּנוּ ^גרבינו מפרש לפי דרכו שהמדובר כאן אינו ענין לעבודה זרה (כמו שפירשו המפרשים) אלא למחשבת פסול בדבר טענת הירח המסופר במאמר חז"ל דידן., "אִם אֶרְאֶה אוֹר שֶׁמֶשׁ כִּי יָהֵל" לְעוֹלָם, "וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ". וּפֵרֵשׁ הָרַב אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא "וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ" בַּחֲצִי הַחֹדֶשׁ. עַד כָּאן ^דז"ל אבן עזרא: (כו) אם אראה אור - הוא השמש: וירח יקר - בחצי החדש: עכ"ל. ובפשטות ר"ל שבחצי החודש אור הירח גדול וחזק.. וְתֵבַת 'הֹלֵךְ' לֹא יִצְדַּק כּוּלֵי הַאי ^השהרי לפירושו שבחצי החדש אור הירח "יקר" (גדול וחזק) מה מוסיף תיבת "הולך"? ועייין פרש"י וז"ל: וירח יקר הולך - מגיה והולך כמו אור יקרות (זכריה י״ד:ו׳) כיקר כרים (תהילים ל״ז:כ׳) ומשמע שמפרש שהוא מוסיף והולך באורו, וכן פירש המצו"ד הובא לעיל.. לְכָךְ, יָכוֹלְנִי לוֹמַר כִּי מָצִינוּ שֶׁנֶּאֱמַר "וּדְבַר ה' יָקָר". הֲרֵי שֶׁעַל הַדִּבּוּר יִפּוֹל עָלָיו שֵׁם 'יָקָר', וְיֹאמַר, שֶׁעִם הַיָּרֵחַ דִּבְּרָה דָּבָר יָקָר, וְיֶחְסַר הַמְּתֹאָר שֶׁהוּא דִּבּוּר, וְנִמְצָא כֵּן בַּכְּתוּבִים. וְיִרְמֹז בְּ׳דָבָר יָקָר׳ שֶׁל הַיָּרֵחַ, עַל מַאֲמָרָהּ שֶׁטָּעֲנָה כַּהֹגֶן, אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים כו׳. וּבַעֲבוּר זֶה הוּא הוֹלֵךְ וּמִתְמַעֵט. אִם כֵּן, הָיָה לִי מָקוֹם לִטְעוֹן, וְזֶה שֶׁכָּתוּב "וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי", כִּי בַּלֵּב נִתְפַּתֵּיתִי לְהַרְהֵר עַל זֶה, שֶׁאֵין מִשְׁפָּטֶיךָ נְכוֹחִים וִישָׁרִים.

י׳אָמְנָם עִם כָּל זֶה, "וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי". פֵּרֵשׁ הָרַב אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא, מִין מִמִּינֵי עֲבוֹדָה לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ שֶׁעָבְדוּ הַקַּדְמוֹנִים וכו׳. עַד כָּאן. וּלְפִי דַרְכֵּנוּ יֹאמַר, שֶׁעִם כָּל זֶה הָיָה מְנַשֵּׁק וּמֵשִׂים יָדוֹ עַל פִּיו, שֶׁלֹּא יֹאמַר מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ, כִּי הוּא "עָוֹן פְּלִילִי". לֹא פֵרְשׁוּ הַמְּפָרְשִׁים ^וכגון פירוש רש"י ואבן עזרא, שהיו לפני רבינו. ובמצודות, שחי כמאה שנה אחריו, פירש כמו שכתב רבינו. כְּלוּם עַל 'פְּלִילִי'. וְהַנִּרְאֶה, שֶׁעִנְיָנוֹ לָשׁוֹן "וְנָתַן בִּפְלִילִים" (שמות כא כב). כְּלוֹמַר, שֶׁהוּא עָוֹן שֶׁרָאוּי לִהְיוֹת נִשְׁפָּט עָלָיו ^זעיין באלשיך שם שהביא ראיה מהפסוק (יחזקאל יד ה) למען תפוס את בית ישראל בלבם וגו' שממנו למדו חז"ל (קידושין מ.) שבעבודה זרה הקב"ה מצרף המחשבה למעשה.. וּלְפִי דַרְכֵּנוּ ^חשכוונת איוב היה שלא חשב מחשבת פסול על "משפטי" הקב"ה, ומשפטיו ישרים ונכוחים. יֹאמַר עוֹד, שֶׁהוּא עָוֹן בְּמִשְׁפְּטֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ. וְאִם כֵּן, "כִּחַשְׁתִּי לָאֵל מִמַּעַל" אִם אָשִׂים פְּגָם בְּמִשְׁפָּטָיו.

י״אאֲבָל עַכְשָׁו, שֶׁנָּגְעָה בוֹ יַד ה׳ כָּל כָּךְ, לֹא יוּכַל לְהִתְאַפֵּק. וְיִהְיֶה עִנְיָן הַזֶּה דּוֹמֶה לְמַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא בתרא טז.) עַל "בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו" (איוב ב י), לוֹמַר דִּבְלִבּוֹ חָטָא, שֶׁהָיָה מְהַרְהֵר עַל כָּל פָּנִים. וְהָרַב אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא פֵּרֵשׁ שָׁם לְהוֹרוֹת כִּי עוֹד יֶחֱטָא בִּשְׂפָתָיו וְיוֹצִיא מִפִּיו מִלִּין בְּרֹב צַעֲרוֹ. עַד כָּאן. וְהַפָּסוּק סוֹבֵל זֶה הַפֵּרוּשׁ, עַד כָּאן.

י״בוְהִנֵּה כְּבָר מָצָאתִי פָּסוּק, סַעַד לִשְׁתֵּי אֵלֶּה שֶׁהִזְכִּיר בַּעַל הַמַּאֲמָר עַל הַיָּרֵחַ שֶׁאָמְרָה אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים כו׳. וְשֶׁהֻצְרַךְ מִפְּנֵי כֵן לִהְיוֹת הוֹלֵךְ, מִמַּה שֶּׁהָיָה וְנִתְמַעֵט. וְעוֹד אֲדַבֵּר לְהַלָּן, הֵיאַךְ צוֹדֵק זֶה הַפֵּרוּשׁ, שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בַּפָּסוּק הַזֶּה "אִם אֶרְאֶה אוֹר וגו׳":

י״גוְאָמְנָם, זֶה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכִי וּמַעֲטִי כו׳, וְלֹא מִעֲטָהּ בְּעַצְמוֹ וּכְבוֹדוֹ יִתְבָּרֵךְ, עִם שֶׁאֵין בָּזֶה קֻשְׁיָא כּוּלֵי הַאי, כִּי לֹא רָצָה לְהָרֵעַ לָהּ בְּעַצְמוֹ וּכְבוֹדוֹ, כִּי "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת" (איכה ג לח) ^טועיין שם בתרגום וז"ל: מפי אלקא לא תיפוק בישתא אלהין על ברת קלא רמיזא בגין חטופין דאתמליאת ארעא ובעידן דבעי למגזר טובא בעלמא מן פום קודשא נפקא:, כָּל שֶׁכֵּן בְּפֹעַל. וְכָאן, שֶׁיָּצָא מִפִּיו, הַהֶכְרֵחַ הָיָה מִפְּנֵי טַעֲנָתָהּ בְּעַצְמָהּ אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים וכו׳.

י״דאָמְנָם עוֹד מִלִּין, כִּי נִרְאֵֶה בְּעֵינַי, שֶׁעִם זֶה תִּתְיַשֵּׁב הַשְּׁאֵלָה שֶׁשָּׁאַלְתִּי גַּם כֵּן, לָמָּה לֹא הָיָה זֶה מִפְעַל הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ עַצְמוֹ, וְכִי לֹא הָיְתָה דֵּעָה בָּעֶלְיוֹן לָדַעַת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים כו׳? אֶלָּא שֶׁבֶּאֱמֶת כָּךְ הָיָה הָעִנְיָן, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ עֲשָׂאָם גְּדוֹלִים מִתְּחִלָּה, וְעַל מְנָת שֶׁאַחַר כָּךְ יִתְמַעֵט הָאֶחָד, וְאוּלַי מֵחֹק הַבְּרִיאָה הָיָה כֵן, שֶׁתְּקַבֵּל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ אַחֲרֵי הִתְמַעֲטָהּ, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר הָיְתָה דְּבוּקָה בּוֹ, וּמִי יַעֲמוֹד בְּסוֹד ה' וְיַחְקֹר תַּעֲלוּמוֹת חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ. וְנִמְצָא שֶׁהַדְּבָרִים שֶׁדִּבְּרָה הַיָּרֵחַ אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים כו׳, לֹא הָיָה נֶעְלָם מֵאִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֲבָל כְּבָר הִמְצִיא חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ לְשֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם גְּדוֹלִים וְאַחַר כָּךְ יִתְמַעֵט אֶחָד מֵהֶם. וּמִיָּד, קֹדֶם שֶׁיָּצָא לַפֹּעַל מִעוּטוֹ שֶׁל הָאֶחָד, אָכְלָה הַיָּרֵחַ פַּגָּהּ ^יעל פי תלמוד בבלי מסכת סנהדרין (קז.): ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם, אלא שאכלה פגה. ופרש"י שאכלה פגה - שקפץ את השעה ליזקק על ידי עבירה. ובתורת חיים (שם) כתב וז"ל: לכך אמר שאכלה פגה דתאנה שאינה מבושלת קרויה פגה כמו שנאמר התאנה חנטה פגיה ובלשון משנה שלשה סימנים באשה בחלה פגה וצמלה. ונראה כוונת רבינו שהירח אכלה מה שהיתה כוונת הקב"ה אלא שהקדימה זמנה., וְטָעֲנָה אֶפְשָׁר כו׳.

ט״ווְיֵשׁ לִי כִּדְמוּת רְאָיָה לְמַה שֶּׁאָמַרְתִּי, שֶׁמִּתְחִלָּה הָיוּ גְּדוֹלִים עַל מְנָת שֶׁיֻּקְטַן אֶחָד מֵהֶם, מִמַּה שֶׁנֶּאֱמַר "מְאֹרֹת" (בראשית א יד) חָסֵר. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מסכת סופרים פי"ז ה"ה) הִרְגִּישׁוּ, וְאָמְרוּ עַל שֶׁהוּא יוֹם מְאֵרָה לִפּוֹל אַסְכָּרָה בְּתִינוֹקוֹת וכו׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב רַשִׁ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. וּלְדִידִי חָסֵר כְּתִיב, שֶׁמִּתְּחִלַּת מַאֲמַר פִּיו יִתְבָּרֵךְ הָיָה עַל דְּבַר שֶׁיִּפּוֹל מְאֵרָה וְהַקְטָנָה בְּאֶחָד מֵהֶם. וְעוֹד אֲדַבֵּר בָּזֶה, בְּבֵאוּר הַפָּרָשָׁה בְּסַיְעַתָּא דִשְׁמַיָּא.

ט״זוּלְפִי שֶׁהָיָה בְּלָאו הָכִי הָעִנְיָן שֶׁיִּתְמַעֵט, הָיָה אוֹתוֹ הָעִנְיָן גַּם כֵּן בְּעִנְיַן זֶה, שֶׁאַחַר דִּבּוּקָם וְשִׁוּוּיָם, יִתְפָּרְשׁוּ זֶה מִזֶּה, וְיֵלֵךְ הָאֶחָד מִמְּקוֹמוֹ, וּבְהִלּוּכוֹ יִתְמַעֵט, כִּי כֵן הוּא כָּל הַקָּרֵב קָרֵב לְגַבֵּי דָּהִינָא וְאִידְהָן ^יאעל פי דברי הגמרא מסכת שבועות (מז:). ופרש"י קרב לגבי דהינא ואידהן - אם נגעת במשוח בשמן תהא גם משוח בנגיעתו ... דהינא לשון שמן ומשיחה (ישעיהו ל״ד:ו׳); הודשנה מחלב מתרגמינן אתדהינא., וְהַמִּתְרַחֵק הוּא בְּהֵפֶךְ. אִם כֵּן, כְּבָר בְּאָמְרוֹ "יְהִי מְאֹרֹת", הָיְתָה הַשְׁתֵּי יְצִירוֹת אֵלּוּ בְּמַשְׁמַע. דְּהַיְנוּ, שֶׁיִּהְיוּ שָׁוִים וְיֶחְסַר הָאֶחָד בְּאוֹרוֹ וּבְגוּפוֹ. וְזֶה עַל יְדֵי הַפְרָשָׁה וְהַהִלּוּךְ מֵרָחוֹק הַרְבֵּה מְאֹד. שֶׁהֲרֵי נִתְרַחֲקָה שְׁנֵי רְקִיעִים וּשְׁלֹשָׁה מֶרְחָקִים שֶׁמִּן רָקִיעַ לְרָקִיעַ, הַיְנוּ מֶרְחָק מִבֵּין כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ לְבֵין כַּדּוּר נֹגַהּ וְכַדּוּר נֹגַהּ עַצְמוֹ, וְהַמֶּרְחָק שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין כַּדּוּר כּוֹכָב וְכַדּוּר כּוֹכָב עַצְמוֹ, וְעוֹד הַמֶּרְחָק שֶׁבֵּין כַּדּוּר כּוֹכָב לְכַדּוּר הַלְּבָנָה. נִמְצָא הָרִחוּק שֶׁנִּתְרַחֲקָה, הוּא חֲמִשָּׁה פְעָמִים מַהֲלָךְ ת״ק שָׁנָה, כְּפִי חֶשְׁבּוֹן חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים צד:) ^יבוכן הוא בחגיגה (יג.) וז"ל: מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה, וכן בין כל רקיע ורקיע.. וְגַם הוּא קָרוֹב לְחֶשְׁבּוֹן בַּעֲלֵי הַתְּכוּנָה בְּמִדַּת כָּל רָקִיעַ וְרָקִיעַ. עַד שֶׁנִּמְצֵאתָ אוֹמֵר, שֶׁעַל יְדֵי הִלּוּךְ לְמֵרָחוֹק בָּא הַמִּעוּט מִמֵּילָא.

י״זוְעוֹד הִמְשִׁיל מָשָׁל יָפֶה הָרַב הַמּוֹרֶה בְּחֵלֶק ב' פֶּרֶק יז, בְּיֶלֶד הַנּוֹלָד בְּמָקוֹם אֵין בּוֹ זוּלַת אִמּוֹ שֶׁיְּלָדַתּוּ וְאָבִיו. אָמְנָם מֵתָה אִמּוֹ בְּטֶרֶם יַכִּיר אוֹתָהּ, וְגִדְּלָהוּ הָאָב. וַיִּגְדַּל, וְלֹא רָאָה אִשָּׁה. וְשָׁאַל עַל מַהוּתוֹ, וְהוּשַׁב כַּאֲשֶׁר הוּא הָעִנְיָן. וּבְלִי סָפֵק יַכְחִישֵׁ(ו)הוּ כִּי יָבִיא רְאָיָה מִמְּצִיא[וּ]תוֹ עַתָּה. וְחָכְמַת הַמָּשָׁל הַזֶּה, עַל שֶׁאֵין לְהָבִיא רְאָיָה מֵהַנִּמְצָא עַתָּה עַל עֵת הַבְּרִיאָה. וְאִם כֵּן, בְּנִדּוֹן דִּידַן, אֵין לְהַכְחִישׁ וְלוֹמַר שֶׁלֹּא מִפְּנֵי הַהִלּוּךְ לְמֵרָחוֹק יִשְׁתַּנֶּה הַגּוּף מִמִּדָּתוֹ וִיבֻטַּל הָאוֹר שֶׁל עַצְמוֹ מִמֶּנּוּ, כִּי עֵת הַבְּרִיאָה אֵינוֹ כְּמוֹ מַה שֶּׁהוּא אַחַר הַבְּרִיאָה.

י״חוּמְיֻשָּׁב גַּם כֵּן בְּבֵאוּרִי הַזֶּה, עַל שֶׁאָמַר "לְכִי". וְכֵן נַמִּי, מִכֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְמַעֲטָה עֲדַיִן כְּשֶׁאָמְרָה "הוֹאִיל וְאָמַרְתִּי דָּבָר הָגוּן וכו'", וּמִכְּלָל הַפִּיּוּסִים נַמִּי מַשְׁמַע, שֶׁיָּפֶה טָעֲנָה. לָמָּה לֹא חָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִגְּזֵרָתוֹ שֶׁעָלֶיהָ "לְכִי וּמַעֲטִי כו׳"? שֶׁהֲרֵי אָמַרְנוּ שֶׁתְּחִלַּת הַבְּרִיאָה לִמְכֻוָּן הַהַקְטָנָה הָיְתָה מֵעִקָּרָא. אֶלָּא אִם כֵּן תִּפּוֹל הַשְּׁאֵלָה יוֹתֵר חֲזָקָה, עַל מָה בָּאוּ הַפִּיּוּסִים, כֵּיוָן שֶׁכַּוָּנַת הַבְּרִיאָה מִתְּחִלָּה כָּךְ הָיְתָה. וְלָזֶה אוֹמֵר אֲנִי, שֶׁהֲרֵי גַּם הִקְשֵׁיתִי לִשְׁאוֹל, שֶׁאִם לֹא תִתְמַעֵט תֶּהְדַּר הַתֵּימָא לְדוּכְתָּא "אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים כו׳". אֶלָּא שֶׁבֶּאֱמֶת לֹא טָעֲנָה עַכְשָׁו שֶׁלֹּא חָזְרָה לוֹ כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי לְפִי מַה שֶּׁאָמַרְנוּ שֶׁתֵּבַת "לְכִי" הֶכְרֵחִי לוֹמַר כֵּן שֶׁעַל יְדֵי הַמַּהֲלָךְ תִּתְמַעֵט. אִם כֵּן, נוֹלְדָה קֻשְׁיָא אַחֶרֶת, שֶׁהִיא גַּם הִיא בְּמֶשֶׁךְ דְּבָרֶיהָ הָיָה לָהּ לוֹמַר "אֵלֵךְ וַאֲמַעֵט כו׳". אֶלָּא כָּךְ טָעֲנָה, "הוֹאִיל וְאָמַרְתִּי כו' אֲמַעֵט כו'", כְּלוֹמַר, אַחַת דִּבַּרְתִּי וּשְׁתַּיִם שָׁמַעְתִּי, וְהוּא שֶׁאֵלֵךְ מִמְּקוֹמִי וְגַם אֶתְמַעֵט. וְלָזֶה אָמְרָה "וְכִי לֹא סַגִּי בַּחֲדָא, שֶׁאֵלֵךְ אֲבָל לֹא אֶתְמַעֵט", שֶׁהֲרֵי לֹא יִהְיֶה עוֹד שְׁנֵי מְלָכִים מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּכֶתֶר אֶחָד, אֶלָּא יִהְיֶה כְּעֵין שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין צח:) קֵיסָר וּפְלַג קֵיסָר ^יגופי' רש"י: קיסר ופלגי קיסר- מלך ושני לו., מִפְּנֵי שִׁנּוּי הַמְּקוֹמוֹת, שֶׁזּוֹ, רוֹצֶה לוֹמַר הַחַמָּה, כַּמָּה מַעֲלוֹת גְּבוֹהוֹת מֵהַיָּרֵחַ כַּנִּזְכָּר לְמַעְלָה. וְאִם כֵּן, מְלַמֵּד שֶׁהַמָּקוֹם גּוֹרֵם הַשִּׁנּוּי, וְאֵינָם עוֹד שְׁנֵי מְלָכִים מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּכֶתֶר אֶחָד. וְתָלְתָה הַדָּבָר בְּמַה שֶּׁאָמְרָה דָּבָר הָגוּן. וּכְלוֹמַר, שֶׁמִּפְּנֵי כֵּן לֹא יָאוּת שֶׁתִּהְיֶה נִלְקֵית בִּשְׁתַּיִם, שֶׁתֵּלֵךְ מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ וְשֶׁגַּם תִּתְמַעֵט עַל יְדֵי כֵן. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּצַּד הַקִּטְרוּג רְאוּיָה שֶׁתִּהְיֶה נִלְקֵית, כִּי לְמַחֲשַׁבְתָּהּ לְרָעַת הַחַמָּה הָיְתָה. מִכָּל מָקוֹם, הוֹאִיל וְעַל כָּל פָּנִים הַדִּבּוּר מִצַּד עַצְמוֹ הָיָה הָגוּן, רְאוּיָה הִיא, אִם כֵּן, לְשֶׁתְּרֻחַם וְלֹא תִלְקֶה בִּשְׁתַּיִם.

י״טוְאִי נַמִּי, טָעֲנָה בְּהֵפֶךְ, וְיִהְיֶה פֵּרוּשׁ "הוֹאִיל כו׳ אֲמַעֵט כו׳", בְּנִיחוּתָא. וּכְלוֹמַר, הוֹאִיל וְאָמַרְתִּי דָּבָר הָגוּן, אֵינֶנִּי רְאוּיָה לִלְקוֹת בִּשְׁתַּיִם, אֲבָל אַמְעִיט אֶת עַצְמִי בְּכָאן, בִּמְקוֹמִי שֶׁאֲנִי בוֹ, וְלֹא יִהְיֶה שׁוּב שְׁנֵי מְלָכִים כְּלָל, אַךְ לֹא אֵלֵךְ לִי אֶל מָקוֹם אַחֵר, וְדַיִּי בַּמֶּה שֶּׁאֶתְמַעֵט. וְיִצְדַּק בְּיוֹתֵר לְפִי פֵּרוּשׁ הַשֵּׁנִי, שֶׁאָמַר עוֹד "לְכִי וּמְשֹׁל כו׳", וּמָה "לְכִי" דְּקָאָמַר. אֶלָּא כְּלַפֵּי שֶׁהַיָּרֵחַ לֹא רָצְתָה אֶלָּא בְּמִעוּט אֲבָל לֹא לֵילֵךְ, לָזֶה חָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר שֵׁנִית "לְכִי", שֶׁגַּם בָּזֶה תִּצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹת, הַיְנוּ שִׁנּוּי מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית שֶׁתִּתְמַעֵט וְשִׁנּוּי מָקוֹם גַּם כֵּן.

כ׳וּמִיהוּ, גַּם לַפֵּרוּשׁ הָרִאשׁוֹן מְיֻשָּׁב שַׁפִּיר אָמְרוֹ "לְכִי", שֶׁהֲרֵי מִמַּה שֶּׁאָמְרָה "אַמְעִיט" עֲדַיִן לֹא נַעֲשָׂה דָּבָר, הִלְכָּךְ הֻכְרַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַחֲזֹר לִדְבָרָיו הָרִאשׁוֹנִים וְאָמַר "לְכִי", וּבָזֶה כְּבָר נִשְׁמַע סוֹף דְּבָרָיו הַיְנוּ "וּמַעֲטִי כו'".

כ״אוְהִנֵּה, אָמַר "לִמְשׁוֹל בַּיוֹם וּבַלַּיְלָה", לָתֵת לָהּ תַּשְׁלוּמִין עַל דָּבָר הָגוּן, כִּי אֵין מִדָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ לְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בִּרְיָה (פסחים קיח.). וּכְמוֹ שֶׁהַצְּעִירָה שֶׁבִּבְנוֹת לוֹט קִבְּלָה שָׂכָר עַל שֶׁקָּרְאָה בְּנָהּ בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה, כִּדְפֵרֵשׁ רַשִׁ"י בִּמְקוֹמוֹ ^ידוַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם. ובפרש"י: מואב - זו שלא היתה צנועה פירשה שמאביה הוא, אבל צעירה קראתו בלשון נקיה, וקבלה שכר בימי משה, שנאמר בבני עמון (דברים ב יט) אל תתגר בם כלל, ובמואב לא הזהיר אלא שלא ילחם בם, אבל לצערן התיר לו. (בראשית יט לז). וְזוֹ הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁבַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֶׁאָמַר בַּעַל הַמַּאֲמָר אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְצוֹא פֶּתַח וְסַעַד, שֶׁמְּבֹאָר מִן הַכָּתוּב עַצְמוֹ שֶׁהוּא מְיֻתָּר, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ", וּמַה לּוֹ עוֹד לוֹמַר "וְלִמְשֹׁל וגו׳". וְגַם הָיָה לוֹ לוֹמַר ׳וְלִמְשֹׁל אֶחָד בַּיּוֹם וְאֶחָד בַּלַּיְלָה׳, אִם הַהַבְדָּלָה שֶׁבֵּין הָאוֹר וְהַחֹשֶׁךְ הוּא עִנְיָן אֶחָד.

כ״בוְאָמְנָם מַה שֶּׁלֹּא הִרְגִּישׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַה דְּאָמְרָה הַיָּרֵחַ דִּשְׁרַגָּא בְּטִיהֲרָא כו׳, אֵינָהּ קֻשְׁיָא כְּלָל. לְפִי שֶׁעִנְיַן "וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה" לֹא עַל שֶׁתִּהְיֶה נִרְאֵית גַּם בַּיּוֹם הוּא שֶׁנֶּאֱמַר, דְּאִם כֵּן מָה "וְלִמְשֹׁל"? "וְלֵרָאוֹת" הָיָה לוֹ לוֹמַר! אֶלָּא שֶׁהָעִקָּר הוּא שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהִיא נִרְאֵית גַּם בַּיּוֹם, מוֹשֶׁלֶת גַּם בַּיּוֹם בָּעוֹלָם כְּפִי כֹּחוֹתֶיהָ הַנְּתוּנִים לָהּ. וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ״ם ^טולכאורה נראה שנפלה כאן טעות וצ"ל לשון הרמב"ן, שלשון זה מועתק מילה במילה מפירושו על התורה על הפסוק (בראשית א יח).׃ וְיִתָּכֵן שֶׁהַמֶּמְשָׁלָה עוֹד כֹּחַ אֲצִילוּת, שֶׁהֵם מַנְהִיגֵי הַתַּחְתּוֹנִים, וּבְכֹחָם יִמְשׁוֹל כָּל מוֹשֵׁל, וְהַמַּזָּל הַצּוֹמֵחַ בַּיּוֹם יִמְשׁוֹל בּוֹ וְהַמַּזָּל הַצּוֹמֵחַ בַּלַּיְלָה יִמְשׁוֹל בָּהּ, כָּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב (דברים ד יט) "אֲשֶׁר חָלַק וגו׳" וכו׳. עַד כָּאן. וְזֶהוּ שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּאָמְרוֹ "וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה".

כ״גוּמַה שֶּׁטָּעֲנָה אַחַר כָּךְ "שְׁרַגָּא בְּטִיהֲרָא מַאי אַהֲנֵי", אֵינוֹ טַעֲנָה עַל "וְלִמְשֹׁל", שֶׁאֵינוֹ עִנְיַן לִשְׁרַגָּא כו׳. אֶלָּא טַעֲנָתָהּ כָּךְ הָיְתָה, שֶׁכְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ לְמַעְלָה, שֶׁטָּעֲנָה שֶׁהוֹאִיל וְאָמְרָה דָּבָר הָגוּן, רְאוּיָה לִטּוֹל שָׂכָר עַל זֶה וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתָּהּ מֵאֵת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ שֶׁלֹּא תִהְיֶה נִלְקֵית בִּשְׁתַּיִם, בְּשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה לְשֶׁתִּתְמַעֵט, וּבְשִׁנּוּי מָקוֹם לָרֶדֶת מַטָּה, וְלֹא נַעֲנֵית כִּדְאֲמָרָן. חָזְרָה עַכְשָׁו וּבִקְשָׁה עוֹד עַל הַדֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן, וְאָמְנָם בְּאֹפֶן אַחֵר. וְזֶה שֶׁאָנוּ מוֹצְאִים שֶׁעִנְיַן הַמִּעוּט עַצְמוֹ יֵשׁ בּוֹ שְׁתֵּי לְקִיּוֹת, הַיְנוּ מִעוּט הַגּוּף מִמִּדָּתוֹ וּמִעוּט הָאוֹר. וּבִקְשָׁה עַתָּה, שֶׁלְּפָחוֹת לֹא תִתְמַעֵט מְאוֹרָהּ כּוּלֵי הַאי, כִּי מָצְאָה מָקוֹם לְבַקֵּשׁ וּלְחַנֵּן עַל זֶה, הוֹאִיל וְהֻבְטְחָה בְּמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם. עַל כֵּן טָעֲנָה וְאָמְרָה "שְׁרַגָּא בְּטִיהֲרָא מַאי אַהֲנֵי". כְּלוֹמַר, שֶׁאַף שֶׁאֶמְשׁוֹל בַּיּוֹם, הִנֵּה זֶה יִהְיֶה לִי לְמַפַּח נֶפֶשׁ שֶׁאֶהְיֶה כִּשְׁרַגָּא כו׳. וְשֶׁלָּכֵן יְשַׁלֵּם לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׂכֻּרְתָּהּ עַל דָּבָר הֶהָגוּן בְּמַה שֶּׁלֹּא תִתְמַעֵט מֵהָאוֹר, כִּי אִם מֵהַגּוּף.

כ״דוְהַסַּעַד מִן הַכָּתוּב לְטַעֲנָה זוֹ, דִּשְׁרַגָּא כו׳, נִרְאֶה בְעֵינַי מִמַּה שֶּׁאָמַר בִּלְדַּד הַשֻּׁחִי (אִיּוֹב כ׳׳ה (ד-ה)) "וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל וּמַה יִּזְכֶּה יְלוּד אִשָּׁה הֵן עַד יָרֵחַ וְלֹא יַאֲהִיל" ^טזוז"ל האלשיך: הן עד ירח כו', והנה מלת הן עד משוללת הבנה, אך יאמר כמה דאת אמר עד דיבון שהוא לשון ביזה ושידוד, והענין איך יצדק אנוש עם אל, כי הנה ירח משולל יצה"ר ושודד ולא יאהיל, כי מיעטה את עצמה, והוא כי אמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, ואמר לה לכי ומעטי את עצמך והפסיד אורה, וזהו הן עד ושודד ירח והפסיד שלא יאהיל, הנה כי עם שאין לה יצה"ר לקתה כי חטאה: וכיו"ב פירש במצודת דוד שם וז"ל: הן עד ירח - הנה העביר והסיר אור הירח לבל תאיר כשעור האורה אשר שם בה כשבראה והוא על שקנאה בשמש ואמרה א"א לשני מלכים וכו' ואם כי היה מעט מן המרי ומעלתם הלא גדלה מ"מ כמוה כאין מול המקום ואף המעט תחשב לרב.. שֶׁהַוא״ו שֶׁל "וְלֹא" אֵינָהּ מְקֻשֶּׁרֶת יָפֶה. וְלָכֵן אֲפָרְשֵׁהוּ בִּשְׁנֵי פָנִים. הָאֶחָד, שֶׁיִּהְיֶה ׳עַד׳ מִלְּשׁוֹן שָׁלָל, כְּמוֹ "בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד" (בראשית מט כז) ^יזוברש"י שם: בבקר יאכל עד - לשון ביזה ושלל, המתורגם (במדבר לא יב) עדאה. ועוד יש לו דומה בלשון עברית (ישעיה לג כג) אז חולק עד שלל מרבה, ועל שאול הוא אומר שעמד בתחלת פריחתן וזריחתן של ישראל., יֹאמַר, הֵן שֻׁלַּל הַיָּרֵחַ מִגָּדְלוֹ ^יחמדברי רבינו נראה שלומד פירוש תיבת "שלל" משורש שלילה דהיינו לקיחה בכח, וכן משמע מזה שתיבת "מלקוח" (במדבר לא יב) היא מלה נרדפת ל"שלל" (ועיין שם במפרשי התורה למה כתוב גם מלקוח וגם שלל)., וְגַם לֹא יַאֲהִיל. שְׁמַע מִנָּהּ, שֶׁהָיָה לַטּוֹעֵן לִטְעוֹן שֶׁיַּהֵל אוֹרוֹ אַף שֶׁיֻּקְטַן בְּגוּפוֹ. וְאֵין לְךָ טוֹעֵן יוֹתֵר מִבַּעַל הַדָּבָר עַצְמוֹ, אִם כֵּן הַיָּרֵחַ טָעַן כֵּן.

כ״האוֹ יִהְיֶה ׳עַד׳ מִלְּשׁוֹן "עֶדְיוֹ לִבְלוֹם" (תהלים לב ט), הַיְנוּ פִּיו. וְכֵן פֵּרֵשׁ הָרַדַ״ק "הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ" (שם קג ה) ^יטוז"ל: (ה) המשׂביע בטוב עדיך. עֶדְיֵךְ, כמו פיך, וכן (מזמור לב, ט): עֶדְיוֹ לִבְלוֹם. ואמר זה כנגד החולה, כי החולה ימאס כל מאכל, כמו שכתוב (איוב לג, כ): וְזִהֲמַתּוּ חַיָּתוֹ לָחֶם וְנַפְשׁוֹ מַאֲכַל תַּאֲוָה, והנה האל יתברך עושה חסד גדול עם האדם שנותן לו התחלואים לכפרת עונותיו, ורופא אותו מן החולי, וזהו שנאמר: המשׂביע בטוב עדיך, הפה שהוא מואס המאכל הוא משׂביע אותו בטוב עם הבריאות.. וְהַפֶּה הֻשְׁאַל לְכַנּוֹת בּוֹ הַדִּבּוּר, כְּמוֹ "עַל פִּי ה׳" (ויקרא כד יב), "וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק" (בראשית מא מ), וְרַבִּים כָּאֵלֶּה. וְיֹאמַר, הֵן פִּי יָרֵחַ, כְּלוֹמַר דִּבּוּרוֹ הוּא, וְלֹא יַאֲהִיל, בִּתְמִיָּה, כְּלוֹמַר, תִּתְמַעֵט בַּגּוּף אֲבָל לָמָּה לֹא יַהֵל אוֹרוֹ גַּם כֵּן.

כ״ואָכֵן, גַּם בָּזֶה לֹא יֵאוֹת לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לָהּ "זִיל וְלִימְנוּ בָךְ כו׳". אָמַר "זִיל", לְפִי שֶׁאִם הָיָה מְמַלֵּא בַּקָּשָׁתָהּ, אִם כֵּן, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִתְמַעֵט מֵהָאוֹר, לְכָךְ לֹא הָיְתָה צְרִיכָה לָרֶדֶת מַטָּה כּוּלֵי הַאי, כְּדֵי שֶׁאוֹר הַחַמָּה תִּהְיֶה שׁוֹלֶטֶת עָלֶיהָ בְּיוֹתֵר. אוֹ שֶׁאוֹר עַצְמָהּ לֹא תַחְשִׁיךְ, הוֹאִיל וְעוֹדָהּ בְּמַעֲלָה מִן הַמַּעֲלוֹת, לֹא לְמַטָּה מִן הַכַּדּוּר הַתַּחְתּוֹן לְגַמְרֵי. וְאַף שֶׁהִיא לֹא אָמְרָה שֶׁלֹּא לֵילֵךְ, רַק טָעֲנָה "שְׁרַגָּא כו׳", אָמְנָם מִמֵּילָא מַשְׁמַע, שֶׁכָּךְ יִהְיֶה, שֶׁלֹּא תֵלֵךְ לְמַטָּה לְגַמְרֵי, כִּדְאֲמָרָן. לְכָךְ כְּשֶׁלֹּא רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלֹּאות בַּקָּשָׁתָהּ, אָמַר "זִיל". כְּלוֹמַר, לֵךְ אֶל הַמָּקוֹם שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ, לְמַטָּה לְגַמְרֵי. וְאָמַר בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּית, שֶׁאֵין הַמַּלְאָכִים מַכִּירִין בּוֹ ^כואמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי (שבת יב: סוטה לג.).. וְזֶה גַּם כֵּן לְפִיּוּס, שֶׁהַמַּלְאָכִים לֹא יָבִינוּ שֶׁעֲדַיִן אָמַר לָהּ שֶׁתֵּלֵךְ וְתִתְמַעֵט.

כ״זוּלְעִנְיַן דִּבּוּר הֶהָגוּן שֶׁלֹּא נִתְפַּיַּסְתְּ בְּמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם עִם הַלַּיְלָה, מֵחֲמַת שֶׁטָּעַנְתְּ דִּשְׁרַגָּא כו׳ וְיִהְיֶה לָּךְ לְמַפַּח נֶפֶשׁ, הִנֵּה לְעֻמַּת זֶה "לִימְנוּ בָךְ יִשְׂרָאֵל יָמִים וְשָׁנִים". וְלֹא אָמַר ׳לְמוֹעֲדִים׳, לְפִי שֶׁכְּבָר גַּם הַחַמָּה מִשְׁתַּתֶּפֶת בִּקְבִיעַת הַמּוֹעֲדִים ^כאעיין בדברי רבינו לעיל פ"ב בשאלה הט"ז., שֶׁתְּלוּיִים בְּחֶשְׁבּוֹן תְּקוּפַת הַחַמָּה כַּיָּדוּעַ לְבַעֲלֵי הָעֶבְרוֹנוֹת.

כ״חאֲבָל אָמַר ׳יָמִים וְשָׁנִים׳, אַף שֶׁעִקַּר הַיָּמִים וְעִקַּר הַשָּׁנִים הוּא לַחַמָּה וְלֹא לַלְּבָנָה, כְּמוֹ שֶׁהִזְכַּרְתִּי בַּקֻּשְׁיָא (הי״ד) [הט"ז]. אֶלָּא שֶׁבְּכָאן הַכַּוָּנָה בְּיָמִים וְשָׁנִים לְעִנְיָן אַחֵר. וְהוּא זֶה שֶׁהַמּוֹעֲדִים יִהְיוּ נִקְבָּעִים לְיָמִים שֶׁל חָדְשֵׁי הַלְּבָנָה, לֹא לְמִסְפַּר הַיָּמִים שֶׁל חָדְשֵׁי הַחַמָּה. וְכֵן לְשָׁנִים, שֶׁבַּעֲבוּר קְבִיעוּת הַמּוֹעֲדִים יִתְחַיְּבוּ לִמְנוֹת שָׁנִים גַּם לַלְּבָנָה, כְּדֵי לְחַבֵּר הַמְּאוֹרוֹת בְּמַחֲזוֹרוֹת ^כבז"ל הרמב"ם (קידוש החודש פ"ו ה"י)׃ כל תשע עשרה שנה שיהיו מהן שבע שנים מעוברות ושתים עשרה פשוטות נקרא 'מחזור', ולמה סמכנו על מנין זה, שבזמן שאתה מקבץ מנין ימי שתים עשרה שנה פשוטות ושבע מעוברות ושעותיהן וחלקיהן ותשלים כל אלף ושמונים חלקים שעה, וכל ארבע ועשרים שעות יום, ותוסיף למנין הימים תמצא הכל תשע עשרה שנה משני החמה שכל שנה מהן שלש מאות וחמשה וששים יום ושש שעות בשוה, ולא ישאר ממנין ימי החמה בכל תשע עשרה שנה חוץ משעה אחת וארבע מאות ושמונים וחמשה חלקים, סימן להם אתפ"ה., כַּיָּדוּעַ גַּם כֵּן לְבַעֲלֵי הָעֶבְרוֹנוֹת.

כ״טוְדָבָר זֶה הִתְחַדֵּשׁ לַלְּבָנָה עַל יְדֵי שֶׁנִּתְמַעֲטָה וְיָרְדָה לְגַמְרֵי עַד שֶׁגּוּפָהּ וְאוֹרָהּ נִתְמַעֵט, וְהֻצְרַךְ לְחִשּׁוּב הַשָּׁנִים לַלְּבָנָה לַעֲשׂוֹת חִבּוּר לַמְּאוֹרוֹת לְסוֹף הַמַּחֲזוֹרוֹת. וְכֵן נִצְטַוּוּ לִמְנוֹת לַמּוֹעֲדִים לִימוֹת חָדְשֵׁי הַלְּבָנָה, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה. אֲבָל לְעִנְיַן קְבִיעוּת הַמּוֹעֲדִים עַצְמָם, לֹא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַלְּבָנָה שֶׁתִּהְיֶה מְעֻתֶּדֶת לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁבָּזֶה אַדְּרַבָּה, הָעִקָּר הוּא בַּחַמָּה בְּעִנְיַן תְּקוּפוֹת הָאָבִיב וּתְקוּפוֹת הָאָסִיף, כַּנּוֹדָע מִדִּבְרֵי חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ^כגדברי הגמרא בסנהדרין דף יב ודף יג, דחג הסוכות חייב להיות בתקופת תשרי, וחג הפסח בתקופת ניסן, עיי"ש באריכות.. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּעִנְיַן מִנְיַן יָמִים וְשָׁנִים, שֶׁהַיָּמִים הֵם עַל הַלְּבָנָה לְבַדָּהּ מְנוּיִים, בְּאֵיזֶה יוֹם מִימוֹת חָדְשֵׁי הַלְּבָנָה יִהְיוּ. וְכֵן שָׁנִים, לְפִי עִנְיַן הַלְּבָנָה אֵין לָהּ שָׁנִים, כַּמֻּזְכָּר לְמַעְלָה (שם). אֲבָל מִפְּנֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ הַחֶשְׁבּוֹנוֹת לְעִנְיַן קְבִיעוּת הַמּוֹעֲדִים הִשְׁאִילוּ מִדַּת שָׁנָה לַלְּבָנָה גַּם כֵּן. וְנִמְצָא שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְחַדְּשִׁים מִנְיַן הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים לַלְּבָנָה, וְזֶה לָהּ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת.

ל׳אָמְנָם לַעֲשׂוֹת סִמּוּכִים לְבַעַל הַמַּאֲמָר, שֶׁלֹּא אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא "יָמִים וְשָׁנִים", וְהָא קְרָא קָא צָוַח "לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וגו'", זֶה יִתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ בְּסִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא (פי"א).

ל״אאָמְרָה לוֹ "דִּידֵיהּ נַמִּי אִי אֶפְשָׁר דְּלָא לִימְנוּ בֵּיהּ תְּקוּפָתָא". שֶׁכְּלַפֵּי שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ אָמַר לָהּ שֶׁיִּמְנוּ בָהּ יִשְׂרָאֵל רַק יָמִים וְשָׁנִים, הָיָה לָהּ מָקוֹם לִטְעוֹן, וּכְלוֹמַר, מֵאַחַר שֶׁנָּדְבָה רוּחֲךָ לָתֶת לָהּ כָּבוֹד זֶה לְהִמָּנוֹת בָּהּ יָמִים שֶׁל הַמּוֹעֲדִים, וְגַם הַשָּׁנִים יִתְחַדְּשׁוּ לִמְנוֹת בָּהּ, אַף שֶׁאֵין לָהּ שָׁנָה, הִנֵּה תִּטְעֹן שֶׁעַל הַשָּׁנִים אֵין לָהּ חֵפֶץ, מִכֵּיוָן שֶׁגַּם אִי אֶפְשָׁר דְּלָא לִימְנוּ בְּדִידֵיהּ נַמִּי. שֶׁהֲרֵי עַצְמָהּ שֶׁל שָׁנָה שֶׁמְּחַשְּׁבִים לַלְּבָנָה, הוּא לְדַמּוֹתָהּ לַחַמָּה. נִמְצָא שֶׁעִקַּר חֶשְׁבּוֹן הַשָּׁנִים חוֹזֵר לַחַמָּה, וּמָה כָּבוֹד יֵשׁ לָהּ בָּזֶה? לָכֵן בִּקְשָׁה שֶׁלֹּא יַחְזֹר דְּבָרוֹ הַטּוֹב רֵיקָם וְלָתֵת לָהּ מַתָּנָה טוֹבָה גְּנוּזָה אַחֶרֶת בִּמְקוֹם הַשְּׁנִיָּה. וְנִמְצָא עַכְשָׁו שֶׁלֹּא טָעֲנָה הַטַּעֲנָה הַזֹּאת בְּדֶרֶךְ קִנְאָה עַל הַחַמָּה, כִּי אִם מִמַּה שֶּׁהִרְחִיב לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת לָהּ שְׁתַּיִם אֵלֶּה, יָמִים וְשָׁנִים, טָעֲנָה שֶׁבִּמְקוֹם שָׁנִים יַחֲלִיף לָהּ טוֹבָה אַחֶרֶת, הוֹאִיל וּבַשָּׁנִים אֵין לָהּ יֶתֶר שְׂאֵת, כִּי נַהֲפוֹךְ הוּא, שֶׁהַכֹּל חוֹזֵר אֶל הַחַמָּה.

ל״בוְאָמְנָם, הַסַּעַד הֵבִיא בַּעַל הַמַּאֲמָר לְהֶדְיָא, הוֹאִיל וְהוּא מֵהַפָּרָשָׁה עַצְמָהּ אֲשֶׁר בָּהּ הוּא דּוֹרֵשׁ, וּמִתּוֹךְ זֶה הַסַּעַד נַעֲשָׂה לּוֹ סַעַד גַּם לְדִלְעֵיל מִנֵּיהּ, בְּאֹפֶן שֶׁזֶּה הַכָּתוּב שֶׁמֵּבִיא, הַיְנוּ דִּכְתִיב "וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים", קָאֵי אַשֶּׁלְּפָנָיו וְאַשֶּׁלִּפְנֵי פָנָיו. וְזֶה, דְּיֵשׁ לְדַקְדֵּק בַּמִּקְרָא הַזֶּה תַּרְתֵּי:

ל״ג חֲדָא: שֶׁלֹּא בָאוּ הָעִנְיָנִים כְּסִדְרָן, שֶׁבֵּין שֶׁיִּהְיֶה "לְאוֹתוֹת", כְּדִבְרֵי רַשִׁ״י ^כדוז"ל: והיו לאותות - כשהמאורות לוקין סימן רע הוא לעולם, שנאמר (ירמיה י ב) "מאותות השמים אל תחתו", בעשותכם רצון הקדוש ברוך הוא אין אתם צריכין לדאג מן הפורענות., עַל לְקוּת הַמְּאוֹרוֹת בַּחֲצִי חֹדֶשׁ לַלְּבָנָה ^כהשהרי ליקוי לבנה הוא כשהחמה מסתירה על הלבנה, וזמן מקרה זה הוא באמצע החודש, בזמן מילוי הלבנה. וּבַמּוֹלָד לַחַמָּה ^כוליקוי חמה הוא כשהלבנה מסתירה על השמש, וזמן מקרה זה הוא בתחילת החודש, בעת מולד הלבנה., הִנֵּה הַ"יָּמִים" מֻקְדָּמִים. וּבֵין שֶׁיִּהְיֶה כְּדִבְרֵי מִדְרַשׁ הָרַבּוֹת (בראשית פ"ו א), "לְאֹתוֹת" אֵלּוּ הַשַּׁבָּתוֹת, "וּלְמוֹעֲדִים" אֵלּוּ שָׁלֹשׁ הָרְגָלִים, "וּלְיָמִים" אֵלּוּ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים, מִכָּל מָקוֹם, הַ"יָּמִים" מֻקְדָּמִים לַ"מּוֹעֲדִים".

ל״דאִידָךְ: שֶׁבְּכֻלָּן חוּץ מִ"שָּׁנִים", בָּאָה הַלַּמֶ״ד בְּרֹאשָׁם, וְלָמָּה חֲסֵרָה בַּ"שָּׁנִים"?

ל״הוּמִתּוֹךְ אֵלּוּ שְׁנֵי הַדִּקְדּוּקִים, יֵשׁ סַעַד לִשְׁנֵי אֵלּוּ, רוֹצֶה לוֹמַר, חֲדָא, מַה שֶּׁאָמַר בַּעַל הַמַּאֲמָר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהּ "לִימְנוּ בָךְ יִשְׂרָאֵל יָמִים וְשָׁנִים", וְזֶה מִפְּנֵי מַה שֶּׁאִחֵר הַ"יָּמִים" מִמְּקוֹמָם הָרָאוּי, אֶלָּא לִסְמֹךְ "יָמִים" אֶל הַ"שָּׁנִים". וּלְהוֹרוֹת נָתַן, שֶׁנִּלְמַד מִזֶּה שֶׁכָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַלְּבָנָה, דְּלִימְנוּ בָהּ יִשְׂרָאֵל יָמִים וְשָׁנִים.

ל״ווְזֶה שֶׁאָמַר בַּעַל הַמַּאֲמָר, שֶׁהַיָּרֵחַ טָעֲנָה "בְּדִידֵיהּ נַמִּי אִי אֶפְשָׁר כו׳" יָצָא לוֹ, מִמַּה שֶּׁלֹּא נֶאֶמְרָה הַלַּמֶ״ד בַּ"שָּׁנִים", לְהוֹרוֹת שֶׁ"שָּׁנִים" הֵם עִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, לֹא נִמְשָׁךְ לַאֲחֵרִים. וְהוּא כְּדֵי שֶׁיּוּבַן שֶׁהַיָּרֵחַ אָמְרָה "וְשָׁנִים", כְּאָמְרוֹ, "וְשָׁנִים מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶם?", שֶׁהֲרֵי אֵין לִי בָּהֶם יֶתֶר שְׂאֵת, כִּי אַדְּרַבָּה, עִקָּרָם לַחַמָּה, כָּאָמוּר.

ל״זוְאֵין לִתְמֹהַּ כְּלָל, עַל שֶׁבְּתוֹךְ דִּבְרֵי כָּתוּב אֶחָד יוּבְנוּ שְׁתֵּי מַאֲמָרוֹת, וְגַם יְיֻחַס לִשְׁנַיִם הָאוֹמְרִים, כִּי רַבִּים כֵּן, שֶׁמִּי שֶׁאָמַר זֶה לֹא אָמַר זֶה (יְעֻיַּן בַּיַּלְקוּט פ׳ שׁוֹפְטִים רֶמֶז נ״ח) ^כזוז"ל: 'מדוע בושש רכבו לבוא', שלשה דברים זה בצד זה, מי שאמר זה לא אמר זה, 'מדוע בושש רכבו לבוא' אמרה אמו של סיסרא, 'הלא ימצאו יחלקו שלל' אמרה אשתו וכלותיו, ורוח הקודש אומרת: 'כן יאבדו כל אויביך', כיוצא בו הזקנים אומרים 'ידינו לא שפכו את הדם הזה', הכהנים אומרים 'כפר לעמך ישראל', ורוח הקדש אומרת 'ונכפר להם הדם'. כיוצא בו 'הכר נא למי החותמת' אמרה תמר, 'צדקה ממני' אמר יהודה, 'ולא יסף עוד לדעתה' אמרה רוח הקדש, כיוצא בו 'באנו אל הארץ אשר שלחתנו' אמר יהושע, 'עלה נעלה' אמר כלב, 'אפס כי עז העם' אמרו מרגלים, כיוצא בו 'מי יצילנו מיד הא-להים האדירים' אמרו כשרים שבהם, רשעים שבהם אמרו: 'אלה הם המכים את מצרים', עשר מכות היו לו ושלמו. (אמר להם הקדוש ברוך הוא: אין לי מכה?! מעתה אני מביא עליכם מכה שלא נהיתה מעולם, אלו עכברים שהיו שומטים את מעיהם.) גבורים שבהם היו אומרים 'התחזקו והיו לאנשים'. כיוצא בו ׳מיכה המורשתי וגו'... וינחם ה' על הרעה' עד כאן אמרו כשרים שבהם, רשעים שבהם אמרו 'גם איש מתנבא בשם ה'...' - אמרו כשם שנהרג אוריה כך ירמיה חייב ליהרג, 'אך יד אחיקם בן שפן היתה את ירמיה לבלתי תת אותו ביד העם'. כיוצא בו 'תחת התפוח עוררתיך' עד כאן אמרה רוח הקדש, וישראל אומרים 'שימני כחותם על לבך', ואומות העולם אומרים 'כי עזה כמות אהבה'. כיוצא בו 'בלתי אל המן עינינו' אמרו ישראל, והמקום מפייס 'והמן כזרע גד הוא'. כיוצא בו 'ואתה עיף ויגע' אלו ישראל, 'ולא ירא א-להים' זה עמלק. וכה"א 'חי ה' שכבי עד הבקר': 'חי ה'' ליצרו נשבע, ולאשה אמר 'שכבי עד הבקר'..

ל״חאָמַר לָהּ "זִיל לִיקְרוּ צַדִּיקִים בִּשְׁמֵךְ". כְּבָר נִמְשְׁכוּ הַדְּבָרִים שֶׁאַף שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "לְכִי וּמַעֲטִי כו'", שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁמָּצְאָה טַעֲנָה לֹא עָשְׂתָה מִיָּד אַךְ טָעֲנָה תְּחִלָּה, כִּדְמוּכָח מִמַּה שֶּׁאָמְרָה "אַמְעִיט כו׳" בִּלְשׁוֹן עָתִיד. וְכֵן אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַחַר כָּךְ "לְכִי כו׳", לֵאמֹר, עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ. וּבֵאַרְתִּי זֶה בִּשְׁנֵי פָנִים כְּדִלְעֵיל. וְחָזְרָה וּבִקְשָׁה עַל אַחַת מֵהַמִּעוּטִים שֶׁלֹּא תִהְיֶה, דְּהַיְנוּ עַל הָאוֹרָה. וְאָמַר לָהּ עוֹד "לְכִי כו׳", שֶׁגְּזֵרָתוֹ לֹא תִתְבַּטֵּל. וּפִיְּסָהּ בְּעִנְיַן יָמִים וְשָׁנִים, וְהִיא שָׁאֲלָה עַל הַשָּׁנִים, לָתֵת לָהּ עִנְיָן אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ. נִמְצָא, דְּמִסְתָּמָא כָּל עוֹד שֶׁהָיָה הַמַּשָּׂא וּמַתָּן בֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהַיָּרֵחַ, שֶׁעֲדַיִן לֹא בָא לִכְלַל מַעֲשֵׂה עִנְיַן הַמִּעוּט. נִמְצָא, שֶׁעַכְשָׁו נַמִּי הֻצְרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹמַר "זִיל". כְּלוֹמַר, כַּלֵּה מְלַאכְתֵּךְ שֶׁעָלָיו נִצְטַוֵּית, שֶׁתֵּלֵךְ מִמְּקוֹמֵךְ מַטָּה מַּטָּה. וּבְמַה שֶּׁתֵּרֵד פְּלָאִים תִּתְמַעֵט בִּשְׁתַּיִם אֵלֶּה, בְּמִדַּת הַגּוּף וּבָאוֹרָה. אָמְנָם קִבֵּל דְּבָרֶיהָ, וְנָתַן לָהּ בִּמְקוֹם "שָׁנִים", כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְפַּיְּסָה בּוֹ, וּבִקְשָׁה עִנְיָן אַחֵר, אָמַר "צַדִּיקִים יִקָּרְאוּ בִשְׁמֵךְ".

ל״טוְהִנְנִי תּוֹפֵס לְעִקָּר גִּרְסַת הַיַּלְקוּט ^כחרבינו כותב שבילקוט לא גרס שמואל הקטן, אולם בדפוסים שלנו בילקוט שמעוני (בראשית רמז ח) איתא גם שמואל הקטן, ועיין מ"ש לעיל שער א סוף פרק א בהערה על מאמר חז"ל זה., דְּלֹא גָרַס אֶלָּא יַעֲקֹב וְדָוִד, שֶׁהֵם הָאֲמוּרִים בַּמִּקְרָאוֹת. כִּי רָחוֹק וְזָר מְאֹד הַגִּירְסָא דְּגָרַס "שְׁמוּאֵל הַקָּטָן", כִּי לֹא נִמְצָא בַּכְּתוּבִים. וְנִצְטָרֵךְ לוֹמַר שֶׁיִּרְמֹז אֶל מִשְׁנַת "שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר בִּנְפֹל וגו׳" (אבות ד יט) ^כטוז"ל רבינו בתוספות יום טוב שם: שמואל הקטן - במדרש שמואל, בשם ירושלמי: לפי שהיה מקטין עצמו. אי נמי שהיה (מעט) קטן משמואל הנביא שאף הוא ניבא בשעת מיתתו והיה ראוי שתשרה עליו שכינה [סוטה מ"ח ע"ב] אלא שאין דורו ראוי לכך ונמצא שזה השם הוא לו לתהלה ולתפארת:. וְגַם הָיָה לוֹ לִגְרֹס אוֹתוֹ אַחַר דָּוִד. אֶלָּא טָעוּתָא הוּא מֵאֵיזֶה תַּלְמִיד טוֹעֶה שֶׁהִגִּיהּ כֵּן בַּסְּפָרִים מֵאֵיזֶה שִׁבּוּשׁ דַּעַת שֶׁהָיָה בוֹ.

מ׳וְיָדוּעַ שֶׁעִנְיַן הַשֵּׁם וְגִדְרוֹ הוּא הַמַּהוּת, כִּי עַל כֵּן נִשְׁתַּבַּח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן לְמַלְאֲכֵי מַעְלָה, לְהוֹדִיעָם חָכְמָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן עַל יְדֵי מַה שֶּׁקָּרָא שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת, כִּדְאִיתָא בְּמִדְרַשׁ רַבָּה (בראשית רבה יז ד) ^לוז"ל: א"ר אחא: בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם נמלך במלאכי השרת. אמר להן: נעשה אדם. אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להן: חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף, אמר להם: זה מה שמו? ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם, אמר לו: זה מה שמו? אמר זה שור, זה חמור, זה סוס וזה גמל. ואתה מה שמך? אמר לו: אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי? א"ל: לך נאה להקראות אדני שאתה אדון לכל בריותיך.. וְכָל זֶה, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה חָכָם בְּחָכְמַת הַבְּרִיאָה, לָדַעַת מַהוּת כָּל בְּרִיָּה וּבְרִיָּה.

מ״אוְכֵן הָרַמְבַּ״ן בְּפָרָשָׁה זוֹ שֶׁאָנוּ בָהּ (פסוק יח), כָּתַב בַּפָּסוּק "לְמֶמְשֶׁלֶת וגו׳", שֶׁמַּה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים קמז ד) "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא", וְכֵן (ישעיה מ כו) "לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא", כִּי קְרִיאַת הַשֵּׁמוֹת הִיא הַהַבְדָּלָה בְּכֹחוֹתָם. עַד כָּאן. אִם כֵּן, עִנְיַן הַצַּדִּיקִים שֶׁיִּהְיוּ נִקְרָאִים עַל שְׁמָם, הוּא עַל מַהוּתָם. וּמָצָא שְׁנַיִם אֵלּוּ, יַעֲקֹב וְדָוִד, וְנִקְרְאוּ 'קָטָן' כָּל אֶחָד בַּעֲבוּר קַטְנוּתָם וְצָרוֹת שֶׁהִגִּיעוּ עֲלֵיהֶם. שֶׁכֵּן יַעֲקֹב אָמַר "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי וגו' מְעַט וְרָעִים" (בראשית מז ט), וְכֵן מְעִידִים הַסִּפּוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה עָלָיו. וְכָמוֹהוּ דָּוִד, תִּרְאֶה בַּסִּפּוּרִים שֶׁעָלָיו כַּמָּה הִשִּׂיגוּהוּ צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת, וּבְמִזְמוֹרָיו כְּמוֹ כֵן. הִנֵּה שֶׁיִּהְיוּ בְּמַהוּתָם גַּם כֵּן עוֹלִים וְיוֹרְדִים וּמְסוֹבָבֵי הַתְּלָאוֹת דֻּגְמַ(ו)ת הַיָּרֵחַ, פַּעַם זוֹרַחַת פַּעַם נִסְתֶּרֶת. וְהִנֵּה, דָּבָר גָּדוֹל אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי כְּפִי קַבָּלָתֵנוּ ^לאממטבע לשון זה נראה שהיה זה קבלה לרבינו שמעלת האדם (הצדיק) גדלה על המלאכים, ואולי הכוונה שכן קיבל מרבותיו, ואכן רבו הגדול המהר"ל מאריך מאוד בכמה מקומות להוכיח כן נגד דעת הרבה מגדולי ישראל, ויתכן שכן הוא על פי חכמת האמת הנקרא "קבלה". (ועיין בהערות הבאות להלן). מַעֲלַת הַצַּדִּיק גָּבְרָה מִמַּעֲלַת מַלְאָכִים ^לבבענין זה ישנו ויכוח גדול בין חכמי הדורות הראשונים, א: רב סעדיה גאון (אמונות ודעות תחילת מאמר ד) כותב שתכלית הבריאה הוא האדם ומעלתו גדלה על הכל. ב: באבן עזרא (בראשית פסוק ראשון) האריך בראיות לחלוק עליו שצבא השמים נעלים והמלאכים נעלים יותר מהאדם אפילו מהנביאים עיי"ש. ג: דעת הרמב"ם ( יסודי התורה פ"ג ה"ט) ברור מללו כהראב"ע דמעלת הגלגלים נעלה מהאדם והמלאכים מהגלגלים. ד: דעת העקידת יצחק (שער ה) האריך בראיות לחלוק על הרמב"ם והרלב"ג שנמשכו לפי דעתו אחר דע הפילוסופים ואולם הוא נגד אמונתינו עם ה' מאמיני החידוש., כָּל שֶׁכֵּן מִמַּעֲלַת גְּרָמִים הַשְּׁמֵימִים וּצְבָאֵיהֶם ^לגוז"ל המהר"ל (תפארת ישראל פי"ב) דע ... ודבר זה נמשך לדעת חיצוני שיש להם, מה שהם אומרים כי האדם פחות היצירה, שפל הבריאה מן הגלגלים, ומכל שכן מן המלאכים, כמו שהאריכו הם בספור שבח המלאכים ובגלגלים, ובגנות הבריאה של אדם. והמשיכו לזה פשטי הכתוב (תהלים ח, ה) "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו". ושאר ראיות פשטי הכתוב. והמושכל הראשון כי האדם בעל חומר ובעל הויה והפסד, ומפני זה חושבים כי ראוי לאדם השפל לקנות מעלה והצלחה בידיעת החשוב, המה המלאכים והגלגלים. וכאשר ידע אלו, יש לו מעלה. וכבר התבאר בחבור גבורות ה' כי אין רוח חכמים נוחה בזה, והוא הפך האמונה לגמרי. ולא תמצא דבר זה בדברי חכמים, רק ההפך, כמו שהתבאר בחבור גבורות ה'. וגלו דבר זה במקומות הרבה מאד, ודרשו זה (ב"ר עח, א) מן הכתוב (תהלים צא, יא) "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך", מי הוא גדול - השומר או הנשמר. וזהו באמת דעת חכמים. וקראו המלאכים והגלגלים שהם עבדים משמשים אל הנבראים, וכדכתיב בקרא (בראשית א, יז) "ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ", הרי כי תחלת בריאתם היה כדי לשמש את העולם, ולא נבראו לעצמם כלל. והאדם הוא עיקר הבריאה, שהכל נברא בשבילו, והוא בלבד כל המציאות, לא זולת זה. ועם שהאדם הוא בעל חומר, הנה מצד צלם אלהים שנברא בו (בראשית א, כז) יש לו מעלה, מושגח מן העליונים, וכמו שמבואר במקום אחר. עיי"ש שהאריך בזה.. וְאִם כֵּן, כְּשֶׁיִּהְיוּ הַצַּדִּיקִים נִקְרָאִים בִּשְׁמָהּ, וְיִהְיוּ בְּמַהוּתָהּ וְתִתְדַּמֶּה הִיא לָהֶם וְהֵם לָהּ, עִנְיָן גָּדוֹל וְשֶׁבַח וְרוֹמְמוּת נִתַּן לָהּ.

מ״באָמְנָם, הַסַּעַד לְהָבִיא עַל זֶה הַמַּאֲמָר שֶׁכָּךְ אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִרְאֶה לִי מְבֹאָר מִמַּה שֶּׁכְּבָר הִזְכַּרְתִּי מִדְרַשׁ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שמות רבה פט"ו ס"ס כז) שֶׁהֵבִיא בַּעַל הָעֲקֵדָה (שער ל"ז), הַמְמַשֵּׁל מְשַׁל הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ אֶל עֵשָׂו וְיַעֲקֹב. וּמֵעַתָּה חֲלוֹמוֹ שֶׁל יוֹסֵף שֶׁחָלַם "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (בראשית לז ט), שֶׁדְּחָאוֹ אָבִיו בְּאָמְרוֹ (שם י) "הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ", בְּחָשְׁבוֹ כִּי הוּא הַשֶּׁמֶשׁ וְאִמּוֹ הַיָּרֵחַ. וּלְפִי הַדֶּרֶךְ שֶׁל בַּעַל הַמַּאֲמָר שֶׁאָנוּ בוֹ, יִרְמֹז הַשֶּׁמֶשׁ אֶל עֵשָׂו וְכָל הַדּוֹמִים לוֹ, וְהִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָּל אַנְשֵׁי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלָיו לִשְׁבֹּר בָּר. וְאַל תַּרְחִיק אֲמָרַי שֶׁעֵשָׂו בִּכְלָלוֹ כָּל הַדּוֹמִים לוֹ, כִּי בְּוַדַּאי שֶׁהַתְּאוֹמִים הָאֵלּוּ יִכְלְלוּ כָּל אָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ. שֶׁהֲרֵי אֵין פֵּרוּד בֵּין כָּל הָאָדָם שֶׁבָּעוֹלָם, כִּי אִם יַעֲקֹב לְבַדּוֹ. אֲבָל זוּלָתָם מִתְאַחֲדִים וְהָיוּ לַאֲחָדִים. וְעִם הֱיוֹת שֶׁבִּזְמַנִּים הַלָּלוּ נִמְצְאוּ הַפְרָשׁוֹת גַּם בֵּינֵיהֶם, הִנֵּה בִּזְמַן הַקּוֹדֵם, כָּל שֶׁכֵּן בִּזְמַן הָאָבוֹת מִיַּעֲקֹב וְאֵילָךְ, לֹא כֵן הָיָה. וְאִם כֵּן, נוּכַל לוֹמַר כְּשֶׁהַמַּאֲמָר אוֹמֵר "עֵשָׂו", שֶׁבִּכְלַל הַזֶּה יוּבְנוּ כָּל הַדּוֹמִים לוֹ. וְיִהְיֶה הַיָּרֵחַ שֶׁבַּחֲלוֹמוֹ שֶׁל יוֹסֵף רוֹמֵז עַל יַעֲקֹב. וּלְפִי זֶה, אַף שֶׁיִּהְיֶה הָאֱמֶת עִם דַּעְתּוֹ שֶׁל הָרַמְבַּ״ן (בראשית שם), שֶׁדִּקְדֵּק מִדְּלָא נֶאֱמַר בְּבוֹא יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם 'מִלְּבַד נָשָׁיו', דִּשְׁמַע מִינָהּ שֶׁכְּבָר מֵתוּ בִּלְהָה וְזִלְפָּה, וְלֹא יַגִּיעַ מַרְאוֹת הַיָּרֵחַ אֶל בִּלְהָה, הִנֵּה יַגִּיעַ אֶל יַעֲקֹב עַצְמוֹ, וְנִתְקַיֵּם כָּל הַחֲלוֹם. וְאַף שֶׁיַּעֲקֹב אָמַר "הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ", כְּבָר יָדַע שֶׁיִּרְמֹז עַל עֵשָׂו וְעָלָיו, אֶלָּא שֶׁלְּהוֹצִיא מִלִּבָּן שֶׁל הָאַחִים אָמַר כֵּן, כְּדֵי שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ יִמָּצֵא שֶׁאֵין בַּחֲלוֹם מַמָּשׁ, שֶׁהֲרֵי אֵין אִמּוֹ קַיֶּמֶת. הִנֵּה, כְּבָר הִתְבָּאֵר שֶׁיַּעֲקֹב נִקְרָא עַל שְׁמָהּ, בַּמַּרְאֶה שֶׁל הַחֲלוֹם הַזֶּה.

מ״גוְאָמְנָם, דָּוִד מְבֹאָר מִתְּהִלִּים מִזְמוֹר פ״ט (לו-לח) שֶׁאָמַר "אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב, זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי, כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה". וַהֲלֹא יִפָּלֵא, הַאֵיךְ מִתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ, שֶׁאָמַר תְּחִלָּה "כִּסְאוֹ כַּשֶּׁמֶשׁ" וְאַחַר כָּךְ יֹאמַר "כְּיָרֵחַ יִכּוֹן"?

מ״דוְעוֹד יֵשׁ לְדַקְדֵּק, אָמְרוֹ "וְעֵד בַּשַּׁחַק" עַל מִי חוֹזֵר? וְרַשִׁ״י פֵּרֵשׁ (שם לח), הַיָּרֵחַ וְהַשֶּׁמֶשׁ עֵדִים לוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהֵם קַיָּמִים, יִתְקַיֵּם מַלְכוּתוֹ. כְּמוֹ שֶׁאָמַר יִרְמְיָה (ירמי' לג כ-כא) "אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת בְּרִיתִי הַלָּיְלָה... גַּם בְּרִיתִי תֻפַר אֶת דָּוִד עַבְדִּי". עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְנָכוֹן הַדָּבָר עַל פִּי דִּבְרֵי חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה לא: סנהדרין ל. ועוד), שֶׁאָמְרוּ, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "עֵד" הֲרֵי שְׁנַיִם אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁפֵּרֵט לְךָ הַכָּתוּב ׳עֵד אֶחָד׳. אֶלָּא שֶׁלְּפִי זֶה הָעִנְיָן כָּפוּל, שֶׁכְּבָר הָיְתָה הַהַבְטָחָה "כַּשֶּׁמֶשׁ... וּכְיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם".

מ״הוְהָרַב אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא כָּתַב (שם לח) וְהַיָּרֵחַ עֵד נֶאֱמָן. עַד כָּאן. וְעַל פִּי זֶה [יֵשׁ לִי] לְפָרֵשׁ שֶׁאָמַר "כִּסְאוֹ", שֶׁהוּא רוֹמֵז עַל מֶמְשַׁלְתּוֹ, יִהְיֶה כַּשֶּׁמֶשׁ. אַךְ הוּא בְּעַצְמוֹ, לֹא מִצַּד מֶמְשַׁלְתּוֹ, הִנֵּה כְּיָרֵחַ יִכּוֹן. וְתָשׁוּב תֵּבַת "יִכּוֹן" אֶל "אִם לְדָוִד". וּכְבָר הָרַב אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא כָּתַב שֶׁמִּלַּת "יִכּוֹן" שָׁבָה אֶל "זַרְעוֹ". עַד כָּאן. הֲרֵי שֶׁלֹּא רָצָה שֶׁתָּשׁוּב אֶל "כִּסְאוֹ" הַסָּמוּךְ לוֹ. אַף אֲנִי אוֹמֵר, שֶׁתָּשׁוּב אֶל "דָּוִד" שֶׁלִּפְנֵי פָנָיו. וִיפֹרַשׁ הַכָּתוּב כָּךְ, "אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד", וְהַשְּׁבוּעָה כּוֹלֶלֶת שְׁלֹשָׁה דְבָרִים, הָא׳, זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה, הַב׳, מֶמְשַׁלְתּוֹ, דְּהַיְנוּ כִּסְאוֹ, תִּמְשׁוֹל כַּשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהוּא הַמּוֹשֵׁל הַגָּדוֹל שֶׁבְּמֶמְשֶׁלֶת צְבָא הַשָּׁמַיִם. הַג׳, הוּא עַצְמוֹ כְּיָרֵחַ יִכּוֹן לְעוֹלָם. וְשֵׁם "עוֹלָם" יֹאמַר עַל עוֹלָמוֹ שֶׁל הָאָדָם, כְּלוֹמַר, כָּל יְמֵי חַיָּיו. הֲרֵי שֶׁדָּוִד עַצְמוֹ, לֹא בְּעֵרֶךְ מֶמְשַׁלְתּוֹ, דִּמָּהוּ לַיָּרֵחַ! אֶלָּא, כְּמוֹ הֲכָנָתוֹ שֶׁל הַיָּרֵחַ יִכּוֹן הוּא. וְכַאֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְמַעְלָה, כִּי הָיָה עוֹלֶה וְיוֹרֵד, יוֹרֵד וְעוֹלֶה, כָּל יְמֵי חַיָּיו. וְיִצְדַּק פֵּרוּשׁ הָרַב אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא שֶׁאָמַר, "וְעֵד בַּשַּׁחַק" נֶאֱמַר עַל הַיָּרֵחַ לְבַד, שֶׁהוּא עֵד נֶאֱמָן עַל הוֹרָאוֹתָיו שֶׁל דָּוִד עַצְמוֹ.

מ״והִנֵּה כְּבָר מָצָאנוּ מַה שֶּׁבִּקַּשְׁנוּ, שֶׁמְּבֹאָר הוּא שֶׁיַּעֲקֹב נִדְמֶה לַיָּרֵחַ וְכֵן דָּוִד, שֶׁשְּׁנֵיהֶם נִקְרָאִים קָטָן כְּמוֹתָהּ, וְכָל זֶה שֶׁהֵם דּוֹמִים לְמַהוּתָהּ וְכָאָמוּר. וְלָזֶה תִרְאֶה, שֶׁמְּתַקְּנֵי הַבְּרָכוֹת (מס' סופרים פ"כ ה"ב) תִּקְּנוּ אַחַר בִּרְכַּת הַלְּבָנָה לֵאמֹר, "בָּרוּךְ י״וֹצְרֵךְ בָּרוּךְ ע״וֹשֵׂךְ בָּרוּךְ ק״וֹנֵךְ בָּרוּךְ בּ״וֹרְאֵךְ", שֶׁרָאשֵׁי תֵּבוֹת יַעֲקֹ״ב ^לדז"ל הטור או"ח סימן תכו: ואומר ג"פ סימן טוב תהיה לכל ישראל ברוך בוראך ברוך יוצרך ברוך מקדשך, ורוקד ג"פ כנגדה וכו', וי"א בזה הסדר ברוך יוצרך ברוך עושך ברוך קונך ברוך בוראך וסימן יעקב והיא רמז לו. ע"כ. ובתשב"ץ קטן סימן רכ כתב וז"ל: ולאחר הברכה אומר ברוך יוצרך ברוך עושך ברוך קונך ברוך בוראך זהו ר"ת יעק"ב מפני שצורתו של יעקב חקוקה בלבנה. ע"כ. וכ"כ אבודרהם ברכת הראייה, השבח וההודאה. וז"ל: ואחר הברכה אומר ברוך יוצרך ברוך עושך ברוך קונך ברוך בוראך בר"ת יעקב מפני שנמשל ללבנה. ע"כ.. כְּאִלּוּ יֹאמַר שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ עֲשָׂאָהּ בְּאַרְבַּע אוֹתִיּוֹת אֵלּוּ, שֶׁהֵם יַעֲקֹב, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁשֵּׁם יַעֲקֹב מוֹרֶה עַל מַהוּתוֹ, כְּכָל הַשֵּׁמוֹת אֲשֶׁר שָׂם הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ בָּאָרֶץ, לֹא דֶּרֶךְ אֲרָעִי כִּשְׁמוֹתָן שֶׁל הֶדְיוֹטוֹת, וְכָכָה מַהוּתָהּ שֶׁל הַלְּבָנָה בְּאֵלּוּ הָאוֹתִיּוֹת, שֶׁשֵּׁם זֶה, יַעֲקֹב, נִבְנֶה מֵהֶם. כִּי מַהוּת הַלְּבָנָה וּמַהוּת יַעֲקֹב אֲחָדִים הֵם ^להכאן המקום להעיר ממה שכתב הב"ח אורח חיים סימן תכו וז"ל: ומ"ש וי"א בזה הסדר וכו' וסימן יעקב והיא רמז לו. נראה דלפי שיעקב נקרא שמש כמ"ש רז"ל (ב"ר פרשה ס"ח, י"ב) על פסוק (בראשית כ"ח י"א) 'כי בא השמש' וכתיב (שם ל"ז ט') 'והנה השמש והירח' והלבנה מאירה מאור השמש על כן צורת הלבנה מתוקנת בצורת יעקב ועיין לעיל בסי' רפ"א (ס"ד). וז"ל שם: קרא לשמש וכו'. לפירוש הראשון קשה דה"ל לומר ראה והתקין הלבנה וליש אומרים גם כן קשה דה"ל לומר ראה והקטין הלבנה, אבל יש עוד לפרש על פי דברי רבותינו ז"ל (תקו"ז תקון י"ח לו ע"ב) שצורתו של יעקב נראית בלבנה שעל כן תקנו בברכת הלבנה ברוך יוצרך וכו' ראשי תיבות יעקב כפי הנוסחא שבידינו (עי' טור סוס"י תכו) ובבראשית רבה (פרשה סח ס"י) אמרו על פסוק (בראשית לז ט) והנה השמש והירח אמר יעקב מי גילה לו ששמי שמש שנאמר (שם כח יא) כי בא השמש ואמרו רבותינו ז"ל לשם שהמלאכים אמרו זה לזה אתא שמשא, והנה על פי זה אמר קרא לשמש ויזרח אור פי' אור של שכינה השרויה על זיו איקונין של יעקב ששמו שמש ראה והתקין צורת הלבנה כדי שיהא אור של השמש מכה ומאיר על הלבנה שע"י כן הגיע צורתו של יעקב מצויירת בלבנה לפי שהלבנה מקבלת אורה מן השמש שהיא צורתו של יעקב ממש., כְּפִי מַה שֶּׁנִּרְאֶה מֵעִנְיְנֵיהֶם. וְכֵן אוֹמְרִים אַחַר כָּךְ "דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם", גַּם לְכַוָּנָה זוֹ. וְלָכֵן אוֹמְרִים "מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל", כְּלוֹמַר, וְלֹא מֶלֶךְ עֵשָׂו וְדוֹמָיו, שֶׁהֵם מְיֻחָסִים לַשֶּׁמֶשׁ. וְאוֹמְרִים "חַי וְקַיָּם", כִּי הוּא, הַמֶּלֶךְ דָּוִד, מַהוּתוֹ כְּמַהוּת הַלְּבָנָה עַד שֶׁנִּמְצָא בִּרְאוֹתֵנוּ הִתְחַדְּשׁוּתֵךְ, הֲרֵי כְּאִלּוּ הוּא חַי וְקַיָּם. וְגַם כֵּן, מֵהִתְחַדְּשׁוּתֵךְ לָמַדְנוּ שֶׁהוּא חַי וְקַיָּם, לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתֵךְ. וּכְעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בִּנְבוּאַת יְחֶזְקֵאל (לז כד) עַל הֶעָתִיד "וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם" וְחָזַר וְשָׁנָה לְהַחֲזִיק הָעִנְיָן (שם כה) "וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם". וְיִצְדַּק עַכְשָׁו מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב "וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה", כִּי סֶלָה שֵׁם עַל הַזְּמַן הֶעָתִיד. וְדָבָר זֶה שֶׁאוֹמְרִים "דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וכו׳", לְמַדְנוּהוּ מֵרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁאָמַר לְר׳ חִיָּא (ראש השנה כה.) "זִיל לְעֵין טָב וְקַדְּשֵׁיהּ לְיַרְחָא וּשְׁלַח לִי סִימָנָא דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם". וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י, דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִמְשָׁל כַּלְּבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "כִּסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם". עַד כָּאן. בְּפֶרֶק ב' דְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה:

מ״זחַזְיָהּ דְּלָא קָמִיַּתְבָא דַעְתָּהּ. הִנֵּה מִמַּה שֶּׁשָּׁתְקָה וְלֹא עָנְתָה עוֹד, אֵין נִרְאֶה שֶׁהָיְתָה שׁוֹתֶקֶת כְּמוֹדָה, כִּדְאָמְרִינַן בְּעָלְמָא (יבמות פז: ועוד) "שְׁתִיקָה כְּהוֹדָאָה דָּמְיָא". שֶׁהָיְתָה אִם כֵּן דַּעְתָּהּ נָחָה וּשְׁקֵטָה. אֶלָּא אִיפְּכָא מַשְׁמַע, שֶׁהֲרֵי אִלּוּ הָיְתָה מִתְיַשֶּׁבֶת בְּכָךְ, הָיָה לָהּ לְהוֹדוֹת וּלְשַׁבֵּחַ, לִתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לוֹ יִתְבָּרֵךְ, עַל שֶׁשָּׁמַע לְקוֹלָהּ, כִּי כֵן יָאוּת לִפְנֵי מֶלֶךְ, כָּל שֶׁכֵּן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהִיא לֹא כֵן עָשְׂתָה. נִרְאֶה מְבֹאָר, שֶׁלֹּא הָיְתָה מִתְיַשֶּׁבֶת בְּדַעְתָּהּ. וְאִם תֹּאמַר, הָא אִיכָּא לְמֵידַק אִיפְּכָא, שֶׁאִם לֹא הָיְתָה מִתְיַשֶּׁבֶת בְּדַעְתָּהּ, אִם כֵּן, לָמָּה שָׁתְקָה וְלֹא בִקְשָׁה עוֹד? וְהוֹאִיל וְאִיכָּא לְמֵידַק הָכִי וְאִיכָּא לְמֵידַק הָכִי, מַה חָזִית דְּאָמַרְתְּ שֶׁלֹּא נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּהּ מִדְּלֹא נָתְנָה שֶׁבַח וְהוֹדָיָה? אֵימָא אִיפְּכָא, מִדְּשָׁתְקָה הָיְתָה מִתְיַשֶּׁבֶת בְּדַעְתָּהּ? לֹא קַשְׁיָא, דְּאִי אָמַרְתְּ דְּלֹא הָיְתָה מִתְיַשֶּׁבֶת בְּדַעְתָּהּ, אִם כֵּן, מִתְיַשֵּׁב לָמָּה לֹא נָתְנָה שֶׁבַח וְהוֹדָיָה. אֲבָל אִי אָמַרְתְּ שֶׁהָיְתָה מִתְיַשֶּׁבֶת בְּדַעְתָּהּ, תִּקְשֶׁה לָמָּה לֹא נָתְנָה שֶׁבַח?

מ״חאֲבָל לֹא קַשְׁיָא הָא, אִם לֹא נִתְיַשְּׁבָה בְּדַעְתָּהּ, לָמָּה לֹא חָזְרָה וְשָׁאֲלָה, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹמַר שְׁנֵי תֵּרוּצִים. חֲדָא, דְּלֹא רָצְתָה לְהַטְרִיחַ עַל קוֹנָהּ. בֹּא וּרְאֵה מִשְׁנָתֵנוּ בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד (פ"ג מ"ח), מֵעִנְיַן חוֹנִי הַמְעַגֵּל וּמַה שֶׁשָּׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח. אִידָךְ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּהּ, לֹא רָאֲתָה לְזַלְזֵל בִּכְבוֹד הַצַּדִּיקִים, כִּי גָּדוֹל כֹּחָם, וְיוֹדַעַת הָיְתָה שֶׁהַצַּדִּיקִים יִגְזְרוּ אֹמֶר וְיִשְׁלְטוּ בַּשָּׁמַיִם וּצְבָאָיו כֻּלָּם.

מ״טוְיָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת סַעַד מִן הַכָּתוּב אַף לְזֶה הָעִנְיָן, וְעַל פִּי מַה שֶּׁאָמַרְתִּי דִּלְכָךְ שָׁתְקָה כִּי יָרְאָה מִלְּזַלְזֵל בִּכְבוֹדָן שֶׁל הַצַּדִּיקִים, וְהוּא מַה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מח יט) "וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ וגו׳". וַהֲרֵי נִרְאֶה, לִכְאוֹרָה, דְּזֶה שֶׁקְּרָאוֹ "הַקָּטֹן", לְלֹא צֹרֶךְ הוּא, שֶׁהָיָה דַי בְּשֶׁיֹּאמַר "וְאוּלָם אָחִיו", כִּי תְּחִלַּת דְּבָרָיו "יָדַעְתִּי וגו׳ גַּם הוּא וגו׳", הַכֹּל בִּמְנַשֶּׁה אָמַר, וּמִמֵּילָא, כְּשֶׁיֹּאמַר "וְאוּלָם אָחִיו" שֶׁהָרָצוֹן בּוֹ אֶפְרַיִם, וְלָמָּה יְכַנֵּהוּ בְּחִנָּם בְּשֵׁם "הַקָּטֹן".

נ׳אֲבָל בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (פ"ו ט פצ"ז ד) אָמְרוּ ^לוובילקוט שמעוני יהושע רמז כב הגירסא: ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים, אפשר כן?, אלא זה יהושע שעומד ממנו שהוא מעמיד גלגל חמה ולבנה שהם שליטים מסוף העולם ועד סופו. ע"כ. עַל "וְזַרְעוֹ וגו׳", אֶפְשָׁר כֵּן? אֶלָּא זֶה יְהוֹשֻׁעַ שֶׁעוֹמֵד מִמֶּנּוּ, שֶׁהוּא מַעֲמִיד גַּלְגַּל חַמָּה וּלְבָנָה, שֶׁהֵם שַׁלִּיטִים מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. עַד כָּאן. לָכֵן אָמַר "וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן", הֲלֹא שְׁמוֹ נִקְרָא עַל שֵׁם הַצַּדִּיקִים שֶׁנִּקְרָאִים 'קָטָן'. כִּי אַף זֶה שֶׁיַּעֲמֹד מִמֶּנּוּ, יִשְׁלוֹט בָּעֶלְיוֹנִים, עַד שֶׁיִּגְזֹר אֹמֶר עַל גַּלְגַּל חַמָּה וְעַל גַּלְגַּל לְבָנָה כו׳. וּבְתוֹךְ מַה שֶּׁבַּעֲבוּר כֵּן קְרָאוֹ "הַקָּטֹן", הֲרֵי שֶׁשֵּׁם ׳קָטֹן׳ הַמְּכֻנֶּה בִּבְנֵי אָדָם יֵשׁ בִּכְלָלוֹ רֶמֶז עַל שֶׁיִּהְיֶה שַׁלִּיט עַל הָעֶלְיוֹנִים. וְלָכֵן שָׁתְקָה הַיָּרֵחַ מִלְּזַלְזֵל בִּכְבוֹד הַצַּדִּיקִים, מִפְּנֵי הַיִּרְאָה גַּם כֵּן, לֹא מִפְּנֵי הַכָּבוֹד בִּלְבָד.

נ״אאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "הָבִיאוּ כַּפָּרָה עָלַי עַל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ". נִרְאֶה בְעֵינַי שֶׁהוּא כִּפְשׁוּטוֹ וּמַשְׁמָעוֹ מַמָּשׁ. שֶׁצִּוָּה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיָּבִיאוּ כַּפָּרָה, פֵּרוּשׁ קָרְבַּן חַטָּאת, וְהוּא כַּפָּרָה כְּכָל שְׁאָר חַטָּאת, וְעַל יִשְׂרָאֵל. אָמְנָם, שֶׁעִם זֶה יִהְיֶה "עָלַי", וּבְאֹפֶן זֶה, שֶׁהֲרֵי דַּרְכֵי אֱלֹהֵינוּ יִתְבָּרֵךְ בְּכָל הַמְּסֻפָּר בַּמַּאֲמָר הַזֶּה, שֶׁהָיָה מַחֲזִיר לְפַיְּסָהּ, מוֹרֶה עַל שֶׁרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ לְהִתְנַהֵג עִם בְּרִיּוֹתָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה לִבְרִיּוֹתָיו שֶׁיִּתְנַהֲגוּ זֶה עִם זֶה. וְאָמְרוּ בְּמִדְרַשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת בְּחֻקּוֹתַי (ויקרא רבה לה ג), שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזֵרוֹת, וְהוּא מְקַיְּמָם תְּחִלָּה. הָדָא הוּא דִכְתִיב "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וגו׳ אֲנִי ה׳" (ויקרא יט לב). אֲנִי הוּא שֶׁקִּיַּמְתִּי מִצְוַת עֲמִידַת זָקֵן תְּחִלָּה. וְכֵן הוּא בִּירוּשַׁלְמִי בְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה סוֹף פֶּרֶק קַמָּא (הלכה ג).

נ״בוְהִנֵּה בְּסוֹף מַסֶּכֶת יוֹמָא (פז.) אִיתָא, אָמַר ר׳ יִצְחָק: כָּל הַמַּקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו א-ג) "בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ וגו׳ [נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִֽיךָ, עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְֽהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ לֵךְ הִתְרַפֵּס] וּרְהַב רֵעֶיךָ" ^לזועל מוקש אמרי פיך, אם הקנטתו - רהב רעיך, הרבה רעים לבקש הימנו מחילה, רעיך בתרא דקרא מלא כתיב, לפי שהוא לשון רבים. (רש"י) - הַרְבֵּה עָלָיו רֵעִים. וְאָמַר רַב חִסְדָּא, וְצָרִיךְ לְפַיְּסוֹ בְּשָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ בְּנֵי אָדָם ^לחבשלש שורות - שלש פעמים יפייסוהו בשלשה אנשים בכל פעם, שנאמר ישור - לשון שורה ואין שורה פחותה משלשה בני אדם. (רש"י), שֶׁנֶּאֱמַר "יָשֹׁר עַל אֲנָשִׁים וַיֹּאמֶר חָטָאתִי וגו׳" (איוב לג כז).

נ״גכָּכָה גַּם רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁלֹּא נִתְפַּיְּסָה מִכָּל מַה שֶּׁאָמַר וַיַּעַשׂ, הִרְבָּה עָלֶיהָ רֵעִים לְהָבִיא קָרְבַּן כַּפָּרָה בְּיוֹם חִדּוּשָׁהּ, וְעִם זֶה יְפַיְּסוּהָ רֵעִים וַאֲהוּבִים לַמָּקוֹם. שֶׁכֵּן נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל רֵעִים לַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, כְּדִכְתִיב "זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי" (שיר השירים ה טז). וְאָמַר "עַל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ", וּכְלוֹמַר, וְלֹא נִתְפַּיְּסָה, לְכָךְ הָבִיאוּ כַּפָּרַתְכֶם בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ, שֶׁיִּהְיֶה זֶה פִּיּוּס לָהּ בַּעֲבוּרִי. וּבָזֶה יָצָאתִי שׁוּרַת הַדִּין וִידֵי חוֹבָתִי, כְּשֶׁפִּיַּסְתִּי אוֹתָהּ עַל יְדֵיכֶם וְהִרְבֵּיתִ[י] לְפָנֶיהָ רֵעַי וַאֲהוּבַי. וְנִמְצָא לְפִי זֶה, שֶׁאֵין שׁוּם קֻשְׁיָא וְדֹחַק בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה כְּלָל וּכְלָל. בָּרוּךְ ה׳ שֶׁהִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת:

נ״דוְאָמְנָם רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, מַה נִּשְׁתַּנָּה שָׂעִיר זֶה כו׳, בְּכַוָּנָה נִפְלֵאת. וְהוּא מִמַּה שֶּׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דִּשְׁבוּעוֹת (ב.), עַל מָה הַשְּׂעִירִים שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים וְשֶׁל רְגָלִים וְשֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ מְכַפְּרִים? וּפְלִיגֵי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי מֵאִיר שָׁוִים שֶׁשְּׂעִירֵי רְגָלִים וּשְׂעִירֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ מְכַפְּרִים עַל שֶׁאֵין בּוֹ יְדִיעָה לֹא בִתְחִלָּה וְלֹא בְסוֹף. וְיָלְפִי מִדִּכְתִיב בִּשְׂעִיר רֹאשׁ חֹדֶשׁ "[לְ]חַטָּאת לַה׳",(במדבר כח טו), חֵטְא שֶׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא ה׳. וּשְׂעִירֵי רְגָלִים נַמִּי, מִוא״ו נוֹסֶפֶת. אֶלָּא דְּרַבִּי מֵאִיר מוֹסִיף אַף שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, דִּשְׂעִירֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֵינָן מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל טָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא.

נ״הוְהַשְׁתָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן לֹא יָלִיף "לַה׳" דְּגַבֵּי חַטַּאת רֹאשׁ חֹדֶשׁ לְחֵטְא שֶׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא ה׳. וְאִם כֵּן קַשְׁיָא, מַאי עָבִיד בֵּיהּ. וְכָתַבְתִּי בְּתוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב (שם), דְּמִסְתַּבְּרָא דְּדָרִישׁ כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ. וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי מֵאִיר, אִם כֵּן, לִכְתּוֹב 'חַטַּאת ה׳', מַאי "לַה׳"? שְׁמַע מִנָּהּ תַּרְתֵּי. כָּךְ כָּתַבְתִּי שָׁם בְּסִפְרִי תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וּמִמֵּילָא, דִּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֹא מַשְׁמַע לֵיהּ תַּרְתֵּי, אֶלָּא בָּעִי לֵיהּ לִדְרֵישׁ לָקִישׁ בִּלְחוּד. וְזָכִיתִי לְדֵין, דְּזֶהוּ עַצְמוֹ כַּוָּנָתוֹ שֶׁל רֵישׁ לָקִישׁ, דְּנָקִיט לֵיהּ "מַה נִּשְׁתַּנָּה שָׂעִיר", וְלֹא "מַה נִּשְׁתַּנָּה חַטָּאת כו׳". אֶלָּא לְהַכְרִיחַ מַאֲמָרוֹ, מִדְּשָׂעִיר זֶה נִשְׁתַּנָּה מִבֵּין שְׁאָר הַשְּׂעִירִים. אֶלָּא, לְפִי שֶׁשָּׂעִיר זֶה נִשְׁתַּנָּה בְּדִינוֹ מִשְּׁאָר הַשְּׂעִירִים שֶׁל הָרְגָלִים הָאֲמוּרִים עִמּוֹ בַּפָּרָשָׁה. וּלְמִי נִשְׁתַּנָּה דִינוֹ? הֱוֵי אוֹמֵר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן. שֶׁלְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי מֵאִיר הֲרֵי כֻּלָּם שָׁוִים, בְּכַפָּרוֹת מִי שֶׁאֵין לוֹ יְדִיעָה לֹא בִתְחִלָּה וְלֹא בְסוֹף. וְהֵם לָמְדוּ "חַטָּאת לַה׳" לְעִנְיָן זֶה, חֵטְא שֶׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא ה׳. אֲבָל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּנִשְׁתַּנָּה זֶה הַשָּׂעִיר, וְאֵינוֹ מְכַפֵּר כַּפָּרָתָם זֹאת שֶׁל שְׁאָר הַשְּׂעִירִים הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה, אֶלָּא מְכַפֵּר עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא, וְאֵינוֹ לוֹמֵד "חַטָּאת לַה׳" לְעִנְיָן זֶה, וְאִם כֵּן קַשְׁיָא לְמַאי קָאָתֵי הַשִּׁנּוּי הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "חַטָּאת לַה׳"? אֶלָּא וַדַּאי אָתֵי לִדְרָשָׁא זוֹ דְּהָבִיאוּ כַּפָּרָה כו׳.

נ״ווְאַף עַל גַּב דְּנוּכַל לוֹמַר דְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי מֵאִיר נַמִּי סְבִירָא לְהוּ, וְכִדְכָתַבְתִּי בְּתוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב, דְּתַרְתֵּי מַשְׁמַע לְהוּ, מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ מֻכְרָח כָּל כָּךְ, דַּהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא סְבִירָא לְהוּ אֶלָּא חֲדָא, הַיְנוּ הָא דְּחֵטְא שֶׁאֵין מַכִּיר כו', שֶׁזֶּה מְפֹרָשׁ מִדִּבְרֵיהֶם מִמַּה שֶּׁאָמְרוּ שֶׁשְּׂעִירֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ מְכַפְּרִים עַל שֶׁאֵין בּוֹ יְדִיעָה כו'. וּמְנָא לְהוּ דְּתַרְתֵּי סְבִירָא לְהוּ? שֶׁאֵין זֶה שֶׁנּוּכַל לוֹמַר דְּתַרְתֵּי סְבִירָא לְהוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא נֹאמַר שֶׁחוֹלְקִין עַל רֵישׁ לָקִישׁ. אֲבָל, מַאן יֵימַר שֶׁהָאֱמֶת כֵּן, דְּדִלְמָא אֵין הָכִי נַמִּי דְּחוֹלְקִין, וְלֹא סְבִירָא לְהוּ לִדְרָשָׁא דְּרֵישׁ לָקִישׁ, וְנֵיזֵל בָּתַר שְׁנֵי הַתַּנָּאִים וְלֹא אַחַר הָאֲמוֹרָאִים. וְאִי הַגִּירְסָא בַּמַּאֲמָר שֶׁלָּנוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, דְּהָוֵי נַמִּי אֲמוֹרָא, דִּבְרֵישׁ פֶּרֶק כְּלָל גָּדוֹל, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי עַצְמוֹ אֲמוֹרָא הוּא ^לטעיין בשו"ת יוסף אומץ להרב חיד"א סימן מ"ו שהאריך בזה.. אַף עַל פִּי שֶׁנִּזְכַּר בַּמִּשְׁנָה בְּסוֹף עוּקְצִין (פ"ג מי"ב), הוֹכַחְתִּי שָׁם ^מוז"ל: אמר ריב"ל - חשבו הרמב"ם עם התנאים בפ"ב מי' פרקיו שהקדים לפי' המשניות. ולקמן אכתוב על זה. ובסוף המשנה כתב וז"ל: והנה אף על פי שר"ש בן חלפתא היה זקן בימי רבי כנראה מתוך דבריו שהשיב לרבי. סלעים נעשו גבוהים. בפכ"ג דשבת דף קנ"ב. ואילו ריב"ל לא חשבוהו בגמרא אלא כאמורא. דבפ"ג דמסכת נדה דף י"ח מתניתא קאמרי שמעתתא לא קאמרי. וקאמר שמעתתא על מימרא דאמר ריב"ל. וכן פירש"י שמעתתא ריב"ל אמורא היה ע"כ. וכן הוא עוד בפרק מרובה ריש (בבא קמא דף פ"ב.) (ומ"מ בימי רבי היה. שהיה גדול מרבן יוחנן) ואף על פי כן ראה רבינו הקדוש להקדים מאמרו של ריב"ל למאמרו של רשב"ח כדי שתהא החתימה בשלום. ובמדרש רבנן אומרין גדול השלום. שכשמלך המשיח יבא. אינו פותח אלא בשלום. שנאמר (ישעיהו נ״ב:ז׳) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום: בְּתוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא אֲמוֹרָא. אִם כֵּן, נָפַל הָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ בְּבִירָא.

נ״זהִלְכָּךְ נָקַט לוֹמַר "מַה נִּשְׁתַּנָּה שָׂעִיר כו'", לִתְפֹּס עִם זֶה דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁסּוֹבֵר דְּנִשְׁתַּנָּה בְּדִינוֹ, דְּלֹא כְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי מֵאִיר, וְאֵינוֹ דּוֹרֵשׁ ״חַטָּאת לַה׳״ כְּמוֹתָם. וּמַאי דָּרַשׁ בֵּיהּ? עַל כָּרְחָךְ דּוֹרֵשׁ "הָבִיאוּ כַּפָּרָה כו׳", וּסְבִירָא לִי אֲנָא כְּוָתֵיהּ, וּדְרָשָׁא שֶׁלִּי דְּרָשָׁא גְּמוּרָה הִיא אַלִּבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאִיהוּ נַמִּי תַּנָּא. זֶהוּ מַה שֶּׁהֶעֱלֵיתִי בְּחֶסֶד עֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא בַּמַּאֲמָר הַזֶּה: