דרוש חדושי הלבנה ו׳Derush Chiddushei HaLevanah 6

א׳וְכַאֲשֶׁר הָיִיתִי מִתְבּוֹנֵן בּוֹ עַד שֶׁהֲבֵאתִיו אֶל חַדְרֵי הָעִיּוּן, נִמְשָׁךְ לִי עוֹד מִתּוֹךְ כָּךְ שֶׁעַל פִּי מִקְצָת הַדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים יְפֹרַשׁ מִזְמוֹר אֶחָד מִסֵּפֶר תְּהִלִּים. וְהוּא הַמִּזְמוֹר הַשְּׁמִינִי, אֲשֶׁר בּוֹ נֶאֱמַר (פסוק ד) "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה", וְלֹא הֻזְכַּר בּוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי אַף שֶׁנֹּאמַר שֶׁהוּא בִּכְלָל "וְכוֹכָבִים", אוֹ כְּפֵרוּשׁ הָרַב אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁ"אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ" (פסוק א) עַל הַשֶּׁמֶשׁ אֲמָרוֹ, שֶׁהִיא הַבְּרִיאָה הַגְּדוֹלָה, מִכָּל מָקוֹם, לֹא בָא בִּשְׁמוֹ הַמְּפֹרָשׁ וְהַמְּיֻחָד לוֹ כְּמוֹ שֶׁבָּא הַיָּרֵחַ מְפֹרָשׁ בִּשְׁמוֹ הַמְּיֻחָד לוֹ. וְלָזֶה לִבִּי אוֹמֵר לִי, שֶׁהֶמְשֵׁךְ זֶה הַמִּזְמוֹר הוּא עַל הָעִנְיָן שֶׁל מִעוּט הַיָּרֵחַ, וּכְפִי מַה שֶּׁבָּא עִנְיָנוֹ מְבֹאָר מֵהַמִּדְרָשׁ שֶׁבֵּאַרְנוּהוּ, בְּסִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא:

ב׳(תהלים ח) לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד: יְהֹוָה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם: מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם: כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ: וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ: תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו: צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי: צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים: יְהֹוָה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ:

ג׳רַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (מדרש תהלים [שוחר טוב] פ"ח ח) שֶׁ"עַל הַגִּתִּית" הַכַּוָּנָה עַל מַה שֶּׁגַּם הִתְנַבֵּא יְשַׁעְיָה (סג ב-ד) "מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת, פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וגו׳ כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה", שֶׁהִיא עַל הֶעָתִיד כְּכָל הַנְּבוּאוֹת הָהֵמָּה שֶׁמִּן "נַחֲמוּ נַחֲמוּ וגו׳" (ישעיה מ א). וּכְפִי פְּשָׁטֵי הַכְּתוּבִים, אֵין נִרְאֶה עִנְיַן הַמִּזְמוֹר שֶׁיּוֹרֶה עַל הֶעָתִיד, אִם לֹא "לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם" וּכְמוֹ שֶׁאֲפָרֵשׁ. אַךְ נִרְאֶה לְהַמְשִׁיךְ פֵּרוּשׁ הַכְּתוּבִים, גַּם כֵּן יוֹרוּ עַל הֶעָתִיד. וְאָז דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין צְרִיכִין לֹא חִזּוּק וְלֹא רְאָיָה, [מִכָּל מָקוֹם] דְּרוּשָׁם יוֹתֵר יִהְיֶה מְבֹאָר וְנִגְלֶה:

ד׳ה' אֲדוֹנֵינוּ. מְבֹאָר הַסָּפֵק שֶׁבְּזֶה הַפָּסוּק, כִּי מַה נִּמְשָׁךְ שֶׁיִּהְיֶה אַדִּיר בָּאָרֶץ מִמַּה שֶׁנּוֹתֵן הוֹדוֹ בַּשָּׁמַיִם? וּכְבָר נִתְעוֹרְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בָּזֶה בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת פֶּרֶק רַבִּי עֲקִיבָא (פח:), וּדְרָשׁוּהוּ עַל הַמַּלְאָכִים בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה. וַאֲנִי, כְּפִי פְשׁוּטוֹ שֶׁל הַמִּקְרָא, נִרְאֶה לִי שֶׁכָּךְ הוּא אוֹמֵר: מָה אַדִּיר וְחָזָק יִהְיֶה שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ, כְּשֶׁתִּתֵּן הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם כֻּלָּם עִם צְבָאֵיהֶם. וּבַמֶּה נִרְאֶה הוֹדוֹ עַל הַשָּׁמַיִם? כְּשֶׁמְּשַׁדֵּד הַמַּעֲרָכָה מִמַּה שֶּׁנִּגְזַר עַל פִּיהָ, וַדַּאי דְּזוֹ הוּא הַהוֹד. וְגַם הוֹד מָצִינוּ שֶׁהוּא לְשׁוֹן כֹּחַ, וְהוּא בְּאִיּוֹב (לט כ) "הוֹד נַחְרוֹ אֵימָה", וּפֵרֵשׁ הָרַלְבַּ״ג, עֹצֶם נְטִישָׁתוֹ ^אלפנינו ברלב"ג כתוב וז"ל: הוד נחרו אימה - עוצם עיטושו היוצא מנחיריו הוא אימה לשומעיו.. וּמֵעִנְיַן הַכָּתוּב אַתָּה לוֹמֵד, שֶׁכֵּן פֵּרוּשׁוֹ בְּהָרַלְבַּ״ג.

ה׳מִפִּי. כְּבָר הִרְגִּישׁוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה ל:) לְפָרֵשׁ עִנְיַן עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים שֶׁהָיָה זֶה בְּשִׁירַת הַיָּם. וּלְפִי דַרְכִּי, הִנֵּה הַיּוֹנְקִים אֵינָם יוֹנֵק שְׁדֵי אִמּוֹ, אֶלָּא מִלְּשׁוֹן הַאי יְנוּקָא. וַהֲרֵי רַשִׁ״י פֵּרֵשׁ "עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים", בְּנֵי אָדָם גְּדֵלִים בְּלִכְלוּךְ וְיוֹנְקֵי שָׁדַיִם, עוֹלְלֵי לְשׁוֹן ״עוֹלַלְתִּי בֶּעָפָר קַרְנִי״ (איוב טז טו), עַל שֵׁם הַלִּכְלוּךְ נִקְרְאוּ כָּל תִּינוֹקוֹת עוֹלְלִים. עַד כָּאן. וְנִרְאֶה בְעֵינַי שֶׁכֵּן יְכוֹלִין לְפָרֵשׁ יוֹנְקִים, לְשׁוֹן הַאי יְנוּקָא, שֶׁזֶּה קָרוֹב יוֹתֵר לְמַשְׁמָעוֹ. אַךְ רַשִׁ״י לְפִי דַרְכּוֹ שֶׁמְּפָרֵשׁ לְעִנְיַן שְׁכִינָתוֹ בַּמִּקְדָּשׁ וְשֶׁהַכֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מְשׁוֹרְרִים לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, הִלְכָּךְ הֻצְרַךְ לְפָרֵשׁ כֵּן, שֶׁהֲרֵי בִּגְדוֹלִים בְּשָׁנִים מְדַבֵּר. וּלְפִי פֵּרוּשִׁי, עַל יוֹנְקִים, יְפֹרַשׁ עוֹלְלִים כְּמוֹ כֵן כְּשֶׁהֵם קְצָת גְּדוֹלִים, שֶׁכֵּן פְּלִיגִי בְּמִדְרָשׁ (שׁוֹחֵר טוֹב שָׁם (אות ה)): חַד אָמַר עוֹלְלִים, אֵלּוּ שֶׁבִּפְנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ג טז) "כְּעֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר". וְחַד אָמַר אֵלּוּ שֶׁבַּחוּץ, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ד ד) "עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם".

ו׳וּלְפִי דַרְכִּי יִתָּכֵן מְאֹד, שֶׁכֵּן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות מ. סנהדרין ע:) שֶׁהַפְּרִי שֶׁאָכַל אָדָם הָרִאשׁוֹן חִטָּה הָיָה. שֶׁאֵין דַּעַת בַּתִּינוֹק עַד שֶׁיֹּאכַל לֶחֶם ^בבברכות שם איתא וז"ל: דתניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר גפן וכו', רבי נחמיה אומר תאנה היתה וכו', רבי יהודה אומר חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן. ופרש"י: שאין התינוק יודע לקרא אבא ואמא - וזה נקרא עץ הדעת., וְיִהְיוּ הָעוֹלָלִים הַשּׁוֹאֲלִים לֶחֶם, שֶׁנִּכְנַס בָּהֶם דַּעַת וִיכוֹלִים לְדַבֵּר, וְאָז חַיָּב הָאָב לִלְמוֹד בְּנוֹ "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה וגו׳" (דברים לג ד) וּפָסוּק רִאשׁוֹן מִפָּרָשַׁת שְׁמַע, כִּדְאִיתָא בְּסוֹף פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל (סוכה מב.). וְאָמַר "מִפִּי עוֹלְלִים", הַשּׁוֹאֲלִים לֶחֶם וְנִכְנַס בָּהֶם דַּעַת וִיכוֹלִים לְדַבֵּר. וְכֵן הַיּוֹנְקִים, כְּעִנְיַן "הַאי יְנוּקָא". וְכֵן "אָמַר לֵיהּ לִינוּקָא פְּסֹק לִי פְּסוּקָךְ" (חגיגה טו). מִפִּיהֶם עֹז וְכֹחַ הַזֶּה, שֶׁכֵּן מַה שֶּׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ מְשַׁדֵּד הַמַּעֲרָכָה, הוּא מִצַּד קִיּוּם הַתּוֹרָה, שֶׁבְּבִטּוּלָהּ אָמַר (דברים לא יז) "וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל", כְּלוֹמַר, שֶׁיִּהְיוּ נְתוּנִים תַּחַת מִקְרֵי הַשָּׁמַיִם.

ז׳ וּלְפִיכָךְ אָמַר בִּלְשׁוֹן "עֹז", שֶׁהִיא הַתּוֹרָה, כַּאֲשֶׁר גַּם לְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מדרש תהלים שם אות ד) כֵּן הוּא הַפֵּרוּשׁ, וּמִמַּה שֶּׁכָּתוּב (תהלים כט יא), "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן". וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁזֶּהוּ עַצְמוֹ הַטַּעַם שֶׁהַתּוֹרָה נִקְרָא עֹז, שֶׁהִיא הַנּוֹתֶנֶת הַכֹּחַ הַזֶּה, שֶׁמְּשַׁדֵּד הַמַּעֲרָכָה. כִּי בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, מוֹסִיפִין כֹּחַ בִּגְבוּרָה שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ס יד, קח יד) "בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל". וְאָמְנָם אָמַר שֶׁהַיְסוֹד אֲשֶׁר עָלָיו נִבְנֶה זֶה הַבִּנְיָן, הוּא "מִפִּי עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים", שֶׁאָמַר אַבַּיֵּי (שבת קיט:) "אֵינוֹ דוֹמֶה הֶבֶל שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא לְהֶבֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵטְא".

ח׳וְאַחַר שֶׁהֻנַּח שֶׁיִּהְיֶה אַדִּיר שְׁמוֹ בָּאָרֶץ, לוֹמַר שֶׁהוּא חָזָק וְהוֹדוֹ וְכֹחוֹ עַל הַשָּׁמַיִם, וְשֶׁזֶּה נִמְשָׁךְ וּמְיֻסָּד "מִפִּי עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים", וְכָאָמוּר, יְבֹאַר אַחַר כָּךְ לָמָּה מְבַקֵּשׁ כָּזֹאת? וְאָמַר "לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ", וְנִמְשָׁךְ לִפְנֵי פָנָיו, וּכְלוֹמַר, שֶׁצָּרִיךְ לְבַקֵּשׁ עַל זֶה שֶׁיִּתֵּן הוֹדוֹ וְכֹחוֹ עַל הַשָּׁמַיִם לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ.

ט׳וּבַפָּסוּק הַסָּמוּךְ, תִּמְצָא עוֹד פֵּרוּשׁ אַחֵר בָּזֶה. כִּי בְּפֶרֶק קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת (ה.), דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא, גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי צַדִּיקִים יוֹתֵר מִמַּעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. דְּאִלּוּ בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּתִיב (ישעי' מח יג) "אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם" וְאִלּוּ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים כְּתִיב (שמות טו יז) "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה׳ מִקְּדָשׁ ה׳ כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". הֵשִׁיב בַּבְלִי אֶחָד, וְרַב חִיָּא שְׁמוֹ, "וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ"? (תהלים צה ה), 'יָדוֹ' כְּתִיב. וְהָכְּתִיב 'יָצָרוּ'? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, יָצְרוּ אֶצְבְּעוֹתָיו, כְּדִכְתִיב "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ".

י׳וְעַל פִּי הַיְסוֹד שֶׁיָּסַד בַּר קַפָּרָא, דְּמַעֲשֵׂי הַצַּדִּיקִים גְּדוֹלִים מִמַּעֲשֵׂה שָׁמַיִם, אֲבָאֵר זֶה הַמִּקְרָא וְכָל הַנִּמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ עַד סוֹף הַמִּזְמוֹר.

י״אוְאֹמַר, שֶׁאָמַר הַמְּשׁוֹרֵר, כִּי הֲלֹא עַל פִּי הָעוֹלְלִים וְהַיּוֹנְקִים יִסַּדְתָּ הַיְסוֹד שֶׁעָלָיו יִהְיֶה נִבְנֶה הַבִּנְיָן הַזֶּה, שֶׁהוֹדוֹ וְכֹחוֹ יְכַסֶּה הַשָּׁמַיִם שֶׁלֹּא יָהֵל אוֹרָם וְלֹא יִמְשְׁלוּ מֶמְשַׁלְתָּם וּמִשְׁטָרָם בָּאָרֶץ. וְאוּלָם זֶהוּ מִפְּנֵי שֶׁהֲרֵי "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ", וְהֵם אֵינָם אֶלָּא "מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתֶיךָ". וְתָפַסְתָּ מוּעָט תָּפַסְתָּ, הַיְנוּ אֶצְבְּעוֹת יָד אֶחָד. וְאִלּוּ מַעֲשֵׂי צַדִּיקִים גְּדוֹלִים, וְהֵם מְיֻחָסִים לִשְׁתֵּי יָדַיִם, צַדִּיקִים מוֹשְׁלִים עַל מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם. וְהָא כֵּיצַד? אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהוֹדוֹ וְכֹחוֹ יִתְבָּרֵךְ עַל הַשָּׁמַיִם "מִפִּי עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים", וּמִמַּעֲשֵׂי צַדִּיקִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁ"אֵינוֹ דוֹמֶה הֶבֶל שֶׁל חֵטְא לְשֶׁאֵינוֹ שֶׁל חֵטְא", מִכָּל מָקוֹם מוֹעִיל גַּם הַהֶבֶל הַהוּא, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ דוֹמֶה, וְאִינָךְ עָדִיף.

י״בוְאָמַר עוֹד "יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה". וּמִדְּשִׁנָּה וְאָמַר "אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה", וְלֹא הִסְפִּיק בְּמַה שֶּׁאָמַר "מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתֶיךָ", נִרְאֶה מִזֶּה שֶׁהוֹצִיא הַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים מִ"מַּעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתֶיךָ", אֲבָל אָמַר עֲלֵיהֶם לָשׁוֹן אַחֵר, וְהוּא "אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה". וְעִנְיַן הַכּוֹנֵן הוּא מַה שֶּׁעַל הָעֲשִׂיָּה, שֶׁכְּבָר נַעֲשָׂה וְכוֹנְנָהּ אַחַר כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים לב ו) "הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ" וְנֶאֱמַר (תהלים קיט עג) "יָדֶיךָ עָשׂוּנִי וַיְכוֹנְנוּנִי". וְכָךְ הָיָה עִנְיַן הַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים. שֶׁהֲרֵי הַיָּרֵחַ לֹא נִשְׁאֲרָה בַּבְּרִיאָה הַהִיא אֲשֶׁר נַעֲשֵׂית מִתְּחִלָּה, שֶׁהָיְתָה גְּדוֹלָה כַּשֶּׁמֶשׁ וְנִתְמַעֲטָה, הֲרֵי שֶׁכּוֹנְנָהּ אַחַר כָּךְ בְּעִנְיָן אַחֵר [מִמַּה שֶּׁהָיְתָה], וְכֵן הַכּוֹכָבִים שֶׁהִרְבָּה צְבָאֵֶיהָ לְפַיְּסָהּ, וְאָמַר שֶׁיִּהְיֶה, שֶׁכְּבָר נִבְרְאוּ הַכּוֹכָבִים, אֶלָּא שֶׁגָּזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּצְאוּ וְיִכָּנְסוּ עִמָּהּ, כִּדְאִיתָא (בב"ב) ^גכן הוא בדפוסים הקודמים ונראה כטעות סופר ומקומו בבראשית רבה כבפנים וז"ל: ואת הכוכבים א"ר אחא משל למלך שהיו לו שני אפוטרופין אחד שולט בעיר, ואחד שולט במדינה, אמר המלך הואיל ומיעט עצמו זה להיות שולט בעיר, גוזר אני עליו בשעה שהוא יוצא תהא כל אוכלסא יוצאה עמו, ובשעה שיהא נכנס תהא בולי ודימוס נכנסה עמו, כך אמר הקדוש ברוך הוא הואיל והלבנה הזו מיעטה עצמה להיות שולטת בלילה, גוזר אני עליה, בשעה שהיא יוצאת שיהו הכוכבים יוצאין עמה, בשעה שהיא נכנסת יהו הכוכבים נכנסים עמה, וכו'. [בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה] (ו ד) . וְכָל שֶׁכֵּן, אִם נִבְרְאוּ עַכְשָׁו אַחַר הַמִּעוּט וְלֹא קֹדֶם לָכֵן, שֶׁהָיוּ, אִם כֵּן, הֲכָנָה וְכוֹנְנוּת לַיָּרֵחַ. וְאָמַר, בִּהְיוֹתִי רוֹאֶה יָרֵחַ וְכוֹכָבִים בְּעִנְיָן זֶה הָאָמוּר, הִנְנִי גוֹזֵר אֹמֶר ״מָה אֱנוֹשׁ וגו׳״.

י״גמָה. הַפֵּרוּשׁ הוּא כְּמוֹ "מָה אַדִּיר", לְהַפְלִיג לְשֶׁבַח, כָּכָה גַּם כָּאן ״מָה אֱנוֹשׁ״ לְהַפְלִיג לְשֶׁבַח. כִּי הֲלֹא כְּמוֹ שֶׁכּוֹנַנְתָּ הַכּוֹכָבִים לַלְּבָנָה שֶׁתִּתְפַּיֵּס עַל מִעוּטָהּ, הִנֵּה מַה מְּאֹד שֶׁבַח וּגְדֻלָּה שֶׁל הָאֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ בַּפַּעַם הַהִיא, וְכֵן "בֶּן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ" בַּפַּעַם הַהִיא וְאָמַרְתָּ לְפַיְּסָהּ, "צַדִּיקִים יִקָּרְאוּ עַל שְׁמֵךְ" וּבִשְׁמָהּ קָרָאתָ יַעֲקֹב וְדָוִד.

י״דוּכְלַפֵּי יַעֲקֹב אָמַר כָּאן "אֱנוֹשׁ", כִּי הוּא הָיָה הָאֱנוֹשׁ וְהַיָּרוּד שֶׁבָּאָבוֹת, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד עַל עַצְמוֹ, וְאָמַר (בראשית מז ט), "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי וגו' מְעַט וְרָעִים וְלֹא הִשִּׂיגוּ לִימֵי אֲבוֹתַי".

ט״ווּכְלַפֵּי דָוִד אָמַר "וּבֶן אָדָם", שֶׁשֵּׁם אָדָם הוּא הֶחָשׁוּב שֶׁבְּכָל שֵׁמוֹת שֶׁמְּכֻנֶּה בּוֹ הַחַי מְדַבֵּר, כִּדְאָמְרִינַן בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת תַּזְרִיעַ (ח"ג מב ע"א) ^דוז"ל: תאנא בכמה דרגין אתקרי בר נש, אדם, גבר, אנוש, איש, גדול שבכלם אדם (משום) דכתיב (בראשית א׳:כ״א) ויברא אלהים את האדם בצלמו, וכתיב (שם ט) כי בצלם אלהים עשה את האדם, ולא כתיב גבר אנוש איש.. וְדָוִד חָשׁוּב הָיָה, שֶׁהֲרֵי מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְנָתַן לוֹ הַמְּלוּכָה לְעוֹלָם. וְיִתְיַשֵּׁב אָמְרוֹ בְּכָאן "וּבֶן אָדָם" וְלֹא הִסְפִּיק כְּשֶׁיֹּאמַר 'וְאָדָם', שֶׁהֲרֵי בְּדָוִד קָמַיְרִי, וְהוּא בֶּן אָדָם הָרִאשׁוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ילק"ש בראשית רמז מא) ^הוז"ל: ד"א זה ספר תולדות אדם [ה, א] העביר לפניו כל הדורות הראהו דוד חיים חקוקין לו ג' שעות אמר לפניו רבש"ע לא תהא תקנה לזה אמר כך עלתה במחשבה לפני א"ל כמה שני חיי א"ל אלף שנים א"ל יש מתנה ברקיע א"ל הן א"ל ע' שנים משנותי יהיו למזל זה מה עשה אדם הביא את השטר וכתב עליו שטר מתנה וחתם עליו הקדוש ברוך הוא ומטטרון ואדם, אמר אדם רבש"ע יפיות זו מלכות וזמירות הללו נתונות לו במתנה ע' שנה שיחיה ויהא מזמר לפניך וזש"ה הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי. שֶׁדָּוִד הָיָה לוֹ לִהְיוֹת נֵפֶל, וְאָדָם הָרִאשׁוֹן נָתַן לוֹ ע׳ שָׁנָה מִשְּׁנוֹתָיו. וְאַל תִּתְמַהּ שֶׁזֶּה הַמִּזְמוֹר דָּוִד עַצְמוֹ אֲמָרוֹ, שֶׁגְּדוֹלָה מִזּוֹ נֶאֱמַר בִּשְׁמוּאֵל, שֶׁאָמַר גַּם עַל עַצְמוֹ (שמו"א יב יא) "וַיִּשְׁלַח וגו׳ וְאֶת שְׁמוּאֵל", וְקָרָא לְעַצְמוֹ בַּשֵּׁם הַמֻּבְהָק. [וְכָל שֶׁכֵּן] שֶׁיְּפֹרַשׁ כָּאן שֶׁדָּוִד עַל עַצְמוֹ אָמַר, הוֹאִיל וְכִנָּה בְּשֵׁם אַחֵר:

ט״זוַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלֹהִים. מוּסָב עַל יַעֲקֹב, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר עָלָיו (בראשית לג כ) "וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מגילה יח.), שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאוֹ לְיַעֲקֹב אֵל, הֲרֵי שֶׁחִסְּרוֹ מְעַט מֵאֱלֹהִים, כִּי עִקַּר שֵׁם אֱלֹהִים נִגְזָר מֵאֵל. נִמְצָא שֶׁלֹּא חִסְּרוֹ [אֶלָּא] מְעַט, וְהוּא הַנּוֹסָף, שֶׁלְּעוֹלָם הַנּוֹסָף הוּא מְעַט נֶגֶד הָעִקָּר בַּשֵּׁמוֹת. וְכֵן [אַתָּה] מוֹצֵא [בְּכָל] הַתּוֹסָפוֹת, כְּמוֹ תּוֹסְפוֹת שַׁבָּת וְתוֹסְפוֹת שְׁבִיעִית. וְאָמַר "וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ", כְּלַפֵּי דָוִד שֶׁזָּכָה לִכְבוֹד הַמַּלְכוּת, "וַעֲטֶרֶת מַלְכָּם עַל רֹאשׁוֹ" (שְׁמוּאֵל ב׳ (יב ל)):

י״זתַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ. מוּסָב עַל כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ הַשְּׁנַיִם, וְכֵן לְכָל הַצַּדִּיקִים שֶׁכַּיּוֹצֵא בָהֶם, כִּי הֵם מוֹשְׁלִים בְּכָל הָעוֹלָם, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כב כח) "וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ". וְיִהְיֶה ״מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ״ כְּלַפֵּי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' מח יג) "אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם".

י״חוְאָמַר "כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו". נוֹדָעִים דִּבְרֵי הָרַב הַמּוֹרֶה בְּשִׁתּוּף ׳רַגְלָיו׳, שֶׁהַפֵּרוּשׁ, סִבּוֹתָיו. וְאֵצֶל הַשֵּׁם, מְסֻבָּבָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפֶרֶק יג וּפֶרֶק כח מֵחֵלֶק א׳ ^ווז"ל: רגל, שם משתתף, וכו'. ויפול גם כן בענין הסבה, ויברך ה' אותך לרגלי, בסבתי, כלומר בגללי. כי הענין אשר הוא בגלל דבר אחר, הדבר ההוא סבה לענין ההוא, וזה נעשה הרבה, לרגל המלאכה ולרגל הילדים. אם כן אמרו ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים, ר"ל קיום סבותיו, כלומר הנפלאות אשר יראו אז במקום ההוא אשר הוא יתברך סבתם, כלומר עושם. ואל זה הפירוש נטה יונתן בן עוזיאל ע"ה, אמר ואיתגלי בגבורתיה ביומא ההוא על טורא דזיתיא. וכן יתרגם כל מעשה מגע והעתק גבורתיה, מפני שהרצון בכולם הפעולות הבאות ברצונו. אמנם אמרו ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, פירש אונקלוס בו כמו שידעת שהוא שם כנוי רגליו שב אל הכסא, ואמר ותחות כורסי יקריה והבן. ועיי"ש שהאריך.. וְאִם כֵּן, כָּאן יִהְיֶה הַפֵּרוּשׁ, כֹּל שַׁתָּה תַחַת סִבּוֹת הָאָדָם הַנִּזְכָּר וֶאֱנוֹשׁ הַנִּזְכָּר. כִּי הַכֹּל בְּסִבָּתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ (ברכות ו: שבת ל:) ^זוז"ל: מאי כי זה כל האדם? אמר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו. רבי שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה רבי שמעון בן זומא אומר: כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, עַל (קהלת יב יג) "כִּי זֶה כָּל הָאָדָם". וְאִם יִהְיֶה נִמְשָׁךְ "תַּמְשִׁילֵהוּ וגו'" הַכֹּל אֶל "וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ", שֶׁנֶּאֱמַר עַל הַבֶּן אָדָם שֶׁהוּא דָוִד, יִצְדַּק יוֹתֵר. וּבַמִּדְרָשׁ, "תַּמְשִׁילֵהוּ וגו׳", זֶה יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאָמַר (יהושע י יב) "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם". "כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו", זֶה דָוִד, שֶׁנָּפְלוּ לְפָנָיו כָּל שׂוֹנְאָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שמו"ב כב מג) "וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ". וְכֵן דּוֹרֵשׁ וְהוֹלֵךְ הַכֹּל עַל בְּנֵי אָדָם צַדִּיקִים רְשׁוּמִים:

י״טצֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם. יִקְשֶׁה, "וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי" תּוּ לָמָּה לִּי? וְכֵן קָשֶׁה, מַאי "וְגַם"? וְלָכֵן [נִרְאֶה], דְּמִן "וְגַם" וּלְהַלָּן יְדַבֵּר בֶּעָתִיד, וְהֵם "בְּהֵמוֹת [בְּהַרְרֵי] אָלֶף" הַנִּזְכָּר בִּתְהִלִּים נ׳ (פסוק י). וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, בְּפֶרֶק הַסְּפִינָה (ב"ב עד:) שֶׁמְּתֻקָּן לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. וְאַף שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא הָרוֹעֶה אֶלֶף הָרִים בְּכָל יוֹם ^חוז"ל הרשב"ם (שם דף עד:) ד"ה בהמות בהררי אלף - פסוק הוא בתהלים במזמור לאסף כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף ע"ש שרועה אלף הרים בכל יום. וכן פרש"י בתהלים שם. והוא עפ"י מדרש חז"ל בכמה מקומות, וז"ל ויקרא רבה פרשת אחרי מות פרשה כב: תחת איסור בהמות בהמות בהררי אלף רבי יוחנן וריש לקיש ורבנן ר' יוחנן אומר בהמה אחת היא ורבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלין לה כל מיני עשבים והיא אוכלת שנא' (איוב מ׳:כ׳) כי בול הרים ישאו לו וריש לקיש אמר בהמה אחת היא רבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלין לה מאכל לאכילתן של צדיקים והיא אוכלת מאי טעמא (ישעיהו ס״ה:י׳) והיה השרון לנוה צאן ורבנן אמרי בהמה אחת היא ורבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלין לה מיני בהמות והיא אוכלת מאי טעמא שנאמר (איוב מ׳:כ׳) וכל חית השדה ישחקו שם וכו' עייש באריכות וש"נ., מִכָּל מָקוֹם, קְרָא "בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי" קָאָמַר. וּלְדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְהַפְלָגָה מְפָרְשִׁים כָּךְ, שֶׁבְּהֵמוֹת כָּל אֶחָד רוֹעֶה בְּכָל יוֹם אֶלֶף הָרִים. וְכֵן נִרְאֶה, שֶׁ"זִּיז שָׂדַי" הַמֻּזְכָּר שָׁם (תהלים נ יא) אַחַר כָּךְ, "וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי", שֶׁתִּרְגֵּם יוֹנָתָן "וְתַרְנְגוֹל בְּרָא דְּקַרְצוּלֵיהּ שָׁרְיָן בְּאַרְעָא וְרֵישֵׁיהּ מְטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא", כְּמוֹ כֵן בָּאֲגָדָה דְּפֶרֶק הַסְּפִינָה (שם עג:) ^טוז"ל: ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה אזלינן בספינתא, וחזינן ההוא ציפרא דקאים עד קרצוליה במיא ורישיה ברקיע, ואמרינן: ליכא מיא, ובעינן לחות לאקורי נפשין, ונפק בת קלא ואמר לן: לא תיחותו הכא, דנפלת ליה חציצא לבר נגרא הא שב שני ולא קא מטיא אארעא, ולאו משום דנפישי מיא אלא משום דרדפי מיא. אמר רב אשי: ההוא זיז שדי הוא, דכתיב: וזיז שדי עמדי., וְיִרְמֹז כָּאן "צִפּוֹר שָׁמַיִם" גַּם עַל זֶה. וְלָמָּה לֹא יֹאמַר שֶׁיִּהְיוּ מוּכָנִים לַסְּעוּדָה בְּשַׂר עוֹף, כְּמוֹ שֶׁבְּשַׂר דָּגִים הַיְנוּ לִוְיָתָן וּבַת זוּגוֹ הֵן הֵנָּה "וּדְגֵי הַיָּם", וּכְמוֹ שֶׁאֲבָאֵר בְּסָמוּךְ, בְּסִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא. וְהַשְׁתָּא אָתֵי שַׁפִּיר דְּאָמַר "וְגַם", דְּוַדַּאי דִּרְבוּתָא גְדוֹלָה הוּא ^יהרבותא הוא שהסעודה תהיה גדולה ותכלול גם בשר גם עופות וגם דגים וכפי שמפרט רבינו לקמן בסמוך. שֶׁיִּזְכֶּה לַסְּעוּדָה הַזֹּאת:

כ׳צִפּוֹר. כְּבָר הִזְכַּרְתִּי מִדֶּרֶךְ הַסְּבָרָא, שֶׁכְּמוֹ שֶׁיִּהְיֶה בַּסְּעוּדָה בְּשַׂר בְּהֵמָה וּבְשַׂר דָּגִים, שֶׁמִּן הָרָאוּי הוּא שֶׁיִּהְיֶה גַּם כֵּן בְּשַׂר עוֹף. כִּי לָמָּה יִגָּרַע זֶה הַמִּין? וַהֲרֵי הוּא הַמְּעֻלֶּה שֶׁבְּכָל הַמִּינִין הָאֵלּוּ. ^יאאולי צ"ל וכמו שכתב רש"י בסוף פרשת פנחס (במדבר כט לו) בשם מדרש ר' תנחומא וכו', וז"ל רש"י שם: ובמדרש רבי תנחומא למדה תורה דרך ארץ, שמי שיש לו אכסנאי יום ראשון יאכילו פטומות, למחר מאכילו דגים, למחר מאכילו בשר בהמה, למחר מאכילו קטניות, למחר מאכילו ירק, פוחת והולך כפרי החג: . . . . מִדְרַשׁ ר׳ תַּנְחוּם בְּסוֹף פָּרָשַׁת פִּנְחָס, יוֹם רִאשׁוֹן מַאֲכִילוֹ פְּטוּמוֹת ^יבוהכוונה שביום ראשון נותן המשובח ומכאן ואילך פוחת והולך, ומכאן שעוף (פטומות) הוא משובח מדג ובהמה. כו׳, וּפוֹחֵת וְהוֹלֵךְ. וְאִיתָא נַמִּי בְּמִדְרַשׁ רַבּוֹת (פנחס פכ"א כה) בְּזֶה הַלָּשׁוֹן, יוֹם רִאשׁוֹן מַאֲכִילוֹ עוֹפוֹת, בַּשֵּׁנִי מַאֲכִילוֹ בָּשָׂר, בַּשְּׁלִישִׁי דָּגִים כו׳ פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ כו׳. וּבְפֵרוּשׁ רַשִׁ"י מַקְדִּים דָּגִים לְבָשָׂר, וּבֵין כָּךְ וְכָךְ הָעוֹפוֹת קוֹדְמִים בַּחֲשִׁיבוּת [לְכֻלָּן. וְלָמָּה] יִהְיֶה שֻׁלְחָן שֶׁל גָּבוֹהַּ מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָסֵר? ^יגומזה מוכיח רבינו שבודאי זיז שדי הוא העוף המוכן לעתיד, כמו שמוכן דג הלויתן, ובשר בהמות בהררי אלף..

כ״אוְאָמַר "עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים". יָדוּעַ, כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה נִמְשָׁל לְיָם, שֶׁהָעוֹבֵר בּוֹ מְסֻכָּן. וְכֵן כָּל עוֹבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה מְסֻכָּנִים, בְּאוּלַי יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ הָאֲמִתִּי וְהַנִּצְחִי. וְלָזֶה אָמַר, לְמִי הוּא כָּל זֶה? לְ"עוֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים", בֵּינוֹנִי בִּמְקוֹם עָבָר. יִרְצֶה, לְמִי שֶׁכְּבָר עָבַר אָרְחוֹת יַמִּים, וְלֹא יָחוּשׁ לְשׁוּם סַכָּנָה, כִּי יָדַע בְּנַפְשׁוֹ דְּצַדִּיק הוּא. וְכֵן עוֹבֵר בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא יָחוּשׁ שֶׁיִּמְעֲדוּ רַגְלָיו מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר, חַס וְשָׁלוֹם:

כ״בה' אֲדוֹנֵינוּ וגו׳. וְאִלּוּ "אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם" לֹא אָמַר. וְגַם רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הִתְעוֹרְרוּ בָּזֶה (שבת פט.), וּפֵרְשׁוּ לְפִי דַרְכָּם, עַל מַתַּן תּוֹרָה, שֶׁהוֹדוּ הַמַּלְאָכִים שֶׁתִּנָּתֵן בָּאָרֶץ. וּלְפִי דַרְכֵּנוּ עַכְשָׁו, שֶׁמְּדַבֵּר בֶּעָתִיד, שֶׁאָז לֹא יִהְיֶה יֵצֶר הָרָע, כִּי יִשְׁחָטֵהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (סוכה נב.), יִמָּלֵא פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה, וְנֹאמַר "ה׳ אֲדוֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ", וְאַף שֶׁלֹּא תִתֵּן הוֹדְךָ וְכֹחֲךָ עַל הַשָּׁמָיִם, כִּי כֵן יִבְרָא ה׳ שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה, כִּנְבוּאַת יְשַׁעְיָה (ס״ה וס״ו). וְיִהְיֶה אָז בָּעִנְיָן שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לִירֹא מִפְּנֵי מַעֲרֶכֶת הַשָּׁמַיִם, וְהוֹאִיל וְכֻלָּם צַדִּיקִים, לָמָּה יִהְיֶה אָז צַדִּיק וְרַע לוֹ?! וּמַה גַּם לְדִבְרֵי הַזֹּהַר, פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (הקדמה ד: ה.), שֶׁאָמַר שֶׁמֵּחִדּוּשֵׁי הַתּוֹרָה שֶׁמְּחַדְּשִׁים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, מֵהֶם נִבְרְאוּ הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה, אִם כֵּן, פְּשִׁיטָא שֶׁאֵין הִתְנַגְּדוּת מִצְּבָא הַשָּׁמַיִם, כִּי הֲלֹא הֵם עַצְמָם בְּרוּאֵי הַתּוֹרָה, וּלְפֵרוּשׁוֹ, אֵין כָּאן מָקוֹם לְשֶׁיֹּאמַר "תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם":