דברי חלומות כ״גDivrei Chalomot 23
א׳ליל שבת חזון שנת ברו"ב ההודאו"ת. כי אחד קדוש היה אומר דלא שייך כלל הרגש חיות אלא במקום שיש מציאות מיתה [והוא על דרך שאמרו הרע מבחין את הטוב] ואני הוספתי דעל כן התורה שהיא מקור החיים וכמו שאמרו ז"ל (שוחר טוב מזמור ח) הדברות של חיים לא ניתנו למלאכי השרת ואמרו ז"ל (שם וזהר הקדוש שמות ג א) דאמר להם מה כתיב בה אדם כי ימות [באהל. ורז"ל דרשו בכל מקום לשון אהל על אהלי תורה כמו ברכות ט"ז ריש עמוד א' אהלים לנחלים. ובחלק ק"ה ב' על פסוק מה טובו אוהליך וכן על פסוק זה עצמו בברכות ס"ג ב' ושם יש לומר גם משום רישיה דזאת התורה. ועל פי מה שכתבתי יש לומר דרצה לומר דעל ידי אדם כי ימות על ידי זה זוכה לזאת התורה ולישב באהלי תורה] כלום מיתה יש ביניכם. והיינו כיון דאין בכם מיתה אין בכם מציאות הרגש חיות גם כן ועל כן אין לכם שייכות עם התורה שהוא הרגשת החיות של מקור החיים [וישראל דבוקים באלהים חיים שהוא חי העולמים מקור החיות של כל העולמות ולכן קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד על כן יש שייכות בהם הרגש חיות גם לעתיד כשיבולע המות לנצח כי מחיצתן יהיה לפנים ממחיצת מלאכי השרת כמו שאמרו ז"ל (ירושלמי סוף פרק ו דשבת) על פסוק כעת יאמר וגו' שהם הדבוקים בו יתברך ידעו מה פעל. ומצד הזה יהיה בהם אז ההרגשה אף שלא יהיה גם אצלם מציאות ההיפך. וכמו ששמעתי על לשון התיקונים אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא מבין ולא בבינה ידיעא כי החכמה הוא ידיעת השכל שבמוח ובינה הוא הרגשת הלב ומלאכים יש בהם ידיעה מצד החכמה שהשם יתברך משפיע בהם אבל אין להם הרגשת הלב [והיינו כמו שכתבתי כי לא שייך הרגשה בשום דבר בלב אלא על ידי מציאות ההיפוך גם כן בלב. והמלאכים אינם בעלי בחירה ועל כן נקראים קיימיא שהם קבועים וקיימים כפי מה שבראם השם יתברך ואין בהם שינוי. וכן החכמה קבוע וקיימא בהם כל אחד כפי מה שהשם יתברך השפיע בו בבריאתו ואין זה קרוי אלא ידיעה וחכמה ולא בינה והרגשה בלב] וישראל יש להם [רק] בינה שהיא ההרגשה שבלב [וכל חכמתם נמשכה מצד הרגשת לבם ועל כן מורגל בתלמוד לשון אליבא דר' פלוני ושמעתי דהוא לשון לב שכל אחד אמר כל דבר הלכה רק כפי הרגשת לבו. וכן אמרו בסנהדרין ל"ה סוף ע"א ליבא דאינשי אינשי וזהו חכמה תתאה חכמת שלמה המלך ע"ה שהיא חכמת התורה שבעל פה הנובע מלב חכמי ישראל שעל זה אמרו ב"ב י"ב א' דחכם עדיף מנביא מקרא דנביא לבב חכמה שעל ידי החכמה שבלבבם ששם הוא ההרגשה ומשם נובע חכמתם היא עדיפא מנבואה שהוא בראיה כמ"ש דלנביא יקרא לפנים הרואה והוא שמואל רבן של כל הנביאים וכן חזון ישעיה וגד החוזה וכדומה. וכן בחכמה שבלב נאמר ולבי ראה הרבה חכמה כי מה שמרגיש בלב הוא כמו שרואה בעיניו וכן במתן תורה בתורה שבכתב אף שהוא נתונה מן השמים נאמר וכל העם רואים את הקולות שהיו רואים את הנשמע דשמיעה הוא הידיעה שבמוח הדבר ששומע אבל ראיה הוא על ידי ההרגשה שבלב. וזהו עיקר מתן תורה לישראל שיהיה נבלע בלבם וכמו שכתוב כתבם על לוח לבך ולעתיד נאמר ועל לבם אכתבנה ונאמר מי יתן והיה לבבם זה להם וגו' דרחמנא לבא לבד בעי כמו שאמרו סנהדרין ק"ו ב'. ועיקר מתן תורה היה ללבבות דבני ישראל וכמו שאמרו בדברים רבה (פרשת ברכה) כל מי שיש בו יראת שמים כל התורה וכל החכמה נתונין בלבו ויראת שמים עיקרו בהרגשת הלב כמו שאמרו ביומא ע"ב ב' על פסוק ולב אין. ועל כן נקראת תורת משה דלגביה יראה מלתא זוטרתי כמו שאמרו ברכות ל"ג סוף ע"ב והוא בסוד הדעת כידוע המחבר חכמה ובינה שאף על פי שהוא חכמת השם יתברך נותן התורה מכל מקום אינו מושגת לבני ישראל אלא בהרגש הלב שהוא הבינה שמבין מעצמו. וזה שכתב רש"י פרשת תשא דדעת הוא רוח הקודש שזהו נבואת החכמים כמו שכתב הרמב"ן בבא בתרא שם דמה שמכוין בחכמת לבו אל האמת זהו שפע רוח הקודש הנובע מקודש העליון וחכמה העליונה דעל כן אמרו בבראשית רבה (פרשה יז) נובלות חכמה העליונה תורה ואין כאן מקומו להאריך יותר בזה] והקב"ה כולל שניהם אבל חכמתו הוא אינו בחכמה ידיעא היינו כמו כל חכם שיודע בחכמה והחכמה דבר נבדל מהחכם שהוא משיג החכמה ואצל השם יתברך כולו חד כי הוא היודע כו' (רמב"ם פרק ב מהלכות יסודי התורה הלכה י) וזהו חכם ולא בחכמה וכן מבין ולא בבינה היינו שיש בו הרגשה כמו לבני אדם אבל לא בבינה כדרך המבין בבינה שהוא בא מורגש מצד ההעלם וההיפך שהיה לו מקודם ועתה מבין ומזה בא ההרגש. ואצל הקדוש ברוך הוא לא שייך כלל זה רק אצל הנפרדים אבל אצלו הכל ביחוד ובעצם ועל כן מה שהוא מבין אינו בבינה וכדרך הרגשת בני אדם על ידי בינת הלב. עד כאן מה ששמעתי תורף דבריו עם הוספת ביאור והרחבת דבריו כפי מה שנראה לי. ולעתיד לבוא יהיה הרגשתם מעין הרגשת השם יתברך ולא בבינה ואצל המלאכים לא יהיה התחדשות והשתנות אז גם כן והם רק חכמים בחכמה והכל מטעם הנזכר לעיל לפי שאין בהם מציאות ההיפך. ועל דרך זה שמעתי כי אין הרגשת אור קדושה מבהיק אלא במקום שיש מציאות ההיפך. ואמר סיפור סמך לזה מאחד קדוש מפורסם למשמש ברוח הקודש שהיה אומר ברוח קדשו על יין שמראין לו זה כשר וזה אסור ופעם אחת טעו והביאו בקבוק של מי דבש שסברו שהוא יין והראו לו ואמר שאין רואה בו שום איסור אבל גם אור הכשרות אין מבהיק בו כבכשרים והוא עצמו לא ידע הענין ואולי חשב שיש בו איזה ענין שאין אוסר מדינא רק ממדת חסידות וכיוצא. ואחר כך נודע שהיה מי דבש ואמר דמאחר דלא שייך בו כלל איסור אין בו על ידי כשרותו אור מבהיק במה שהוא כשר כמו שיש באותו שיש בו מציאות איסור והוא אינו איסור רק כשר].
1
