דברי ריבות קי״גDivrei Rivot 113
א׳עיינתי בדברי הרב הפוסק וכלם חיים וקיימים ונאמנים ונחמדים ומיוסדים על הודאת הקדמת ידיעת היות אמת מציאות נתינת המעו' שטען ראובן שנתן ביד שמעון לקנות מאה ככרים של פלומו אז וודאי הדין עם ראובן דגבינן אפילו מיתמי כמו שהאריך הרב הפוסק משום דהוי בגו זמניה וחזקה לא פרע איניש בגו זמניה וגם לא לאתפסת צררי אבל נראה לע"ד דאעיקרא דדינא פרכא דאיכא למיחש שמא טען ראובן ממציאות נתינת המעו' ביד שמעון מהמאה ככרי עופרת אפשר שלא היו דברים מעולם ומה שכתב שמעון באגרותיו ששלח לפאטור שלו וז"ל פור קואינטה די רבי ראובן אי מאנדאדו ק' קינטליש די פלומו מיסקלאדוש קון לוש נואישוש אפשר שכתב זה שלא להשביע את עצמו שלא יאמרו שהוא עשיר מופלג ושהיו לו נכסים אחרים מלבד הנכסים שהכניס בשותפות שעשה עם יששכר כמו שכתב בשאלה ועביד איניש לומר כן שלא להשביע את עצמו דהכי אמרינן דף כ"ט פרק זה בורר.
1
ב׳ההוא קרו קרן ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני אתי תבעיה לדינא קמיה דרב נחמן אמר רב נחמן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואפילו שלא להשביע את בניו עביד איניש לומר הכי כדאמרינן פרק זה בורר אמר רבי חייא כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו והכי אמרי' פרק גט פשוט שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אלמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו וטענת שלא להשביע טענינן ליה אפילו שהוא לא טען וכל שכן ליתמי וכן כתבו התוספות פרק זה בורר וז"ל וטענת שלא להשביע אפילו לדידיה טענינן כמו שטען רב נחמן לקב רשו שכתבתי לעיל וכן פסק הרא"ש בפסקיו פרק זה בורר וכן פסקו כל הפוסקים מה שאין כן בטענת משטה הייתי בך דאיהו מצי טעין אבל אנן לא טענינן ליה כמו שכתבו התוספות פרק זה בורר מכל מקום טענינן ליתמי משום דקיימא לן שכל מה שאביהם היה יכול לטעון טענינן אנן ליתמי וזה מוסכם מכל הפוסקים.
2
ג׳ולכן בנדון דידן נדון ונאמר ומה טענת משטה היית בך דלא טענינן ליה טענינן ליתמי טענת שלא להשביע דטענינן אפילו ליה לא כל שכן דטענינן ליתמי ולכך בנדון דידן טענינן שכל מה שכתב שמעון באגרותיו לא היה כי אם שלא להשביע את עצמו ויאמרו הפאטוריש שיש לו נכסי' אחרים מלבד נכסי השותפות שעשה עם יששכר ולכך כתב הנכסים בשם ראובן להיות שהפאטור שלו הנקר' יהודה היה גיסו של ראובן כנראה מתוך דברי השאלה וכדי שישתדל בנכסים ויעשה מה שהיה מצוה קראן שמעון בשמו של ראובן ולא בשם אחר.
3
ד׳וגדולה מזאת כתב הטור סימן ל"ב שאפילו הודה בפני האחר שאמר לו מנה לך בידי כיון שלא תבעו יכול לומר לו כדי שלא להשביע את עצמי הודיתי אפי' אי לא טעין ליה אנן טענינן ליה וכן כתב הגהה הלכות טוען ונטען פ"ו כל שכן בנדון דידן שאפש' שכל מה שכתב היה שלא בפני ראובן.
4
ה׳וא"ת הרי כתב הרא"ש בתשובותיו כלל ס"ה סימן א' והביאו הטור סימן רנ"ה וז"ל לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו אלא בדבור בעלמא כגון מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי אבל היכא שכתב ידו או אחר כתב והוא חתם בחתימה נכרת ומקויימת כולי האי לא עביד שלא להשביע את בניו והטור סימן פ"א הביא התשובה הנזכרת וז"ל גירסתו כולי האי לא עביד כדי שלא להשביע את עצמו ואם כן בנדון דידן כיון ששמעון כתב בכתב ידו שהמאה ככרים של עופרת הם של ראובן לא מצי טעין שכתב כן שלא להשביע את עצמו דכולי האי לא עביד איניש.
5
ו׳י"ל דזו אינה קושיא שהרי הרא"ש עצמו כתב בתשובותיו כלל ס"ח סי' י' ראובן נפטר ונמצא כתוב באחד משטרותיו בגבו מכתיבת ידו בזה השטר הוא החצי לפלוני גיסי והשיב שאין בו ממש דאפילו אם הודה לו בפני עדי' זה השטר חציו שלך אם לא אמר אתם עדי יכול לומר עשיתי שלא להשביע את עצמי ואינו אמת דלא עדיף מה שכתוב ממה שאם הודה בפני עדים הרי שאפילו בכתיבת ידו ובשטר עצמו שהוא חוזק וראית המעות אמר דמצי טעין שלא להשביע כל שכן בנדון דידן בדברים בעלמא שהיה כותב באגרת לפאטור שלו דמצי טעין וטענינן ליה שכתב כן שלא להשביע את עצמו ולישב ולתרץ תשובות הרא"ש דקשו אהדדי נוכל לומר דמאי דכתב בכלל ס"ה דכולי האי לא עביד שלא להשביע היינו כשהיה יכול שלא להשביע את עצמו באופן אחר כגון באמירה שיאמר בפני העומדים לפניו הנכסים הם של פלוני כיון שהיה מצוה מחמת מיתה כמו שנראה מתוך דברי השאלה וכיון שלא עשה כן אלא טרח וכתב אז ודאי אמרו כולי האי לא עביד שלא לצורך אלא שהאמת כן הוא שהם הנכסים של פלוני הנז' אבל מה שכתב בכלל ס"ח בההוא שטרא שנמצא כתוב בגבו שחציו של פלוני מיירי שכתב כן בביתו בינו לבין עצמו ולא כתבו אלא שלא להשביע את עצמו או את בניו כשיצא השטר בבית דין ואז אי אפשר לעשות שלא להשביע בניו כי אם על ידי כתיבה ולא אמרינן בכי הא כולי האי לא עבי' דא"א בענין אחר וכתיבתו זו היא אמירתו.
6
ז׳או אפשר לחלק ולומר שמה שכתב דכולי האי לא עביד שלא להשביע את בניו הוא כשההודאה היא בפני האחר דאז ודאי אמרינן כולי האי לא עביד אם לא שהאמת כן שהרי כשמודה בפני האחר אפילו באמירה בעלמא סבר הרמב"ם דלא מצי טעין שלא להשביע את עצמי כמו שכתב הטור סימן פ"א ואף על פי שהרא"ש סבר דמצי טעין אפילו כשהודה בפניו מכל מקום בכתיב' מיהא מוד' לדברי הרמב"ם ובפניו לא מצי טעין דכולי האי לא עביד איניש וכן נראה מתוך סגנון לשון השאלה דמיירי בעומד לפניו שכתב ובנדון זה אם מפורש בכתב ידו שתבעו יהודה או אם יש עדים שמעידים כך בהא אמרינן אין אדם משטה בשעת מיתה והודאתו הודאה וגם אם לא תבעו וכו' נראה דלא מחלק אלא בין תבעו או לא תבעו אבל כמו שבחלוקת תבעו עומד שם גם בחלוקת לא תבעו נראה שעומד שם ולכך אמרינן כולי האי לא עביד אבל מה שכתב הרא"ש בתשובה אחרת דאמרי' טענת שלא להשביע אפילו בכתיבה הוא כשכותב שלא בפני האחר כמו שהוא שם שבהיותו בביתו כתב שחצי השטר מגיסו.
7
ח׳וכלל העולה מהדברים בין לתירוץ ראשון בין לתירוץ שני בנדון דידן טענינן ליתום לומר שמה שכתב שמעון באגרת היה שלא להשביע את עצמו אם לתירוץ הא' גם בנדון דידן כתיבתו זו היא אמירתו שלא היה יכול שלא להשביע את עצמו בעיני יהודה הפאטור שלו כי אם על ידי כתיבה וגם לתירוץ הב' לא כתב כן בפני האחר כי אם בינו לבין עצמו אמרי' שכתב האיגר' שלו באופן דלא מפקינן ממונא מחזקת היתום הקטן ואף על גב שאמו של היתום הקטן וגם אחיו מאמו מודים על טענת ראובן ואומרים שהאמת אתו לא מהני משום דאפילו יהיו כשרים להעיד כנגד היתום לא מהני כיון שאין הנכסים בידם.
8
ט׳וראיה דאמרינן פרק זה בורר תנו רבנן אמר להם אחד אני ראיתי אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימים כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימי' משום דמה לו לשקר אם רצה היה נוטל ונותנם לאותו שמעיד עליו אין בידו ליטלם לא אמר כלום ופירש נמוקי יוסף ואפילו במוסר דבריו לו בלשון צוואה לא אמר כלום דמכל מקום עד אחד הוא ועל פיו לא נוציא ממון מחזקתו וכן פסק רבינו ירוחם נתיב כ"ו חלק שלישי ואם כן בנדון דידן כיון שהנכסים אינם במקום שביד אמו ליטלן אפילו שתהיה כשרה להעיד אינה נאמנת ואפילו במסר דבריו לה כל שכן דאיכא תלתא לריעותא חדא דאינה כשרה להעיד ועוד שאין בידה ליטלן ועוד שלא אמרה שמסר שמעון הדברים להם אלא אומר שדברי ראובן אמת ואפשר שסוברים כן בעבור מ"שכ שמעון ואינם יודעי' שאפשר שכתב שמעון כן שלא להשביע את עצמו לכן מכל מה שכתבתי נראה לע"ד שאין מוציאין ממון מחזקת היתום ואין לו לראובן כנגדו טענה כלל ומה שעולה ממעוט דברי אלה הוא כי החולק על זה עליו להביא הראיה והורוני ואני אחריש ומה שגיתי הבינו לי כי אני לא כתבתי אלא מה שנראה לע"ד ואמר לי לבי הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
9
