דברי ריבות ת׳Divrei Rivot 400
א׳שאלה יעקב היו לו ב' נשים שם האחת חנה ושם הב' דבורה ויהי לחנה בנים ובנות ממנו ואחר כך יצא בעלה מאתה אל ארץ אחרת ויקח לו אשה משם דבורה הנז' וגם היו לה ממנו בנות ובא בנו שמו למך ונמצא בעת מיתת אביו וכל יש לאביו נשאר בידו והאלמנה דבורה ובנותיה מבקשות שאלות שתים א' שיתן להן למך מזונות ואם ירצה ללכת לדרכו שיניח ביד איש נאמן נכסי' כדי מזונותיהן. עוד שנית שואלים שיניח נכסים כדי נדוניתן ואפילו יאמר שאין לו מאביו שיתן משלו.
1
ב׳תשובה ראיתי השאלה וכלל דברי האלמנה דבורה הנז' ובנותיה היתומי' היא שתובעו' מזונות לשלשתן וגם פרנסת הבנות ר"ל נדונייא להשיאן לזה אני אומר שצריך תחלה לחקור ולברר אם יש ביד למך בן יעקב הנפטר הנזכר נכסים של יעקב אביהם שלמך הנז' אינו חייב לזונם אלא דוקא מנכסי אביו לא מנכסיו שהרי חיוב זה לא בא אלא מכח תנאי בית דין וילפינן מיניה דהכי תנן בכתובות פרק נערה שנתפתתה לא כתב לה בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי יהון יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד דתלקחן לגוברין חייב שהוא תנאי בית דין את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי חייב שהוא תנאי בית דין הרי דבין במזון האלמנה בין במזון הבנות אין החיוב אלא דוקא מנכסי המת וכן פסקו כל הפוסקים וגם פרנסת הבת אינו אלא מנכסי המת כדתנן פרק מציאת האשה שמין את הנכסים ונותנין לה ועוד תניא הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן וכן פסקו כל הפוסקים הרמב"ם הלכות אישות פרק כ' כתב בית דין אומדין דעתו ונותנין לבת מנכסיו עישור לפרנסתה וכן הטור סי' קי"ג אבן העזר כתב מי שמת והניח בת להשיאה משיאים אותה מנכסיו וזה נקרא פרנסת הבת באופן שאם אין ללמך הנז' נכסים מירושת אביו אין לאלמנה וליתומי' מן הדין תביעת מזונות ופרנסת הבת עליו.
2
ג׳ואם תאמר אף על גב שלא יהיו בידו מנכסי אביו מכל מקום חייב למך הנזכר במזונותיהם כיון שהפקיע שעבודן כמו שנראה מתוך דברי השאלה שאמר הפצירו לי בעלי חוב אבי וחילו פני שאתעסק כמו מורשה שלהם לא כמו יורש ונתתי לכל אחד מהבעלי חוב חלקו הרי לך שנכסי אביו שהיו משועבדים למזונו' בתנאי בית דין הפקיען וכיון שכן חייב לשלם מנכסיו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל הלכות חובל ומזיק פרק שביעי וזה לשונו העושה עבדו אפותיקי וחזר ושחררו חייב המשחרר לשלם לבעל חוב שהרי הפקיע שעבודו וגרם לאבד ממונו וכן המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו חייב לשלם לפי שגרם לאבד השטר והרי הוא כמי ששרפו וי"ל דקיימא לן שאין האשה והבנו' ניזונות אלא מנכסים בני חורין וכן כתב הרמב"ם ז"ל הלכו' אישות פרק י"ח וכן הטור אבן העזר סימן קי"ב וז"ל מדינא דגמרא אין הבנות ניזונות אלא ממקרקעי אבל מתקנת הגאוני' שכתובה נגבית ממטלטלי גם הבנו' ניזונו' מהם ואינ' ניזונו' אלא מבני חרי אבל אם מכר האב או נתן או אפי' הבני' אחרי מותו אם מכרו או משכנו או נתנו אין ניזונו' ממנו וכתב עוד שם בסוף הפרק בשם הרא"ש שאם מכרו הבנים קרקע שהניח אביהם אין הבנות ניזונו' מהדמים שקבלו מהם שהרי אין שעבודן אלא על נכסי אביהם וכיון שמכרום ואינם יכולים לטרוף מהלקוחות גם במעות אין להם כלום והם של הבנים. הרי לך שיש לבנים כח למכור וליתן והדמים שלהם ואף על גב דרב האי ז"ל פליג עליה התם וקאמר דניזונו' מהדמי' היינו דוקא מאותם הדמים שקבלו משום דהוו כמטלטלי דאבוהון אבל בנדון דידן שלא נטל האח כלל אלא שלקחוהו בעלי החוב פשיטא ופשיטא אליבא דכולי עלמא שאין חייב האח לזון מנכסיו.
3
ד׳ובר מן דין הבעלי חוב שתפשו כדין תפשו אפילו היתה שעבוד הכתובה ותנאיה קודמים וטעמא דמילתא דאף על גב דקיימא לן שיש דין קדימה במטלטלין היכא דשעבד מטלטלי אגב מקרקעי היינו דוקא היכא דידעינן בעדים שהיו ביד הלוה אותן המטלטלין קודם שלוה מהשני אבל אם לא נתברר בעדים מחזקינן להו כלוה ולוה וקנה דקיימא לן בפרק מי שמת דאם קדם השני ותפס זכה כמו שהביא מהרי"ק ז"ל ח"ה סימן ק"ד וכיון שכן בנדון דידן אם גבו הבעלי חוב מעות בעין פשיטא שזכו מן הדין כמו שכתב הטור בסימן הנזכר שהרי מטבע אין בו סימן שיוכלו העדים להעיד על אלו המעות שראו אותם ביד המת וכו'. ואף אם גבו מטלטלין אם לא יתברר בעדים שהיו ביד המת הנזכר קודם שלוה כל הקודם זכה באופן שעלה בידינו שאם אין ביד למך הנז' נכסי אביו אין לאלמנה וליתומות שום תביעה עליו.
4
ה׳אבל אשיש נכסים של אביו בידו נהי דאין לאלמנה עליו כלום כיון שהודת שגבתה כתובתה שהרי אם תבעה כתובתה בבית דין אף על פי שלא גבתה אין לה מזונות כל שכן עתה שגבתה ועוד דמי יודע אם מנהג המקום ההוא כאנשי יהודה שהדבר תלוי ביד היתומים בכל פעם שירצו ליתן לה כתובתה ושוב אין לה מזונות דטענינן ליתמי וכיון שגבתה כתובתה אין לה מזונות אבל הבנות ודאי שיש להם מזונות.
5
ו׳אבל במה שבא בשאלה שטוען למך שתלכנה הן אל מקומו ואל ארצו והיתומות טוענו' שהבת אצל האם לעולם בזה איכא לספוקי שעם היות שהבת אצל האם לעולם בנדון הזה היינו יכולין לומר שהאם עצמה היתה מחוייבת ללכת לארצו מתוך מה שנראה מדברי השאלה שהרי יעקב הנזכר היו לו בנים ובנות בעיר אשר היה הוא דר שם ואחר כך יצא הוא משם והניח אשתו ובניו שם והלך לעיר אחרת ויקח לו משם אשה ושמה דבורה וכתב הרמב"ם פרק י"ג מהלכות אישות איש שהיה מארץ מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו שעל מנת כן נשאה אף על פי שלא פירש וכן פסק הטור אבן העזר סימן ע"ה או נאמר שכיון שכבר גבתה כתובתה ואין לה מזונות כבר נסתלקה מאותו החיוב כיון שמת בעלה ואמרי' הבת אצל האם לעולם והאמת הוא שהבת אצל האם לעולם וכן משמע מהא דתנן פרק הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים נשאת לאחר פי' רש"י האם שגירשה הראשון ופסקה עמו כדי שיזון את בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה וקאמר בגמרא זאת אומרת בת אצל אמה ופירש רש"י דקתני למקום שאמה ולא קתני לבית אחיה למדנו שכן הוא הדין שתגדל הבת אצל אמה ובת הניזונת מן הבנים זנין אותה בבית אמה ואין כופים אותה לדור אצלם וכתב המרדכי שמכאן למדו על כל אדם שפסק לזון לחברו שנה או יותר אם הוצרך לילך למקום אחר שהמקבל צריך לתת לו שם כפי שיעור שהיה מוציא עליו בביתו וכיון שכן חייב למך זה לתת מזונות הבת שם אצל אמה.
6
ז׳ומה ששאלו עוד שיניח נכסים לנדונייתן אין להן טענה בזה לפי שעשור נכסי שהוא קצבת הפרנסה אין חייבים האחי' ליתנו אלא בשעת נשואין וראיה לזה דאמרינן פ' מציאת האשה מי שהניח עשר בנות ובן אחד ראשונה נוטלת עישור נכסים ושניה במה ששיירה ושלישית במה ששיירה וחוזרות וחולקות בשוה ופריך כל חדא וחדא דנפשה שקלה ומשני אם באו כלן לינשא כאחד חולקות בשוה וכתב שם הר"ן בהלכות ומכאן שאין נוטלת פרנסתה אלא לזמן נישואיה דהא אמרי' כל חדא וחדא דנפשה שקלה וכתב הרשב"א אף על פי שאין מוציאי' עד שעת נישואין מעכשיו אומדין דעתו לפי הנכסים שנשארו ממנו ופוסקין לה ב"ד מה שראויה ליטול ונוטלתו בשעת נישואין הרי שאין חייב ליתן הנדוניא אלא בשעת נישואין באופן שהכלל העולה שאם אין ללמך זה נכסים מאביו ולא ירש ממנו כלום אינו חייב בשום דבר אבל אם יש לו נכסים הוא חייב לזון את הבנו' כלן מאותן הנכסים עד שתבגרן או עד דתלקחן לגוברין ואם יש בנכסים לנדונייתם גם כן חייב ליתנו בשעת נישואיהם וכל זה בהיות הבנות אצל אמן וגם לענין השלש מאות דוקטי שטוען למך שנתן לדבורה בעד היתומות ודבורה אשת המת כופרת אלא שנתן אותם לה בעד תביעות שהיו לה כנגדו ונתפייסה בהם לזה אני אומר דאי ליכא עדים ללמך שראוי נתינת הש' דוקאטי תהיה היא נאמנת במה שטוענת שנתנם לה לפייסה מתביעותיה שהיה לה כנגדו במיגו דאי בעיא אמרה לא היו דברים מעולם ותהא נאמנת בטענתה בשבועה אבל אי איכא עדים דליכא מיגו לאו כל כמינה ואיני מאריך בזה להיות הענין פשוט זהו מה שנראה לע"ד הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
7
